רשלנות רפואית פה ולסת

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רשלנות רפואית פה ולסת:

תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית בטיפולי פה ולסת.

תמציתה התביעה – טיפול דנטאלי פשוט שהוביל לפתיחת תיבת פנדורה. תמצית ההגנה – הטיפול היה תקין לחלוטין והתובעת טופלת על הנתבעים האשמות שווא.

מושגים נדרשים
1. התובעת הינה בעלת סגר מסוג CLASS II : זהו מצב בו הלסת התחתונה נמצאת בעמדה אחורית ביחס לעליונה והמנשך עמוק. במצב זה קיים מגע בין שיני מלתעות לשיניים טוחנות בחלק האחורי של הלסתות בלבד. השיניים הקדמיות – עליונות בולטות קדימה וכלפי מטה, עוטפות את כותרות השיניים התחתונות כאשר השיניים התחתונות הקדמיות אינן באות במגע כמקובל עם חלק הפנימי של כותרות השיניים העליונות, אלא עם החניכיים בקדמת החיך. במצב כזה ישנה חשיבות יתרה למנשך אחורי השומר על גובה המנשך בפה [להלן – "הסגר"].

2. הצדדים חלוקים לגבי כינויה של התופעה הבאה ולגבי היתכנותה במצב סגר כזה. מדובר בתופעה בה השיניים הקדמיות נוטות עוד יותר קדימה ומתרחקות מקשת השיניים עקב ספיגה של עצם הרכס ותוצאתה POSTERIOR BITE COLLAPSE ובתרגומה "איבוד גובה המנשך האחורי". כך תכונה בהמשך.

3. בחלק החיך הפונה אל פנים הפה ובין השיניים הקדמיות 11 ו – 21 מצויה בליטת חניכיים רכה וטבעית ושמה PAPILLA. לצורך הנוחות אשתמש באותיות עבריות – "פפילה". בתוך הפפילה הזו עובר עצב אינסיזלי [להלן – "עצב הפפילה" או "העצב"].

4. הפרעות במערכת הלעיסה מכונות TDM - קיצור של TEMPORO MANDIBULAR DISORDERS. הן מתבטאות בתופעות במפרק, בשרירי הלסת ובקליקים, יחד או לחוד. בהמשך אכנה אותן "הפרעות במערכת הלעיסה".

5. שחיקה או הידוק שיניים מכונות – BRUXIM , אכנה אותן בהמשך "שחיקה".

6. מצבה של התובעת עובר לטיפולים: שני גשרים המותקנים בחלק האחורי של לסת תחתונה: אחד בצד ימין, בין השיניים 44 ל – 47, החולף במקום בו הייתה בעבר שן 45 שנעקרה וכן על שן 46 סובלת מעששת. השני מצד שמאל בין השיניים 34 ל – 36, החולף במקום בו הייתה בעבר שן 35 שנעקרה [להלן – "הגשר" או "גשר ימין" ו "גשר שמאל"].

רקע
7. אביא כעת את כרונולוגיית הטיפולים שאינה שנויה במחלוקת וכפי שהשתקפה ברשומות הרפואיות של נתבעת 3 [להלן "מכבי" או "המרפאה"]. למען הסר ספק אבהיר כי מקום בו מצוינות "תלונות" של התובעת המדובר ברישומי המרפאה המהווים ראיה לעצם רישומם אלא במידה ובהיקף עליהם מעיד מי שרשם אותם מפי התובעת.

טיפול במרפאה
8.1. התובעת טופלה במרפאה בין התאריכים 18.6.85 ועד כולל 9.2.01 .

8.2. ביום 22.12.98 או בסמוך פנתה התובעת למרפאה ובידה הצעת מחיר של קופ"ח כללית להחליף ולבצע גשר ימין. היא טופלה על ידי נתבע 1, ד"ר אוסטרמן, רופא שיניים כללי. ד"ר אוסטרמן קבע שהתובעת זקוקה לגשר ימין חדש. הוא הציע לעקור את שן 46 העששתית, לבצע טיפול שורש בשן 44 וגשר קבוע בין שיניים 44 ל – 47. אין מחלוקת כי הציע לתובעת הרכבת שתלים במקום השיניים 45 ו – 46 ולאחר מכן להרכיב את הגשר החדש.

8.3. ביום 24.12.98 או בסמוך חתמה התובעת על התיבה הבאה: "לא מעוניינת בשום פנים ואופן בשתלים". החתימה בוצעה בפני הפקידה בלהה. על כן החל ד"ר אוסטרמן בהרכבת גשר ימין על גבי השיניים הקיימות.

8.4. ביום 25.12.12 עקר ד"ר אוסטרמן את שן 46, השחיז שיניים 44 ו – 47 והרכיב גשר זמני.

8.5. בין התאריכים 2.2.99 ל - 25.2.99 נלקחו מידות ונערכו מדידות. התובעת לא התלוננה בשלב זה על אי נוחות, מנשך או כאבים כלשהם.

8.6. ביום 4.3.99 הודבק גשר ימין קבוע באמצעות דבק זמני. מכאן ואילך הוא יכונה "הגשר".

8.7. ביום 18.3.99 התלוננה התובעת על "נשיכת" החיך [עליון, י.ה.] בעת נגיסה. בבדיקה נמצא מנשך עמוק ללא סימנים בחיך. יחד עם זאת הורדו נקודות מגע בחיך על ידי השחזת שיניים עליונות – קדמיות.

8.8. ביום 22.3.99 ובשיחה טלפונית דיווחה התובעת על הקלה אך המשיכה להתלונן על אי נוחות בנגיסה. התובעת הופנתה לייעוץ פרוטטי.

8.9. ביום 29.3.99 נבדקה התובעת על ידי נתבע 2, ד"ר טאו, מומחה לשיקום הפה. ד"ר טאו מצא כי הגשר והסגר תקינים. על אף תלונות התובעת לא מצא ד"ר טאו מגע בין שיניים תחתונות קדמיות לחיך. לדעתו אין צורך להגביה את הגשר, הוא מציין שהסביר זאת לתובעת אך היא מתעקשת על כך.

8.10. ביום 6.4.99 נשלח הגשר למעבדה עם בקשה להוסיף לסגר 0.5 מ"מ של חרסינה.

8.11. ביום 3.5.99 הודבק הגשר מחדש ובאופן זמני.

8.12. ביום 27.5.99 התלוננה התובעת על לחץ באזור החיך, בין שיניים 11 ל – 21 [שתי השיניים הקדמיות, י.ה.], בוצע איזון סגרי בצד ימין וכן השחזה של שיניים קדמיות - תחתונות.

8.13. ביום 23.6.99 התקבלה שיחת טלפון בהולה מהתובעת. התובעת טענה שקיבלה "עבודה סוג ב' " ואינה מרוצה, כי אי הנוחות באזור קדמי נמשכת ויש לה כבר תור ליועץ פרוטטי.

