מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה של רופא: מבוא זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, רופא במקצועו, בשל נפילה מכסא ביום 10.12.06 בעת עבודתו אצל הנתבעת 1 במרפאה בקרית אתא (להלן: "הארוע" או "התאונה"). [כל האזכורים והציטוטים שיובאו בפסק הדין להלן יהיו לפי מספרי העמודים כפי שהם מופיעים בפרוטוקולים של חברת "סטנוגרמה", ולא לפי מספרי העמודים כפי שהוזנו למערכת "נט המשפט"]. הצדדים לתובענה התובע 1 - ד"ר בר סימון (להלן: "התובע"), הועסק במשך שנים בתפקידי ניהול ומיון רפואי אצל הנתבעת 1 - ש.ל.ה. שרותי רפואה בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"), העוסקת במתן שרותי רפואה ושייכת לקופת חולים כללית. התובעת 2 היא אשתו של התובע. במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1 הועסק התובע, בין היתר, במרפאה לרפואה משלימה של קופת חולים כללית בקרית אתא, בתפקיד רופא ממיין ומנהל רפואי של המרפאה (להלן: "המרפאה"). הנתבעת 2 - כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 2" או "כלל"), ביטחה את הנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית לתביעה, בפוליסת חבות מעבידים. הנתבע 3 - דוד באשירי (להלן: "הנתבע 3" או "באשירי") הוא המשווק, אשר לטענת התובע שיווק את הכיסא ממנו נפל (להלן: "הכסא") ו/או את חלקיו ומכר אותו לנתבעת 1 בחודש אוגוסט 2005, בהיותו הבעלים של עוסק מורשה בשם "חן ריהוט משרדי". הנתבעת 4 - סקטור ריהוט בע"מ (להלן: "הנתבעת 4" או "סקטור") היא היבואנית, אשר לטענת התובע ייבאה ומכרה בזמנים הרלוונטיים לתביעה את חלקי הכסאות אשר סופקו על ידי באשירי לנתבעת 1. הנתבעת 5 - RAMA BOHEMIA a.s. (להלן: "הנתבעת 5" או "ראמה") היא הייצרנית - חברה מצ'כיה, אשר לטענת התובע ייצרה את חלקי הכיסאות אשר סופקו על ידי באשירי לנתבעת 1. הנתבעות 1 ו-2 הגישו הודעת צד ג' נגד באשירי. באשירי הגיש הודעת צד ד' נגד סקטור, ראמה וכלל. הצדדים חלוקים בעניין האחריות ובעניין הנזק. הדיון פוצל כך שנושא האחריות נדון תחילה. האירוע בכתב התביעה תואר הארוע באופן הבא: "ביום 10.12.06, בעת הגעת התובע למרפאת קרית אתא משלימה השייכת לקופת חולים כללית, אשר בה היה אמור התובע למיין מטופלים, עת התיישב התובע על כסאו נשען לאחור, כשלפתע התובע התהפך ונפל לאחור באופן פתאומי, כתוצאה מכך שמשענת הכסא לא הייתה נעולה ותקינה. התובע נחבל בעוצמה ונחבט בראשו, בגבו, ביד וברגל שמאל. התובע נפגע קשות תוך שנגרמו לו נזקים קשים בכל חלקי גופו כאמור ובעיקר בראשו" (סעיף 9.א. בכתב התביעה המתוקן) (הדגש חלקו במקור וחלקו לא במקור). בהמשך נכתב, כי התובע שמע את העובדים שעזרו לו לאחר הארוע אומרים כי המשענת של הכסא איננה נעולה (סעיף 9.ה. בכתב התביעה המתוקן). בתצהיר עדותו הראשית תיאר התובע את האירוע כך: "ביום 10.12.2006 בשעה 17:00 לערך, עת עבדתי במרפאה, בסיום מיון שערכתי למטופל ליוויתי אותו כהרגלי לכיוון המזכירות ומשלא חיכה לי מטופל נוסף חזרתי לחדרי. עת ישבתי על הכסא, נשענתי כהרגלי לאחור כאשר לפתע התהפכתי עם הכסא ונפלתי לאחור בפתאומיות. ראוי לציין כי ישבתי, והתיישבתי כרגיל כפי שנהגתי להתיישב על הכסא בכל יום בכלל ובאותו יום בפרט. אלא שאז קרתה התאונה. אין לי כל יכולת לדעת מהו הפגם בכסא ומהי סיבת הנזק". (סעיפים 29, 30 בתצהיר התובע ת/1) (להלן: "הארוע"). (הדגשים לא במקור). בהמשך תצהירו מצהיר התובע כי לאחר שנפל מהכסא קרא לעובדי המקום וביקש מהם לעזור לו, ומשראה שאינם מגיעים טלפן באמצעות הטלפון הנייד שלו לקבלה וביקש שיגיעו לעזור לו. לאחר מס' רגעים הגיעו לחדרו מספר עובדים וניסו לחלץ אותו, ביניהם גם ד"ר עאדל באשיר, כירופרקט שעבד במקום באותו יום ואשר סייע לתובע לעמוד והגיש לו טיפול ראשוני. התובע הצהיר כי: "ברקע שמעתי את העובדים מדברים על הכסא ואומרים שהמשענת לא נעולה" (סעיף 32 בתצהיר התובע ת/1). עיקר טענות התובע העובדה שהתובע נפל בעת עבודתו במרפאה, מכסא שסיפקו הנתבעים או מי מהם לתובע, לא עמדה מעולם במחלוקת. הנתבעת 1 דיווחה על הארוע ונסיבותיו למל"ל ומעולם לא חלקה על כך. הנתבעת 1, מעסיקתו של התובע בעת הארוע וככזו אחריותה מוגברת כלפיו, סיפקה לו כסא פגום ו/או לא מתאים ו/או לא תקין, שגרם לנפילתו, ובכך התרשלה כלפיו. כלל - הנתבעת 2, המבטחת של הנתבעת 1 מכח פוליסת הביטוח ועליה לפצות את התובע בגין כל הנזקים שנגרמו לו בתאונה. באשירי - הנתבע 3, שיווק וסיפק את הכסא או חלקיו ועליו לפצות את התובע בגין כל הנזקים שנגרמו לו בתאונה. סקטור - הנתבעת 4, ייבאה את הכסא או חלקיו ועליה לפצות את התובע בגין כל הנזקים שנגרמו לו בתאונה. ראמה - הנתבעת 5, ייצרה את הכסא או חלקיו ועליה לפצות את התובע בגין כל הנזקים שנגרמו לו בתאונה. הנתבעים 5-3 נחשבים בגדר "יצרן" במובן מונח זה בחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980 (להלן: "חוק האחריות למוצרים פגומים"). עקב היות הכסא פגום, במובן המונח בסעיף 3 לחוק האחריות למוצרים פגומים, מוטלת על הנתבעים 5-3 חובה מלאה ומוחלטת לפצות את התובע בגין נזקיו כתוצאה מהפגם בכסא שיוצר על ידם, בין אם היה אשם מצדם בין אם לאו, לפי סעיף 2 לחוק הנ"ל. התאונה והנזק נגרמו על ידי כסא המהווה "דבר מסוכן". לפיכך, בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ועל פי כלל חובת הראיה לגבי דברים מסוכנים, על הנתבעים נטל הראיה שלא הייתה להם התרשלות לגבי הדבר המסוכן או כי לא הייתה מצידם התרשלות לגבי הארוע. לתובעים לא הייתה ולא יכולה הייתה להיות ידיעה מה היו הנסיבות שגרמו לארוע. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעים 1, 5-3 ו/או למי מטעמם הייתה שליטה מלאה עליו, והמקרה מתיישב יותר עם המסקנה שנתבעים אלו לא נקטו בזהירות סבירה, על כן, בהתאם להוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין עליהם נטל הראיה שלא הייתה לגבי הארוע התרשלות שיחובו בגינה. הנתבעת 1 או מי מטעמה, בהתרשלותה או מסיבות השמורות עימה, איבדה את הכסא נושא התובענה וגרמה בכך לנזק ראייתי חמור לתובע. לכן מתהפך הנטל הראייתי ועובר לנתבעת 1 להראות כי הכסא ממנו נפל התובע היה תקין לחלוטין. המרפאה והכסא הם בשליטת הנתבעת 1, ועליה היה הנטל לאחר הארוע לסמן את הכיסא המסוים ולשמור אותו. לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא ניתן היה לאתר את הכסא הספציפי ממנו נפל התובע ולמסרו לבדיקת תקינות. בשל מחדלי הנתבעת 1 התובע לא יכול היה ואינו יכול כיום להוכיח מה היה הפגם בכיסא. חוות דעת המומחים עסקו בבדיקת כסאות דומים, אולם כל נסיון לבדוק את הכשל בכיסא על ידי בדיקת כסאות דומים אינו יכול להועיל במאת האחוזים, שכן לא נבדק הכסא המסוים ממנו נפל התובע. בסיכומיו טוען התובע כי אין במרפאה ממונה על הבטיחות ואין נהלי בטיחות, והארוע אף לא דווח למשרד העבודה. שני מומחים העידו בחוות דעתם כי היו במצאי כסאות פגומים שהמשיכו לשמש את המרפאה. עיקר טענות הנתבעות 1 ו- 2 דין התביעה נגדן להידחות בהעדר כל אחריות מצדן לתאונה. אם וככל שהתאונה אכן התרחשה, היה זה אך ורק כתוצאה מרשלנותו של התובע, ובשל חוסר זהירותו באופן בו התיישב על הכסא מבלי ששם לבו למיקומו או למראהו, ובשל חוסר זהירותו או רשלנותו הבלעדית המכרעת, ללא קשר לנתבעות או מי מטעמן. הנתבעת אינה אחראית לדרך או לצורת הישיבה של עובדיה. מדובר בפעולה אוטונומית, והאחריות לה מוטלת על כל עובד ועליו בלבד. לחילופין, אם וככל שקיימת חבות כלשהי בנסיבות הנטענות, זו מונחת לפתחם של הנתבעים 3, 4 ו- 5 שהם הגורמים אשר ייצרו, ייבאו ושיווקו את הכסא. נטל ההוכחה ונטל הראיה רובצים לפתחו של התובע. בנסיבות העניין לא התקיימו היסודות הדרושים להעברת נטל ההוכחה או נטל הראיה על שכמי הנתבעות או מי מהן, מאחר והתובע ידע ויודע היטב מה היו הנסיבות שארעו ושגרמו לתאונה. הנתבעת 2, כלל, טענה בכתב הגנתה להודעת צד ד' שהגיש נגדה באשירי, כי המבוטח בפוליסה שהוצאה על ידה הינה הנתבעת 1 בלבד. הפוליסה אינה מכסה את באשירי או כל גורם נוסף. עיקר טענות הנתבע 3 - באשירי ביום 9.7.06 הזמינה ממנו הנתבעת 1 9 כסאות מזכירה גב גבוה+ידיות מדגם "פוקוס 50". הכסאות דגם "פוקוס 50" נרכשו מסקטור בתאריך 14.5.06 על ידי אביו של באשירי, אברהם באשירי (להלן: "באשירי האב"), מנהל מרפדייה בה הועסק באשירי כעובד שכיר בטרם פתח עסק עצמאי, כחלק מעסקת רכישה של 50 קיטים דגם "פוקוס 50", אשר יוצרו על ידי ראמה, ויובאו ונמכרו בישראל על ידי סקטור. הנתבע 3, קיבל את הסטים של הכסאות מאביו, הרכיב 9 סטים של כסאות דגם "פוקוס 50" וסיפק אותם בעצמו למרפאה ביום 24.7.06. הכיסאות אשר סופקו על ידי באשירי למרפאה היו תקינים ובטוחים, ללא כל פגם או אי התאמה כלשהי. התאונה ארעה בשל רשלנותו או חוסר זהירותו או אשמו המכריע או התורם של התובע. סעיף 6 בחוק האחריות למוצרים פגומים קובע תקופת התיישנות של שלוש שנים. כתב התביעה המתוקן הוגש נגד באשירי בחלוף 3 שנים ממועד התאונה, ולכן התביעה נגדו הנסמכת על חוק האחריות למוצרים פגומים התיישנה. בשל העלמותו של הכסא, בין בשל מעשיו או מחדליו של התובע, בין של הנתבעת 1, נמנעה מבאשירי האפשרות לבדוק את הכסא. בכך נגרם לו נזק ראייתי המצדיק את דחיית התביעה נגדו. בהודעת צד ד' ששלח באשירי לסקטור, ראמה וכלל, טען באשירי כי סקטור וראמה הן בגדר "יצרן", וככל שיוכח פגם בכסא הן חייבות לשפותו מכח חוק האחריות למוצרים פגומים. לחילופין טען באשירי, כי הארוע נגרם בשל רשלנותן של סקטור וראמה. באשירי טען עוד, כי כלל ביטחה את שרותי בריאות כללית ואותו בפוליסות ביטוח מסוג "חבות מעבידים" ו"חבות מוצר", ועל כן עליה לשפותו בגין כל סכום בו יחוייב. עיקר טענות הנתבעת 4 - סקטור אין בין סקטור ובין מי מהתובעים כל יריבות משפטית. התביעה נגד סקטור מכח חוק האחריות למוצרים פגומים, התיישנה. סקטור ייבאה רק חלקים המשמשים להרכבת כסאות. היא מעולם לא הרכיבה את הכסאות שייבאה מראמה ומעולם לא מכרה אותם כמוצרים מוגמרים. באשירי האב עשה שימוש ברכיבים שסקטור ייבאה וייצר מהם, ביחד עם חלקים אחרים, מוצרים מוגמרים. סקטור לא מכרה לבאשירי רכיבי כסאות הרלוונטיים לתובענה, וחלקים מהכסא שצולם מעולם לא יובאו על ידה. במועדים הרלוונטיים לתובענה נהג באשירי האב לרכוש רכיבי כסאות גם מספקים אחרים. אם היה פגם במוצר כלשהו שמכר באשירי, היה זה תוצאה של שימוש לא נכון או לא זהיר של באשירי או באשירי האב בעת הרכבת החלקים או ייצור הכסאות. עיקר טענות הנתבעת 5 - ראמה ראמה לא ייצרה, לא ייבאה ולא מכרה את הכסא. ראמה מספקת חלקים בודדים של הכסאות ולא נושאת באחריות כלשהי לאופן הרכבת החלקים. לא מדובר באספקת כסא שלם, וראמה לא סיפקה פריטי חיבור, כגון ברגים או ברגי סגירה, הדרושים להשלמת והרכבת הכסא. אין לראמה אפשרות להזהיר בפני הסכנות הטמונות בשימוש בכסא והיא גם אינה יכולה לבדוק את תקינות הכסא. ראמה נוהגת בשיטות ביקורת קפדניות ביותר בתהליך הייצור. המרכיבים נפגמו כתוצאה משימוש בטכנולוגיה לא נכונה במהלך ההרכבה וההשלמה של הכסא. באחריותו הבלעדית של המפיץ אשר מרכיב ומשלים את הכסא לבדוק בעצמו את איכות כל החלקים ולוודא את תפעולו ואם חוזקו כל חלקי החיבורים בכסא. באחריותו גם להמליץ על הכסא המתאים ללקוח ולתדרך לשימוש נכון בכסא, לרבות על הליכי התחזוקה הנכונה לכסא, כגון חיזוק כל חיבורי הכסא באופן קבוע. כסא איננו דבר מסוכן. התאונה נגרמה בשל התנהגות התובע, שנשען אחורנית על משענת הכסא, מבלי לוודא שמשענת הכסא נעולה באופן המאפשר להישען בבטחה. חוות דעת המומחים מטעם הצדדים הצדדים הגישו חוות דעת מומחים בנושא בטיחות, שהתייחסו לאפשרויות נסיבות התאונה והסיבות האפשריות לה. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של המהנדס מנחם שוורץ (ת/2) (להלן: "שוורץ"). שוורץ ציין בחוות דעתו כי לא ניתן היה לאתר את הכסא ולכן בדק כסא אחר מאותה סדרה. בסיכום חוות דעתו כותב שוורץ: "מכל העדויות שנשמעו בפני מאופן פגיעתו ונפילתו של ד"ר בר סימון ומבדיקותיי ובהתאם למומחיותי, נראה בסבירות גבוהה כי נפילת ד"ר בר ארעה כתוצאה מפגם כלשהו בכסא, ככל הנראה במנגנון הקפיץ שבבסיס משענת הגב, אשר נשבר או היה לקוי או הורכב בצורה לקויה או "התעייף" כדי פגימתו." שוורץ ציין עוד שבמרפאה אין נהלי בטיחות מסודרים, הליך הרכש לקוי ללא בקרה או פיקוח וללא מעורבות של גורמי בטיחות וגהות מתאימים. הכיסאות אינם מתאימים לדרישות יושביהן, השימוש היה על בסיס "כסא חם", ללא נהלים מסודרים, ללא הדרכה בשימוש נכון, וללא פיקוח או בקרה על מצב הכסאות והחלפתם מעת לעת לפי הצורך או הבלאי. שוורץ קבע עוד כי: "אופן תיאור הנפילה ותוצאותיה מצביעים בסבירות גבוהה כי הכסא, ממנו נפל ד"ר בר, או חלקיו לא היו תקינים, שכן, אירוע נפילה כגון זה, לא יכול לקרות עם כסא תקין שמכוון נכון והמשתמש קיבל הדרכה ראויה". הנתבעות 1 ו-2 הגישו מטעמן חוות דעת של המהנדס סעדי סלים (נ/6) (להלן: "סלים"). סלים ציין בחוות דעתו שבדק כסא זהה מהמרפאה לכסא המעורב בתאונה. בהתייחס לתיאור התאונה כפי שפורט על ידי התובע בתצהירו, כתב סלים בחוות דעתו כי קיימות ארבע אפשרויות לנפילת התובע: א. השתחררות בורג הנעילה במנגנון "מרחק משענת ביחס למושב", דבר הגורם להינתקות משענת הגב ממבנה הכסא; ב. קריסה במנגנון "הטיית משענת הגב" והטיית המשענת באופן לא מבוקר אחורה עד למצב של אובדן שיווי משקל; ג. פגם בתכנון היציבות של הכסא ע"פ אמות מידה הקבועים בתקן; ד. הפעלת כח בלתי סביר להטייה לאחור עקב התנהגות בלתי נורמטיבית של התובע, כמו למשל הרמת רגליים על גבי השולחן. סלים קבע בחוות דעתו כי לאור עדות נציגי הנתבעת 1 שהכסא לא התפרק והוא המשיך לשמש את המרפאה גם לאחר התאונה, נשללות שתי האפשרויות הראשונות. לדבריו: "העובדה שהכסא לא קרס ולא התפרק שוללת פגם מכאני הניתן לצפייה וזיהוי מוקדם". לגבי האפשרות השלישית ציין סלים, כי למרות קיום תקן ישראלי לכסאות משרדיים, משרד התמ"ת בישראל לא מצא לנכון להתקין תקנות בעניין זה ולאמץ את התקן כתקן רשמי. לו עשה זאת, היה על הספקים בארץ לבדוק כל משלוח במכון התקנים ולוודא עמידות המוצר בדרישות התקן לרבות דרישות היציבות. הכסא מהדגם שהיה מעורב בתאונה עומד בבדיקה חזותית בדרישות התקן הישראלי. נתבעת 1 רכשה את הכסא מספק ידוע ומוכר בשוק, והיא לא ידעה ולא יכלה לדעת באם יש פגם בייצור הכסא שכן לבדיקה זו נדרשים אמצעים וידע שאינם ברשותה. הימנעותו של שוורץ, המומחה מטעם התובעים, מביצוע בדיקה לגבי התאמת הכסא לתקן של מכון התקנים מבחינת היציבות, שומטת את הקרקע מתחת לטענה שהיה דופי כלשהו בכיסא. מטעם באשירי הוגשה חוות דעתו של יועץ וממונה בטיחות אילן שפירא (נ/24) (להלן: "שפירא"). שפירא בחן כיסאות דומים לכסא נושא התביעה ואת החדר במרפאה בו ארעה התאונה. שפירא כתב כי הנחת העבודה שלו מבוססת על כך שמנגנון הנדנוד של הכסא, המאפשר נעילה או נדנוד לאחור, היה תקין ולא נטענה כל טענה לגבי אי תקינותו, מה גם שבתצלומים של הכסא נושא התביעה שצרף התובע לא נראים פגמים, ליקויים או שברים כלשהם. שפירא כתב בחוות דעתו כי על הקיר מאחורי הכסא בחדר הטיפולים במרפאה בו ארעה התאונה מצוי מעקה מגן למניעת פגיעות הכסא בקיר, הנמצא במרחק של 27 ס"מ ממשענת הכסא. שפירא קבע כי: "במצב הדברים המתואר בכתב התביעה או בתצהיר עדות ראשית לא תיתכן נפילה לאחור. הקיר והמגן בולמים נפילה לאחור. מנגנון נדנוד תקין ומשענות יד תקינות מונעות נפילה לצדדים". בהתייחס לחוות דעתו של שוורץ מטעם התובעים ציין שפירא, כי לא מצא מצב של בורג המכוון את קפיציות הגב. שפירא ציין עוד כי ידוע שכסא אינו מוגדר כדבר בעל סיכון, ואין חובה על המעביד להדריך את העובד כיצד לשבת על כסא, בהתאם לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999. מפרסומי המוסד לבטיחות ולגהות משנת 2006 עולה כי על העובד לכוון לעצמו את הכסא, ואין צורך בהדרכה כלשהי כדי לכוון את הכסא לנוחיותו, או כדי לנעול את משענת הגב או להרימה. דיון והכרעה רשלנות - חובת זהירות לעניין קיומה של אחריות בעוולת הרשלנות, יש לבחון תחילה קיומה של חובת זהירות מושגית. הנתבעת 1 הייתה מעסיקתו של התובע, והתאונה ארעה במרפאה שבבעלותה. אין חולק כי מעביד חייב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדיו (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 76 (1984) (להלן: "פסק דין מלון רמדה"); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993) (להלן: פסק דין שירזיאן")). באשירי הוא הגורם ממנו הזמינה הנתבעת 1 כסאות, והוא הספק אשר הרכיב את הכסאות. באשירי אינו חולק בסיכומיו על כך שהוא זה שסיפק למרפאה את הכסא ממנו נפל התובע. הוכח כי באשירי האב רכש מסקטור חלקי כסאות מסוג הכסא ממנו נפל התובע, אשר ייבאה אותם מראמה (עדות באשירי האב כי הוא סיפק לבנו את תשעת הכסאות שהוזמנו על ידי הנתבעת 1 עבור המרפאה, וכי מדובר בערכות כסא אשר נרכשו על ידו מסקטור היבואן ויוצרו על ידי ראמה (תצהיר נ/22, סעיפים 11-9; חשבוניות רכישת החלקים על ידי באשירי האב מסקטור צורפו כנספח א' לתצהיר באשירי האב נ/22; חשבונית רכישה של סקטור מראמה צורפה כנספח ג' לתצהיר באשירי נ/25). אין ספק שבין יצרן או משווק ובין צרכן קיימים "יחסי שכנות" המקימים חובת זהירות מושגית. הלכה היא, ששומה על יצרן של מוצר כלשהו המספק ממוצריו לציבור כי ינהג בזהירות סבירה ולא ישווק מוצר שיש בו כדי לסכן את בריאותו או את רכושו של המשתמש באותו מוצר. (ע"א 557/77 שפס