מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד עובד לשעבר: התובעת, חברה העוסקת בשיווק ומכירת טרקטורונים, רכבי משא, רכבים תפעוליים ואביזרי שטח, הגישה תביעה כספית כנגד הנתבע (להלן:"הנתבע"), עובד שלה בעבר, וביקשה לחייבו בפיצוי בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהפרת הסכם עבודה, השבת כספים שהנתבע נטל שלא כדין, תשלום בגין אופניים שרכש מהתובעת ותשלום בגין עלות חקירה פרטית שהתובעת נאלצה להזמין. בסך הכל עתרה התובעת לחייב את הנתבע ב-31,676 ₪ בתוספת ריבית והצמדה. במסגרת כתב הגנה שהגיש הנתבע ביקש לדחות את התביעה, שכן התובעת היא זו שהפרה את הסכם העבודה שנערך עימו. נטען כי התובעת לא זכאית לכל תשלום מן הנתבע אלא היא זו שחייבת לו כספים, כי האופניים ניתנו לנתבע כבונוס על עבודתו הטובה, וכי החקירה שבוצעה נגדו היא מגמתית ונטולת יסוד, כאשר הרקע לתביעה הוא סכסוך אישי בין מנהל התובעת לבין מנהלו של הנתבע במקום עבודתו הנוכחי, חברת "קשר ימי" (להלן:"קשר ימי"), שהיא משווקת של רכבים תפעוליים, רכבי משא קטנים, טרקטורונים וכו'. בנוסף, הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד בו עתר לתשלום שכר והפרשי שכר, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים, פיצוי לשיקול דעת בית הדין בגין פגיעה בשמו הטוב ועוגמת נפש, מתן חשבונות וחיוב התובעת ליתן לנתבע טופס 106 וטופס 161 בגין תקופת עבודתו וסיומה. בסך הכל עתר הנתבע לחייב את התובעת ב- 155,800 ₪ בתוספת פיצויי הלנה או לחילופין, ריבית והצמדה. במסגרת כתב תשובה ביקשה התובעת לדחות את התביעה שכנגד היות והנתבע קיבל את כל שכרו, קיבל ימי חופשה כפי שעולה מתלושי השכר והתפטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים. לדברי התובעת, כל מטרתה של התביעה שכנגד היא להכפיש ולנסות להסית את הבירור העיקרי מהתנהלותו של הנתבע. להלן העובדות הצריכות לעניין: א. הנתבע עבד אצל התובעת כמרכז ענף רכב תפעולי החל מיום 3.5.07 ועד ליום 30.9.08. במסגרת תפקידו שימש הנתבע, בין היתר, כאיש מכירות, אחראי על הפתרונות הטכניים וכן ביצע עבודות תיקונים וטיפולים. ב. בזיכרון דברים בין הצדדים מיום 3.5.07 (להלן:"הסכם העבודה") נקבעו פרטי העבודה, לרבות התמורה שתשולם לנתבע. ג. התובעת שימשה כמפיצה בלעדית באזור הצפון של קשר ימי. ד. הנתבע התפטר מעבודתו בתובעת וזמן קצר אחר כך החל לעבוד בקשר ימי. 6. ראיות שנשמעו בדיון: מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר אביב קדשאי (להלן:"אביב"), מנהל התובעת. כן הוגש תצהירו של מר איתן אבגיל (להלן:"איתן" או "החוקר"), חוקר פרטי שנשכר על ידי התובעת וערך הקלטות שהוגשו לתיק. התובעת הגישה באמצעות איתן דיסק אודיו ווידאו, תמלילי השיחות שהופיעו בדיסק (ת/3, ת/4 ו-ת/5) והצהרות המתמללת. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. המצהירים נחקרו בבית הדין על תצהיריהם. על מנת לדון ברכיבי התביעה שנתבעו בתביעה שכנגד יש לפרט את פרטי העבודה, נסיבות העסקתו וסיום העסקתו של הנתבע. אלו מהווים את הרקע העובדתי לתביעה שהגישה התובעת, שרכיביה נתגבשו רק לאחר סיום עבודתו של הנתבע. לפיכך, נדון תחילה ברכיבי התביעה שכנגד. 7. נסיבות סיום העבודה של הנתבע: התובעת טענה כי הנתבע התפטר מעבודתו באופן מפתיע וללא כל התראה והחל לעבוד ישירות בקשר ימי. לטענתה, הנתבע מעולם לא התלונן ולא הלין על דבר בקשר לתנאי עבודתו. כמי שהתפטר, הנתבע אינו זכאי לפיצויי פיטורים. הנתבע טען כי התובעת הפרה את הסכם העבודה ולא שילמה לו את הסכומים המגיעים לו, התובעת שינתה באופן מלאכותי את נתוני ההכנסות כדי לצמצם את אחוזי העמלות להם היה זכאי הנתבע. הנתבע התריע בפני התובעת פעמים רבות כי הוא מבקש לקבל את התמורה המגיעה לו אך התובעת התחמקה מתשלום. כך גם הנתבע התריע בפני התובעת על הבעייתיות במכירת כלי רכב סיניים לא בטיחותיים. אביב ניצל את מעמדו כמעביד והפעיל מכבש לחצים על הנתבע להמשיך ולפעול בהתאם לדרישותיו אולם הנתבע לא הסכים לקחת חלק במעשיו של מעבידו ולהיות נתון ללחציו. הנתבע נתן לתובעת הזדמנויות רבות לתקן את מחדליה, אך אביב הבהיר כי אין בדעתו לתקן את ההפרות ולשנות את דרכיו, לפיכך נאלץ הנתבע להתפטר בעל כורחו מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה ויש לראות בו כמי שהתפטר בדין מפוטר. סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". הרעה מוחשית תחשב כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה מלבד נטישת העבודה והתפטרות. השאלה אם תנאי העבודה הורעו בצורה מוחשית אינה סובייקטיבית, אלא אובייקטיבית (ע"ע 1271/00 אמ"י מתו"ם-אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים - אברהם ואח' פד"ע לט 587). נקבע בפסיקה כי "גובה השכר הוא אחד התנאים היסודיים והעיקריים שביחסי עובד מעביד והפחתת השכר היא אולי ההרעה המוחשית ביותר של תנאים אלה; ומשנעשה הדבר על פי הודעה חד צדדית מטעם המעביד, אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו" (דב"ע מז/ 3-108 עבד אליאס אלדויק - עזבון חאג' ראשיד אל שוויקי, פד"ע יט 382). באשר לנטל ההוכחה, נפסק כי, על הטוען לקיומה של הרעת תנאים מוחשית הנטל להוכיח תשתית עובדתית אובייקטיבית המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה (דב"ע נא/ 3-203 הרשקו רובין נ מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ, פסק דין מיום 30.12.91). הרעת התנאים צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו, או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד (ע"א 496/67 שוקורי נ' מד"י, פ"ד כב (1) 395). מעבר לכך שעל העובד הנטל להוכיח קיומה של הרעת תנאים מוחשית, עליו להראות כי התפטרותו נבעה מעצם ההרעה ונעשתה בגינה, קרי - עליו להצביע על קיומה של הרעה המהווה את הסיבה והגורם המניע להתפטרות (דב"ע נג/ 3-210 אהרון רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ, כ"ז 514). בהתאם להלכה הפסוקה, עובד המתכוון להתפטר מעבודתו עקב תנאי העבודה הקשים, חייב ליתן למעביד הודעה מוקדמת על כוונתו זו, תוך התראה כי אם לא יתוקנו הנסיבות בתנאי העבודה-תבוא ההתפטרות והדרישה לתשלום פיצויי פיטורים ורק אם לא עשה המעביד לסילוקם-יתקיים האמור בסעיף (דב"ע לה/3-15 בן צור דרויאנוב בע"מ נ' זיגמונס רוסקיס, דב"ע מח/3-60, מח/3-174 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל, פד"ע כ' 421). רק במקרים חריגים, בהם הסבירות כי ההרעה בתנאי העבודה תוסר היא מזערית, לא יחול כלל זה, ואי מתן התרעה, כאמור, למעביד לא יאיין את זכותו של