8.14. ביום 11.7.99 נפגשה התובעת פעם נוספת עם ד"ר טאו. הוא מציין שבבדיקת מודלים ישנים נראה שהיה לחץ של שיניים קדמיות – תחתונות על עצב הפפילה, כי התובעת מתלוננת על סגר גבוה מדי על אף שהזהיר בפגישה קודמת מפני הרמת הסגר. כעת נראה שאין מגע באזור קדמי והסגר תקין. ד"ר טאו אכן מצא שהפפילה נפוחה אך לדעתו נובע הדבר מאבנית מרובה באזור. על כן כל שנדרש הוא ניקוי אבנית.

8.15. לאחר הדברים האלה הגיעה התובעת למרפאה עוד פעמיים ובפיה טענות ותלונות אך לא נעשה עוד טיפול כלשהו.

8.16. ביום 9.12.01 נפגשה התובעת עם פרופ' הלפט. היא חזרה על תלונותיה. פרופ' הלפט סירב להוריד את הגשר.

טיפול אצל רופאים אחרים
9. באוגוסט 1999, בחלוף 5 חודשים מהתקנת הגשר הקבוע ומתחילת תלונותיה של התובעת, פנתה התובעת לד"ר צחי להר, מומחה לשיקום הפה. ד"ר להר לקח מודלים וביצע תוספות על ניבים עליונים על מנת לאפשר מגעים רבים יותר בין לסת תחתונה לעליונה. לדברי התובעת חשה הקלה זמנית אך כעבור זמן חזרו התופעות הקודמות.

10. במהלך שנת 2000 פנתה התובעת לרופא שיניים כללי, ד"ר בוריס בביוף. ד"ר בביוף החליף לה את הגשר והתקין לה גשר נוסף בצד שמאל – עליון. לדברי התובעת מצבה השתפר אך לא היה בכך לפתור את בעיותיה ותלונותיה.

11. בשנת 2005 החלה התובעת בטיפול אצל ד"ר אורה גרוס, מומחית לשיקום פה. מכרטסת רפואית עולה שד"ר גרוס השתילה לתובעת שני שתלים במקום שיניים חסרות 45 ו – 46 ולאחר מכן התקינה גשר קבוע בצד ימין תחתון.

התנהלות דיונית
12. התובעת הגישה את תביעתה ב – 28.2.06, כ - 6.5 שנים לאחר מפגשה האחרון עם רופאי המרפאה. תחילה לא הייתה מיוצגת ולאחר מכן זכתה לייצוג של באות כוחה הנוכחיות.

13. על אף שעובדות ורקע הטיפולים אינם שנויים במחלוקת וחוות דעת המומחים ברורות ומחדדות את המחלוקות הרפואיות, לא ניתן היה להשיג הסכמות מהותיות או דיוניות, מלאות או חלקיות, אף לא לגבי הגשת חוות דעת המומחים וחקירתם. ב"כ הצדדים העמיקו וטענו בלהט ובכישרון אך הציפו את בית המשפט בפרטים ובפרטי פרטים, העלו מחלוקות ותתי מחלוקות וחפרו תחת כל אבן וכל גרגר. על אף שהתעמקתי בכל אלו, לא היה מנוס מהפרדת העיקר מהטפל ולכך הוקדש זמן שיפוטי רב, רב מדי.

חוות דעת המומחים הרפואיים

רפואת הפה והלסת
14. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של מומחה שיקום פרופ' טייך. לדעתו לא נהגו המרפאה ורופאיה כרופאים סבירים: הם לא אבחנו את טיבו של הסגר אצל התובעת, לא בחנו את תלונותיה וכתוצאה מכך העניקו לה טיפול שגוי שאינו עומד בסטנדרטים הרפואיים ובכך גרמו לסבלה: הרכיבו בצד ימין גשר נמוך מדי שלא סיפק תמיכה סיגרית וגרם לנשיכת שיניים קדמיות בחיך עליון – קדמי ולסבל; הגביהו את הגשר באמצעות חרסינה אך עדיין אפשרו מגע בין שיניים תחתונות – קדמיות לבין עצב הפפילה וכתוצאה מכך, המשך הסבל; עקרו שלא לצורך את שן 46 שהייתה יכולה לספק תמיכה טבעית לגשר; השחיזו שלא לצורך שיניים קדמיות – תחתונות במקום להתאים את הגשר ולא הפנו את התובעת לשיננית טרם הטיפולים, מה שיכול היה למנוע את הטיפול כפי שניתן, את סבלה של התובעת ואת ההוצאות שנגרמו לה, הן בתשלום מיותר עבור טיפול כושל והן עבור תיקון תוצאות הטיפול. בסוף חוות דעתו הוא מעריך את הנזק הכספי ולכך אדרש בהמשך.

15. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של מומחה לרפואת פה פרופ' ליטנר. לדעתו לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעים והם פעלו בסבירות ובהתאם לפרקטיקה המקובלת: ד"ר אוסטרמן אבחן היטב את טיבו של הסגר, הציע לתובעת טיפול מיטבי של הרכבת הגשר על שתלים אך זו סירבה להתקנת שתלים וחפצה אך ורק בהתקנת גשר בצד ימין תחתון של הלסת. על כן פעל ד"ר אוסטרמן לפי דרישותיה; הוא הרכיב לה גשר חדש תוך שמירה על היחסים הסיגריים הקיימים, מבלי לפגוע במצב הקיים; בדיקות ד"ר אוסטרמן ומומחה לשיקום פה ד"ר טאו לא העלו ממצאים התומכים בתלונותיה, לא על נשיכת החיך, לא על נפיחות בפפילה עקב הטיפול ולא על סבל. אין קשר בין תלונות התובעת לבין הטיפול שניתן לה שכן גם כיום, לאחר טיפולים אצל רופאים אחרים והתקיימות מגע של השיניים התומכות בסגר, היא עדיין ממשיכה להתלונן על סבל ללא אינדיקציה לקיומו; עקירת שן 46 הייתה הכרחית לאור מצבו של השורש ולא היה בה כדי לספק תמיכה לגשר; השחזת השן 26 לא הייתה מיותרת כפי שקבע פרופ' טייך בחוות דעת בתיק אחר; לחילופין הוא מעריך את הנזק הכספי ואף לכך אדרש בהמשך.

16. לאור המחלוקות בין מומחי הצדדים מיניתי את פרופ' קלדרון כמומחה מטעם בית המשפט. פרופ' קלדרון הינו מומחה לכירורגיית פה ולסת. בחוות דעתו קבע: אכן הסגר הינו כמתואר על ידי מומחי הצדדים. בנוסף סובלת התובעת מאיבוד מנשך אחורי כאשר מדובר במצב קודם לטיפולים; הנתבעים לא פעלו כרופאים סבירים כאשר נמנעו מהשלמת שיניים חסרות 45 ו – 46 על מנת לפזר את העומס המופעל על הלסת ועל הגשר; כך גם לגבי היעדר טיפול מקביל בצד שמאל – אחורי של הלסת; אשר לטיפולים עצמם, לא היה מקום להזדרז ולהתקין גשר קבוע. תחילה היה על הרופאים להתקין גשר זמני, לטפל מספר חודשים באמצעות סד לילה, זאת עד להתייצבות הסגר. לאחר מכן לטפל בשני צידי הלסת, ימין ושמאל כאחד. יחד עם זאת, שלל פרופ' קלדרון את טענת התובעת ולפיה גרם גשר ימין הקבוע לנשיכת השיניים הקדמיות – תחתונות בחיך. לדעתו עצם קיומו של גשר בצד שמאל שומר על גובה המנשך ואינו מאפשר צמצום הסגר. אשר לעקירת שן 46, לדעתו מצבה העששתי והפעולות שנדרשו על מנת לשקם את השורש, גם לו הצליחו, היו מביאות ליתר עומס על יתר השיניים המשמשות לגשר ; התובעת דווקא הופנתה לשיננית ובזמן סביר לצורך הטיפולים; הרופאים הפרטיים שטיפלו בתובעת לאחר הפסקת הטיפולים במכבי היטיבו את מצבה אך גם הם חדלו באי טיפול בצד שמאל של הלסת. סיכומו של דבר – הטיפולים במכבי הנציחו מצב קיים אך לא החמירו את מצבה. פרופ' קלדרון מתייחס אך הוא לעלויות ואף לכך אדרש בהמשך.

