מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונה של נהג גרר: מבוא לפניי תביעת התובע 1 (להלן: "התובע"), יליד 31.7.1963 נהג גרר במקצועו, בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה שארעה ביום 19.3.2006 (להלן: "התאונה הראשונה"), ובגין תאונה שארעה ביום 27.3.2006 (להלן: "התאונה השניה"). (התאונה הראשונה והתאונה השניה יקראו להלן לשם הקיצור: "התאונות"). על פי הנטען, התאונות הינן "תאונות דרכים" כמשמען בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "חוק הפלת"ד). התאונות הוכרו כ"תאונות עבודה" על ידי המל"ל, ועל כן בסמוך לפני שמיעת הראיות הצטרף המל"ל כתובע נוסף. אפרט להלן את זהות הנתבעים: בגין התאונה הראשונה הוגשה התביעה כנגד הנתבעים כדלקמן: הנתבעת 1 - הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל"), שהינה מבטחת השימוש במשאית הגרר של התובע (להלן: "המשאית"); הנתבעת 2 - הגב' אסתר ישראל (להלן: "הנתבעת"), שהיתה בזמנים הרלוונטים לתביעה בעלים של רכב אשר התובע התבקש לגוררו באמצעות המשאית (להלן: "רכב הנתבעת"); וכנגד מבטחת השימוש ברכב הנתבעת - הנתבעת 3, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"). בגין התאונה השניה הוגשה התביעה כנגד הנתבעים כדלקמן: הראל שהינה כאמור מבטחת השימוש במשאית; הנתבע 4 - מר מישל מאיר חזן (להלן: "חזן"), שבמועד התאונה נהג ברכב מסוג רנו (להלן: "הרנו"); כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל") שהינה מבטחת השימוש ברנו. כלל וחזן הגישו הודעה לצד שלישי כלפי מר רון טסלר, שנהג ברכב איסוזו (להלן: "האיסוזו") ומבטחתו הראל, בגין היותם, לטענתם, רכבים מעורבים וזאת למקרה ויקבע כי חזן וכלל חבים בגין התאונה השניה. פסק הדין ניתן לאחר שהובאו בפניי הראיות כדלקמן: עדויותיהם ותצהיריהם של התובע והנתבעת, תיק המשטרה והתיעוד שהוגש בהסכמת הצדדים. כן שמעתי בתום שמיעת הראיות את סיכומיהם של ב"כ בעלי הדין. התאונה הראשונה גרסאותיהם של התובע והנתבעת בדבר נסיבות אירוע התאונה הראשונה ביום 19.3.06 בשעות הצהריים, הגיע התובע עם המשאית לשדרות בן צבי בת"א על מנת לגרור את רכב הנתבעת. רכב הנתבעת היה בתוך המוסך, ועל כן התובע ועובדי המוסך דחפוהו לרחבת כורכר שמחוץ למוסך בקרבת המשאית. לחלקה האחורי של המשאית מחובר מתקן הרמה המכונה "המשקפיים", או "מתקן הרמת גלגל" (להלן: "מתקן ההרמה"). יאמר כי הגרירה מתבצעת כאשר שני גלגליו הקדמיים של הרכב הנגרר אמורים להמצא על המתקן, ושני גלגליו האחוריים על הכביש. התובע הוריד את מתקן ההרמה אל הקרקע, פתח את הדלת הקדמית שמאלית של רכב הנתבעת, אחז ביד ימינו בהגה והחל לדוחפו עם כתף ימין וכוח גופו, במטרה להעלות את גלגליו הקדמיים על מתקן ההרמה. מאחר והמוטות המרכיבים את מתקן ההרמה יוצרים מעין מדרגה של מספר ס"מ מעל פני הקרקע, וגם בגלל שהקרקע לא היתה ישרה, והיתה מכוסה באבני כורכר, נדרש התובע להפעיל כוח רב על מנת להעלות את גלגלי רכב הנתבעת על המתקן. תוך כדי הדחיפה חש התובע כאב עז בשוק רגל ימין. עד כאן גרסת התובע כפי שהובאה בס' 4-5 לתצהירו. יאמר כי התובע עמד על גרסתו זו גם במהלך חקירתו הנגדית. לגרסת הנתבעת בתצהירה, "...