טענתם המרכזית של המבקשים היא כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב וגרמה, ביום 3.3.04, לרישום לא נכון של הבית המשותף, באופן שהחניה של המבקשים נרשמה שלא במקום הנכון וכחלק מהגינה. בכך, טענו המבקשים, קטן שטח הגינה בכ- 15 מ"ר ממה שהוסכם עליו במועד הרכישה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה לרישום חניה על שם קונה דירה / אי רישום חניה על שם קונה דירה: 1. מבוא א. ביום 2.3.2000 התקשרו המבקשים, בני הזוג עם המשיבה 11, שהיא חברה קבלנית לבניין (להלן - "המשיבה"), בהסכם לרכישת דירה בבית משותף. ב. המבקשים הגישו לבית משפט זה את התובענה הנוכחית (המרצת פתיחה 297/06) כנגד המשיבה וכנגד 11 משיבים נוספים (שהם בעלי דירות אחרים בבית המשותף והמפקחת על רישום המקרקעין). בתביעתם עתרו המבקשים, בין היתר, לקבל סעד הצהרתי לפיו הם "(...) הבעלים היחידים והבלעדיים של החנייה שהוסכם עליה בין "המשיבה" למבקשים במעמד חתימת ההסכם לקניית דירתם, על פי זכותם החוזית וכמפורט וכמסומן ב"תוכנית מצב סופי"". כן עתרו לחייב את המשיבה "לשלם למבקשים פיצוי כספי על סך של 91,631 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב הבקשה ועד לתשלום המלא בפועל". ג. המבקשים טענו כי ביום 2.3.2000 התקשרו עם המשיבה, במשרדו של עו"ד משה טמבור ז"ל, בהסכם בכתב שענייננו רכישת דירה בקומת קרקע ברח' אושה 5 בקרית מוצקין בגוש 11562 חלקה 75 (להלן - "הדירה"). על פי ההסכם, התחייבה המשיבה להעביר למבקשים את כל הזכויות בדירה בתמורה לתשלום בסך 270,000$. המבקשים טענו כי במועד החתימה על ההסכם חתם המבקש מר יהודה הרוש "בכל מקום שהראה לו עו"ד טמבור ובין היתר חתם בתשריט במקום ובשטח של הגינה הצמודה לדירתו כאשר בתוך שטח הגינה לא היה משורטט כל שרטוט של חניה (...)". המבקשים הוסיפו וטענו כי "(...) בתחילת חודש מאי 2000, ועוד בטרם קבלת החזקה בדירה, כאשר ביקר המבקש 1 ב"בניין" בו נמצאת ה"דירה" שקנה, התברר לו ולהפתעתו המוחלטת כי על חלק משטח הגינה הצמודה ל"דירה" הונחו אבנים משתלבות אשר יצרו משטח חנייה ששטחו כ - 15 מ"ר". ד. טענתם המרכזית של המבקשים היא כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב וגרמה, ביום 3.3.04, לרישום לא נכון של הבית המשותף, באופן שהחניה של המבקשים נרשמה שלא במקום הנכון וכחלק מהגינה. בכך, טענו המבקשים, קטן שטח הגינה בכ- 15 מ"ר ממה שהוסכם עליו במועד הרכישה. ה. על שום כך עתרו המבקשים לסעדים שלהלן: "(...) להורות ולתת סעד הצהרתי המצהיר כי: א. המבקשים הינם הבעלים היחידים והבלעדיים של החניה שהוסכם עליה בין המשיבה 11 למבקשים במעמד חתימת ההסכם לקנית דירתם, על פי זכותם החוזית וכמפורט וכמסומן בתוכנית מצב סופי שמיום 29.12.99 (להלן: "תוכנית מצב סופי"). (...). ב. להורות למשיבה 12 היא המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה לתקן את צו רישום הבית המשותף כך שהחניה המסומנת ב - "צו רישום בית בפנקס הבתים המשותפים" באות יח תבוטל ותסומן מחדש כחניה במקום הנכון כמפורט וכמסומן ב"תוכנית מצב סופי". ג. לחייב את המשיבה 11 לשלם למבקשים פיצוי כספי על סך של 91,631 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת הבקשה ועד לתשלום המלא בפועל, כמפורט בכתב הבקשה". ו. לאור בקשת המפקחת על רישום המקרקעין ובהסכמת המבקשים, הוריתי בפסק דין מיום 12.3.07 על מחיקת התביעה כנגד המשיבה מס' 12 המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה. ז. להשלמת התמונה אוסיף עוד כדלקמן: בשנת 2003 הגישו המבקשים לבית משפט השלום בחיפה את התובענה שבתיק אזרחי ת.א. 14416/03. (התובעים שם הם המבקשים בהליך שלפני והנתבעת שם היא המשיבה גלבוע). במסגרת ההליך האמור הגישו המבקשים (התובעים שם) בקשה למתן צו מניעה זמני במטרה למנוע את רישומו של הבית כבית משותף (בש"א 12660/03). המבקשים חזרו בהם מן הבקשה לאחר שבא כוחם יעץ להם לעשות כן בשל כך השיהוי בהגשתה. 2. הראיות ומהלך הדיון א. במסגרת ההליך שלפני הוגשו שני כתבי תשובה: כתב תשובה מטעם המשיבה וכתב תשובה מטעם המשיבים 9 ו- 10 ה"ה יפה ויצחק נוסבאום, שהם שניים מן הדיירים בבית המשותף (למען הנוחות יקראו משיבים אלה, יחדיו, - "נוסבאום"). ב. מטעם המבקשים העידו: עו"ד גלעד נוימן, מר משה יבין והמבקש מר יהודה הרוש בעצמו (שלושתם העידו בישיבת בית המשפט מיום 17.1.10). כן העידו מטעם המבקשים מר נסים חזן ומר זאב שתיל (שניהם בישיבת בית המשפט מיום 9.2.10). המבקש העיד כי בחודש מרץ 2000 הגיע לראות את הדירה הנדונה עם מכר שלו, מר זאב שתיל. לדבריו, הוא התרשם מהדירה ומיד בסמוך לכך חתם על הסכם הרכישה (בעמ' 75 - 76 לפרוטוקול). המבקש העיד כי הגיע לחתימת ההסכם במשרדו של עו"ד טמבור ז"ל כשהוא מלווה במכריו עו"ד גלעד נוימן ומר זאב שתיל. אולם לדבריו, איש מהם לא קרא את ההסכם (בעמ' 80 לפרוטוקול). המבקש העיד שקרא רק את הפרטים שענייננו אותו כמו מספר בית, תנאי תשלום ומועד מסירה בלבד (בעמ' 81 לפרוטוקול). כן סיפר המבקש בעדותו כי במעמד החתימה הוא לא קיבל עותק מן ההסכם (בעמ' 84 לפרוטוקול), דבר שלא מנע ממנו לגשת למחרת היום לבנק לצורך נטילת המשכנתא (בעמ' 83). לדבריו "(...) כנראה שמר שתיל ניגש אל עורך הדין טמבור ולקח את החוזה" (בעמ' 85, שורות 4 - 5). המבקש העיד כי לראשונה גילה שיש בעיה עם החניה בתחילת חודש אפריל (בעמ' 93), לפני שקיבל את החזקה בדירה (בעמ' 94, שורה 13). לדבריו הוא גילה "שהזיזו לי את החניה קדימה לתוך הגינה, וזה היה אחרי שחתמתי על החוזה" (בעמ' 93, שורה 24). בהמשך נשאל המבקש הכיצד זה שלא פנה אל נציג המשיבה בכתב לאחר שגילה את הזזת החניה ועל כך השיב ש"כמו כל השגיאות שעשיתי מהתחלה כשקניתי את הבית, שלא לקחתי חוזה, ולא ביקשתי ולא ידעתי את כל הפרטים, אותו דבר גם פה, לא כתבתי שום מכתב. מיד ניגשתי אני עם שתיל זאב, לגלבוע אמרנו לו למה הזזת את