פסיכיאטריה
17. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' טיאנו. לדעתו ובהיעדר פתולוגיה קודמת, גרמו הטיפולים במכבי לתסמונת בתר חבלתית אצל התובעת, הוא שלל התחזות והעמיד את נכותה הזמנית על 20% בין 1999 – 2001 ועל 10% לצמיתות. כמו כן המליץ על טיפול נפשי אחת לשבוע למשך 6 חודשים.

18. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתה של ד"ר קרת. היא מסכימה כי אין פתולוגיה קודמת מתועדת. אלא שוללת תסמונת בתר חבלתית בהיעדר טראומה, חוויה חריגה וקשה בה עומד אדם מול סכנת מוות או פגיעה ממשית וקשה בקיומו, שחזורים חודרניים, חרדה קשה והתפתחות של התנהגויות המנעותיות. כמו כן שללה דיכאון מג'ורי. ד"ר קרת מעלה אפשרות של מצב פסיכוטי פרנואידי ושוללת קשר סיבתי בין הטיפולים לבין מצב זה.

19. לאור המחלוקות בין מומחי הצדדים מיניתי את פרופ' נוימן כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו הראשונה מ – 2009 שלל תיעוד על מצב נפשי קודם ומצא שלתובעת תחושת כאב סובייקטיבית שאינה ניתנת להסבר על ידי גורם גופני. הוא תמה על היעדר פנייה של התובעת לרופא משפחה בבקשה לסעד תרופתי או נפשי, הסביר שאינו יכול לשלול קשר סיבתי ישיר בין הטיפולים לבין המצב הנפשי בין שמוגדר כבתר חבלתי ובין כתסמונת כאב סומטופורמית. כמו כן התרשם ממרכיב ברור של שאיפה לרווח משני עם אידיאליזציה ברורה של המצב לפני הטיפולים מול האדרה בתופעות גופניות נפשיות כתוצאה מהטיפולים. פרופ' נוימן לא שלל את חוות דעתו של פרופ' טיאנו אלא בניגוד אליו קבע לתובעת נכות זמנית בלבד. הוא כן שלל את חוות דעתה של ד"ר קרת שכן על אף ביטויים קיצוניים והאשמות מופרזות כלפי הרופאים במכבי, לא מצא אצל התובעת מרכיב של מחשבות שווא ורדיפה. על כן העמיד את נכותה הזמנית של התובעת על 20% לתקופה של שנה מהטיפולים, על 10% לתקופה של 10 שנים ובתום טיפול נפשי מתאים וסדיר – יש להעריכו מחדש.

20. ב – 2.4.12 הכין פרופ' נוימן חוות דעת שנייה. הוא עומד על חוות דעתו הראשונה ומוסיף: קיימת החמרה במצבה של התובעת. אמנם הוא ממשיך לשלול אצלה מערכת פסיכוטית פרנואידית אך מצא השתלטות מלאה של מחשבה בעוצמה פסיכוטית המתוארת בספרות כהפרעה מסוג הערכת יתר של בעיה גופנית, הפרעה שהפכה לכרונית. ההפרעה כיום עמידה לטיפול שכן הסובלים ממנה אינם מסכימים לפנות לטיפול כחלק מההפרעה והם עסוקים כל העת בדרכים לתיקון המצב הגופני ולהשגת צדק. לכן אין מדובר בשאיפה לרווח משני. פרופ' נוימן מעמיד את נכותה הצמיתה של התובעת על 30% מהם הוא מייחס מחצית לטיפולים ומחצית הנותרת לגורמים נפשיים אחרים. יוצא שנכותה הצמיתה של התובעת בגין הטיפולים עומדת על 15% לפי מחצית מסעיף 34 [ד] לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] התשט"ז – 1956 [להלן – "תקנות המל"ל].

הראיות
21. התובעת והנתבעים העידו ונחקרו ארוכות. התובעת העידה על עצם הטיפולים, מה שאינו שנוי בעיקרו במחלוקת וכן על נזקיה השנויים במחלוקת. הנתבעים העידו על הטיפולים שאינם שנויים בעיקרם במחלוקת ועל מסקנותיהם וממצאיהם השנויים במחלוקת.

22. כמו כן העידו ונחקרו ארוכות כל ששת המומחים הרפואיים, ארבעה מהם מטעם הצדדים ושני המומחים מטעם בית המשפט.

23. הצדדים הגישו תיקי מוצגים.

המחלוקות
24. המחלוקות בעיקרן עולות מחוות דעת המומחים: תחילה לשלב הראשון והשני של הטיפול.

24.1. האם די היה בטיפול שיננית שניתן לתובעת כחצי שנה עובר לתחילת הטיפול או שמא היה צורך לדאוג לטיפול חדש; האם אבחנו הנתבעים את סוג הסגר של התובעת והאם בנוסף לסגר סבלה כבר בשלב זה מאיבוד מנשך אחורי; מהו הטיפול הנכון והסביר לבעלי נתונים אלה: האם התקנת גשר זמני והרמת המנשך לכמה חודשים באמצעות סד לילה, עד לבירור נוחות התובעת, והיעדר הפרעות בסגר ורק לאחר מכן לפנות להתקנת גשר קבוע או שמא ניתן היה לעבור ישירות מהסרת הגשר הזמני להתקנת גשר קבוע; האם נדרש טיפול מקביל בשני צידי לסת תחתונה תוך התייחסות למצבו של גשר שמאל או שמא די בטיפול בצד ימין בלבד; מוסכם כי הטיפול היעיל והמועדף במצב הסגר של התובעת הינו באמצעות שתלים. המחלוקת הינה לגבי הטיפול שניתן בסופו של דבר באמצעות גשר: האם ניתן היה להסתפק בו או שמא ההתוויה היחידה הינה לשתלים; האם התקנת גשר הנתמך בשיניים 44 ו – 47 לאחר ששיניים 45 ו – 46 נעקרו הינה סבירה ומספקת או שמא לא; האם הגשר הקבוע שהותקן היה נמוך מדי או שמא הותקן כראוי; האם הגשר הזה גרם לנשיכת הפפילה, ללחץ על העצב, לכאבים ולסבל או שמא לא;