העובד לפיצויי פיטורים (ע"ע 618/06 וינברג נ' מזרחי, 23.12.07). ביום 15.10.08 התובעת שלחה לנתבע מכתב בו התבקש להשיב ציוד וכלים הנמצאים ברשותו. הנתבע השיב למכתב זה במכתב מיום 21.10.08 כאשר בסיום מכתבו כתב: "עזבתי אתכם מתוך רצון לשפר את כלכלתי וכלכלת משפחתי, נהניתי להיות אתכם ואשמח להיות בקשר". מכתבו של הנתבע צורף לתצהירו של אביב. בחקירתו טען הנתבע כי כתב כך מתוך נימוס, משום שהוא אדם מנומס ומתורבת וכי מדובר במכתב תשובה למכתב התובעת מיום 15.10.08 ולכן אינו צריך לגולל את כל טענותיו כנגד התובעת (ע' 45 ש' 19-24 לפרוטוקול הדיון. בכל מקום בו לא צוין אחרת ההפניה היא לפרוטוקול הדיון). הנתבע ציין בחקירתו כי השכר ההתחלתי שקיבל בקשר ימי היה גבוה מזה שקיבל אצל התובעת (ראו ע' 53 ש' 17-29). הנתבע העיד שלא היה מגיש תביעה אם לא הייתה מוגשת תביעה כנגדו. כך גם אישר שמרגע שהתפטר ובמשך 4 חודשים עד שהוגשה נגדו תביעה, לא פנה בשום טענה לתובעת וכי תביעתו הוגשה כשנה וארבעה חודשים לאחר שהתפטר (ע' 34 ש' 20-27). בסיכומיו כתב ב"כ הנתבע כי לפי הסכם העבודה הנתבע היה אמור לערוך דו"ח מכירות בכל חודש ועל בסיסו לחשב את העמלה המגיעה לו לתשלום ולהגיש את הדו"ח לאביב. אולם, בחקירה הנגדית הוכח כי מי שערכה בפועל את הדו"חות לצורך מתן העמלות הייתה רווית קדשאי (להלן:"רווית"), אשתו של אביב ומנהלת החשבונות של התובעת, אשר שינתה וערכה מחדש את נתוני הדו"חות שהגיש הנתבע, כך שלמעשה הוא לא קיבל את הנתונים האמיתיים (ס' 33 לסיכומי הנתבע). לעניין זה הפנה ב"כ הנתבע לתצהירו של הנתבע, לע' 17 ש' 14-32 ולע' 18 ש' 1-30. בעדותו השיב אביב כי: "הנחה שלך שהנתבע מתכוון לכסף, מי שחישב את העמלות זה הנתבע, הכל היה פתוח בפניו, הוא ידע בכמה הוא מכר, מה המחירים לצרכן, מי שחישב את העמלות זה לא רווית, הוא צריך להעביר את הדו"ח ואנו בודקים שכל מה שהוא מילא זה נכון, אם גבינו את הכסף, אם חשבונית מלקוח כזה או אחר" (ע' 17 ש' 25-28). מכאן, שלא ברורה לנו מסקנתו של ב"כ הנתבע בסיכומים לפיה רווית שינתה וערכה מחדש את נתוני הדו"חות. נראה סביר שדו"חות שהועברו על ידי הנתבע ייבדקו על ידי המעביד. אביב העיד כי כשהנתבע מכר ללקוח אבזור מסוים הנתבע היה מרוויח את הפער שבין מחיר המכירה למחיר העלות של אותו פריט, כאשר החישוב בוצע לפי מחיר העלות לתובעת ולא לפי המחיר לצרכן שהיה גבוה יותר (ע' 17 ש' 29-32, ע' 18 ש' 1-6). כשאביב נשאל כיצד הוא מסביר את העובדה שחייב את הנתבע במחיר גבוה ממחיר העלות השיב כי יכול להיות שיש טעות בחיוב הנתבע באותו מקרה: "שלד לגג 600 ₪, גג 350 ₪, יכול להיות שיש טעות. על כל שנתיים עבודה אולי מכרנו חמישה יומקס" (ע' 18 ש' 23-24). אין באמור כדי לקבוע באופן גורף כי הדו"חות שונו ונערכו כך שהנתבע לא קיבל את הנתונים האמיתיים. מעבר לטענות הנתבע באשר לשכרו, הנתבע טען כי הופעלו עליו לחצים למכור כלי רכב ברמה ירודה. כשהנתבע נשאל למה התכוון כשטען בתצהירו שהופעל עליו מכבש לחצים מצד התובעת השיב שהופעלו עליו לחצים מכל סוג בנוגע למכירת רכבים מסין בהם הופיעו תקלות בטיחות. אביב לחץ על הנתבע שימשיך למכור את הרכבים והוא סירב. לטענתו אביב אמר שהנתבע יפטור את הבעיה או שיתחמק. הנתבע העיד כי ביקש מן הלקוחות לא להתלונן וכי הוא יפתור את הבעיה. כן ציין שהוא זה שעמד מול הלקוחות, הם לא הכירו את אביב ולא רצו לפנות אליו. הלקוחות קנו ממנו ולכן רצו תשובות ממנו. לא היה כל טעם לפנות לאביב (ע' 45-46). הנתבע לא הציג כל הוכחה לאותם לחצים מצד התובעת בנוגע לרכבים בלתי בטיחותיים מסין. כך, הנתבע יכל לזמן לעדות אחד או יותר מן האנשים שרכשו כלי רכב מתוצרת סין ובו תקלות בטיחות על מנת להוכיח טענתו. הנתבע לא פעל כאמור והדבר משמש לחובתו. באשר לטענת הנתבע לפיה התריע בפני התובעת מספר רב של פעמים על מנת שתתקן את מחדליה, אביב העיד כי אינו מכיר עובד שאין לו טרוניות ביחס לתנאי העסקתו וכך גם הוא מניח שלנתבע היו טענות (ע' 17 ש' 3-6). כשאביב נשאל באשר לדו"ח מכירות של חודש 7/07 בו כתב הנתבע בסוף הדו"ח: "לא מוכן לעבוד יותר ככה!!!" השיב כי "באופן שוטף נפגשנו מפעם לפעם, הייתי מתעד שיחות אם עובד רצה משהו, אם עלה שם בעיות כאלה או אחרות, אני מניח שכן, זה חלק מהחיים" (ע' 16 ש' 20-21). כשנשאל אם יש לו תיעוד מהשיחות השיב: "לא, יש לי מחברת שאני רושם, אם היו דברים שאני צריך להמשיך לטפל במהלך השבוע הייתי רושם" (ע' 16 ש' 23-24). כשאביב נשאל מדוע לא צירף את התרשומות הללו השיב כי זה סודי וכי: "אני אמרתי בצורה מפורטת מה יש בשיחות האלה, לא ראיתי לנכון לצרפם, ובסיטואציה שאנו נמצאים בה, הייתי דואג שהם לא יהיו בידך" (ע' 17 ש' 1-2). כאמור, הנתבע כתב בדו"ח המכירות של חודש 7/07 "לא מוכן לעבוד יותר ככה!!!". הנתבע החל לעבוד אצל התובעת בחודש 5/07, כך שתמוה בעניינו שזמן קצר לאחר תחילת עבודתו לנתבע היו טענות שונות והוא המשיך לעבוד עוד חודשים רבים אחר כך. גם אם נראה באותו משפט התרעה מטעם הנתבע על שכר נמוך מידי שקיבל, הרי שזו לא הייתה בסמוך לסיום עבודתו של הנתבע. אנו סבורים כי אין בעדותו של אביב כדי להוכיח שהנתבע התריע על כוונתו להתפטר. כפי שעולה מעדותו של אביב, הנתבע ואביב נפגשו מעת לעת ודיברו בניהם גם על בעיות כאלה או אחרות. במערכת היחסים שבין עובד למעביד אין זה חריג שעובד יעלה בפני מעבידו תלונות או בקשות מסוגים שונים. לא הוכח כי מדובר בהתראה שאם בעקבותיה לא יתוקנו דברים הנתבע יתפטר. מעדותו של אביב לא עולה כי הנתבע התלונן על תנאי עבודתו או על מכירת כלי רכב סיניים. לפיכך, איננו מקבלים את טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו לפיה אי הגשת תרשומות שיחות שנוהלו בין הנתבע לאביב פועלת לחובת התובעת. יצוין כי גם אילו היינו מקבלים את טענת הנתבע לפיה התריע בפני התובעת על תנאי עבודתו הרי שהיה עליו להוכיח כי ההתפטרות נבעה מעצם הפגיעה בשכרו ובגינה ולאחר שהתריע על כך, דבר אשר לא עשה ואף אינו מתיישב עם האמור במכתבו לתובעת מיום 21.10.08, בזמן אמת, לפיו עזב על מנת לשפר את מצבו הכלכלי. לאור כל אלה, אנו סבורים כי הסיבה העיקרית להתפטרות התובע הייתה רצונו לשפר את מצבו הכלכלי, מה שאכן עשה עת החל לעבוד בקשר ימי. סיבה זו נכתבה עוד טרם החלו בין הצדדים הליכים משפטיים והיא משקפת לדעתנו את כוונת הנתבע. גם אילו לא שולמו לתובע כל העמלות להן היה זכאי על פי הסכם העבודה, טענה אשר נדון בה בהמשך, אין בכך כדי להוות את הסיבה העיקרית להתפטרות. לא מצאנו תשתית עובדתית המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה עד כדי כך שלא ניתן היה לדרוש מהנתבע להמשיך בעבודתו או שניתן לייחס לתובעת את הרצון להתפטר מהנתבע. לפיכך, אנו קובעים כי הנתבע לא התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, כך שהתביעה לפיצויי פיטורים נדחית. 