החניה, הוא אמר שהוא יטפל בזה, זה רק עניין של וועדה, אחרי זה הכל יחזור לקדמותו" (בעמ' 94, שורות 8 - 11). לדבריו, נכנס להתגורר בדירה למרות הזזת החניה משום שלא היה לו איפה לגור (בעמ' 98). הפעם הראשונה שבה פנה אל המשיבה בכתב היתה רק ביום 1.8.01, כשנה ושלושה חודשים לאחר שנכנס להתגורר בדירה (שם). המבקש העיד כי שתיל עזר לו לנסח את המכתב (בעמ' 99, שורה 6). לדבריו, הוא האמין לדברי גלבוע כי ישנה את מיקום החניה ויחזיר את המצב לקדמותו (בעמ' 100, שורה 2). המבקש נשאל מדוע לא הופיעה במכתב האמור דרישה להחזרת מצב החניה לקדמותו. על כך השיב באומרו: "בגלל שאני לא עורך דין. אני לא יודע לסגנן מכתבים כמו שצריך" (בעמ' 122, שורה 11). המבקש אישר בעדותו שקרא את מסמכי הסילוק והויתור (המוצגים נ/2 ו- נ/3) וחתם עליהם לפני שקיבל את המפתח לדירה (בעמ' 104 - 105 לפרוטוקול). בהמשך, שינה המבקש את גרסתו וטען שקרא את המסמכים "ברפרוף" רק לאחר שחתם עליהם (בעמ' 106). לדבריו, נציג המשיבה אמר לו כי זהו הנוהל וכי הוא חייב לחתום על המסמכים אחרת לא יקבל אישור חיבור לחשמל ולמים (בעמ' 106 - 107). משנשאל המבקש מה בדיוק הוא טוען כי נעשה לו בקשר עם החניה, השיב כדלקמן: "כשאני באתי לחתום וראיתי את הבית עוד לפני חתימה, וגם לאחר החתימה, החניה שלי היתה צמודה לבית, הגינה שלי היתה שלמה, כמו בחלום שלי שהיה" (בעמ' 110, שורות 23- 24). אולם בהמשך הוסיף ואמר כי - "אחרי שאנחנו חתמנו פה, הטענה שלי שמישהו שינה את החניה הזאת. מישהו מחק פה" (בעמ' 111, שורה 24). המבקש העיד כי אין לו מושג מי זייף את הסימון, אולם הדגיש כי בעת החתימה על התוכניות לא היה קיים הסימון בתוך הגינה (בעמ' 113 לפרוטוקול). משנשאל המבקש מדוע לא פנה למשטרה כדי להגיש תלונה בגין מרמה או זיוף ההסכם, השיב כי הוא לא חשב שצריך לפנות למשטרה. הוא העדיף לחפש קודם ייצוג משפטי. מכל מקום, המבקש אישר שעד היום הוא לא פנה למשטרה בעניין זה (בעמ' 114 לפרוטוקול). באשר להליכים שהתנהלו בבית משפט השלום, סיפר המבקש כי במהלך הדיון שם הוא ראה את התוכנית המקורית "פעם ראשונה ואחרונה". לדבריו, הוא ובא כוחו פנו לעו"ד טמבור והאחרון הציג להם תשריט נקי ללא חתימות (בעמ' 117). המבקש אישר בעדותו כי על התוכנית שראה בבית משפט השלום היו צבעים והיא לא היתה בצבעי שחור - לבן בלבד (בעמ' 118). במהלך חקירתו הנגדית הופנה המבקש לפרוטוקול הדיון שהתנהל בבית משפט השלום (ת.א. 14416/03 בפני כב' השופט א' אליקים, הפרוטוקול מיום 18.9.03 צורף כנספח א'1 לתגובה מטעם המשיבה). המבקש העיד כי לאחר הדיון עורך דינו ייעץ לו למחוק את הבקשה שהגיש לדחיית הרישום וזאת בשל עילת השיהוי, וכך עשה (בעמ' 120 לפרוטוקול). עוד יש לציין, כי בא כח המבקש, עו"ד גרץ, הצהיר לפרוטוקול בבית משפט השלום כי התוכניות הנכונות אכן הוצגו לו ולמרשיו, במסגרת הדיון, על ידי הצד שכנגד (ראו: בעמ' 3 למטה לפרוטוקול נספח א'1 לתגובת המשיבה). באשר לסעד הכספי שבתובענה, העיד המבקש כי שילם סכום של כ- 3,330 דולר ביתר וזאת בהתאם לחישוב שעשה בהתאם לחשבוניות שקיבל מהמשיבה ושהסתכמו בסך של 273,300 דולר כשבהתאם להסכם הדירה עלתה רק 270,000 דולר ולכן מגיע לו לטענתו החזר. המבקש הודה כי לא התייחס בחישוב האמור להפרשי ההצמדה שעליו לשלם למשיבה בהתאם לסעיף 9 להסכם המוצג ת/30 (בעמ' 126 - 128 לפרוטוקול). עדות מר זאב שתיל (פרוטוקול הישיבה מיום 9.2.10 מעמ' 154 ואילך) שתיל העיד כי הוא מכיר היכרות רבת שנים הן את המבקשים והן את המשיבה (בעמ' 154). העד סיפר כי המבקש פנה אליו על מנת שיסייע לו למכור את דירתו ובהמשך שיסייע לו במציאת דירה חדשה. מאחר והפרויקט של המשיבה נבנה מול ביתו - הוא לקח את המבקש לראות את הדירה ולקבל הצעת מחיר (בעמ' 155). שתיל העיד כי בעת שהגיע עם המבקש לראות את הדירה היא היתה בדיוק כפי שמופיע בתשריט המוצג ת/1 (בעמ' 156), היינו שהחניה צמודה לדירה ולא נמצאת בתוך הגינה. הדירה מצאה חן בעיני המבקש והם פנו למשיבה על מנת לסכם את מחירה (בעמ' 157). שתיל העיד כי טיפל בעבור המבקשים בכל ענייני המשכנתא. הוא פנה למנהלת בנק שהכיר ובדק את התנאים. למעשה הכל היה מוכן מלבד ההסכם שטרם נחתם ואשר הועבר לבנק לאחר מכן (בעמ' 157 - 158 לפרוטוקול). באשר למעמד חתימת ההסכם, העיד שתיל כי ביום 2.3.00 הוא הגיע עם המבקש למשרדו של עו"ד טמבור ז"ל. במעמד החתימה נכחו גם עו"ד טמבור ז"ל, ניר גלבוע, ועו"ד גלעד נוימן (בעמ' 158; המוצג נ/4). שתיל העיד כי עו"ד טמבור כל הזמן העביר למבקש את הטפסים לחתימה לרבות חתימה על התשריט. שתיל סיפר כי זכור לו שהיה תשריט אחד בלבד על השולחן. שתיל ציין כי לא הבחין בשום דבר מיוחד בתשריט (בעמ' 159) אולם הודה כי לא עיין בו באופן מעמיק. באשר לשטח הגינה שלידו חתם המבקש, העיד שתיל כי הגינה הייתה "בדיוק באותו מצב שכרגע אני סימנתי" (בעמ' 160, שורה 7), היינו, כמו שמופיע בתשריט המוצג ת/1 (שם, שורה 23). ודוק, שתיל הדגיש כי התשריט עם החתימות, המוצג ת/2, איננו התשריט שהמבקש חתם עליו וציין כי "המצב הזה לא היה, לא ראיתי שום סימון על התוכנית" (בעמ' 161, שורה 6; וראו גם בעמ' 175 - 176; ובעמ' 179) ו"שום שרבוב של חניה בתוך הגינה" (שם, שורה 8; וראו גם בעמ' 212 - 213). שתיל הוסיף כי בתוכנית שהמבקש חתם עליה היתה החניה מחוץ לגינה (שם, שורות 16 - 20). העד חזר ואמר שהוא בטוח שהיתה תוכנית אחת בלבד (בעמ' 163, שורה 2). בהמשך העיד שתיל כי מיד לאחר החתימה על ההסכם הזמין אותו המבקש לדירה פעם נוספת וכי מצב הגינה והחניה אז היו בדיוק כמו בתשריט המוצג ת/1 (ולא כמו בתשריט המוצג ת/2) (בעמ' 165 לפרוטוקול). בהמשך, העיד שתיל כיצד המבקש גילה שבנו לו את החניה בתוך הגינה - "בערך שבועיים שלושה אחרי שהוא רכש את הדירה, מצלצל אלי יהודה וצועק צעקות בוא תראה מה קרה, מה עשו לי. אמרתי מה קרה, מה עשו לך. הוא אומר בוא. באתי למקום, ראיתי שהחניה המשיכו