במהלך העמסת הרכב, עמדתי בסמוך, כאשר ראיתי את נהג הגרר מקבל מכה ברגלו מעגלת הברזלים של רכב הגרר בעת שביקש לעבור מצד אחד של הרכב לצד השני". (ס' 4 לתצהיר עדותה הראשית מיום 20.7.11). יצוין כי הנתבעת לא חלקה בתצהירה על גרסת התובע כמפורט לעיל, למעט באשר לנסיבות בעטין נפגע ברגלו. בחקירתה הנגדית, העידה הנתבעת כי חלקה הקדמי של שוק רגלו הימנית של התובע פגעה באחת מזרועות מתקן ההרמה. תמצית טענות הצדדים בשאלת החבות בכל הנוגע לתאונה הראשונה תמצית טענות התובע אביא להלן את תמצית טענות התובע: גרסת התובע בדבר קרע בשריר בשוק, מתאימה למנגנון שתואר ע"י התובע ולפיו ארע במהלך דחיפת רכב הנתבעת; עדות התובע הינה קוהרנטית ואמינה לכל אורך הדרך, בעוד שגרסת הנתבעת אינה מעוררת אמון; דחיפת רכב הנתבעת הינה בגדר שימוש ברכב, ומטרת הדחיפה אינה רלוונטית; יש לדחות את התביעה כנגד הראל בגין התאונה הראשונה, ולחייב את הנתבעת ומנורה. תמצית טענות הראל אביא להלן את תמצית טענות הראל: יש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת; לא נעשה במשאית כל שימוש מוכר, ולכל היותר עסקינן בטעינת רכב הנתבעת שהינו תהליך המוחרג לפי חוק הפלת"ד; דחיפת רכב הנתבעת הינה בגדר שימוש ברכב; יש לדחות את התביעה כנגד הראל בגין התאונה הראשונה ולחייב את הנתבעת ומנורה. תמצית טענות הנתבעת ומנורה אביא להלן את תמצית טענות הנתבעת ומנורה: יש להעדיף את גרסת הנתבעת, שהינה חסרת כל אנטרס בתוצאות ההליך, על פני גרסת התובע; גרסת התובע אינה עולה בקנה אחד עם גרסאותיו כפי שנמסרו בסמוך לאחר התאונה במסמכים הרפואיים, ובטופס התביעה לגמלת נכות מעבודה שהוגשה למל"ל; פגיעת התובע ארעה בגין החבטה שנחבט באחת מזרועות מתקן ההרמה, ואין כל קשר בינה לבין רכב הנתבעת; לא ניתן ולא נכון לפי ההלכה הפסוקה להתייחס לתובע אך ורק בזיקתו לרכב הנתבעת, ולהתעלם מהיותו נהג המשאית; גם אם תתקבל גרסת התובע, על הדחיפה להעשות לצרכי תחבורה ומשאין מחלוקת כי רכב הנתבעת לא נועד להמשך נסיעה - לא התמלאה ההגדרה הבסיסית, כפי שנקבע ע"י כבוד השופט קידר בת.א. (ת"א) 157804/02 קוגלוביצקי דניאל נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח' (21.3.06) ; במקרה דנן התובע הוא שנפגע, בעוד אשר במקרה שנדון בת.א. (ת"א) 11517-07 מור יצחק נ' שירביט (23.10.08), כבוד השופטת וולצקי (להלן: "פרשת מור יצחק"), נהג רכב הנגרר היה הנפגע; לחילופין, יש לחלק את החבות בצורה שווה בין המשאית לרכב הנתבעת כפי שנקבע בפסקי דין שונים; משעסקינן במהלך פריקה המוחרגת על פי חוק הפלת"ד - דין התביעה להידחות. הכרעה כיצד ארעה התאונה הראשונה שוכנעתי כי התאונה ארעה בנסיבות הנטענות ע"י התובע, ומצאתי להעדיף את עדותו על פני עדות הנתבעת. עדותה, על אף שלכאורה הינה חסרת כל ענין בתוצאות ההליך, נתנה באופן מגמתי וגרסתה, לפיה התובע נחבל בחלקה הקדמי של שוק רגלו הימנית, אינה מתישבת עם הפגיעה. עדות התובע לעומת זאת, היתה מהימנה, קוהרנטית, ולא נסתרה. שוכנעתי כי רכב הנתבעת נדחף לקרבת המשאית ע"י עובדי המוסך והתובע אל רחבה מחוץ למוסך, שהיתה מכוסה באבני כורכר. על התובע היה להעלות את רכב הנתבעת למתקן הרמה המחובר לחלקה האחורי של המשאית. לשם כך, הכין התובע את מתקן ההרמה והורידו לקרקע על מנת להעלות עליו את רכב הנתבעת. התובע פתח את הדלת הקדמית השמאלית של רכב הנתבעת, ביד ימינו אחז בהגה והחל לדוחפו עם כתף ימין וכוח גופו. כל זאת במטרה להעלות את גלגליו הקדמיים על מתקן ההרמה. מאחר והמוטות המרכיבים את מתקן ההרמה יוצרים מעין מדרגה של מספר ס"מ מעל פני הקרקע, ומאחר והקרקע לא היתה ישרה והיתה מכוסה באבני כורכר - נדרש התובע להפעיל כוח רב על מנת להעלות את גלגלי הרכב הנגרר על המתקן. נוכח המאמץ, חש התובע לפתע כאב עז בחלקה האחורי של שוק רגלו הימנית. מי מהנתבעות חבה בפיצוי התובע בגין התאונה הראשונה אקדים ואומר, כי מצאתי שהנתבעת ומנורה בלבד חבות בפיצוי התובע. המחבר ריבלין נדרש בספרו תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים, מהדורה רביעית, לשאלה האם דחיפת רכב או גרירתו מצויים בין צורות השימוש הכלולות בהגדרת השימוש