8. הודעה מוקדמת: הנתבע טען כי הודיע לתובעת על התפטרותו וביקש להיות מועסק בתקופת ההודעה המוקדמת, אולם אביב סירב לכך. מועד סיום יחסי העבודה היה בתחילת 10/2008. התובעת טענה כי אין זכות לדמי הודעה מוקדמת במקרה של התפטרות, תהא הסיבה אשר תהא. הנתבע התפטר באופן מפתיע וללא כל התראה, כך גם לא מסר הודעה מוקדמת בכתב. סעיף 6(ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת") קובע: "מעביד רשאי להודיע לעובד שנתן הודעה מוקדמת להתפטרות, כי הוא מוותר על נוכחותו של העובד ועל עבודתו בפועל בתקופת ההודעה האמורה, כולה או מקצתה, ובלבד שישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד בעד התקופה שלגביה ויתר על עבודתו". בתצהירו הצהיר הנתבע כי נתן לתובעת הודעה מוקדמת בתחילת חודש ספטמבר וכי התכוון להמשיך ולעבוד בתקופה זו אך אביב סירב לכך. בעדותו העיד שהפסיק לעבוד אצל התובעת ביום 30.9.08 (ע' 43 ש' 9-10) (בתצהירו הצהיר כי מועד סיום היחסים היה בתחילת 10/08. מבחינת הנתבע 30.9.08 ותחילת חודש 10/08 הם מועדים סמוכים). לפיכך, האמור בעדות הנתבע לעניין סירובו של אביב לאפשר לו לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת אינו מתיישב עם מועד סיום העבודה, כפי שעולה מעדות הנתבע. אביב הצהיר כי הנתבע התפטר מעבודתו ביום 30.9.08, באופן מפתיע וללא הודעה מוקדמת. אין מחלוקת שהנתבע קיבל את שכר חודש 9/08 (כפי שעולה מתלוש השכר), בכפוף לטענתו בדבר קיזוז בגין האופניים, בה נדון בהמשך. מעבר לאמור, הרי שבתצהירו הצהיר הנתבע כי נתן לתובעת הודעה מוקדמת במסגרת שיחה שבועית. בעדותו העיד הנתבע כי נתן הודעה מוקדמת גם בעל פה בשיחה שבועית וגם בכתב בדואר אלקטרוני פנימי (ע' 44 ש' 9-11). לטענתו בשיחה השבועית נכחו הוא ואביב (ע' 44 ש' 15). הטענה על הודעה בכתב בדואר האלקטרוני הפנימי לא הוזכרה בתצהיר ומכל מקום לא הוצגה כל ראיה לעניין זה. סעיף 2 לחוק הודעה מוקדמת קובע כי הן על מעביד והן על עובד ליתן הודעה מוקדמת לפיטורים או התפטרות. הודעה כאמור תהא בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות. בע"ב (ת"א) 6378/02 יוחאי רז נ' סיקס איי אינטראקטיב בע"מ (2004) נקבע: "מטבע הדברים, הראיה הטובה ביותר, תהא הודעה בכתב בדבר פיטוריו של העובד ממנה ניתן יהיה להסיק, כי אכן ניתנה הודעה מוקדמת כדין. מסיבה זו, מצא המחוקק לנכון לקבוע, כי ההודעה תינתן בכתב. עם זאת, ככל שמוכח מראיות אחרות, כי ניתנה הודעה מוקדמת ברורה בעל פה, אין מקום לחייב את המעסיק לשלם לעובד את תמורתה של ההודעה המוקדמת ובכך להטיל עליו תשלום כפול". מכאן, שגם אי מתן הודעה מוקדמת בכתב יכול להיחשב כמתן הודעה מוקדמת ובלבד שיעשה בצורה מפורשת, ברורה וחד משמעית. הודעה בכתב הינה אמצעי ראייתי להוכחת עצם הפיטורים והעדר הודעה בכתב יכול להקשות על הטוען שמסר הודעה כדין להוכיח את טענתו. בעניין שבפנינו, לא הוכח שהנתבע נתן לתובעת הודעה מוקדמת טרם התפטרותו. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה בגין רכיב זה. 9. מתן חשבונות, שכר והפרשי שכר הנתבע טען בתביעתו כי התובעת לא שילמה לו כספים, בניגוד למוסכם בהסכם העבודה, כדלקמן: א. 20% עמלות מרווחי התובעת בגין מכירות של הנתבע. לטענתו התובעת עיוותה במזיד את הנתונים (במיוחד בפרק העלויות) כדי להקטין את שכרו באופן מלאכותי. ב. 5% מהכנסות המוסך והשכרות הרכבים, אשר לא שולמו לו כלל. ג. 15% מעלות התיקונים, אשר לא שולמו לו כלל. ד. פיצוי בגין עבודות מחוץ לאזור הצפון, אשר לא שולמו לו כלל. הנתבע העריך את הכנסות התובעת בחודש 07/08 והגיע למסקנה כי השכר שהיה אמור לקבל בחודש זה מסתכם ב-28,000 ₪. לטענתו, התובעת לא שילמה לו את שכר חודש 09/08 וכן לא שולם לו עבור תקופת ההודעה המוקדמת. לפיכך, על התובעת לשלם לו עבור חודשיים אלה סך של 56,000 ₪ בצירוף פיצוי הלנה או לחילופין הפרשי הצמדה וריבית. נציין כבר כעת כי כאמור, דחינו את התביעה בגין הודעה מוקדמת ולכן רכיב זה מסתכם בתביעה לתשלום שכר חודש 09/08 בסך 28,000 ₪. בסיכומיו טען ב"כ הנתבע כי בגין חודש 9/08 על התובעת לשלם לנתבע סך של 6,000 ₪ בתוספת פיצויי הלנה ועמלות אותן ניתן יהא לחשב לאחר מתן חשבונות. כן נטען בסיכומים כי כפי שעולה מתלוש השכר של חודש זה התובעת קיזזה מהשכר עלות אופניים שניתנו לנתבע (הצדדים חלוקים בשאלה האם הנתבע רכש את האופניים בתשלומים או קיבל אותם במתנה) ללא כל זכות קיזוז ולכן על התובעת לשלם לנתבע את הסכום שקוזז בצירוף פיצויי הלנה. הנתבע טען בתביעתו כי לצורך חישוב הפרשי השכר המגיעים לו, על התובעת ליתן חשבונות ובמסגרתם לפרט בתצהיר, מאושר על ידי רואה חשבון, את כמות המכירות שבוצעו על ידי התובעת בתקופת העסקתו של הנתבע של כלי רכב תפעוליים ותמורתם המלאה, את כמות התיקונים שביצע הנתבע אצל לקוחות והתמורה שהתקבלה בגינם. הנתבע העריך את הפרשי השכר המגיעים לו בסך של 35,000 ₪. במסגרת כתב תשובה טענה התובעת כי השכר של 28,000 הינו מופרך, וכי הנתבע קיבל את כל השכר המגיע לו. בסיכומים טען ב"כ התובעת כי בהתאם להחלטת כב' הרשמת סלווא שאמי מיום 21.11.10 גדר המחלוקת מצטמצם לחודש 07/08 בלבד. עוד עולה בכתב התשובה כי הנתבע קיבל שכר יסוד ועמלות שהוא עצמו פירט מדי חודש בטבלה מסודרת על בסיס מכירותיו ורשם את העמלה המגיעה לו, לפיכך אין כל הצדקה לצו למתן חשבונות. לגרסת התובעת, הפרשי שכר בסך 35,000 ₪ מהווים טענה חסרת שחר. מתן חשבונות בהחלטת כב' הרשמת סלווא שאמי מיום 21.11.10 נדונה בקשת הנתבע לגילוי ועיון במסמכים ספציפיים אשר פורטו במעמד הדיון מיום 4.7.10, שם טען ב"כ הנתבע: "מכיוון שאין לי אינפורמציה והיא נמצאת רק בידי התובעת, זהו המקרה למתן חשבונות. אני תבעתי את הסעד הזה כסעד עיקרי אבל לבית הדין יש סמכות לתת סעד כזה במסגרת גילוי מסמכים..." (ע' 2 ש' 27-28). בית הדין דחה את הבקשה בהיותה גורפת למדי ובלתי מפורטת ובשל העובדה כי הוגשה בטרם גילה הנתבע את מסמכיו. כך גם נקבע כי הבקשה לגילוי באופן גורף עשויה להסב לתובעת פגיעה של ממש בעסקיה ולהביא לגילוי סודות מקצועיים, ללא צידוק לכך. בדומה, גם באשר לסעד המהותי, לא קיימת הצדקה לחייב את התובעת במתן חשבונות, שכן איננו סבורים כי חל שינוי כלשהו אשר יש בו כדי לשנות את ההחלטה דלעיל. בסיכומיו טען ב"כ הנתבע כי בחקירה הנגדית הוכח, למרות האמור בהסכם העבודה, כי מי שערך בפועל את דו"חות המכירות לצורך מתן העמלות הייתה רווית ששינתה וערכה מחדש את נתוני הדו"חות שהגיש הנתבע, כך שלמעשה הוא לא קיבל את הנתונים האמיתיים. כאמור לעיל, איננו סבורים כי הוכחה טענתו זו של הנתבע ולכן דחינו אותה. במסגרת הצו לגילוי ועיון במסמכים שניתן בתיק זה הועברו לנתבע מסמכים שונים. בהחלטת כב' הרשמת סלווא שאמי מיום 21.11.10 נכתב כי הצדדים יוכלו לפנות בעתיד לבית הדין בבקשה להמציא כל מסמך ספציפי אחר הדרוש לבירור המחלוקת, ובלבד שהבקשה שתוגש תהא מנומקת ויפורטו בה המסמכים אשר גילויים מבוקש באופן מוגדר, ברור ופרטני. בקשה כאמור לא הוגשה. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה למתן חשבונות. שכר חודש 09/08 בפרק התמורה שבהסכם העבודה נקבע באשר לשכר העבודה כך: א. שכר בסיס של 5,000 ₪ בחודש (עלות מעביד או חשבונית ללא מע"מ). ב. 20% מהעמלות שיתקבלו בגין המכירות שיבצע. הסכום יחושב על ידי הנתבע בכל חודש, על פי דו"ח המכירות החודשי. ג. בגין פעילות המוסך ורכב השקות יקבל הנתבע 5% מסך ההכנסות באותו חודש. ד. במידה ויבוצעו תיקונים על ידי הנתבע בעצמו, יקבל 15% מסך התיקון ובלבד שיחס בין עבודה לחלפים לא יחרוג מ-70% חלפים ו-30% עבודה והנחה מקסימלית ללקוח הנה 10% מהמחיר לצרכן. לחילופין, אפשרות נוספת לתגמול בגין תיקונים ושירות תהיה על בסיס רווח חודשי שממנו יקבל הנתבע 20%. הצדדים ישקלו במשותף את האפשרויות בהמשך. עוד נקבע בהסכם כי הסכום שישולם לנתבע יהיה בעלות מעביד (עלות לאביב סוכנויות), וכן שהתשלום יהיה מול חשבונית מס בתוספת מע"מ או בתלוש השכר - לפי החלטתו של הנתבע. בגין מכירות של כלים אחרים (מיולים, טרקטורונים) יסוכם בנפרד. התשלומים יהיו לאחר גביה בפועל. עסקאות טרייד אין יחושבו לאחר מכירתם, בהפחתת התיקונים והוצאות אחרות במידה והיו. על פי הסכם העבודה שכר הבסיס של הנתבע הסתכם ב-5,000 ₪ (עלות מעביד). שכר היסוד בתלוש חודש 09/08 הינו 4,797 ₪, כך שלא הוכח ששולם בניגוד להסכם העבודה. כפי שעולה מסיכומיו, טען הנתבע כי שכרו עומד על סך של 6,000 ₪ (כשכר יסוד, שכן הנתבע עתר גם לתשלום עמלות). לא מצאנו כל ביסוס לטענה זו. בכתב התביעה שכנגד הנתבע העריך את הכנסות התובעת בחודש 07/08 והגיע למסקנה כי השכר שהיה אמור לקבל בחודש זה מסתכם ב-28,000 ₪. יחד עם זאת, הנתבע תבע את תשלום שכר חודש 09/08 ולא 7/08. כפי שעולה מהסכם העבודה, סכום העמלות חושב על ידי הנתבע בכל חודש על פי דו"ח המכירות החודשי. הנתבע אף אישר זאת בעדותו (ע' 49 ש' 1-3). הנתבע העביר לתובעת את דו"ח המכירות החודשי בכל חודש בדואר אלקטרוני (ע' 49 ש' 5-9). לא הוצג לנו דו"ח המכירות החודשי עבור חודש 09/08 ואף לא תלונות או השגות של הנתבע על גובה העמלות מזמן אמת. כך גם הנתבע לא התייחס ספציפית לנתונים רלוונטיים, למשל לשווי מכירות שביצע בחודש זה (בהתייחס לכך שזהו חודש העבודה האחרון בו עבד אצל התובעת סביר שהיה זוכר לפחות חלק מן הפרטים). לפיכך, איננו מחייבים את התובעת בגין עמלות חודש זה. באשר לקיזוז הנטען בגין עלות האופניים נדון כפרק נפרד בהמשך. לאור האמור, אנו דוחים את התביעה בגין רכיב זה. הפרשי שכר על אף העובדה שהיו בידי הנתבע דו"חות מכירה וכן דו"חות שהעבירה הנתבעת במסגרת הצו לעיון וגילוי מסמכים, הנתבע לא פרט ולו באשר למספר חודשים, מהו הסכום אותו קיבל בפועל בגין עמלות שונות ומהו הסכום אותו היה עליו לקבל על סמך חישוביו שלו. הנתבע הסתפק בהערכה כללית על סך של 35,000 ₪. אין די בכך. הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו וגם בסיכומיו בחר שלא להתייחס נקודתית לאמור אלא להתבסס על טענתו בדבר שינוי ועריכה של דו"חות המכירה שבוצעו על ידי רווית, טענה שכאמור, לא הוכחה. מעבר לנדרש, נציין כי בעדותו העיד הנתבע לגבי חודשים ספציפיים. כך למשל, באשר לחודש 07/08 כשנשאל אם העמלה שמגיעה לו היא 1,580 ₪ השיב: "איני יכול לאשר. זה דוגמה לטבלה אך כפי שאתה שם לב יש כאן מקומות שיעידו על טעויות בטבלה הזו. למשל באורנים אין מספר שלדה" (ע' 49 ש' 27-28). כשנשאל מה זה קשור לסכומים הרשומים שם השיב: "אספתי את הנתונים לבקשת עוה"ד שלי, הם עברו עליהם. זה מה שחושב. סביר להניח כי הטבלה לא בטוח שהיא תקינה. יש טעויות" (ע' 49 ש' 30-31). כשהנתבע נשאל אם קיבל את העמלה על סך 1,500 ₪ השיב שאינו זוכר, וכי לא היה קשר בין מה שהגיש לרווית למה שקיבל בפועל (ע' 50). הנתבע אישר שכשדיווח באיחור הייתה בעיה להזין את העמלה בשכר של אותו חודש ספציפי. בדו"ח המכירות נכתב: "נתקבל 10-8-08 לאחר העברת שכר". כשהנתבע עומת עם העובדה שבתלוש שכר חודש 08/08 מופיע תשלום עמלות מכירה בסך 1,500 ₪ וזוהי עמלת המכירה של חודש 07/08, השיב כי זה לא אומר כלום וכי: "סביר להניח כי בחישובי היה משהו אחר, מה שרואים פה ומה שהועבר לרוית, זה מה שנכנס לתלוש. אף פעם לא נכנס מה שאצלי היה רשום, אלא מה שרשום אצל רוית, תמיד היה הבדל" (ע' 50 ש' 14-15). בדומה, הוצג לנתבע בעדותו דו"ח מכירות חודש 10/07 לפיו הנתבע זכאי לעמלה של 20% בסך 1,262 ₪ וכי סך של 1,200 ₪ שולמו בתלוש חודש 11/07. הנתבע השיב ש"אי אפשר לדעת". כשנשאל אם יש סיבה אחרת שבגינה קיבל בתלוש סך של 1,200 ₪ השיב שאינו יודע (ע' 50 ש' 28-29). לציין שסך של 1,262 ₪ הופיע בדו"ח חודש 11/07 תחת השם "יתרה מחודש קודם". באשר לדו"ח מכירות חודש 09/07 בו נכתב "נחמני יורם" עמלה 900 ₪, 20%. ב"כ התובעת טען כי העסקה לא הושלמה ולכן הנתבע לא קיבל עמלה וכי בדו"ח מכירות לחודש 12/07 כתוב "נחמני" והעסקה לא הושלמה במועד בו דיווח הנתבע, אלא עברה מחודש לחודש. על כך השיב הנתבע כי אין לו מושג אם הייתה התחשבנות כספית בין קשר ימי לתובעת וכי זה לא משנה לו לעניין העמלות אותן הוא צריך לקבל, ללא קשר אם נעשתה כבר התחשבנות כאמור (ע' 51). כשהנתבע הופנה להסכם העבודה בו כתוב כי התשלומים יהיו לאחר גבייה בפועל השיב: "זה זכרון דברים וכפי שנכתב פה התשלום היה מול חשבונית בתוספת מע"מ או בתלושי שכר לפי החלטתי מראה שלא היו דברים סגורים. העלינו נקודות ויכול להיות שהשתנו" (ע' 51 ש' 30-31). מהאמור לעיל התרשמנו כי הנתבע השיב בכלליות על שאלות ספציפיות אותן נשאל וכי קיבל עמלות שהגיעו לו גם כשטען שלא קיבל אותן. לפיכך, אנו דוחים את התביעה בגין רכיב זה. 10. פדיון חופשה: בכתב התביעה שכנגד כתב ב"כ הנתבע: "התובעת לא שילמה לנתבע פדיון חופשה, לא נתנה לו לנצל את ימי החופשה המגיעים לו ולא ניהלה פנקס חופשה כדין. התובעת נדרשת לשלם לנתבע פדיון חופשה בסך של 22,800 ₪". התובעת הכחישה את הזכאות לפדיון חופשה, והדבר עולה מתלושי השכר. בסיכומיה טענה התובעת כי יש לדחות רכיב זה, ואם בכלל לקזזו מהחוב לתובעת. הלכה פסוקה היא כי נטל הוכחה בדבר החופשה הוא על המעביד - "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג' 215; דב"ע נז/3-7 נחום לבון נ' מ.