את האבן משתלבת לתוך הגינה" (בעמ' 166, שורות 7 - 9; וראו גם בתמונות המוצגים ת/7 ו - ת/10). לדברי שתיל, נראה היה שבנו את החניה ממש סמוך לאותו מועד. הוא מיד התקשר לניר גלבוע שאמר לו "(...), מה שהועדה בקשה ממני כך עשיתי" (בעמ' 167, שורות 6 - 7). שתיל העיד כי ניר גלבוע אמר לו שהיתה בעיה עם הרכב של השכנים שלא יכול היה להסתובב ולצאת החוצה מן החניה ועל כן בוצע השינוי (שם, שורות 13 - 15). בהמשך, העיד שתיל כי פנה לדבר עם אביו של ניר גלבוע בעניין החניה ואף במשך כשנה ניסה להתוות פשרה בין הצדדים, אולם המבקש לא הסכים לקבל פיצוי כספי בעניין הגינה (בעמ' 168). לאחר מכן, העיד שתיל כי סייע למבקש בכתיבת מכתב אל המשיבה בנושא. עוד הוסיף שתיל והעיד במסגרת החקירה הנגדית כי מאז שהתגלתה הבעיה של החניה לא אפשרו לו, הן המשיבה והן עו"ד טמבור, להסתכל שוב בתוכנית (בעמ' 185, שורות 21 - 23). שתיל נשאל לגבי העובדה שבמשך למעלה משנה המבקש לא פנה בכתב אל המשיבה בעניין החניה, והשיב לאמור - "אני אמרתי לו לא לעשות מהומות, תן לי לגמור עם יעקב גלבוע בשקט. שיחזירו לך את החניה. דיברתי עם עורך דין טמבור ואמר לי תשתמע, אתה תסתדר עם יעקב גלבוע, אתה יכול להסתדר, הוא בחור על הכיפאק, אני מכיר אותו. אנחנו ממש כמו משפחה. (...)". (בעמ' 195, שורות 1 - 4). ובהמשך הוסיף - "(...) האמנתי לאורך כל השנה שאני אוכל לפתור את הבעיה. לא נפתרה הבעיה אמרתי ליהודה אדוני, אם לא תוציא מכתב וזה יירשם בטאבו זה אבוד לך, זה הכל" (שם, שורות 14 - 16). והוסיף - "לא הוצאתי מכתב. תראה, להחריף את היחסים זה להוציא מכתב. כי אתה רואה שכלו כל הקיצים אתה חייב להוציא את המכתב, זה בדיוק מה שעשיתי" (שם, שורות 20 - 21). עדות מר גלעד נוימן (פרוטוקול הישיבה מיום 17.1.10 מעמ' 24 ואילך) העד, עורך-דין במקצועו, העיד כי הוא מכיר מזה כ- 20 שנים את המבקשים מכח היותו שכן המתגורר בבניין שבו שוכן העסק שבבעלותם. נוימן העיד כי בטרם חתימת ההסכם הוא התלווה אל המבקש וראה עימו את הדירה. העד הדגיש כי היה עם המבקש רק מחוץ לדירה וכי הגינה היתה בשטח מלבני. לדבריו, "(...) הבניה באותה תקופה בשלבי סיום, אבל היה שטח מאוד, מאוד ספציפי של גינה והיתה חניה שהיתה צמודה לכניסת הבית שלו" (בעמ' 25 לפרוטוקול, שורות 3 - 5). העד הוסיף כי מצב הגינה והחניה תאם את המצב המופיע בתשריט המוצג ת/1 (שם). יצוין כי בא כח המבקשים הסביר לבית המשפט כי עסקינן בתשריט שנלקח מוועדת התכנון והבנייה ושהוגש במסגרת הבקשה לקבלת היתר סופי מיום 29.12.99 (בעמ' 26 - 27 לפרוטוקול). נוימן העיד כי המבקש ביקש ממנו להתלוות אליו לחתימת ההסכם במשרדו של עו"ד טמבור ז"ל והוא הסכים. לדבריו, הוא התלווה אל המבקש כחבר ולא לצורכי מתן ייעוץ או ייצוג משפטיים (בעמ' 35 ובעמ' 49 לפרוטוקול). נוימן העיד שלמיטב זכרונו התשריט עליו הוחתם המבקש היה תשריט נקי מכל סימון או מחיקה ומצב הגינה היה כפי שמופיע במוצג ת/1, היינו החנייה צמודה לדירה (בעמ' 29). נוימן אישר בעדותו כי לאחר קבלת החזקה בדירה המבקש לא פנה אליו בשום שלב על מנת שיעזור לו לנסח פנייה בכתב אל המשיבה בקשר לחנייה (בעמ' 47 - 51). עדות מר ניסים חזן (פרוטוקול הישיבה מיום 9.2.10 מעמ' 136 ואילך) מר חזן העיד כי בפעם הראשונה הגיע לדירה על מנת ליתן הצעת מחיר לבניית גדר בגינה ומתקן גרילר בפינה. זאת, עוד בטרם עבר המבקש להתגורר בדירה. לדבריו הוא ראה "גינה במלואה" (בעמ' 137, שורה 12). ואולם, לאחר כחודשיים שהגיע שוב לדירת המבקש ואז ראה ש"למעשה הכניסו לו את החניה לתוך הגינה איפה שהיה אמור להיות הגרילר" (שם, שורות 22 - 23). בחקירתו הנגדית התקשה העד לזכור באיזה תאריך בדיוק קרא לו המבקש לראות את הדירה בפעם הראשונה, אולם ציין כי לא היה קושי להיכנס לדירה מאחר ולמבקש היה מפתח (בעמ' 148). ד. מטעם המשיבים העידו: המשיב מס' 9 מר יצחק נוסבאום בעצמו, המשיב מס' 7 מר צבי לביא ועו"ד משה טמבור ז"ל (שלושתם בישיבת בית המשפט מיום 9.2.10). בנוסף העידו האדריכל דוד לב והשמאי מר גרשון פנחסיק (שניהם בישיבה מיום 30.1.11). מר אבי חדד וכן מנהל המשיבה מר ניר גלבוע העידו בישיבה מיום 2.3.11, והמשך עדותו של מר ניר גלבוע נשמע בישיבת ההוכחות האחרונה שהתקיימה ביום 25.5.11. עדות מנהל המשיבה מר ניר גלבוע (פרוטוקול הישיבה מיום 2.3.11 מעמ' 458 ואילך, ופרוטוקול הישיבה מיום 25.5.11 מעמ' 443 ואילך. הערה: מסתבר שנפלה תקלה במספור עמודי הפרוטוקול: למרות שפרוטוקול הישיבה מיום 2.3.11 הסתיים בעמ' 505, התחיל פרוטוקול הישיבה מיום 25.5.11 בעמ' 442). מנהל המשיבה, ניר גלבוע, נשאל מדוע נוצרה סיטואציה שבה קיימות שתי תוכניות. זאת, למרות שעו"ד טמבור ז"ל העיד באופן מפורש שהיתה תוכנית אחת בלבד. העד השיב כי למעשה לאחר שהתוכנית הראשונה שונתה נכתב עליה "בוטל" והיא "נכנסה לארכיון" והתוכנית היחידה שנותרה היא התוכנית שהמבקש חתם עליה. "ועובדה שהחתמתי את לביא (היינו, אחד הדיירים האחרים בבנין. ע.ג.) עוד פעם על הגרמושקה השניה" (פרוטוקול הישיבה מיום 2.3.11 בעמ' 473 לפרוטוקול). גלבוע העיד כי הוא באופן אישי הראה למבקש את הדירה לפני שהוא רכש אותה, וכן את החניה ואת הגינה וכי "מה שיש בפועל היום זה מה שהיה בזמן הרכישה" (עמ' 481, שורה 21). בהמשך, העיד גלבוע כי במעמד חתימת ההסכם עצמו ולאחר שהמבקשים ראו את הדירה מספר פעמים - "בחוזה עצמו לקחתי טיפקס, לקחתי את התוכנית לידו, עשיתי את השינוי של החנייה, מחקתי את החנייה שהיתה מתוכננת לפני שהוא רכש את הדירה, שהיה לה היתר בנייה בהתחלה. ואני עשיתי עם צבע מסביב לדירה, למתחם, והחתמתי על התוכנית האורגינאלית שנמצאת בבית המשפט, החתמתי אותו אישית בנוכחות טמבור, בנוכחות העו"ד שלו, בנוכחותו ובנוכחות עוד בן אדם שהיה שם. לידם עשיתי את התיקון של הטיפקס ועשיתי עם טיפקס ולא עשיתי בצורה נסתרת שידעו שזה לא שלהם. ועשיתי את הצבע צבעוני" (פרוטוקול הישיבה מיום 