נ' "פרימה" פרידנר ושות' בע"מ, פ"ד לב(3) 119, 124 (1978) (להלן: פסק דין שפס"); ע"א 608/87 נחושתן מעליות בע"מ נ' ד"ר שושני, (לא פורסם) (24.11.92)). לכל הנתבעים קיימת, אפוא, חובת זהירות מושגית כלפי התובע. קיומה של חובת זהירות מושגית בין הצדדים היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקיומה של אחריות בעוולת הרשלנות. לשם קיומה של אחריות צריכה להתקיים גם חובת זהירות קונקרטית שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדות המיוחדות של המקרה. קיומה של החובה הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הציפיות. השאלה היא אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם התשובה היא בחיוב, אם אדם סביר היה צריך, כעניין שבמדיניות, לצפות התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית, והשאלה השנייה היא נורמטיבית ערכית. לא כל נזק צפוי מבחינה פיסית הוא נזק שיש לצפותו במשור הנורמטיבי (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126-125 (1982) (להלן: "פסק דין ועקנין")). בפסק דין ועקנין נפסק עוד: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (עמ' 127). בפסק דין מלון רמדה נקבע כי חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על פי מבחן הצפיות. הפעלה ראויה של מבחן הצפיות, לעניין הבחנה בין סכנה רגילה לסכנה בלתי רגילה, שרק בגינה מוטלת חובת זהירות קונקרטית, נעשית על פי שני קריטריונים: "א) מבחן כפול בעל שני פנים: הפן האחד של המבחן מתייחס למהות הסכנה שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע. הפן השני מתייחס למיהות הניזוק שהועמד בסכנה. לשאלת היחס בין שני צדי המבחן הנ"ל, יפים דבריו של השופט זוסמן בע"א 358/56 (6) הנ"ל, בעמ' 876 לאמור: "...לדעתנו, אין להדגיש, יתר-על-המידה, את היסוד האובייקטיבי בקביעת טיב הסכנה, כלומר, את הסכנה שבמקום, בלא להביא בחשבון את היסוד הסובייקטיבי, וזה טעמו של דבר: חובת הזהירות אינה קיימת בחלל ריק, אלא רק כלפי אדם מסויים עקב קרבתו של זה אל מקום הסכנה; ולענין חובת הזהירות, לעולם יש לשקול גם ,מי הוא אותו אדם'? שאם אין אתה עושה כן, אי אתה יכול לומר, באיזו מידה עשוי הוא להיפגע...". ב) הערך, שעליו חפצים להגן מפני סכנה: "הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטל חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו " (השופט ברק בע"א 145/80(1) הנ"ל בעמ' 127)." (עמ' 76, 77 בפסק הדין). ובהמשך נאמר: "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות" (השופט ברנזון בע"א 250/64(3) בעמ' 32). ועוד נקבע כי- ...אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים' (השופטת מ' בן פורת בת"א (י-ם) 277/59, בעמ' 108). אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה..."(ע"א 145/80 (1) הנ"ל, בעמ' 126)." (עמ' 77). השאלה בענייננו הינה האם קמה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין. לשם כך, יש צורך לבחון את נסיבות הארוע והסיבה לנפילת התובע מהכסא. הכסא ממנו נפל התובע כזכור, הצהיר התובע בתצהירו: "אין לי כל יכולת לדעת מהו הפגם בכסא ומהי סיבת הנזק". באשר לכסא עצמו, אמר התובע בתצהירו: "מדובר בכסא סטנדרטי למראה נישא ע"י גלגלים, אשר לא הותאם לי באופן ייחודי, עם משענת גב שאינה מספקת תמיכה לצוואר ולראש, גב המושב מאפשר הטיה של משענת הגב לאחור בזוית מסוימת" (סעיף 19 בת/1). התובע הצהיר כי עבודתו במרפאה רוכזה ליום אחד בשבוע בין השעות 8:00 - 20:00, אך לאור אופי עבודתו היו שעות עבודתו בהתאם לצרכי המרפאה. לצורך מיון מטופלים הוקצה לו חדר אחד, שלמיטב הבנתו וידיעתו שימש עובדים נוספים בימים ובשעות בהם לא היה במרפאה. גם הכסא ששימש אותו בעבודתו היה כסא שהוצב בחדר מראש ושימש עובדים נוספים בימים ובשעות בהם לא היה במרפאה (סעיפים 6, 18, 26, 27 בתצהיר ת/1). התובע טען, כי הוא התלונן רבות בפני המנכ"ל, מנהלי המרפאות והמנהלים הלוגיסטיים לפי הארוע על איכות הריהוט (שולחנות, כסאות והתאורה בחדרים) במרפאות של הנתבעת 1 ועל התאמת הריהוט בכלל והכסאות בפרט לעבודה הנדרשת, אי הנוחות וחוסר ההתאמה להיקף העבודה והשימוש הנדרש מהם (סעיף 20). בסיכומיו חזר התובע מטענתו בכתב התביעה בדבר היותו של הכסא "דבר מסוכן", והכיר בכך שכיסא אינו בגדר "דבר מסוכן" (עמ' 6 בסיכומי התובע, פסקה רביעית). ואכן, כסא כשלעצמו אינו "דבר מסוכן" ואינו יכול להחשב ככזה. עם זאת, טוען התובע, כי משלא נבדק הכיסא המסוים ממנו נפל התובע, הנתבעים אינם יכולים להוכיח שהכסא היה תקין וכי לא הייתה התרשלות שיחובו בגינה. גם כסא, כמו כל חפץ אחר, כשהוא פגום או אינו תקין הופך מסוכן לשימוש המשתמש הסביר, אשר מצפה כי הכסא עליו הוא יושב יהיה תקין. שני מומחים מצאו כסאות פגומים במרפאה, לא היה ממונה בטיחות במרפאה וספק הכסאות נבחר והוחלף בשיחה טלפונית. כל אלו מצביעים על כשלים רבים ברמת הבטיחות. לטענת התובע, גם ספק הכסאות לא יכול להוכיח את טיב הכסאות ואת איכותם, או בדיקת טיב או איכות שנעשו על ידו כדבר שבשגרה קודם לאספקתם למזמינים. לכן, יש לקבל את גרסת המומחה של התובע בדבר אפשרויות סיבות נפילתו. התובע טוען כי הוא לא נצפה מעולם יושב עם רגליים על השולחן, ולא נשען אחורנית בחוזקה או בתנופה. אם אכן, כטענת הנתבעים, מרחק השולחן מהקיר אינו מאפשר נפילה אחורנית, יש בכך כדי לתמוך בגרסת התובע שהסיבה לנפילה אינה תנופה אחורנית עם הכסא. הנתבעים לא הציעו כל אפשרות אחרת לקרות התאונה. הנתבעות 1 ו- 2 טוענות כי הארוע הינו מסוג הארועים אשר קורים מדי יום ולא תמיד ישנו אשם בגינן. לא הוכח כי נפל פגם כלשהו בכסא, לא הוכח כי הכסא לא היה מתאים לביצוע עבודתו של התובע, לא הוכח כיצד נפל התובע, לא היו עדי ראיה לארוע. מקום הארוע היה מרפאה חדשה