ת.מ. תעשייה ומלאכה בע"מ פד"ע לב' 584). יחד עם זאת, נקבע כי תלושי השכר מהווים ראיה לאמיתות תוכנם, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת (דב"ע מח/3-146 יוסף חוג'יראת - שלום גל ואח', פד"ע כ', בעמ' 26). כשאביב נשאל בעדותו אם ניהל פנקס חופשה השיב: "מה זה פנקס חופשה?" (ע' 22 ש' 5-6). מעדותו עולה שאינו בקיא בקריאת תלושי שכר (ע' 22). הנתבע העיד שלא היה לו כרטיס נוכחות אצל התובעת, טען שאינו זוכר אם דיווח על העדרויות, שאינו זוכר שהיה חולה, ושאינו זוכר אם לקח ימי חופש (ע' 52 ש' 1-8). ימי החופשה של הנתבע נכתבו בתלושי השכר. בהתאם לתלוש השכר לחודש 09/08 נותרו לזכות הנתבע שני ימי חופשה. הנתבע לא סתר את החזקה לפיה המופיע בתלושי השכר מהווה ראיה לאמיתות התוכן באשר לניצול ימי חופשה. לפיכך, אנו קובעים כי התובעת תשלם לנתבע פדיון של שני ימי חופשה. שווי יום חופשה הינו שכר העבודה שהיה הנתבע מקבל בעד אותו פרק זמן אם לא יצא לחופשה והמשיך לעבוד. שכר היסוד של הנתבע היה 4,797 ₪. הנתבע עבד 5 ימים בשבוע (ע' 9 ש' 29-32), קרי 22 ימים בחודש. שווי יום: 218 ₪ (4,797 לחלק ב-22). לשווי זה יש להוסיף את העמלות שקיבל הנתבע (הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה במספר 90). העמלות בחודשים 7-9/08 הסתכמו ב-1,500 ₪ לחלק ב-90= 16.6 ₪. שווי יום חופשה הוא 234.6 ₪ (218+16.6). לאור האמור, התובעת תשלם לנתבע סך של 469.2 ₪ (2 X 234.6) בגין רכיב זה. 11. טופסי 106 ו-161: לטענת הנתבע, התובעת סירבה להעביר לו טופס 106 וטופס 161 בגין תקופת העבודה וסיומה. טופסי 106 לשנים 2007 ו-2008 צורפו לתצהירו של אביב כנספח ט'1 ו-ט'2. התובעת טענה בסיכומיה כי טופס 161 לשנת 2007 נמסר ידנית לנתבע וכי טופס 161 לשנת 2008 הוכן לנתבע אך אשתו לא הגיעה לקבלו מהתובעת. טופס 161 מהווה הודעה על תשלום מענק עקב פיטורים או פרישה וניתן רק במידה שהעובד פוטר או זכאי לפיצויי פיטורים, כך שהנתבע אינו זכאי לקבלו. 12. עוגמת נפש: באשר לפיצויי בגין "עוגמת נפש", הנובע מהפרת חוזה עבודה, נקבע בעניין דב"ע (ארצי) נג/3-99 משרד החינוך-מצגר, פד"ע כו 563: "בעוד שלערכאה השיפוטית הדנה בפיצוי על נזקי ממון אין שיקול דעת בדבר עצם הפיצוי ושעורו וכל אימת שאלה הוכחו בפניה זכאי הנתבע לפיצוי על מלא נזקיו, מוקנה שיקול דעת לערכאה השיפוטית שעה שהיא דנה בנזק בלתי ממוני - והיא רשאית (אך אינה חייבת) לפסוק פיצוי בגינו, בשיעור שייראה לה בנסיבות המקרה". לאור נסיבות המקרה, התנהגות הצדדים והסכומים בהם חויבה התובעת, לא קיימות נסיבות חריגות המצדיקות חיוב התובעת בפיצוי בגין עוגמת נפש. 13. פיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת: לטענת התובעת, הנתבע נטש את עבודתו תוך יצירת נזקים והפרת התחייבויות כדוגמת העברת משרתו באופן מסודר והעברת מלוא המידע הרלוונטי והמצוי בידיו הבלעדיות. התובעת צירפה כנספח יד' לתצהירו של אביב את נוהל סיום העבודה עליו חתום הנתבע (להלן: "הנוהל"). אי עמידתו של הנתבע בהסכם ובהתחייבות גרר השקעת אין ספור שעות עבודה בברור ומציאת הנתונים הרלוונטיים להמשך הפעלת המחלקה, ועל כן העריכה התובעת את נזקי ההפרה בסך של 5,000 ₪. הנתבע טען בכתב הגנתו כי התפטר בעל כורחו ונתן הודעה מוקדמת מבעוד מועד כנדרש וכי התובעת היא זו שיצרה מצב לפיו הנתבע היה מנוע מלעבוד כרגיל בימי ההודעה המוקדמת. כפי שקבענו לעיל, לא הוכח שהנתבע נתן הודעה מוקדמת. מכל מקום, התובעת עתרה בתביעתה לתשלום בגין נזקים שנגרמו לה ולא בגין הודעה מוקדמת. הנוהל עליו חתום הנתבע קובע כך: "בעת עזיבת המנהל - מתחייב הוא להשאיר אחריו את המחלקה או תחום אחריותו ללא נושאים פתוחים ו/או שאינם מובנים. אם יש לו מחליף - יעשה מאמץ להביאו לרמת שליטה והבנה סבירה עד לעזיבתו הסופית או ימשיך לתת תמיכה וליווי חיצוניים עד הגעה למצב זה. באם לא ימצא מחליף עד מועד עזיבת המנהל או מועד סביר להעברת המידע - ידאג העובד כי כל הנושאים בתחומי אחריותו סגורים ומטופלים כראוי וכי המידע וסקירה על הנושאים השונים הועבר באופן מלא לנציג מהחברה ו/או מההנהלה. נושאים שלא יסגרו ויגרם לחברה נזק בגינם - נשמרת לחברה הזכות לדרוש פיצוי מן העובד כנגד הנזקים וזאת כנגד לאחריות האישית של המנהל/העובד לדברים בתקופת עבודתו". הנתבע העיד כי לא ערך חפיפה לאחד העובדים (ע' 44 ש' 30-31). יחד עם זאת, לא הוכח שהיה לנתבע מחליף ו/או שהנתבע לא העביר מידע או לא "סגר" נושאים שהיו בתחומי אחריותו. דווקא במכתבו של הנתבע מיום 21.10.08, עליו מרבה התובעת להסתמך, כתב הנתבע כי "נהניתי להיות איתכם ואשמח להיות בקשר". מכאן, נראה שהנתבע, לפחות מבחינתו, היה נכון להמשיך ולשמור על קשר חיובי עם התובעת, דבר אשר לכאורה אינו מתיישב עם אותם נזקים נטענים. מעבר לכך, הנוהל עצמו קובע כי נושאים שלא יסגרו ויגרם לחברה נזק בגינם - תוכל התובעת לדרוש פיצוי. לא הוכח אם בכלל, איזה נזק ומהי עלות הנזק שנגרם לתובעת, לרבות הקשר שבין התנהלות הנתבע לאותו נזק. לאור האמור, אנו דוחים את התביעה בגין רכיב זה. 14. אופניים: התובעת טענה שהנתבע רכש ממנה זוג אופניים בעלות של 13,597 ₪, אשר את תמורתם לא שילם. התובעת צירפה חשבונית עבור מכירת האופניים מיום סיום העבודה, 30.9.08 (נספח יב' לתצהירו של אביב). בתצהירו הצהיר אביב כי מדובר ברכישה ולא במתנה או בונוס, התובעת קיוותה שיוסדר התשלום עבור האופניים במשך תקופת עבודת הנתבע אצלה, אך מכיוון שלא נעשה הדבר, והנתבע התפטר מעבודתו באופן מפתיע, הונפקה חשבונית. התובעת הקטינה את נזקה וקיזזה לאחר ניתוק יחסי העבודה את חוב האופניים כנגד תשלום שכרו האחרון של הנתבע לחודש 9/08, כפי שמופיע בתלוש השכר תחת השם "חוב בכרטיס", כך שהנתבע נותר חייב לה סך של 9,299 ₪. לטענת הנתבע, אביב נתן לו את האופניים חודשים רבים קודם לסיום היחסים בין הצדדים כמתנה והערכה לביצועיו. רק לאחר הודעת ההתפטרות, התובעת הוציאה לפתע חשבונית, ללא הסכמת הנתבע, כדי לנסות ולייצר חוב יש מאיין. הנתבע הוסיף כי האופניים ניתנו לו כבונוס על עבודתו הטובה ועל כן אין פלא שהתובעת הוציאה חשבונית דווקא בימי ההודעה המוקדמת. אביב העיד שנתן לתובע את האופניים "אולי חודשיים לפני העזיבה" (ע' 14 ש' 27). כך גם העיד שמדובר באופניים שלא ניתן לרכוש אותן כשהן מורכבות אלא מרכיבים אותן אצל התובעת, מדובר באופניים ברמה גבוהה. המחיר של האופניים מייצג את עלות האופניים ועוד 10%. כשנשאל מדוע לא צירף חשבונית בדבר