2.3.12 בעמ' 482, שורות 1 - 8; ההדגשה שלי. ע. ג.). גלבוע המשיך להעיד בישיבת בית המשפט מיום 25.5.11 החל מעמ' 443 לפרוטוקול. בהמשך עדותו, נשאל גלבוע הכיצד קרה שהמבקש איננו חתום על המפרט (המוצג ת/31) שצורף להסכם (המוצג ת/30), ועל כך השיב כי הוא איננו יודע וכי צריך לשאול את עורך הדין (בעמ' 472). עדות עו"ד משה טמבור ז"ל (פרוטוקול הישיבה מיום 9.2.10 מעמ' 304 ואילך) גם עו"ד טמבור ז"ל העיד כי השינוי בחניה בדירת המבקשים נעשה לאחר שהדיירים נוסבאום ולביא נכנסו להתגורר בבניין והיתה להם בעיה שהם לא יכלו לצאת מהחניה. עו"ד טמבור העיד כי השינוי נעשה "(...) בכל מקרה בוודאות מוחלטת לפני שקנה את זה הרוש" (בעמ' 316 לפרוטוקול הישיבה מיום 9.2.10, שורות 15 - 16). עו"ד טמבור העיד כי ניר גלבוע שינה את מיקום החניה בתוכניות באמצעות מחיקת מיקום החניה במקור בטיפקס וסימון חדש של החניה בצורת משולש (בעמ' 320 - 322 לפרוטוקול). עו"ד טמבור העיד במפורש כי את התיקון ביצע ניר גלבוע לפני שהדירה נמכרה להרוש (בעמ' 325, שורות 6 - 7). בהמשך הוסיף כי הוא אינו זוכר בוודאות אבל הוא חושב שהתיקון בתשריט בוצע שלא בנוכחות הרוש אלא לפני כן (בעמ' 369). עו"ד טמבור נשאל מדוע המבקש לא הוחתם ליד המחיקות בטיפקס שבוצעו בתוכנית, ועל כך השיב כי "הכל מופיע פה כיחידה אחת, הוא חתום כאן. לא צריך להחתים אותו שלוש פעמים" (בעמ' 328, שורות 22 - 23). בעדותו, חזר עו"ד טמבור מספר פעמים על כך שישנה רק גרמושקה אחת וטען כי זו נעלמה במהלך השנים במסגרת הדיונים בבתי המשפט ולא ניתן לאתר אותה (ראו, למשל, בעמ' 360 לפרוטוקול). בהקשר זה יוער כי בהמשך הדיונים הצליחה המשיבה לאתר גרמושקה נוספת (המוצג נ/8). עדות האדריכל דוד לב (פרוטוקול הישיבה מיום 30.1.11 מעמ' 379 ואילך) האדריכל מר דוד לב העיד כי בתוכנית מצב סופי הראשונה שהוגשה לאישור הועדה ביום 29.12.99 החניה של המבקשים היתה מחוץ לגינה כפי שמופיע במוצג ת/1 (בעמ' 385 לפרוטוקול). בהמשך, התוכנית אושרה על ידי הועדה ודיירים החלו לאכלס את הבניין. בתחילת חודש ינואר 2000, כך העיד האדריכל, בוצע השינוי בחניה של המבקשים (בעמ' 387). הדבר נעשה לאחר שאחד הדיירים נתקל בבעיית תמרון וכניסה לחנייה שלו ועקב דרישה של ניר גלבוע (בעמ' 388; וראו גם בעמ' 398). עדות המשיב מס' 9 מר יצחק נוסבאום (פרוטוקול הישיבה מיום 9.2.10 מעמ' 222 ואילך) נוסבאום העיד כי בעת שנכנס להתגורר בבניין המבקשים עדיין לא התגוררו בו. לדבריו, הוא ומשפחתו קיבלו את החזקה בדירה בינואר 2000 ובחודש מרץ 2000 הם נכנסו להתגורר בדירתם בפועל (בעמ' 222 לפרוטוקול). לדבריו "(...), כשנכנסנו בתחילת מרץ לדירה החניה היתה כפי שהיא היום" (שם, שורות 11 - 12). בהמשך תיקן העד את דבריו והעיד כי "אני לא יודע מה שאמרתי לפני כן, נדמה לי שאמרתי מרץ, אני טעיתי. אנחנו נכנסנו בתחילת אפריל לפני פסח זה היה, וכשאנחנו נכנסנו לדירה בתחילת אפריל החניה היתה בדיוק כפי שהיא היום" (שם, שורות 20 - 22). בהמשך הוסיף נוסבאום כי הם הופתעו כשקיבלו לידיהם את כתב התביעה שכן בשום שלב קודם המבקש לא פנה אליו בעניין החניה (בעמ' 225). עדות המשיב מס' 7 מר צבי לביא (פרוטוקול הישיבה מיום 9.2.10 מעמ' 256 ואילך) לביא העיד כי נכנס להתגורר בדירה בחודש ינואר 2000 (בעמ' 260 לפרוטוקול). לביא העיד כי לאחר שנכנס לדירה נתקל בבעיה להחנות את רכבו בחניה: "כיוון ששמה היה עמוד תמיכה מרכזי שהוא שייך לבניין, ואני לא, גם דפקתי את האוטו, לא הצלחתי להיכנס, מבחינת הביצוע יש שם גם גדר של השכן ממול, יש שם בנקט שעליו בנוי הגדר, אני הודעתי תכף יום או יומיים לניר גלבוע, ניר תבוא, בא האבא, בא ניר, בא מנהל המשרד שלו, וכמובן גם הציעו לי להיכנס ברוורס, אמרתי לו בוא אתה תכנס ברוורס נראה אם אתה מצליח וראו שאכן זה לא כך להיכנס ברוורס. וראה את הבעיה, ותוך שבוע, עשרה ימים הוא פתר את הבעיה הזאת. זאת אומרת עד סוף חודש ינואר הבעיה נפתרה בצורה הכי טובה שאפשר היה לעשות אותה" (בעמ' 264, שורות 7 - 14; ההדגשה שלי. ע. ג.). בסוף החקירה הנגדית אישר העד כי לאחר פתיחת ההליך המשפטי בתיק דנן הגיע אליו ניר גלבוע והחתים אותו הן על תצהיר עדות ראשית מטעמו והן על התשריט המוצג ת/2 (עליו חתם לראשונה) (בעמ' 294 - 295). בהמשך, במסגרת החקירה החוזרת, שינה העד במעט את גרסתו והעיד כי הוא אינו זוכר על מה חתם ובאיזה מועד וכי אמר את הדברים מתוך הנחה שכך היה (בעמ' 299). ה. לאחר שמיעת העדויות ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים בכתב. 3. טענות המבקשים בסיכומיהם א. השאלה המרכזית בתיק זה היא - מה היה מיקומה של החניה בתשריט בזמן חתימת המבקשים על הסכם המכר (המוצג ת/30)? המבקשים טענו כי הוכיחו שבזמן החתימה על ההסכם החניה היתה מסומנת כפי שמופיע בתשריט המוצג ת/15 - ליד הדירה, ולא כפי שטוענת המשיבה, וכפי שמופיע בתשריט המוצג ת/2 - בתוך הגינה. המבקשים טענו כי מנהל המשיבה מר ניר גלבוע שינה וזייף את התשריט המוצג נ/8 וזאת לאחר שהמבקשים חתמו עליו ובכך שינה למעשה את מיקום החניה מהמקום המסומן במוצג ת/15 למקום המסומן במוצג ת/2. ב. באשר למסמכי הסילוק והויתור עליהם חתם המבקש בסמוך לקבלת החזקה בדירה ביום 23.5.00 (המוצגים נ/2 ו- נ/3), נטען כי המבקש חתם עליהם "תחת לחץ" שכן מנהל המשיבה ניר גלבוע לא הותיר לו כל ברירה ודרש ממנו לחתום כתנאי לכניסתו למגורים בדירה. עוד נטען כי המבקשת כלל אינה חתומה על המסמכים האלה. ג. המבקשים טענו כי עיון בעדויות שהובאו על ידם מעלה כי הם הוכיחו את טענתם המרכזית בהמרצת הפתיחה, היינו, כי בעת רכישת הדירה וחתימת ההסכם החנייה הייתה צמודה לדירה ולא בתוך הגינה (כפי שמופיע בתשריט המוצג ת/15), ואילו בהמשך פעלה המשיבה להזזת החנייה בחוסר תום לב, ללא ידיעת המבקשים וללא הסכמתם. העדים השונים מטעם המבקשים העידו כי במעמד החתימה לא היו כל מחיקות בטיפקס ו/או תיקונים כלשהם על