24.2. מה משמעות חתימתה של התובעת על סירוב לטפל באמצעות שתלים? האם היה על הנתבעים לכבד את בקשתה להסתפק בהתקנת גשר ימין או שמא לנסות ולשכנעה להתקין שתלים; האם יש בסירובה של התובעת הסכמה מדעת או שמא התשובה שלילית;

25. ובשלב השלישי של הטיפול, לאחר התקנת הגשר הקבוע ולאור התמשכות תלונותיה של התובעת:

25.1. האם היה מקום להרים את המנשך באמצעות תיקון הגשר או שמא ניתן היה להסתפק בתוספת חרסינה על השיניים התומכות בו ובהשחזת שיניים קדמיות – תחתונות;

25.2. האם נמצאה אבנית בחלק קדמי – עליון של החיך ואם כן, האם היא הייתה הגורם לסבלה של התובעת או שמא לא נמצאה אבנית והגורם היחיד לסבלה של התובעת הוא התקנת הגשר כפי שבוצעה;

26. המצב כיום: מוסכם כי כיום אין לתובעת בעיה דנטאלית, מצב הסגר והמנשך תקינים והיא אינה סובלת מהפרעות במערכת הלעיסה או משחיקה. מה אם כן מסביר את תלונותיה המתמשכות. המחלוקת היא בשאלת הכאב: האם נובע מהטיפול והפך לכרוני לאור התמשכות הסבל עד שטופלה על ידי רופאים אחרים או שמא אינו קיים כלל ונובע משאיפה לרווח משני או ממצב נפשי שאינו קשור לטיפולים נושא התביעה.

27. אחריות רופאים אחרים: האם יש לייחס לד"ר גרוס שטיפלה בתובעת בשנת 2005 אחריות לסבלה של התובעת ככל שקיים ואם כן, מהו שיעורה של אחריות זו ביחס לאחריות הנתבעים, או שמא התשובה שלילית.

28. המצב הנפשי – האם קיימת לתובעת נכות נפשית ואם כן מה טיבה והאם היא קשורה לטיפול נושא התביעה. בהינתן תשובה חיובית, מהו שיעור הנכות.

29. מחלוקות שגורות לגבי היקף הנזק.

דיון
סבירות הטיפול הרפואי – דנטלי
המצב המשפטי
30. אין מחלוקת על המצב המשפטי וטוב שכך: רופא חב חובת זהירות מושגית כלפי מטופליו [ע"א 552/66, לוינטל נ' מרכז קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י כב [2] 480]. במסגרת בחינת חובות הזהירות הקונקרטיות יש לבחון האם סטה הטיפול מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. החלטות הרופא ופעולותיו נדרשות להתבסס על ידע רפואי עדכני ובהתאם לנורמות המקובלות בעת הרלוונטית בעולם הרפואה. אשר לדיותם של אמצעי הזהירות הרי קיומה של פרקטיקה מקובלת מהווה ככלל שיקול חשוב במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את סטנדרט ההתנהגות הראוי. דרך כלל משהוכחה סטייה מפרקטיקה כזו, מהידוע והמקובל, תבוסס התרשלות [ד"ר עדי אזר ז"ל וד"ר נירנברג, רשלנות רפואית, הוצ' פרלשטיין -גינוסר, 319]. החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ ובחינת האמצעים הסבירים, בהיעדר אחריות מוחלטת מתחשבת בהסתברות להתרחשות נזק, בהוצאות הנדרשות על מנת למנעו, בחומרת הנזק בערך החברתי של התנהגות גורמת נזק וכד'. הבחינה נעשית לפי גדר הציפיות מראש, על פי אמות מידה אובייקטיביות ולא בגדר חוכמה לאחר מעשה [ע"א 323/89, קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מה [2] 142, ע"א 2694/90, הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון ואח', פד"י מו [5] 628, ע"א 4025/91, צבי נ' ד"ר קרול, פד"י נ [3] 784 ועוד]. גדר הצפיות הוא כזה, שגם נזק נדיר, שקשה לצפותו, מטיל חובת זהירות ובלבד שהיה ידוע למדע הרפואה [ע"א 612/78, פאר נ' קופר, פד"י לה [1] 720].

31. חובות הזהירות חלות על הרופא מתמשכות על פני כמה שלבים: האבחון, ההחלטה על דרך הטיפול והטיפול עצמו. הטיפול אינו מסתיים לאחר ביצוע ההחלטה אלא נמשך במעקב אחר יישומה של ההחלטה ואחר ממצאים המתגלים במהלך זה. על הרופא לפעול בשקידה סבירה לאיתור ממצאים נוספים מעבר לממצאים הגלויים שעמדו לפניו בשלב הראשון בו קיבל החלטות לגבי הטיפול [השוו – ע"א 58/82, קנטור נ' ד"ר מוסייב, פד"י לט [3] 253].

32. בבחינת סבירות הטיפול הרפואי בפן הדיוני – ראייתי שלו, יש משקל רב לדעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט הנהנה מחזקת אובייקטיביות אם כי דעתו נבחנת כחלק ממכלול הראיות בתיק. יחד עם זאת לא יטה בית המשפט להתערב בחוות דעתו ככל שמבוססת היא על מצע רפואי טהור [ראו סקירת ההלכה בע"א 7617/07, יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, ]. יחד עם זאת, אין בחוות דעת מומחה זה כדי להרחיב חזיתות העולות מכתבי הטענות אלא אם כן השלימו הצדדים עם הרחבות כאלה [רע"א 8600/12, שירותי בריאות כללית נ' משטה, ].

הטיפול נושא תביעה זו
33. שתי הערות טרם אפנה לקביעת ממצאים ומסקנות. כל אלה יובאו להלן לפי סדר לוגי ולא בהכרח לפי סדר העלאת המחלוקות. בנוסף, המחלוקות הובאו בהרחבה לעיל, אך חלקן אינן דורשות הכרעה לאור הקביעות הבאות: בשלב הראשון הוא שלב האבחון: לתובעת סגר מסוג CLASS II. הרישומים בתיק הרפואי אינם מעלים התייחסות ספציפית לסגר מסוג זה, אלא רק לאחר התקנת הגשר.
לכך אין השלכה שכן על הנתבעים היה להתאים ומראש טיפול ההולם את מצב פה ולסת כפי שנגלה לעיניהם יהא אשר יהא כינויו.

