מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד חשב כללי: 1. המדובר בתביעה כספית שהועמדה לצרכי אגרה על סך 3,000,000 ₪, אותה הגישה התובעת, המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל (להלן: "המכללה") כנגד הנתבע, מי שהועסק על ידה כחשב כללי החל מיום 1.6.1998 ועד לפיטוריו ביום 26.2.2006. עניינה של התביעה, כספים שהעביר לעצמו הנתבע שלא כדין באופן שיטתי ועל פני תקופה ארוכה תוך ניצול סמכויותיו והאמון שניתן בו. כך לטענת התובעת. הנתבע מצדו טען כי התובעת החלה מתנכלת לו משנת 2002 על רקע חשיפת מכרזים מזויפים והצגת חשבונות מנופחים שאושרו על ידי מר סלאח כמאל, עוזר המנהל לענייני בינוי ופיתוח במכללה, אחיו של יו"ר הנהלת המכללה וחבר הנאמנים, עו"ד זכי כמאל. 2. הסכומים אותם קיבל הנתבע לטענת המכללה במרמה ותוך הפרת אמונים, כוללים בין היתר, תשלום כספים לצדדים שלישיים מבלי שניתנה לו הרשאה לכך ומבלי שהיה מוסמך לעשות כן. להלן פירוט הסכום הנתבע, שאת השבתו תובעת המכללה: 2.1 תשלום בגין שכר עבודה מעבר לקבוע בהסכם העבודה עם הנתבע 646,206.82 ₪ 2.2 תשלום בגין שירותי עזר ששולמו לנתבע 1,130,733.59 ₪ 2.3 העלמת מקדמה ששולמה לאחר שינוי אחוז המס במשכורת 95,000.00 ₪ 2.4 הקצבת שני טלפונים ניידים 54,543.00 ₪ 2.5 העברת בעלות לגבי מכשיר טלפון של המכללה על שם הנתבע 1,300.00 ₪ 2.6 החזר דמי רישום שלא כדין 450.00 ₪ 2.7 החזר שכר לימוד שלא כדין 6,000.00 ₪ 2.8 תשלומים לשירות הדואר לשימושו הפרטי של הנתבע 1,535.00 ₪ 2.9 רכישת בולים לשימוש משרדו הפרטי של הנתבע 4,800.00 ₪ 2.10 רכישת ספרים לשימושו הפרטי של הנתבע 4,841.96 ₪ 2.11 תשלום לחברת ה.פ. פיתוח תוכנה לצרכיו הפרטיים של הנתבע 4,616.00 ₪ 2.12 תשלום לחברת גולדנט לצרכיו הפרטיים של הנתבע 3,425.00 ₪ 2.13 תשלום הוצאות עבור כנס באורלנדו 10,017.00₪ 2.14 רכישות פרטיות מאופיס דיפו 16,178.00₪ 2.15 תשלום כספים לקידום עסקיו הפרטיים של הנתבע כלהלן: 2.15.1 הסכם עבודה עם עתיד טכנולוגיה 188,000.00 ₪ 2.15.2 תשלום שלא כדין לנגריית עאדל חיר 307,630.00 ₪ 2.15.3 תשלום שלא כדין למכון המורה בע"מ 19,603.00 ₪ 3. בתביעתה מסתמכת המכללה על ממצאים שגילה רוה"ח והחשב המלווה אצלה מר יעקב גינזבורג (להלן: "גינזבורג"). בתצהירו, ציין הלה כי בעקבות חשדות לאי סדרים כספיים במכללה, מינה משרד החינוך רו"ח על מנת לבצע בדיקת עומק ולהגיש דו"ח לגבי התנהלות המכללה. כבר לאחר שיצאה טיוטת הדו"ח שערכה רו"ח מטעם משרד החינוך בחודש יולי 2005, דרש משרד החינוך מהמכללה להפסיק לאלתר את עבודתם של מנהל המכללה, מנהל המשק וכן את עבודתו של הנתבע. בעקבות הדו"ח הנ"ל, ולאחר פיטורי הנתבע, קיבלה המכללה את המלצתו של משרד החינוך למינוי חשב מלווה. לאחר שמר גינזבורג נתמנה כחשב מלווה למכללה ובהמשך לדו"ח שערך משרד החינוך, נערך דו"ח מקיף המתייחס לכלל החשדות שהועלו כנגד הנתבע. דו"ח זה מהווה את הבסיס לתביעה המונחת בפניי. 4. למען הקיצור ובהירות הדיון אתייחס להלן לכל אחד מהסכומים הנתבעים, כפי סדרם בכתב התביעה, תוך התייחסות לטיעוני הצדדים ולראיות שהוצגו בפניי. 5. תשלומים בגין שכר עבודה ששולמו ביתר בסך 646,206.82 ₪ 5.1 בפתח הדברים אציין כי הסכם העבודה שנחתם עם הנתבע ביום 1.6.1998 נוקב בסכומים המגיעים לו תמורת עבודתו (להלן: "הסכם ההעסקה"). סעיף 6(א) להסכם קובע כי שכרו החודשי של הנתבע יעמוד על סך 20,000 ₪ ברוטו כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן לחודש 4/98. סעיף 6(ז) מורה כי הנתבע זכאי לדמי הבראה, ביגוד "והטבות נוספות שמשולמות לעובדים במכללה". 5.2 לטענת המכללה זקף הנתבע לעצמו תוספות שלא היה זכאי להן בהתאם להסכם ההעסקה ובכללן תוספת יוקר, תוספת שכר, תוספת דרגה, קצובת טלפון, תוספת מכללה, מענק "מנקו" והפרשה לקופת "גדיש". פירוט הסכומים של כל אחת מההטבות הנ"ל מופיע בעמ' 9-10 לדו"ח שערך גינזבורג וצורף לתצהירו. בעדותו בפניי התייחס גינזבורג לטענת הנתבע כי הוא זכאי לכלל ההטבות המגיעות לעובדי המכללה מכח סעיף 6(ז) להסכם ההעסקה בציינו כי "עם הנתבע בניגוד לעובדי המכללה האחרים היה הסכם עבודה אישי ולפיכך הסכם עבודה אישי גובר על התנאים שלשאר עובדי המכללה ששכרם הוא צמוד-תואם לשכר עובדי מדינה בתקשי"ר ונמוך בצורה משמעותית מהשכר והתוספות שנקבעו בהסכם העבודה של הנתבע מיום 1.6.98" (עמ' 34 ש' 2 לפרוט'). 5.3 אין בידי לקבל את טענות המכללה בכל הנוגע לתוספות היוקר, השכר והדרגה ששולמו לנתבע. כאמור סעיף 6(ז) להסכם ההעסקה קובע כי הנתבע זכאי לדמי הבראה, ביגוד והטבות נוספות שמשולמות לעובדי המכללה. סעיף זה רחב דיו על מנת להקנות לנתבע זכות לקבלת התוספות המשולמות לכלל העובדים במכללה ובכלל זאת תוספת יוקר, תוספת שכר ותוספת דרגה. ככל שמתעורר ספק לגבי כוונת הצדדים בקביעתם זו, פועל ספק זה לטובת הנתבע מכח הכלל שחוזה הניתן לפירושים שונים, יש לפרשו לרעת המנסח (ראו: ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2011) והאסמכתאות שם). כלל זה אף זכה לעיגון לאחרונה במסגרת תיקון 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשע"א-2011, שבו הוסף סעיף 25(ב1), הקובע כי "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". (ראו גם: ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, בעמ' 322-324). במקרה דידן, המכללה בהיותה המעסיקה, היא זאת שניסחה את הסכם העסקתו של הנתבע וככל שמתעורר ספק לגבי כוונת הצדדים בהתייחס לסעיף 6(ז), צריך שספק זה יפעל לטובת הנתבע. עוד אני רואה להפנות לתשובתו של אמרכ"ל המכללה מר מוחמד זועבי שאישר בחקירתו הנגדית כי "עובדי המכללה צמודים לעובדי המדינה. מה שמקבלים עובדי המדינה מקבלים גם עובדי המכללה" (עמ' 142 ש' 1 לפרוט'). תוספות היוקר ותוספות שכר ששולמו לעובדי המכללה במרוצת השנים נגזרו מהתוספות ששולמו לכלל עובדי המשק בישראל, לרבות עובדי המדינה, בהתאם להסכמים קיבוציים במשק. הואיל ותוספות אלו שולמו לכלל עובדי המכללה, זכאי היה הנתבע לקבלן גם כן. יוער כי על אף הטענה לפיה היה הנתבע אמון כמעט בלעדית על המערכת הכספית והחשבונאית של המכללה, הרי שאין חולק כי למכללה היה גם יו"ר שמתוקף תפקידו ואחריותו היה אמון על עבודתו של הנתבע. בנוסף, הועסק במועדים הרלוונטיים, רו"ח חיצוני מר חלפון, אשר בדק אף הוא את חשבונות המכללה וערך את הדוחות הכספיים המבוקרים בעבורה. 