גבי התשריט. מכאן המסקנה המתבקשת שהתיקונים הוספו לאחר החתימה. ד. המבקש העיד על כך שכאשר ביקר בדירה לפני חתימת ההסכם היתה החניה ממוקמת ליד הדירה ובוודאות שלא בתוך הגינה. ה. עוד הפנו המבקשים בסיכומיהם לעדותו של העד עו"ד גלעד נוימן (להלן - נוימן) שנכח בעת חתימת ההסכם (המוצג ת/30) והגיע עם המבקש למשרדו של עו"ד טמבור ז"ל לצורך חתימת ההסכם. נוימן העיד כי בטרם נחתם ההסכם הוא הגיע לדירה ביחד עם המבקש וראה את הדירה מבחוץ ואת הגינה. נוימן העיד כי באותו ביקור הוא לא ראה בתוך הגינה משטח חניה אלא החניה היתה צמודה לדירה ולא בתוך הגינה והכל כפי שמופיע בתשריט המוצג ת/1. עוד העיד נוימן על כך שנכח בעת החתימה על ההסכם וכי במעמד החתימה על ההסכם ועל התשריט הוא לא ראה כל סימני טיפקס או מחיקה על התשריט עליו חתם המבקש והתשריט היה נקי. ו. המבקשים הפנו גם לעדותו של העד מר ניסים חזן (להלן - חזן). עסקינן באדם העוסק בענף האלומיניום, התריסים והחלונות, מכיר את המבקש למעלה מ- 20 שנה ומבצע בעבורו עבודות שונות מעת לעת. כך, במקרה דנן, העיד חזן כי הוא הגיע עם המבקש לדירה על מנת לקחת מידות לצורך התקנת רשתות בדירה ומתן הצעת מחיר. חזן העיד כי בפעם הראשונה שביקר בדירה, עוד כשהיתה ריקה, הוא ראה שהחניה היא לא בתוך הגינה. אולם בפעם השניה כשהגיע לדירה, לצורך הרכבת הרשתות, כשהמבקש כבר עבר להתגורר בה, הוא ראה שהחניה ממוקמת בתוך הגינה. ז. עוד הפנו המבקשים לעדותו של מר זאב שתיל מטעמם (להלן - שתיל). עסקינן באדם שמכיר את המבקש כ- 30 שנה והמבקש פנה אליו על מנת שיסייע לו באיתור דירה והוא שמצא לו את הדירה נשוא הליך זה. שתיל העיד כי ניגש עם המבקש לדירה ביחד עם נציג מטעם המשיבה שהראה להם את הדירה, הגינה והחניה. שתיל העיד כי ראה את הדירה, הגינה והחניה כפי שאלה מופיעים בתשריט המוצג ת/1, ולא כפי שמופיע בתשריט המוצג ת/2. עוד העיד שתיל שלאחר כשבועיים מיום שהמבקשים רכשו את הדירה, התקשר אליו המבקש כשהוא "צועק צעקות" שיגיע לדירה לראות "מה עשו לי". שתיל העיד כי הגיע לדירה וראה שהחניה ממוקמת בתוך הגינה כפי שמופיע בתצלומים המוצגים ת/7 ו- ת/10. שתיל העיד כי גם הוא נכח במעמד החתימה על ההסכם במשרדו של עו"ד טמבור ז"ל, וכי התשריט היחיד שהיה הוא תשריט אורגינאלי כאשר החניה היתה מסומנת בצד של הבית ולא בתוך הגינה, היינו, לא כפי שמופיע בתשריט המוצג ת/2. ח. המבקשים טענו כי עיון בעדויות מטעם המשיבה מצביע על קיומן של סתירות מהותיות בין העדויות ושינוי גרסאות במהלך הדיון. כך, למשל, עו"ד משה טמבור ז"ל העיד כי בוודאות קיים רק תשריט אחד. אך בהמשך שינתה המשיבה את גרסתה בנקודה מהותית זו וטענה לקיומם של שני תשריטים ובהמשך אף לשלושה תשריטים שונים. ט. באשר לתשריטים שהוצגו בבית המשפט, טענו המבקשים כי חשיבותו של התשריט השלישי שהומצא על ידי המשיבה בשלב מתקדם יחסית של ההליך, המוצג נ/8, היא אולי הגדולה מכולם. לטענת המבקשים, לאחר שהמשיבה הופתעה מהתוכנית שהוצגה על ידי המבקשים (המוצג ת/20), ולאחר שהבינה כי "הסתבכה", היא הציגה את התשריטים המוצגים נ/8 ו- נ/9. זאת, לאחר שנעשתה בהם פעולת הזיוף ושינוי מקום החניה של המבקשים. לטענת המבקשים, המחיקות בטיפקס ושרטוט מקום החניה בעט אשר סומן בתוך הגינה של המבקשים נעשה על ידי מנהל המשיבה ניר גלבוע לאחר שהמבקשים חתמו על התשריט נ/8 ביום 2.3.00 וזאת שלא בנוכחות המבקשים, שלא בידיעתם ושלא בהסכמתם. י. המבקשים הוסיפו וטענו כי המשיבה פעלה שלא כדין בעריכת ההסכם. נטען כי העובדה שהצדדים אינם חתומים ליד התיקונים שנעשו בתשריט המוצג נ/8 מנוגדת להוראת סעיף 2 לחוק המכר (דירות), התשל"ג - 1973 המחייב את שני הצדדים לחתום ליד כל תיקון במפרט, וכן לצו מכר דירות (טופס של מפרט), התשל"ד - 1974 המחייב ששני הצדדים יחתמו על המפרט ועל שינויים ותיקונים בו. בענייננו, המפרט (המוצג ת/31) כלל לא חתום על ידי המבקשים ואין כלל חתימות של הצדדים ליד המחיקות בטיפקס של החניה המשורטטת וגם לא ליד שרטוט החניה בעט. יא. באשר לסעד הפיצוי הכספי המופיע בתובענה, טענו המבקשים כי הם שילמו למשיבה תשלום יתר בסך של 3,331 דולר, כפי שמופיע בחשבונית שהוגשה המוצג ת/19. עוד טענו המבקשים כי הזזת החניה אל תוך שטח הגינה גרמה לפגיעה בגינתם הפרטית של המבקשים, להקטנת שטח הגינה ולפגיעה בהנאתם ממנה. המבקשים טענו כי השטח שנגרע מן הגינה ושבו בנתה המשיבה את החניה שווה לפחות 20,000 דולר נכון ליום רכישת הדירה. יב. על שום כל אלה, טענו המבקשים כי המסמכים והעדויות שהובאו מטעמם מוכיחים את מעשה הזיוף של מנהל המשיבה ניר גלבוע ששינה את מקום החניה של המבקשים מהמיקום הצמוד לדירה אל תוך הגינה וזאת לאחר הרכישה וללא ידיעתם והסכמתם של המבקשים. המבקשים ציינו שרצונם העיקרי בתיק זה הוא שהחניה תשוב למקומה האמיתי והמקורי ליד הדירה ולא בתוך הגינה והראיה לכך היא התביעה הכספית שהועמדה על סכום נמוך. 4. טענות המשיבה 11 (החברה הקבלנית י.א. גלבוע) בסיכומיה א. המשיבה טענה כי מקום החניה של הדירה שנמכרה למבקשים שונה בטרם נרכשה הדירה על ידם. זאת, לאחר שעם כניסתם של הדיירים הראשונים בפרויקט לדירותיהם נתגלתה בעיה באשר לאפשרות החניה של אותם דיירים (הדיירים ה"ה לביא ונוסבאום). ב. המשיבה הפנתה לעדויותיהם של העדים מטעמה (אדריכל הפרויקט דוד לב, עו"ד משה טמבור ז"ל שטיפל בכל מסמכי העסקה ונכח במעמד חתימת הסכם הרכישה וכן לעדויותיהם של הדיירים לביא ונוסבאום) וטענה שכל העדויות תומכות בטענתה על כך שמקום החניה שונה בטרם נחתם ההסכם עם המבקשים ובטרם נמכרה להם הדירה. כמו כן הפנתה המשיבה לעדותו של מנהל המשיבה ניר גלבוע שמכיר ויודע באופן אישי את כל העובדות באשר למשא ומתן שנוהל עם המבקשים וההסכם שנחתם. מר גלבוע העיד והצהיר (המוצג ת/24) כי עוד בטרם מכירת הדירה למבקשים בוצע השינוי בתוכנית באופן שבו הוזזה חניית המבקשים כדי לאפשר כניסה לחניה של משפחת לביא. מר