מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שכר טרחת עורך דין של בנק: א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט י. פרידמן) מיום 7.7.2011 בתיק ת"א 4840/05 לפיו נדחתה תביעת המערערים (המערערת מס' 1: יוסף X חברת עו"ד, והמערער מס' 2 עוה"ד יוסף X) כנגד המשיב (בנק ירושלים בע"מ), ע"ס 562,000 ש"ח. התביעה נדחתה ברובה, למעט פריט אחד על סך של כ-13,000 ש"ח. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: המערערים הגישו כנגד המשיב תביעה לתשלום שכר טרחה מוסכם או ראוי, החזר כספים, ופיצוי בגין הפרת הסכמים. התביעה ע"ס 562,000 ש"ח היתה בגין שכר טרחה עבור פעולות מימוש גבייה (385,000 ש"ח) , שכר טרחה עבור טיפול בתביעות משפטיות (89,000 ש"ח), שכר טרחה ראוי בגין מימוש דירת החייב אסף זילברמן (25,000 ש"ח), תשלום חוב ארנונה לעיריית קרית אתא (13,000 ש"ח), ופיצוי בגין הפרת הסכמים (50,000 ש"ח). ג. החל משנת 1997 שימש המערער מס' 2 (והחל משנת 2002 החברה - המערערת מס' 1) כמשרד עורכי דין חיצוני שייצג את המשיב, בין היתר, בתיקי מימוש משכנתאות ושעבודים, בגין הלוואות ללווים שלא עמדו בפירעון במועד, וכן בתביעות משפטיות כלפי הבנק. ד. הסכם שכר הטרחה האחרון שבין הצדדים, מיום 5.4.00, קובע, כי שכר הטרחה יעמוד על 2,500 ש"ח עבור פתיחת תיק, ו-2,500 ש"ח עבור מינוי כונס. עבור השגת הסדר יושלם הסך הנ"ל ל-6,000 ש"ח, עבור הודעת פינוי שניה ומעלה ישולמו 700 ש"ח, ועבור מכירת נכס ישולם סכום של 10,000 ש"ח. בתיק שבו הדירה נמכרה ללא הסדר ישולם סכום של 15,000 ש"ח. בתיק שבו היה הסדר ולאחריו נמכרה הדירה ישולם סך של 16,000 ש"ח, בסה"כ. כל ההסכמים כללו הנחיה בדבר תעריף מינימום של 6,000 ש"ח + מע"מ. ה. בסמוך לנובמבר 2000 הכין הבנק -המשיב תעריף שכר טרחה חדש, שלטענת המערערים הם לא יכלו לעמוד בו כנותני שירות. הסכם זה קובע כי שכר הטרחה יעמוד על 10% מסכום החוב שבפיגור, ואם יגיע עורך-הדין להסדר לפני פתיחת התיק ישולם לו סכום של 400 ש"ח. אם יגיע עורך-הדין להסדר לאחר מכן - ישולמו לו 10% מסכום החוב שבפיגור. הסכום המינימלי לתשלום הוא 2,500 ש"ח. כל הסדר נוסף יזכה גם הוא את עורך הדין בשכר טרחה של 10% נוספים מסכום הפיגור. שכר טרחה עבור גביה שלא במסגרת הסדר יעמוד על 10% מסכום הגביה בפועל. לאחר מכירת הדירה יהא עורך הדין זכאי לשכר טרחה בסכום מינימלי של 10,000 ש"ח ועד למקסימום שכר טרחת כונס כפי שייפסק במועד המכירה. באשר לשכר טרחה בתביעות יזומות של הבנק קובע ההסדר כי ישולם סכום של 10% מסכום החוב שנגבה בכפוף לגביה בפועל. ו. המערערים טוענים, שהם לא היו מוכנים להשלים עם תעריף שכר הטרחה החדש, ומה עוד שבהסכמי שכר הטרחה הקודמים נקבע שיעור מינימלי של 6,000 ש"ח ומע"מ. נושא זה הוא בעל חשיבות הואיל והלוואות רבות שניתנו, ואשר המערערים טיפלו בגבייתן, היו במגזרים שבהם לא ניתן לבצע מימוש של הנכס המשועבד, ומכאן הצורך בקביעת שכר טרחה מינימלי. ז. המערערים סירבו לחתום על הסכם שכר הטרחה החדש והמשיכו לשלוח את חשבונות שכר הטרחה לפי ההסכם הקודם אשר לפיו זכאי משרדם, גם ללא מימוש הנכס , לשכר טרחה בסכום שלא יפחת מ-7,020 ש"ח (כולל מע"מ) בכל תיק, לרבות שכר טרחה בגין משלוח הודעות פינוי, ושכר טרחה נוסף במקרה של מכירת הנכס. את השגותיו כנגד התעריף החדש העלה המערער מס' 2 במכתב מפורט ששלח למשיב ביום 28.11.00, וחזר על טענותיו גם לקראת סיום "תקופת הנסיון", בת שלושת החודשים (לשיטתו), וזאת במכתבו מיום 26.8.01 (מוצג ה' בתיק מוצגי המערערים), בו הצביע על כך שהשכר החודשי הממוצע בתקופה זו עמד על 7,250 ש"ח לעומת 24,000 ש"ח לחודש לפי ההסכם הקודם. ח. בסעיף 1 למכתבו הנ"ל מיום 26.8.01 העלה המערער מס' 2 את הטענה שהוא הסכים לעבוד מול הבנק לפי התעריף החדש רק לשלושה חודשים, מיום 1.6.01, וזאת לבקשת עו"ד ישראל חדד מנהל מחלקת הגביה של המשיב, אם כי האחרון מתכחש לטענה בדבר תקופת נסיון וטוען להסכמה בלתי מותנית מצד המערערים לתעריף שכר הטרחה החדש (סעיף 11.4 בתצהיר עו"ד ישראל חדד). ט. בשאלה האם אכן מדובר בתקופת נסיון ביחס לתעריף החדש, או שמא היתה הסכמה בין הצדדים להחיל את הסכם שכר הטרחה החדש, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי בפועל הסכימו הצדדים להחיל את ההסכם החדש על מערכת היחסים שביניהם, ולא לתקופת נסיון בלבד, זאת למרות שדרך כריתתו לא היתה דרך המלך, בחתימה מסודרת. י. ממשיך וקובע בית משפט קמא, כי המערערים החלו לנהוג לפי ההסכם החדש ושלחו חשבונות בהתאם לו, מבלי שהדבר יוגבל בזמן. התנהגות הצדדים בפועל, כך קובע בית משפט קמא, מצביעה, כי חישוב שכר הטרחה התבצע לפי הוראות ההסכם החדש, גם לאחר סיומה של תקופת הנסיון, ומכאן שבפנינו קיבול בהתנהגות לתנאי ההסכם. מציין בית משפט קמא, שאין לקבל את הטענה בדבר תיחום תקופת ההסכם ל-3 חודשים, כשניתן להיווכח שגם בהמשך ממשיכים הצדדים לנהוג לפי התעריף החדש ביחסים ביניהם (פיסקה 22 לפסק דינו של בית משפט קמא). י"א. באשר לחלופת שכר ראוי (תוך היזקקות לסעיף 46 של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), מציין בית משפט קמא, כי החלופה של שכר ראוי נזכרה בכתב התביעה כשהסכום אשר תבעו המערערים בתיקי המימוש נתבע בין כשכר טרחה מוסכם ובין כשכר טרחה ראוי, ולחלופין, כשכר אשר נגזר, לגירסת המערערים, מתקנות קוגנטיות, דהיינו, תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), התשס"ב-2002. י"ב. בית משפט קמא מציין, כי ניתן לומר שהחלופה של שכר טרחה ראוי נזנחה, אך גם אלמלא כן, קביעת השכר הראוי בגין שכר טרחת עורך דין תיעשה בכל מקרה לפי נסיבותיו ואין בית המשפט מוסמך לקבוע זאת על סמך שיקול דעתו בלבד (ע"א 136/92 ביניש עדיאל נגד דניה סיבוס, פ"ד מ"ז (5) 114 בעמ' 123, וכן ע"א 9282/02 יכין חק"ל נגד יצחק יחיאל, פ"ד נ"ח (5) 20, בעמ' 27). ואולם, בענייננו, כך מציין בית משפט קמא, לא הובאו בפניו מומחים לענין זה, וגם שיעור השכר הראוי בגין עבודתו של עורך-הדין, גם בהעדר גבייה, לא הוכח בפניו, מלבד הטענה הכללית של הבנק כי ההסכם החדש היה נהוג גם מול עורכי דין אחרים. י"ג. בית משפט קמא סבר שלצורך קביעת שיעור שכר הטרחה המגיע למערערים מן המשיב אין להסתמך על הסכמים עם עורכי דין אחרים, הואיל והפרקטיקה עימם אינה רלוונטית. במצב זה יש לפנות רק לפרקטיקה ולנוהג שבין הצדדים, שיש בהם כדי ליצור בסיס להבנה והשלמה עם ההסכמה החוזית (כאמור בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). לכן, מציין בית משפט קמא: "נמצא עצמנו שוב חוזרים לבחון את שיטת חיוב שכר הטרחה בפועל לאחר שתמה כביכול תקופת הנסיון, כאינדיקציה לשכר המוסכם שהיה אמור להשתלם לתובעים" (עמ' 9 סיפא לפסק הדין). י"ד. בית משפט קמא מפרט, בפיסקה 23 של פסק דינו, שורה ארוכה של מסמכים בנוגע לחשבונות שכר הטרחה