5.4 בהתייחס לתוספת הדרגה ששולמה לנתבע, טען הלה כי קיימת רשימה שמית שאושרה בידי יו"ר המכללה עו"ד זכי כמאל, המפרטת את שמות העובדים הזכאים לתוספת דרגה, כאשר שמו של הנתבע נכלל בגדרה. בעדותו, ציין רו"ח חלפון כי לאחר שהבחין באחת הפעמים שהנתבע נתן לעצמו 1,000 ₪, ביקש לברר עמו את פשר התוספת, שהרי הנתבע מועסק מתוקף חוזה העסקה אישי. לדבריו "הוא הביא לי רשימה שמית ובאמצע השם שלו עם טיפקס אדום, סליחה מרקר צהוב ואמר לי הנה אני מופיע. וקיבלתי אותו" (עמ' 118 ש' 25 לפרוט'). דבריו אלו של רו"ח חלפון אינם מתיישבים עם טענת המכללה כאילו היה הנתבע כל יכול ועשה בכספי המכללה ככל העולה על רוחו ללא פיקוח ובקרה. אותו פיקוח היה רופף לטעמי, ולכך אדרש עוד בהמשך, אך מכאן ועד לקביעה כי לא היה פיקוח כלל, עוד ארוכה הדרך. ודוק: לא מדובר בהפרשות או בתשלומים שנעשו באופן חד פעמי בצורה שניתן להסוותה או להסתירה מפני ראשי המכללה. מדובר בתשלומים לאורך שנים, מדי חודש בחודשו שנעשו בצורה גלויה המתיישבת עם המסקנה כי ראשי המכללה ומנהלה ידעו אודותם ואישרו אותם. 5.5 הוא הדין לגבי תוספת המכללה ששולמה לכלל העובדים החל מחודש פברואר 2000. אמרכל המכללה מר מוחמד זועבי, אישר בעדותו שכלל עובדי המכללה קיבלו תוספת זו שעמדה על שיעור 10% ואושרה ע"י מנהל המכללה (ראו: עמ' 141 ש' 11-14 לפרוט'). 5.6 תוספת "מנקו" שולמה לכלל העובדים העוסקים בגביית כספים. מר זועבי אישר בעדותו, כי כל מי שעסק בכספים במסגרת המכללה, זכה לתוספת זו (עמ' 141 ש' 26 לפרוט'). עיון בהסכם ההעסקה של הנתבע מלמד כי הלה עסק גם עסק בענייני כספים ועל כן זכאי היה לתוספת זו. 5.7 המכללה טענה עוד כי הנתבע זקף לעצמו קצובת טלפון ביתר, מעבר לסכום שנקבע בהסכם ההעסקה ואשר עמד על סך 500 ₪ לחודש. הנתבע מצדו טען כי מדובר בסה"כ בהצמדת הסכום הנקוב בהסכם. המכללה לא טרחה להפריך טענה זו והסכומים בהם מדובר המפורטים בעמ' 9 לדו"ח גינזבורג, מתיישבים על פניהם עם הטענה כי מדובר בצירוף הפרשי הצמדה ותו לא. 5.8 המכללה טענה עוד כי הנתבע הפריש לקופת "גדיש" סכומים ניכרים שלא כדין. בדו"ח גינזבורג נאמר כי בסעיף 6(ה) להסכם ההעסקה נקבע כי הנתבע זכאי להפרשה לקופת גמל או לביטוח מנהלים לפי בקשתו, כמקובל לגבי כלל העובדים במכללה. מנתוני השכר עולה כי הנתבע בחר לעצמו שני מסלולי הפקדה הן בחברת "הפניקס" והן בקופת "גדיש", כאשר מרבית עובדי המכללה זכו לביטוח מנהלים בחברת "הפניקס". הנתבע חילק את שכרו לשני מרכיבים ובגין כל מרכיב הפריש בקופה אחרת ובכך התחמק מתשלומי מס. הנתבע מצדו טען כי עבור חלק ממרכיבי השכר שולמו הפרשות לקופת "גדיש" ואילו עבור חלק אחר, הפרישה המכללה לחברת "הפניקס". לא מדובר בכפל תשלומים, אלא שתי הפרשות עבור שכר אחד כולל, כאשר כל הפרשה מתייחסת למרכיב אחר של השכר. רכיב זה של התביעה נשגב מבינתי ולא עלה בידי להבין כיצד זה הפרשות שנעשו לגבי רכיב כזה או אחר של שכר, הובילו לתשלומי יתר. לא נהיר לי גם כיצד זה לא העלתה המכללה טענה זו מוקדם יותר, הגם שאותן הפרשות מופיעות בתלושי השכר של הנתבע ונעשו החל משנת 2000 מדי חודש בחודשו. 5.9 על יסוד מקבץ האמור עד כה, אני דוחה את התביעה, ככל שהיא מתייחסת להשבת שכר ששולם, כביכול, לנתבע ביתר. 6. תשלום בגין שירותי עזר בסך 1,130,733.59 ₪ 6.1 סעיף 6(ח) להסכם ההעסקה קובע כי לבד משכרו החודשי של הנתבע, תשלם לו המכללה תשלום חודשי עבור עוזרים שאינם עובדי המכללה, המסייעים לו בעבודתו כחשב המכללה. ההסכם אף מפרט את התמורה שתשולם לאותם עוזרים בסך 50 ₪ לכל שעת עבודה וכן הוצאות נסיעה לאותם עובדים שיידרשו להגיע למכללה, כשעל סכומים אלה יש להוסיף מע"מ כחוק. למותר לציין כי ההסכם אינו מפרט את מנגנון הדיווח על עבודתם של העובדים הנ"ל, את מנגנון הפיקוח על היקף העבודה שהם מבצעים ואת מנגנון אישור שכרם. חוזה ההעסקה בהקשר זה נוסח בצורה סתמית ולאקונית שאין בה כל התייחסות להסדרי הבקרה על היקף עבודתם של אותם עוזרים, לא כל שכן על ביצוע העבודה בפועל על ידם. יוער כי בכל מהלך העסקתו של הנתבע כחשב במכללה, הוא המשיך לנהל משרד לראיית חשבון בעכו בידיעת המכללה ואישורה. 6.2 דו"ח הביקורת שנערך ע"י משרד החינוך העלה תמיהה הכיצד זה יכול הנתבע, נוסף להעסקתו במכללה כחשב במשרה מלאה, לנהל משרד רואה חשבון עצמאי. אולם סבורני כי תהייה זו יש להפנות למכללה שאפשרה מצב אנומאלי זה שבו הנתבע מועסק על ידה במשרה מלאה ובנוסף מנהל משרד עצמאי לראיית חשבון. לא זו בלבד, אלא שהמכללה התחייבה לשלם לעובדיו של הנתבע שהועסקו על ידו במשרדו בעכו, שכר עבודה בגין עבודת הנהלת החשבונות שביצעו עבור המכללה. יאמר מייד כי הסדר זה אינו ראוי מיסודו וחורג מכללי מנהל תקין. המכללה לא זו בלבד שהסכימה שהנתבע ינהל משרד עצמאי במקביל לעבודתו אצלה במשרה מלאה, אלא נאותה גם לשלם חלק משכרם של העובדים המועסקים על ידו במשרדו הפרטי. האצבע המאשימה לגבי מצב בלתי הגיוני זה, צריכה להיות מופנית בראש וראשונה למכללה ולאלו העומדים בראשה. לא ברור כיצד ומדוע הסכימו מלכתחילה לתנאי זה בחוזה העסקתו של הנתבע. 