העלויות של האופניים, העיד כי: "אפשר לעשות תמחור של כל החלקים ולהציג עלות לבית הדין" (ע' 15 ש' 12-13), וכן "אני יכול להוכיח עלות, לא ראיתי לנכון להוכיח, אפשר גם בחקירה של הנתבע לשאול אותו" (ע' 15 ש' 18). עוד עולה מעדותו כי נושא המחיר עלה בינו לבין הנתבע, ובאשר לצורת התשלום העיד: "אמרנו שנקזז כל חודש, נגיד 1,500 או 2,000 ₪. היה ברור שאנו נותנים לו פריסה. לא היה הסכם חתום" (ע' 16 ש' 6-7). אביב העיד שחודשיים לפני ההתפטרות הנתבע רכש אופניים וכי נקבע שצורת התשלום תהא קיזוז בכל חודש בסך 1,500-2,000 ₪. צורת התשלום בדרך של קיזוז מידי חודש לא נטענה בכתב התביעה או בתצהיר ולפיכך מהווה הרחבת חזית. מעבר לנדרש, עיון בתלושי השכר של חודשים 07/08-08/08 מראה כי לא קוזז כל סכום לנתבע בגין האופניים. כך גם, על אף האמור בעדותו, אביב לא ערך תמחור של חלקי האופניים ולא הציג עלויות לבית הדין. הנתבע העיד שהאופניים מסוג "סנטה קרוז" שקיבל מאביב לא היו ברמה גבוהה (ע' 41 ש' 28-29). לטענתו לא זכר אם היה עליהם תג מחיר, לא ידע את מחירם, ואף לא בדק משום שמדובר במתנה. הנתבע לא שמע על עובדים אחרים שקיבלו מתנות כאלה (ע' 42). אין מחלוקת שהנתבע קיבל אופניים מהתובעת. לא השתכנענו שהאופניים נמכרו לנתבע; החשבונית הוצאה לאחר התפטרות הנתבע - כשהיה בין הצדדים סכסוך, לא נגבה על ידי התובעת כל תשלום בגין האופניים על אף שאביב העיד שכך סוכם. כך גם התובעת לא הוכיחה את מחיר האופניים, על אף עדותו של אביב שהעיד שיכול להוכיח עלות, ושאפשר לשאול את הנתבע בחקירתו - הנתבע לא נשאל על כך בחקירתו. לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה שהאופניים נמכרו לנתבע ואת מחירם. בתלוש שכר חודש 09/08 קוזז סך של 13,597 ₪ בגין האופניים. על התובעת להשיב לנתבע את הסכום שקוזז בפועל בסך של 4,298 ₪ נטו (שכר נטו 5,298 פחות 1,000 ₪ ניכוי מקדמה). 15. השבת כספים: התובעת טענה בכתב התביעה כי מבירור שערכה לאחר התפטרות הנתבע עולה כי בזמן בו עבד הנתבע אצל התובעת הוא ביצע עסקאות עבור קשר ימי ו/או באופן עצמאי ושלשל לכיסו את רווחי התובעת במזומן ומבלי לדווח לה על העסקאות ועל הרווחים. התובעת צירפה דו"ח חקירה מטעמה, שנערך על ידי איתן. הנתבע דחה את טענות התובעת וטען כי מדובר בבירור חסר תום לב ומגמתי שכן ניסו "לתפור לו תיק" כמעשה נקמה. התובעת שכרה חוקר פרטי, איתן, לבדיקת התנהלות הנתבע בזמן בו עבד אצלה. החוקר שוחח והקליט מספר שיחות שחלקן היו עם לקוחות התובעת: מר אלי אוסטרובסקי (להלן:"אלי"), גב' ליאת ורדי (להלן:"ליאת") ומר רפי פרץ ז"ל (להלן: "רפי"). כמו כן החוקר הקליט שיחות עם הנתבע ועם מר חיים אופיר (להלן:"חיים"), שהיה מנהל מכירות בקשר ימי. החוקר ערך עבור התובעת דו"ח חקירה מיום 29.10.08 (נספח א' לתצהיר החוקר). לפי דו"ח החוקר הנתבע נטל לכיסו כספים שגבה במזומן מלקוחות התובעת בסך של 8,000 ₪ (1,000 ₪ מעסקת אלי, 4,000 ₪ מעסקת ליאת ו-3,000 ₪ מעסקת רפי). התובעת הגישה באמצעות החוקר דיסק אודיו ווידאו, תמלילי השיחות שהופיעו בדיסק (ת/3, ת/4 ו-ת/5) והצהרות המתמללת. דו"ח החוקר הפרטי והתמלילים החוקר העיד כי בכל קבצי הוידאו של הקלטות רשום תאריך 12.10.08 ורשום את השעה שהוקלטה השיחה, כל השיחות הטלפוניות נעשו באותו יום (ע' 60 ש' 15-17). כשנשאל מאוחר יותר בחקירתו האם בזמן שניהל את השיחות האלה הנתבע עבד אצל התובעת השיב: "כן, באותו מועד כן" (ע' 65 ש' 15). כשנאמר לו שיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 30.9.08 השיב: "עד מה שידוע לי ממה שנאמר בזמן שהלכתי לבצע את החקירה הוא עבד אצל אביב" (ע' 65 ש' 18), אמירה אשר בהתאם לעובדות המקרה לא נכונה. בתמלילים שהוגשו ישנם קטעים שלא תומללו שם נכתב: "קטע לא רלוונטי" (ת/3 ע' 19 ש' 8, ת/4 ע' 22 ש' 17), החוקר הסביר זאת כך: "אולי היה רעש, אולי חבר שלו השתתף בשיחה" (ע' 61 ש' 13). כשנשאל מי בדק שהתמליל זהה להקלטה השיב: "ב"כ התובעת בדק, אני חושב, ואני רציתי להבין באיזו צורה דיברתי איתם אז עברתי על התמליל אחד אחד, יכול להיות שדילגתי" (ע' 61 ש' 19-20). עדותו של החוקר מהווה עדות שמיעה וראוי היה לו התובעת הייתה מביאה לעדות את העדים עצמם (למעט רפי שנפטר) - דבר אשר התובעת בחרה שלא לעשות ולכן עובדה זו תשמש לחובתה. נקדים ונאמר, כפי שנתייחס להלן בכל אחת מהעסקאות, כי החוקר ניהל שיחות נוספות מעבר לאותן שיחות שתומללו, אולם שיחות אלה הוקלטו ונמחקו או שלא הוקלטו כלל, מכל מקום שיחות אלה לא הוגשו. כפי שעולה מעדות החוקר, אותן שיחות מקדימות עסקו בעניינים אשר נוגעים לגדר המחלוקת בתיק ומשכך מהווים שיחות מהותיות. החוקר לא הסתפק בניהול שיחה ניטראלית על מנת לברר עובדות, אלא נקט עמדה, הביע דעה והפעיל מניפולציה מסוימת כלפי הנחקרים. לפיכך, אנו בדעה כי משקלם של דו"ח החוקר והתמלילים נמוך מאוד ואין להתבסס עליהם. עדותו של אביב אביב העיד שקשר ימי הייתה יבואן של "ימאהה" וכי קנה רק ממנה בתקופה הרלוונטית לתביעה (ע' 9 ש' 13). כך גם אביב נשאל באשר למצב בו איש מכירות מוכר ללקוח, הוא ממלא טופס הזמנה, שולח אותו לתובעת או ליבואן ולאחר מכן הלקוח מקבל את הכלי, ועל כך השיב: "כן. לאו דווקא, התשלום הוא פרמטר, יש לקוחות שיש להם אשראי או בהקפה, זה לא ממש. יש לקוחות שמספיק שהם יעבירו הזמנה, הם יקבלו את המוצר לפני התשלום" (ע' 10 ש' 6-7). כשנשאל האם איש מכירות מחוייב להעביר טופס הזמנה השיב: "בדרך כלל כן" (ע' 10 ש' 11). אביב אישר בעדותו שבזמן שהנתבע הסתובב בשטח כדי לבצע מכירות הוא אחז בידיו שני פנקסי הזמנות שקיבל מאביב, האחד של קשר ימי והשני של אביב, וכי זה לא היה חריג שהנתבע עשה הזמנה על נייר הזמנות של קשר ימי (ע' 13 ש' 1-5). אביב העיד שיכולים להיות מקרים בהם קשר ימי סיפקה את הכלי ישירות ללקוח, ואחרי שקשר ימי הייתה מקבלת את התמורה שילמה לתובעת עמלה. גם במצב בו קשר ימי קיבלה את התשלום ישירות מאביב, נרשמה חשבונית על שם אביב כך שהזכות לעמלה קיימת ללא קשר לאופן ביצוע התשלום. ברגע שקשר ימי קיבלה הזמנה, על דף של קשר ימי, והנתבע חתום עליה בזמן בו עבד אצל התובעת, קמה לתובעת הזכות לקבל עמלה (ע' 13 ש' 11-19). אביב העיד שלא היה עד לסיטואציה פיזית בה הנתבע לא דיווח על עסקאות והכניס כסף לכיסו, כך גם שלא ביקש מאף אחד משלושת הלקוחות שהוקלטו להגיע ולהעיד בבית הדין (ע' 19 ש' 20-25). אביב הגיש כנגד הנתבע תלונה במשטרה בגין גניבה בידי עובד (נספח יא' לתצהירו של אביב), נערך בינו לבין הנתבע עימות במשטרה, לא ידוע לו אם הוגש כתב אישום והוא לא זומן להעיד במשפט (ע' 20 ש' 32, ע' 21 ש' 1-2 וש' 8-11). לא