שהוצגו בפניו (נספחים ג', נספחים ד', נספחים ה', וכן נספחים ט'1 + ט' 2), ומגיע למסקנה כי המערערים מבחינים היטב בין שיעורי שכר הטרחה הנדרשים לאחר תחילת ההסכם החדש לבין שיעורי שכר הטרחה לפי ההסכם הישן. מוסיף בית משפט קמא, כי מלבד הסתייגות כמעט חד פעמית מהסכם שכר הטרחה החדש לא היתה כל רתיעה של המערערים מחיוב לפי הסכם שכר הטרחה החדש על פני תקופה של למעלה משנתיים ומחצה. המערערים קיבלו בפועל, אף אם תוך מחאה וחוסר שביעות רצון, את הוראות ההסכם החדש ובמשך תקופה לא קצרה נהגו לפיו. בכך נוצר הן קיבול בהתנהגות והן נוהג בין הצדדים המחיל את הוראות ההסכם החדש, ומונע מן המערערים להעלות בדיעבד את הטענה כי ההסכם החדש הוחל לתקופת נסיון בלבד, שלאחריה יש להגיע להסדר אחר (עמ' 10 סיפא של פסק הדין). ט"ו. מוסיף בית משפט קמא, כי העובדה שהמערער מס' 2 צפה פיחות בשכרו בעקבות ההסדר החדש, והביע מורת רוח ממנו, אין פירושה שהוא לא הסכים לנהוג לפיו, ולו בבחינת "אין ברירה" כשהחלופה לכך היתה אובדן בנק כלקוח מוסדי. כל זאת, עד שנוכח המערער מס' 2 לדעת כי עדיף בלעדי אותו לקוח מאשר איתו בתעריף החדש, אך הבנה שכזו טבעי שהיא מתגבשת רק לאחר תקופה ממושכת. יתכן שהמערער מס' 2 קיווה, כי במשך הזמן הוא יוכל לשכנע את המשיב לעבוד בתעריף משופר, אך כל עוד לא הגיעו הצדדים לתעריף משופר, מחוייב היה המערער מס' 2, כל עוד המשיך לעבוד מול המשיב, לעבוד לפי התעריף החדש. ט"ז. עוד מציין בית משפט קמא, כי העובדה שלמרות המחלוקת על שכר הטרחה המשיכו המערערים לשמור על הבנק כלקוח למעלה משנתיים ומחצה (ולמעשה: קרוב לשלוש שנים) יש בה כדי להראות הסכמה וקבלה של שיעור שכר הטרחה, שאחרת חובה היתה להבהיר ללקוח כי התעריף החדש שהוא הנהיג, איננו מקובל עליהם, ולחדול לקבל תיקים לעבודה כל עוד שכר הטרחה איינו מוסכם. י"ז. מסקנת בית משפט קמא (בפיסקה 26 של פסק דינו) היא, כי בהתחשב במכלול הנתונים ניתן לקבוע שהסדר שכר הטרחה החדש (דהיינו, שכר טרחה בשיעור של 10% מן הגבייה), היה מקובל בפועל על המערערים, גם אם הם לא שבעו ממנו נחת, ולכן הם לא מצאו לנכון לטעון כנגדו במשך קרוב לשלוש שנים. זאת עד למועד בו נוכחו המערערים לדעת כי בתיקים בהם לא צלחו בגבייה, נוצרו להם הפסדים שלא היו נגרמים לפי תעריף שכר הטרחה הישן, הפסדים ברמה שלא הצדיקה את המשך העבודה מול המשיב כלקוח, ואז סיימו המערערים את ההתקשרות. י"ח. בתחילת שנת 2004 פנה המערער מס' 2 למשיב וביקש להשלים את תשלומי שכר הטרחה המגיעים לו עד לסכום של 6,000 ש"ח, לגבי כל אחד מן התיקים שהופיעו ברשימה, נספח ח' לתצהירו של המערער מס' 2, אך המשיב הביע התנגדות לכך. התקיימה ישיבה בין הצדדים, אך מן ההתכתבות שלאחריה עולה כי הצדדים לא הגיעו להסכמה (נספח י"ד לתצהיר המערער מס' 2 ונספח י' לתצהיר ישראל חדד). מציין בית משפט קמא, כי משסירב המשיב לשנות את הסכם שכר הטרחה ולהחזיר על כנו את ההסכם הישן, החליט המערער מס' 2, על דעת עצמו, להשיב על כנן את חובות המשיב כלפיו (לפי עמדתו הוא), בעבור תיקים שבהם לא נגבה כל סכום, ולדרוש תשלום ההפרשים והחלת תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), התשס"ב-2002 (להלן: "התקנות") על שיעורי שכר הטרחה המגיעים בגין תיקים אלה. י"ט. בית משפט קמא קבע שאין בהעלאת דרישתם זו של המערערים כדי להטיל חבות על המשיב לשלם שכר טרחה שאיננו מוסכם, ואשר בפועל לא נתבקש במשך כמעט 3 שנים, אלא אם המדובר בתקנות קוגנטיות במישור היחסים שבין הזוכה לבין בא כוחו, שאם לא כן, בהעדר הסכמה להצעת המערערים, לא ניתן לקבוע כי היה קיבול לגבי ההצעה שהפנתה לתקנות. למעשה, המשא ומתן לא הבשיל לכדי חוזה, וזמן קצר לאחר מכן סיים המערער מס' 2 את ההתקשרות עם הבנק. כ'. בהתייחס להוראות של התקנות הנ"ל טען המערער מס' 2, כי הן מיטיבות עם עורכי-הדין יותר מהוראות ההסכם החדש, ולכן היה על המשיב לנהוג לפיהן ולהחיל את האמור בהן על הסכמי שכר הטרחה עם המערערים, בהיות תקנות אלה קוגנטיות. המערערים גם שלחו למשיב את הסכם שכר הטרחה שבינם לבין בנק דיסקונט, הסכם המחיל את הוראות התקנות הנ"ל במערכת היחסים שבין הצדדים. כ"א. בית משפט קמא הגיע למסקנה, לאחר שדן במחלוקת שבין הצדדים, ותוך הסתמכות על הפסיקה (בר"ע (מחוזי באר שבע) 743/04 עקיבא נגד צוברי, מיום 30.5.05), כי שכר הטרחה חל באופן רטרואקטיבי רק בנוגע לפעולתו של כונס נכסים, אך לא בנוגע לטיפולו הרגיל של עורך-דין. רק במקרים בהם מתמנה כונס נכסים חלות התקנות גם על תיקים שנפתחו טרם התקנת התקנות. לכן, ככל שמדובר בתיקים בהם התמנו המערערים ככונסי נכסים, יש להחיל את הוראות התקנות באופן רטרואקטיבי (פיסקה 31 סיפא של פסק הדין, עמ' 15). ואולם, בכך טרם באה המחלוקת על פתרונה הואיל והשאלה הנוספת היא: באיזה מישור יחסים יש להחיל את התקנות הנ"ל: האם במישור היחסים אל מול החייבים (ומישור זה איננו לענייננו), או האם גם במישור היחסים שבין עורך הדין לבין הבנק - המשיב? כ"ב. המשיב טען, שאין בתקנות הנ"ל כל הוראות באשר לקוגנטיות שלהם בכל הנוגע ליחסי הבנק ועורכי-הדין מטעמו או כונסי הנכסים, להבדיל ממישור היחסים אל מול החייבים. לדעת הבנק מטרת התקנות היתה להגן על החייבים מפני חיובם בשכר טרחה גבוה באופן בלתי פרופורציונלי לסכום החוב, ולכן רק במישור זה התקנות הן קוגנטיות. כ"ג. בית משפט קמא נתן דעתו לפסיקה (רע"א 7287/06 ובר נגד יונה, מיום 12.6.08, פיסקה 18), והגיע למסקנה כי התקנות נועדו להגן על החייבים ולהסדיר את מימוש המשכנתאות והמשכונים של יחידים. תכלית התקנות היתה לייצר משטר המעודד מחד גיסא פרעון החוב, וזאת על דרך פסיקת שכר טרחה נמוך בתחילת ההליך, וגבוה יותר ככל שמתמשכים הליכי הכינוס, ומאידך גיסא למנוע הכבדת יתר על החייבים. בית משפט קמא מציין (פיסקה 33 של פסק הדין), כי מטרת התקנות היא להגן על החייבים שלא ייאלצו לשלם שכר טרחה בשיעור שאיננו מידתי. מוסיף בית משפט קמא, ששיעור שכר הטרחה אשר נקוב בתקנות דומה לתעריף שכר הטרחה החדש של המשיב. כ"ד. כותב עוד בית-משפט קמא, כי מטרת התקנות איננה להגן על התקשרותו של עורך-הדין עם הזוכה, שהרי אין המדובר במקרה זה בצד חלש הזקוק להגנה, ולכן תחולת התקנות במערכת יחסים זו שבין הבנקים לבאי כוחם היא דיספוזיטיבית, או לכל היותר כלי עזר מסייע לעיצוב הסכם שכר הטרחה. אמנם התקנות מבקשות לעודד גם עבודה איכותית על ידי עורך-הדין, אך מטרתן העיקרית היא להבטיח גבייה מהירה, תוך מתן הטבות לחייבים אשר יפרעו את חובותיהם במהירות. זו גם הפרשנות של המשיב (נספח ט"ו לתצהיר המערער מס' 2) שמוכן לשלם בהתאם להוראות התקנות, ובלבד שייגבו סכומים בפועל או שיאושר הסדר עם החייב. כ"ה. מוסיף בית משפט קמא, כי אף שכביכול היה מקום לתחולה רטרואקטיבית של הוראות התקנות, הרי שממילא הן אינן קוגנטיות במישור היחסים שבין המשיב למערער מס' 2. לכן, לא ניתן