השלב השני: ההחלטה על הטיפול וטיבו של הטיפול
34. הטיפול המיטבי בסגר של התובעת ובמצבה כי שנגלו לד"ר אוסטרמן, היה באמצעות שתלים ולא באמצעות גשר ימין ועקירת שן 46. ההסבר הרפואי לכך הוא שקיימת חשיבות מרובה למנשך אחורי השומר על גובה המנשך בכללו על ידי הימצאותן ושלמותן של כל השיניים, מלתעות וטוחנות. מטרת השיקום של סגר כזה חייבת לקחת בחשבון את הרחבת העיגון על ידי צירופן של מקסימום השיניים על מנת לפזר ולהקטין את העומס המוטל על כל השיניים התומכות. במידה והדבר לא נעשה, גובר העומס על השיניים הקדמיות – תחתונות ועל הרירית בקדמת החיך העליון, השיניים הקדמיות נוטות קדימה ומתרחקות מקשת השיניים. אין צורך לאבחן האם התובעת הגיעה למצב של איבוד מנשך אחורי. די בתיאור ההתרחשות הפיסיולוגית הצפויה על מנת להבין את ההיגיון של השלמת שיניים חסרות באמצעות שתלים ועל מנת להבין כי זו הפרקטיקה המקובלת. כל אלה הובאו בחוות דעתו של מומחה התובעים פרופ' טייך, אושרו בחוות דעתו של מומחה בית המשפט ואף זכו להסכמתו של ד"ר אוסטרמן [עמ' 110]. בחוות דעתו של פרופ' ליטנר המומחה מטעם הנתבעים לא הובעה שלילה מפורשת, אם כי במהלך חקירתו הנגדית הציע שגם שיקום באמצעות גשר הינו "אחד מהפתרונות". כאשר נשאל מהו הפתרון המיטבי והאם היה מתפשר על טיפול אחר בו חפץ המטופל, השיב שהיה נאלץ להתפשר [עמ' 87 – 88]. בכל הכבוד לא אוכל לקבל עמדה זו כמשקפת רמת טיפול סבירה, לא רק שלא בוססה פרקטיקה כזו, הדבר נוגד ערכים חברתיים, המציבים את הרופא המטפל כדמות אחראית הקובעת את סוג הטיפול ואינה נסחפת לעמדות המטופל, בין שהן רציונאליות ובין שאינן כאלה.

35. התובעת חתמה על סירוב להרכבת שתלים. לגרסתה לא הבינה את השלכות הסירוב שכן חתמה בפני פקידה ולא הוסברו לה ההשלכות של מה שהבינה כטיפול פשוט להחלפת גשר. ד"ר אוסטרמן הצהיר שהתובעת הודיעה כי אינה מעוניינת בשתלים ומעדיפה שיקום באמצעות גשר נתמך שיניים. למעשה לא ניסה לסתור את גרסת התובעת לגבי היעדר הסבר.
נמצא שהתובעת לא יודעה ולא הבינה את השלכות סירובה לשיקום באמצעות שתלים.

36. כאן נעצור לרגע ונבחן את התנהלות התובעת. בלשון המעטה התובעת לא הרשימה בהתנהלות סבירה. היא הוכיחה כי נצמדת היא לעקרונותיה ומוכנה להתעקש עליהם גם במחיר של "הטחת ראש בקיר". אף כאשר הוסבר לה, גם אם בדיעבד על ידי ד"ר טאו ובהתאם לתיעוד מזמן אמת בתיק הרפואי, כי הרמת הגשר אינה רצויה, התעקשה על כך. התנהלות זו הודגמה גם בהתנהגותה בבית המשפט, בשלבים המוקדמים ובפרט בעת מתן עדותה. עדותה הינה עדות יחידה הדורשת אמון מלא ושלם על מנת לבסס ממצאים עליה וללא סיוע. גם בהינתן הפרעה נפשית שהתפתחה בעברות הטיפולים, בכך אעסוק בהמשך, לכן לא אוכל לקבוע קשר סיבתי בין היעדר הסבר ויידוע לבין סירובה לשיקום באמצעות שתלים [ראו התנאים הנדרשים לעילה של "הסכמה שלא מדעת" בע"א 2781/93, דעקה נ' בי"ח כרמל, פד"י נג [4] 526, טרם חקיקת חוק זכויות החולה התשנ"ו – 1996].
כבר עתה נמצא כי אין לתובעת עילה של הסכמה שלא מדעת.

37. על כן, על התובעת להתמודד עם שאלת הרשלנות הרפואית. אמת המידה הנדרשת מרופא סביר, כפי שהובאה בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, הינה לנסות ולשכנע את המטופלת לקבל את הטיפול העדיף והמיטבי ובמידה שהיא עומדת בסירובה, לא להתפשר ולהימנע מטיפול שגוי ובעל פוטנציאל מזיק. אמנם המומחה חיווה דעתו כי לתובעת גם איבוד של מנשך אחורי בנוסף לסגר המסוים אך מאחר שלא הופיע בחוות דעת פרופ' טייך מטעם התובעת והנתבעים התנגדו להרחבת חזית, אני מקבלת את ההתנגדות. דעתי היא שגם בהינתן בעיה סיגרית גרידא, התקנת גשר במקום שתלים סוטה מרמת ההתנהגות של הרופא הסביר. די בכך על מנת להעמיד את הנתבעים בחזית הסיכון לקביעת התרשלות. זאת גם משום שהתובעת לא התלוננה על מצבה עובר לטיפול, אף לא על מצבה בעת התקנת גשר זמני. תלונותיה החלו רק לאחר התקנת הגשר הקבוע. כל אלו מתועדים בתיק הרפואי ואין עליהם מחלוקת גם בעדויות מטעם הנתבעים.
נמצא שעצם התקנת הגשר סוטה מטיפול רפואי סביר.

38. לחלופין ומעבר לנדרש, כתב מומחה בית המשפט כי גם אם הוחלט על שיקום באמצעות גשר, היה על ד"ר אוסטרמן להתקין גשר זמני ולאחר מכן לבחון את ההסתגלות באמצעות סד לילה. לו היה עושה כן, הייתה מתבררת לו מידת ההסתגלות של התובעת לגשר הזמני ורק לאחר מכן ובכפוף לכך, היה מקום להתקין גשר קבוע. דעתו של המומחה לא נסתרה על ידי מומחה הנתבעים פרופ' ליטנר ולכן אני קובעת כי היא משקפת את רמת הזהירות הסבירה.
נמצא שהתקנת גשר קבוע ללא מתן אפשרות הסתגלות באמצעות סד לילה סוטה מטיפול רפואי סביר.