גלבוע גם הסביר לבית המשפט מדוע נחתמו שתי תוכניות (המוצגים נ/8 ו- נ/9) ולא תוכנית אחת - בכך שרק דיירים שבדירותיהם נערכו שינויים (כמו המבקשים וכמו משפחת לביא) הוחתמו על תוכנית חדשה (המוצג נ/8), אולם דיירים שבדירותיהם לא בוצע שינוי לעומת התוכנית הבסיסית (המוצג נ/9), כמו למשל משפחת נוסבאום, לא הוחתמו שוב על התוכנית החדשה כי לא היה צורך בכך. באשר לתוכנית המוצג ת/20, הסביר מר גלבוע כי עסקינן בתוכנית עליה חתמו קונים שרכשו את הדירות לאחר שהפרויקט כבר הסתיים (כמו משפחת בינהורן) ועל כן לא היתה משמעות לחתימה דווקא על הגרמושקה המוצג נ/8. בהקשר זה, ציינה המשיבה כי הניסיון ללמוד מחוזים ומתוכניות עליהם חתמו דיירים אחרים בפרויקט הינו ניסיון עקר שכן לא ניתן ללמוד מחוזה ותשריט עליהם חתמו דיירים אחרים לגבי התחייבויות המשיבה לגבי המבקשים. מר גלבוע העיד כי הוא באופן אישי הראה למבקש את הדירה לפני שהרוש רכש אותה ובכלל זה את החניה ואת הגינה, וכן סימן עם צבע מסביב בתשריט. ג. המשיבה טענה כי דינה של המרצת הפתיחה להידחות על הסף וזאת בשל כתבי ויתור וסילוק בכתב עליהם חתמו המבקשים מרצונם הטוב והחופשי עם קבלת הדירה, לרבות החניה הצמודה אליה. במסגרת כתב הויתור (המוצג נ/3) עליו חתמו המבקשים ביום 23.5.00, הצהירו המבקשים באופן ברור כי הם קיבלו לחזקתם את הדירה וכל צמודותיה לשביעות רצונם המלאה ואין להם כל טענות או תביעות בקשר לכך. עוד בהקשר זה, טענה המשיבה כי באותו מועד ועם גמר ההתחשבנות בין הצדדים אף הסכימה המשיבה לוותר למבקשים על יתרת התמורה המגיעה לה במסגרת גמר החשבון והמבקשים אישרו את הדברים בחתימתם (המוצג נ/2). עוד הוסיפה המשיבה, כי טענת המבקשים כאילו הם "נאלצו" לחתום על מסמכי הויתור וכי המשיבה "כפתה" עליהם כביכול את ההתחייבות כלפיה - היא טענה שהועלתה בשיהוי ניכר ומהותי ויש לדחותה. בהקשר זה נטען כי המבקש העיד שקרא את המסמכים והבין את הדברים שקרא. מפתחות הדירה ממילא נמסרו למבקש עוד הרבה לפני החתימה על ההתחייבות ביום 23.5.00 ועל כן המבקש יכול היה להיכנס לדירה ולעשות בה כרצונו והוא לא היה תלוי במשיבה. המבקש טען באופן סתמי וכללי כי לא היה לו איפה לגור אולם הוא לא הוכיח את טענתו בשום ראיה ואף לא הביא לעדות את המבקשת שיכולה היתה לחזק את הטענה. ד. המשיבה טענה כי המבקשים העלו את טענותיהם באשר למיקום החניה בשיהוי ניכר. בהקשר זה צוין כי הפעם הראשונה שבה העלו המבקשים טענה כלשהי בכתב באשר לחניה היתה ביום 1.8.01 (נספח ד' להמרצת הפתיחה), קרי לאחר שחלפו כשנה ושלושה חודשים ממועד המסירה ביום 23.5.00 ומבלי שניתן הסבר המניח את הדעת לשיהוי זה. יתרה מזאת, המשיבה טענה כי עיון במכתב נספח ד' הנ"ל מעלה כי עניין החניה לא היה הנושא המרכזי במכתבו של המבקש ונראה היה כי נושאים אחרים הטרידו אותו הרבה יותר. ה. המשיבה הוסיפה וטענה, כי דין הבקשה להדחות על הסף גם מחמת מניעות, השתק עילה והשתק פלוגתא. בהקשר זה, טענה המשיבה כי התובענה דנן הוגשה לאחר שהתנהל בין הצדדים הליך בבית משפט השלום בפני כב' השופט אליקים (ת.א. 14416/03) במסגרתו העלו המבקשים טענות שונות כנגד המשיבה ובכלל זה גם את הטענה לעניין החניה. במסגרת אותו הליך חזרו בהם המבקשים מטענותיהם לעניין התוכניות והתשריטים ועל כן הם מושתקים ומנועים מלהעלות טענות בעניין זה במסגרת ההליך דנן. ו. לגופו של עניין, טענה המשיבה כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח את תביעתם, וזאת בעיקר בעת שהם מעלים טענות דוגמת זיוף ומרמה כנגד המשיבה המחייבות, בהתאם להלכה הפסוקה, נטל הוכחה מוגבר. ז. המשיבה טענה כי עדותו של המבקש הינה עדות מגמתית שאין ליתן בה אמון. כך, למשל, המבקש העיד כי הוא גילה שמקום החנייה שונה באפריל 2000 ולמרות זאת הפעם הראשונה שבה הוא פנה בכתב למשיבה היתה ביום 1.8.01, היינו כשנה ושלושה חודשים לאחר שקיבל את החזקה בדירה. ח. המשיבה הפנתה לעדויות מטעם המבקשים (עדויותיהם של נוימן, שתיל וחזן) וטענה כי עסקינן בעדויות מגמתיות, חלקן של אנשים קרובים למבקש ואין מקום להסתמך עליהן. ט. עוד הפנתה המשיבה לעדויותיהם של הדיירים מר יצחק נוסבאום ומר צבי לביא. המשיבה טענה כי עדים אלה מחזקים את גרסתה. מר לביא העיד כי מספר ימים לאחר כניסתו לדירה בחודש ינואר 2000, הוא פנה לניר גלבוע וסיפר לו על הבעיה הקיימת בחניה והדבר טופל לאחר מספר ימים ובכל מקרה עד לסוף חודש ינואר 2000. לביא הדגיש כי שינוי מקום החניה נעשה "עוד לפני שבכלל הרוש חלם לגור בבית הזה". י. בשולי הדברים, ציינה המשיבה כי היעתרות לתובענה, היינו, מתן פסק דין שיורה על תיקון צו הבית המשותף, איננה אפשרית אף מבחינה מעשית. זאת, מאחר והבית כבר נרשם בפנקס הבתים המשותפים, הרישום משקף את המצב בפועל והשינוי עלול להוביל לפגיעה בצדדים שלישיים וכן עלול להיות בניגוד לתקנים ולחוק לפיהם לא ניתן לרשום את החניה בצורה שונה מן הצורה הנוכחית שבה נרשמה. יא. באשר לרכיבים הכספיים שבבקשה, טענה המשיבה כי עסקינן בטענות סתמיות וכלליות באשר לערך שטח הגינה שהועלו על ידי המבקש. המבקש איננו שמאי מקרקעין ולא שהוצגו תימוכין או ראיות לעניין זה. יתרה מזאת, המשיבה הביאה לעדות מטעמה את שמאי המקרקעין מר גרשון פנחסיק שציין בחוות דעתו (נספח ו' לתגובת המשיבה להמרצת הפתיחה) כי בגין הגריעה משטח הגינה ירד שווי הגינה בכ- 1,000 ₪ בלבד וזאת היות ובפועל נמצאו יתרונות בהזזת מיקום החניה מהמיקום המקורי. נטען כי חוות דעתו של השמאי פנחסיק לא נסתרה בשום צורה על ידי המבקשים שלא הציגו חוות דעת מטעמם. באשר לטענה בדבר תשלומי היתר, הפנתה המשיבה לעדותו של ניר גלבוע שהעיד כי בהתאם למסמכי הנהלת החשבונות אצל המשיבה הרי שהמבקשים הם שחייבים למשיבה כסף. כך עולה גם מהמוצג נ/2 ומתדפיס פירוט התשלומים שצורף כנספח ז' לתגובת המשיבה להמרצת הפתיחה. מעבר לכך שעסקינן בטענות בעלמא שלא הוכחו, טענה המשיבה כי לא עומדת למבקשים הזכות לקבל סעדים כספיים היות וההליך הינו הליך של המרצת פתיחה. יוער כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי המשיבה ולא הועלתה במסגרת התגובה להמרצת הפתיחה ואף לא במסגרת הבקשה לסילוק על הסף שהגישה המשיבה (בש"א 10430/08 שנדחתה בהחלטתי מיום 1.1.09). המשיבה טענה כי המסקנה היא שהמבקשים לא הוכיחו את הרכיב הכספי של התובענה, לא הביאו בעניין זה כל ראייה או עדות ועל כן יש לדחותה בהיעדר הוכחה. יב. על שום כל אלה, בקשה המשיבה לדחות את התובענה על הסף ולחילופין לגופה היות והמבקשים לא הוכיחו את תביעתם. 