6.3 אלא שטענות משרד החינוך והמכללה בקשר לתשלום שכר העוזרים, אינן מופנות לעצם ההסדר או לעצם זכאותו של הנתבע לקבל תשלומים על פיו. הטענות מתמצות בכך שהנתבע לא טרח להגיש דוחות מפורטים לגבי היקף העסקתם של העוזרים מדי חודש בחודשו ולהחתים את מנהל המכללה על אותם דוחות. יתרה מזו, לטענת המכללה, זייף הנתבע את חתימתו של מנהל המכללה ד"ר נג'יב נבואני, בכך שצילם אותה חתימה על גבי הטפסים שמילא ואישר לעצמו תשלומים חודשיים בגין שכר העוזרים. המכללה מפנה לכך שחתימתו של המנהל ד"ר נבואני, מופיעה בכל הטפסים אותם הגיש הנתבע מדי חודש בחודשו, באותו מקום ובאותה זווית. עוד הוסיפה המכללה כי בדיקת רו"ח מטעם משרד החינוך העלתה שהנתבע דאג להחתים את ד"ר נבואני על טופס אחד ריק ונהג לצלם אותו טופס ולמלא אותו מדי חודש. 6.4 בתצהירו הסתפק הנתבע באמירה כללית כי מעולם לא זייף את חתימתו של מנהל המכללה ואולם, בדו"ח שערך משרד החינוך נאמר כי בשיחה שהתקיימה עמו, הוא אישר כי מנהל המכללה ד"ר נג'יב נבואני, חתם על טופס אחד והוא צילם הטופס החתום ומדי חודש מילא טופס מצולם זה ופירט בו את שעות העבודה של העובדים שהועסקו על ידו (עמ' 16 לדו"ח משרד החינוך). בעדותו בפניי, משנתבקש מנהל המכללה, ד"ר נבואני לאשר את חתימתו על גבי הטפסים שמולאו ע"י הנתבע (נספח 28 לדו"ח גינזבורג), הוא השיב "זה מצולם" (עמ' 115 ש' 29 לפרוט'). בהמשך ציין כי הועסקו עוזרים שסייעו לנתבע וכי הדבר מעוגן בחוזה ההעסקה אך הוסיף "אני לא זוכר אם חתמתי או לא" (שם, ש' 32). משהופנה למכתב מיום 31.7.2005 שנשלח על ידו בעקבות דו"ח משרד החינוך, שם ציין כי במסגרת תפקידו חתם, למיטב זכרונו, רק פעם אחת על טופס שכר מרצים ומדריכים, השיב "אם כתבתי אני עומד מאחורי הדברים" (עמ' 116 ש' 3 לפרוט'). 6.5 בחקירתו הנגדית עמד הנתבע על כך שמנהל המכללה ד"ר נבואני חתם על כל טופס בנפרד והכחיש את הטענה כי מדובר למעשה בטופס שצולם ומולא על ידו בדיעבד (ראו חקירתו הנגדית של הנתבע, עמ' 77 לפרוט'). באותה נשימה הכחיש הנתבע גם את הדברים שיוחסו לו בדו"ח משרד החינוך, כאילו צילם טופס אחד חתום ע"י מנהל המכללה ומילא את הטופס המצולם מדי חודש. אלא שהכחשתו זו של הנתבע אינה עומדת במבחן הראיות. די לעיין בטפסים שצורפו לדו"ח גינזבורג על מנת להיווכח כי חתימתו של מנהל המכללה הינה חתימה מצולמת, אחרת אין כל דרך להסביר כיצד זה מופיעה אותה חתימה בדיוק, באותה צורה ובאותה זווית כתיבה על גבי עשרות טפסים שמולאו בידי הנתבע. מסקנה זו מתיישבת גם עם תגובתו של הנתבע, כפי שהועלתה בדו"ח משרד החינוך וכן מעדותו של ד"ר נבואני, לפיה אינו זוכר כי חתם על טופס כאמור יותר מפעם אחת. 6.6 על יסוד האמור, אני קובע כממצא עובדתי כי לצורך תשלום שכר העוזרים, השתמש הנתבע בטפסים עליהם הופיעה חתימתו המצולמת של מנהל המכללה, לאחר שהלה חתם על טופס אחד בלבד. התנהלות זו חמורה ביותר ונוגדת כללים בסיסיים של מנהל תקין, הגינות ויושרה. לא מדובר בעניין טכני וטרוויאלי שכן בעקבות אותם דוחות שלשל הנתבע לכיסו סכומים ניכרים. אלא שהמכללה אינה יכולה להלין אלא על עצמה, על שאפשרה מצב אבסורדי זה. בצד זאת אני רואה להדגיש כי על אף שהנתבע נהג בשיטה חמורה ובלתי ראויה הגובלת בפלילים, הרי שלא הוכח כי אותם עוזרים לא הועסקו בהיקף לו טען הנתבע, כמפורט בטפסים שמולאו על ידו. אני חוזר ומדגיש כי הסכם ההעסקה אינו מפרט את הדרך שבה תפקח המכללה על היקף השעות נשוא ענייננו ואינו קובע כל מנגנון דיווח המחייב את הנתבע. 6.7 זאת ועוד, רו"ח מר חיים חלפון שהיה אמון על הגשת הדוחות הכספיים המבוקרים של המכללה, ציין בחקירתו הנגדית כי גילה שהנתבע השתמש בטפסים מצולמים. לדבריו, הנתבע "השתמש בסטנסיל ומילא את שעות העבודה ולקח לעצמו את הכסף. אפילו במשטרה הוא הודה שהוא כן זייף את החתימה" (עמ' 125 ש' 3 לפרוט'). למותר לציין כי לא הוצגה כל הודעה של הנתבע במשטרה בה הודה כביכול כי אכן זייף את חתימת מנהל המכללה. טענה זו הועלתה בעלמא מבלי שהובא לה כל ביסוס ראייתי. בהמשך חקירתו הנגדית ציין מר חלפון את שיטת עבודתו של הנתבע בעניין שכר העוזרים באומרו "הוא עשה דו"ח חודשי וכתב את השם של העובד וכמה שעות מגיעות לו והיה עושה דו"ח העברה וגובה את הכסף. לכן לחצתי על זה שהנהלת החשבונות תעבור לחיפה, הוא יהיה הבוס הגדול ותעבוד איתו עוזרת. והיא תעבוד תחת פיקוחו" (שם, ש' 11 לפרוט'). המלצתו של חלפון אכן נתקבלה ובסופו של יום הועסקה בתו של חלפון כמנהלת חשבונות המסייעת לנתבע בעבודתו וההסדר לפיו משלמת המכללה את שכר העובדים של הנתבע, הופסק. 6.8 מעדותו הנ"ל של מר חלפון עולה כי רואה החשבון של המכללה, עמד על שיטת עבודתו הקלוקלת של הנתבע ועל הדרך שבה גבה את שכר העובדים וזאת עובר לשנת 2002 שאז הופסקה ההתקשרות בין חלפון לבין המכללה. מכאן עולה השאלה מדוע המשיכה המכללה לשלם לנתבע עבור שכר עוזרים, על פי אותה שיטה בדיוק גם במהלך שנת 2003 ויותר מכך, מדוע המשיכה להעסיקו עד שנת 2006. אם אכן התעוררו בלבה חשדות כה מבוססים לזיוף מסמכים והעברת כספים שלא כדין לכיסו של הנתבע כיצד זה המשיכה את ההתקשרות עמו והפקידה בידו תפקיד כה רגיש הכרוך בניהול כספיה. לא זו אף זו, לא ברור כיצד רו"ח מר חלפון אישר את העברת הכספים בעבור שירותי עוזרים החל משנת 1999 ואילך מדי שנה בשנה, מבלי לפצות פה לגבי כך שמדובר בסכומים מופרזים, מוגזמים או שאינם מגיעים לנתבע. לא מדובר בסכומים של מה בכך ויש להניח כי אילו ניפח הנתבע את שכר העוזרים מעבר להיקף הגיוני ומתקבל על הדעת, היו המכללה ורו"ח מטעמה מגלים זאת ומונעים המשך הזרמת הכספים מדי חודש בחודשו משך מספר שנים. המסקנה המתבקשת מכך הנה שהיקף הכספים שקיבל הנתבע בגין העסקת עוזרים היה סביר והגיוני ביחס לעבודה אותה נדרש לבצע. 6.9 לפיכך, על אף ששוכנעתי כי הנתבע נהג בדרך בלתי ראויה ונקט בשיטת עבודה בלתי תקינה, לא שוכנעתי כי המכללה הרימה את הנטל המוטל עליה בסוגייה זו, על מנת להוכיח את תביעתה הכספית ברכיב זה. המכללה לא דאגה לקבוע מנגנון פיקוח לגבי העברת שכר העוזרים, רו"ח מטעמה אישר את ההעברה שנעשתה מדי חודש משך מספר שנים מבלי לפצות פה. גם לאחר שנתגלתה שיטת העבודה של הנתבע המשיכה המכללה לשלם לו בעבור שכר עוזרים משך שנה תמימה ואף לאחר מכן המשיכה להעסיקו מספר שנים מבלי להביע כל הסתייגות או להעיר דבר לא כל שכן מבלי להלין על גזלה כלשהי. משלא הוצגו בפניי ראיות המעידות על כך שהיקף השעות שדווח היה מנופח, שקרי, בלתי מציאותי או מזויף, אין בידי לקבוע כי הנתבע קיבל לידיו סכומים מעבר למגיע לו על פי הסכם ההעסקה. 