שנפתחה כשלושה חודשים בלבד עובר לארוע, וכל הציוד בה היה חדש. התובע עשה שימוש קבע באותו חדר, באותו ציוד ובאותו כסא מיום פתיחת המרפאה ועד הארוע, ללא שהוא או כל אדם אחר נפגעו. הוכח כי גם לאחר הארוע הנטען המשיך צוות המרפאה לעשות שימוש בחדרו של התובע ובכסא, ללא מגבלה וללא שינוי. המסקנה היא שהכסא היה תקין ולא היה בו כל פגם. באשירי טוען כי לא הוכחה כל רשלנות מצדו בכל הנוגע להרכבת או אספקת הכסאות. באשירי בדק את הכסאות שסופקו למרפאה, וידא כי הם מורכבים כהלכה, תקינים, וכוללים משענת גב תקינה בהתאם להוראות היצרן (ס' 14 בתצהיר נ/25, פרוט' מיום 12.4.12, עמ' 372, שו' 19-3). העברת נטל השכנוע? לטענת התובע, הכסא שממנו נפל לא נמצא ולכן הוא גם לא נבדק. הכסא והמרפאה הם רכושה של הנתבעת 1, ועל כן אי הימצאות הכסא הינה כשל של הנתבעת 1. התובע לא שב לעבודה מיום נפילתו. לא הייתה לו דרך לדעת היכן נמצא הכסא המסוים שממנו נפל, אלא אם הנתבעת 1 הייתה מפנה אותו אליו. אף אחד מהצדדים לתיק לא זכה לראות את הכסא הספציפי. כל מי שפנה למרפאה וביקש לראות את הכיסא המסוים נענה כי הוא איננו. התובע הצהיר בתצהירו כי אחרי הטיפול הראשוני שנתן לו הכירופרקט ד"ר עאדל במרפאה "חזרתי למשרד והתיישבתי על כסא אחר - החלפתי לכסא ללא גלגלים, והכסא נלקח ע"י עובדי המקום והוצא מהחדר" (סעיף 34 בתצהיר התובע ת/1). עוד הצהיר התובע, כי "בסמוך לתאונה" ביקש מהמנהלת האדמיניסטרטיבית של המרפאה - בת אל, שתצלם את הכסא במספר זוויות ותשלח לו את התמונות. לבקשתו היא צילמה תמונות אלה והעבירה אותן לרשותו בתחילת חודש ינואר 2007 (סעיף 37 בת/1). בצילומים ניתן לראות כסא משרדי שנראה שלם ולא שבור. (הצילומים נספח ג' לת/1). התובע טען כי כשביקש, באמצעות בא-כוחו הקודם, לבדוק את הכסא על ידי מומחה, נאמר לו על ידי ב"כ הנתבעים כי הכסא "נעלם". הנתבעים טוענים כי אתי אביגדור, שהייתה מנהלנית המרפאה, העידה שאין ממש בטענה שהכסא נעלם, שכן במועד התאונה וגם לאחריה היו במרפאה 9 כסאות. התובע לא ביקש לשמור את הכסא עד להגשת התביעה. בחקירה התגלה שהתובע שמר כסא בביתו ואולי זה הכסא שממנו נפל (יוער, כי מדובר בכסא שנמסר לבדיקתו של המומחה שוורץ מטעמו של התובע בשנת 2010). איש לא קבע שהכסא אינו נמצא. מהעדויות שנשמעו לא עולה שהכיסא נעלם או הוצא מהמרפאה, אלא שהתקשו לזהות את הכיסא הספציפי ממנו נפל התובע, מתוך כלל הכסאות, משום שלא נשבר. אתי אביגדור, שהייתה מנהלנית המרפאה, העידה בחקירתה: "ראיתי את הכיסא, הכיסא היה שלם, הוא לא היה נראה שנשבר בו משהו ולכן לא נקטתי איזשהן פעולות מעבר" (פרוט' מיום 10.4.11, עמ' 221, שו' 16-14). גב' אביגדור העידה: "...המשיכו לשבת על הכיסא הזה והמשיכו לעבוד עליו. כל מי שישב על הכיסא הזה לא התלונן שיש בו איזשהו פגם, ומן הסתם גם אף אחד לא נפל ממנו" (עמ' 221, שו' 27-24). במענה לשאלה איך היא יודעת שמדובר באותו כסא, השיבה גב' אביגדור: "כי לא החלפנו כיסאות, בתקופה ההיא לא החלפנו אף אחד מהכיסאות. אז גם אם זה לא היה הכיסא שהיה בחדר הזה, אז הוא היה צריך להיות בחדר אחר, אבל הוא היה צריך להיות בתחום המרפאה" (עמ' 222, שו' 5-2). גב' אביגדור העידה עוד שהיא לא חשבה שהיא צריכה לסמן את הכיסא ממנו נפל התובע, וחזרה והדגישה: "הכיסא מבחינתי היה תקין, כי לפי מראית העין הוא היה שלם והמשיכו לשבת עליו ולעבוד עליו, אז לא התייחסתי אליו באופן מיוחד" (עמ' 223, שו' 14, שו' 18-16). גב' אביגדור אישרה שהכיסא היה בשימוש בימים ובשבועות אחרי התאונה. אף אחד מהעובדים לא התלונן על משענת לא תקינה או פגם בכיסא ולכן הוא היה בשימוש, ואלמלא כן היו מוציאים אותו משימוש (עמ' 228, שו' 19). גב' אביגדור העידה גם, שעד סיום כהונתה במרפאה בשנת 2007 התובע או כל גורם אחר לא פנה אליה לאחר התאונה וביקש לשמור את הכיסא בצד (עמ' 228, שו' 24, 27). גב' אביגדור נשאלה והשיבה: "ש. את אמרת שיש כסא בכל חדר, אז צריכים להיות תשעה כסאות. ת. נכון, אני שוב חוזרת ואומרת, שאני עזבתי את המרפאה בשנת 2007. כשאני עזבתי את המרפאה בשנה הזו היה מספר הכסאות קיים כמו שהצהרתי עליו" (עמ' 233, שו' 26 - עמ' 234, שו' 1). לשאלת בית המשפט: "בכל שלב, בכל זמן, תמיד היה מספר מלא של הכסאות?", השיבה העדה: "נכון ליום שבו עזבתי את המרפאה, היו תשעה כסאות במרפאה" (שם, שו' 4-2). מעדות המנהלנית עולה, שכל הכסאות שהוזמנו אצל הנתבע מדגם "פוקוס 50" היו ונשארו במרפאה ואיש לא הוציא בתקופה שלאחר הנפילה מהמרפאה את הכסא ממנו נפל התובע. המומחה שוורץ העיד שבביקורו הראשון במרפאה ראה שבעה כסאות מהדגם ממנו נפל התובע ולא 9 כפי שהעידו עדי הנתבעת 1, ובביקור השני ראה שישה כסאות מדגם זה (פרו' מיום 4.4.11, עמ' 64, שו' 20, עמ' 65, שו' 3-1). ואולם מדובר בביקורים שנערכו למעלה משלוש שנים (!) לאחר התאונה - בחודש פברואר 2010 (חו"ד שוורץ, ת/2). בביקורו הראשון נטל שוורץ מהמרפאה כסא שאותו בדק לצורך חוות דעתו. שוורץ אמר שלא ניתן היה להצביע באמצעות גב' בת אל עמרני או גב' אתי אביגדור שעבדו אצל הנתבעת 1 על הכסא של התובע, ואף טען כי "ניתן היה לקבל את הרושם, לא אמרו את זה במפורש, שהכיסא הזה הוא נגרע מהמצאי שיש במקום" (עמ' 67, שו' 25 - עמ' 68, שו' 6). לטענה זו אין כל בסיס. עדותה של גב' אתי אביגדור גם סותרת אותה. מן העדויות עולה שהכסא לא נגרע מהמצאי והוא נשאר ונמצא במרפאה אלא שלא ידעו לזהותו בהיותו זהה לשאר הכסאות. גם דבר זה מלמד על כך שהכסא לא נשבר אלא נשאר שלם והמשיכו להשתמש בו לאחר הנפילה. העברת הנטל מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין לא חלה בענייננו. התנאי הראשון של הכלל "הדבר מדבר בעדו" לפיו "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו", אינו מתקיים בענייננו. בע"א 241/89 ישראליפט תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 45, 77 (1995), נפסק כי: "השליטה הנדרשת... היא מן הסוג שהוא רלוונטי לאירוע התאונה. קיומה, הלכה למעשה, נבחן באשר לזמן התאונה; והמבחן לקיומה הוא שאין לייחס למישהו אחר, זולת הנתבע, התערבות פעילה בנכס בזמן התאונה באופן שיכול היה לגרום או לתרום להתרחשותה". הכסא עליו ישב התובע היה בשליטתו של התובע בעת הארוע, ולא היה לכל גורם אחר זולתו התערבות פעילה בנכס בזמן התאונה שהייתה יכולה לגרום או לתרום להתרחשותה. גם התנאי "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה", אינו מתקיים. התובע הצהיר כי הוא נפל בעת שהתיישב בכסא ונשען לאחור. המקרה אינו מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו בזהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהתובע נקט זהירות סבירה. הסיבות לנפילה התובע הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי הוא נפל אחורנית עם הכסא בעת שהתיישב בו ונשען עליו לאחור (ת/1, סע' 30,29). בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי הנפילה ארעה כתוצאה מכך שמשענת הכסא לא הייתה נעולה ותקינה. בתצהירו כבר כתב התובע שאינו יודע את סיבת הנפילה, וכי לאחר התאונה שמע את העובדים מדברים על כך שמשענת הכסא לא הייתה נעולה. גם במכתב מיום 25.12.06, כשבועיים לאחר התאונה, שכתב התובע לרחל פפר - מנהלת משאבי אנוש אצל הנתבעת 1, כתב התובע: "תוך כדי יום המיונים שלי במרפאה, נשענתי לאחור על הכורסה. המשענת הגבית לא היתה נעולה והתהפכתי לאחור עם חבטה בקיר וברצפה ופגיעה ישירה בראשי, בעורפי, בגבי, בידי השמאלית וברגלי השמאלית" (סעיף 4 במכתב נ/10). מיכאל שני, שהיה מנהל תפעול בנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית, כתב בתצהירו כי הכסאות שנרכשו לצורך הקמת המרפאה סופקו בתאריך 24.7.06, והמרפאה נפתחה בחודש ספטמבר 2006. מדובר בכסאות חדשים אשר הגיעו תקינים ושלמים (נ/11, סעיף 3). מדובר, אפוא, בכסא חדש, מצד אחד, שכבר היה בשימוש שוטף ויומיומי במרפאה במשך כ- 3 חודשים לפני הארוע, מצד שני. אתי אביגדור, מנהלנית המרפאה, כתבה בתצהירה כי היא נכנסה לחדרו של התובע מייד לאחר התאונה וראתה את התובע שרוע על הרצפה והכסא עליו ישב מוטל גם כן על הרצפה. גב' אביגדור העידה שהתובע לא התלונן בפניה על הכסא, ולא התלונן בפניה שהשולחן והכיסא לא נוחים לו, וכי אם היה התובע מתלונן על אי תקינות הכסא, או אם לאחר הארוע היה מתברר שהכסא פגום, היא הייתה יודעת על כך ומטפלת בכך מתוקף תפקידה כמנהלנית המרפאה (פרוט' מיום 10.4.11, עמ' 207, שו' 11-10; עמ' 208, שו' 7-2). הכירופרקט ד"ר עאדל, שעבד במרפאה בזמן הארוע והתבקש לעזור לתובע לאחר התאונה, כתב גם הוא בתצהירו כי כשנכנס לחדרו של התובע לאחר התאונה ראה את התובע שוכב על הרצפה כשהכסא מוטל לצדו (נ/14, סעיף 2). ד"ר עאדל הצהיר כי לאחר שהתובע נסע לביתו הוא נכנס לחדר וישב על אותו כסא - "וזכור לי, שבעת שישבתי על הכסא הוא היה תקין לחלוטין ולא נראה כי יש בו פגם כלשהו... יצוין גם כי נשענתי עם הגב לאחור על משענת הכסא ולא קרה לי דבר". (שם). ד"ר עאדל חזר על הדברים גם בעדותו בבית המשפט: "ש. ד"ר באשיר, לאחר הטיפול שלך בתובע, ישבת על כיסא שנחזה ככיסא שהיה קודם לכן, וכשישבת עליו הוא היה תקין לחלוטין. ת. נכון. גם כנשענת לאחור על המשענת גב, גם היא הייתה תקינה. ת. נכון. ש. האם ראית משהו שבור בכסא? ת. לא. ש. בחלקים שלו? ראית איזשהו פגם? ת. לא." (פרוט' מיום 10.4.11, עמ' 254 שו' 20 - עמ' 255, שו' 2). קיימת גם עדותה של בת אל עמרני מטעם הנתבעת 1 שהכסא נשאר בחדרו של התובע לאחר התאונה, ושכל הצוות במרפאה המשיך לשבת על אותם כסאות גם אחרי התאונה (פרוט' מיום 4.4.11, עמ' 107, שו' 21-20; עמ' 109, שו' 12-11). התובע טוען שאי אפשר להוכיח כי ד"ר עאדל ישב על אותו כסא שנפל, מאחר שהוא לקח את התובע לחדר הטיפולים שלו למשך 15 דקות, ורק לאחר מכן חזר לחדרו של התובע, ואף אחד לא העיד שלא הזיז את הכסא ושהיה בחדרו של התובע כל אותו זמן. זוהי טענה שהיא תיאורטית גרידא והיא עומדת בסתירה לעדויותיהם של גב' אביגדור, ד"ר עאדל, ובת אל עמרני. באשירי האב הצהיר כי מהתמונות של הכסא שצרף התובע עולה שמדובר בכסא מדגם "פוקוס 50", הנראה תקין לחלוטין, ועליו מותקן מסעד גב גבוה. בכסאות מדגם זה מותקנת משענת גב מתכווננת באמצעות ידית עד לזווית מקסימלית של 30 מעלות. בנוסף, מותקן בורג בטיחות, המונע את ניתוק משענת הגב מהכסא, גם אם המשתמש בכסא אינו מכוון את זווית משענת הגב ומותיר את הידית לא מקובעת לזווית אותה הוא בוחר ("גב רודף") (סעיפים 14, 15 בתצהיר באשירי האב נ/22). באשירי הצהיר עוד כי מנסיונו כמתקין וספק כסאות מעל 40 שנים, הכסא הינו כסא גלגלים סטנדרטי ונפוץ. שימוש לא זהיר בכסא מסוג זה, הניצב על גבי גלגלים, כדוגמת פעולת ישיבה לא זהירה או הישענות לאחור בצורה מסוכנת, עלול לגרום לנפילה (שם, בסעיפים 23, 24). יוער, כי אין להסתמך על התמונות של הכסא אשר צורפו לתביעה, כיוון שבת אל עמרני, שלטענת התובע צילמה עבורו את התמונות, אמרה בחקירתה שהיא לא צילמה אותן, ויתר כל כן, התובע עצמו אמר שאינו יכול לזהות בהן את הכסא. באשירי העיד בתצהירו כי הוא הרכיב את תשעת הכסאות שהוזמנו מדגם "פוקוס 50" וסיפק אותם בעצמו למרפאה ביום 24.7.06. לפני שסיפק את הכסאות וידא כי הכסאות מורכבים כהלכה, תקינים וכוללים משענת גב תקינה ובטוחה בהתאם להוראות היצרן (תצהיר נ/25, סעיפים 13, 14, 28). באשירי הצהיר עוד, כי לאחר אספקת הכסאות למרפאה לא דווח לו על כל פגם במי מהכסאות שסופק על ידו , וכי גם לאחר התאונה לא דווח לו על המקרה ולא נטען כלפיו כי הכסא פגום (שם, סעיף 19). מהתצלומים שצורפו לכתב התביעה ניתן לדבריו לראות כסא ללא כל פגם, שבר, עיוות, או כל אי התאמה אחרת (סעיף 26). באשירי הצהיר בתצהירו כי בכסאות שסיפק למרפאה יכול המשתמש לכוון באמצעות ידית את הזווית של משענת הגב עד לזווית הרצויה לו ולנעול אותה עד לזווית מקסימלית של כ- 130 מעלות. אם המשתמש בוחר שלא לנעול את ידית משענת הגב, אז משענת הגב "רודפת" אחרי הגב עד לזווית המקסימלית של משענת הגב (סעיפים 29, 30 בתצהיר באשירי נ/25) התובע העיד בחקירתו שהוא הגיע לעבודה בשעה 12:00 ושהארוע ארע בשעה 17:00. הוא ישב על אותו כסא, כשהוא קם ומתיישב על הכסא עשרות פעמים, ובכל הפעמים שישב וקם מהכסא לא הייתה שום בעיה (פרוט' מיום 4.4.11, עמ' 5, שו' 25-22; עמ' 7, שו' 13-10, שו' 27-24). התובע העיד כי הוא התיישב על הכסא וכשרצה להישען אחורה "למתוח קצת את הגב" הוא התהפך עם הכסא לאחור (פרוט' מיום 4.4.11, עמ' 16, שו' 18-12; עמ' 17, שו' 4-3, עמ' 38, שו' 2). התובע העיד שהוא לא סידר את הכסא מבחינת המשענת כשהגיע לעבודה באותו יום וגם לא במהלך העבודה (שם, עמ' 18, שו' 13-1), שלא שינה את מצב המשענת של הכסא, ושהמשענת הייתה במצב פתוח ולא נעול (עמ' 35, שו' 27 - עמ' 36, שו' 14). התובע הודה בחקירתו שנושא המשענת הלא נעולה הוא משהו ששמע מהעובדים או מעובדת מיד אחרי התאונה וכי הוא אישית לא בדק את זה (שם, עמ' 27, שו' 24-21, עמ' 28, שו' 6-1). העובדים שהעידו טענו שהם לא אמרו לתובע דבר בעניין המשענת. (עדותה של מרינה רייקוס שעובדת כסייעת אחראית במרפאה - פרוט' מיום 4.4.11, עמ' 104, שו' 8-5; עדות בת אל עמרני שהייתה בתקופה הרלוונטית עובדת מנהל במרפאה וכיום מנהלנית - עמ' 111, שו' 12-10; עדות ד"ר עאדל- פרוט' מיום 10.4.11, עמ' 256, שו' 13-4; עדות אתי אביגדור, מנהלנית המרפאה - עמ' 227, שו' 18). לא הוכח שבכסא שעליו התיישב התובע והתהפך לאחור, היה פגם כלשהו. מכל הנתונים שהובאו עולה כי מדובר בכסא אחד מתוך 9 כסאות זהים שנקנו יחד מאותו דגם ובאשירי הרכיב את כולם ומכרם לנתבעת 1 לאחר שווידא את תקינותם. לא הוכחה בכל צורה שהיא כל סיבה לנפילת התובע מהכסא לאחור הקשורה עם גוף הכסא או איזה מחלקיו. האפשרות הסבירה ביותר שעולה מהדברים לסיבת נפילתו של התובע מהכסא, היא הישענותו של התובע על הכסא אחורה, כשהתיישב בו, כאשר משענת הכסא אינה נעולה, כך שהאופן בו התיישב התובע על הכסא ונשען עליו לאחור הוא שהביא להתהפכות הכסא ונפילת התובע. התובע העיד כי הוא היה נוהג להתנדנד אחורה, וכי הנפילה ארעה בעת שניסה להישען אחורנית. העובדה שהתאונה ארעה מספר שעות לאחר שהתובע התחיל כבר את עבודתו באותו יום, יחד עם עדותו של ד"ר עאדל שישב על הכסא מייד בסמוך לאחר התאונה והכסא היה תקין, וכי הוא אף נשען עליו אחורנית ולא קרה דבר, בצרוף עדותו של מומחה הבטיחות סלים שאם המשענת הייתה פגומה והקפיץ היה פגום, כל המשענת הייתה מוטית בזווית חריגה אחורה ואי אפשר היה להשתמש עוד בכסא (פרוט' מיום 10.4.11, עמ' 129, שו' 26 - עמ' 130, שו' 1; עמ' 135, שו' 8-5), מלמדים כי לא היה כל פגם בכסא וכי הנפילה ארעה בשל אופן ישיבת התובע על הכסא. איני מוצא שיש לייחס משמעות רבה לכך שהכסא נמצא מוטל על הרצפה על הצד סמוך לתובע. התובע, על פי עדותו הוא, התיישב על הכסא, נשען לאחור, והתהפך עם הכסא אחורה. לפי העדויות היה רווח צר בין הכסא לקיר. מכאן, יש הסוברים שלא יכול להיות שהכסא נפל לאחור. ואולם, כאמור, התובע עצמו תיאר את האירוע, הן בתצהיר עדותו הראשית הן בחקירתו בבית המשפט, שהוא נפל לאחור כאשר התיישב על הכסא ונשען עליו אחורה ואז התהפך עם הכסא. העובדה שהכסא נמצא על צדו (פרוט' מיום 10.4.11, עמ' 201, שו' 18-16), יכולה ללמד שלא היה מספיק מקום לכסא להתהפך לגמרי לאחור בשל הרווח הצר ועל כן הוא נחבט בקיר והתהפך על צדו. גם חוות דעת מומחי הבטיחות שהוגשו תומכות יותר בכך שסיבת הנפילה הייתה אופן הישיבה וההישענות אחורה על הכסא. המומחה שוורץ מטעם התובע העיד כי בדק כסא מאותו דגם ממנו נפל התובע, "ללא כלים" (פרוט' מיום 4.4.11, עמ' 68, שו' 23). בחקירתו הודה שוורץ כי לא ניתן להסיק מסקנה בדבר פגם או ליקוי בכסא על פי העדויות שגבה מהעובדות אתי אביגדור ובת אל עמרני ומהתובע עצמו. שוורץ אישר כי הכסא אותו בדק היה תקין, כי מהעדויות ומהבדיקות שהוא ביצע לכסא זה לא ניתן ללמוד על פגם בכסא, וכי הוא מסיק את דבר קיומו של פגם רק מאופן נפילתו של התובע (פרוט' מיום 4.4.11, עמ' 62, שו' 26-18; עמ' 64, שו' 11; עמ' 72, שו' 26; עמ' 74, שו' 16). שוורץ אמר בעדותו: "לדעתי רק שיכור ייפול מכסא שאין בו פגם. מפני שהוא לא ישב בו כמו שצריך ויטעה בהערכה בין הכיסא לבין החלק שיושבים עליו" (עמ' 76, שו' 4-2). המומחה שוורץ אמר כי לדעתו הסיבה לנזק היא פגם בייצור הקפיץ של משענת הגב וכי הקפיץ נשבר, ונימק דעתו זו "מפני שאין לי איזשהו מסלול חשיבה אחר לעובדה הבסיסית ביותר שתאונה נגרמה עם הכסא הזה". כן אמר שהוא קבע שהיה פגם בייצור של משענת הגב משום שאין לו הסבר אחר לנפילת התובע (עמ' 82, שו' 17-1). מדובר, אפוא, בהשערות בלבד, ללא כל בסיס עובדתי של ממש. הן גם נסתרות מול העובדה שד"ר עאדל העיד שהוא ישב על הכסא אחרי הארוע. כך גם אמרה הגב' בת אל עמרני. מומחה הבטיחות סלים מטעם הנתבעות 1 ו- 2 העיד שהעובדה שמשענת הגב לא הייתה שבורה הביאה למסקנתו שלא היה בכסא פגם. לדבריו, לא יכול להיות שבר במקום בלתי נראה, שכן כשמשענת הגב וכל המנגנונים שלמים, אין מצב שהם נופלים. סלים העיד שלא סביר שמערכת הקפיצים של כסא חדש בן 3 חודשים תהיה שחוקה והיו מבחינים בפגם זה, "ואם ההטיה היתה לא נורמלית ישר היו מבחינים בזה, ולא היו ממשיכים לשבת על הכסא". לדבריו, כל משתמש היה יכול לחוש במקרה כזה שיש פגם באותו כסא (עמ' 136, שו' 21, עמ' 137, שו' 9-6, שו' 19-16, עמ' 138, שו' 14-12). עדותו של מומחה הבטיחות סלים כי יתכן שהתובע נפל כתוצאה מכך שנשען אחורה באופן חריג, אולי תוך