ברכב מנועי בחוק הפלת"ד: "דחיפת רכב וגרירתו דחיפת רכב או גרירתו מנויים בין צורות השימוש הכלולים בהגדרת השימוש ברכב מנועי שבחוק. אלו הן צורות של שימוש הנמנות על המקרים בהם מצוי הרכב בתנועה ולפיכך הכללתן בהגדרת השימוש אינה מעוררת קושי. בהתקיים צורות שימוש אלה אין גם צורך להתחקות אחר 'מטרות התחבורה' הנלוות לשימוש שכן הסיכון התחבורתי טמון בעצם תנועת הרכב. כיוון שהשימוש במקרה של דחיפה או גרירה נעשה תוך כדי מעורבות פעילה של המשתמש לא ראה המחוקק גם צורך ליתן לצורות שימוש אלה מעמד של חזקה מרבה ולא הזכירן על דרך הריבוי כפי שבחר לעשות עם אירועי ההידרדרות, ההתהפכות וההינתקות המתרחשים תכופות גם בהעדר שימוש של אדם ברכב. הסיכון התחבורתי טבוע בעצם דחיפת כלי הרכב. במקרה אחר נוהגת רכב שעצרה את רכבה, יצאה מן הרכב ועסקה בהעמסת סחורה על הרכב נפגעה מרכב אחר שהתדרדר לעברה. נפסק בצדק כי ברכבה שלה לא נעשה שימוש מוכר (נתבצעה פריקה מרכב עומד -שימוש שאינו מוכר בחוק, ולא נתקיימה חניה במקום אסור מאורע המוכר בחוק. את נזקיה עליה אפוא לתבוע ממבטחת הרכב שהידרדר. לשם הכרה בשימוש ברכב בדרך של גרירה אין צורך שהרכב יהא תקוע ללא יכולת לנוע בכוחותיו הוא. נחיצות הגרירה אינה רלבנטית להגדרתה זאת כשם שנחיצות הנסיעה ברכב אינה רלבנטית לשאלה אם הנסיעה מהווה שימוש ברכב" (עמ' 199-200). באשר למשאית - עסקינן בפעולת טעינה של רכב הנתבעת על גביה. פעולה זו מוחרגת מתחולת חוק הפלת"ד, ועל כן הנתבעות 2-3 חבות לבדן בפיצוי התובע. רע"א 5738/97 תעבורה, מיכלי מלט בע"מ נ. הסנה חברה לביטוח בע"מ , רע"א 7509/98 כהן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ...(פרשת מור יצחק נ' שירביט חברה לביטוח ואח'). התאונה השניה תמצית טענות הצדדים בשאלת החבות בכל הנוגע לתאונה השניה תמצית טענות המל"ל אביא להלן את תמצית טענות המל"ל: לא הוכח כי ארע מגע בין התובע לבין המשאית; בעת התאונה, התובע לא עשה כל פעולה במשאית המוגדרת כשימוש ברכב מנועי כמשמעות מונח זה בס' 1 לחוק הפלת"ד; התובע טרם החל בהכנות המעשיות לביצוע הגרירה; הכרעת הדין וכתב האישום בתיק הפלילי שהוגש כנגד חזן, מהווים ראיה שלא נתנת לסתירה בדבר נסיבות אירוע התאונה; אין להידרש לכיתוב שנכתב בשמו של התובע בטופס התביעה לגמלת נכות מעבודה ולפיו עשה הכנות לגרירה; כוונה לעשות שימוש או הכנה לקראת שימוש אינה בגדר שימוש ברכב מנועי; משלא נעשה כל שימוש במשאית - "הרנו" וכלל שהינה מבטחת השימוש בו, חבים על פי ההסכם שבין המל"ל לכלל, בהשבת הגמלאות ששילם לתובע; ניתן לקבוע שפגיעת הרנו באיסוזו בטרם סטה לשול שמימין ופגע בתובע, הופכת את התאונה לתאונה מעורבת כמשמעה בס' 3(ב) לחוק הפלת"ד, שכן התקיים מגע בין הרנו לאיסוזו ולנפגע והתקיים הקשר הסיבתי הנדרש; בהתאם לס' 7(א) להסכם גם אם עסקינן בתאונה מעורבת, על כלל להשיב למל"ל את מלוא הגמלאות, בכפוף להסכם, והאחרונה זכאית להשבת מחציתם מהראל וזאת בהתאם לס' 7(ג) להסכם; גם אם יקבע כי ארע מגע בין התובע למשאית - לא הוכח כי המשאית חנתה שלא כדין וכי החניה הוותה סיכון תחבורתי. גם אם היה מוכח - דין הטענה להידחות. לא נמצא קשר סיבתי בין הסיכון התחבורתי לבין הפגיעה בתובע, וגם מטעם זה יש לקבוע כי המשאית אינה בגדר רכב "מעורב"; גם אם יוכח כי התובע פגע במשאית - משהתובע הוא שפגע ברכב החונה ולא להיפך, לא מתקיימת החזקה בדבר סיכון תחבורתי וזאת כפי שנקבע בע"א 10157/09 הכשרת הישוב נ' פטקין (21.3.12) סיפא לס' 8, וכפי שעולה מרע"א 3436/09 ביטוח ישיר נ' הפניקס ואח' (12.6.09), ס' 5; ככל שתדחה עמדת המל"ל ולפיה המשאית אינה בגדר רכב מעורב - עסקינן בתאונה מעורבת של שלושה כלי