39. ועוד לחילופין, הטיפול המקובל והסביר אצל בעלי הסגר המסוים, כולל ומחייב שיקום מקביל של שני צידי הלסת האחורית, ימין ושמאל. כך קבע מומחה בית המשפט ודעתו לא נסתרה. בין שהגשר בצד שמאל תקין ובין שאינו תקין, התאמת הסגר לאור אופן פעולת הלסת הבו – זמני, הן בהדרכה קדמית והן בלעיסה צידית, מחייב התאמה מדויקת של שני צידי הלסת. סבירותו והתוויתו של טיפול זה אינם מושפעים מהסכמת המטופל ומדרישותיו. מעבר לכך שיש להסביר לו את הצורך הזה, בין שהסכים ובין שלא הסכים, אין לגשת לטיפול בצד אחד בלבד. על ההשלכות של טיפול בצד אחד בלבד העיד מומחה בית המשפט. על אף שתחילה ובחוות דעתו כתב כי הגשר בצידה השמאלי של הלסת שומר על הסגר ומונע מגע בין השיניים הקדמיות – תחתונות לבין הפפילה, הסכים בחקירתו שהרמת המנשך בצד אחד בלבד, הוא צד ימין במקרה שלנו, פוגמת במגע בין הצד השני לבין האחיזה העליונה של הלסת [עמ' 79]. אין מדובר בנסיגה עקב "לחץ" בחקירה נגדית אלא בהיגיון הפשוט של המנגנון בעת הפעלת הלסת. אמנם ידוע וכך העידו המומחים, כי הלסת נותנת הדרכה לפעולה קדמית אלא שהיא נותנת בנוסף הדרכה גם לפעולה צידית. במה דברים אמורים? כאשר צד אחד של הלסת גבוה יחסית מעבר לצידה השני, קיימת התאמה של פעולת הלעיסה הצידית ונגרם חוסר איזון בין שני הצדדים. כך סבר פרופ' טייך וכך אמנם מסתבר. פרופ' קלדרון המשיך והסביר כי הלסת התחתונה היא משטח אחד. אם מרימים צד אחד, משמע בצד השני אין מגע וזה יכול לגרום לבעיות בפרק הלסת בעתיד. לכן הוא ממליץ על שימוש בסד לילה לאחר הרכבת גשר זמני כדי לשקם את הגובה האנכי שהונמך ורק לאחר מכן ובהינתן הסתגלות המטופל, ניתן להנציח את המצב באמצעות גשר קבוע [עמ' 90]. בחקירתו הסכים פרופ' קלדרון כי הרמה בצד אחד בלבד אינה מוגבלת לבעיות דנטאליות עתידיות שכן עלולים להיגרם כאבים בזמן אמת ולאחר הרכבת הגשר הקבוע. זאת משום שבהיעדר סגר כולל שני צדדים, "היא אוכלת רק על צד אחד ... זה יכול לגרום לכאבים" [עמ' 91].
נמצא שהתקנת גשר בצד אחד מבלי לטפל ולהתאים את הצד השני עלול לגרום כבר לאחר ההתקנה לכאבים וסוטה מטיפול רפואי סביר.

40. אין לדעת כיום בחלוף השנים ולאור הטיפולים על ידי רופאים אחרים, בעיקר לאחר הסרת הגשר על ידי ד"ר בביוף, האם הגשר שהותקן על ידי ד"ר אוסטרמן היה נמוך מדי. בניגוד לסברתו של פרופ' ליטנר, לא הייתה מניעה שהמומחים יביעו דעתם בנקודה זו. מומחים מקצועיים לרבות פרופ' ליטנר נותנים חוות דעת בהינתן מצב עובדתי אותו קובע בסופו של יום בית המשפט. בית המשפט קובע ממצאים בהינתן חומר רפואי מספק ולעיתים גם על יסוד ראיות נסיבתיות. במקרה של התובעת היו הנתונים הרפואיים בשליטתם הגמורה של רופאי מכבי. הם אמנם התרשמו מהיעדר מגע בין השיניים התחתונות לפפילה אך לא רשמו מדידות או נתונים אובייקטיביים. לא ניתן לדרוש מהתובעת לספק נתונים אלה כיום או בכלל. יוצא שבית המשפט נדרש לראיות נסיבתיות, מעבר לקביעה העקרונית של מומחה בית המשפט. ראיות כאלה עולות מהתיק הרפואי. עצם הוספת חרסינה לשיניים התומכות בגשר, עצם השחזת השיניים הקדמיות ועצם הנפיחות בפפילה המתקיימים בו זמנית עם תלונותיה של התובעת, מלמדים לכאורה שהרופאים סברו בזמן אמת כי הגשר נמוך מדי ומייצר בעיות. כך גם הטיפול שניתן על ידי הרופאים שטיפלו בתובעת בהצלחה לאחר סיום הטיפול במכבי. ככל שנדרש, מכבי לא הרימה את הנטל המשני, נטל הבאת הראיות, על מנת לסתור את התנהלות רופאיה.
מכאן שאכן הגשר שהותקן היה נמוך מדי, ייצר בעיות, אפשר את נשיכת הפפילה וביסס את תלונות התובעת.

41. בהתייחס לקביעת ד"ר טאו כי הנפיחות בפפילה נובעת מהצטברות אבנית: מהתיק הרפואי עולה שבאפריל 1998 טופלה התובעת על ידי שיננית. צילום רנטגן משנת 1998 לא הדגים הצטברות של אבנית. כך עולה מחוות דעתו של מומחה התובעת פרופ' טייך ולא נשלל על ידי יתר המומחים. אף מומחה הנתבעים פרופ' ליטנר מסכים שהפפילה אינה איזור המועד להצטברות אבנית. הוא הסכים כי במידה והוא עצמו רואה הצטברות אבנית במסגרת טיפול ממושך, הוא מסיר אותה [עמ' 98]. רופאי מכבי לא הסירו אבנית לאחר קביעתו של ד"ר טאו או בכלל.
נמצא כי לא הייתה הצטברות של אבנית ולכן הטענה שסבלה של התובעת נובע מהצטברות כזו נותרת בגדר סברה לא מבוססת.

42. בשולי הדברים, מכבי טענה שתופעות של שחיקה או הידוק שיניים היו בגדר מצב קודם אצל התובעת ולא נגרמו על ידי הטיפול. אני מוכנה לצאת מנקודת הנחה כי זה אכן המצב. ואולם, מטרתו של הטיפול שהוענק לתובעת בא להסדיר את פעולת הסגר ולא להנציח מצב קודם.
הטענה אינה רלוונטית.

43. כעת לעקירת שן 46. מקובלת עלי עמדתו העקרונית של מומחה בית המשפט כי העדיפות ניתנת להשלמת שיניים חסרות, במקרה זה, שיניים 45 ו – 46 וכי השלמה זו דורשת בהיעדר שיניים טבעיות – התקנת שתלים. ואולם כאן נבחנת טענה אחרת של פרופ' טייך מומחה התובעת והיא כי בכל מקרה, היה על ד"ר אוסטרמן לנסות לשקם ולשמר את שן 46. כאן מקובלת עלי דעתו של פרופ' קלדרון ולא רק מפני שהוא נהנה מחזקת אובייקטיביות כמומחה בית המשפט אלא משום הגיון הדברים והממצאים בזמן אמת: שן 46 הייתה עששתית מלכתחילה. שיקומה והארכת כותרת היו מביאים לחשיפת העצם, לקיצורה בפועל ולהיעדר תמיכה של ממש בגשר. שהרי שן קצרה מתקשה לתמוך בגשר בעל מימדי אורך כנדרש במקרה זה. ואכן מדובר בניסוי שדינו כשלון מראש. אין כל סיבה לטיפול שכזה שהינו טיפול מיותר, הן רפואית והן כספית. לא הוכח כי ניסוי כזה תואם פרקטיקה מקובלת. עקירת השן, עם הסדרת המנשך או בלעדיו תואמת פרקטיקה מקובלת.
נמצא שהיה צורך לעקור את שן 46 בכלל ובפרט לצורך הסדרת המנשך של התובעת.