לחייב את המשיב לפעול לפי תקנות אלה ולשלם את שכר הטרחה לפי הקבוע בהן. הואיל והמשא ומתן להחלת תקנות אלה על מערכת היחסים שבין הצדדים לא הבשיל לכדי הסכם מחייב - נותר ההסדר הקודם על כנו. כ"ו. הסיכום הוא שהתקנות הנ"ל קוגנטיות ביחסים שבין החייב לבין הזוכה, אך אין הן מחייבות במישור היחסים שבין הבנק - הזוכה לבא כוחו. במערכת יחסים אחרונה זו רשאים הצדדים לעצב הסכם שכר טרחה כרצונם. אמנם, יתכן וראוי היה שהמשיב יאמץ את ההסדר שבתקנות גם ביחסים מול באי כוחו, ואולם אין הדבר מחייב, ובפועל המשיב לא נהג כך. המערערים מצידם בחרו במה שנראה היה להם כנראה אותה עת כרע במיעוטו (המשך עבודה מול המשיב ולו בתעריף החדש). אם הוסכם על תעריף שכר טרחה, ולו כזה שהתברר בדיעבד כבלתי כדאי, ואין תעריף מינימום קוגנטי, הרי שלכל היותר מצויים אנו במישור של טעות בכדאיות העיסקה. כ"ז. לפי בקשת המערערים הורה בית משפט קמא למשיב להמציא את הסכם ההתקשרות החדש שנעשה בין המשיב לבין עורכי דין אחרים המייצגים אותו, הסכם שיישם, לטענת המערערים, את הוראות התקנות במלואן. מציין בית משפט קמא, כי לפי ההסכם שהוצג (לפי החלטתו הנ"ל), שכר הטרחה יהא מותנה בגבייה בפועל מן החייבים, למעט מקרים מוחרגים, וכן מצהירים שם הצדדים כי הוראות התקנות הן דיספוזיטיביות במישור היחסים שבין הבנק לבין עורך הדין. מעיר בית משפט קמא שגם לפי אותו הסכם שכר טרחה שהוצג, אין תחולה רטרואקטיבית קוגנטית של התקנות הנ"ל על מערכת היחסים שבין הצדדים וההסכם אף קובע זאת במפורש. ההסכם מאמץ חלק מהוראות התקנות הנ"ל, ודוחה את חלקן. מוסיף בית משפט קמא, כי לצורך הוכחת שיעור שכר הטרחה המוסכם אין נפקות קונקלוסיבית להסכם שכר טרחה שבין המשיב לבין עורכי דין אחרים. מה שהוסכם עם עורכי דין אחרים, או הפרקטיקה שנהגה מולם, אין בהם כדי לחייב בהכרח במישור היחסים שבין המשיב לבין המערערים. כ"ח. בית משפט קמא לא קיבל את טענת המערערים, כי המשיב התנכל להם במובן של פסילת חשבונות שכר טרחה, ביטול פינויים, והגעה להסדרי חוב תמורת סכומים זעומים לעומת סכום החוב. כ"ט. טענה נוספת שהעלו המערערים היתה, שהמשיב נמנע מלהגיש כתצהיר עדות ראשית את תצהירו של מי שהיה לו הידע הממשי לגבי העובדות הרלוונטיות, דהיינו, מנהל מחלקת הגבייה, מר עמוס אפרים, שחיבר את הוראות התשלום לפי הסכם שכר הטרחה ואשר לא זומן לעדות, ויש בכך, לטענת המערערים, השלכה ראייתית לחובת המשיב, שהגיש במקום זאת את תצהירו של עו"ד ישראל חדד. תגובת מר חדד בעדותו (עמ' 12 לפרוט') היתה, שדווקא הוא זה שהיה אחראי על הגבייה והעבודה מול עורכי הדין, לרבות מול המערערים, ולכן לא היה צורך בתצהיר כפול. ל'. בית משפט קמא דן בטענתם זו של המערערים וציין, שככל שתפקידו של מר חדד חייב התעסקות בעבודה שוטפת מול עורכי הדין, הרי קנויה לו ידיעה אישית גם בנושא ההתנהלות מולם ומה סוכם עימם. בנוסף, גם במכתבו של המערער מס' 2 מיום 26.8.01 (מוצג ה' בתיק המוצגים של המערערים) נזכר דווקא עו"ד חדד כמי שמולו סוכמה תקופת הנסיון. אין לקבל את הטענה שמר חדד איננו הגורם המתאים לעדות מבחינת ידיעה אישית. ל"א. מסקנת בית-משפט קמא היא כי ממסכת הראיות במצטבר ניתן לקבוע, שהמערערים לא הרימו את הנטל, ולא הוכיחו את טענתם שהסכם שכר הטרחה עליו הם סמכו את יהבם בתביעה, (ההסכם מיום 5.4.00), הוא ההסכם שהיה מקובל על שני הצדדים. ל"ב. מוסיף בית משפט קמא, כי מלבד תיקי מימוש ושטרות טיפלו המערערים גם בתביעות משפטיות שהבנק היה צד להן, מבלי שיהיה לענין זה הסכם שכר טרחה כללי. לגירסת המערערים הוסכם, ששכר הטרחה יסוכם מול הבנק בכל מקרה לגופו ללא תלות בגבייה, לפי גובה שכר ראוי, ולפי היקף הפעולות בכל תיק. ואולם, כך נטען, לגבי 4 תביעות משפטיות בהן ייצגו המערערים את המשיב, סירב המשיב לשלם שכר טרחה בגין הטיפול: 1. תיק שווי סלמאן - החייב הוכרז כפושט רגל וקיבל הפטר מחובותיו. המערערים פתחו תיק מימוש ואזי הגיש החייב תביעה לביטול הליכי המימוש. התקיימו מספר דיונים ולבסוף ניתן פסק דין שדחה את התביעה כנגד הבנק. בנוסף, הוגשה בתיק זה תביעה כנגד הערבים במסגרתה הוכרז כי ההליכים למימוש הנכס מוצו, ומאחר והחייב איננו בכינוס נכסים, אין לפנות לערבים. עד למועד שחרורם של המערערים מן הייצוג התקיימו בתיקים אלה לא מעט ישיבות והליכים). המערערים דרשו בתיק זה שכר טרחה של 20,000 ש"ח, כולל מע"מ, נכון ליום 31.12.04. 2. תיק ושאחי עבד - תיק הוצל"פ לביצוע שטר חוב נפתח כנגד החייב והערבים ולאחר שהוגשה התנגדות הועבר הדיון לבית משפט השלום. הערב ביקש למחוק אותו מתיק ההוצל"פ ובקשתו התקבלה. בהמשך הוגשה תביעה כספית נפרדת נגד הערב על מלוא יתרת החוב. משנדחתה טענת ההתיישנות שהעלה הערב הסתיים הטיפול בתיק כולו. המערערים דרשו שכר טרחה שעומד על 11,834 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה. 3. תיק זיאדה זיאד - תיק הוצל"פ שנפתח נגד החייבים ביום 22.3.99. החייבים הגישו שתי תביעות נגד המשיב לביטול הליכי המימוש בהוצל"פ, וכן הוגשה תביעה נוספת על ידי נשות החייבים לבית המשפט המחוזי בחיפה. בנוסף הגיש המשיב ביום 9.2.04 תביעה כספית לבית משפט השלום בקריות נגד החייבים ולרבות צדדים שלישיים ובעל המקרקעין. במקביל להגשת התביעה שלחו המערערים חשבון שכר טרחה בגין הגשת התביעה על סך 22,000 ש"ח (נספח כ"ה לתצהיר המערער מס' 2), וסכום זה עמד ביום 31.12.07 על 27,400 ש"ח. 4. תיק תורג'מן עודד ומרים - החייבים הגישו תביעה נגד המשיב. אחרי דיון אחד ניתן פסק דין לטובת המשיב, ולאחריו הגיע החייב להסדר עם המשיב לפריסת תשלומים, אך לא עמד בו, ואזי חודשו ההליכים בלשכת ההוצל"פ. החייבים הגישו בקשה נוספת לצו מניעה בתיק הסגור, ולאחר דיון והחלטה שניתנה הגישו החייבים בקשות נוספות לבית המשפט, בסופן הגיעו הצדדים להסדר, ולכן הודיע הבנק על ביטול הליכי הכינוס וסגירת תיק ההוצל"פ. הבנק אישר, כי ההסדר עם החייבים כולל את שכר טרחת המערער בגין הטיפול בתיק בסך 22,000 ש"ח ששוויו עומד על 26,492 ש"ח נכון ליום 31.12.07 (נספח כ"ו לתצהיר המערער מס' 2). ל"ג. עמדת המשיב היא שהן לפי הוראות ההסכם הישן והן לפי הוראות ההסכם החדש, עורכי הדין אינם זכאים לשכר טרחה מעבר לזה שמצויין בהסכם כאשר הם מייצגים את הבנק - המשיב בתביעות ובקשות לצווי מניעה במסגרת הליכי הגבייה שבטיפולם. המצהיר מר ישראל חדד טען בחקירתו הנגדית, כי ההליכים בבית המשפט אשר נלווים להליכי הגבייה אמורים להתנהל ללא תשלום, בתור שירות לבנק, אלא אם מדובר בהליך חריג בהיקפו (עמ' 18 לפרוט'). רק לגבי תביעות יזומות נגד חייבים הוסכם, כי שכר הטרחה יעמוד על 10% מן הגבייה בפועל, כשבסוף ההליך ייקבע שכר טרחה נוסף באישור מיוחד, אם בכלל. המשיב מוסיף וטוען, כי המערער מס' 2 הסכים להסדר זה (המשיב מפנה למכתבו של המערער מס' 2 מיום 17.1.00, נספח ו' לתצהיר מר חדד). עוד מוסיף