בית הדין לעבודה פסק כי התובעת לא הוטרדה מינית בעבודה והיא התפטרה, ללא הודעה מוקדמת, מטעמיה, השמורים עימה, והחלה מיד לעבוד במקום אחר. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות עובדת עקב הטרדה מינית / תלונת שווא על הטרדה מינית בעבודה: רקע לפנינו תביעתה של התובעת (להלן: התובעת), נגד מעסיקתה בתקופה הרלוונטית לתביעה - חברת X חיווט תכנון וייצור בע"מ (נתבעת 2, להלן: הנתבעת) ומי שהיה מנהלה הישיר שם, הנתבע (נתבע 1, להלן: הנתבע). התובעת הועסקה במפעל הנתבעת בקרית אתא, בתור מחווטת אלקטרוניקה, החל מחודש 8/06 ועד לתאריך 13.8.09. עיקר התביעה נסב סביב טענת התובעת, כי הנתבע הטריד אותה מינית ולכן התפטרה, וכרכיב מרכזי בתביעתה היא דורשת פיצוי בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית או החוק). בנוסף, נתבעו תשלומי פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, שכר עבודה בגין מספר ימי עבודה בחודש 8/09 ופיצוי על עוגמת נפש. סה"כ נתבעו 92,000 ₪. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד - על סך 96,166 ₪ - בגין פיצוי על נטישת העבודה ללא הודעה מוקדמת, חבלה בעבודה, הוצאת לשון הרע ותקיפה; מאוחר יותר, נמחקה - לבקשתם - העילה של "הוצאת לשון הרע" [החלטה מיום 5.7.11], אך - בסיכומיהם לא התייחסו לתביעתם, ומכאן שויתרו עליה, והיא נדחית בזאת. תמצית העובדות וטענות הצדדים בדיון המוקדם, ביום 14.6.10 [עמ' 1, ש' 13-10], הוסכמו העובדות הבאות: "מוסכם, כי תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת 2 הינה החל מיום 1.8.06 ועד ליום 13.8.09 [ואנו נוסיף - להלן: תקופת העבודה]. מוסכם, כי שכרה הקובע של התובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים הינו בסך 5,208 ₪. מוסכם, כי התובעת התפטרה מעבודתה ללא מתן הודעה מוקדמת. מוסכם כי שכרה השעתי של התובעת הינו בסך 28 ₪." בנוסף, הוסכמו הפלוגתאות הבאות [עמ' 1, ש' ואילך]: "הנסיבות בעטיין התפטרה התובעת מעבודתה והאם כתוצאה מנסיבות אלה זכאית התובעת לקבל פיצויי פיטורים, אם לאו. זכאות התובעת לפיצוי מכוח חוק למניעת הטרדה מינית. זכאות מי מהצדדים לחלף הודעה מוקדמת. זכאות התובעת להפרשי שכר בגין חודש 8/09 בסך 560 ₪. זכאות הנתבעת 2 לפיצוי בגין הנזק התמידי כך לטענתה המוערך בסך 25,000 ₪. זכאות הנתבעת 2 לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע המוערך בסך 35,000 ₪. פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לנתבע 1 בסך 15,000 ₪. פיצוי בגין אי העברת מטלות התובעת בצורה מסודרת לעובדים אחרים בנתבעת המוערך בסך 16,000 ₪." מובן, שההכרעה בפלוגתאות הקשורות לתביעה שכנגד - שנדחתה בהעדר סיכומים - התייתרה, ואין צורך שנדון בהן. עוד נציין, כי על אף שהצדדים הסכימו בדיון המקדמי, שהתובעת התפטרה ללא מתן הודעה מוקדמת, טענה התובעת בסיכומיה שפוטרה מעבודתה. בכך, התעלמה מהסכמותיה שלה, שבאו לידי ביטוי בהחלטה שיפוטית, ולזאת לא מצאנו כל הצדקה. למעשה, על אף שהתובעת לא טענה במפורש, בכתב תביעתה או בתצהירה, כי התפטרותה נעשתה עקב נסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך לעבוד, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, הרי, שניתן להסיק מתצהירה שלכך התכוונה בטיעוניה [ת/1, ס' 16]. לטענת התובעת - היא הוטרדה מינית במקום עבודתה ע"י הנתבע, אשר נהג לתאר באוזניה ובאזני שאר העובדות תיאורים של מגע מיני, ותלה באולם העבודה בו עבדה צילומי עירום של נשים, בבגדי ים וחוטיני, בלבד. כמו כן, בחדרו של הנתבע ריצדו על מסך המחשב - לטענתה - תמונות פורנוגרפיות, שעה ששהה בחדרו עם דלת פתוחה, וזאת לנגד עיניה [ת/1, ס' 7]. עוד טענה, שהנתבע נהג להניח כרטיסי ביקור של נערות ליווי על שולחנה; והוסיפה, כי בחודש 7/09 צבט הנתבע בישבנה ולחש באוזנה "אני אאנוס אותך" [ת/1, ס' 10]. לטענתה, על אף שביקשה ממנו שיחדל לתאר בפניה תיאורים מיניים ושימנע מכל מגע עימה, הנתבע המשיך בדרכו [ת/1, ס' 11]. התובעת מוסיפה וטוענת, כי כתוצאה מהתנהגותו של הנתבע סבלה מחוסר שקט נפשי והתפרצויות בכי והיתה חסרת אונים [ת/1, ס' 15], ובתאריך 13.8.09 פנתה לנתבע וביקשה להתפטר ולקבל מכתב פיטורים ופיצויי פיטורים, נוכח התנהגותו והטרדותיו. לגרסתה, הוא הסכים לבקשתה, והורה לה להגיע בבוקר יום א', 16.8.09, ולקבל את מכתב הפיטורים [ת/1, ס'17]. משהגיעה התובעת למפעל, בתאריך האמור, על מנת לקבל את מכתב הפיטורים, הנתבע צעק עליה ודרש ממנה לעזוב את תחומי המפעל. משסירבה - הזמין הנתבע משטרה, אשר דרשה מהתובעת לצאת מתחומי המפעל [ת/1, ס' 19-18]. מנגד, טענו הנתבעים, מפי הנתבע - כי הוא לא צבט בישבנה של התובעת ולא איים לאנוס אותה - במובן במיני של המילה - ולמעשה, התובעת התפארה באוזניי חברותיה לעבודה, שתעזוב את העבודה, ותאשים אותו בהטרדה מינית על מנת לקבל פיצויי פיטורים [נ/3, ס' 12]. לגרסת הנתבע, בתאריך 13.8.09, התובעת פנתה אליו והודיעה לו, כי היא מתפטרת לאלתר, ללא הודעה מוקדמת, והוא השיב לה שאינו יכול לעצור בעדה, אבל, היא לא מסרה הודעה מוקדמת ולא תקבל פיצויי פיטורים. לדבריו - התובעת גרמה נזקים לנתבעת, בנטישתה הפתאומית ועוד קודם, אך, בשל היכרות קודמת וגילה המבוגר, יחסית, עבר על כך "לסדר היום" [נ/3, ס' 13]. לגרסת הנתבעים, שהתובעת אישרה, היא החלה לעבוד, מייד, במקום אחר. הנתבע הוסיף, כי בתאריך 16.8.09 הגיעה התובעת למפעל ודרשה לקבל מכתב פיטורים, בטענה שכך הבטיח לה. משסירב, תקפה אותו, פיזית, ומנעה ממנו להשתמש בטלפון, על כן, נאלץ להזמין משטרה, על מנת לסלקה מתחומי המפעל. באותה עת, התובעת צעקה עליו באולם הייצור, בנוכחות כל העובדים, וכינתה אותו "סוטה מין, אני אלמד אותך", ועוד [נ/3, ס'15]. כמו כן, טוען הנתבע, כי אין לו במפעל תמונות של נשים ערומות והוא אינו רואה סרטים פורנוגרפיים. לגרסתו, ביום 5.8.09 קיבל דוא"ל מאחת העובדות, עם תמונות של נשים בהלבשה תחתונה, והזמין כמה עובדות לצפות בדגמים, אולם, לא הזמין את התובעת [נ/3, ס' 18]. הנתבע הוסיף וטען, כי התובעת מעולם לא התלוננה בפניו על חשיפת תמונות עירום של נשים במפעל [נ/3, ס' 19]. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדותה הראשית [ת/1]; תצהירה של הגב' סגירוב יאנה, אשר עבדה בנתבעת מיום 11.2.07 ועד ליום 18.2.09 [ת/2]; וכן תצהירה של גב' מלי אבוטבול, שעבדה בנתבעת מחודש 11/06 ועד לחודש 6/07 [ת/3]. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדותו הראשית של הנתבע [נ/3]; תמונה של אולם הייצור [נ/1] ותרשים של המפעל [נ/2]; וכן, תצהיר של גב' אירנה פולנסקי, אשר עובדת בנתבעת מזה 6 שנים כמחווטת של תיבות אלקטרוניקה [בטעות סומן אף הוא - נ/1, נתייחס אליו כאן כאל נ/1א']; תצהיר של מר יעקב חורש, אשר עובד בנתבעת החל מחודש 9/10, ועבד שם גם לפני כן, בשנים 2008-2007 [נ/4]; תצהירה של העובדת מריאנה זיו, אשר עובדת כמזכירת הנתבע, מזה כ-4 שנים [נ/5]; ותצהירה של גב' נטליה חרבבה [נ/6], שעובדת בנתבעת מזה כ-5 שנים, כמחווטת של תיבות אלקטרוניקה. בפתח דברינו נאמר עוד, כי עדי הנתבעת עדיין עובדים בה ומבחינה אובייקטיבית, הנתבעת היא מקור פרנסתם והם תלויים בה; לכן, הקפדנו בבחינת עדויותיהם. אולם, גם עדותיה של התובעת הן בעלות עניין, כל אחת מטעמיה שלה - גב' סגירוב אישרה, כי הגישה תביעה נגד הנתבעת, לשחרור כספי פיצויי פיטורים מ"מבטחים", וחוייבה לשלם לנתבעת 1,000 ₪, חוב שתלוי ועומד [עמ' 12, ש' 30-19]; עוד אישרה גב' סגירוב, כי הגישה בחודש ינואר 2012 תביעה נוספת בבית-הדין לעבודה כנגד הנתבעת [עמ' 13, ש' 10-4]. כמו כן, עדת התובעת, גב' אבוטבול, אישרה בפנינו, כי פוטרה מהנתבעת בגלל שקראה לנתבע "אידיוט" שלוש פעמים [עמ' 18, ש'19-18]. מאחר שמעדויותיהן של עדות התובעת עולה, כי יש בליבן על הנתבעים, התחשבנו גם בכך בעת הערכת העדויות. דיון והכרעה נקדים ונאמר כבר עתה, כי התקשינו לתת אמון מוחלט בדברי מי מהצדדים וכל אחד מהם חטא באי דיוקים, בנקודה זו או אחרת. אולם, בסופו של יום, בהתבסס על מכלול העדויות והמסמכים בתיק שלפנינו, אנו מעדיפים את גרסת הנתבעים, ולדעתנו - התובעת לא הוכיחה את ההתרחשויות כנטען על ידה, כפי שיובהר וינומק בהמשך הדברים. לפיכך, רכיב התביעה העיקרי - התפטרות בשל "הטרדה מינית" - נדחה; עם זאת, קבענו, כי ככל שלתובעת לא שולם שכר ימים ספורים בחודש 8/09 - מתקזז הדבר כנגד אי מתן הודעה מוקדמת מטעמה. אנו סבורים, שחלק מהתנהגותיות הנתבע, שהוכחו, אף אם יש בהן משום בוטות או חספוס, שאינן נעימות לכל דיכפין - אינן עולות כדי הגדרת המונח "הטרדה מינית" בחוק. נבהיר, שהדברים המיוחסים לנתבע יכולים להיחשב גסות רוח ויתכן שאינם מתאימים לכל הזדמנות, במיוחד בבמערכת מקצועית וביחסי מרות; למרות זאת, אינם "הטרדה מינית", כהגדרת מושג זה, בסעיף 3 לחוק, על חלופותיו השונות. במילים אחרות - גם אם התבטאויות הנתבע צורמות, לעיתים, הן לא הופנו כלפי מינה או מיניותה של התובעת, או נטייתה המינית. הטרדה מינית - המסגרת הנורמטיבית החוק למניעת הטרדה מינית, המגדיר מהי הטרדה מינית, אוסר על הטרדה מינית, מכל סוג שהוא, ורואה בה עוולה נזיקית אזרחית ועבירה פלילית, הנושאת עונש מאסר. החוק קובע דרכים לאכיפתו ולמניעת הטרדה מינית במקומות עבודה על ידי הטלת חובות על מעבידים, בנוסף על האיסורים המופנים כלפי העובדים, המטרידים הפוטנציאליים. החוק נועד להוקיע את ההטרדה המינית, כשלעצמה, בכל הקשר שהוא ולגבי כל אדם, ומטרתו מובאת בסעיף 1 בזו הלשון: "חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים". הטרדה מינית הינה, אפוא, פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון; היא משפילה ומבזה את אנושיותו; היא פוגעת בזכותו לפרטיות והצבת גבולות, מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים; מובן, שהטרדה מינית כלפי נשים, במקום עבודתן, דווקא, גורמת לנחיתות יחסית ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים. באשר לקביעה מהי הטרדה מינית, יפים הדברים שנאמרו בעניין עש"מ 6713/96 מדינת ישראל - בן אשר, פ"ד נב(1) 650, 661 (1998): "הטרדה מינית היא תופעה מוכרת, וקל לזהות אותה כשנתקלים בה, אך קשה להגדיר אותה." ובהמשך [שם, בעמ' 663-662]: "הטרדה מינית היא תופעה חברתית מורכבת. יש לה ביטויים רבים מספור. היא עשויה להתבטא, בקצה אחד של התופעה, בדיבורים בלבד. לעתים הדיבורים נושאים אופי של חיזור מצד אדם אחד אחרי אדם אחר, כשהם משולבים במחמאות, ואפשר שהמחזר אף אינו מודע לכך שיש בדיבורים אלה כדי להטריד את המחוזר. לעתים הדיבורים נושאים אופי של בקשות או הצעות על רקע מיני, והם עשויים להתדרדר עד כדי לחץ ואיומים על רקע זה, כגון איומים בפיטורין מן העבודה. ההטרדה המינית עשויה להתבטא, בקצה השני של התופעה, גם בפגיעה גופנית. לעתים הפגיעה נושאת אופי של מגעים מקריים כביכול, או אופי של ליטוף שאמור להיות נעים, אך אפשר שהיא תגיע כדי עבירה פלילית, למשל: מעשה מגונה או אף אונס. ובין הקצוות של התופעה מצויות צורות רבות של התנהגות ברמות שונות של פגיעה. ... המכנה המשותף לכל הצורות של הטרדה מינית הוא התנהגות בעלת אופי מיני של אדם אחד שיש בה כדי לפגוע באדם אחר." לטענת התובעת, מעשי הנתבע, אותם תיארה בתצהירה, היוו הטרדה מינית כלפיה, לפי סעיף 3(א)(4) ו-3(א)(5) לחוק [סעיפים 7.3, 9.4 ו-16 לסיכומיה]. להלן לשון ההוראות