רכב כאשר על פי ההסכם על כלל להשיב למל"ל שני שליש מהגמלאות בכפוף להסכם, ועל הראל לשפותה במחצית מהחיוב; תמצית טענות הראל אביא להלן את תמצית טענות הראל: הראל מצטרפת לטענות המל"ל ונימוקיו, מדוע לא מוטלת כל חבות על המשאית; התובע הינו הולך רגל, ומשעסקינן בתאונה המעורבת בין הרנו לאיזוסו - על הראל וכלל לשאת בחלקים שווים בפיצוי התובע ובגמלאות המל"ל בהתאם להסכם; אין לראות את האיסוזו כרכב מעורב בתאונה משום שאין קשר סיבתי בין הפגיעה בתובע לבין הפגיעה המאוחרת בין רכב הרנו לרכב האיסוזו; ככל שיקבע, בניגוד לעמדת הראל, כי המשאית הינה בגדר רכב מעורב - יש לחלק את החבות בשלושה חלקים שווים בין כלל והראל, בהיותה מבטחת האיסוזו והמשאית. תמצית טענות כלל אביא להלן את תמצית טענות כלל: התובע עשה שימוש במשאית עובר לתאונה שכן גם לשיטתו, כפי שכתב בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, עסק בהכנת המשאית לגרירת המיצובישי; התובע נהדף על ידי הרנו וראשו פגע במשאית; המשאית חנתה שלא כדין והוכח כי היוותה סיכון תחבורתי; הוכח קשר סיבתי בין הפגיעה לסיכון התחבורתי; לחילופין, ככל שיקבע כי התובע לא עשה שימוש במשאית - המדובר בתאונה שארעה במעורבותם של המשאית, הרנו והאיזוסו ועל כן על הראל לשאת בשני שליש מהפיצוי ועל כלל לשאת ביתרה; הכרעה הנסיבות העובדתיות של קרות התאונה השניה אפרט להלן את נסיבות אירוע התאונה השניה כפי שהוכחו בפניי: התובע הוזמן טלפונית ע"י ולדימיר לחלץ את המיצובישי שהושבת בכביש 4 לכיון דרום; בכיון דרום ישנם שני נתיבי נסיעה; התובע הגיע למקום, החנה את המשאית בשול הימני לפני המיצובישי. התובע לבש אפוד זוהר, המתין קמעה עד אשר כלי הרכב שנסעו חלפו על פניו וניתן היה לרדת בבטחה מהמשאית. התובע ירד מהמשאית והלך על השול; התובע התקרב למיצובישי ולולדימיר ופניו היו מופנים לכיוון צפון. אותה שעה, הרנו שנסעה בנתיב השמאלי, מתוך שני נתיבי הנסיעה, פגעה באיסוזו שנסעה לפניה. כתוצאה מכך, סטה הרנו לשול הימני, פגע בתובע שנהדף אל המשאית וראשו פגע בה (הודעת ולדימיר שהתובע לא יכול היה לסותרה). הרנו המשיך בנסיעה, פגע במעקה הבטיחות, סטה ופגע בשנית באיסוזו; התובע טרם החל בפעולות מעשיות כהכנה לפעולת הגרירה; אין חולק כי לא היה מגע בין המיצובישי לתובע; אין חולק כי המיצובישי אינה רכב מעורב. השאלות המשפטיות האם התובע עסק בתיקון דרך התובע התכוון לגרור את המיצובישי, ולא לתקנה, ועל כן אין עסקינן בתיקון דרך. מה גם שעסקינן במי שזה עיסוקו. האם התובע החל בהכנות לגרור את המיצובישי כאמור, התובע טרם החל בפעולות מעשיות לביצוע פעולת הגרירה, למעט ירידה מהמשאית ויצירת קשר עם ולדימיר. משכך, פעולת הגרירה, לרבות ההכנה לגרירה טרם החלה. האם המשאית חנתה במקום אסור לחניה, והאם היוותה סיכון תחבורתי תקנה 69(ב)(2) לתקנות התעבורה התשנ"א-1961 מורה כי ס"ק (א) לתקנה 69, האוסר חניה בשול הדרך שאינה עירונית, אינו חל שעה שעסקינן ב"פעולות חילוץ" של רכב שיצא מכלל פעולה. בין אם המשאית חנתה במקום אסור ובין אם לאו - יש לקבוע כי היוותה סיכון תחבורתי, וכי קיים קשר סיבתי, בינו לבין הפגיעה בנפגע. כאמור, אין חולק כי לא היה מגע בין הרנו ו/או האיזוסו לבין המשאית. סטיית הרנו לשול הימני ארעה בשל תאונה זו ובלא כל קשר למשאית שחנתה על השול. התובע נהדף ע"י הרנו וראשו פגע במשאית. לפגיעה זו אין קשר לשאלה האם המשאית היוותה סיכון תחבורתי, אם לאו. התאונה שבין הרנו לאיסוזו ארעה בלא כל קשר לחניית המשאית על השול הימני. משכך, גם אם חניית המשאית היוותה סיכון תחבורתי, יש לקבוע האם קיים קשר בין הסיכון לבין הפגיעה בתובע. איני סבור כי קיים קשר בין הסיכון