המשיב, שכך הם פני הדברים לפי ההסכם שבין המערערים לבין בנק דיסקונט ומכאן שזאת תנייה מקובלת. ל"ד. לטענה זו השיבו המערערים, שאמנם שכר הטרחה נועד לכסות גם את עלות ההתדיינויות בבית המשפט באותם תיקים, ואולם בתיקים שצויינו לעיל, התקיימו הליכים נוספים, וכן מדובר במקרים בהם הוגשו התביעות כנגד המגזר הערבי והדרוזי שבהם (כך לטענת המערערים) מימוש נכס איננו אפשרי, ולכן הסיכוי שישולם שכר טרחה למערערים, הוא קלוש. במקרים כאלה, כך טוענים המערערים, קביעת שכר טרחה כנגד גבייה איננה סבירה (עמ' 11 לפרוט'). ל"ה. בהתייחס לטיפול בתביעות בענין שווי סלמאן וושאחי עבד טען המשיב, כי הואיל ומדובר בתביעות/בקשות שהוגשו במסגרת הליכי מימוש, אין המערערים זכאים לשכר טרחה נוסף מעבר לזה שקיבלו. המשיב מוסיף, כי המערער מס' 2 בעצמו ביקש תשלום בסך 10% מן הגבייה (נספח י"ד 1 לתצהיר מר חדד, דהיינו, מכתבו של משרד המערערים מיום 18.10.04). מציין המשיב, כי הוא שילם למערערים סך של 8,775 ש"ח בתיק שווי סלמאן ו- 3,286 ש"ח עבור הגביה בתיקי וושאחי עבד (נספחים י"ד 1 - י"ד 8 לתצהיר מר חדד) ואינו חייב בתשלום נוסף. לגבי תיק זיאדה זיאד מציין המשיב שבגלל היקף ההליכים הוא אישר באופן חריג שכר טרחה נוסף של 7,865 ש"ח ומכאן שבגין שלושת התיקים, שילם המשיב 19,297 ש"ח. לטענת המשיב, בתיק תורג'מן, לא סילק החייב את יתרת ההלוואה, למרות משלוח המכתב (מיום 16.3.04 (נספח כ"ו לתצהיר המערער מס' 2), ולכן, לא היו זכאים המערערים לשכר טרחה בגין הסילוק. ל"ו. כותב בית משפט קמא (פיסקה 42 של פסק הדין) כי בנוסף לכך שקיימת הודאה מפורשת של המערער מס' 2 שבמרבית התיקים כלל הטיפול בתיקי המימוש גם ייצוג בפני בית המשפט, הרי שניתן לקבוע, כי ממילא לא הוכחה תביעתם של המערערים. הטעם לכך הוא, שככל שזכאים המערערים לשכר טרחה, הרי מדובר על שכר טרחה ראוי, ותביעה כזו יש להוכיח באמצעות חוות דעת של מומחה וראיות אובייקטיביות אחרות, כגון, דיווחי שעות, כרטסת הנהלת חשבונות ועוד. מציין בית משפט קמא, כי המערערים אמנם הגישו ארגז כבד ובו העתקי כל התיקים שצויינו לעיל, כדי להוכיח את מידת העבודה שבוצעה בהם, אך עדיין אין בכך כדי להוות ראיה מספקת לקביעת השכר הראוי. אין הדבר מצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט ואף אם נראה כי הושקעה עבודה נכבדה בתיק, הרי זהו רק אחד הפרמטרים שיש לשקלל (ע"א 136/92 ביניש עדיאל נגד דניה סיבוס, פ"ד מ"ז (5) 114, בעמ' 125 - 126, וכן ע"א 9282/02 יכין חק"ל נגד יצחק יחיאל, פ"ד נ"ח (5) 20(. מוסיף בית משפט קמא, שהגשת תיקים עבי כרס הינה אולי תנאי הכרחי, אך לא מספיק, כדי לכמת כדין שכר ראוי שהרי עובי התיק עצמו איננו גוזר את היקף העבודה ואת שאר הפרמטרים הרלוונטיים. ל"ז. בית משפט קמא דן גם בטענת המערערים בדבר שכר טרחה המגיע להם לטענתם בגין טיפולם בתיקו של החייב אסף זילברמן למימוש שיעבוד על נכס בהליכי הוצל"פ כשהמערער מס' 2 התמנה ככונס נכסים ופעל למכירתו. המשיב הורה על הפסקת ההליכים בתיק עד להשלמת הבנייה וקבלת טופס 4 ואולם, בסמוך לסיום ההתקשרות עם המערערים פעל המשיב למרות זאת למכירת הנכס AS IS. המערערים טוענים שפעולות המימוש הופסקו בהחלטה חד צדדית של המשיב והסתיימו רק לאחר שהמערערים סיימו את עבודתם עם המשיב. המשיב טען, כי למערער מס' 2 לא שולם שכר הטרחה הואיל והוא לא שימש בתפקידו ככונס נכסים במועד המכירה (עמ' 19 לפרוט'). בית משפט קמא קבע, שגם בהנחה שהמערער מס' 2 זכאי לתשלום חלקי בגין פעולות שביצע בתיק עד למועד ביטול המכירה וסיום ההתקשרות, הרי שדין התביעה להידחות מחמת העדר הוכחת השכר הראוי בגין הפעולות אותן הספיק המערער מס' 2 לבצע. מוסיף בית משפט קמא, שמקור הסכום הנדרש בגין עילה זו אינו ברור די צרכו ואינו נתמך בכל ראיה, מסמך, או חוות דעת מומחה, שיש בהם כדי להצדיק את שיעור שכר הטרחה בגין עבודה שלא הושלמה. ל"ח. טענה נוספת העלו המערערים לגבי תיק החייב דימיטרי מיטניצקי. בית משפט קמא קיבל בענין זה את תביעת המערערים וחייב את המשיב להעביר לעיריית קרית אתא את תשלום סכום חוב הארנונה (13,281 ש"ח) על מנת שניתן יהיה להשלים את הליכי רישום הזכויות על שם הקונה. ל"ט. בסיכום הדברים קובע בית משפט קמא, כי המערערים ביססו את עילת התביעה שלהם באופן בלעדי על הוראות ההסכם הישן, דהיינו, שבכל תיק על המשיב לשלם להם סכום של 6,000 ש"ח + מע"מ בהתאם לפעולות הננקטות בתיק, וזאת מתוך הנחה כי הסכם שכר טרחה זה הוא היחיד שחל. בית משפט קמא דחה את טענתם זו של המערערים, והוסיף שהמערערים לא טרחו לתבוע בגין ראש נזק חלופי לפיו בעבור התיקים שבהם הם טיפלו, הם לא קיבלו את מלוא שכר הטרחה שהיה אמור להשתלם להם על פי ההסכם החדש. דהיינו, לא נטען כי המערערים הצליחו בגבייה או בהגעה להסדר, אך לא שילמו להם את עשרת האחוזים המגיעים להם. ממילא הדבר גם לא הוכח. על יסוד כל אלה נדחתה התביעה (למעט האמור לעיל בענין חוב הארנונה בתיק מיטניצקי), ואולם, ללא צו להוצאות, וכדברי בית משפט קמא "שורת הדין כאן אינה ממצה את תחושת הצדק במלואה, והדבר יבוא לידי ביטוי באי פסיקת הוצאות". מ. המערערים ממאנים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, וערעורם המפורט מונח בפנינו. תמצית נימוקי הערעור: 1. שגה בית משפט קמא משקבע, כי המערערים הסכימו, בהתנהגותם, לעבוד על פי הסכם שכר הטרחה מנובמבר 2000, לו הם סירבו, ועליו הם מעולם לא חתמו, גם לאחר תקופת הנסיון (בת שלושה חודשים) עליה הסכימו הצדדים. 2. בית משפט קמא שגה משקבע, כי תקופת הנסיון נמשכה ללא הגבלה, כשברור שתקופת הנסיון שהחלה ביום 1.6.01 יכולה היתה להימשך לכל היותר 13 חודשים עד שפורסמו תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), התשס"ב-2002, שהן ורק הן קובעות את שכר הטרחה המגיע לעורכי דין וכונסי נכסים בפעולות מימוש דירות באמצעות הליכי הוצאה לפועל. 3. שגה בית משפט קמא משקבע, כי המערערים לא הוכיחו מהו השכר הראוי המגיע להם משום שלא הביאו מומחה שיעיד על גובה השכר הראוי. לטעמם של המערערים השכר הראוי נגזר מתוך שכר טרחת עורך-דין ושכר טרחת כונס נכסים שנקבעו במפורש בתקנות. אין זה סביר שמומחה כזה או אחר יכול להעיד כנגד התקנות, ואין כל צורך שמומחה יעיד בדבר קיומן של התקנות וחלותן, כשהדיון מתנהל בפני שופט מקצועי שאמור לדעת ולהבין את תחולת התקנות. משכך, גם לא היה מקום לקביעה כי חלופת השכר הראוי נזנחה. 4. לטעמם של המערערים החלופה הקיימת היא ההסכם בר התוקף מיום 5.4.00, אך גם אם אין תחולה לתקנות, ובגין התקופה שקדמה לתקנות, הרי קובע שכר הטרחה המינימלי המומלץ לפי חוק לשכת עורכי הדין ושכר הטרחה הפסוק בתיק ההוצאה לפועל הנקבע על פיו. 5. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא משלא קבע כי הימנעות המשיב מלהביא כעד מטעמו את מנהל אגף הגביה של המשיב בתקופה הרלוונטית, מר עמוס אפרים, שעדיין עובד בבנק, לא תתפרש כנגד המשיב, ולפי ההלכה הידועה בענין זה. 6. שגה בית משפט קמא כשלא קיבל את עדותה של עו"ד שרית בן שלוש מטעם המערערים בכל הקשור למגעים שהיו בינה לבין נציג הבנק שעמד מול המערערים בתקופה הרלוונטית, ושנפטר בינתיים, מר שמעון רוטמן ז"ל. 7. שגה בית משפט קמא משמתח ביקורת על המערערים שנהגו באופן חד צדדי לשלוח, החל מיום תחולת התקנות, חשבונות לפי הנקוב בתקנות, בשעה שההסתמכות על האמור בתקנות היתה כדין. מוסיפים המערערים, שהם עשו כל שביכולתם במשך 3 שנים, לשמור על המשיב כלקוח והמשיכו במהלך תקופה זו לעמוד לשרותו של המשיב, למרות הפסדים כספיים שנגרמו להם. 8. לטענת המערערים פסק בית משפט קמא בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שבא להגן על המערערים וקניינם הכספי בעוד שהמשיב עשה על חשבונם של המערערים עושר ולא במשפט. 9. מוסיפים המערערים, כי המשיב, במסמך רשמי שהוציא, קבע, כי התקנות חלות רטרואקטיבית על עניינים שקדמו להם, ושגה בית המשפט משקבע שהתחולה הרטרואקטיבית של התקנות חלה רק על שכר טרחת הכונס, אך לא על שכר טרחת עורך-דין. 10. לטעמם של המערערים, ככל שהתקנות אינן חלות רטרואקטיבית על שכר טרחת עורך-דין - הרי שהתחולה הרטרואקטיבית היא של הסכם שכר הטרחה האחרון מיום 5.4.00, ולחלופין, שכר הטרחה המחייב את הצדדים הוא שכר הטרחה הפסוק בתיק ההוצל"פ, לפי התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין. 11. לטענת המערערים שגה בית משפט קמא משקבע, כי תקנות ההוצל"פ קוגנטיות רק ביחסים שבין הבנק - הזוכה לבין החייבים, וכי אינן קוגנטיות לגבי הצלע השלישית עליה חלות התקנות, דהיינו, עורכי הדין והכונסים, שאינם רשאים לגבות שכר טרחה אלא בגובה שייקבע בתקנות. לדעת המערערים, על המשיב להשוות בין שכר הטרחה שהוא גובה לפי התקנות, לבין שכר הטרחה שהוא אמור לשלם לעורכי הדין שמטעמו ולכונסים, דבר שבית המשפט מצא אמנם כנכון, אך לא כמחייב. טוענים המערערים, כי בכך איפשר בית משפט קמא למשיב לעשות עושר ולא במשפט, דהיינו, לגבות שכר טרחה מן החייבים לפי התקנות, אך לא לשלמו במלואו לעורכי הדין שמטעם המשיב. 12. לטעמם של המערערים שגה בית משפט קמא משקבע, כי לא הוכח שכר ראוי גם בכל העניינים האחרים נשוא התביעה. גם בנוגע לטיפול בתביעות אלה עשה המשיב עושר ולא במשפט על חשבון המערערים, תוך שבית המשפט קובע כי לא הוכח בפניו השכר הראוי. לטענת המערערים, השכר הראוי והפסוק מופיע בתיקי הוצל"פ השונים בהם ייצגו המערערים את המשיב לפי שכר הטרחה שנפסק שם, וככל שלא נפסק שכר טרחה - לפי התעריף המינימלי והמומלץ של לשכת עורכי הדין. 13. לטענת המערערים שגה בית משפט קמא משלא קבע, כי המשיב פעל במשך מספר שנים באופן תמידי בדרך לפיה לא שילם את שכר הטרחה הנכון המגיע למערערים: בין אם לפי התקנות, בין אם לפי התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין, בין אם כפי שנפסק בתיקי ההוצל"פ, ובין אם לפי הסכם מיום 5.4.00. לדעת המערערים שגה בית משפט קמא משלא פסק למערערים את הפיצוי שהם טענו לו בגין התנהגות המשיב שבמשך מספר שנים קיפח את שכרם של המערערים ועשה על חשבונם עושר ולא במשפט. 14. לטענת המערערים שגה בית משפט קמא כאשר פירש באופן שגוי את הפסיקה הקובעת כי לתקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), התשס"ב-2002, תחולה רטרואקטיבית רק לגבי שכר טרחת כונס - כאשר לא קבע באותה נשימה כי באשר לשכר טרחת עורך-דין מחייב הדין שקדם לתקנות, דהיינו, שכר הטרחה שחל הוא השכר המינימלי המומלץ של לשכת עורכי-הדין ו/או שכר הטרחה המוסכם לפי הסכם שכר הטרחה מיום 5.4.00. לדעת המערערים, שגה בית משפט קמא בפרשנות הפסיקה שבבר"ע (מחוזי באר שבע) 743/04 יוסי עקיבא נגד צוברי, מיום 30.5.05, שם נקבע, כי באשר לשכר טרחת עורך-דין יש לשלם שכר טרחה א' לפי תקנות ההוצל"פ הנסמכות על שכר הטרחה המינימלי המומלץ של לשכת עורכי -הדין הממשיך להיות מחייב, וכן נפסק בתיק בר"ע 3015/02 ובר נגד אדמסקי (מיום 12.6.08) כי שכר הטרחה של עורך הדין כבר נקבע מיד עם הגשת הבקשה לביצוע, לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ, התש"ס-2000), וכי שכר טרחה זה מוסיף לעמוד בעינו באותם תיקים שבאו בגדרה של הוראת המעבר, בעוד שבית משפט קמא הלך לפי דעת המיעוט של כב' השופט (בדימוס) א. לוי, שהובעה בפסק הדין שב-בר"ע 3015/02. 15. לדעת המערערים, אין לקבל את מסקנת בית משפט קמא לפיה אין המשיב חייב לשלם לעורכי-הדין וכונסי הנכסים המייצגים אותו שכר טרחה לפי התקנות (בנימוק שהתקנות נועדו להגן על החייב מפני גבייה מוגזמת של שכר טרחה על ידי עורכי הדין וכונסי הנכסים). לטענת המערערים, לא יעלה על הדעת שבית משפט קמא יקבע, כי שכר טרחה, בין אם פסוק ובין אם מומלץ, ובפרט אם הוא הותקן בתקנות, מהווה "גבייה מוגזמת" של שכר טרחה על ידי עורכי-דין וכונסי נכסים . המערערים טוענים, כי על פי פסיקת בית משפט קמא עושה המשיב עושר ולא במשפט פעמיים, קודם כל הוא גובה שכר טרחה לפי התקנות הקוגנטיות, אך בהמשך הוא אינו מעביר את שכר הטרחה אל עורכי-הדין וכונסי הנכסים, ומשלשל את ההפרשים לכיסו. 16. המערערים חוזרים וטוענים, ששגה בית משפט קמא בקביעתו, כי ההסדר המחייב בין הצדדים הוא ההסכם, שמעולם לא נחתם, מנובמבר 2000, ומשלא קבע כי ההסדר המחייב הוא הסכם שכר הטרחה שנכתב בכתב ידו של מנהל מחלקת הגבייה של הבנק מיום 5.4.00. ככל שההסדר מיום 5.4.00 בוטל חד-צדדית על ידי הבנק שגה בית משפט קמא משלא קבע, כי התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי-הדין על-פיו נפסק שכר-הטרחה בתיק ההוצל"פ, הוא הקובע, וכי מאז תחולת תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), התשס"ב-2002, האמור בהן הוא ההסדר המחייב את כל הצדדים בתיקי ההוצל"פ. 17. עוד טעה בית משפט קמא משלא קבע, כי ההסכם שהנהיג המשיב לאחר ניתוק היחסים בין הצדדים לתביעה זו, ועל פיו אימץ המשיב את התקנות שהותקנו מספר שנים קודם לכן - הוא המחייב הן לגבי תשלום שכר טרחה לפי התקנות והן לגבי שכר ראוי, וכי יש בהתנהלותו זו של המשיב משום הודאה בנכונות טענות המערערים בתביעתם ולגבי השכר הנתבע. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא, בין היתר, גם בהכרעתו לגבי שכר הטרחה בענין החייב אסף זילברמן. 18. בסיכום הדברים עותרים המערערים לפסוק לזכותם את השכר המגיע להם, בין אם לפי המוסכם בין הצדדים בהסכם מיום 5.4.00, ובין אם לפי תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי-דין וכונסי נכסים), תשס"ב-2002, ובין אם לפי התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי-הדין, ובין אם לפי שכר הטרחה הפסוק בכל תיק ותיק, ובין אם כשכר ראוי. עד כאן תמצית טענות המערערים. מ"א. תמצית טענות המשיב: 1. צדק בית משפט קמא משקבע כממצא עובדתי שבפועל הסכימו הצדדים על החלת ההסכם החדש ביחסים שביניהם, וזאת לא לתקופת נסיון בלבד, וכי המערערים החלו לנהוג לפיו ושלחו חשבונות בהתאם לו, ללא הגבלת זמן. בית משפט קמא קבע, שכריתת ההסכם החדש נעשתה בדרך של קיבול בהתנהגות מצד המערערים. לפי עמדת המשיב, הסכם שכר הטרחה המוסכם, לפיו היו המערערים זכאים לשכר טרחה בגין הליכי גבייה (וכן גם בגין ייצוג בהליכים משפטיים אחרים), החל מיום 1.6.01, הוא ההסכם החדש בלבד, וזאת גם לאחר "תום תקופת הנסיון" הנטענת, בת 3 חודשים מיום 1.6.01, וגם לאחר כניסת תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים) התשס"ב -2002), לתוקף. 2. המערערים, כך נטען, הסכימו בכתב ובהתנהגות, לתנאי ההסכם החדש. אמנם במהלך התקופה הרלוונטית לתביעה הסתייגו המערערים מתעריף שכר הטרחה שנקבע בהסכם החדש, לגבי חלק מן התיקים שהועברו לטיפולם, ואף ניסו לשכנע את המשיב להסכים לתעריף שונה, לרבות גביית שכר טרחת עורך דין לפי התקנות, כפי שאלה פורשו על ידי המערערים, ואולם, המשיב לא נתן הסכמתו לכך. הגם שהמשיב לא הסכים לתעריף שהציעו המערערים, בחרו אלה להמשיך ולייצג את המשיב ולהציג חשבוניות תשלום לפי ההסכם החדש, ובכך קיבלו המערערים למעשה את תנאיו, גם אם בחירוק שיניים. 3. המערערים לא הצליחו להוכיח את טענתם כי הם זכאים לשכר טרחה, לפי ההסכם מיום 5.4.00 עליו הם ביססו את תביעתם. למערערים היתה ברירה להפסיק לתת שירותים משפטיים למשיב ולסיים את התקשרותם איתו. משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. כל טענה לגבי חוסר כדאיות בהמשך הייצוג לפי ההסכם החדש היא לכל היותר בבחינת "טענה בכדאיות העיסקה". 4. המשיב מציין, כי צדק בית משפט קמא משדחתה את טענת המערערים באשר להשלכה הראייתית הנובעת (לגירסתם) מחמת אי-העדתו של העד מר עמוס אפרים מטעם המשיב. לטענת המשיב אין רלוונטיות לעדותו של מר עמוס אפרים. הובהר בעדות עו"ד ישראל חדד, כי האחראי על הגבייה מול כלל עורכי הדין במועד הרלוונטי היה העד מר ישראל חדד, ואף מכתבי המערערים שנשלחו למר עמוס אפרים שוגרו עם העתק למר ישראל חדד, והוא זה שהשיב להם. 5. עוד מציין המשיב, שצדק בית משפט קמא משקבע, שאין נפקות קונקלוסיבית להסכם שבין המשיב לבין עורכי דין אחרים, שנחתם לאחר סיום ההתקשרות בין המשיב לבין המערערים. באשר למחלוקת בענין תחולת התקנות טוען המשיב, כי משנקבע בפסק הדין שהמערערים הסכימו להוראות ההסכם החדש, אף לאחר התקנת התקנות, מושתקים המערערים מלדרוש ולתבוע בדיעבד ששכר הטרחה ישולם לפי התקנות. 6. לדעת המשיב צדק בית משפט קמא משקבע, כי הוראות התקנות אינן קוגנטיות במישור היחסים שבין המשיב לבין המערערים, וכי הצדדים רשאים היו להתנות על הוראות התקנות ולהגיע להסכמות אחרות מאלה הקבועות בהן ביחס לשכר טרחה, כפי שעשו בפועל. כמו כן מציין המשיב, כי צדק בית משפט קמא בקביעתו שמטרת התקנות היא להגן על החייבים מפני גבייה מוגזמת של שכר טרחה, וכי מטרת התקנות לא היתה להגן על עורכי הדין וכונסי הנכסים, שאינם בגדר צד הטעון הגנה. 7. באשר לטענת המערערים לפיה גבה המשיב, לכאורה, שכר טרחה מן החייבים, אך לא שילמו במלואו למערערים ולעורכי הדין אחרים, מציין המשיב, כי זו טענה עובדתית חדשה המועלית לראשונה בערעור, ומכל מקום היא מחוסרת כל בסיס. 8. עוד טוען המשיב, שגם צדק בית משפט קמא בקביעתו שלא ניתן לקבל את עמדת המערערים אשר "רוקדים על שתי חתונות", ברצותם מחייבים לפי שיטה א', וברצותם מחייבים לפי שיטה ב' (פיסקה 25 של פסק הדין). מוסיף המשיב, שהמערערים אינם תובעים שכר טרחה לפי התקנות בכל תיקי הגבייה שהועברו לטיפולם. טוען המשיב, כי בחלק מן התיקים שהועברו לטיפולם על ידי המשיב קיבלו המערערים שכר טרחה בסכומים גבוהים מאלה להם היו זכאים, לכאורה, לפי התקנות, שכן, לפי התקנות זכאותו של כונס נכסים לשכר טרחה בגין הסדר שנערך עם החייב מותנית בפרעון החוב בפועל, ואילו לפי עדות עו"ד ישראל חדד שילם המשיב למערערים שכר טרחה בגין הסדרים מראש, גם אם לא נגבה סכום כלשהו מן החייבים על חשבון החוב. מציין המשיב, שהוא הקדים למעשה שכר טרחה למערערים, אף אם לא נגבה כל סכום במסגרת ההסדר עם חייבים. לכן, אם תיקבע זכאותם של המערערים לשכר טרחה לפי התקנות יהא עליהם להחזיר לידי המשיב את הכספים שקיבלו ביתר. 9. עוד טוען המשיב, כי טענת המערערים לגבי הקוגנטיות של התקנות נשמעת חסרת תום לב. אילו היתה הטענה כנה היו המערערים נמנעים מלגבות שכר טרחה ללא גביה בפועל. 10. המשיב מוסיף וטוען, כי צדק בית משפט קמא בקביעתו, כי חלופת השכר הראוי בהקשר לתיקי הגבייה נזנחה על ידי המערערים, ומכל מקום הם לא עמדו בנטל הוכחת זכאותם לשכר ראוי, והסתפקו בציון סתמי של הסעד האמור ללא כל פירוט, ומבלי לעמוד בנטל הוכחת הנדרש. 11. באשר לשכר טרחת עורך-דין בגין ייצוג בהליכים משפטיים ועניינים נוספים טוען המשיב, כי צדק בית משפט קמא משקבע, כי המערער מס' 2 הודה ששכר הטרחה ששולם, או אמור להיות משולם, בגין הטיפול בתיקי הגבייה כלל גם ייצוג בפני בית משפט בהליכים משפטיים שננקטו במסגרת או אגב הליכי גבייה, כדוגמת ההליכים המשפטיים בגינם תובעים המערערים שכר ראוי. הסדר זה לא היה ייחודי למשיב, אלא נקבע באופן זהה גם בהסכם שכר הטרחה שבין המערערים לבין בנק דיסקונט למשכנתאות. מוסיף המשיב, כי מר חדד מטעם הבנק העיד, ועדותו לא נסתרה, שהן לפי ההסכם הישן והן לפי ההסכם החדש לא היו עורכי הדין זכאים לשכר טרחה בגין ייצוג המשיב בהליכים משפטיים שננקטו במסגרת או אגב הליכי גבייה. שכר הטרחה ששולם בגין הליכי גבייה כלל גם את הטיפול בהליכים המשפטיים האמורים. 12. מוסיף וטוען המשיב, כי באשר לתביעת יזומות כנגד חייבים ו/או ערבים לשם גביית חובם למשיב הוסכם, כי שכר הטרחה יהיה אף במקרה זה 10% מן הגבייה בפועל של החוב למשיב, כשבסוף ההליך ייקבע שכר טרחה נוסף באישור מיוחד, אם בכלל. 13. כמו כן סבור המשיב, שצדק בית משפט קמא משקבע, כי אין המערערים זכאים לשכר טרחת עורך-דין בגין טיפולם בהליכים שהוגדרו כ"עניינים נוספים". 14. המשיב מוסיף נימוקים מטעמו שיש בהם לדעתו כדי להצדיק את דחיית התביעה ואשר לא הועלו בפסק הדין של בית משפט קמא: מציין המשיב, שהמערערים נתנו את הסכמתם להסכם החדש לא רק בהתנהגות אלא גם בכתב, כעולה ממכתבי המערערים נספחים ה' (1) + ה' (2) לתצהיר מטעם המשיב (מש/3). לחלופין: המערערים לא הוכיחו את זכאותם לשכר טרחה לפי הוראות ההסכם הישן, הואיל והם לא הוכיחו שהם ביצעו את הפעולות המפורטות באותו הסכם. 15. באשר לתקנות טוען המשיב, כי משידעו המערערים שהמשיב עומד על קיום ההסכם החדש גם לאחר שהותקנו התקנות, וכי פרשנותם להוראות התקנות שונה מפרשנותו של המשיב, היה על המערערים להפסיק את מתן השירותים המשפטיים למשיב. 16. לחלופין, מוסיף המשיב, כי המערערים לא תבעו, וממילא לא הוכיחו, את הסכומים המגיעים להם, לטענתם, לפי התקנות. הסכומים הנתבעים בנספח כ' לתצהיר העדות של המערער מס' 2 (מוצג ת/2) הינם, לטענת המשיב, לפי תעריפי ההסכם הישן, ואין בינם לבין התקנות ולא כלום. דהיינו, הסכומים הנתבעים בנספח כ' הם השלמה לסך של 7,020 ש"ח (כולל מע"מ), וסכום זה נתבע בכל תיק ותיק שבאותו נספח, ללא קשר לסכומי החוב ששולמו על ידי החייבים בכל תיק ותיק. טוען המשיב, כי בתיקים הנ"ל, שפורטו בנספח כ', לא נגבו כלל סכומים על ידי המערערים, שהרי אילו היו נגבים סכומים היה משולם למערערים שכר טרחת עו"ד בשיעור של 10% מן הסכום שנגבה, לפי ההסכם החדש. משלא נגבו סכומים בתיקים הנ"ל, שפורטו בנספח כ', הרי שלא נפרע כל חוב, ולכן אין המערערים זכאים לשכר טרחה לפי התקנות בכלל, ובסך 7,020 ש"ח בפרט. 17. באשר לחלופת השכר הראוי מציין המשיב, כי תנאי לחלופה זו הוא העדר הסכם בין הצדדים, בהתקיים חוזה לשכר מוסכם אין להיזקק לדרישה לשכר ראוי. משקבע בית משפט קמא שקיים הסכם מחייב בין הצדדים (משמע, ההסכם החדש מנובמבר 2000) אין מקום לדון בחלופה של שכר ראוי. עד כאן תמצית טענות המשיב. מ"ב. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 13.3.12 חזרו בפנינו ב"כ הצדדים על תמצית טענותיהם. לאחר שנתנו את דעתנו לפסק דינו של בית משפט קמא, ולטיעוניהם המפורטים של שני הצדדים בכתב ובעל פה, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. מ"ג. סקרנו בהרחבה את קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בפסק דינו, את השגותיהם של המערערים, ותשובות המשיב, וכן עיינו בתיקי המוצגים שבפנינו. שוכנענו, כי לא נפל פגם בפסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא, אשר ראה ושמע את העדים שהופיעו בפניו, ואשר עיין במוצגים הרבים שהונחו בפניו. פסק הדין מתבסס על התשתית הראייתית שהוצבה בפני בית משפט קמא, ומסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא נגזרות מן הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין. מ"ד. קביעתו של בית משפט קמא (פיסקה 22 של פסק הדין) לפיה: "הנתונים שהובאו בפניי מטים הכף לדעה כי בפועל אכן הסכימו הצדדים על החלת ההסכם החדש במערכת היחסים שביניהם, ולא לתקופת נסיון בלבד, על אף שדרך כריתתו לא היתה דרך המלך, בחתימה מסודרת", חורצת למעשה את הדין באשר לעיקר התובענה. קביעה זו היא בבחינת ממצא עובדתי. למותר להזכיר, כי הפסיקה קובעת שלא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה, ומה גם שבענייננו, לא הסתפק בית משפט קמא בקביעות כלליות וגורפות אלא צלל לעומק הראיות שהובאו בפניו, ניתח את טענות הצדדים, ונימק כראוי את קביעותיו. מ"ה. כך, למשל, קבע בית משפט קמא כי : "התנהלות הצדדים בפועל, אליה אדרש להלן, מצביעה כי חישוב שכר הטרחה התבצע על פי הוראות ההסכם החדש, גם לאחר סיומה של תקופת הנסיון, ומכאן שלפנינו קיבול בהתנהגות לתנאי ההסכם" (עמ' 9 לפסק הדין, פיסקה 22). בית משפט קמא הוסיף וציין, שגם לאחר "תקופת הנסיון" של שלושה חודשים (אליבא דגירסת המערערים) המשיכו הצדדים לנהוג לפי התעריף החדש ביחסים שביניהם, ומכיוון שהמשיב היה לקוח מוסדי ותיק של המשרד ניתן אכן לקבל שהיתה הסכמה של המערערים להתחיל לעבוד לפי התעריף החדש, ולא לתקופת נסיון בלבד, גם אם בחירוק שיניים, ותוך נסיון להעביר את רוע הגזירה. אך בכל זאת מתוך הסכמה (שם, בפיסקה 22). מ"ו. מוסיף וקובע בית משפט קמא, בעמ' 10 סיפא לפסק דינו, לאחר שסקר שורה של מסמכים כי: "מלבד הסתייגות כמעט חד פעמית מהסכם שכר הטרחה החדש, לא נראה כל רתיעה של התובעים מחיוב לפיו , משך למעלה משנתיים וחצי. הלה קיבל בפועל, אף אם תוך מחאה וחוסר שביעות רצון, את הוראות ההסכם החדש, ומשך תקופה לא קצרה נהג לפיו, בכך נוצר הן קיבול בהתנהגות והן נוהג בין הצדדים המחיל את הוראות ההסכם החדש ומונע העלאת הטענה בדיעבד כי זה הוחל לתקופת נסיון בלבד, שלאחריה יש להגיע להסדר אחר". מסקנת בית משפט קמא לפיה: "כל עוד לא הגיעו הצדדים לתעריף משופר כאמור, מחוייב היה עו"ד X כל עוד הוסיף לעבוד מול הבנק -לעבוד בתעריף החדש" - מקובלת עלינו במלואה (עמ' 11 של פסק הדין, פיסקה 23 סיפא). עסקינן איפוא בקביעה עובדתית, שמבוססת כראוי על התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא, ועולה בקנה אחד עם השכל הישר. קביעה זו חורצת למעשה, כאמור כבר לעיל, את גורל התובענה בעיקרה. מ"ז. מקובלת עלינו טענת המשיב, שנוכח קביעתו זו של בית משפט קמא מתייתר הצורך לדון בחלופת השכר הראוי, שהרי מקום בו נוצרה הסכמה בין הצדדים, כפי שנקבע על ידי הערכאה קמא, (וגם כשעסקינן בהסכמה על דרך התנהגות), ייקבע שכר הטרחה המגיע בהתאם להסכם שנוצר, ואין הצדקה לקבוע את שיעורו של השכר הראוי. למעלה מן הדרוש נעיר, כי מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא לפיה גם לא עמדו המערערים בנטל ההוכחה הנדרש לצורך קביעת שיעורו של שכר הטרחה הראוי, ולא הובאו בפני בית משפט קמא הראיות הדרושות, ובכלל זה חוות דעת ומומחים, לענין הפרמטרים לקביעת שיעורו של השכר הראוי (ע"א 136/92 ביניש עדיאל נגד דניה סיבוס, פ"ד מ"ז (5) 114, בעמ' 123, וכן ע"א 9282/02 יכין חק"ל נגד יחיאל, פ"ד נ"ח (5), 20, בעמ' 27). האמור לעיל הינו למעלה מן הצורך, הואיל והעובדה שלמרות המחלוקת בענין שכר הטרחה המשיכו המערערים לעבוד עם המשיב קרוב לשלוש שנים, יש בה כדי להעיד על הסכמה לתעריף החדש של שכר הטרחה, שאחרת היה על המערערים להבהיר למשיב שהתעריף החדש אינו מקובל עליהם ולהימנע מלקבל למשרדם תיקים מן המשיב, כל עוד לא הושגה הסכמה לגבי שכר הטרחה (עמ' 11 בפסק הדין, פיסקה 24). מ"ח. האם יש בתקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), התשס"ב -2002 (קובץ תקנות 6186, תשס"ב (21.7.12) עמ' 1158) להלן: "התקנות") כדי להביא לשינוי תוצאת פסק הדין? התשובה על כך שלילית. מ"ט. כאמור כבר לעיל, קבע בית משפט קמא עובדתית שהמערערים המשיכו לעבוד עם המשיב תקופה של קרוב לשלוש שנים בהתאם לתעריף שכר הטרחה החדש, התנהלות המצביעה על הסכמה בין הצדדים, על דרך התנהגות. משכך, אין בתקנות כדי להביא לשינוי התוצאה, אלא אם תתקבל טענת המערערים כי מדובר בתקנות שהן קוגנטיות לא רק בנוגע לחייבים, אלא גם במישור היחסים שבין המערערים לבין המשיב. נ'. בסוגיה זו מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא לפיה נועדו התקנות להגן על החייבים ולהסדיר את אופן מימוש המשכנתאות והמשכונים של יחידים, כעולה מן האמור בדבריו של כב' השופט ס' ג'ובראן ב- רע"א 7287/06 ובר נגד יונה, מיום 12.6.08 (פיסקה 18), כפי שמצוטט בפסק דינו של בית משפט קמא: "חוק הגנה על נוטלי הלוואות לדיור קבע מערך מדורג של פעולות עד לשלב האחרון של מימוש הנכס על ידי כונס הנכסים. בין היתר, מתוקף סעיף 81 ב' (1) (ד') הותקנו תקנות הוצאה לפועל שקבעו שכר טרחה מדורג, שהנו חלק