האמורות [ההדגשות הוספו]: (א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה: ... (4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות; (5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית; היינו, הטרדה מינית לא כלפי אדם או אישה, באשר הם, אלא, עליה להיות ביחס לאדם/אישה מסויימים. סעיף 6(ב) לחוק, קובע כי - "בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 50,000 ₪". נוסיף, כי נטל ההוכחה בתביעה לפיצוי בגין הטרדה מינית, מכח חוק למניעת הטרדה מינית, זהה לנטל הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, על אף הנפקויות הפליליות שיש לכך [ע"ע 274/06 פלונית - אלמוני (במאגר ממוחשב, 26.3.08), ס' 60-59 לפסה"ד של השופטת וירט-ליבנה (להלן: עניין פלונית); עד"מ 1006/01 שהרי - רוגל, פד"ע לח 481, 485 (2002); דב"ע נו/3-293 פלונית - חברה אלמונית בע"מ, פד"ע לא 209, 225-224 (1997)]. מן הכלל אל הפרט נחזור ונציין, כי בתביעה נטען, באופן כללי ולאקוני, לזכאות לפיצוי ללא הוכחת נזק, בגין הפרת החוק, ללא פירוט סעיפי החוק הרלבנטיים, שפורטו רק בסיכומים, כאמור לעיל - כסעיפים 3(א)(4) ו-3(א)5 לחוק. התובעת טענה בכתב התביעה, כי הוטרדה מינית ע"י הנתבע בארבע דרכים, ורק בתצהירה הוסיפה תיאור נוסף: האחת - בתיאור של מגע מיני, באוזניה שלה ושל שאר העובדות [ס' 6 לתביעה; ת/1, ס' 5]; השניה - ע"י כך שהנתבע תלה באולם העבודה בו עבדו התובעת ושאר העובדות צילומי עירום של נשים [ס' 7 לתביעה; ת/1, ס' 6]; השלישית - ע"י כך שהנתבע "נהג להסתגר בחדרו האפלולי" וצפה בו בצילומים פורנוגרפיים במחשב, שעה שדלתו היתה פתוחה [ס' 8 לתביעה; ת/1, ס' 7]; והרביעית - כאשר בחודש 7/09 צבט הנתבע בישבנה של התובעת ולחש באוזנה "אני אאנוס אותך" [ס' 9 לתביעה; ת/1, ס' 10 (להלן: טענת הצביטה והאיום)]. טענה חמישית הוספה, כאמור, רק בתצהירה, בו תיארה שהנתבע נהג לאחוז בידיו ולהניח על שולחנה "כרטיסי ביקור של נערות ליווי אותם אסף, לפי דבריו, מביקוריו בת"א." [ת/1, ס' 8]. על מנת להכריע בשאלת זכאות התובעת לפיצויי פיטורים ולפיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, עלינו לבחון תחילה - האם יש בסיס עובדתי לטענותיה של התובעת. נבחן אותן, אפוא, אחת לאחת, אם כי, לא על-פי סדרן הנ"ל. תליית צילומי עירום באולם העבודה, או כרטיסי ביקור של נערות ליווי על השולחן התובעת טענה, בכתב-התביעה, כי הנתבע "תלה באולם העבודה בו שוהות העובדות והתובעת צילומי עירום של נשים" [שם, ס' 7]. בתצהירה חזרה על כך [ת/1, ס' 6] והוסיפה תיאור, שלא נזכר בתביעה, כי הנתבע: "היה נוהג לאחוז בידיו ולהניח בשולחני כרטיסי ביקור של נערות ליווי אותם אסף, לפי דבריו מביקוריו בת"א ..." [ת/1, ס' 8, נספחים א'1-ז'1 (להלן: כרטיסי ביקור)]; ובעדותה הוסיפה: "הוא גם היה מסתובב עם ז'ורנלים ומראה לנו תמונות עירום וגם כרטיסיות מחלק לנו. הכרטיסיות האלה שמחלקים בתל אביב, הוא חזר והראה לנו. חוץ מזה היו במשרד אצלו בשולחן, וגם אצל אירנה" [עמ' 10, ש' 19-27]. הגרסה המתפתחת לא מוסיפה אמינות לדבריה. עניין כרטיסי הביקור חזר גם בתצהיריהן של גב' סגירוב וגב' אבוטבול [ת/2, ס' 8; ת/3 ס' 2]. בהקשר זה, שאלנו את גב' סגירוב, שעבדה בנתבעת בזמנים דומים לתובעת, אם ראתה איזה שהן תמונות עירום גדולות על הקירות של אולם העבודה - והשיבה על כך בשלילה [עמ' 15, ש' 23-22]. התרשמנו, שהטענה - שהנתבע ועדיו הכחישו - שהוא תלה תמונות עירום באולם העבודה, לא מציאותית, בלשון המעטה, ואנו קובעים, שלא כך היה. אשר לכרטיסי הביקור - נושא, שכזכור, לא נכלל בתביעה - הנתבע הכחיש את טענות התובעת, וטען, שכרטיסי הביקור שייכים לעובדת אירנה פולנסקי, שאספה אותם, וטען שאין לו במפעל תמונות של נשים ערומות [נ/3, ס' 16-17], גירסה שקיבלנו; וכך העיד על כרטיסי הביקור [עמ' 27, ש' 17 - עמ' 28, ש' 5]: מפנה לסעיף 16 לתצהירך - הכרטיסים של אירנה, עובדות מספרות שהם היו גם על שולחנך שהחזקת אותם בידך וידעת שהם נמצאים על שולחנה - האם זה נכון? ... ת. אין עובד במפעל שלא ידע שהכרטיסים האלה נמצאים על השולחן של אירנה. ש. ועל השולחן שלך? ת. לי אין כרטיסים כאלה על השולחן שלי. ש. והחזקת אותם ביד אי פעם? ת. באמת, נו... יכול להיות שכן, אני יודע. דרך אגב, זה לא תמונות עירום, כולו עם בגדי ים, ובחודש מרץ ימלאו לי 61. ... ש. האם הצגת את התמונות שהחזקת ביד בפני עובדות? ת. שלילי, מעולם לא. לשון אחר, הנתבע הודה שהיה מודע לקיומם של כרטיסי ביקור בחצרי הנתבעת, אך, הכחיש שהראה אותם לתובעת או למי מהעובדות; ואכן, מהעובדות שהוכחו עולה, כי מי שאספה את כרטיסי הביקור היא גב' פולנסקי, שלא הכריחה איש או אישה לצפות בהם, וראה אותם מי שהתעניין בהם. גב' פולנסקי הצהירה כך [נ/1א', ס' 16]: "עליי לציין כי בנסיעות המקצועיות לתערוכות מצאתי על רכבים שבחניה בתל אביב וכן על הקרקע כרטיסי ביקור של נערות ליווי בתלבושת מועטה ביותר. אספתי אותן והנחתי אותן על שולחן עבודתי"; ובהמשך [נ/1א', ס' 18]: "כרטיסי ביקור אלה מעולם לא היו תלויות או מוצגות לא באולם הייצור ולא בשום מקום אחר במפעל, כולל בחדר עבודתו של המנהל". וגם בחקירתה הנגדית אישרה [עמ' 22, ש' 15]: "כן, זה התחביב שלי. כל אחד והעדיפות שלו. אני אוהבת נשים יפות". למרות שהיא עובדת הנתבעת, אין לנו סיבה לפקפק בדבריה, ועדותה מהימנה עלינו. בנושא זה העיד גם מר חורש [עמ' 33, ש' 28-20]: ש. בעשרה חודשים שהיית במפעל הנתבע, ראית את הכרטיסים של נערות הליווי שאני מציג לך כדוגמתם כעת? ת. כן. ש. איפה ראית? ת. הם היו בשולחן של אירנה. ש. מה היא עשתה איתם? ת. אספה אותם. אני לא יודע אם היא עשתה שימוש אחר