7. העלמת מקדמה ששולמה לאחר שינוי אחוז המס במשכורת בסך 95,000.00 ₪ 7.1 לטענת המכללה, העביר לעצמו הנתבע ביום 13.12.2004 מקדמה על חשבון המשכורת בסך 95,000 ₪ מבלי שקיבל אישור לכך ומבלי שדאג להחזיר סכום זה. המכללה ציינה כי מאחר והנתבע היה היחיד שהתעסק במשכורות, הוא ניצל את מעמדו ושילם לעצמו מקדמה מבלי שניתן לכך כל אישור מאת ראשי המכללה. לגרסתה, דאג הנתבע לציין בתלוש השכר של חודש דצמבר 2004 כי מצד אחד משולמת לו מקדמה ומצד שני הוא כביכול מחזיר אותה, כאשר בפועל הוא העביר לעצמו את הסכום מבלי להשיבו. 7.2 הנתבע מצדו טען כי לא מדובר במקדמה אלא בשינוי בשיעור המס, לאחר שגילה כי שילם מס עודף ב-95,000 ₪ שאז המחשב סימן את הדבר כהחזר. לדבריו, הואיל ועבד בתקופה הרלוונטית הן כעצמאי והן כשכיר, הוא הגיש דו"ח שנתי לרשויות המס כמתחייב ואחוז המס שנקבע ע"י הרשויות התייחס לכלל הכנסותיו. במקרה דנן, אחוז המס שונה בהתחשב בהכנסותיו באותה שנה. העובדה שעלויות השכר של המכללה לא השתנו, מוכיחה יותר מכל כי מדובר בהחזר מס ולא בהוצאה שנפלה על כתפיה של המכללה. 7.3 עיון בכרטיסו האישי של הנתבע לחודש דצמבר 2004 מלמד, כי אכן נעשה כביכול ניכוי אישי בסך 95,000 ₪ תחת הכותרת "מקדמה". עוד עולה, כי באותו חודש קיבל הנתבע החזר מס הכנסה בסך 77,524 ₪. אלא שבשורה התחתונה השכר ששולם בפועל לנתבע היה זהה לשכר ששולם בחודשים שקדמו לחודש דצמבר 2004. המכללה לא הוכיחה כי שלמה לנתבע מכספה סכומים כלשהם מעבר למגיע לו. יוער כי מר גינזבורג בחקירתו הנגדית, לא סיפק מידע מלא להוכחת רכיב זה של התביעה. משהוצג לו במהלך חקירתו ריכוז שכרו של הנתבע, שם מופיע במפורש שאותה מקדמה הוחזרה והוא נתבקש לאשר כי כך גם הדבר בתלוש השכר לחודש דצמבר 2004, הסתפק מר גינזבורג בתשובה הלקונית "מאשר את התלוש" (עמ' 42 ש' 23 לפרוט'). כשמועלית טענה כה חמורה שאינה עולה בקנה אחד עם המסמכים ותלוש השכר שהוצגו ע"י המכללה עצמה, ניתן היה לצפות כי התשובה שתינתן מפי מר גינזבורג תהיה מפורטת ומשכנעת יותר. בנסיבות אני קובע כי לא עלה בידי המכללה להוכיח רכיב זה של התביעה. 8. הקצאת שני טלפונים ניידים בסך 54,543.00 ₪ 8.1 סעיף 6(ד) להסכם ההעסקה קובע כי הנתבע זכאי להחזר הוצאות טלפון בסך 500 ₪ לחודש. לטענת המכללה, הנתבע לא הסתפק בהחזר זה אלא בחר להחזיק שני מכשירי טלפון נייד, שהוצאותיהם שולמו ע"י המכללה. הסכום הכולל של הוצאות שני המכשירים הנ"ל עמד על סך 54,543 ₪. לטענת המכללה, הנתבע שילש לעצמו את הוצאות הטלפון בכך שקיבל החזר טלפון על פי ההסכם ודאג לעצמו לשני מכשירים ללא אישור. יתר על כן, למכללה התברר כי שני המכשירים השייכים לה, שימשו את הנתבע גם בעסקיו הפרטיים, שכללו משרד הנהלת חשבונות בעכו ומלון משפחתי בכפר פקיעין. לחיזוק טענתה זו הציגה המכללה כרטיס ביקור של הנתבע ובו מצויין מספר של אחד הטלפונים שבבעלות המכללה. המכללה טענה כי מעולם לא אישרה לנתבע החזר כפל תשלום עבור הוצאות טלפון. 8.2 הנתבע מצדו טען כי החזיק ברשותו טלפון נייד עוד בטרם רכשה המכללה טלפונים ניידים לעובדיה. משאושרה לו הזכות להחזיק טלפון נייד, העביר את מספר הטלפון הנייד שהיה ברשותו לאחד הטלפונים שהוקצו לו ע"י המכללה. עם סיום עבודתו, נטל חזרה לידיו את המספר הנ"ל. 8.3 אף רכיב זה של התביעה דינו להידחות. ראשית, הסכם ההעסקה מציין כי הנתבע יקבל החזר הוצאות טלפון בסך 500 ₪ אך לא נקבע במפורש כי מדובר בטלפון נייד. אפשר בהחלט כי החזר זה נועד לכסות הוצאות טלפון נייח (קווי), בייחוד שעה שחלק מעבודת הנהלת החשבונות של המכללה, נעשתה במשרדו הפרטי של הנתבע. 8.4 יתר על כן, העובדה שהנתבע החזיק שני טלפונים שהיו בבעלות המכללה, לא הייתה בגדר סוד. ככל שמדובר בכפל תשלום, יכולה הייתה המכללה על נקלה לעצור זאת ולהפנות את הנתבע להסכם ההעסקה עליו חתומים הצדדים. תחת זאת המשיכה המכללה לשלם לנתבע את הוצאות הטלפון וכן להחזיק בעבורו את מכשירי הטלפון הנייד. בכך אין לה אלא להלין על עצמה. 9. העברת בעלות לגבי מכשיר טלפון של המכללה על שם הנתבע בסך 1,300.00 ₪ 9.1 לטענת המכללה לאחר פיטוריו מעבודתו, לא דאג הנתבע להחזיר את מכשיר הטלפון שברשותו ולכן ניתנה הוראה לחברת סלקום לנתק את הקו. הנתבע בחר להזדהות בשם הקב"ט של המכללה וחיבר את הקו חזרה. בגין כך הוגשה תלונה במשטרה. הדבר אף היה כרוך בהוצאה שבה חוייבה המכללה בסך 1,300 ₪. 9.2 הנתבע הכחיש טענות המכללה לעניין זה, תוך שהפנה לכך שלא הוצגה כל ראייה לסכום הנתבע. 9.3 המכללה לא טרחה להציג ולו בדל ראיה להוכחת הסכום הנתבע בסך 1,300 ₪ אותו שלמה לפי טענתה לחברת סלקום. די בכך על מנת לדחות את התביעה ברכיב זה. יוער, כי על אף שנטען כי הנתבע התחזה בפני חברת סלקום והפעיל את הקו מחדש לאחר סיום עבודתו בדרך רמייה, לא הוצגה כל ראייה לביסוס טענה זו. נאמר כי הוגשה בגין מעשה זה, תלונה למשטרה ואולם האישור שהוגש, אינו מצביע על זהות האדם נגדו הוגשה התלונה, לא כל שכן, שלא הוצגו ממצאי בדיקת המשטרה. טוב היה למכללה אילולא העלתה טענותיה לעניין זה ללא כל ביסוס ראייתי מינימאלי להוכחתן. 10. החזר דמי רישום בסך 450.00 ₪ ושכר לימוד בסך 6,000.00 ₪ 10.1 לטענת המכללה בימים 14.10.2001 ו-11.11.2001 החזיר הנתבע לשתי תלמידות, המתגוררות בכפרו, דמי הרשמה בסך 225 ₪ כל אחת ובסה"כ 450 ₪. זאת בניגוד מוחלט להוראות המנהל הכללי של משרד החינוך ומבלי שקיבל אישור הממונים עליו לבצע החזר זה. 10.2 עוד טענה המכללה כי ביום 29.3.2001 החזיר הנתבע לאחת התלמידות את שכר הלימוד ששילמה בסך 6,000 ₪ וזאת בניגוד לחוק וללא אישור הממונים עליו במכללה. המכללה ציינה כי מדובר בקרובת משפחתו של הנתבע. 