5. טענות המשיבים 9 ו- 10 (נוסבאום) בסיכומיהם א. נוסבאום הצטרפו לכלל טענות המשיבה וביקשו לראות בסיכומיהם מעין "סיכומי השלמה" לסיכומי המשיבה. כן נטען, שככל שתתקבל גרסת המבקשים, כי אז שומה על בית המשפט לבחון טרם מתן הסעד ההצהרתי את הפגיעה בזכויות המשיבים וכן לבחון האם תיקון צו הבית המשותף והזזת החניות עולים בקנה אחד עם הוראות הדין והתכנון הרלבנטיות המחייבות כי שטח המיועד לחניית כלי רכב יכלול את שטח החניה וכן שטח תמרון לכניסה וליציאה של כלי רכב. ב. נוסבאום טענו גם הם, בדומה למשיבה, כי התובענה הוגשה בשיהוי ניכר. כבר ביום 1.8.01 שלח המבקש מכתב למשיבה ובו טענות לעניין החניה. המשיבה השיבה למכתב ביום 15.8.01 (המוצג ת/23) ואף צרפה תשריט למכתב התשובה. למרות זאת, רק בשנת 2006, בחלוף למעלה משנתיים מיום רישום הבניין כבית משותף, כשבמשך כל העת נהגו נוסבאום ולביא לעשות שימוש בשביל הגישה על מנת להחנות את רכביהם, בחרו המבקשים להגיש את התובענה דנן. ג. עוד טענו נוסבאום כי המבקשים עותרים לקבלת סעד הצהרתי וכן ובמצטבר סעד של פיצוי כספי ועסקינן בסעדים שעומדים בניגוד זה לזה ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת. ד. בשולי הדברים, ציינו המשיבים כי הזזת החניה כמבוקש בתובענה תגרום לכך שהמשיבים לא יוכלו להחנות את רכבם בחניה הצמודה לדירתם ועל כן לא יהיה להם מנוס אלא לפנות לערכאות המשפטיות המתאימות למיצוי זכויותיהם על פי כל דין. ה. על שום כל אלה, בקשו המשיבים לדחות את התובענה תוך חיוב המבקשים בהוצאות. לחילופין, וככל שתתקבל התובענה, בקשו המשיבים להימנע ממתן סעד הצהרתי שיפגע בהם כמפורט לעיל. 6. גדר המחלוקת אין חולק כי בעת שנכנסו המבקשים להתגורר בדירה החניה היתה ממוקמת בתוך הגינה ולא בצמוד לדירה. השאלה הנשאלת היא, אם כן, באיזה מועד הוזזה החניה אל תוך הגינה והאם הדבר היה בידיעת המבקשים בעת שחתמו על הסכם הרכישה, אם לאו? בפני בית המשפט ניצבות שתי גרסאות עובדתיות סותרות שיש להכריע ביניהן: גרסת המבקשים היא כי בעת שראו את הדירה והחליטו לרכוש אותה החניה הייתה ממוקמת ליד הדירה ולא בתוך הגינה וכך גם היה מיקומה של החניה בעת שנחתם ההסכם ובהתאם לתשריט. בהמשך, כך טוענים המבקשים, הזיזה המשיבה את החניה ללא ידיעתם, ללא הסכמתם ובחוסר תום לב כך ש כיום היא ממוקמת בתוך הגינה ומהגינה נגרע שטח של כ- 15 מ"ר. המבקשים טענו כי חתמו על תשריט שבו החניה ממוקמת ליד הדירה (המוצג ת/1), ואילו התשריט שהציגה המשיבה בבית המשפט (המוצג נ/8) כולל שינויים ותיקונים שהוכנסו לאחר החתימה ומהווים מעשה זיוף ומרמה. לעומת זאת, גרסת המשיבה היא כי מיקום החניה שונה עוד בטרם חתמו המבקשים על הסכם הרכישה וזאת בעקבות בעיה בכניסה לחניה שדיירים אחרים שכבר התגוררו בבניין נתקלו בה. לפי גרסת המשיבה, המבקשים ידעו על השינוי ואף חתמו על התשריט המתוקן המוצג נ/8 בו החניה ממוקמת בתוך הגינה. 7. דיון א. לאחר עיון בחומר הראיות שבא בפני, בטענות באי כח הצדדים, ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ומשכך אין מנוס מדחיית התביעה. ב. נקודת המוצא היא כי נטל ההוכחה רובץ על שכמם של המבקשים שכן, כידוע, המוציא מחברו עליו הראיה. בענייננו, נוכח השיהוי הרב בהגשת התביעה ובפעולות שנקטו המבקשים ונוכח טענות הזיוף והמרמה שבפי המבקשים, הרי שהנטל האמור כבד במיוחד. ג. אני רואה לציין כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, המסמכים והעדויות בתיק הגעתי למסקנה שכפות המאזניים במקרה דנן הן שקולות למדי. היינו, לכל אחד מן הצדדים גרסה הגיונית ומתקבלת על הדעת. כל צד תמך את גרסתו במסמכים שונים בכתב ובמספר עדים שתמכו בטענותיו. אולם, הגם שבמצב רגיל עניין לנו במאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שבענייננו כמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. כלל הוא שקיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, שומה על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות (ראו, למשל, ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח, פ"ד מו(1) 589 (1986); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984); ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן ( ניתן ביום 3.2.11)). ד. יתרה מכך, בעניינו הנטל המוטל על המבקשים כבד עוד יותר בשל השיהוי בהגשת התביעה בפרט ובפעולות שנקטו המבקשים בכלל. המרצת הפתיחה הוגשה רק בסוף שנת 2006. אך המבקשים עצמם גורסים כי לראשונה נודע להם על כך שהחניה הוזזה כביכול ממיקומה המקורי בסמוך לקבלת החזקה בדירה, חודש מאי 2000. המבקשים אף הם השמיעו טענות בהקשר זה במסגרת תביעה שניהלו כנגד המשיבה בבית משפט השלום בשנת 2003. זאת ועוד, מעבר לשיהוי הניכר בהגשת התביעה בולט הרבה יותר השיהוי בעצם הפנייה של המבקשים אל המשיבה בעניין החנייה והדרישה להשיב את המצב לו הם טוענים - לקדמותו. המבקשים פנו בכתב למשיבה רק ביום 1.8.01, היינו, כשנה ושלושה חודשים לאחר קבלת החזקה בדירה (מכתב הפניה של המבקשים אל המשיבה צורף כנספח ד' להמרצת הפתיחה). ולא זו בלבד אלא שגם עיון במכתב שכותרתו "הנדון: ליקויים בבניין ובדירה והחזרת כספים שנגבו שלא כחוק רח' אושה 5 ק. מוצקין", מעלה כי עניין החניה איננו העניין היחיד שהוזכר במכתב. רוב רובו של