כלשהו. ש. האם ראית את הכרטיסים האלה אצל מישהו אחר במפעל? ת. מעולם לא. רק על השולחן שלה. אישרה זאת גם גב' זיו, מזכירתו של הנתבע, שהעידה, בקשר לתמונות בכרטיסי הביקור, שלא היו של הנתבע, אלא - "רק אירנה פולנסקי מחזיקה אותן" [עמ' 34, ש' 26-23]; וכך גם עובדת נוספת, גב' חרבבה, חזרה והעידה, כי כרטיסי הביקור היו מונחים רק על שולחנה של גב' פולנסקי [עמ' 36, ש' 20-18]. מן המקובץ לעיל עולה, כי גרסת עדי הנתבעת היתה אחידה ומשכנעת, ללא סתירות, ולפיה - העובדת אירנה פולנסקי היא שאספה את כרטיסי הביקור של נערות ליווי, בהן הוצגו בבגדי ים, ואלה היו מונחים על שולחנה במפעל הנתבעת ורק מי שרצה עלעל בהם וראה אותן. לעומת זאת, גרסתה המופרזת של התובעת, באשר לתמונות ערום התלויות באולם העבודה, שנסתרה גם בעדות חברתה, יאנה סגירוב, גורמת לנו לפקפק אף בגרסתה המשייכת את כרטיסי הביקור לנתבע, ומציגה אותו כמי שהטרידה בכך שהניח אותם על שולחנה; ונזכיר - "הטרדה", כזו, לא נמצאת בין עילות התביעה בכתב-התביעה. לאחר שחזרנו ובחנו את כלל העדויות וכתבי בי-דין, על נספחיהם, שוכנענו, כי גב' אירנה פולנסקי, היא אשר היתה "הרוח החיה" מאחורי כרטיסי הביקור, היא שאספה אותם והניחה אותם על שולחנה - כך אישרו גם התובעת וחברתה, גב' סגירוב - ואף שהנתבע היה מודע לכרטיסים אלה ואף עיין בהם - כרטיסי הביקור לא היו מונחים דרך קבע על שולחנו של הנתבע, והוא לא הראה אותם לתובעת ולא כפה עליה להתבונן בהם. לעניין צילומים פורנוגרפיים במחשב הנתבע לגרסת התובעת, בתצהירה, הנתבע - "נהג להסתגר במשרדו האפלולי כשדלת המשרד פתוחה ועל מסך המחשב שלו מרצדות תמונות וצילומי נשים בעירום מלא ו/או בהלבשה עליונה ותחתונה מינימלית כאשר החזה והישבן גלוי במלואם לעיניי." [ת/1, ס' 7]. בתצהירי עדות התביעה לא נזכרה טענה זו. הנתבע הצהיר - "אין לי במפעל תמונות של נשים ערומות ואני לא רואה סרטים פורנוגרפיים. במחשבי ובמקומי במשרדי יושבת מזכירתי, גב' מריאנה זיו היכולה להעיד כי דברי התובעת כוזבים לחלוטין. (פשוט איני נמצא כל היום במשרד מאחר ואני עובד במעבדה שבמפעלנו ומחוצה למפעל)." [נ/3, ס' 17]. עוד לגרסתו - "בתאריך 5/8/09 קיבלתי ב-MAIL מאחת העובדות קובץ של הלבשה תחתונה של נשים 'לונה לולה' והזמנתי מספר עובדות לצפות בדגמים. את התובעת לא הזמנתי ונראה לי כי מכאן הסיקה כי אני צופה דרך קבע בתמונות של נשים ערומות." [נ/3, ס' 18 (להלן: הדוא"ל)]. הנתבע נשאל בחקירה נגדית, מי שלח לו את הדוא"ל, והשיב: "אירנה פולנסקי שלחה למריאנה, המייל של מריאנה ושלי הוא אותו מייל" [עמ' 28, ש' 30]. ובהמשך - "זה מייל של המפעל ושלי אישית, הוא על שמי. אבל היא רואה כי היא מזמינה דרך שם חלקים וכותבת את המכתבים שלי." [שם, ש' 33-32]. הנתבע גם נשאל על תוכנו של הדוא"ל, והשיב [עמ' 29, ש' 13-7]: ת. ראיתי תמונות של הלבשה תחתונה, אתם יכולים לראות גם. אבל אתה הזמנת מספר עובדות לצפות יחד איתך בתמונות? ת. לא יחד איתי, אלא להזמין אותן לראות מה יש במייל הזה. עדיין אין קשר. עדיין לא הזמנתי את התובעת במיוחד, כי היא אמרה שהיא דתיה , וגם לזה נגיע. ש. אז את מי כן הזמנת? ת. את מי שרציתי, לא זוכר כרגע את מי. גרסת הנתבע נתמכה, גם כאן, בעדותה של גב' פולנסקי [עמ' 23, ש' 20-16]: ת. ... לשאלה אם העברתי לגבי X מייל על הלבשה תחתונה, אני משיבה שאני העברתי למריאנה והיא העבירה לגבי. וזה לא משנה. את העברת למריאנה את המייל של 'לונה לולה', שזה אתר של הלבשה תחתונה, והיא שלחה לגבי? ת. נכון. אני שלחתי למריאנה. גב' מריאנה זיו - שישבה עם הנתבע בחדר מואר [נ/5, ס' 5] - נשאלה בחקירה נגדית, אם גם היא צפתה באינטרנט באתרים של הלבשה תחתונה, והשיבה - "לא הלבשה תחתונה. אלה תמונות של תצוגת אופנה, אביזרי תכשיטים. ... זה לא עירום ויש את זה עדיין במחשב, אפשר לראות את זה." [ עמ' 34, ש' 20-16]. מן המקובץ לעיל, שוכנענו, שהנתבע לא צפה בפורנוגרפיה. פעם קיבל הודעת דוא"ל עם תמונות של הלבשה תחתונה, יתכן שבמסגרת תצוגת אופנה, ואולי הדגימו באותה הזדמנות תכשיטים, והזמין חלק מעובדות הנתבעת לצפות בתמונות אלה במחשב במשרדו, אולם - הוא לא הזמין את התובעת למעמד זה. התמונות לא היו צילומים פורנוגרפיים וחשוב לציין, כי התובעת לא טענה שהוזמנה לחדרו של הנתבע לצפות בתמונות כאלה, אלא, שהנתבע צפה במשרדו בתמונות עירום בדלת פתוחה והיא ראתה זאת מבחוץ - איננו מקבלים תיאורה זה, שלא היו לו תימוכין כלשהם. לדעתנו, גם בנקודה זו הפריזה התובעת, כשם שתיארה תמונות של נשים ערומות תלויות באולם העבודה - דבר שלא היה. טענת הצביטה והאיום לטענת התובעת, בתביעתה ובתצהירה, בחודש 7/09, צבט אותה הנתבע בישבנה, ולחש באוזנה "אני אאנוס אותך" [ת/1, ס' 10]. תיאור לאקוני קצר ולא יותר. עת נשאלה בחקירה נגדית, היכן הנתבע צבט אותה ואמר לה שיאנוס אותה, השיבה, כי הדבר אירע באולם העבודה, ואף אחד לא עמד לידה, למרות שעבדו אז עוד נשים. כמו כן, אישרה שלא סיפרה לאף אחד על אירוע זה [עמ' 7, ש' 19]. ובלשונה [עמ' 6, ש' 21-19]: "במקום איפה שאני עובדת, בדיוק עמדתי, כי לפעמים אני עומדת כדי לגמור מהר את העבודה, והוא בא בריצה מאחורנית, ואני בכלל לא ראיתי (מדגימה). הוא צבט אותי ואני עשיתי ככה (מפנה מבט בפליאה) ולתוך האוזן שלי הוא אמר שהוא יאנוס אותי.". הנתבעים הגישו צילום של אולם העבודה [נ/1] ותרשים של אולם העבודה [נ/2], והתובעת סימנה באיקס את מקום מושבה באולם זה. התובעת העידה, כי "אני ישבתי בחלק הפנימי של האולם הפתוח, כאשר לימיני מקום מושב נוסף של עובדת שרואים עכשיו בצילום והנתבע הגיע מאחורינו" [עמ' 6, ש' 30-29]. כמו כן, העידה התובעת, כי אף אחד לא עמד לידה בזמן "הצביטה והאיום", וזאת