מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רשלנות בהמלצה על ניתוח - תביעת רשלנות רפואית בטענת המלצה על ניתוח "מיותר" בעמוד השדרה: 1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות שני ניתוחים שעברה בעמוד השדרה. כפי שיפורט להלן המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם המשיבים התרשלו בהמלצתם לתובעת לבצע את הניתוחים או כל אחד מהם. עוד חלוקים הצדדים בשאלה האם ניתנה "הסכמה מדעת" של התובעת לביצוע הניתוחים. כללי 2. התביעה שבפני עוסקת בשני ניתוחים שבוצעו בעמוד השדרה של התובעת; האחד ביום 21/11/1999 (להלן "הניתוח הראשון") והשני ביום 20/5/2001 (להלן "הניתוח השני"). שני הניתוחים בוצעו בבית החולים וולפסון בחולון. לאחר הניתוח השני נותרה התובעת סובלת משיתוק בשתי רגליה (פרפלגיה) ומחוסר שליטה על הסוגרים. התובעת מתניידת כיום בכיסא גלגלים ונזקקת לצנתור עצמי מספר פעמים ביום. 3. כתב התביעה בתיק זה הוגש ביום 4/3/07, כלומר כ-6 שנים לאחר הניתוח השני ו-8 שנים לאחר הניתוח הראשון. בכתב התביעה התבססה התובעת על חוות דעתו של פרופ' חיים שטיין מיום 14/12/06 אשר בה הביע דעתו כי התובעת נפלה קרבן ל"תסמונת טיפול כושל בגב", דהיינו נפלה קרבן לטיפול כירורגי שניתן ללא אבחנה ברורה ומדויקת וללא בירור אבחנתי מקיף. בכתב התביעה ובחוות הדעת הועלו אך ורק טענות בנוגע להחלטת הצוות הרפואי להפנות את התובעת לניתוח הראשון. 4. לאחר שניסיונות הסדר כשלו נקבע התיק לשמיעת ראיות רק "בסוגיית האחריות" לנזקי התובעת. לאחר שנשמעה עדותה של התובעת ביקש בא כוחה להגיש חוות דעת משלימה של פרופ' שטיין ובקשתו נענתה. בחוות הדעת המשלימה מיום 5/12/10 הובאו לראשונה טענות בנוגע להמלצת הצוות הרפואי לביצוע הניתוח השני, ושוב חיווה המומחה פרופ' שטיין דעתו כי לא היה מקום לביצוע הניתוח. 5. כפי שיפורט להלן, התביעה בתיק זה אינה עוסקת בביצוע רשלני של הניתוחים עצמם, אלא עניינה בבחירת הרופאים לבצע את הניתוחים ללא אבחנה מספקת וללא מידע מספיק. בטרם נדון בטענות נפרט את הרקע הרלבנטי. רקע 6. על מנת להבין את טענות התובעת נפרט את השתלשלות העניינים בכל הנוגע לכאבי הגב מהם סבלה. התובעת הינה ילידת 1958. בתצהירה (ת/1) מספרת התובעת כי הקימה וניהלה עסק של מתן שירותי נקיון למוסדות שונים. בתצהירה טענה כי ביום 21/2/99 נפלה במהלך עבודתה ונפגעה בגב התחתון (סעיף 4 לת/1). עם זאת מהחומר הרפואי מתברר כי התובעת החלה לסבול מכאבים בגבה שנים רבות קודם לכן. מהתיעוד הרפואי מתברר כי כבר ביום 1/10/89 אושפזה התובעת במחלקה האורתופדית בבית החולים וולפסון (להלן: "בית החולים") לאחר שנפלה ונחבלה בגב התחתון. בצילומי רנטגן שבוצעו לה הועלה חשד לשבר של חוליה L4, בבדיקותיה נמצא כי היא סובלת מחולשה של כף רגל שמאל ובבדיקות CT ומיאלוגרפיה נמצא לחץ קל באזור L4. בשנת 1993 נפלה התובעת פעם נוספת ונחבלה בגב התחתון, ובשנת 1996 היא עברה תאונת דרכים אשר אף בה נחבלה בגב וסבלה מכאבי צוואר ומותן. 