הוגש אישור לגבי המשך הליכים או סגירת התיק במשטרה. העסקה עם אלי עדות החוקר החוקר אישר שניהל עם אלי שיחה מקדימה אשר לא תומללה: "אותו הדבר, יכול להיות שלא הוקלט, לא שאני זוכר" (ע' 60 ש' 8). כך גם העיד שהיו לו שתי פגישות עם אלי לפני השיחה הטלפונית שהוקלטה. כשנשאל מדוע לא הוזכר בדו"ח שלו שהשיחה המתומללת היא בעצם השיחה השלישית שניהל עם אלי השיב: "לא מוזכר וזה עובדתית" (ע' 61 ש' 7). החוקר העיד שאין לו מסמכים הנוגעים לאלי (ע' 65 ש' 28-29). החוקר אמר לאלי שדיבר עם אביב לגבי הכלי שלו וכי: "כל מה שתצטרך אחריות, דברים, הכל תקבל, אין בעיה" (ת/3 ע' 10 ש' 16-17). אלי התעקש וביקש את הכל בכתב ועל כך החוקר השיב: "אין בעיה. אתה לא מבין דבר אחד" (ת/3 ע' 10 ש' 19). בהמשך אלי אומר: "מה, אני רוצה קודם כל שתפקסס לי", החוקר משיב: "אתה תקבל" ואלי עונה: "אני, לא, לא, אני אתן לך פקס, חמוד. אחרי זה אתה מקבל את כל הנתונים". החוקר משיב: "תגיד לי מה, אתה מנסה יעני לסחוט אותי? מה, אתה לא סומך עלי?" ואלי משיב: "לא". החוקר: "אתה לא מבין, אתה לא מבין". אלי: "אני סומך. אתה יודע, שנינו היינו ביחד" (ת/3 ע' 14 ש' 18-26). אלי: "אני רוצה שאני אדע מי נותן לי שירות, זה הכל. ברגע שאני אדע מי מטפל בי, מי נותן את השירות, תקבל את כל הנתונים. יש לי אפילו צ'ק מצולם" (ת/3 ע' 18 ש' 21-23). מעדות החוקר עולה שניהל שיחות נוספות הנוגעות לגדר המחלוקת ואותן לא הציג. התרשמנו שהחוקר נקט עמדה בחקירה ולא הסתפק בבירור העובדות לאשורן. אנו בדעה כי הבטחת שירות כלשהו לרכב על ידי החוקר יש בה טעם לפגם. בנוסף, עדות החוקר מהווה עדות שמיעה - לא הוגש תצהיר מטעם אלי, כך גם לא זומן לעדות ויש בכך כדי לפעול לחובת התובעת. עדות הנתבע הנתבע העיד שמכר רכב חדש לאלי בתקופה בה עבד אצל התובעת. אלי שילם בשיק אחד או שניים ובנוסף שילם 1,000 ₪ במזומן שניתנו במעמד ההזמנה על מנת להבטיחה. הנתבע לא זכר לפקודת מי הוצאו השיקים וציין כי עותק מההזמנה נמצא אצל קשר ימי. הנתבע עומת עם סעיף 32 לתצהירו בו כתב שאותם 1,000 ₪ ניתנו לנתבע עבור אחריות אישית לתקופה של 3 חודשים. הנתבע העיד שנזכר לאחר שכתב ומה שנכון זה מה שהעיד, קרי שה-1,000 ₪ ניתנו במעמד ההזמנה על מנת להבטיחה (ע' 37-38). הנתבע לא דיווח על העסקה לתובעת, כפי שלא דיווח על עסקאות רבות, משום שלא נדרש לכך ולא הספיק לדווח עליה. הנתבע הסביר שהקשר בין התובעת לקשר ימי הוא רציף, וכך גם נאמר לו בתחילת עבודתו. נעשו עסקאות הן ישירות מול קשר ימי והן ישירות מול התובעת וכי הסיכום היה שקשר ימי קיבלה נתונים על המכירות והם היו מעבירים לתובעת. לטענתו, גם אם לא דיווח לתובעת על עסקה התובעת הייתה מקבלת את העמלה שלה על עסקה זו (ע' 38). באשר לדיווח על עסקאות לתובעת הנתבע העיד: "לא הייתי מחוייב לדווח עליהן, זה היה הנוהל. שיטת העבודה הייתה כי ההתחשבנות היא בין התובעת לבין קשר ימי" (ע' 39 ש' 10-11). עדותו של הנתבע תואמת את עדותו של אביב לעניין כך שהנתבע החזיק בשני פנקסי הזמנות ולעיתים שלח הזמנה ישירות לקשר ימי והעמלה המגיעה לתובעת לא נפגעה. כל זמן שהנתבע היה חתום על ההזמנה קמה לתובעת הזכות לקבל תשלום עמלה. הנתבע הסביר את הסתירה בין האמור בתצהירו לבין עדותו בעניין קבלת ה-1,000 ₪ במזומן כשציין שנזכר בכך לאחר מכן. על אף הסתירה הקיימת, אנו מאמינים לגרסתו שניתנה בעדותו בבית הדין. לאור האמור, לא הוכח כי הנתבע ביצע עסקה זו עבור קשר ימי ו/או באופן עצמאי כך שנטל 1,000 ₪ לכיסו. העסקה עם ליאת עדות החוקר החוקר העיד שגם עם ליאת ניהל שיחה מקדימה שלא הוקלטה: "חוץ מהשיחה הראשונה, שהשכנה התקשרה והעבירה לי את הטלפון, את זה לא הקלטתי, לא זוכר שהקלטתי, יכול להיות שפגשתי אותה לכמה רגעים, זה לא התיק היחיד שאני מטפל בו, הדברים האלה של תיאומים, אין מה להציג" (ע' 62 ש' 20-22). החוקר הופנה ל-ת/3 ש' 14 שם אמר לליאת: "תראי, אנחנו רוצים מאוד לעזור לך בעניין הזה, אני רוצה להבין מה". החוקר נשאל כשאמר לליאת "בעניין הזה" איך היא ידעה באיזה עניין מדובר, ועל כך השיב: "הייתה שיחה של מספר רגעים, הצגתי את עצמי מי אני, אני שאלתי אם היא זוכרת שהיא קנתה כלי והיו כמה משפטים סביב העניין ואמרה לי שהיא לא יכולה לדבר ולא יכולה לפתח את העניין" (ע' 63 ש' 26-27). כשנשאל איך נדע מה אמר לליאת באותה שיחה ראשונה השיב: "לא תדע" (ע' 63 ש' 31). החוקר העיד שליאת נתנה לו את מספרי השיקים שהיא שילמה וכי לא ראה את השיקים: "אני לא ראיתי, התרשמתי שהיא אומרת אמת, אין לה שום אינטרס להמציא מספרי צ'קים" (ע' 65 ש' 4). כשנשאל מדוע לא ביקש לראות את ספחי הצ'קים השיב: "לא יודע, אולי כי לא רצתה לתת לי" (ע' 65 ש' 6). החוקר העיד שאין לו מסמכים הנוגעים לליאת (ע' 65 ש' 28-29). ליאת שאלה את החוקר האם מישהו יכול להביא לה מטען, ועל כך השיב החוקר: "אז בואי, שוב פעם אני אומר, אין לי בעיה אפילו נעשה איזה יום תבואי אלינו לשמה נעשה פגישה, נראה מה אנחנו יכולים לעזור לך. בואי, בואי, קודם כל תעבירי לנו את כל החומר שיש נראה, אני צריך לשבת עם אביב מה אנחנו יכולים לעזור לך, איך, איך לטפל בעניין הזה ונתקדם הלאה" (ת/4 ע' 6 ש' 25-27 וע' 7 ש' 1-6). כמו במקרה הקודם, מעדות החוקר עולה שניהל שיחה נוספת הנוגעת לגדר המחלוקת ואותה לא הציג. התרשמנו שהחוקר נקט עמדה בחקירה ולא הסתפק בבירור העובדות לאשורן. אנו בדעה כי הבטחת מטען לרכב או מצג לפיו "נושא המטען" יטופל מהווה טעם לפגם. בנוסף, עדות החוקר מהווה עדות שמיעה - לא הוגש תצהיר מטעם ליאת, כך גם לא זומנה לעדות ויש בכך כדי לפעול לחובת התובעת. עדות הנתבע הנתבע העיד שמכר רכב לליאת בתקופה בה עבד אצל התובעת בגינה שולם בשני שיקים ובכסף מזומן בסך 4,000 ₪ (ע' 39-40). הנתבע לא זכר אם השיקים ניתנו לפקודתו וציין כי כל הכסף הועבר לתומר מקשר ימי. מדובר בעסקת המשך בטרייד אין ולכן לא היה צורך לדווח על כך לתובעת, כי מדובר באותה עסקה. לטענתו, חשבונית העסקה נמצאת בקשר ימי, וכי לא היה לו שום מסמך להשאיר ללקוחה לאחר ביצוע העסקה. גם כאן, הנתבע העיד שהכספים הועברו לקשר ימי. לאור עדותו של אביב אין כל פסול בכך שכן בכל מקרה על קשר ימי להעביר לתובעת את חלקה. לאור האמור, לא הוכח כי הנתבע ביצע עסקה זו עבור קשר ימי ו/או באופן עצמאי כך שנטל 4,000 ₪ לכיסו. העסקה עם רפי עדות החוקר החוקר העיד באשר ל-ת/3, תמליל השיחה עם רפי, שלפני אותה שיחה הייתה לו שיחה קודמת עם רפי אשר לא תומללה. לטענתו יכול להיות שהקליט את אותה שיחה ומחק אותה ויכול להיות שלא הקליט אותה כלל. החוקר הסביר שהוא לא הקליט את השיחה כי זו הייתה שיחה שבה רפי אמר שהוא