10.3 לגבי החזר דמי ההרשמה, טען הנתבע כי מדובר ברשימה ארוכה של תלמידים שקיבלו חזרה לידיהם את דמי ההרשמה וכי המכללה בחרה לציין שתי תלמידות בנות כפרו מתוך אותה רשימה, רק על מנת להכפיש את שמו ולפגוע באמינותו. לגופו של עניין, טען הנתבע כי דמי ההרשמה הוחזרו לתלמידים משום שמדובר היה בחוג שלא נפתח ולא התקיים כלל. 10.4 אף לגבי החזר שכר הלימוד, טען הנתבע כי מדובר בהחזר ששולם למספר תלמידים וכי המכללה בחרה באופן מכוון ומגמתי לנקוב בשמה של התלמידה קרובת משפחתו, רק על מנת להכפישו ולהציגו כמי שפועל מתוך שיקולים זרים. לגופם של דברים טען הנתבע, כי מדובר בקורס שהיה אמור להתקיים בעפולה תחת חסות המכללה, אך בסופו של דבר בוטל ולכן הוחזר שכר הלימוד לתלמידים, ובכללם אותה תלמידה שבה מדובר. 10.5 דין התביעה ככל שהיא מתייחסת לרכיבים אלה, להידחות. ד"ר טאהא מסאלחה מנהל מכללת עתיד טכנולוגיה ומדע בע"מ, אישר כי היו תלמידים שנרשמו למכללה שניהל ללימודי תעודת הוראה, באישורו של ד"ר נבואני. הלימודים אמורים היו להתקיים במכללה בעפולה. לאחר זמן קצר הוחלט להעביר את אותם לימודים למכללה בחיפה ובעקבות כך חלק מהתלמידים נשרו "וייתכן שהוחזרו להם דמי רישום" (עמ' 150 ש' 12 לפרוט'). הטענה שהעלתה המכללה כאילו החזר דמי הרשמה עומד בניגוד מוחלט להוראות המנהל הכללי של משרד החינוך, לא זו בלבד שלא הוכחה, אלא הופרכה ע"י העד מטעמה. בחקירתו הנגדית נשאל מר גינזבורג אם נכון הדבר שהאגף להכשרת עובדי הוראה מחייב החזר דמי הרשמה ושכר לימוד בגין קורס שלא נפתח, והשיב "כן, בתנאים מסויימים" (עמ' 48 ש' 19 לפרוט'). לא ברור על כן על מה התבססה המכללה בקביעתה הקטגורית כי החזר דמי הרשמה עומד בניגוד מוחלט להוראות משרד החינוך. 10.6 הוא הדין לגבי החזר שכר הלימוד. גם כאן מדובר בקורס שאמור היה להיפתח בעפולה, אך בסופו של יום בוטל. למותר לציין כי אמרכ"ל המכללה, מר מוחמד זועבי, אישר בחקירתו הנגדית כי ידוע לו על מקרים בהם הוחזר שכר לימוד (עמ' 140 ש' 31 לפרוט'). 10.7 טענות המכללה לעניין זה הן ספקולטיביות, לא הוכחה כל טובת הנאה שצמחה לנתבע מהחזר דמי ההרשמה ושכר הלימוד לאותן תלמידות בהן מדובר ולא שוכנעתי כי מדובר במקרים יחידים שבהם החזירה המכללה דמי הרשמה ושכר לימוד. משלא הוכח שהנתבע פעל שלא כדין, אין בסיס לרכיב זה של התביעה. 11. תשלומים לרשות הדואר לשימושו הפרטי של הנתבע בסך 1,535.00 ₪ 11.1 ביום 26.6.2004 העביר הנתבע לרשות הדואר סך 10,354 ₪ ובגין סכום זה הוצאו שתי חשבוניות - האחת על סך 8,819 ₪ על שם המכללה והשנייה על סך 1,535 ₪ על שם הנתבע. הסכומים דלעיל שולמו בעבור מעטפות מבוילות. המכללה לא חלקה על כך שנעשה על ידה שימוש במעטפות ובולים וכי החשבונית על סך 8,819 ₪ הוצאה בגין מעטפות ששימשו אותה. יחד עם זאת, החשבונית בסך 1,535 ₪ ניתנה בעבור מעטפות ששימשו את עסקו הפרטי של הנתבע ותעיד על כך העובדה שאותה חשבונית נרשמה על שמו. 11.2 הנתבע מצדו הכחיש כי המעטפות המבוילות שנרכשו מרשות הדואר בסך 1,535 ₪, נועדו לשמש את עסקו הפרטי. 11.3 עיון בחשבונית שבה מדובר מלמד כי על אף שהוצאה על שמו של הנתבע, הרי שהכתובת שצוינה על גביה הינה כתובת המכללה. יתרה מזו, בחקירתו הנגדית אישר גינזבורג כי החשבוניות, לרבות החשבונית שבמחלוקת, נכנסו לספרי החשבונות של המכללה ונרשמו במערכת הנהלת החשבונות שלה (עמ' 49 ש' 30 לפרוט'). אם סברה המכללה כי מדובר בחשבונית שניתנה בעבור מעטפות ששימשו את הנתבע, לא ברור מדוע ראתה לכלול אותה בספריה ומדוע לא דרשה מאת הנתבע להשיב את סכום הגזלה, על אף שהמשיכה להעסיקו עד לשנת 2006. אם מדובר בחשבונית ששימשה את הנתבע, יש להניח כי היה מכניס אותה לספרי חשבונותיו בעיסוקו הפרטי. למותר לציין כי הנתבע זימן עדים אחדים שהעידו כי נעשה שימוש ע"י המכללה במעטפות מבוילות. העדתם של עדים אלה הייתה מיותרת נוכח הודאתה של המכללה בכך שנעשה שימוש במעטפות מבוילות. העובדה שבחשבונית נשוא המחלוקת נרשם שמו של הנתבע, אין בה די על מנת להוכיח כי זו ניתנה בעבור ציוד ששימש את עסקו הפרטי, בייחוד לנוכח העובדה שעל גבי החשבונית צוינה כתובתה של המכללה ואותה חשבונית עצמה שימשה את המכללה בספריה. מכאן, שדין התביעה ברכיב זה להידחות. 12. רכישת בולים לשימוש משרדו הפרטי של הנתבע בסך 4,800.00 ₪ 12.1 בתאריך 7.6.2004 שילמה המכללה סך 4,800 ₪ בעבור בולים. לטענתה מדובר ברכישה שנעשתה לשימושו האישי של הנתבע. זאת למדה המכללה מן העובדה שאותה רכישה נעשתה בסניף הדואר של כסרא סמיע בקרבת מקום מגוריו של הנתבע, סניף המרוחק יותר מ-65 ק"מ מכתובת המכללה וכן מכך שהיא לא נזקקה לבולים מאחר והייתה ברשותה מכונת ביול. 12.2 העובדה שרכישת אותם בולים נעשתה בסניף דואר הקרוב למקום מגוריו של הנתבע, אין בה כדי ללמד כי מדובר ברכישה אישית. זוהי מסקנה מרחיקת לכת שאינה יכולה להישען על הריחוק הגיאוגרפי בין סניף הדואר לבין כתובת המכללה. הטענה לפיה לא נעשה שימוש בבולים במסגרת המכללה, אף היא הופרכה ע"י עדי הנתבע. כך לדוגמא עובדת הניקיון הגב' אמאל מלחם שהעידה מטעם הנתבע אישרה בעדותה כי נהגה לקחת מעטפות ובולים ממשרדו של הנתבע והכינה אותם וכי לעיתים היה מדובר בכמות גדולה. כך העידה גם העדה סבטלנה יודילביץ שאישרה כי במסגרת עבודתה במכללה הכינה מעטפות וביילה אותן. משנשאלה מהיכן לקחה בולים, השיבה "הנתבע היה נותן הכל וגם הגזברות" (עמ' 137 ש' 32 לפרוט'). הגב' מירי דהן, בתו של רו"ח חיים חלפון, ומי שהועסקה ע"י המכללה כמנהלת חשבונות הכפופה לנתבע החל משנת 2003, אישרה אף היא בחקירתה הנגדית, כי במכללה הייתה אמנם מכונת ביול, אך נעשה גם שימוש בבולים רגילים. העדה אישרה כי היא נהגה להדביק בולים בעצמה וכך עשו גם עובדות הניקיון. כשמדובר היה בכמות גדולה של מעטפות היו מגייסים כוח עזר, "עובדות ניקיון למיניהן, שיעזרו" (עמ' 106 ש' 13 לפרוט'). 