שבחניית המשאית לבין פגיעת התובע בה ומשכך, המשאית אינה בגדר רכב מעורב. האם האיסוזו הינה רכב מעורב רכב הרנו פגע באיסוזו ועקב כך סטה לשול הימני ופגע בתובע. משכך, האיסוזו הינו רכב מעורב בגין המגע הראשון שנוצר בין הרנו לאיסוזו. לאחר מכן שב הרנו ופגע באיסוזו, ובגין פגיעה זו האיסוזו אינה בגדר רכב מעורב - ארעה לאחר שהתובע נפגע. סיכום שאלת החבות בתאונה השניה עסקינן בתאונה מעורבת, ועל כן על הראל כמבטחתה של האיסוזו, וכן על כלל כמבטחת הרנו, לשאת בחלקים שווים בפיצוי התובע בגין התאונה השניה. שיעור הנזק הנכויות הרפואיות במועדי התאונות היה התובע כבן 42 ועסק כנהג גרר עצמאי. התאונות הוכרו כאמור ע"י המל"ל כ"תאונות עבודה". התובע נבדק ע"י ועדות רפואיות במל"ל, ונקבעו לו בגינן נכויות צמיתות. קביעות הועדות הרפואיות מהוות קביעה על פי דין כמשמעה בס' 6ב לחוק הפלת"ד. בגין התאונה הראשונה, נקבעה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10% בהתאמה לס' 51(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). זאת בגין קרע בשריר רגל ימין. לאחר התאונה הראשונה המשיך התובע בעבודתו, אולם משגברו כאביו, פנה לקבלת טיפול רפואי במסגרתו אובחנו פגיעה בשוק רגל ימין וקרע בשריר בשוק הרגל. התובע נעדר מעבודתו ממחרת יום התאונה הראשונה, ונראה כי לראשונה שב לעבודתו ביום קרות התאונה השניה. בגין התאונה השניה, נקבעה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10% בהתאמה לס' 29 (5)(א)(1) לתקנות. זאת בגין פגיעת ראש, קונטוזיה רקמתית, עם כאבי ראש פוסט טראומתיים. בגין התאונה הראשונה, נקבעה לתובע ע"י הועדה הרפואית נכות זמנית בשיעור של 10% עד ליום 31.12.06. בגין התאונה השניה, נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 20% מתום תקופת אי הכושר שנקבעה לתובע ע"י רופאיו, וזאת מיום 27.6.06 ועד ליום 31.3.07. מתום תקופת הנכות הזמנית נקבעה לתובע כאמור, נכות לצמיתות בשיעור של 10%. תמצית טענות התובע אביא להלן את תמצית טענות התובע: מאז התאונות ובעטין הינו סובל מכאבי ראש, סחרחורות, בחילות, בעיות זכרון, בעיות בשינה סדירה, כאבים והגבלות בתנועות רגל ימין, צוואר, גב, כתף ימין עם הקרנה ליד ימין ועוד. כן מתלונן התובע כי עקב פגיעותיו בתאונות הינו מתקשה בריכוז, בישיבה, בעמידה ממושכת, בהרמת ונשיאת משאות, בנהיגה ועוד; אינו מסוגל לבצע חלק מהפעולות הפיזיות הנדרשות במסגרת עבודתו, והכרוכות באימוץ רגל ימין, כתף ימין הצוואר והגב, אותן ביצע ללא קושי לפני התאונות; עקב מגבלותיו כתוצאה מהתאונות, ומאחר ועבודתו מחייבת מאמץ פיזי רב, לרבות דחיפת כלי רכב, אותה הינו מתקשה לבצע נוכח מצבו הרפואי, רכש מתקן גרירה מיוחד בעלות של כ-100,000 ₪ (להלן: "מתקן הגרירה המיוחד"); נכויותיו משפיעות על תפקודו בעבודה ובחיי היום יום, וכן פוגעות באיכות חייו; התובע זכאי להחזר הוצאות רפואיות והוצאות נוספות שנגרמו לו; בתקופת אי הכושר המלאה של 3 חודשים, נאלץ להעביר עבודות לקבלני משנה ובעקבות מגבלותיו הינו ממשיך לעשות זאת. משכך, גדלו הוצאותיו וקטנו הכנסותיו. טענות התובע לא נסתרו; בתקופות אי הכושר נדרש התובע לעזרת קרובים מוגברת, וגם כיום הינו מתקשה בביצוע עבודות שונות, לרבות עבודות ניקיון וביצוע תיקונים בביתו. עובר לתאונות השתכר התובע סך של 10,500 ₪ לחודש נומינלי, ואלמלא התאונות היה משביח הכנסותיו; נכותו התפקודית הינה בשיעור התואם לפחות לנכותו הרפואית, והוא בא לידי ביטוי בדוחות ובשומות המס שהוגשו; בחינת השומות מלמדת כי מרבית ההוצאות הינן הוצאות קבועות, ועל כן ירידה במחזור מביאה בהתאמה לירידה בהכנסות נטו. תמצית טענות הנתבעים אביא להלן את תמצית