לא יכול לדבר ולכן מדובר בשיחה שאינה מהותית (ע' 57). אחר כך העיד כי באותה שיחה דיבר עם רפי על חשבונית וכי דיברו על הקנייה של כלי הרכב. כשהחוקר נשאל מדוע העיד בדיון מיום 5.1.12 שרפי לא דיבר איתו על שתי חשבוניות שקיבל מהתובעת, האחת בסך 2,000 ₪ בגין השכרת רכב והשנייה בסך 13,000 ₪ בגין רכישת כלי רכב וזאת על אף שאותן חשבוניות צורפו לדו"ח שלו, השיב באשר לפער בין עדותו לבין הרישום בתמליל: "לא ציינתי את זה בדו"ח ועובדתית זה מופיע בתמליל" (ע' 59 ש' 14). כשנשאל אם שמע שהנתבע הכחיש שהוא קיבל 3,000 ₪ מרפי השיב שלא שמע ואמר את זה כי: "באותם תשובות שהוא ענה לי, בנושא ה-3,000 ₪ היה איך שזרמנו בשיחה, אין לי תשובה" (ע' 59 ש' 23). כשנשאל על סמך מה אמר שהנתבע מכחיש קבלת אותם 3,000 ₪ השיב: "אין לי תשובה לזה, אני זוכר שדיברנו עם אביב על הכסף הזה, על סמך מידע מאביב שהוא לא קיבל את הכסף הזה" (ע' 59 ש' 29-30). החוקר העיד שיש לו את החשבונית שרפי העביר לו (ע' 65 ש' 27). החשבונית שהוציא הנתבע מהחברה הפרטית שלו לרפי על סך של 18,000 ₪ צורפה כנספח לדו"ח החקירה. מהתמלילים עולה כי החוקר אמר לרפי: "אל תדאג, אני מהיום והלאה איתך בקשר בעוד הרבה דברים. גם בקשר שלך לכלי תצטרך שירות, אין לך מה לדאוג יש לך אבא ואמא" (ת/3 ע' 7 ש' 17-19). גם כאן, מעדות החוקר עולה שניהל שיחה נוספת הנוגעת לגדר המחלוקת ואותה לא הציג. התרשמנו שהחוקר נקט עמדה בחקירה ולא הסתפק בבירור העובדות לאשורן. אנו בדעה כי הבטחת שירות כלשהו לרכב על ידי החוקר יש בה טעם לפגם. עדות הנתבע הנתבע העיד שמכר רכב לרפי בתקופה בה עבד אצל התובעת, בעלות של של 15,000 ₪ על הרכב ועוד 3,000 ₪ במזומן על מצברים חדשים שהנתבע קנה לו (ע' 40). הנתבע הסביר שהוא בכלל הגיע למכור רכב לבחור בשם יובל. הרכב נמכר על ידי התובעת ליובל בסך של 15,000 ₪, אותם שילם רפי משום שיובל מכר לרפי את רכבו ובתמורה רפי שילם לנתבע את הסך של 15,000 ₪. רפי, שהיה חולה מאוד, ביקש מהנתבע שיקנה לו מצברים, כי לנתבע יש מחיר מוזל, ולכן רפי שילם לנתבע 3,000 ₪. הנתבע לא הוציא חשבונית על ה-3,000 ₪ והעיד: "נכון. שילמתי במזומן שחור שיתן לי מחיר טוב. כאשר קניתי את המצברים רפי היה בהקרנות, סידרתי לו הרכב, החלפתי לו המצברים, השארתי לו חשבונית לצורך ביטוח" (ע' 41 ש' 15-16). הנתבע העיד שמתוך ה-18,000 שרפי שילם, 15,000 ₪ הלכו לתובעת. הנתבע אישר כי הוציא לרפי חשבונית על סך של 18,000 ₪: "כן, לצרכי ביטוח בלבד של חברת יוניון עמקים, זו חברה שלי. זו חשבונית שגם במשטרה בדקו וראו שלא עבר פה כסף וגם במס הכנסה עפולה, הבינו כי מדובר בטעות, כי זה רישום פיקטיבי ונתתי אותה כטובה לרפי פרץ כדי לפתור את בעיית הביטוח" (ע' 41 ש' 20-22). בחקירה החוזרת הסביר הנתבע "שרפי פרץ קיבל שתי חשבוניות ולא הבין על מה זה, האחת על השכירות ואחת על הסכום. הוא רצה שאתן לו משהו לביטוח כי משהו לא ברור. אז ריכזתי לו הכל ביחד ונתתי לו את הכל ביחד. החשבונית של אביב היתה משהו מפוברק לחלוטין. היתה שם כביכול השכרה של רכב" (ע' 54 ש' 12-14). אביב נשאל בחקירתו לעניין אותן שתי חשבוניות. אביב העיד שלא זכור לו שלקוח בשם דוד רהב רכש מהתובעת כלי רכב, ביקש להחזירו אך מאחר והרכב היה בשימוש, התובעת לא הסכימה ולכן סוכם עמו שהרכב יימכר לפחות ב-13,000 ₪, כאשר כל סכום שמעבר לסכום הזה יחולק בין אביב לדוד רהב. אביב לא זכר שאותו רכב נמכר ליובל והסיבה שהוצאו שתי חשבוניות כשאחת על סך של 13,000 ₪ הייתה על מנת להתחמק מאותו תשלום לדוד רהב (ע' 29 ש' 29-32, ועמ' 30 ש' 1-29). הנתבע העיד שרכש מצברים בעלות של 3,000 ₪, כך שסכום זה לא נכנס לכיסו, ובאשר לחשבונית שהנפיק מהחברה שבבעלותו, "יוניון העמקים בע"מ", הרי שמדובר בחשבונית פיקטיבית שנועדה רק כדי לעזור לרפי ולצורכי ביטוח לכלי הרכב, וזאת משום שהתובעת הנפיקה שתי חשבוניות מפוברקות, האחת בסך 2,000 ₪ בגין שכירות רכב, והאחרת בסך 13,000 ₪ בגין כלי הרכב. אכן, וכפי שעולה מנספחים ב' ו-ג' לדו"ח החקירה שצורף לתצהירו של החוקר, התובעת הנפיקה שתי חשבוניות כאמור. חשבונית השכירות בסך 2,000 ₪ הינה בגין החודשים אפריל ומאי. כשאביב נשאל בחקירתו כמה עולה להשכיר רכב לחודש השיב שהעלות היא 2,000 ₪, וכי בדרך כלל הוא לא משכיר לתקופות קצרות, אלא לשנתיים, ואז גובים סביב 1,450 ₪ לפני מע"מ לחודש (ע' 21 ש' 4-5). מכאן, שחיובו של רפי בסך 2,000 ₪ לחודשיים של שכירות אינו מתיישב עם עדותו של אביב בעניין זה. כך גם, אביב לא הכחיש שהוציא שתי חשבוניות על מנת להתחמק מתשלום לדוד רהב והסתפק בתשובות כמו: "לא זכור לי" (ע' 20 ש' 4) ו-"אני די חלש בשמות, אבל לא זוכר" (ע' 20 ש' 6). מדובר בהסבר הגיוני לגבי הוצאת שתי החשבוניות על ידי התובעת. יש בכך כדי לחזק את גרסתו של הנתבע. יש לציין כי עצם הוצאת חשבונית פיקטיבית, כפי שהגדיר זאת הנתבע, אין בה כדי להוכיח את טענת התובעת. לפיכך, לא הוכח כי הנתבע נטל 3,000 ₪ לכיסו. סיכומו של עניין לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי לא הוכח שהנתבע ביצע עסקאות עבור קשר ימי ו/או עבורו ובדרך זו שלשל לכיסו 8,000 ₪ על חשבון רווחי התובעת. בנוסף, אנו דוחים את התביעה בגין עלות החקירה שהופעלה בעניינו של הנתבע. 16. פיצויי הלנה: ב"כ הנתבע ביקש לחייב את התובעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצויי הלנה או לחילופין הפרשי הצמדה וריבית בגין שכר עבודה, הפרשי שכר ודמי הודעה מוקדמת. כפי שקבענו לעיל, על התובעת לשלם לנתבע סך של 4,298 ₪ בגין קיזוז האופניים מתלוש שכר חודש 09/08. הייתה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לחובת תשלום עבור האופניים. טענות התובעת מצביעות על מחלוקת של ממש, אשר מצדיקה שלא לחייב בפיצויי הלנה, בהתאם לאמור בס' 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. לאור זאת, יש לחייב את התובעת בהפרשי הצמדה וריבית בלבד. 17. לסיכום: לאור האמור, אנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבע סכומים כדלקמן: א. סך של 469.2 ₪, בגין פדיון חופשה שנתית, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.10.08 ועד למועד התשלום בפועל. ב. סך של 4,298 ₪ נטו, בגין שכר חודש 09/2008, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.10.08 ועד למועד התשלום בפועל. יתר רכיבי התביעה והתביעה שכנגד נדחים. 18. בהתחשב בכך שהתביעה נדחתה ובסכום התביעה שכנגד שהתקבל, המהווה פחות מ-4% מהסכום שנתבע, אין אנו עושים צו להוצאות, כך שכל צד יישא בהוצאותיו. 19. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. עובד לשעבר