7. ביום 30/8/98 אושפזה התובעת במחלקה האורתופדית של בית החולים "עקב כאבים עזים בגב התחתון, פארסתזיות וחולשה ברגליים אשר החלו לפני חדשיים והחמירו בשבוע שטרם קבלתה" (נספח 25 למוצגי הנתבעת). בבדיקת התובעת נמצאה רגישות דיפוזית בגב התחתון והיא טופלה באמצעות משככי כאבים ומרפי שרירים עם הטבה ניכרת בכאב אך ללא שינוי משמעותי במצב הנוירולוגי. בבדיקת CT נמצאו שינויים ניווניים בגובה L4-5 עם בלט דיסק אחורי ולחץ קל על השק התקלי. התובעת שוחררה לביתה במצב כללי טוב עם המלצות לביצוע MRI של עמוד שדרה מותני ולאחר מכן ביקורת במרפאת בית החולים. 8. כעבור כשנה, ביום 28/7/99, אושפזה שוב במחלקה הנוירולוגית בבית החולים "לצורך בירור נוסף בשל כאבי גב, חולשה בגפיים תחתונות, יותר בולטת משמאל" (נספח 47 למוצגי הנתבעת). התובעת מסרה כי כחודשיים קודם היא נפלה על המדרכה ונחבלה בגבה, ומאז התחילה לסבול מכאבי גב באזור המותניים עם הקרנה לרגל שמאל. שבועיים טרם קבלתה הופיעו גם בריחת שתן וחולשה ברגל שמאל. יצוין כי אין אזכור לנפילה מחודש 2/1999, בעקבותיה פנתה למוסד לביטוח לאומי. קודם לאשפוזה של התובעת במחלקה הנוירולוגית היא אושפזה במחלקה האורתופדית בבית החולים. בבדיקות CT ומיאלוגרפיה שנערכו לה נמצא בלט דיסק מותני בגובה L4-5. מהמחלקה האורתופדית הועברה התובעת למחלקה הנוירוכירורגית בבית חולים תל השומר, שם בוצעו לה בדיקות MRI אשר הדגימו את אותו בלט דיסק, אך ללא לחץ. כמו כן דווח כי בהכנסת צנתר לשלפוחית השתן נמצאה שארית שתן גדולה. בבדיקת התובעת במחלקה הנוירולוגית דווח על כאבים בגב בעת הרמת רגל ישרה וגם בעת הרמת רגל מכופפת. התובעת לא הייתה מסוגלת להזיז כף רגל ואצבעות, נמצאו חולשה ברגל ימין, ירידה בתחושה ברגל שמאל וכי התובעת מושכת כף רגל שמאל. הוצע לתובעת המשך בירור על ידי ביצוע EMG אך היא סירבה. בסיכום האשפוז צוין: "...מדובר בבת 40 אשר התקבלה להשלמת בירור בשל תלונות על כאבי גב, חולשה ברגליים ואירועים של דליפת שתן. בבדיקתה הממצאים אינם תומכים בפתולוגיה ספינלית, שורשית או עצבית. פיזור החולשה חסר הגיון אנטומי ואינו אפשרי על בסיס לקות כלשהיא במערכת העצבים. תחת טיפול פיזיותרפי חל שיפור ניכר בהפעלת הגפיים, וכעת מתהלכת החולה חופשית תוך גרירת כף רגל שמאל. בה בעת יתכן וקיימת בעיה אורגנית בהפעלת כף הרגל מתחת לתוספת הפונקציונלית, אלא עקב סירוב החולה לביצוע EMG לא ניתן להגיע לאבחנה מדויקת". 