טענות הנתבעים: נכותו התפקודית של התובע נמוכה באופן ניכר מנכותו הרפואית; מגבלותיו של התובע, אם וככל שקיימות, אינן נובעות מהתאונות אלא מגילו ותחלואיו שאינם קשורים לתאונות; התובע כשל בהוכחת נזקיו שעה שנמנע מלהציג ראיות שהיו ברשותו להוכחת טענותיו בדבר נזקיו, ויש לזקוף המנעות זו לחובתו; עובר לתאונות העסיק התובע עובדים שכירים, ולאחריה החל להעסיק במקומם קבלני משנה; אין קשר בין רכישת מתקן הגרירה המיוחד לבין התאונות ; הוכח כי לא נגרם לתובע הפסד כלשהו בגין התאונה וככל שנגרם, היה על התובע, בשל אופי עבודתו, להוכיחו באמצעות חוו"ד חשבונאית; ביצוע חלק מהעבודות ע"י קבלני משנה אינו נובע מהתאונות; יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי שיחושב, לכל היותר, על בסיס מחצית מהנכות הרפואית; עסקינן בתאונת עבודה ועל כן כל הוצאות התובע, כוסו ע"י המל"ל; נזקי ותלונות התובע, מחודש יולי 2009 ואילך, נגרמו בגין תאונה נוספת ושלישית בה נפגע בבוהן ובעטיה תלויה ועומדת תביעה נפרדת. תמצית טיעוני כלל אביא להלן את תמצית טיעוני כלל: מצטרפת לכל טענות הנתבעים, אך טוענת כי יש לחשב הפיצוי בנפרד בגין כל תאונה שכן הנכות הנוירולוגית אינה תפקודית לעומת הנכות האורטופדית, כפי שהוכח מעדות התובע. תמצית טיעוני מנורה אביא להלן את תמצית טיעוני מנורה: מצטרפת לכל טענות הנתבעים וטוענת כי אובדן הכושר בגין התאונה הראשונה הינו לימים ספורים בלבד, לעומת אובדן הכושר המלא שנגרם בגין התאונה השניה. הכרעה הנכות הרפואית בעקבות התאונה הראשונה נקבעו לתובע כ-3 שבועות של אובדן כושר עבודה, אולם בשל אופי עבודתו והיותו עצמאי שב התובע לעבודה לאחר ימים ספורים. ממקום התאונה השניה, הועבר התובע באמבולנס לביה"ח קפלן. בבדיקה בחדר המיון אובחנו פגיעות נרחבות ובעיקר פגיעה בראשו. התובע אושפז בבית החולים ושוחרר ביום 30.3.06 עם הוראות למנוחה והמשך טיפול רפואי. התובע המשיך בקבלת טיפול רפואי וביום 20.7.06 הומלץ לו ע"י רופא תעסוקתי לשוב לעבודה ללא מאמץ פיזי קשה, ללא עמידה והליכה ממושכת וללא הרמת משאות כבדים. כאמור, בגין התאונה הראשונה נקבעה לתובע נכות אורטופדית בשיעור של 10% ובגין התאונה השניה נקבעה לתובע נכות נוירולוגית בשיעור של 10%. הנכות התפקודית עבודתו של התובע הינה בעיקרה עבודה פיזית ועל כן לכאורה משקלה של הנכות האורטופדית בגין התאונה הראשונה, גבוה ממשקלה של הנכות הנוירולוגית בגין התאונה השניה. יחד עם זאת, סבורני כי להשלכות הנכות הנוירולוגית יש השפעה תפקודית בחיי היום יום, אשר אין להפריד בינה לבין הנכות האורטופדית, בעיקר מהטעם שבמחצית השניה של שנת 2007, רכש התובע את מתקן הגרירה המיוחד, אשר נועד להקל על המאמץ הפיזי הנדרש לשם ביצוע העבודה. בנסיבות אלו, סבורני כי נכון יהיה שלא להפריד בין נזקי התובע בגין שתי התאונות, למעט תקופת אי הכושר המלאה, שבאשר לה יש לאבחן בין שתי התאונות. אביא להלן את פירוט הכנסות והוצאות התובע בשנים 2004-2011 ככל שניתן היה לחלצן מהתיעוד שהוגש: 2004 2005 2006 2007 2008 2009 2010 2011 מחזור 367,251 352,570 397,674 452,372 471,530 520,657 487,306 369,857 עובדים שכירים 46,600 23,175 קבלני משנה 87,278 60,000 130,000 180,000 113,000 רווח נטו 133,577 119,970 115,472 137,658 145,026 165,141 118,202 84,752 רווח נטו משוערך למועד פסה"ד 161,846 145,984 134,956 162,948 162,824 180,074 125,312 86,319 נטו לחודש 13,487 12,165 11,246 13,579 13,569 15,006 10,442 7,193 בחינת וניתוח דוחות רווח והפסד ושומות שהוגשו ע"י התובע, אינו מאפשר להגיע למסקנות ברורות ביחס להכנסותיו, אלמלא התאונה בהשוואה להכנסותיו במומו. בעוד