על אף שאישרה, כי היו הרבה עובדות (בין 9 ל- 15 עובדות), אך, לדבריה - כל אחת היתה עסוקה בעבודה שלה [עמ' 6, ש' 23-27]. ייאמר מיד, תיאורה של התובעת אינו סביר בעיננו, בהתחשב בסביבת העבודה. הנתבע טען, בהקשר זה, כי - "לטענתה כי איימתי עליה באונס, הדבר לא היה ולא נברא. גם לא צבטתי לה בישבן. למעשה התפארה באוזני העובדות כי היא תעזוב את עבודתה במפעלנו ותאשים אותי בהטרדה מינית כדי לקבל פיצויים" [נ/4, ס' 12]. הוא נשאל בחקירה נגדית - "האם איימת או התגרית באוזניה של התובעת - 'אני אאנוס אותך', והאם צבטת אותה בישבן?" [עמ' 28, ש' 6], והשיב [שם, ש' 8 ואילך]: "... לשאלה האם אמרתי לה 'אני אאנוס אותך' במשמעות המינית של המילה, אני משיב בשלילה. אמרתי לה שאני אאנוס אותה לעבוד כמו שאני מבקש. המילה 'אאנוס אותך' התייחסה רק לתחום העבודה. בחיים לא צבטתי את התובעת בישבנה, היא נסעה איתי לתל אביב, בלילה חזרנו. היינו בכל מיני מקומות, הייתי צריך לצבוט אותה באולם העבודה עם 15 איש מסביב? האולם שלי הוא 11 מטר רוחב בערך, כל העובדות עומדות מסביב, אין אפשרות לבוא בריצה ולצבוט אותה כאשר היא יושבת על כיסא עם חיפויים, הכיסא הוא עם ידיות לא פתוחות בצדדים." מעיון בתרשים ובצילום עולה, אכן, כי התובעת עבדה בחלל גדול, כאשר שולחנות העבודה של העובדות מסודרים בצורת "ריש", כך שלימינה של התובעת (מאחוריה) עובדות עוד 3 נשים ולשמאלה (מלפנים) עובדות עוד 5. בכל מקרה, אם כטענתה, הנתבע צבט את ישבנה באולם העבודה, הרי שהיו יכולות עובדות אחרות להבחין בכך. מעיון בגרסאותיהן של העדות מטעם הנתבע, עולה שרק עדה אחת נשאלה על האירוע, הגב' נטליה חרבבה, והיא השיבה שלא שמעה את הנתבע אומר "אני אאנוס אותך" [עמ' 37, ש' 5-4]. במקרים של "הטרדה מינית", היות ומדובר במעשים שדרכם להיעשות בצנעה ואשר קיים קושי רב בהוכחתם, הרי שלשאלת מהימנות בעלי הדין משקל מכריע. כך, יש משקל רב לקיומן של עדויות או ראיות חיצוניות אשר הצדדים יכולים להביא בפני בית הדין לתמיכה בחלקים מטענותיהם, או לסיוע בהקניית סימני אמת לעדויות הצדדים עצמם. בעניננו - לטענת התובעת, כי הצביטה והאיום התרחשו באולם העבודה, בו עובדות בין 9 ל-15 עובדות. כך, שלכאורה - להבדיל ממקרים אחרים של הטרדה מינית, שדרכם להיעשות בצנעה, כאמור לעיל - אם אכן התרחשו הדברים כטענתה, הרי, שהיו אמורות להיות עדות לכך. התובעת לא הביאה עדויות או ראיות חיצוניות לביסוס גרסתה, על אף שהדעת נותנת, כי גם אם לא יכלו לשמוע את אשר לחש לה הנתבע, לטענתה, וודאי שצביטה מפתיעה בישבנה היתה מקפיצה אותה ממקומה, באופן שהיה מעיר את תשומת ליבן של הסובבות אותה, ולו אלה הקרובות אליה ועובדות בסמוך לצידה. אנו סבורים, כי התובעת המציאה את הסיפור על הצביטה, כחלק מהבטחתה להעליל על הנתבע, ואיננו מאמינים כזאת התרחש במהלך עבודתה. במסקנה זו תומכות גם תגובות התובעת, שלא התלוננה על המעשה, בזמן אמת, לא באזני חברותיה ואף לא באזני השוטרים שהוזעקו על ידי הנתבע להוציאה מהמפעל, לאחר התפטרותה, ביום 16.8.09; גם במכתב בא-כוחה, מיום 17.8.09, נכתב רק בכלליות "התנהגות בעלת אופי מיני שפגעה והשפילה אותה". מכתב עוה"ד [נספח ג' לתביעה], הוחזק על ידי התובעת כראיה להתרחשות הדברים כפי שתיארה, ברם, המשפט הסתמי ששורבב אליו אינו ראיה להטרדה מינית כלשהי. התובעת טענה עוד, שהמכתב אשר שלח בא-כוחה אל הנתבעת, ביום 17.8.09, חזר מהסיבה "לא נדרש" [ת/1, ס' 19], ובסיכומיה התייחסו בהרחבה לנקודה זו ונטען - "אין ספק שהמכתב שהתקבל אצל הנתבע ו/או הנתבעת נדחה על ידו פעמיים משום שראה מכתב שנשלח ע"י עורך דין יום אחד לאחר טענת הפיטורין" [סיכומי התובעת, ס' 6.3 - ההדגשה במקור]. בדיון מיום 29.12.11 התרנו לתובעת להציג את המעטפה ואישור המשלוח בדואר רשום [ת/4]. גם אם על המעטפה מופיע לוגו של משרד עורכי-דין, אין כל ראיה שמי מטעם הנתבעים ראה מכתב זה ולכן החליט לא לקבלו; נסיון החיים מוכיח, שאם מכתב רשום לא נדרש - לא באו לקחתו מהדואר [כך השיב הנתבע - עמ' 27, ש' 6]. וגם אם ידעו שנשלח מאת עורך-דין, לא ניתן היה לייחסו לתובעת, דווקא, שכן, אין כל קישור חיצוני אליה, על המעטפה, וזו נותרה סגורה. אשר להתבטאות "אני אאנוס אותך", בה הודה הנתבע - אין לשלול, כי נאמרה בהקשר של חיוב לעבוד כנדרש, שכן, הנתבע ועדיו ציינו חוסר שביעות רצון מתפקודה של התובעת, שגרמה לנזק, למשל בחשד להרכבת "תיבה פגומה" לרפא"ל [נ/3, ס' 22-20; תצהיר גב' פולנסקי - נ/1א', ס' 11-6; תצהיר גב' זיו - נ/5, ס' 23; תצהיר גב' חורבבה - נ/6, ס' 16], אירוע שהתובעת אישרה את קיומו [עמ' 8, ש' 31-8]; והיו גם טענות על כך שכתבה על שולחנות של הנתבע ושל גב' פולנסקי את המילה "שׁחוּר", קללה מרוקאית - והתובעת לא הכחישה זאת [נ/1א', ס' 14-13; נ/3, ס'11; נ/5, ס' 23; נ/6, ס' 14-13] לעניין תיאור מגע מיני באוזני התובעת ועוד עובדות לגרסת התובעת, בתצהירה, הנתבע נהג לתאר באוזניה כמו גם באוזניי שאר העובדות הנוספות תיאורים של מגע מיני, וטען שראה זאת בשידורי הלילה של ערוץ "אגו" בטלויזיה [ת/1, ס' 5]. גם גב' סגירוב העידה, כי במהלך תקופת עבודתה, נהג הנתבע לתאר תיאורים מיניים לפי צפיה בערוץ "אגו" [ת/2, ס' 2]; ואילו גב' אבוטבול, חזרה על הדברים רק מפי השמועה [ת/3, ס' 3]. הנתבע לא התייחס בתצהירו לטענות התובעת, בקשר לאמירות ותיאורים מיניים, שנשמעו מפיו. אולם, גב' מריאנה זיו - מזכירתו, היושבת עימו באותו משרד, כזכור - הצהירה, כי מעולם לא שמעה הערות בלתי נאותות מפיו או תלונות על כך מהעובדות [נ/5, ס' 8]. הנתבע ועדיו לא נחקרו כלל בנקודה זו, והיא אף לא נזכרת בסיכומי התובעת, כאחד "הארועים המשקפים הטרדה מינית" [פרק ג' לסיכומי התובעת], שהם - לטענתה - שלושה: "אני אאנוס אותך" [שם, ס' 7 - ביחס לטענת הצביטה והאיום]; "כרטיסי הביקור..." [שם, ס' 8 - כרטיסים שהתובעת רואה כפורנוגרפיה, ולא צויינו בתביעה]; "אתר הלבשה תחתונה..." [שם, ס' 9 - נושא שאף הוא לא נזכר בתביעה, מלכתחילה, ככזה]. אמנם, במסגרת הקטע הנ"ל בסיכומיה, העלתה התובעת טענה של "התנהגות שיש בה כדי ליצור סביבת עבודה בלתי הולמת ובלתי ראויה" [למשל, ס' 7.1, שם], אולם, זו יוחסה לעילות שמנינו לעיל ולא להתבטאויות הכוללות "תיאורים של מגע מיני", כעדות התובעת. אין זאת, אלא, שאף אם היו התבטאויות כאלה ואחרות מצד הנתבע, בהזדמנות כלשהי, גם התובעת לא ראתה בהן משום "הטרדה מינית"; וודאי שלא היו הן הסיבה להתפטרותה, ומשכך - אין עלינו לקבוע ממצא מחייב, בעניין זה. יוער, כי כבר נפסק, שהתבטאות בעלת אופי מיני גס תוכר כהטרדה מינית רק אם יש בה פגיעה ממשית, בנסיבות העניין [גולדברג ופיינברג "דיני עבודה", פרק 25, עמ' 7, למעלה; והאסמכתאות שם]. במקרה שלפנינו, מעצם העובדה שהתובעת לא חזרה בסיכומיה על ההתבטאויות הנ"ל של הנתבע, אותן טענה בתביעה ובתצהירה - למרות שלא חסכה שיבטה ממנו בנקודות אחרות - דומה, כי ויתרה עליהן, וברור לנו, שאם היו, הרי שלא היה בהן משום פגיעה של ממש בה, בזמן אמת. מכל מקום - בהתחשב בשקר של התובעת, אודות "תמונות ערום" שכביכול היו תלויות באולם העבודה, וכן בעניין הצביטה שלא היתה, ובהפרזה שהפריזה בעדותה בתיאור כרטיסי הביקור, כאילו הנתבע כפה אותם עליה - דבר שלא ציינה כלל בכתב-התביעה וקבענו שלא היה - ספק בעינינו, האמנם התבטא הנתבע כפי שייחסה לו, גם בנקודה זו. זה המקום להדגיש, כי למרות הטענה של התובעת לכך שמעשי הנתבע "גרמו לה חוסר שקט נפשי והתפרצויות בכי ..." [החל מכתב-התביעה, ס' 13; עבור לתצהירה - ת/1, ס' 15] - לא הובאה שום חוות-דעת רפואית אודות מצבה הנפשי של התובעת, בסמוך לפני או אחרי שהתפטרה מעבודתה בנתבעת. לפי דבריה שלה, היתה במצב בו יכלה להתחיל, מיידית, לעבוד במקום עבודה אחר, כבר ביום הראשון שלאחר התפטרותה, שהיתה ביום ה' בשבוע. האם הוכחה הטרדה מינית, כמשמעותה בחוק הוכח שהנתבע עיין בכרטיסי ביקור של נערות ליווי, שאספה אירנה; שקיבל דוא"ל עם תמונות הלבשה תחתונה והזמין חלק מהעובדות לצפות בהן במחשב משרדו, לא את התובעת, ואף אמר לה פעם: "אני אאנוס אותך" - האם כל אלה עולים כדי "הטרדה מינית", כמשמעה בחוק? לטעמנו - לא. לפי כל אחת המגרסאות של התובעת - בתביעתה, בתצהירה או בסיכומיה -הנתבע לא פנה אל התובעת "בהתייחסויות חוזרות בעלות אופי מיני" המתמקדות במיניותה, כאמור בסעיף 3(א)(4) לחוק. על כן, אין עלינו לבדוק אם התובעת הראתה לנתבע שאינה מעוניינת בהתייחסויות האמורות; וזאת, לא רק משום שאין חובה להראות זאת, כאשר מדובר בממונה בעבודה, כאמור בסעיף 3(א)6(ג) לחוק, אלא, כאמור - משום שלא היו התייחסויות שכאלה. הנתבע הוא גם לא עוול לפי סעיף 3(א)(5), הקובע כי הטרדה מינית הינה "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית". שכן, גם לפי תיאורי התובעת, לא היתה התייחסות כזו אליה. כפי שניתן להיווכח, התנהגותו של הנתבע, אף שלא נשאה חן בעיני התובעת - לא התמקדה במיניות שלה ולא הופניתה אליה, ביחס למינה, מיניותה, או נטייתה המינית. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, כי התובעת הכירה את הנתבע עוד מתקופת עבודה משותפת קודמת, ברפא"ל, עברה לעבוד עימו, בהכירה את אישיותו, ואף שהפסיקה את מהלך העבודה - כדי לעזור לאמה החולה - וחזרה לעבוד בנתבעת [נ/5, ס' 13] אנו סבורים, כי התעניינותו של הנתבע בכרטיסי הביקור או בהודעות דוא"ל בהן נראו נשים חשופות - מדגמנות הלבשה תחתונה או תכשיטים - אף אם הן מעלות תהיה, האמנם הן בגבול "הטעם הטוב", אינן עולות כדי "הטרדה מינית" לפי החוק, גם אם נעשו במקום עבודה. יש לזכור, כי חופש הפרט מעניק גם לנתבע ולשכמותו, עובדות או עובדים, זכות להתבונן, באופן אישי, בתמונות המוצאות חן בעיניהם, גם אם אחרים מוצאים שהן גסות ובוטות; ואם יש במקום עבודה מספר עובדים החולקים את אותו תחום עניין, ואחרים, ובהם התובעת, נרתעים ממנו - אין העיסוק הפרטי באותו תחום עולה כדי הטרדה מינית של האחר. באשר לטענת התובעת, כי הוטרדה מינית מאמירתו של הנתבע - "אני אאנוס אותך", הרי שיש לבחון את השאלה - האם בנסיבות העניין, התבטאות מילולית יחידה, במהלכה נאמר לעובדת "אני אאנוס אותך" עולה כדי הטרדה מינית כמשמעותה בסעיף 3(א)(5) לחוק, שאינו מחייב התייחסות חוזרת לנושא. כאמור לעיל, לא קיבלנו את התיאור של התובעת על הנסיבות בהן נאמרה אמירה זו, ואנו קובעים, שלא נאמרה מתוך כוונה "לבזות" או "להשפיל" את התובעת, כמשמעות העוולה בחוק [ראו: בג"ץ 6840/01 פלצמן נ' הרמטכ"ל, פ"ד ס(3) 121, עמ' 135 (במאגר ממוחשב) ניתן ביום 10.10.2005]. התובעת הפנתה בסיכומיה לעניין עש"מ 11976/05 חליל נ' נציבות שירות המדינה [(באתר נש"מ) ניתן ביום 11.4.2007], אשר דן בסביבת עבודה עוינת בהקשר המיני [סיכומי התובעת, ס' 8.2.1; מספר ההליך לא מלא]. באותו עניין נפסק, אמנם, שקיום הטרדה מינית "אינו מותנה בהכרח בהתייחסותה לאדם מסוים והיא עשויה להתקיים גם מקום שהיא מבטאת התייחסות פסולה המופנית לקבוצה של בני אדם ומכוונת למינוי או למיניותו של אדם או בני אדם הנימנים על הקבוצה" [שם, ס' 13 לפסה"ד], אולם, בפסק הדין הנ"ל היו העובדות שונות בתכלית מבענייננו, שכן, שם הוכח שהמערער היה נוהג לספר בדיחות גסות לאחיות, שהיו תלמידותיו, והדבר יצר סביבת עבודה עוינת, בהקשר המיני, ובענייננו - לא הוכח שהנתבע נהג כך. סיכום ביניים - התובעת לא הוטרדה הטרדה מינית בעבודה על-ידי הנתבע. נסיבות התפטרותה של התובעת הלכה משכבר הימים היא, כי הנטל להוכחת טענת התפטרות בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או בשל נסיבות אחרות שביחסי עבודה, מוטל על הטוען, קרי, על העובד. על מנת שיחשב דינו של עובד כ"דין מפוטר" עליו לעמוד בשלושה נטלים: להוכיח שתנאי עבודתו היו כאלה שאין לדרוש ממנו שימשיך לעבוד בהם, או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד; להוכיח קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין המצב בעבודה, משמע, להראות שההחלטה להתפטר נבעה בשל הטעמים דלעיל ולא בשל טעם אחר; ועוד להוכיח, כי ניתנה התראה סבירה למעביד על הכוונה להתפטר, מהטעמים לעיל, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב [ראו: ע"א 496/67 שוקורי - מ. י. פ"ד כב(1) 395, 396; ע"א 171/66עירית פתח תקוה - שלמה בן צור, פ"ד כ(3) 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל - מרגלית קרני פ"ד כא(2), 255; דב"ע מח/174-3; מח/60-3 טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ' 421, 422]. בענייננו - הוסכם שהתובעת התפטרה ללא הודעה מוקדמת, מכאן, שאין חולק, כי התובעת לא שלחה מכתב התראה למעביד, ובו טענה לנסיבות שבהן אינה יכולה להמשיך לעבוד בנתבעת, ולא הודיעה שתעזוב עקב נסיבות אלה. כל שנטען על ידי התובעת הוא, כי פנתה לנתבע בעל-פה, ודרשה ממנו בכל תוקף להפסיק ולהימנע מכל מגע עימה וכן שיחדל מתיאוריו המיניים [ת/1, ס' 11]. טענתה, כי פנתה לנתבע בדרישה שיחדל מהתנהגותו, נטענה בעלמא. התובעת לא פירטה מתי פנתה אליו, היכן היה זה או מה היתה תגובתו לפנייתה. יחד עם זאת, מהתיאור הכרונולוגי של גרסתה בתצהירה, משתמע, כי פנייתה הנטענת היתה לאחר טענתה על הצביטה והאיום, בחודש 7/09, ולפני או בד בבד עם הודעת התפטרותה, ביום 13.8.09 [ת/1, ס' 16-10]. בחקירתה, העידה התובעת, במפורש, כך - "לא התלוננתי, אף אחד לא ידע מזה לא בעבודה וגם לא בעלי, עד שביום אחד תפסתי את האומץ שלי ונכנסתי אליו ב- 13.8.09 ואמרתי לו שאני רוצה לעזוב בגלל זה" [עמ' 5, ש' 11-9]; ובהמשך, השיבה התובעת [עמ' 7, ש' 20-14]: "ש. פנית למי מהעובדות, או למזכירה הראשית או למישהו באולם, שהמנוול הזה צבט אותך בישבן? ת. אתה שואל אותי? לא, אף אחד לא ידע מזה, מר X ידע בפעם הראשונה, ב- 13.8.09, ורק הוא ידע מזה. ש. לא הבנתי את תשובתך. ת. לא אמרתי לאף אחד על הטענת של הצביטה והאיום ביום שזה קרה, אף אחד לא ידע מזה, זה נשאר אצלי". לגירסתו של הנתבע, התובעת לא פירטה את הסיבה להתפטרותה, עת הודיעה לו על כך [עמ' 26, ש' 22]. כשנשאל, מה היתה לדעתו הסיבה לרצונה להתפטר, הסביר כי - "היא אמרה לכל העובדות זונות ואף אחת לא רצתה לדבר איתה יותר" [עמ' 26, ש' 6]. לעומת זאת, התובעת העידה, כי כל העובדות התנכלו אליה, מאז טענת הצביטה הנטען [עמ' 8, ש' 1], למרות שקודם לכן טענה, שלא סיפרה לאף אחת על אירוע זה [עמ' 7, ש' 30]. מן האמור לעיל, עולה כי גרסת התובעת, לפיה התפטרה בעקבות אירוע הצביטה, לא היתה עקבית ולא התיישבה עם הגיונם של דברים, שכן, סתרה את עצמה כאשר מחד טענה שלא סיפרה לאף אחת מהעובדות על אירוע הצביטה, ומאידך, טענה שהעובדות התנכלו אליה מאז. יתר על כן, גרסתה של התובעת, כי פנתה לנתבע ודרשה שיפסיק עם התנהגותו ותיאוריו המיניים אינה מתיישבת עם טענתה, כי רק ביום 13.8.09 "תפסה אומץ" ודיברה עימו על כך. מנגד, שוכנענו, כי גרסתם של הנתבעים לעניין המניע להתפטרותה של התובעת הינה סבירה והגיונית, ולפיה - התפטרות נבעה מחילוקי דעות בינה לבין יתר העובדות ומציאת מקום עבודה חלופי, אליו עברה סמוך לאחר התפטרותה. זאת ועוד, גרסתם של הנתבעים עולה בקנה אחד עם הקביעות העובדתיות, שקבענו לעיל, בעניין איסוף כרטיסי הביקור ע"י הגב' אירנה פולנסקי ויחסיהם ה"פתוחים" של עובדות אחרות עם הנתבע, ועם עדותה של התובעת עצמה, על פיה - כל העובדות התנכלו אליה. סביר בעינינו, שהתובעת תרצה להתפטר ממקום עבודה בו חברותיה לעבודה אינן מדברות עימה. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי מייד לאחר התפטרותה של התובעת, החלה לעבוד במפעל מתחרה, בשםE.I.M. , ובחקירתה הנגדית נשאלה על כך ואישרה זאת, למעשה [עמ' 9, ש' 17-9]: "ש. מיד אחרי שהודעת לו שאת מתפטרת ב- 8/09, הצטרפת לעבוד במפעל מתחרה בשם EIM? ת. כן, זה בסה"כ לוקח יום יומיים, אני מרימה טלפון ואומרים לי לבוא לעבוד. ש. את הטלפון הרמת לחברה המתחרה יום יומיים לפני שהודעת לX על התפטרותך מהנתבעת? ת. לא. אחרי שבאתי אליו (מצביעה על בא כוחה), ביום חמישי, סליחה ביום ראשון, הוא אמר לי לבוא למחרת והתחלתי ביום שני לעבוד. באתי לעורך הדין שלי אחרי שהיה הבלגן עם המשטרה וגירשו אותי, סגרנו את מה שסגרנו, ישר הרמתי טלפון לא רק ל-EIM אלא לעוד כמה מקומות ונראה היה לי שמתאים לי לעבוד שם. אילן מ- EIM אמר לי ביום ראשון לבוא להתחיל לעבוד למחרת, ביום שני". בהמשך נחקרה התובעת והשיבה כך [עמ' 9, ש' 31-30]: "ש. לא זו בלבד שלא הסכים, אלא ביקש ממך להישאר 30 יום. ת. הוא לא ביקש, אם היה מבקש הייתי נשארת. אין לי בעיה". עדותה של התובעת - שהיתה מוכנה להישאר לעבוד בנתבעת עוד 30 יום - אינה עולה בקנה אחד עם תצהירה, כי מאז הצביטה והאיום, להם טענה, נגרם לה חוסר שקט נפשי, התפרצויות בכי, הרגשת תסכול רב וחוסר אונים, ולא יכלה לשאת עוד את המתח הנפשי [ת/1, ס' 16-16]. כמו כן, העובדה שהתובעת החלה לעבוד במקום אחר בסמיכות מיידית להתפטרותה (ביום ראשון בשבוע, לאחר התפטרות ביום חמישי שקדם לו), גורמת לנו להאמין, שתכננה את מועד ההתפטרות בהתאם. יחד עם זאת, דברי התובעת, כי היתה מוכנה להישאר לעבוד לו היו מבקשים ממנה, מצביעים בבירור, כי עובר להתפטרותה מהנתבעת לא