9. ביום 14/9/99 נבדקה התובעת שוב במחלקה האורתופדית בבית החולים עקב המשך כאבי גב תחתון, חוסר תחושה ברגל שמאל ואי שליטה על מתן שתן. הומלץ לתובעת לעבור ניתוח LAMINECTOMY L4-5 בגבה, והוסבר לה ש"...מבחינת הכאבים יהיו הטבה ב- 80% מבחינת החולשה 20%" (נספח 88-89 למוצגי הנתבעת). 10. התובעת התקבלה לבית החולים לביצוע הניתוח ביום 6/11/99 ואף הוחתמה על טופס הסכמה לניתוח (נספח 87 למוצגי הנתבעת). בסופו של דבר הניתוח לא בוצע באותו מועד אלא כעבור שבועיים, ביום 21/11/99 (נספח 90 למוצגי הנתבעת). בעת קבלתה של התובעת לניתוח ביום 20/11/99 צוין כי היא סובלת מכאבים עזים בגב התחתון אשר מקרינים לרגל שמאל מזה כחצי שנה לאחר שנפלה ונחבלה, וכי היא טופלה שמרנית אך ללא הטבה. כן נמסר כי היא סובלת מבריחת שתן מדי פעם. בבדיקת התובעת בעת קבלתה נמצא כי היא סובלת מרגישות במישוש על פני הגב התחתון ומ- LEFT DROP FOOT, ומחולשה של מיישרי כף רגל שמאל ושל מיישרי הבוהן הגדולה משמאל, וכן מחולשה של הפרונקלים משמאל. התובעת חתמה על טופס הסכמה לניתוח (נספח 114 למוצגי הנתבעת), ובהתאם לרישומים - הניתוח בוצע ללא בעיות מיוחדות. במהלך הניתוח נמצא השורש השמאלי לחוץ, מעוך, בין אוסטיאופיט גדול שנכרת. הדיסק הוצא והוצאו מספר פרגמנטים קטנים מאוד (נספח 116 למוצגי הנתבעת). לאחר הניתוח דווח על מהלך תקין, אך נוירולוגית ללא שינוי. 11. לאחר הניתוח הראשון המשיכה התובעת לסבול מכאבי גב ובריחת שתן ללא כל הטבה, והיא טופלה במרפאת כאב. ביום 19/5/01 היא אושפזה פעם נוספת במחלקה האורתופדית של בית החולים, ולמחרת עברה ניתוח נוסף, שני, בגבה, שכלל רביזיה וקיבוע חוליות L4-L5 (נספח 123 למוצגי הנתבעת). בעת קבלת התובעת למחלקה צוין כי כשנתיים וחצי קודם לכן היא נחבלה בגב תחתון, וחודש לאחר מכן התפתחה אצלה תסמונת זנב הסוס (CAUDA EQUINE SYNDROM) ובעקבות זאת כף רגל שמוטה משמאל (LEFT DROP FOOT). כן צוין כי התובעת עברה בירור בבית חולים תל השומר בחשד לתהליך גידולי. דווח כי הניתוח עבר ללא אירועים חריגים, כאשר "לאחר הניתוח התעוררות איטית וכשעה לאחר תום הניתוח נצפה פרהפלגיה עם פלס תחושתי בגובה הטבור דו צדדי". לאחר שלוש שעות לא חלה הטבה מוטורית נוירולוגית והפלס התחושתי ירד לגובה המפשעה. MRI שהיה אמור להתבצע לא בוצע "מסיבות לא ברורות". מאחר ולא נצפתה הטבה נוירולוגית התקיים דיון בנוכחות המנתחים ובעירוב טלפוני של מנהל המחלקה, ולאחר מכן הועברה התובעת לבית חולים תל השומר לביצוע MRI. בבדיקת ה- MRI נמצא מצב שלאחר למינקטומיה (ניתוח להוצאת הדיסק) ללא כל לחץ היכול להסביר את התמונה הקלינית. לאור העדר שיפור נעשתה גם בדיקת MRI של עמוד שדרה צווארי וטורקלי שאף היא נמצאה תקינה, ללא ממצא היכול להסביר את התמונה הקלינית. בניסיון להקים ולהעמיד את התובעת על הרגליים צוין כי היא הייתה מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה ובעת שנשכבה היא הייתה מסוגלת להרים את הרגליים (נספח ד' ל-ת/1). התובעת הועברה לבית חולים לוינשטיין לצורך שיקום. 