מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה של נער: 1. לפניי תביעת התובע, יליד 18.9.1989, לפיצויים על נזקים שנגרמו לו בעקבות תאונת עבודה מיום 4.9.07 (להלן: התאונה). נסיבות התאונה 2. התובע החל לעבוד במפעל הנתבעות 1-2 ביום 2.9.07, כאשר טרם מלאו לו 18 שנים. המפעל עוסק בייצור מאווררים ובעיבוד מתכות. התאונה ארעה ביום השלישי לעבודתו של התובע במפעל. הוא נפגע באורח קשה בידו הימנית במהלך עבודה על מכונה, מכבש לעיבוד (כיפוף וגזירה) של מתכות. על עובדות אלה אין מחלוקת. 3. בשלב זה אתייחס לשתי הנתבעות (1 ו-2) כמעסיקותיו של התובע. בהמשך אדרש לשאלת זהות כל אחת מהן ואחריותה כלפי התובע. 4. את נסיבות התאונה תיאר התובע בתצהיר עדותו הראשית: "ביום 4.9.07 אני הגעתי לעבודה בשעה 7:00 בערך. בתחילה ערן (אחד המנהלים) ביקש שאמשיך לבצע עבודה באמצעות מסור דיסק (הורדת גרדים). כאשר סיימתי ערן ביקש ממני לגשת אל מכונה מסוג "מכבש". הוא גם ביקש מעובד תאילנדי להגיע אל המכונה וביקש שידגים לי איך לבצע עבודה במכבש. העובד התאילנדי לא דיבר בשפה העברית. ממה שאני ראיתי המכבש מורכב משני חלקים (נייד וקבוע). ישנה דוושה עליה לוחצים עם הרגל וכאשר לוחצים החלק הנייד זז לכיוון החלק הקבוע. העובד התאילנדי עשה בערך 4 חלקים ואז ערן שעמד לידנו ביקש שאני אבצע את העבודה. עשיתי בערך 2 חלקים כמו שהראה לי העובד התאילנדי ואז ערן והעובד הלכו מהמקום ואני המשכתי בעבודה. מסביבי היו הרבה ברזלים. מצאתי כיסא שהיה ליד המכונה, התיישבתי עליו והמשכתי לעבוד. הכנסתי חתיכת ברזל באמצעות הידיים, החזקתי עם יד אחת ואז הייתי לוחץ על הדוושה באמצעות הרגל. עבדתי ככה במשך זמן מסוים ואז חשתי לפתע כאב חזק מאוד וראיתי שהמכבש נסגר לי על היד הימנית" (סעיף 7 לתצהיר). בחקירתו הנגדית חזר התובע על גרסתו והסביר, בין היתר בעמ' 17 לפרוטוקול: "באתי להוציא את הברזל, באתי למשוך את החלק החוצה, המכבש היה למעלה. בשביל להוציא הוא אמור להיות למעלה. באתי להוציא את חתיכת הברזל, הרגשתי כאב, אני מסתכל על היד ואני קולט שהמכבש ירד לי על היד. מאז ראיתי שחור וכאבים". 5. עדות התובע היתה אמינה ועקבית. היא לא התערערה בחקירה נגדית ולא נסתרה בחקירה או בראיות אחרות. יתרה מכך, גרסתו נתמכת בדו"ח חקירת התאונה שנערך על ידי מפקחת עבודה מטעם אגף הפיקוח על העבודה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה (הדו"ח הוגש כראיה באמצעות תעודת עובד ציבור - מוצג 3 במוצגי התובע, ויקרא להלן: דו"ח המפקחת על העבודה). על כן, אני מקבלת את גרסת התובע אודות נסיבות התאונה כפי שפורטה בתצהירו ובעדותו, וקובעת כי התאונה ארעה כאשר התובע הושיט את ידו אל מתחת לחלק הנייד של המכונה כדי להוציא משם את חומר הגלם שעובד, ובתוך כך ירד החלק הנייד של המכונה על כף ידו ומעך אותה. 6. הנתבעות טוענות כי בהעדר ראיה לתקלה או קלקול במכונה מתבקשת המסקנה כי התובע לחץ על דוושת הרגל והפעיל את המכבש כשידו היתה מתחתיו. התובע נחקר על כך בחקירה נגדית: "ש: ההפעלה של הורדת המכבש על המוצר נעשית ע"י דריכה על דוושת רגל? ת: כן. ש: אם אתה לא דורך על הדוושה של המכונה, המכבש לא יורד על המוצר? ת: אני הבנתי שמצמידים ברזל, לוחצים על הדוושה וזה יורד ואני צריך להוציא את זה. ... ת: אני באתי, לחצתי, כופפתי את הברזל, באתי להוציא את הברזל, גיליתי שהיד שלי נתפסה בפנים. אני מסתכל וראיתי את היד שלי בפנים. אני באתי להוציא אחרי שזה כבר עלה. אני באתי להוציא את המוצר. ש: המכבש ירד בגלל שלחצת על הדוושה, מה שלא היית צריך לעשות? ת: לא. אני כופפתי, לחצתי, הרמתי ובאתי להוציא את הברזל. ראיתי שהיד שלי נתפסה. ... ש: אז איך המכבש ירד למטה? ת: לא יודע. ש: לחצת על הדוושה שהוא ירד? ת: לא. ש: אם אתה לא יודע איך המכבש ירד למטה, אז איך אתה יודע שלא לחצת? ת: אני לא לחצתי על הדוושה" (עמ' 15-16 לפרוטוקול). לטענת הנתבעות, לאור עדות התובע כי המכבש (החלק הנייד) יורד רק כאשר לוחצים על דוושת הרגל, מתבקשת המסקנה כי הוא לחץ על הדוושה בעת שידו היתה מתחת המכבש, וכתוצאה מכך נפגע. אכן, לא הוכח כי ארעה תקלה בפעילות המכונה שכתוצאה ממנה ירד החלק הנייד מעצמו. מאידך, לא הוכח גם כי התובע לחץ על דוושת הרגל, אף שאפשרי שכך ארע. עם זאת אבהיר כבר עתה, כי גם אם המכבש ירד בעקבות לחיצת התובע על הדוושה אין בכך כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי, ואין בכך כדי להוביל להטלת אחריות, ולו גם חלקית, על התובע, לתאונה ולתוצאותיה, והדברים יפורטו בהמשך בדיון בשאלת האשם התורם. רשלנות הנתבעות 7. הלכה היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. ר' למשל ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו נ' מוחמד יאסין ( ניתן ביום 31.8.11) בו הוסיף בית המשפט העליון והבהיר כי: "ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול" (ויסמן, בעמ' 22, 29). הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם (שם, בעמ' 30), בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים.   אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות... נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה". 8. הוכח כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנות הנתבעות אשר הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי התובע, במעשים ומחדלים מצטברים חמורים שיפורטו להלן: אי גידור לבטח א. מדו"ח המפקחת על העבודה עולה כי האזור המסוכן של המכונה לא היה מגודר לבטח. כך קבעה המפקחת לאחר בדיקת המכונה המעורבת: מדובר במכונת מכבש לכיפוף (גזירה) של מתכות. המכבש מופעל באמצעות דוושת רגל המותקנת בקרבת המכבש. פעולת המכונה נעשתה על ידי שני חלקים עיקריים: חלק נייח המחובר לשולחן המכבש - שכב, וחלק נייד - הנקב המחובר לזחלן (הרכב). במהלך הפעלת המכבש החלק הנייד נע לכיוון השכב ומבצע פעולה נדרשת (חיתוך, כיפוף, גזירה וכו'). איזור תנועת הרכב אינו מגודר כלל. בעת התאונה, על השכב, בחלקו השמאלי הורכב מבלט מאולתר, מיוצר במפעל, שהיה מיועד לביצוע חלקים גדולים יותר מהחלק שביצע הנפגע. האזור של הסכין (החלק הנייד) שלא היה בשימוש לא גודר על ידי מיגון כלשהו. העבודה התבצעה באופן ידני כאשר על המפעיל היה להזין את חומר הגלם שיש לכופף לאזור הפעיל של המבלט, להחזיק בידיו, ולהפעיל את המכבש על ידי דוושת הרגל. לסיכום קבעה המפקחת כי התאונה נגרמה בין היתר בשל כך שהעבודה בוצעה כאשר האיזור המסוכן של המכבש לא היה מגודר לבטח, וזאת בניגוד לדרישות סעיף 37(4) לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, הקובע: "כל אחד מחלקים אלה יגודר לבטח: ... (4) במכונות שאינן מניע ראשי או ממסרת - כל חלק מסוכן שבהן". חובת המעביד לגדר לבטח מכונות מסוכנות הינה חובה מוחלטת "אשר לא נועדה להגן רק על העובד הזהיר, אלא אף על הרשלן והבלתי זהיר" (ר' ע"א 1815/09 וערעור שכנגד, סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, ( 27.12.10)). בענייננו, הוכח כי האזור המסוכן של המכונה, ממנו נפגע התובע, לא היה מגודר לבטח כנדרש בפקודת הבטיחות בעבודה. די היה ברשלנות חמורה זו מצד הנתבעות כדי להטיל עליהן אחריות מלאה לתאונה ולנזקי התובע, אלא שמהראיות עולה כי בכך לא תמו מחדליהן וכי התנהלותן הרשלנית באה לידי ביטוי במעשים ומחדלים נוספים, שיפורטו להלן. העדר הדרכה ופיקוח ב. הוכח כי התובע לא הודרך כראוי בעבודתו בכלל, ובעבודתו על המכונה המסוכנת בפרט. התובע גם לא הוזהר מפני הסיכונים הטמונים בעבודה על המכונה ובמיוחד באזור המסוכן שלה. בתצהירו סיפר התובע: "ביום שהתקבלתי לעבודה וגם לאחר מכן לא הועברה לי כל הדרכת בטיחות. איש לא הסביר לי באופן ברור איך מתבצעת העבודה ומהם הדברים שמהם צריך להיזהר..." (סע' 6 לתצהירו). ובהמשך: "אני מעולם לא עבדתי קודם לכן על מכונה דומה וגם אין ולא הייתה לי הכשרה מקצועית כלשהי לעבודה מסוג זה. מאז התחלת העבודה לא קיבלתי שום הדרכה בתחום הבטיחות וההסברים שקיבלתי בנוגע לאופן ביצוע העבודה היו קצרים מאוד. לא הראו לי שום נהלים או הוראות בטיחות. על המכונה לא היה שום שילוט או מסמך שמסביר איך לבצע את העבודה ומהם הוראות הבטיחות הקיימות לצורך תפעול המכונה" (סע' 8 לתצהיר). התובע העיד כי ההדרכה היחידה שהועברה לו לגבי המכונה היתה באמצעות הדגמה שביצע בפניו עובד תאילנדי שלא דיבר בשפתו. בחקירתו סיפר: "בא תאילנדי. הוא הסביר לי לעשות ככה עם חתיכת ברזל. אני לא מכיר את המכונה הזו בכלל. נכנסתי יש חלק שהוא חריץ ויש חלק שהוא נייד שיורד עליו. אני לקחתי ברזל, הוא הראה לי שאני לוקח ברזל, מצמיד אותו, זה פשוט יורד עם לחצן. יש שם 2 לחצנים בקומבינה" (עמ' 15-16 לפרוטוקול). עדות התובע לא נסתרה, ועולה ממנה בבירור כי הוא אינו בקיא באופן פעילות המכונה, וכי לא הודרך כראוי לגביה. מסקנה זו עולה גם מדו"ח המפקחת על העבודה, אשר מצאה בחקירתה כי "המפעל לא מקיים כלל הכשרה או הדרכה של העובדים, רוב הלמידה מתבצעת תוך כדי העבודה, לא קיימים נהלי עבודה ו/או הוראות בטיחות, אין התייחסות כלל לנושא הבטיחות..." (סע' 7.1 לדו"ח). כן קבעה המפקחת כי לא נמצאו במפעל פנקסי הדרכת עובדים או תמצית הדרכה בכתב וכי אין הוראות עבודה ו/או בטיחות כתובות (סע' 7.6 ו-7.7 לדו"ח). תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999 קובעות בסעיף 2: "מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום". ובסעיף 3: "(א) מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם (להלן - הדרכה), באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף; מחזיק במקום עבודה יחזור ויקיים הדרכה כאמור, בהתאם לצורכי העובדים ולפחות אחת לשנה. (ב) מחזיק במקום עבודה ינקוט אמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה". יצוין כי מעבר להיותה חובה חקוקה, החובה להדריך את התובע באופן ראוי ולהזהירו מפני הסכנות הטמונות בעבודה על מכונת המכבש היא חלק מחובות הזהירות המוטלות על הנתבעות