אשר לפני התאונה וכן תקופה מסוימת לאחריה, עיקר הכנסותיו היו מתן שירותים קבועים לקבלני הוצאה לפועל, מע"מ ועוד, הרי שלאחר הפסקת מתן השירותים, בשל שינויים שחלו בשוק, השתנה אופי לקוחותיו של התובע. סבורני כי נכון יהיה לקבוע את בסיס הכנסותיו של התובע על ממוצע הכנסותיו בשנים 2004 -2005, דהיינו סך של 12,827 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. הוכח כי עובר לתאונה, העסיק התובע פקידה וכן העסיק נהג שכיר אשר ביצע חלק ניכר מעבודות הגרירה. לכן, עיקר עיסוקו של התובע היה בניהול העסק וקידומו, בין היתר, באמצעות פגישות עם לקוחות. לאחר התאונה חדל התובע להעסיק עובדים שכירים, והחל לעבוד עם קבלני משנה. סביר בעיני כי התובע אכן נאלץ, בעיקר בגין התאונה, להעסיק קבלני משנה ולהעביר להם עבודות אשר התמורה בגינן, לפני ניכוי הוצאות, היתה נמוכה באופן ניכר מהתמורה שקיבל ואשר הופקה בלא הוצאות. יחד עם זאת, יש להניח כי התובע לא יכול היה לבצע בפועל את כל אותן עבודות שהעביר לקבלני משנה, שעה שברשותו גורר אחד בלבד. עוד יצוין כי בחודש אוגוסט 2007, רכש התובע את מתקן הגרירה המיוחד, אשר הקל באופן ניכר על המאמץ הפיזי הנדרש לשם ביצוע הגרירה. למרות זאת, בעוד אשר הוצאות התובע בגין העסקת קבלני משנה הסתכמו בכל שנת 2007 ב-87,278 ₪, הרי שהוצאותיו בפריט זה פחתו בשנת 2008 ל-60,000 ₪ ואילו בשנת 2009 עלו ל-130,000 ₪, בשנת 2010 ל-180,000 ₪, ובשנת 2011 פחתו ל-113,000 ₪. כזכור, נפגע התובע בתאונה נוספת שארעה בחודש יולי 2009, ובגינה נעדר מעבודתו למשך 3 חודשים. כן עולה כי הכנסותיו בשנים שלאחר מכן, פחתו באופן ניכר ביחס לשנים שקדמו לשנת 2009 ובעיקר בשנת 2011. לסיכום: סבורני כי הטבלה מדברת בעד עצמה וניתן ללמוד ממנה כי קשה עד מאוד לקבוע מסמרות באשר לפוטנציאל עסקו של התובע לאחר התאונה, אל מול הכנסותיו בפועל לאחריה. לכן מצאתי כי יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי על דרך של אומדנה, בגין הפסד הכנסה חלקי לעבר, ובגין אובדן כושר עבודה לעתיד. הפסד השתכרות לעבר מצאתי לפסוק לתובע בגין התאונה הראשונה הפסד הכנסה לתקופת אי הכושר המלאה בסך של 1,500 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. זאת בצירוף ריבית עד למועד פסק הדין בסך של 621 ₪ וסה"כ 2,121 ₪. מצאתי לפסוק לתובע בגין התאונה השניה, לאחר ניכוי הכנסות שהתקבלו בעקבות העסקת קבלני משנה, הפסד הכנסה לתקופת אי הכושר המלאה בסך של 30,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. זאת בצירוף ריבית עד למועד פסק הדין בסך של 12,410 ₪ וסה"כ 42,410 ₪. לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מלפסוק פיצוי בגין הפסד הכנסה לעבר על דרך של אומדנה, תוך שאביא בחשבון, באופן חלקי, את ההוצאה שנגרמה לתובע בגין רכישת מתקן ההרמה המיוחד. משכך, מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע הפסד השתכרות חלקי לעבר בסך של 70,000 ₪, בצירוף ריבית ממחצית התקופה בסך של 9,965 ש"ח וסה"כ 80,000 ₪ במעוגל. מחצית מסכום זה נגרם בגין התאונה הראשונה, ומחציתו השניה בגין התאונה השניה. הפסד כושר השתכרות לעתיד כיום, התובע הינו כבן 50 ועד הגיעו לגיל 70, נותרו לו כ-20 שנות עבודה. על דרך של אומדנה, הנני פוסק לתובע פיצוי בסך של 180,000 ₪ בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד. יובהר ויודגש למען הסר ספק, כי פסיקת הפיצוי לעבר ולעתיד נעשתה לאחר "נטרול" נזקי התובע, ככל שיוכחו, בגין התאונה מחודש יולי 2009 שבגינה תלויה ועומדת תביעה נפרדת. נזק לא ממוני בגין התאונה הראשונה בגין 10% נכות ובניכוי גיל, הנני פוסק לתובע פיצוי בסך של 