כדי תנופה, נראית הסבירה ביותר לסיבת הנפילה. התובע אישר בחקירתו כי הנפילה ארעה בעת שנשען על הכסא לאחור (פרוט' מיום 4.4.11, עמ' 16, שו' 18-12; עמ' 17, שו' 4-3). המומחה סלים אמר כי הפעלת כח חריגה בהישענות לאחור יכולה להוביל לנפילה גם בכסא תקין, והדגיש כי הישענות אחורה באופן חריג קריטית יותר לנפילה במצב בו משענת הגב אינה נעולה ונמצאת במצב של 'גב רודף', יותר מאשר כשהמשענת נעולה, ולכן מידת הכח החריג הגורם לנפילה הוא קטן (עמ' 140, שו' 13-4, שו' 26-23). התובע לא הוכיח כי הכסא לא היה מתאים לישיבתו, או כי תכנונו של הכסא היה לקוי באופן כלשהו. להפך, התובע הרי ישב על הכסא לא אחת, ובאותו יום אף ישב עליו משך מספר שעות עד לארוע. המומחה שוורץ מטעם התובע לא הראה כי הכסא לא היה מתאים לשימושו של התובע. גם אם לא היה ידוע מהו הכסא הספציפי שעליו ישב התובע, היה באפשרותו לקחת כסא אחר מאותו דגם ומאותה סדרת קנייה לבדיקת מכון התקנים כדי לנסות ולהראות שתכנון הכסא היה לקוי באופן כלשהו. זאת לא נעשה. בדיקתו שלו כסא כזה לא העלתה דבר. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח תכנון לקוי או אי התאמה כלשהי של הכסא. בהערת אגב יצויין, כי גם אם הייתי מקבל טענת התובע בדבר העברת נטל הראייה, הייתי קובע כי הנתבעים עמדו בנטל זה בהראותם, ןלו באופן נסיבתי, אך דיו לצורך רמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, שבכסא לא היה כל פגם. נוכח כל האמור, אני קובע כי נפילת התובע מהכסא לא נגרמה בשל פגם או ליקוי כלשהו בכסא. משכך, נדחית התביעה בכל הנוגע לאחריות הנתבעים בשל ליקוי או פגם בכסא, או מכח חוק האחריות למוצרים פגומים. השאלה שנותרה היא, האם נפילתו של התובע במצב בו משענת הכסא איננה נעולה, מקימה לנתבעים או מי מהם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. קרי, האם כסא בעל מנגנון "גב רודף", כשמשענת הגב אינה במצב נעילה והיא מאפשרת הישענות לאחור עד זווית של 30 מעלות מעבר לזווית הרגילה של 90 מעלות, מהווה סיכון שאינו רגיל, אשר למצער מחייב הדרכה ואזהרה, או נקיטת אמצעי זהירות אחר כלשהו. כסא בעל מנגנון 'גב רודף' הינו כסא סטנדרטי ורגיל, בעל מנגנון הקיים בכסאות משרדיים רבים. כסא כזה אינו מהווה סיכון בלתי רגיל. התובע הינו אדם מבוגר, והעיד שהכיר את המנגנון של הכסא והיה משתמש בו (פרוט' מיום 4.4.11, עמ' 34, שו' 23-18, עמ' 35, שו' 14-12, 26-24). מדובר בחלק אינטגרלי של השימוש הרגיל והסביר בכסא. כשם שכל חפץ רגיל יש בו פוטנציאל סיכון מסויים אם יעשו בו שימוש בו באופן לא נכון, כך גם לגבי הכסא. פסק דין שירזיאן, מציין כי קיימות "סכנת נפילה או החלקה רגילות, שהינן חלק בלתי נפרד מסיכוני החיים הרגילים, כדוגמת החלקה על משטח רטוב או נפילה מכיסא. סכנות כגון אלו עלולות להתרחש בכל מקום ובכל זמן...". (שם, עמ' 230). בפסק דין שפס נקבע, בנסיבות אחרות שאינן בענייננו, כי קיימת רשלנות מצד יצרנית כסא נוח, שהפרה את חובת הזהירות בכך שייצרה כסא-נוח שבמסגרת השימוש הרגיל בו היה חבוי סיכון בטיחותי שהתבטא במסילה רחבה (במנגנון ההטיה של הכסא לאחור), שהיה בה ללכוד את אצבעו של המשתמש, ובכך שלא הזהירה בצורה נאותה את המשתמשים בפני אותה מלכודת שבמסילה. באותו מקרה, להבדיל מהמקרה שלנו, נוצרה "מלכודת" ממש בייצור, ועל כן נקבע שם שאם אין אפשרות להימנע מיצירת מלכודת ברהיט הנועד לשמוש המוני, יש לפחות להזהיר את המשתמשים ולהפנות את תשומת-לבם לקיומה (עמ' 125). בענייננו, הכסא שעליו ישב התובע היה רגיל וסטנדרטי לגמרי. לא הייתה בו כל "מלכודת" או מנגנון סמוי כלשהו שהיוו סיכון חריג או בלתי סביר במסגרת השימוש הרגיל בכסא. אין כל מקום לדרוש מיצרן, מעביד, או גורם אחר כלשהו, להדריך את עובדיו או את רוכשי הכסאות, כיצד לשבת על כסא, או לתת הוראות זהירות כלשהן לגבי אופן הישיבה והשימוש בכסא שהוא רגיל לגמרי. כפי שאדם אשר יתיישב על קצה הכסא עלול ליפול ממנו, ואין צורך להזהירו מראש בדבר אפשרות כזו, כך גם הישענות לאחור בתנופה או בדרך לא רגילה אחרת בכסא סטנדרטי בעל מנגנון מקובל של 'גב רודף', אינה מחייבת אזהרה או הדרכה מראש או נקיטת אמצעי זהירות אחר באשר לאופן הישיבה או ההישענות על הכסא. יוער, כי גם לשיטת התובע כסא בעל מנגנון 'גב רודף' הינו כסא תקין, אם בכסא אין פגם (פרוט' מיום 4.4.11, עמ' 37, שו' 16). בפסק דין שירזיאן נקבע: "אמצעי הזהירות הסבירים שעל מעביד לנקוט, הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם יתממש", (עמ' 229). הנתבעת 1 לא הייתה צריכה למנות אדם מטעמה שיפקח על אופן הישיבה בכסאות במרפאה או שיקבע את המשענות של הכסא בסוף כל יום או בתחילת יום עבודה וכדו'. קיבוע המשענת או שחרורה בעזרת הידית שמאחוריה הינו בגדר שימוש רגיל וסביר של כל מי שמשתמש בכסא כזה ואינו מחייב, כאמור, הדרכה, פיקוח או אמצעי זהירות כלשהו. בהטלת חובת הדרכה או אזהרה בנוגע לשימוש בכסא בעל מנגנון 'גב רודף' יהיה משום קביעת דרגת אחריות רחבה הרבה מעבר למידה, אשר תפתח גם פתח להכללת כל נפילה וכל ארוע, אף היומיומי והרגיל ביותר, כמקים חובת זהירות קונקרטית על מעביד או יצרן. יש לזכור כי על פי עדות המומחה סלים, שלא נסתרה, המחוקק גם לא מצא לנכון לחייב כסאות משרדיים בעמידה בתקנים ישראלים לכסאות משרדיים. נוכח האמור, לא קמה בנסיבות העניין חובת זהירות קונקרטית של מי מהנתבעות כלפי התובע. גם לא הופרו כללי זהירות כלשהם בנסיבות העניין שבפנינו. ממילא לא הוכחה רשלנות מצד הנתבעות או מי מהן כלפי התובע. סיכום התביעה נדחית. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות (נתבעות 1 ו- 2 יחד), למעט נתבעת 4, החזר הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא עליו ריבית והפרשי הצמדה למדד מעוד 30 יום ועד יום התשלום בפועל. רפואהתאונת עבודה