השלב השלישי – המעקב אחר הצלחת הטיפול
43. אין מקום להרחיב ביחס לשלב זה. התובעת לא קיבלה טיפול מיטבי מלכתחילה, נמצא בסיס אובייקטיבי לתלונותיה וכן לקשר סיבתי בין תלונותיה וסבלה לבין הטיפול נושא התביעה. הפניית התובעת למומחי שיקום, בין ד"ר טאו ובין פרופ' הלפט, לא היה בה כדי לבטל או לחסוך את סבלה. אין בידי להעריך כיצד הייתה התובעת מגיבה לו ניסו הרופאים "להחזיר את הגלגל לאחור", להסיר את הגשר ולשכנעה לבצע שתלים. אך התעלמות מסבלה והתעקשות על תקינותו של הגשר ודאי אינה נותנת מענה ואף עלולה לגרום להמשך כאב וסבל, לתסכול ולזעם. מעבר לנדרש, קיימת אינדיקציה ראייתית כי הגבהת המנשך על ידי ד"ר להר, החלפת הגשר על ידי ד"ר בביוף ולבסוף, התקנת שתלים על ידי ד"ר גרוס, היטיבו את סבלה של התובעת ובסופו של דבר היא הסכימה להתקנת שתלים. בהיעדר ניסיון ולו מינימאלי מצידם של רופאי מכבי לתקן את המצב אותו יצרו אין לי אלא לקבוע כי התרשלותם נמשכה גם בשלב השלישי.

עיקרם של דברים: הטיפול הרפואי – דנטאלי היה בניגוד לפרקטיקה המקובלת וקיים קשר סיבתי בינו לבין סבלה של התובעת. מכאן קצרה הדרך לקבוע כי הייתה בו התרשלות, היא לא הוסרה בשלב כלשהו ועל כן נפתחה הדרך לפני התובעת להוכיח את נזקיה. בכך תם הדיון בשאלת החבות.

44. התמשכות הסבל: זו נחלקת לשתי תקופות, הראשונה, סבל של כאב ואי נוחות שהינו בעיקרו פיסיולוגי ואשר נמשך לפחות 5 חודשים, מהתקנת הגשר הקבוע ועד לאוגוסט 1999, כאשר הורם הסגר באמצעות תוספת לניבים על ידי ד"ר להר. השנייה, סבל נפשי הנמשך מאז ועד היום ויימשך בעתיד, כפי שיובא בממצאים לגבי קביעות המומחים בתחום הנפשי.

הנזק
45. הדיון כאן מתחלק לשני נושאים, הנזיקי והחוזי. אדון תחילה בנושא הנזיקי.

הנכות הנפשית
46. מומחי הצדדים פרופ' טיאנו וד"ר קרת בחנו את נכותה של התובעת במסגרת פוסט – טראומה. פרופ' טיאנו מצא כי התובעת סובלת ממצב זה וקשר סיבתי עם הטיפול הרשלני והמכאיב. ד"ר קרת שללה פוסט טראומה, הסכימה כי קיימת תחלואה נפשית אך נטתה לסווגה כפסיכוטיות פרנואידית שאינה קשורה בטיפול.

47. במלוא הצניעות המתחייבת מהשקפה משפטית על דיסיפלינה מקצועית – פסיכיאטרית ובהינתן ההגדרות הרפואיות המקובלות בספרות הרפואית, אכן לא התקיים האלמנט הבסיסי לפוסט – טראומה והוא אירוע פתאומי מסכן חיים. ואולם לטעמי היטיב מומחה בית המשפט פרופ' נוימן, בחוות דעתו השנייה, לסווג את הנכות הנפשית כהפרעה של הערכת יתר של בעיה גופנית בעוצמה פסיכוטית ואשר הפכה לכרונית. הן מהתרשמותי הישירה מהתובעת, הן מחקירתם של פרופ' נוימן ושל מומחי הצדדים, בלטה הפרעה. לא רק שפרופ' נוימן שלל שאיפה לרווח משני, הדבר עולה גם מהיגיון הדברים. לו הייתה התובעת שואפת לרווח משני, לא הייתה גורמת לעצמה למצב של היעדר עבודה ולכשל בתפקוד תקין בכל המישורים הרלוונטיים משך שנים כה רבות. התמשכות ההליכים אפשרה לבחון את התנהלותה לאורך שנים והעלתה כי היא נוהגת באופן לא רציונאלי ומזיק לעצמה.

48. בחוות דעתו הראשונה נמנע פרופ' נוימן בהגינותו מקביעת דעה סופית, על אף שחשד בתובעת כי פועלת היא משאיפה להשגת רווח משני. על כן הסתפק בהמלצה על נכות זמנית והפנה אותה לטיפול נפשי. כפי שהעידה התובעת וכפי הנתונים שסיפקה, היא לא הביאה את תלונותיה בפני רופאי משפחה ואף נמנעה מטיפול נפשי אצל בעל מקצוע. בבדיקה ולאחר מכן בחוות דעתו השנייה מצא פרופ' נוימן שהימנעות התובעת מכל אלה אינה נובעת משאיפה להשגת רווח משני אלא מתפיסה [מעוותת לדעתי ודעתו] שהמצב הקיים, המבוסס על מציאות סובייקטיבית, מחייב אותה להילחם על "הצדק שלה" כפי שהיא חווה אותו. ואכן כך התרשמתי מהתובעת לאורך כל ההליכים. אכן התובעת נתונה להשתלטות של מחשבה בעוצמה רבה, אותה סיווג פרופ' נוימן כפסיכוטית וכהפרעה שהפכה לכרונית.
ללא היסוס אני מקבלת את חוות דעתו של פרופ' נוימן.

49. לתובעת מצב קודם כפי קביעת פרופ' נוימן. הוא העמיד את נכותה הנפשית של התובעת עקב מצב זה על 15%. כמו כן קבע כי ייתכן והיה בטיפולים "טריגר" להתפרצות של תחלואה קודמת זו. איני רואה במצב זה משום "גולגולת דקה". אמנם מצב קודם זה של התובעת לא הגיע לתחום הנגלה אך נוכח טיבה של ההפרעה והימנעות אופיינית מטיפול נוכח "תחושת צדק" סובייקטיבית, אין לראות בהיעדר רישומים רפואיים אינדיקציה להיעדרה של פעולה. מסקנתי זו מתחזקת נוכח התרשמותי מהתובעת כבעלת כישורים אובייקטיביים ממשיים מול היעדר יציבות מתמשכת וקודמת בתחום נגלה של תעסוקה שבכל הכבוד, נמוכה מכישורים אלה.
נמצא שנכותה הנפשית של התובעת ואשר נגרמה מהטיפולים אכן עומדת על 15%.