כמעסיקותיו של התובע. במקרה דנן, חובת הנתבעות להדרכה ולפיקוח היתה חובה מוגברת, ועל הנתבעות היה לדקדק בה, וזאת נוכח גילו הצעיר של התובע באותה עת, היותו חסר ניסיון קודם בעבודה על מכונות מסוג זה, והעובדה כי היתה זו הפעם הראשונה שנדרש לעבוד על המכונה במפעל. הנתבעות הפרו חובתן זו ודרשו מהתובע לעבוד על מכונה מסוכנת מבלי שניתנה לו הדרכה מתאימה. העסקת קטין ג. אם לא די בכך, הנתבעות העסיקו את התובע בעבודה על מכונת מכבש בניגוד להוראות תקנות עבודת הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשנ"ו-1995, האוסרות העסקת נוער (למטה מגיל 18) בעבודות על מכונות מכבש. שיטת עבודה לקויה ומסוכנת ד. נוסף על כל אלה הנהיגו הנתבעות שיטת עבודה מסוכנת ובלתי סבירה. מעדות התובע ומדו"ח המפקחת על העבודה עולה כי על פי שיטת העבודה שהנהיגו הנתבעות הזנת חומר הגלם למכונה והוצאתו ממקומו לאחר פעולת הכיפוף של המכבש נעשתה ידנית, ללא כלי עזר. לו סופק כלי עזר מתאים, כגון "שולף", ניתן היה להכין את חומר הגלם, להחזיקו מתחת לחלק המכונה הנייד ולחלץ את החומר המעובד לאחר פעולת המכבש, באמצעות הכלי. כך היה נשמר מרחק בטוח בין ידו של העובד לחלק המסוכן של המכונה, באופן שגם אם היה המכבש יורד הוא היה פוגע ב"שולף" ולא בידו של העובד (ר' דו"ח המפקחת על העבודה). לו הונהגה שיטת עבודה כזו, ניתן היה למנוע את התאונה. 9. כאמור, התנהלות הנתבעות הוכחה בעדות התובע שלא נסתרה ובדו"ח המפקחת על העבודה. הנתבעות מצדן בחרו שלא להביא עדות או ראיה כלשהי מטעמן. הימנעותן מהבאת מנהליהן או מי מעובדיהן לעדות מהווה חיזוק נוסף לגרסת התובע אודות רשלנותן. 10. לסיכום פרק זה, הוכח כי הנתבעות התרשלו רשלנות רבתי בכך ששלחו את התובע לעבוד על מכונה שחלקה המסוכן לא גודר לבטח; בכך שהעסיקו אותו בעבודה על מכונת מכבש בטרם מלאו לו 18 שנים בניגוד לדין; בכך שלא הדריכו אותו כראוי באשר לאופן הפעלת המכונה ולא הזהירו אותו מפני הסיכונים הכרוכים בה וזאת במיוחד נוכח גילו הצעיר והיותו חסר כל ניסיון בעבודה; ובכך שהנהיגו שיטת עבודה בלתי בטוחה ולא סיפקו לתובע ציוד מתאים לביצוע העבודה באופן שהיה בו כדי להקטין את הסיכון מחלקו הנייד של המכונה. אין ספק כי במעשיהן ובמחדליהן אלה הפרו הנתבעות ברגל גסה את חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליהן כלפי התובע, וכי כתוצאה מכך נגרמה התאונה בה נפצע התובע בידו באורח קשה. אשם תורם 11. "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע"א 530/70 [10]; ע"א 147/54 [11], בעמ' 1608; ע"א 250/64 [12], בעמ' 32)" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592). בע"א 5435/07 מוחמד אבו ליל נ' א.ע. מהנדסים בע"מ, ( ניתן ביום 10.3.09), קבע בית המשפט העליון בנוגע לאשמו התורם של עובד כי: "עוד נקבע, מפי דור ראשונים, כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה" (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 211212, השופט - כתארו אז - לנדוי; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424426). מסיבות אלה, "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין...". 12. במקרה דנן, הנתבעות הן שהעמידו את התובע בפני הסיכון שכתוצאה מהתממשותו הוא נפגע, והן שמנעו ממנו את האפשרות להעריך את הסיכון בכך שלא הדריכו אותו כראוי לגבי אופן הפעלת המכונה, ובכך שלא הציגו בפניו באופן ברור ומפורט את מלוא הסיכונים הטמונים בעבודה על המכונה ולא הזהירו אותו מפניהם. התובע לא הפר הוראות בטיחות משום שלא קיבל כאלה, והוא לא סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת ממנו כעובד סביר באותן נסיבות, במיוחד בהינתן גילו הצעיר וחוסר ניסיונו בעבודה מסוג זה. לכן, אפילו ארעה התאונה כתוצאה מכך שהתובע לחץ על דוושת הרגל שעה שידו היתה עדיין באזור המסוכן של המכונה, אין זה סביר להטיל עליו אשם תורם כלשהו. יתרה מכך, הראיות מלמדות שככל שהתובע לחץ על הדוושה הוא לא עשה כן באופן מחושב ומודע, אלא לכל היותר בחוסר תשומת לב רגעי מצדו, וכפעולה "אוטומטית", והכול, ניתן להניח, על רקע רצונו להשביע את רצון מעסיקיו בביצוע העבודה שאך זמן קצר קודם נדרש לבצעה לראשונה ללא הכנה מתאימה. על כן, אני קובעת כי אין להטיל על התובע אשם תורם לתאונה. [להשוואה ר' ע"א 3719/01 אגברייה עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ ( 31.10.02). כן ר' פסק הדין בעניין סופריור כבלים בע"מ שהובא לעיל בו נקבע כי המעבידה התרשלה באי גידור לבטח של מכונה, ועל העובד הנפגע שהכניס את ידו לאזור המסוכן של המכונה הוטל אשם תורם בשיעור של 10% בלבד וזאת לאחר שהוכח כי פעל בניגוד להנחיות שקיבל, ולא שחרר מהמכונה את החלק שהיה עליו להוציא באמצעות "שולף" שנועד לכך ושהונחה לעשות בו שימוש. בענייננו, כאמור, הנתבעות לא סיפקו כלי עזר שיכלו למנוע את התאונה ולא הדריכו את התובע כיצד לבצע את העבודה, ועל כן אין מקום להטיל עליו אשם התורם]. הנתבעות 13. בכתב התביעה טען התובע כי עבד במפעל של הנתבעות מס' 1 ו-2, וכי שתי הנתבעות עובדות במשותף ומנהלות ביניהן קשרים עסקיים הדוקים כאשר פעילות שתי החברות מתבצעת בין היתר באולם הייצור בישוב נהורה, שם ארעה התאונה. נטען כי הנתבעת 1 היתה מעבידתו של התובע וכי הנתבעת 2 היתה הבעלים של מכונת המכבש. כן נטען כי בפועל הועסק התובע על ידי שתי הנתבעות, והשליטה במפעל ובמכונה המעורבת היתה של שתי הנתבעות (סע' 2-3 לכתב התביעה). בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעות הוכחש כל הנטען בסעיפים אלה של כתב התביעה. 14. בתצהיר עדותו הראשית ציין התובע: "אני יודע שבמקום בו בוצעה העבודה פעלו למעשה מספר חברות במשותף (גלאון מאווררים ושואבים בע"מ וגידי תנורים בע"מ). אני למעשה קיבלתי הנחיות גם מגידי (גדעון אדלר) מנכ"ל גידי תנורים וגם מערן אדלר מנכ"ל גלאון מאווררים ושואבים" (סע' 3 לתצהיר). בהמשך התצהיר תיאר מקרים קונקרטיים בהם קיבל הוראות עבודה מגידי ומקרים בהם קיבל את ההוראות מערן. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא יודע שהנתבעות פעלו במקום במשותף מדברים שמסר לו חבר, וכן הוא יודע שהמקום נקרא "גידי תנורים" וגידי הוא המנהל והבן שלו עוזר לו. הוא אישר כי לא בדק את פרטי החברה (עמ 14 לפרוטוקול). חיזוק לגרסת התובע בעניין זה מצוי בדו"ח המפקחת על העבודה אשר מצאה כי: "באתר בו קרתה התאונה פועלות שלוש חברות: גידי תנורים בע"מ - המחזיקה ברוב הציוד והמכונות, כולל המכבש בו נפגע העובד, גלאון מאווררים ושואבים בע"מ - המעביד של רוב העובדים כולל הנפגע, וחברת ג.ע. אדלר יזמות בע"מ שברגע התאונה לא הייתה מעורבת בצורה כלשהי בתאונה" (סע' 7.1 לדו"ח). זאת ועוד, המידע והראיות באשר לקשר שבין הנתבעות ואופי פעילותן במפעל, במשותף או אחרת, מצויים בידי הנתבעות. ככל שטענת התובע אודות פעילותן המשותפת של הנתבעות אינה נכונה הרי שבידי הנתבעות מצויות הראיות שיכלו לסתור את טענתו, ולמרות זאת, בחרו הנתבעות שלא להביא עדות או ראיה כלשהי מטעמן. הימנעות זו מהבאת ראיות מהווה חיזוק נוסף לגרסת התובע אודות מעורבותן של שתי הנתבעות ואחריותן כלפיו. מן הראיות עולים אפוא הממצאים הבאים: הנתבעת 1 העסיקה את התובע, שילמה את שכרו ונשאה בתשלומי הביטוח הלאומי עבורו. הנתבעת 2 היתה הבעלים של המכבש. בפועל, השליטה במפעל ובמכונה המעורבת, והאחריות לעובדים במפעל, היתה משותפת לשתי הנתבעות. בפועל הועסק התובע על ידי שתיהן, וקיבל משתיהן הוראות עבודה. 15. על יסוד ממצאים אלה אני קובעת כי האחריות לתאונה מוטלת על שתי הנתבעות. לנתבעות הגנה משותפת בתביעה, אך נראה כי יש להידרש לשאלת שיעור האחריות של כל אחת מהן בשל האפשרות שהפיצוי שיפסק לתובע "יבלע" בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, ובמקרה כזה יהיה התובע זכאי לפיצוי בשיעור רבע מנזקיו מתוך חלקה של הנתבעת מס' 2, שאינה מעבידתו, באחריות. בנסיבות כפי שהוכחו, אני סבורה כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעות 1 ו-2 בחלקים שווים. אמנם, הנתבעת מס' 1 היא מעבידתו הפורמלית של התובע, אך משהוכח כי בפועל השליטה במפעל והאחריות על העובדים בו היו בידי שתי הנתבעות במשותף, ובנוסף הוכח כי הנתבעת מס' 2 היתה בעלת המכונה המעורבת ולכן אחריותה לאי גידורה לבטח נובעת גם מהיותה בעלת המכונה, ראיתי לקבוע כי אחריות שתי הנתבעות לתאונה שווה. הנזק הפגיעה והנכות הרפואית 16. כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע חבלת מעיכה קשה בכף ידו הימנית, היא ידו הדומיננטית. הוא הובהל לבית החולים ברזילי שם אובחנו חתכים מרובים, שברים פתוחים בגלילי אצבעות 2, 3, ו-4, ושבר של עצם המסרק באצבע 5. התובע אושפז במחלקה האורתופדית ועבר ניתוח להטריית הפצעים, החזרה פתוחה של השברים וקיבוע פנימי באמצעות מסמרי מתכת מרובים (ר' פרק תולדות הפגיעה בחוות דעתו של ד"ר מיכה רינות, המומחה מטעם בית המשפט). ביום 9.9.07, בחלוף שבוע מאשפוזו, שוחרר התובע לביתו. הוא המשיך מעקב במרפאת היד בבית החולים קפלן וכן טופל בריפוי בעיסוק ובפיזיותרפיה. 17. התובע הגיש חוות דעת רפואית ערוכה על-ידי ד"ר אבידב ליברמן, מומחה אורתופד, אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לו נכות בשיעור של 60% לפי סעיף 40(14) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, בגין אובדן היד בשורש.              הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית ערוכה על-ידי מומחה אורתופד, פרופ' יעקב נרובאי, אשר קבע כי לתובע נותרו נכויות כדלקמן: 10% בגין הפגיעה בעצב האולנריס, 5% בגין הפגיעה בעצב המדיאנוס, 7% בגין קשיון נוח באצבע 2, 5% בגין קשיון נוח באצבע 3, 5% בגין הפגיעה באצבע 4 ו- 5% בגין הפגיעה באצבע 5. ובסך הכול העריך את נכותו המשוקללת של התובע בשיעור של 31.83% לצמיתות. 18.    לאור הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה ד"ר מיכה רינות כמומחה אורתופד מטעם בית המשפט. בחוות דעתו קבע ד"ר רינות כי מצא אצל התובע את הממצאים הבאים: שיתוק של העצב האולנרי בצורה קלה עד בינונית, קרובה יותר לקלה. שיתוק של העצב המדיאנוס בצורה קלה עד בינונית. קשיון לא נוח של אצבעות 2 ו-3. קשיון נוח של אצבעות 4 ו-5. בהתיחס לחוות דעתו של ד"ר ליברמן אשר העניק לתובע נכות המתאימה למצב של קטיעה קבע ד"ר רינות כי אף שמדובר בפגיעה קשה הרי שקביעה זו מרחיקה לכת שכן מצב ידו של התובע טוב מזה של קטיעה. מאידך, בהתיחס לחוות דעתו של פרופ' נרובאי, קבע ד"ר רינות כי אינו מקבל את קביעתו לפיה הפגיעה בעצב המדיאנוס היא קלה מאד. לדבריו, פעולת האופוזיציה (הבאת האגודל אל מול האצבעות) הינה בעלת חשיבות רבה במיוחד בתפקוד היד, והעדרה (בגין השיתוק העצבי) מהווה פגימה משמעותית ביכולת הפעולה. לסיכום העריך ד"ר רינות את נכותו הצמיתה של התובע כדלקמן: 10% לפי סעיף 31(5) א'III-II (קרוב יותר ל-II) - בגין הפגיעה בעצב אולנרי 20% לפי סעיף 31(4) א'III-II - בגין הפגיעה בעצב מדיאנוס 12% לפי סעיף 44(1) המפנה לסעיף 43(2) ב' - בגין הפגיעה באצבע 2 12% לפי סעיף 44(1) המפנה לסעיף 43(3) ב' - בגין הפגיעה באצבע 3 5% לפי סעיף 44(4) - בגין הפגיעה באצבע 4 5% לפי סעיף 44(4) - בגין הפגיעה באצבע 5. סה"כ 49.7% נכות משוקללת לצמיתות. אשר לנכותו הזמנית, קבע ד"ר רינות - 100% נכות זמנית למשך 6 חודשים לאחר התאונה. 19. הצדדים ויתרו על חקירות המומחים מטעמם, וגם ד"ר רינות לא נחקר על חוות דעתו. אני מאמצת אפוא את מסקנותיו של ד"ר רינות, המומחה מטעם בית המשפט, וקובעת כי לתובע נכות בשיעור משוקלל של 49.7% כמפורט לעיל. השפעת הנכות הרפואית על כושר ההשתכרות 20. התובע יליד 1989, טרם מלאו לו 18 שנים ביום התאונה. הוא בוגר 11 שנות לימוד ללא בגרות ואין לו הכשרה מקצועית כלשהי (סע' 2 לתצהירו ועמ' 8 לפרוטוקול). מאז התאונה חלפו למעלה מחמש שנים. התובע טוען בתצהירו כי מאז התאונה לא שב לעבוד. לדבריו, הוא עשה ניסיונות רבים לעבוד אך לא הצליח בהם בשל נכותו ומגבלותיו. הוא פנה להליך שיקום במסגרת המוסד לביטוח לאומי אך לא הוצעה לו הכשרה שמתאימה למגבלותיו. הוא ניסה לעבוד כנהג בחברת קייטרינג אך לא יכול היה להמשיך בכך שכן במסגרת עבודתו היה עליו גם לפרוק ולהעמיס ציוד והוא לא מסוגל לעשות כן בשל הפגיעה בידו (סע' 17 לתצהיר). 21. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי לא התגייס לצה"ל. לדבריו, הוא נבדק (לפני התאונה) ונמצא בעל פרופיל 97 אך הוא ביקש לעבוד קצת לפרנסתו לפני הגיוס, ובקשתו אושרה. בפטור שקיבל צוין כי יש באפשרותו להתגייס או לשרת בשירות לאומי (עמ' 10). זמן קצר לאחר מכן ארעה התאונה. מאז לא פנה לשלטונות הצבא בקשר לגיוסו. התובע נשאל מה עשה במהלך השנים מאז התאונה והשיב: "עבדתי בכל מיני עבודות צדדיות" (עמ' 10). על ניסיון השיקום שעשה במסגרת המוסד לביטוח לאומי ומה הוצע לו, סיפר: "לא הציעו לי שום דבר. בימים הראשונים עברתי תהליך של שיקום, לראות במה אני מתמצא, איך אני מתקשה. כמה ימים. אח"כ העבירו אותי לסדנה של חשמל לראות איך אני מתמצא שם. הסברתי להם שאני לא יכול להמשיך בגלל התפקוד של היד, לתפוס דברים, דברים קטנים. זו עבודה עם חשמל. זה מאד מאד קשה לעשות את זה. אמרתי להם שאני רוצה ללמוד. ביקשתי ללכת ללמוד מנהל עסקים" (עמ' 8 לפרוטוקול). בהמשך העיד כי במסגרת הליך השיקום הופנה לעבודות כנהג, נהג מונית, נהג משאית, בעקבות כך עבד כנהג בחברת הקייטרינג אך לא הצליח להתמיד בשל הקושי בעבודות הפירוק וההעמסה (עמ' 11). לשאלה מדוע לא ניסה לעבוד כנהג מונית השיב: "בדקתי ושם זה גם, להרים, לעזור ללקוח, עודף דברים שאני לא יכול להרים אותם" (עמ' 11). אשר לעבודות חשמל אליהם הופנה במסגרת הליך השיקום, העיד התובע: "ש: אחרי ששלחו אותך לחשמל בשיקום, שלחו אותך למקום עבודה לעבוד בנושא חשמל או שאמרת מראש שאתה לא יכול? ת: אמרתי שאני לא יכול. ש: אפילו לא ניסית? ת: אני לא יכול. זה פוצע אותי" (עמ' 12). התובע גם אישר שלא השלים את לימודיו או את הבגרויות. משנת 2012 מתנדב התובע במשטרת התנועה. הוא משמש כנהג ניידת בהיקף של מספר שעות בחודש. על פי עדותו, לאחרונה הגיש התובע בקשה להתגייס למשטרה כעבודה ולא כהתנדבות (עמ' 13-14 לפרוטוקול). 22. כידוע, בבוא בית המשפט להעריך את אובדן ההשתכרות של נפגע קטין או של צעיר בתחילת דרכו המקצועית, לרוב ניתן להסתמך על שיעור הנכות הרפואית כמודד למידת הפגיעה בכושר השתכרותו. אך לא תמיד כך הדבר. מקום בו הוכח - על פי מכלול הראיות שהובאו לעניין תפקודו של הנפגע, כישוריו וסגולותיו, רמת השכלתו, ועוד כיוצא באלה היבטים - כי הפגיעה בכושר ההשתכרות שונה משיעור הנכות הרפואית, לא יערך החישוב על פי שיעור הנכות הרפואית אלא על פי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שבית המשפט השתכנע כי נגרם לאותו נפגע על פי נתוניו, בין אם על הצד הגבוה בין אם על הצד הנמוך (ר' למשל, ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי ( 20.2.2008)). 23. נתוניו האישיים של התובע כפי שפורטו לעיל מלמדים כי קשת העבודות שסביר שהיה עובד בהן אלמלא התאונה כוללת בעיקר עבודות פיסיות, עבודת כפיים. מצבו מאז התאונה מלמד כי לא חל שינוי בכישוריו או בהכשרתו שיש בו כדי להרחיב את מגוון העיסוקים שיוכל לעסוק בהם. גם לא התרשמתי כי בשנים שחלפו עבר התובע תהליך הסתגלות משמעותי למצבו. אשר לנכות ולהשלכותיה התפקודיות, הפגיעה היא בידו הדומיננטית של התובע, ומדובר בפגיעה קשה עד כדי כך שהיד מתפקדת באופן מינימלי. התובע העיד כי מאז התאונה הוא אינו מתפקד למעשה עם ידו. היד חלשה, הוא מוגבל בתנועותיה, מתקשה בהרמה של חפצים ונופלים לו דברים מהיד. בנוסף הוא מתקשה בפעולות עדינות ובכתיבה (ר' סע' 11 ו-15 לתצהירו). אציין כי גם במהלך עדותו ניכר היה כי כמעט ואינו עושה שימוש בידו הפגועה. מחוות דעתו של ד"ר רינות עולה כי התובע מוגבל גם בתפקודים המצריכים כוח (נשיאת משקל וכיוצ"ב) וגם בתפקודים המצריכים אחיזה לרבות בפעולות עדינות, והדברים מתיישבים עם עדות התובע. בגין כל אלה והתרשמותי מהתובע שוכנעתי כי שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו גבוה משיעור הנכות הרפואית. עם זאת, אני סבורה שהתובע לא איבד באופן מלא את כושר עבודתו והשתכרותו. התרשמתי שהוא לא עשה די על מנת למצוא תעסוקה ההולמת את מצבו. בנקודה זו אציין כי איני מקבלת את טענת הנתבעות לפיה הפר התובע את חובת הקטנת הנזק בכך שלא השלים את לימודיו ואת הבגרויות, שכן לא שוכנעתי כי הדברים קשורים לפציעתו, אך אני מקבלת את הטענה שהתובע לא עשה די למציאת עבודה כנהג למשל, עבודה אליה הופנה במסגרת הליך השיקום. העובדה כי בשנה האחרונה משמש התובע כנהג במשטרה, בהתנדבות, מחזקת את המסקנה כי יכול היה להשתלב בעבודה מסוג זה או בעבודה דומה אחרת, בהיקף כזה או אחר. 24. בהתחשב בכל האמור אני קובעת כי שיעור השפעת הנכות על כושר עבודתו והשתכרותו של התובע, לצורך חישוב אובדן השכר, יעמוד על 65%. פוטנציאל השתכרותו של התובע 25. במועד התאונה היה התובע כבן 18 שנים. לטענת בא כוחו, בהתאם להלכות בית המשפט העליון, יש לקבוע כי פוטנציאל השתכרותו אלמלא התאונה הוא בגובה השכר הממוצע במשק. לטענת הנתבעות, נתוניו האישיים של התובע מלמדים על פוטנציאל נמוך מן השכר הממוצע במשק ועל כן יש לסטות במקרה זה מן החזקה בדבר השתכרות פוטנציאלית בשיעור השכר הממוצע. 26. הלכה היא כי את חישוב אובדן כושר ההשתכרות של קטינים שבמועד התאונה טרם הגיעו לגיל בגרות ומסלול עבודתם טרם התגבש, יש לערוך על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים בשיעור השכר הממוצע במשק. בע"א 9980/06 עז' המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים ( 26.1.09) קבע בית המשפט העליון: "בפרשת רים אבו חנא (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, (טרם פורסם, 27.9.2005)) נתגבשה ההלכה לעניין קביעת בסיס השכר המשמש לחישוב הפסדי ההשתכרות של קטינים שטרם הגיעו, במועד התאונה, לגיל בגרות - אותם נפגעים אשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם נתגבשו. הנחת העבודה במקרים כאלה, כך נפסק, היא כי יש לערוך את חישוב אובדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים בשיעור השכר הממוצע במשק". עוד נקבע בפסק הדין בעניין אטינגר, כי החזקה בדבר השתכרות כשעור השכר הממוצע במשק ניתנת לסתירה בנסיבות מסוימות, בהתבסס על נתונים אישיים הנוגעים לנפגע עצמו. "הנה-כי-כן, חריגה מהנחת המוצא המבססת את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות על רמת השכר הממוצע במשק מותרת רק באותם מקרים שבהם הוכחו במשפט נתונים עובדתיים חריגים המתייחסים לנפגע עצמו והמוציאים אותו מגדר הנחת העבודה המשמשת ברגיל לפיצוי ניזוקים קטינים. מובן מאליו כי לא כל נתון אינדיבידואלי די בו כדי להוציא את הנפגע מגדר אותה הנחת עבודה. כבר בעניין אבו-חנא נדרשנו לשאלת ההסתמכות על נתונים אינדיבידואליים באומדן הפיצוי לקטין: ...ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק - לכאן או לכאן - רק במקום בו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, כישורים ושאיפות בעלמא לא בהכרח סגי המציאות מלמדת כי לרוב יקשה לצפות מה ילד יום והאם ישתכללו הנטייה, השאיפה והכישרון של הקטין לכלל רכישת מקצוע בעתיד; ומנגד, לא אחת קטינים שיודעי-דבר אינם חוזים להם גדולות, פורחים להם ומשגשגים. על כן, נדרשים נתונים מיוחדים לגבי הקטין הספציפי, המוציאים אותו, בהסתברות גבוהה, מגדרי החזקה. ודוק: אמנם, ברגיל, "בהערכת הסיכוי אין בית המשפט שואף לוודאות, הנדרשת לקביעת עובדה במשפט אזרחי. אין הוא דורש מאזן של הסתברויות. בית המשפט אך מעריך סיכויים. על-כן יתחשב בית המשפט בסיכוי שהוא פחות מחמישים אחוזים, כאשר שיעור הסיכוי מתבטא בשיעור הפיצויים" (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). לא באנו לשנות מן הכלל הזה, אך בהקשר שבו אנו עוסקים עתה, בהינתן החזקה מזה, וחוסר הודאות המובנה בצפיית עתידם של קטינים מזה, ראוי כי בית המשפט יפסוק, ככלל, לפי השכר הממוצע במשק". יצוין כי את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק אין להגביל לקטינים בלבד, והגיונה יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש [רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' ואח' ( 28.12.11)]. 27. איני מקבלת את טענת הנתבעות כי קיימים נתונים המצדיקים סטייה מן החזקה בדבר השכר הממוצע במשק בעניינו של התובע. טענת הנתבעות מבוססת על כך שהתובע עבר מספר בתי ספר במהלך חייו, הפסיק את לימודיו לאחר כיתה י"א ולא התגייס לצה"ל. לטעמי, אין בנתונים אלה כדי להצדיק סטייה מן החזקה בדבר השתכרות בשיעור השכר הממוצע במשק. השכר הממוצע משקף לא רק את שכרם של אלה שסיימו את לימודי התיכון עם תעודת בגרות. גם עובדים שאינם בעלי השכלה מלאה ועיקר עיסוקם בעבודות כפיים, מצויים בגדרי החזקה. לכך יש להוסיף כי כשנטש התובע את ספסל הלימודים, ועוד בהיותו קטין, הוא עבד בעבודות שונות לפרנסתו, ויש בכך כדי ללמד על חריצותו. אשר לעובדה כי התובע לא שירת בצה"ל, מעדותו עולה כי בעת שנבדק לקראת הגיוס הוא לא נמצא בלתי כשיר או לא מתאים לשירות. עוד העיד כי כל אחיו שירתו בצבא, ונראה כי לא מן הנמנע שהיה מתגייס במועד מאוחר יותר. התנהלותו של התובע לאחר התאונה אינה יכולה ללמד על האופן שבו היו מתנהלים חייו אלמלא התאונה הן מבחינת השירות בצבא והן מבחינה תעסוקתית, שכן הפציעה הקשה ערערה ושיבשה לחלוטין את מסלול חייו. 28. לסיכום, לא שוכנעתי כי קיימות אינדיקציות בעלות משקל שיש בהן ללמד, בהסתברות גבוהה, כי פוטנציאל השתכרותו של התובע אלמלא התאונה היה בשיעור הנמוך מהשכר הממוצע במשק. על כן, אני קובעת כי פוטנציאל השתכרותו לצורך חישוב אובדן ההשתכרות, הוא כשיעור השכר הממוצע במשק העומד כיום על סך של 8,651 ש"ח. על יסוד הממצאים שפורטו, אעבור לדון בכל אחד מראשי הנזק שתבע התובע. נזק לא ממוני 29. בהתחשב בגילו הצעיר של התובע, בנכותו הקשה ובהשפעתה המשמעותית על כל תחומי החיים, ובהתחשב גם בהשלכות הנלוות לנכותו לרבות תחושותיו הקשות על היותו נכה ובגין המראה המעוות והבלתי אסתטי של היד, ההשפעה על דימויו העצמי, על יצירת קשרים אישיים וכיוצא באלה (ר' סע' 11, 15, ו-20 לתצהירו), אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 400,000 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לו. הסכום בערכי יום פסק הדין. הפסדי שכר בעבר 30. התובע החל לעבוד אצל הנתבעות כשלושה ימים לפני התאונה. קודם לעבודתו זו עבד תקופות קצרות בעבודות מזדמנות. עבור שלושת ימי העבודה אצל הנתבעות השתכר התובע סך 535 ₪ (ר' תלוש שכר מוצג ב' למוצגי הנתבעות, וכן אישור המעביד נספח ז' לתצהיר התובע). יוצא כי שכרו החודשי הצפוי אצל הנתבעות הסתכם בכ- 3,600 ₪ במעוגל. מאז התאונה לא שב התובע לעבודה ולא השתכר למעט בעבודות מזדמנות וקצרות מועד. 31. ד"ר רינות, המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, קבע כי התובע היה באי כושר מלא, בשיעור 100%, במשך 6 חודשים ממועד התאונה. על כן התובע זכאי לפיצוי על הפסד שכר מלא לתקופה זו. החישוב לתקופה זו יערך לפי השכר שהתובע צפוי היה להשתכר אצל הנתבעות. 6 X 3,600 = 21,600 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק להיום = 27,800 ₪. 32. מתום תקופת אי הכושר ועד היום יחושב הפיצוי לפי שיעור השפעת הנכות על כושר השתכרותו של התובע, כפי שקבעתי, היינו בשיעור 65%, מהשכר הממוצע במשק (לעריכת החישוב על פי השכר הממוצע במשק גם בתחילת הדרך המקצועית ר' ע"א 5231/10 פלונית נ' סהר חברה לביטוח בע"מ ( 2.8.12)). עם זאת, ראיתי להתחשב באפשרות שאלמלא התאונה היה התובע מתגייס לצה"ל. התובע העיד כי נמצא כשיר להתגייס וכי ביקש רק לדחות את מועד גיוסו לתקופת מה. בינתיים, מעט לפני יום הולדתו ה-18, ארעה התאונה, ונראה כי אפשרות הגיוס מבחינתו ירדה מן הפרק עקב פציעתו. על כן, יש לחשב את הפיצוי לשלוש שנות השירות לפי 70% מהשכר הממוצע במשק (ר' ע"א 357/80 נעים ואח' נ' ברדה ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו(3)), בהפחתת הסכום המשקף את כושר ההשתכרות של התובע (35% מהשכר הממוצע במשק). ההפסד בשלוש שנות השירות הצבאי על פי החישוב האמור, מסתכם ב- 109,003 ₪ כשלסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה. ההפסד ליתרת התקופה עד היום (29 חודשים) לפי 65% מהשכר הממוצע במשק מסתכם ב- 163,071 ₪ כשלסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה. סך הפיצוי על הפסדי השכר בעבר מסתכם ב- 310,070 ₪ במעוגל (הסכום בערכי היום וכולל הצמדה וריביות מאמצע התקופות לפי העניין). אובדן השתכרות לעתיד 33. אובדן השכר לעתיד יחושב, כאמור, לפי 65% מהשכר הממוצע במשק, עד גיל הפרישה המקובל, 67. 8,651 ₪ X 65%X 291.35 (מקדם היוון) = 1,638,305 ₪. הפסדי פנסיה 34. במסגרת צו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957 שהוחל על כלל השכירים במשק מיום 1.1.08, הוחלו חובות ביטוח פנסיוני על שכר מבוטח, והמעבידים חויבו להפריש תשלומים לצורך זה בשיעורים ובתקופות שפורטו בצו. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי על הגריעה בשיעור הפרשות השכר הקבועות בצו להן היה זכאי אלמלא התאונה, ממעסיקו, לפי הגריעה מכושר השתכרותו. בהתחשב בשיעורי הפרשות העובד והמעביד, ובמספר שנות העבודה עד היום ואלה הצפויות לתובע, אני פוסקת לו פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין הפגיעה בהפרשות לפנסיה. עזרת הזולת 35. בתצהירו סיפר התובע: "הפגיעה ביד הדומיננטית לא מאפשרת לי לבצע פעולות רבות כגון שטיפת כלים שכן הכלים נופלים לי מהיד. אני לא מסוגל גם לבצע כל פעולה של תיקון חפצים שכן מדובר בפעולה המצריכה עדינות ביד ואני מוגבל בכך מאוד. אני לא יכול לבצע קניות שכן אני מתקשה בהרמה של משאות כבדים. בנוסף, עבודות ניקיון הדורשות שימוש בשתי הידיים קשות לי מאוד וכך גם בישול והכנת אוכל... עד היום אני מתגורר בית הורי כך שמאז התאונה למעשה כל עבודות משק הבית מבוצעות על ידיהם. בעבר, לפני התאונה, אני הייתי שותף בעבודות משק הבית והייתי מסייע להורי ואולם כיום אין ביכולתי לעשות זאת... בנוסף, במשך תקופה ארוכה לאחר התאונה אני נזקקתי לעזרה משמעותית ואינטנסיבית באכילה, רחצה וכדומה ולמעשה הורי סעדו אותי ונאלצו בשל כך להפסיד עבודה" (סע' 18 לתצהיר). התובע לא נחקר על האמור בתצהירו בעניין זה ועדותו לא נסתרה. זאת ועוד, אין ספק בעיניי כי בגין הפגיעה הקשה בידו הדומיננטית מתקשה התובע ויתקשה בעתיד בביצוע עבודות משק הבית ועל כן יזדקק לעזרת הזולת כשיעזוב את בית הוריו. כמו כן זכאי התובע לפיצוי עבור עזרת הוריו אשר סעדו אותו בתקופת אי הכושר וההחלמה באופן החורג מעזרה 'רגילה' של הורה לילדו בגילו של התובע באותה עת. אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 150,000 ₪ בגין עזרת הזולת, לרבות מיטיבים, בעבר ולעתיד. הוצאות רפואיות והוצאות ניידות ונסיעות 36. בתצהירו טען התובע כי בעקבות התאונה נאלץ להוציא הוצאות מרובות עבור טיפולים וביקורים רפואיים, תרופות, משככי כאבים, עזרים רפואיים וכד'. כמו כן טען כי נגרמו לו הוצאות עבור נסיעות לטיפולים וביקורים רפואיים. התובע סיפר כי הוא עדיין משתמש במשככי כאבים ולפיכך יגרמו לו הוצאות גם בעתיד. עוד טוען התובע כי בשל המגבלה הקשה בידו הוא אינו יכול לעמוד באוטובוס ולהיתמך באמצעות אחיזה במתלה או בעמוד. בנוסף, לצורך נהיגה ברכב הוא זקוק להתאמות מיוחדות (סע' 19 לתצהירו). 37. לא הוכח צורך בהוצאות מיוחדות לצורכי ניידות. מאידך, אני מקבלת את טענת התובע כי נגרמו לו הוצאות בגין נסיעה לקבלת טיפולים רפואיים, בגין דמי השתתפות חבר קופת חולים בגין הטיפולים, והוצאות רפואיות נוספות מעבר לאלה הממומנות על ידי המוסד לביטוח לאומי וקופת החולים. סביר גם כי נגרמו לתובע הוצאות נסיעה מוגברות בתקופת אי הכושר המלא שלאחר התאונה. על כן, ובהתחשב בהיות התאונה "תאונת עבודה" במסגרתה זכאי התובע להחזר חלק מהוצאותיו מהמוסד לביטוח לאומי, אני פוסקת לו פיצוי בסכום של 25,000 ₪ בערכי היום, בגין הוצאות אלה. ניכויים 38. התאונה הוכרה כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, ויש להפחית מסכום הפיצויים את התגמולים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגינה. סך התגמולים שקיבל התובע, כולל הצמדה וריבית לתשלומי העבר, מסתכם בסכום של 2,296,093 ₪ (ר' חוות דעת האקטואר שי ספיר מיום 21.1.13). סוף דבר 39. התביעה כנגד הנתבעות מתקבלת. אני פוסקת לתובע פיצויים כדלקמן: נזק לא ממוני - 400,000 ₪ הפסד שכר בעבר - 310,070 ₪ הפסד השתכרות בעתיד - 1,638,305 ₪ הפסדי פנסיה - 150,000 ₪ עזרת הזולת - 150,000 ₪ הוצאות - 25,000 ₪ סך הנזקים - 2,673,375 ₪ בניכוי תגמולי המל"ל - 2,296,093 ₪ סך הכל - 377,282 ₪. כפי שציינתי בסעיף 15 לפסק הדין, נדרשתי לשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 2 בשל האפשרות כי הפיצוי יבלע בתגמולי המל"ל או כי יתרת הפיצוי לאחר ניכוי התגמולים יפחת מהסכום המהווה רבע מהנזק מתוך חלקה של הנתבעת מס' 2 (שאינה מעבידה) באחריות (לעניין אפשרות הבחירה בין יתרת הפיצוי לרבע מהנזק במקרה של חיוב משותף למעביד ולנתבע נוסף שאינו מעביד, ר' ע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ( מיום 15.12.10). בסופו של יום, יתרת הפיצוי לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי עולה על הסכום השווה לרבע מהנזק מתוך חלקה באחריות של הנתבעת מס' 2 (בשיעור של 50%), ועל כן יפוצה התובע בסכום היתרה כמפורט לעיל. 40. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעות מס' 1 ו-2, ואת הנתבעת מס' 3 מבטחתן, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך 377,282 ₪. בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובע שכר טרחת עו"ד בסכום של 90,000 ₪, ואת הוצאות המשפט. תאונת עבודה