12.3 סיכומו של דבר, משלא עלה בידי המכללה להוכיח ולבסס טענתה לעניין זה, דין התביעה ככל שהיא מתייחסת לרכישת הבולים, להידחות גם כן. 13. רכישת ספרים לשימושו הפרטי של הנתבע בסך 4,841.96 ₪ 13.1 ביום 30.5.2000 העבירה המכללה סך 4,841.96 ₪ לחברת בורסי בע"מ בעבור ספרי משפט, אשר שימשו, כך לטענת המכללה, את הנתבע בעסקו הפרטי. לעניין זה הפנתה המכללה לכך שהחשבונית ציינה את כתובת משרדו של הנתבע וכי חלקם הגדול של אותם ספרים שנרכשו, לא נדרשו כלל למכללה. 13.2 הנתבע טען כי מדובר ברכיב בתביעה שהתיישן זה מכבר, בשים לב למועד הגשתה בשנת 2008. לגופו של עניין טען הנתבע כי מדובר בספרים העוסקים בדיני מיסים, חברות, דיני עבודה ועוד כהנה ואשר נועדו לשמש הן את המכללה והן את הנתבע. 13.3 דין רכיב זה של התביעה להידחות מחמת התיישנות. יחד עם זאת, אני רואה להעיר כי עיון ברשימת הספרים שנרכשו על פי החשבונית שבה מדובר, מעלה ספק לגבי הרלוונטיות של אותם ספרים לעבודתה השוטפת של המכללה. לא ברור מניין שאב הנתבע את הסמכות והזכות לרכוש ספרים לצורך ביצוע עבודתו במכללה. הסכם ההעסקה עליו הוא חתום אינו מציין את זכאותו לספרות מקצועית. לא הוצג כל אישור מעם מנהלי המכללה המקנה לנתבע הזכות לרכוש אותה ספרות. לא ברור מדוע נדרשים ספרים בדיני חברות, דיני הלוואות, היבטים בחלוקת דיבידנד וכיו"ב לעבודתו של הנתבע במכללה שהינה עמותה ולא חברה המחלקת דיבידנדים. יחד עם זאת, בשים לב לכך שמדובר בהוצאה שנעשתה בשנת 2000, הרי שרכיב זה של התביעה התיישן זה מכבר במועד הגשתה. מסקנה זו מוצדקת ביתר שאת בשים לב לזמן הרב שחלף מאז הונפקה אותה חשבונית ועד למועד שבו העלתה המכללה טענותיה לגביה. אפשר ואילו הועלתה הטענה בסמוך לאחר הוצאת הסכום, יכול היה הנתבע להציג אישור שניתן לו מטעם מי ממנהלי המוסד. 14. תשלום לחברת ה.פ. פיתוח תוכנה לצרכיו הפרטיים של הנתבע בסך 4,616.00 ₪ 14.1 ביום 29.6.2000 שילמה המכללה סך 1,041 ₪ בעבור תוכנת "רשם פלוס" ואילו ביום 29.3.2001 שילמה סך 3,075 ₪ בעבור תוכנת "קדם". בתמורה נתקבלו תווי קניה של "הום סנטר" בסך 500 ₪. לטענת המכללה, מדובר בתוכנה המשמשת לרישום חברות, שינוי הון המניות, הגשת דו"חות שנתיים וכיוצא בזאת. תוכנה זו אינה נחוצה כלל ועיקר למכללה, שהינה כאמור עמותה. יתר על כן, החשבוניות שהונפקו, נרשמו לכתובת משרדו הפרטי של הנתבע. לטענת המכללה, מדובר בתוכנות שמעולם לא הותקנו במחשביה, לא נמצאו במשרדיה ואינם נדרשים לעבודתה השוטפת. 14.2 רכיב התביעה המתייחס לתשלום הסך של 1,041 ₪ בעבור תוכנת "רשם פלוס", התיישן זה מכבר במועד הגשת התביעה. די בטעם זה על מנת לדחות את התביעה, ככל שהיא נוגעת להוצאה זו. יחד עם זאת אני רואה להעיר, כי עיון במפרט של תוכנה זו מעלה תהייה לגבי נחיצותה לצורך עבודת המכללה. מדובר בתוכנה שנועדה לאפשר רישום חברה, שינוי הון מניותיה, הקצאת מניות, העברת מניות, מינוי או הפסקת כהונה של דירקטור ויוצ"ב פעולות הנוגעות לחברות ולא לעמותות. לא ברור מדוע נדרשה תוכנה זו למכללה. אלא שכאמור רכיב זה של התביעה התיישן זה מכבר. 14.3 באשר לתוכנת "קדם", עיון בטופס ההזמנה ובחשבונית מלמד אכן כי כתובת משרדו הפרטי של הנתבע היא זו שנרשמה על גביה ואולם תחת שם הלקוח נרשמה המכללה, כאשר הנתבע הינו איש הקשר בלבד. המכללה לא הציגה ולו בדל ראייה להוכיח מהותה של תוכנה זו, לא כל שכן, שלא הוכיחה טענתה כי לא נדרשה לעבודתו השוטפת של הנתבע במכללה. 14.4 באשר לתווי הקניה, העיד מר קבלאן זידאן ששימש במועדים הרלוונטיים כקניין המכללה, כי קיבל לידיו מאת הנתבע תווי קניה של "הום סנטר" על סך 500 ₪ וביצע באמצעותם רכישת חומרים עבור המכללה (ראו: סעיף 5 לתצהירו של העד נ/3 וכן לתשובתו בחקירתו הנגדית, עמ' 92 ש' 1-6 לפרוט'). למותר לציין כי גינזבורג בחקירתו הנגדית נשאל באם בדק אצל הקניין באם תווי הקניה הועברו לידו, והשיב על כך בשלילה. עדותו של מר קבלאן אמינה בעיני ואני מקבל את גרסתו לפיה, העביר לו הנתבע את תווי הקניה. 14.5 על יסוד האמור, אני דוחה את רכיבי התביעה בסעיף זה. 15. תשלום לחברת גולדנט שירותי תקשורת לצרכיו הפרטיים של הנתבע בסך 3,425.00 ₪ 15.1 ביום 16.9.2001 שילמה המכללה סך 2,924.64 ₪ עבור רכישת מנוי בגין מבזק בנקאי. עם ביצוע אותה רכישה, ניתנה מתנה טלפון אלחוטי בשווי 500 ₪. לטענת המכללה, אין קשר בין עבודת המכללה לבין אותה תוכנה וזו אינה דרושה לה כלל ועיקר אלא שימשה את הנתבע במשרדו הפרטי. 15.2 אין בידי לקבל טענות המכללה גם ברכיב זה. עיון בטופס ההזמנה מלמד כי אותו מנוי אפשר, בין היתר, עדכון תנועות החשבון הבנקאי ישירות לתוכנת הנהלת חשבונות, כך שאין לומר כי לא נדרש לעבודת הנהלת החשבונות במכללה. החשבונית נקבה אמנם בכתובת משרדו הפרטי של הנתבע, אך נרשמה על שם המכללה, תוך ציון שמו של הנתבע ותפקידו כחשב המכללה. 15.3 באשר לטלפון שניתן על פי הנטען כמתנה, בצדק ציין הנתבע כי בחלוף פרק זמן כה ארוך, לא ניתן לדעת מה עלה בגורלו של אותו מכשיר טלפון ואין לצפות ממנו כי יעקוב אחר אותו מכשיר ויוכיח היכן זה מצוי. ההשערות שהעלתה המכללה לעניין זה, אין בהן די על מנת להוכיח טענותיה. 16. תשלום הוצאות עבור כנס באורלנדו בסך 10,017.00 ₪ 16.1 ביום 15.5.2000 העבירה המכללה לנתבע סך 10,016.69 ₪ בגין הוצאותיו בכנס בו השתתף באורלנדו שבארה"ב. לטענת המכללה המועצה האקדמית הפועלת אצלה, קיבלה ביום 22.3.2000 החלטה להשתתף ב-50% מעלות הכנס האקדמי הנ"ל, אלא שהנתבע ראה לממן את כל הוצאות נסיעתו על חשבון המכללה, הגם שלא ניתן כל אישור להשתתפותו בכנס. 16.2 אף סעיף זה בתביעה דינו להידחות. טענתה של המכללה כאילו נסיעתו של הנתבע לכנס באורלנדו נעשתה מבלי שניתן לכך אישור המכללה, הופרכה כליל ע"י עדותו של מנהל המכללה ד"ר נבואני. הלה העיד הן בחקירתו הראשית והן בחקירתו הנגדית, כי הנתבע נסע באישורה של המכללה "הנתבע נסע באישור שלנו. המכללה אישרה את הנסיעה הזו" (עמ' 113 ש' 9 לפרוט'). בהמשך בחקירתו הנגדית שב ד"ר נבואני ואישר את הדברים פעם נוספת בעמ' 116 ש' 15 לפרוט'. מנהל המכללה לא זכר אמנם כי אישר החזר הוצאה בשיעור 100%, תוך שציין "פרטים כאלה לא זוכר" (שם, ש' 18). אך בכך אין כדי להוכיח כי לא ניתן לנתבע אישור להחזר הוצאות בהיקף כפי שנעשה. 16.3 למותר לציין, אף כי צריך היה לומר זאת בפתח הדברים, כי גם רכיב זה של התביעה התיישן במועד הגשתה. לא זו בלבד שמדובר בסכומים ששולמו במהלך שנת 2000 כאשר התביעה הוגשה בשנת 2008, אלא שהמכללה המשיכה להעסיק את הנתבע 6 שנים תמימות לאחר אותו תשלום. העלאתה של הטענה לפיה לא ניתן אישור לנסיעתו של הנתבע לכנס, טענה שהופרכה מיסודה בעדותו של מנהל המכללה, מובילה למסקנה כי אין מקום לקבל טענות המכללה לעניין אותה נסיעה. העובדה שהמרצים שנטלו חלק בכנס זכו להחזר הוצאות בשיעור 50% בלבד, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. לא הוכח באם מדובר במרצים העובדים באופן בלעדי במכללה, מה היקף העסקתם ומהם תנאי עבודתם. 17. רכישות פרטיות מאופיס דיפו בסך 16,178.00 ₪ 17.1 לטענת התובעת במהלך השנים 2000 עד 2002 רכש הנתבע על חשבונה ציוד משרדי מבית העסק "אופיס דיפו", ואשר שימש את משרדו האישי בעכו. בהקשר לכך ציינה המכללה כי הציוד המשרדי היה נרכש עבורה על פי הזמנה חתומה ואילו הציוד המשרדי נשוא התביעה, כולל ציוד שאינו קשור לעבודתה השוטפת, כגון: רדיו-דיסק, קלטות, מכשיר פלייסטיישן וכיוצ"ב. 17.2 קניין המכללה מר זידאן קבלאן, אשר העיד מטעם הנתבע, אישר בתצהירו (נ/3) כי נרכש ציוד משרדי בעבור המכללה מאופיס דיפו וכי זה נכנס למכללה ולמחסנה, כאשר חלק מהציוד סופק ע"י מובילי אופיס דיפו וחלק נלקח על ידו, למכללה. העד עמד על דבריו גם בחקירתו הנגדית וגרסתו מקובלת עלי (ראו: עמ' 92 ש' 14-17 לפרוט'). 17.3 המכללה הסתמכה על עדותו של מר גינזבורג ועל הדו"ח שערך עבורה. בעדותו בפניי התייחס הלה לרכישות שנעשו מאופיס דיפו בציינו, כי מדובר ב"מוצרים פרטיים אישיים כגון רדיו דיסק נייד, קלטות, משחק פוקימון, מכשיר פלייסטיישן, במבה, תה ויסוצקי, דברים שאינם בשימוש המכללה וחלקם נרכשו בשעות כמו מוצאי שבת, שבהם המכללה לא פועלת. הכל בנספח 25 (נספח לדו"ח הביקורת - א.ט.)" (עמ' 53 ש' 18 לפרוט'). דא עקא, שעיון בחשבוניות שצורפו כנספח 25 לדו"ח אותו ערך גינזבורג, מעלה כי אלו אינן כוללות משחקי מחשב, פלייסטיישן או רדיו דיסק. נהפוך הוא, רשימת הציוד כוללת בעיקר ציוד משרדי מובהק ולכן לא ברור מניין צמחה טענתה של המכללה לעניין זה. לאור זאת אני דוחה את התביעה, ככל שהיא מתייחסת לרכיב הרכישות מחברת "אופיס דיפו". 18. הסכם עבודה עם עתיד טכנולוגיה בסך 188,000 ₪ 18.1 לטענת המכללה, קידם הנתבע עסקים פרטיים של לקוחותיו ומקורביו והעביר לידם סכומים ניכרים שלא כדין. כך למשל נחתם ביום 10.4.2001 הסכם עם חברת עתיד טכנולוגיה ומדע בע"מ, לפיו תבצע אותה חברה פרוייקט נוער שוחר מדע וזאת מבלי שנתקבלה החלטה על כך מצד המכללה. במהלך השנים 2001 עד 2003 העבירה המכללה לחברה הנ"ל סך 188,000 ₪. 18.2 הנתבע מצדו טען כי הפרוייקט של נוער שוחר מדע יצא אל הפועל על פי החלטת מנהל מכללת עתיד טכנולוגיה ומנהל המכללה דאז, ד"ר נג'יב נבואני. 18.3 לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסוגייה זו, מצאתי כי אין בסיס לטענות המכללה המועלות כנגד הנתבע, אף לעניין זה. ד"ר סאלח דראושה, מי ששמש בתפקיד סגן מנהל חב' עתיד טכנולוגיה ומדע בע"מ, אישור בתצהירו נ/2, כי הפרוייקט "נוער שוחר מדע" הועבר לפעילות בחסות המכללה על פי סיכום שנעשה באישורו של ד"ר נבואני, מנהל המכללה דאז. מנהל חב' עתיד טכנולוגיה ומדע בע"מ, ד"ר טאהא מסאלחה, העיד בפניי לגבי האופן שבו החל הפרוייקט בציינו "את הפרוייקט קיבלתי ממשרד המדע. הייתה לי ישיבה עם ד"ר נבואני והוא שאל אותי מדוע אני לא מבצע את הפרוייקט דרך המכללה שלנו, כי צריך לעשות פעילויות מדעיות שבהם אנו מומחים. אמרתי לו אדרבא, אני רוצה לקדם כמה שיותר את המכללה. הייתה לנו ישיבה עם שר המדע מר וילנאי ושם קיבלנו את הפרוייקט" (עמ' 151 ש' 16 לפרוט'). אף ד"ר נבואני מנהל המכללה ציין בעדותו בפניי, כי הוא נתן את האישור לשיתוף הפעולה בין המכללה לבין עתיד טכנולוגיה "בדברים הקטנים לא התערבתי אבל אני זוכר שד"ר מסאלחה ראש החוג לפיזיקה אמר שיש שליח מטעם נוער שוחר מדע, רוצים שיתוף פעולה עם המכללה וכנראה כל הפרוייקט הזה הוא דרך מכללת עתיד. עקרונית אישרתי אבל מי שיכול לדעת פרטים בצורה יותר מסודרת זה ד"ר מסאלחה, כי הוא הציע את ההצעה" (עמ' 113 ש' 27 לפרוט'). 18.4 הנה כי כן התמונה העולה ממקבץ האמור שלנתבע לא היה חלק פעיל, וודאי לא בלעדי בהתקשרות בין המכללה לבין עתיד טכנולוגיה והטענה כי היה מונע ממניעים אישיים וכי ביקש לקדם עסקיהם של לקוחותיו הפרטיים, התגלתה כטענה חסרת יסוד ואחיזה. 19. תשלום שלא כדין לנגריית עאדל חיר בסך 307,630.00 ₪ 19.1. מדובר בנגריה שהינה לקוחה פרטית של הנתבע ואשר בעליה הינו בן דודו. לטענת המכללה, בשנת 1999 אישר הנתבע תשלום לנגרייה בסך 192,202 ₪, בשנת 2000 אישר תשלום בסך 73,928 ₪ ובשנת 2003 אישר תשלום בסך 41,500 ₪. המכללה ציינה כי מדובר בעבודות שהוזמנו על דעתו הבלעדית של הנתבע וכי הוא לבדו חתם על המסמכים הרלוונטיים הנוגעים לאותן עבודות. 19.2 על עיקר הסכומים ברכיב זה של התביעה חלה התיישנות. מדובר בתשלומים שנעשו בשנת 1999 ו-2000 שהתביעה לגביהם התיישנה זה מכבר. 19.3 אשר לעבודה משנת 2003, הרי שזו אושרה בהחלטה שנתקבלה פה אחד ע"י מנהל המכללה ד"ר נבואני, מר סלאח כמאל והנתבע כפי העולה מהפרוטוקול שהוצג בפניי (נ/45). מכאן, שהטענה כי הנתבע התקשר על דעת עצמו עם אותה נגרייה, משוללת כל יסוד. יתר על כן, הוצג פרוטוקול ישיבת ועדת הרכש החתום בידי ד"ר נבואני ועו"ד זכי כמאל בתפקידו כיו"ר ההנהלה וחבר הנאמנים ולפיו הוחלט ביום 30.9.2003 לאשר החשבון שהוגש ע"י נגריית עאדל חיר בסך 17,000 ₪ על חשבון עבודות בניין הספרייה. גם פרוטוקול זה מקעקע את טענת המכללה בכל הנוגע לרכיב זה של התביעה. 19.4 לא זו אף זו, המכללה טענה כי על אף שחברת מ.