נזק מיוחד
הפסדי השתכרות לעבר
50. התובעת בוגרת 12 שנות לימוד ובעלת תעודת בגרות חלקית. היסטוריית התעסוקה שלה עובר לטיפולים נושא התביעה מלמדת על אי יציבות. משך 10 שנים החליפה מקומות עבודה רבים ואף קיבלה דמי אבטלה משך 4 שנים. לרוב עבדה בעבודות פקידותיות או כהגדרתה ב"פרוייקטים מזדמנים". הנתונים להלן משקפים את שכרה החודשי לאחר שיערוך: מאפריל 1998 ועד ינואר 2001 עבדה בחברת מיטב בשכר של כ – 4,500 ₪. במהלך תקופה זו עברה את הטיפולים נושא התביעה ושכרה נותר יציב, אף עלה ביחס לתקופה קודמת עת עבדה בחברת אתגרים בשכר חודשי של כ – 2,400 ₪ [לאחר שיערוך]. לאחר מכן נגלו תנודות בשכרה: בשנת 2001, כ – 3,700 ₪, בשנת 2002, שכר דומה, בשנת 2003, עלייה בשכר, כ – 5,400 ₪, והחל משנת 2004, ירידה בשכר, מ – 2,800 ₪ ועד 1,300 ₪ [בחריג של שנת 2008 – 4,000 ₪]. התובעת החליפה בתקופה זו מקומות עבודה רבים, אך בכך אין סטייה מהדפוס שאפיין את היסטוריית התעסוקה שלה גם לפני הטיפולים.

51. נוכח התנודתיות וחוסר היציבות בשכר, הן עובר לטיפול והן לאחריו, קשה מאוד לייחס הפסדים אלה לתוצאות הטיפול ועל כן איני פוסקת לתובעת הפסדים עבור תקופות אלה.

52. ראשי נזק אחרים – אינם נתבעים. למען הסדר הטוב, אף לו היו נתבעים, הרי לא הוכחו ולא בוססו.

נזק כללי
הפסדי השתכרות וזכויות סוציאליות לעתיד
53. התובעת ביקשה לחשב את הפסדיה עד הגיעה לגיל 64. התובעת ילידת 1956 ועל כן מועד פרישתה לגמלאות – שנת 2020. לאור התנודתיות בשכרה של התובעת, הן לפני והן אחרי הטיפולים מצד אחד ולאור נכותה הנפשית המשמעותית, הכוללת לפי הסעיף 34 לתקנות המל"ל גם מימד תפקודי, מצאתי לפסוק לה סכום גלובאלי של 40,000 ₪.

הוצאות ושונות
54. לתובעת לא צפויות הוצאות ועזרה לעתיד. איני פוסקת לה סכום בגין ראש נזק זה.

כאב וסבל
55. התובעת העריכה את נזקה בסכום של 250,000 ₪. הנתבעים העריכו אותו בסכום של 10,000 ₪. אכן חלק מהסבל המתמשך מקורו בתפיסה סובייקטיבית הנובעת מהפרעה ברמה פסיכוטית, אך מחציתו של המימד הזה, שיתמשך עד לאריכות ימיה של התובעת, נובע מהטיפולים נושא התביעה. בהינתן כל אלה מצאתי לפסוק לתובעת סכום של 120,000 ₪.

סה"כ ההפסד ה"נזיקי" – 160,000 ₪.

התרופות החוזיות
56. נוכח הממצאים לעיל, ברור שעל הנתבעים להשיב לתובעת את עלות הטיפול הרשלני שהיה מיותר ומזיק מלכתחילה ואף הצריך אותה לטיפולי שיקום לאחר מכן. למען הסר ספק, איני מייחסת לתובעת אשם תורם במידה כלשהי שכן, כפי שנקבע, אסור היה לנתבעים לבצע את הטיפול מלכתחילה, גם אם חפצה בו התובעת.
התובעת תגיש פסיקתא לגבי שוויה המלא והמשוערך של ההשבה.

57. כמו כן על הנתבעים להשיב לתובעת את עלות הטיפולים שנדרשו על מנת להשיב את המצב לקדמותו, לרבות הטיפולים אצל ד"ר להר, ד"ר בביוף וד"ר גרוס אך המתייחסים לטיפול בלסת ימין בלבד.
התובעת תגיש פסיקתא לגבי שווים המלא והמשוערך של טיפולים אלה, ככל שהם מתייחסים לשיקום הנדרש ובקשר סיבתי לטיפול נושא התביעה ואליו בלבד.

אשם תורם או מכריע של הרופאים הנוספים
58. כל הרופאים שטיפלו בתובעת לאחר תום הטיפול נושא התביעה ניסו להיטיב את מצבה. הנתבעים לא שלחו הודעה לצד שלישי כלפי רופאים אלו וממילא לא בוססה אחריותם לגבי מצבה וסבלה של התובעת. הנתבעים לא חזרו בסיכומיהם על טענותיהם כלפי הרופאים הללו ובפרט כלפי ד"ר גרוס, אך גם לו היו עושים זאת, היו טענותיהם נדחות משני טעמים: ראשית ועקרונית, הייתה זו טענה מסוג "מעוולים יחד" שאינה עומדת להם כהגנה מפני תביעת התובעת. שנית, הרופאים הללו היטיבו ללא ספק את סבלה של התובעת, לא ניתקו בפעולותיהם את הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעים לבין סבלה ונזקה של התובעת ובסופו של דבר אך הקטינו את נזקה של התובעת והיטיבו את חשיפתם של הנתבעים לתביעה.

סוף דבר
הנתבעים ישלמו לתובעת יחד ולחוד את סכום התביעה לרבות השבה והוצאות כאמור בסעיפים 56 ו – 57 לפסק הדין.

כמו כן יישאו בהוצאות התובעת לרבות שכ"ט עו"ד ושכ"ט מומחים בסך של 70,000 ₪ [כולל מע"מ].

הסכומים צמודים למדד המחירים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רשלנות רפואית מנהלית

  2. רשלנות רפואית פה ולסת

  3. רשלנות רפואית בניתוח אף

  4. תביעה על רשלנות רפואית

  5. דיקור מי שפיר - סיכונים

  6. תוספות לחוק זכויות החולה

  7. סיכון נדיר ברשלנות רפואית

  8. תביעת תלויים רשלנות רפואית

  9. תביעת רשלנות רפואית נגד יצרן

  10. חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996

  11. עיכוב ביצוע פסק דין רשלנות רפואית

  12. אי אבחון גידול בשד - רשלנות רפואית

  13. ערעור על דחיית תביעת רשלנות רפואית

  14. רשלנות רפואית בלידה בבית חולים לניאדו

  15. אי צירוף חוות דעת לתביעת רשלנות רפואית

  16. אחריות חבר ועדת בדיקה לפי חוק זכויות החולה

  17. ערעור לעליון על התיישנות תביעת רשלנות רפואית

  18. תביעה בגין רשלנות בטיפול הרפואי שהוענק לתובע בעקבות חבלת ראש

  19. תביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח תיישור מחיצת האף עקב קונכיות תפוחות

  20. טענת רשלנות הצוות הרפואי עקב המנעותם מביצוע צנתור לב מיידי (PPCI), נדחתה

  21. תביעת רשלנות רפואית בגין טענת התמהמהות הרופאים במשך שנה וחצי ללא ביצוע ניתוח

  22. שאלות ותשובות


משפט מסחרי
דיני מקרקעין
דיני נזיקין
דיני ביטוח
דיני עבודה
דיני מיסים
פשיטת רגל
דיני בנקאות
קניין רוחני
דיני תעבורה
משפט פלילי
דיני משפחה
משפט מנהלי
הגנת הצרכן
סדרי דין









רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון