שימוש במאגרי מידע

בעידן דיגיטלי, ובריבוי מאגרי מידע, אין הפרדה בין פרטי המידע, קל להצליב בין נתונים, כך שלעיתים פרט מסוים שלא נראה בו כמידע פרטי, יהפוך לכזה אם יוצלב עם מידע אחר. בפסק דין שניתן בימים אלו בעע"מ 1386/07 עיריית חדרה נ' שנרום בע"מ, ע"י מנהלה עמנואל דוידי (ניתן ביום 16.7.12, להלן: עניין עיריית חדרה), הדגיש זאת בית המשפט העליון. בסביבה דיגיטלית כל פריט מידע ניתן לשמירה ועיבוד בקלות יחסית. כמות המידע הנאגר והאפשרויות לגזור ממנו מסקנות עצומה בהיקפה. עומר טנא, "הסתכל בקנקן וראה מה יש בו: נתוני תקשורת ומידע אישי במאה העשרים ואחת", בתוך: רשת משפטית: משפט וטכנולוגית מידע, 287, 288 (ניבה אלקין-קורן ומיכאל בירנהק עורכים, תשע"א-2011), מדגיש את הדברים: "עם התפתחותן של טכנולוגיות תקשורת ושל מערכות מידע חדשות, הטשטשו ההבדלים בין מידע אישי לבין מידע שאינו אישי... הבחנות פורמליות אלה שוחקות את ההגיון שביסוד המסגרת החוקית הקיימת והתוצאה היא שפרטיותם של יחידים נשחקת". ומוסיף בעמ' 301: "הגברת היכולות הטכנולוגיות המאפשרות לאגור מידע בהיקף אדיר ובעלויות שוליות על שבבים דקים משערה, להצליב את המידע עם מידע ממאגרים שונים, לחפש במידע ולמצוא פרטי-פרטים בתוך שברירי שניה באמצעות טכנולוגיות הזמינות לכל אדם המחובר לאינטרנט - כל אלה הופכים כל מידע, לרבות מידע שנראה טריוויאלי, לבעל פוטנציאל לפגוע בפרטיות.". בירנהק, הזכות לפרטיות בעמ' 198 מגיע למסקנה דומה: "בעולם הדיגיטלי שבו המידע שמור כסיביות (ביטים) קל יותר לעבד את המידע, ובכלל זה להצליבו עם מידע אחר. פעולה אפשרית אחרת בנוגע למידע ששמור בצורה דיגיטלית היא של כריית מידע (data mining). כריית מידע היא חיפוש קשרים בין פרטי מידע שאינה מובנת מאליה. בסביבה דיגיטלית כל פריט מידע ניתן לשמירה בקלות ולעיבוד. כמות המידע שאפשר לעבד בדרך זו היא אדירה וחסרת תקדים. בתנאים כאלה כל פריט מידע חשוב וכל פריט מידע עשוי להיות מענין...בסביבה הדיגיטלית כל פרט מידע חשוב, בלי קשר לתוכנו. גם אם המידע כשלעצמו נראה תמים מהיבט של פרטיות, הרי הוא נושא בחובו פוטנציאל לחשוף עוד פיסה של חיינו. רסיסי המידע מצטרפים יחדיו ויוצרים את הפרופיל שלנו... הגישה האנאלוגית שרואה רק בפרטי מידע מסוימים משום מידע אישי או מידע רגיש שראוי להגנת הדין, מחמיצה את האפשרויות (לטובה או לרעה) הטמונות במידע בסביבה הדיגיטלית. " מאגרי מידע