ממערך מדורג כולל לפתיחת תיק הוצאה לפועל ומימוש דירת המגורים של יחידים. תכלית חקיקת סעיף 81 ב' 1 (ד') היתה ליצור סדר בתחום שכר הטרחה של עורכי דין וכונסים במימוש משכנתאות ולהקל עם החייבים על ידי קביעת שכר טרחה מדורג.....". נ"א. בית משפט קמא כותב בעמ' 16 של פסק הדין, פיסקה 33: "אין מטרתן של התקנות להגן על התקשרותו של עוה"ד עם הזוכה, שכן אין המדובר במקרה זה בצד החלש הזקוק להגנה, ועל כן תחולת התקנות במערכת יחסים זו שבין הבנקים לבאי-כוחם הינה דיספוזיטיבית או לכל היותר כלי עזר מסייע לעיצוב הסכם שכר הטרחה ....". דבריו של בית משפט קמא מקובלים עלינו. המסקנה המתבקשת היא שבמישור היחסים שבין הבנק (המשיב) לבין עורכי דינו (המערערים) התקנות אינן קוגנטיות ואין בהן כדי לגבור על הסכמתם של המערערים ( על דרך ההתנהגות) לעבוד עם הבנק בהתאם לתעריף שכר הטרחה החדש. נ"ב. בצדק גם הוסיף והעיר בית משפט קמא (עמ' 16 סיפא לפסק הדין) ששכר הטרחה שפוסק בית המשפט לצד שזכה - שייך ללקוח, ויארע לא אחת שיהא פער בין שכר הטרחה שנפסק ללקוח, לבין שכר טרחה לו זכאי עורך הדין מאותו לקוח על פי הסכם שכר הטרחה שביניהם. לכן, בענייננו, מכיוון שהתקנות הנ"ל קוגנטיות ביחסים שבין החייב לזוכה, אך לא במישור היחסים שבין הבנק (המשיב) לבאי כוחו (המערערים), רשאים הצדדים לעצב את הסכם שכר הטרחה כרצונם. נ"ג. אחת הטענות של המערערים היתה, כי לאחר סיום ההתקשרות עמם התקשר המשיב בהסדר שכר טרחה חדש עם עורכי דין אחרים, ובמסגרת זו יישם המשיב את הוראות התקנות במלואן. בית משפט קמא הורה להמציא לעיונו את ההסכם, בחן אותו, והגיע למסקנה כי גם בהסכם זה אין תחולה רטרואקטיבית קוגנטית של התקנות על יחסי הצדדים, והוסיף, כי ההסכם מאמץ חלק מהוראות התקנות ודוחה את חלקן, בהתאם להתניה דיספוזיטיבית, ובדומה להוראות ההסכם החדש שחל על המערערים (עמ' 17 בפסק הדין). מקובלת עלינו במלואה הערת בית משפט קמא, שם, בפיסקה 34 : "כי לצורך הוכחת שיעור שכה"ט המוסכם אין נפקות קונקלוסיבית להסכם עם עורכי דין אחרים. מה שהוסכם או הפרקטיקה שנהגה מולם אינה מחייבת בהכרח במישור היחסים מול התובע....". מכאן,שאין בהסכם שכר הטרחה שבין המשיב לבין עורכי דין אחרים המייצגים אותו, ושנעשה לאחר סיום ההתקשרות עם המערערים, כדי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. נ"ד. גם את טענת המערערים בדבר הימנעות המשיב מלהביא לעדות את מנהל מחלקת הגבייה, מר עמוס אפרים, אין לקבל. בית משפט קמא דחה טענתם זו של המערערים וציין, בין היתר, כי מן המסמכים שצורפו עולה, כי מכתבי המערערים שנשלחו למר אפרים, נשלחו עם העתק לעו"ד ישראל חדד (עמ' 12 לפרוט'), שהיה המצהיר מטעמו של המשיב. במכתבו של המערער מס' 2 מיום 26.8.01 (מוצג ה' שבתיק המוצגים מטעם המערערים), נזכר מר ישראל חדד כמי שמולו סוכמה תקופת הנסיון, ומה גם שהסכם שכר הטרחה הקודם, מיום 5.4.00, נחתם על ידי מר ישראל חדד. לכן, בצדק קבע בית משפט קמא כי "קשה להלום שאין הוא הגורם המתאים לעדות מבחינה ידיעה אישית" (עמ' 18 בפסק הדין). נ"ה. גם את השגות המערערים כנגד דחיית התביעה בגין "טיפול בתביעות משפטיות" (תיקי שווי סלמאן, ושאחי עבד, זיאדה זיאד, ותורג'מן עודד ומרים) אין בידינו לקבל. כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, הן לפי ההסכם הישן, והן לפי ההסכם החדש, אין עורכי הדין זכאים בתיקי המימוש לשכר טרחה נוסף, מעבר למופיע בהסכם, כאשר הם מייצגים את הבנק בתביעות ובקשות לצווי מניעה במסגרת הליכי גבייה שבטיפולם, אלא אם מדובר בהליך חריג בהיקפו. תניה זו הופיעה גם בהסכם שכר הטרחה שבין המערערים לבין בנק דיסקונט (עמ' 20 של פסק הדין, פיסקה 39). נ"ו. המשיב ציין, שבתיקי שווי סלמאן וושאחי עבד, מדובר בתביעות/בקשות במסגרת הליכי מימוש נכס, ואין המערערים זכאים לשכר טרחת עורך דין מעבר לתשלום כפי ששילם המשיב: 8,775 ש"ח בתיק שווי סלמאן, ו- 3,286 ש"ח בתיק ושאחי עבד. המשיב ציין, כי המערער מס' 2 עצמו ביקש תשלום בשיעור של 10% מן הגבייה (נספח י"ד 1 בתצהיר עו"ד ישראל חדד). בענין זיאדה זיאד, אישר המשיב בגין היקף ההליכים, באופן חריג, תשלום שכר טרחה נוסף בשיעור של 7,865 ש"ח. בענין תיק תורג'מן טען המשיב, שהחייב לא סילק את יתרת ההלוואה ולכן לא היו המערערים זכאים לשכר טרחה בגין הסילוק, ובית משפט קמא ציין בענין זה שיש ממש בטענת המשיב, הואיל ולפי המכתב, נספח כ"ו, המופנה מן הבנק -המשיב אל החייבים נכתב, שעם קבלת הסכום הנקוב בו, עד לתאריך הנקוב, ישוחרר נכס מסויים משעבוד, ואולם, כאמור יתרת ההלוואה לא סולקה. נ"ז. בית משפט קמא הוסיף וציין בפסק דינו (עמ' 21), שהמערער מס' 2 הודה בעדותו (עמ' 11 לפרוט') כי במרבית התיקים כלל הטיפול גם ייצוג בפני בית המשפט, אלא שלדעת המערער מס' 2 אין זה סביר להסתפק בתשלום שכר טרחה כנגד גביה, נוכח ריבוי ההליכים המשפטיים, ואולם, בית משפט קמא קבע, שבכל מקרה לא עלה בידי המערערים להוכיח את תביעתם הואיל וככל שזכאים המערערים לשכר טרחה בגין הטיפול המשפטי בארבעת התיקים הנ"ל הרי עסקינן בשכר טרחה ראוי. תביעה לשכר ראוי היה על המערערים להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה וראיות אובייקטיביות אחרות (דיווחי שעות, כרטסת הנהלת חשבונות, ועוד), וכזאת לא נעשה. נ"ח. סבורים אנו, שבצדק התבסס בית משפט קמא בסוגיה זו על פסיקת בית המשפט העליון ב- ע"א 136/92 ביניש עדיאל נגד דניה סיבוס, פ"ד מ"ז (5) 114, וכן ע"א 9282/02 יכין חק"ל נגד יצחק יחיאל, פ"ד נ"ח (5) 20, והוסיף שאין די בכך שהמערערים הגישו את העתקי כל התיקים הנ"ל כראיה, הואיל ושכר הטרחה אינו נגזר (רק) מעוביו של התיק, אלא יש להוכיח בפני בית המשפט את כל שאר הפרמטרים הרלוונטיים, כעולה מן הפסיקה שצויינה לעיל, וזאת באמצעות חוות דעת מומחה, וראיות אובייקטיביות נוספות, וראיות כאלה לא הובאו. קביעותיו ומסקנותיו המנומקות היטב של בית משפט קמא בכל הנוגע לדחיית התביעה באשר לשכר הטרחה בגין הטיפול בתביעות הנ"ל מקובלות עלינו, וכך גם באשר לדחיית התביעה בנוגע לשכר הטרחה לגבי תיק החייב אסף זילברמן (פיסקה 44 של פסק הדין). נ"ט. אם לסכם את כל האמור לעיל : לא שוכנענו כי נפלה שגגה בפסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא. קביעותיו ומסקנותיו של שופט קמא מתבססות כראוי על התשתית הראייתית שהונחה בפניו, ומעוגנות בדין, בפסיקה ובשכל הישר. אין כל הצדקה להתערב בהן. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שדין הערעור להידחות, וכך אנו מחליטים. בית משפט קמא נמנע בפסק דינו מלעשות צו להוצאות בציינו (פיסקה 48 של פסק הדין): "אלא ששורת הדין כאן אינה ממצה את תחושת הצדק במלואה. הדבר יבוא לידי ביטוי באי פסיקת הוצאות". נוכח דבריו אלה של בית משפט קמא מורים גם אנו שכל צד ישא בהוצאותיו. שכר טרחת עורך דיןבנקשכר טרחהעורך דין