המכתב מתמקד בתיקונים שונים שהמבקש דורש מהקבלן (המשיבה) לבצעם במסגרת תקופת האחריות. בנוסף, אין במכתב דרישה אופרטיבית להשבת מצב החנייה לקדמותו אלא נכתב כי "בעת הרכישה לא נמסר לי שהחניה תוזז ותהווה חלק מתוך הגינה שלי" וצוין כי הדבר גורר עימותים עם השכנים. בהקשר זה, ההסברים לשיהוי הניכר שבפי המבקש ובפי העד זאב שתיל, שמתמצים בחוסר ניסיונו של המבקש וברצונו של שתיל שלא להחריף את היחסים עם המשיבה, אינם מתקבלים על הדעת ואינם יכולים לרפא את השיהוי. זאת בעיקר לגבי נושא קריטי ומרכזי כמו הזזת חניה וגודלה של הגינה בדירת המבקשים. במקרה דנן, יש לזקוף את השיהוי האמור לחובת המבקשים ועניין זה מצטרף לאי עמידת המבקשים בנטל המוגבר להוכחת טענות הזיוף והמרמה, כאמור לעיל. על שום כל אלה, סבורני כי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר הרובץ לפתחם ומשכך דין העתירה לסעד ההצהרתי ולתיקון צו הבית המשותף - להדחות. ה. למעלה מן הדרוש אוסיף עוד כי לא רק עניין השיהוי והנטל המוגבר עומדים לחובת המבקשים ומביאים לדחיית התובענה. מקובלת עלי טענת המשיבה כי בענייננו חלה על המבקשים מניעות. כאמור לעיל, המבקשים ניהלו הליך משפטי מול המשיבה בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 14416/03). במסגרת אותו הליך הם הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני לרישום הבית המשותף (בש"א 12660/03). אלא שלאחר שהמבקשים ראו את התוכנית המקורית, כעולה מפרוטוקול הדיון (נספח א'1 לתשובת המשיבה), ולאור השיהוי בהגשת הבקשה - הם חזרו בהם מן הבקשה וביקשו למוחקה. הבקשה נמחקה והבית נרשם בפנקס הבתים המשותפים כבית משותף. (מאוחר יותר, ביום 22.9.05, נמחקה התביעה עצמה. זאת, בעקבות בקשת בא כח התובעים להעביר את התביעה לבית המשפט המחוזי. בית משפט השלום קבע כי התביעה אינה "בשלה" להעברה לבית המשפט המחוזי משום שממילא יהיה צורך בצירופם של צדדים נוספים ובעריכת תיקונים שונים ולכן הורה על מחיקת התביעה). המבקש לא ידע לספק הסבר לעניין המניעות במסגרת חקירתו הנגדית (בעמ' 120 לפרוטוקול הישיבה מיום 17.1.10). על כך יש להוסיף ולהזכיר כי עם קבלת החזקה בדירה, ביום 23.5.00, חתם המבקש על כתב ויתור לפיו הוא מאשר כי בדק את הדירה ומצא אותה מוכנה ומתאימה לכל דרישותיו וללא פגם. כן אישר המבקש שקיבל את הדירה וכל צמודותיה ואין לו טענות כלשהן בקשר לכך (המוצג נ/2). המבקש טען, כאמור, כי הוחתם תחת לחץ שכן נאמר לו על ידי נציג המשיבה שאם לא יחתום לא יוכל להיכנס להתגורר בדירה. סבורני כי עסקינן בטענה שלא הוכחה ושנטענה מן הפה אל החוץ. אף העדים מטעם המבקשים העידו כי למבקש היה מפתח לדירה אף לפני מועד מסירת החזקה. מכל מקום, סבורני כי גם אם בטענה זו של חתימה על כתבי ויתור וסילוק כשלעצמה אין כדי להביא לדחיית התביעה הרי שעסקינן בראיה נוספת המצטרפת לכלל הראיות האחרות המצביעות על כך שבזמן אמת לא היתה למבקש טענה של ממש נגד המשיבה. ז. כדי להפיס את דעת המבקשים אעיר כי אפילו הייתי מקבל את טענתם לעניין הזיוף, המרמה והסטת החניה, ואני מדגיש שכאמור לעיל הטענה לא הוכחה ואינני מקבל אותה, הרי שממכלול העדויות (ובעיקר המשיבים נוסבאום ולביא שעלולים להיפגע מן השינוי באופן ישיר), הטענות, המסמכים והתמונות שהוצגו לבית המשפט נראה כי הסטת החנייה למצב המקורי כפי שהופיע בבקשה לקבלת היתר בתוכנית משנת 1999 (המוצג ת/1) איננה אפשרית כיום מבחינה מעשית ומבחינה תכנונית. כפי שציינה המפקחת על רישום המקרקעין (המשיבה מס' 12 שנמחקה כאמור) בהודעה שהגישה לבית המשפט, הרי שתיקון צו הבית המשותף לא יתאפשר ללא תשריט מודד מוסמך וכי "(...) ספק אם פסק דין המקבל את התובענה בר-ביצוע בלשכת רישום המקרקעין" (בסעיף, 6(ב) להודעת המשיבה 12 מיום 21.2.07). ח. המבקשים עתרו, כאמור, גם לקבלת סעד כספי בגין אובדן הנאה ועוגמת נפש בשל שטח הגינה שנגרע. מעבר לכך שהסכום שצוין בהמרצה איננו בסמכותו של בית משפט זה; ומעבר לכך שעסקינן בתובענה על דרך המרצת פתיחה ולא בתובענה אזרחית רגילה, הרי שלאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, על כך שלא עלה בידי המבקשים להוכיח כי שטח הגינה קטן והחניה הוזזה לאחר חתימת ההסכם - ממילא אין המבקשים זכאים לסעד הכספי של עוגמת נפש ואובדן הנאה. ט. באשר לטענת המבקשים על כך ששילמו את הסך של כ- 3,331$ ביתר, בהתאם לסך החשבוניות (המוצג ת/19), הנה, לאחר שעיינתי בעדויות ובמסמכים לעניין זה סבורני כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח את הטענה. המבקש העיד כי הוא שילם סכום של כ- 3,330 דולר ביתר וזאת בהתאם לחישוב שערך באופן עצמאי במסגרתו סיכם את סך כל החשבוניות שקיבל מהמשיבה והגיע לסך של כ- 273,300 דולר, בעוד שבהתאם להסכם עלתה הדירה רק 270,000 דולר ולכן מגיע לו, לטענתו, החזר. עם זאת, המבקש הודה כי לא התייחס בחישובו האמור, למשל, לרכיב הפרשי ההצמדה שעליו לשלם למשיבה בהתאם לסעיף 9 להסכם המוצג ת/30 (בעמ' 126 - 128 לפרוטוקול מיום 17.1.10). מנגד, כאמור, טענה המשיבה כי בהתאם לגמר ההתחשבנות בינה לבין המבקשים מיום 23.5.00 (המוצג נ/2), אישר המבקש שהוא זה שחייב למשיבה כספים. שהרי המבקש הצהיר במסמך האמור כי "(...) במסגרת גמר ההתחשבנות בינינו ויתרת לנו על כספים המגיעים לך במסגרת גמר חשבון בגין הדירה שבנדון". על שום כל אלה, סבורני כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח את טענתם באשר לתשלומי היתר ועל כן אני דוחה את התביעה גם לעניין זה. 8. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה על כל רכיביה. המבקשים, יחד ולחוד, ישלמו למשיבים מס' 9 ו- 10 (ביחד) הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 6,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כן ישלמו המבקשים, יחד ולחוד, למשיבה מס' 11 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מקרקעיןחניה