19,685 ₪ בגין הנזק הלא ממוני. נזק לא ממוני בגין התאונה השניה בגין 10% נכות בניכוי גיל ובצירוף הפיצוי בגין ימי האשפוז, הנני פוסק לתובע פיצוי בסך של 19,685 ₪. עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי לעבר ולעתיד שוכנעתי כי לאחר התאונות נדרש התובע לעזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי. אמנם, התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה והתובע זכאי להחזר הוצאותיו מהמל"ל, למעט עזרת צד שלישי, אולם בתוך עמי הנני יושב וידוע כי לא כל ההוצאות מכוסות ע"י המל"ל. לאור האמור לעיל, הנני פוסק לתובע בגין שתי התאונות, על דרך של אומדנה פיצוי כולל בסך של 10,000 ₪ בגין הוצאות אלו לעבר ולעתיד, למעט הוצאות בגין עזרת צד שלישי לעתיד שאיני מוצא כי יש לפוסקן. סיכום אפרט להלן את סיכום נזקי התובע בגין התאונה הראשונה, ואשר על מנורה לשאת בהם: הפסד השתכרות מלא לעבר - 2,121 ₪ הפסד השתכרות חלקי לעבר- 40,000 ₪ הפסד השתכרות לעתיד - 90,000 ₪ נזק לא ממוני- 19,685 ₪ הוצאות לעבר ולעתיד- 5,000 ₪ סה"כ 156,806 ₪ אפרט להלן את סיכום נזקי התובע בגין התאונה השניה, ואשר על הראל וכלל לשאת בהם: הפסד השתכרות מלא לעבר - 42,410 ₪ הפסד השתכרות חלקי לעבר- 40,000 ₪ הפסד השתכרות לעתיד - 90,000 ₪ נזק לא ממוני- 19,685 ₪ הוצאות לעבר ולעתיד- 5,000 ₪ סה"כ 197,095 ₪ ניכוי תשלומי המל"ל בגין התאונה הראשונה שולם לתובע סך כולל של 50,053 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. סכום זה יש לנכות מהפיצוי שעל מנורה לשלם לתובע, וליתרה להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21% - מחצית האגרה ומחצית מהוצאות המשפט. בגין התאונה השניה שולם לתובע סך כולל של 89,390 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. סכום זה יש לנכות מהפיצוי שעל הראל וכלל לשלם לתובע, וליתרה להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21% - מחצית האגרה ומחצית מהוצאות המשפט. תביעת המל"ל ביום 10.1.13, הגיש המל"ל בקשה להצטרף כתובע נוסף בגין דמי הפגיעה וגמלאות המל"ל ששולמו לתובע בגין התאונה השניה. המל"ל ביקש להפנות תביעתו זו כנגד כלל בלבד. לאחר שהתקבלו תגובות הצדדים, הותר למל"ל להצטרף כתובע נוסף . בהתאם לס' 7(א) להסכם, על כלל לשלם למל"ל 80% מהתשלומים ששילם לתובע בגין התאונה השניה. נכון ליום 1.5.12, מועד משלוח מכתב הדרישה מהמל"ל לכלל, בצירוף הריבית ההסכמית עד ליום 1.1.13, הסתכם חוב כלל למל"ל בסכום של 65,614 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק וכן את הריבית ההסכמית מיום 1.1.13, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21%. בהתאם לס' 7(ג) על הראל להשיב לכלל מחצית מהסכום הכולל שעל כלל לשאת בו כלפי המל"ל בגין התאונה השניה. לאחר שמיעת סיכומי הצדדים בישיבת יום 17.2.13, הגיש המל"ל בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שיותר לו לתבוע מהנתבעת וממנורה את הגמלאות ששילם לתובע בגין התאונה הראשונה וזאת בהתאם להסכם. בתגובתן מיום 4.3.13, הודיע בא כוחן כי הינו משאיר את ההחלטה לשיקול דעת ביהמ"ש ועל כן נעתרתי לבקשה. נוכח הסכמת מנורה לפעול באופן חריג ומשהמל"ל לא נדרש לכל פעולה, למעט הגשת בקשתו לתיקון כתב תביעה - יובא הדבר בחשבון בעת פסיקת שכ"ט עו"ד בגין תשלומי הגמלאות שעל מנורה להשיב למל"ל. לאור האמור לעיל, הנני מחייב את מנורה להשיב למל"ל את הסך של 37,630 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 5%. ככל שהתשלום לא ישולם במלואו תוך 45 יום ממועד קבלת פסה"ד, תתווסף לסכום שלא ישולם הריבית ההסכמית כאמור בס' 6 להסכם. גרירת רכב