ח. רמות היא זאת שהייתה אמורה לבצע את העבודה, הרי שזו בוצעה בפועל ע"י נגריית עאדל חיר. בעדותו מטעם הנתבע, אישר מר עאדל חיר, כי הוא קיבל את העבודה במכללה באמצעות חברת מ.ח. רמות. מנהלה של אותה חברה מר חוסאם דקואר שאף הוא העיד מטעם הנתבע, אישר בתצהירו (נ/4), כי בעבור עבודות הנגרות הועבר התשלום ישירות לנגריית עאדל חיר. בחקירתו הנגדית, גילה הלה כי הוא זה שגייס את עאדל חיר לביצוע עבודת הנגרות "אני פניתי לנגר והוא נתן לי מחיר ועל זה הוספתי את הרווח שלי בתור קבלן ראשי" (עמ' 93 ש' 18 לפרוט'). בהמשך, סירב מנהל המכללה, כך לטענת אותו עד, לשלם לו את הרווח הקבלני ולכן הועבר התשלום ישירות לנגרייה. 19.5 לנוכח התשתית ראייתית שהוצגה לעניין זה, כפי שפורט לעיל, לא ברור על סמך מה העלתה המכללה את טענותיה כנגד הנתבע ברכיב זה של התביעה. בכל מקרה, דין טענות אלו להידחות. 20. תשלום שלא כדין למכון המורה בע"מ בסך 19,603.00 ₪ 20.1 בשנת 2003 העביר הנתבע, כך טוענת המכללה, למכון המורה בע"מ שהינו לקוחו הפרטי, סך של 19,603 ₪ מכספי המכללה. לטענת המכללה אין היא יודעת בעבור מה הועבר סכום זה, מה גם שמתחוור כי מכון המורה נסגר עוד בשנת 1995. 20.2 הנתבע דאג להזמין לעדות את ד"ר מוחמד חביבאללה, מי שעמד בראש מכון המורה בע"מ. מעדותו בפניי עולה כי המכללה סיכמה עמו פתיחת מסלול לתעודת הוראה, כאשר חלק מהלימודים יתקיימו בנצרת והחלק השני יתקיים במכללה בחיפה. עד זה הוסיף כי בעניין התשלום פנה בזמנו למנהל המכללה, ד"ר נבואני, שהפנה אותו לנתבע. הנתבע אמר לו כי אינו יכול לשלם וכי עליו לפנות לעו"ד זכי כמאל. העד סיפר בחקירתו "הייתי משרדו של זכי כמאל ודיברנו ובסוף הוא הסכים לשלם 90% בערך מהכסף והחלק האחר נגנז אצלו" (עמ' 153 ש' 10 לפרוט'). עוד עולה מדברי העד, כי על אף שהמכון נסגר בינואר 1995, הוקמה תחתיו חברת "אל עין" שהחליפה אותו והמשיכה את שיתוף הפעולה עם המכללה. 20.3 עדותו של העד הנ"ל מבהירה את מהות התשלום הנתבע ואת אופן תשלומו. לא עלה בידי המכללה להפריך גרסתו של העד בחקירתו הנגדית. נהפוך הוא, הנתבע הציג כרטסת ממוינת (נ/34) ממנה עולה כי המכללה המשיכה לשלם לחב' אלעין גם לאחר הפסקת עבודתו של הנתבע. לפיכך, דין התביעה לגבי רכיב זה להידחות. סוף דבר 21. הטענות אותן העלתה המכללה כנגד הנתבע חמורות באופיין ובמהותן. מדובר במעשי מרמה וזיוף המהווים מעשים פליליים חמורים. הגם שמדובר בתביעה אזרחית שהנטל להוכחתה הוא מאזן ההסתברויות, הרי כבר נקבע זה מכבר במספר הזדמנויות שכמות הראיות והרף הנדרשים להוכחת טענה מעין פלילית, הוא גבוה יותר. "קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות (ראו לדוגמא: ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פד"י לח(4), 253, 257; ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פד"י לה(1), 701, 711; ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, סעיף 5 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן והאסמכתאות שם (לא פורסם, 17.7.2003); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (לא פורסם, 3.2.2011); ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח פד"י מו(1), 589)" (מתוך ע"א 3546/10 משאלי נ' קליין (לא פורסם, 18.4.2012)). בענייננו, לא זו בלבד שלא עלה בידי המכללה להוכיח טענותיה, אלא שלגבי חלקם של רכיבי התביעה הצליח הנתבע להוכיח את מופרכותה של התביעה. איני רואה מקום להכריע בטענת הנתבע כי הרקע להגשת התביעה נגדו נעוץ ברדיפה אישית והתנכלות מצד המכללה כלפיו, מאחר ואין בכך כל צורך להכרעה בגופן של טענות הצדדים. לא אכחד כי בשלבים מסוימים של הדיון עלה בלבי ספק, שמא אכן מדובר במניעים אישיים שהובילו להגשת התביעה, אך לנוכח התנהלותו של הנתבע עצמו, שגם בה דבק אבק של רבב, לא ראיתי מקום לקבוע ממצא לעניין זה. אפשר והחקירה שערך משרד החינוך בעקבות חשד לאי סדרים כספיים הוא זה שהוביל להגשת התביעה ובייחוד ההמלצה המופיעה בסיפא של דו"ח הביקורת מטעם משרד החינוך, לדרוש את החזרת הכספים ששולמו ונגבו ע"י הנתבע שלא כדין. בהקשר לכך אני רואה להעיר את שכבר ציינתי לעיל, כי מידה רבה של אחריות להתנהלותו הבעייתית של הנתבע, מוטלת על שכמה של המכללה. הסכם ההעסקה נוסח בצורה לאקונית וחסרת פירוט שהותירה בו פרצות רבות. כך לדוגמא נוסח ההסכם באופן שאפשר לנתבע להצמיד את שכרו למדד יוקר המחייה ולזכות בתוספות היוקר והשכר שקיבלו כלל העובדים במכללה. ככל שבקשה המכללה להצמיד שכרו של הנתבע למסלול אחד בלבד, היה עליה לדאוג לניסוח החוזה ביתר בהירות ופירוט. עוד אפשר הסכם ההעסקה לנתבע להעסיק במשרדו הפרטי, עובדים ששכרם מומן בחלקו ע"י המכללה ועוד כהנה הסדרים "עקומים" שאינם עולים בקנה אחד עם סדרי מנהל תקינים. מדובר במכללה שחלק מתקציבה ממומן ע"י משרד החינוך ושומה היה עליה להקפיד הקפדה יתרה בכל הקשור לענייניה הכספיים. 22. על אף מסקנתי כי דין התביעה להידחות, לא ניתן לסיים את פסק הדין מבלי להידרש להתנהלותו של הנתבע בנוגע לרכיבים אחדים בתביעה שלא ניתן לתארם כפחות מבעייתיים ומעוררי תמיהה, בלשון המעטה. הבולט ביניהם הוא השימוש בטופס חתום ע"י מנהל המכללה אותו צילם הנתבע תוך שמילא את הפרטים שבו על דעת עצמו מדי חודש בחודשו מבלי לדאוג לקבל אישור הממונים עליו במכללה. מדובר בשיטת עבודה פסולה מיסודה הגובלת בפלילים. הגם שהתביעה ברכיב זה נדחתה, יש להוקיע התנהלות בלתי מקצועית ופסולה מעין זו, בייחוד כשהיא באה מצדו של מי שהוא מנהל חשבונות במקצועו. הוא הדין לגבי רכישת ספרות משפטית שכלל לא הייתה דרושה לעבודתה השוטפת של המכללה ואשר נרכשה ע"י הנתבע ללא אישור. רכיב זה של התביעה נדחה אמנם מחמת התיישנות, אך אין בכך כדי להצדיק את התנהלותו הפסולה של הנתבע. מטעמים אלה, לא ראיתי לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע, על אף דחיית תביעתה. אשר על כן, אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות. החשב הכללי