היו - לשיטתה - נסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה שתמשיך לעבוד שם. מכאן, שלא היתה כל הצדקה להתפטרות מיידית, בנסיבות השוללות הכרח להודיע על כך למעבידה, והיה עליה לתת לנתבעת "הודעה מוקדמת", או את תמורתה. לאור האמור לעיל, אנו קובעים, כי התובעת לא נתנה לנתבעים הודעה מוקדמת על התפטרות, כדין, ולא נתנה התרעה על מנת ליתן למעבידה הזדמנות לתקן את המצב. ההיפך הוא הנכון, התובעת קבעה עובדות בשטח, כשהודיעה על התפטרותה "מהיום למחר", שעה שכבר מצאה עבודה במקום עבודה אחר. לכן, אינה עומדת בקריטריונים של אף אחת מהחלופות לקבלת פיצויי פיטורים, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. לפיכך, תביעת התובעת לפיצויי פיטורים - נדחית. משקבענו, כי התובעת התפטרה ללא קשר לטענותיה בדבר "הטרדה מינית", שצצו רק לאחר מכן, אין לדון בשאר הטענות בסיכומיה, אודות אי הפעלת מנגנון בירור, כדין, ביחס לתלונה שלא העלתה בעת עבודתה. הודעה מוקדמת מאחר שהתובעת התפטרה, גם אם היינו קובעים שדינה "כדין מפוטר" - ולא כך קבענו - לא היתה זכאית לתשלום חלף הודעה מוקדמת; נהפוך הוא, היה עליה לשלם אותה, בגובה חודש משכורת. הגעת התובעת אל הנתבעת ביום 16.8.09, היתה לאחר התפטרותה, כדי לנסות לקבל פיצויי פיטורים, כך גם הבין ממנה חורש [נ/4, ס'2]; משסורבה - נאלצו להזמין משטרה כדי להוציאה מהמפעל של הנתבעת, לאחר שהתבטאה באיום, מצידה כלפי הנתבע, כי הוא "סוטה מין" והיא תלמד אותו [נ/3, ס' 15], ותוך שהיא משתוללת ואף מכנה את העובדות האחרות "זונות" ועוד קריאות גנאי [נ/1א', ס' ס' 25; נ/5, ס' 18-17; נ/6, ס' 10]. העובדה שהנתבע יצא מחוץ למפעל, כדי להמתין למשטרה, תוך שהוא מתרץ זאת בכך שהיא מאשימה אותו במעשה מיני ועדיף שיתרחק ממנה, אין בה ראיה לזכותה, דווקא. עובדה היא, שגם כאשר הגיעה המשטרה, התובעת לא מצאה לנכון להתלונן על הנתבע ולא טענה בפני השוטרים שהוא הטריד אותה. אם איננו פוסקים לזכות הנתבעת תשלום מלא, חלף הודעה מוקדמת, שלא ניתנה מצד התובעת, הרי זה כיוון שהיתה זו אחת מעילות התביעה שכנגד, שלא סיכמו לגביה; עם זאת, הדבר יובא בחשבון בהתחשבנות ברכיב הבא. הפרשי שכר התובעת טענה לזכאות להפרשי שכר, בגין חודש 8/09, בסך 560 ₪. זאת, מאחר שבגין עבודתה מיום 1.8.09 ועד ליום 16.8.09 קיבלה, לטענתה, רק 1,960 ₪ במקום 2,520 ₪ [ת/1, ס' 26]. התובעת צירפה לכתב תביעתה את תלושי שכרה בגין חודשים 1/09 ועד 7/09 [כתב תביעה, נספחים א' 1-7], ברם, לא הציגה את תלוש השכר לחודש 8/09, גליון נוכחות או ראשית ראיה שתבהיר, כיצד היא מחשבת את חישוביה, שהוצגו כפעולה חשבונית ללא כל הסבר לצידה. נעיר, כי ההסכמה היתה לתקופת עבודה עד 13.8.09, על כן - אין כל הצדקה לתביעת תשלום עד 16.8.09 ועניין לנו ב-3 ימים שנתבעו ביתר, שלא כדין. הנתבעים לא התיחסו לטענה זו בכתב הגנתם, ולתצהירו של הנתבע צורף מכתבו של מר אילן אביבי, רואה החשבון של הנתבעת, לפיו - "לפי נתונים שנמסרו לי ע"י מנכ"ל החברה מר X, ... הגב' חייבת לחברה ארבעה ימי חופשה" אותם יש לקזז מפיצויי פיטורים שייפסקו, בשיעור שחושב באותו מסמך [נ/3, נספח ג']. לשון אחר, הנתבעת טוענת, שיש להפחית מתשלום לתובעת 896 ₪, שהינם שווי ערך ל-4 ימי חופשה שלקחה מעבר למכסה. הפסיקה לעניין חוק חופשה שנתית קובעת, כי המעביד הוא הנותן חופשות והחובה להוכחתן מוטלת על כתפיו, כחלק מחובתו לנהל פנקס חופשות [סעיפים 6 ו-26 לחוק חופשה שנתית ותקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה) התשי"ז-1957; דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215; דבע נד/129-3 משה ענבר - איתן הראל-אנגלו סכסון עבודה ועוד]. נציין, כי לפי פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, ניתן להסתפק בהצגת תלושי השכר כ"ראשית ראיה בכתב", למאזן ימי חופשה המגיע לעובד, בהיעדר סתירה [דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד - מלון זוהר בע"מ, עבודה ועוד]. במקרה שלפנינו, הסתפקו הנתבעים בהצגת מכתבו של רואה החשבון, כאמור לעיל. לא הוצג פנקס חופשה, ולא צורפו תלושי שכר התומכים בטענה, כי התובעת חייבת לנתבעת 4 ימי חופשה. ברם, משעה שלא פסקנו לתובעת פיצויי פיטורים, אין צורך להתייחס לקיזוז היפוטטי של ימי החופשה. בהעדר ביסוס להפרשים הנתבעים מצד התובעת, מחד, והעדר ביסוס לחובתה להשיב ימי חופשה, מאידך - אנו קובעים, כי ככל שהגיעה לתובעת התמורה בעד אותם ימים בודדים - שהיא סיכמה לכדי 560 ₪ - אזי, ראוי היה לקזזם כנגד אי מתן "הודעה מוקדמת", כדין, מצידה. סיכום התובעת לא הוטרדה מינית בעבודה והיא התפטרה, ללא הודעה מוקדמת, מטעמיה, השמורים עימה, והחלה מיד לעבוד במקום אחר. תביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים - נדחתה, הואיל ואין לראות את התפטרותה כפיטורים, שכן, לא הוכח שהתקיימו נסיבות ביחסי עבודה, בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך לעבוד, והיא לא התריעה, לפני עזיבתה, על מצב המחייב שינוי, שאם לא יבוצע, תוך זמן סביר - תתפטר; רכיב התביעה שעניינו פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי החוק למניעת הטרדה מינית - נדחה אף הוא, מאחר שקבענו, כי לא הוכחה "הטרדה מינית", בהתאם להגדרתה בחוק; תביעת התובעת לשכר עבודה - לא הוכחה, ואם הגיעו לה 560 ₪, כטענתה, הרי זה מתקזז כנגד תשלום חלף הודעה מוקדמת, בשיעור משכורת חודשית מלאה. התביעה שכנגד, על כל רכיביה - נדחתה, הואיל והנתבעת ויתרה עליה, הלכה למעשה, משלא התייחסה אליה בסיכומיה. נוכח התוצאה - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-דין זה. עוולת הנגישה / תלונות שוואתלונת שוואהטרדההטרדה מינית