12. לאחר שיקום בבית חולים לוינשטיין נותרה התובעת עם פרפלגיה, תחושה לקויה בגב וכאבי גב המקרינים לרגליים. כמו כן סובלת התובעת מחוסר שליטה על הסוגרים ונזקקת לצנתור עצמי מספר פעמים ביום. טענות התובעת 13. בכתב התביעה שהוגש על ידי התובעת בשנת 2007 טוענת התובעת כי לא היה כל צורך בביצוע שני הניתוחים שבוצעו בגבה. לטענתה "[...] אילו טופלה כראוי ועל פי אמות מידה מקצועיות, כי אז לא הייתה נדרשת לעבור את שני הניתוחים האמורים" (סעיף 4(ב) לכתב התביעה). עוד טוענת התובעת כי לא נמסרו לה הסברים על הסיכונים בניתוחים וכי אילו הייתה מקבלת את כל המידע וההסברים לא הייתה מסכימה לניתוחים. כלומר התובעת טוענת כי לא ניתנה על ידה "הסכמה מדעת" לביצוע הניתוחים. 14. לכתב התביעה צרפה התובעת את חוות דעתו הראשונה של פרופ' חיים שטיין מיום 14/12/06. בחוות דעת זו קובע המומחה כי: "(התובעת) סובלת מ'תסמונת טיפול כושל בגב' [...] (שמשמעה ביצוע ניתוח ללא) "עיבוד אבחנתי מלא ומבלי שהמנתח ההולך לנתח יודע באיזה אבחנה הוא הולך לבצע את הניתוח ומה עליו לחפש בניתוח זה". בחוות הדעת מתייחס המומחה בעיקר לניתוח הראשון. עם זאת המומחה אינו מפרט איזה טיפול רפואי חלופי היה צריך להעניק לתובעת. אף אינו מפרט מהו אותו "עיבוד הבחנתי מלא" שהיה חסר. 15. כאמור לעיל, לאחר שמיעת עדותה של התובעת הוגשה בקשה להגיש חוות דעת משלימה. זו הוגשה ביום 19/12/10. בחוות דעתו זו משלים המומחה ומציין כי גם הניתוח השני בוצע ללא כל "אבחנה מוכחת אודות הגורמים למחלה ולסבל" ולכן הוא מגיע למסקנה כי הניתוח השני היה "מיותר ומזיק". 16. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות. כתב התביעה שהתייחס לכשל בניתוח הראשון, הוגש למעלה מ-7 שנים לאחר הניתוח הראשון. כן נטען כי תיקון כתב התביעה בדרך של הגשת חוות הדעת המשלימה נעשה יותר מ-7 שנים לאחר הניתוח השני. הנתבעת טוענת עוד כי לא נפל כל פגם בהחלטת הצוות הרפואי על ביצוע הניתוחים. לטענתה מצבה של התובעת הצדיק את ביצוע הניתוחים. הנתבעת סמכה טענותיה על חוות דעתו של ד"ר אוחנה, שקבע כי לא נפל כל כשל בהחלטה על ביצוע הניתוחים או במהלך הניתוחים. עוד טוענת הנתבעת כי מקור ההחמרה במצבה של התובעת לאחר הניתוח אינו ברור ומכל מקום הוא אינו נעוץ בניתוחים עצמם. דיון והכרעה 17. דיוננו יחל בבחינת טענות ההתיישנות, שכן קבלת טענותיה של הנתבעת עשויה לייתר את הדיון בשאר הטענות. עם זאת כפי שאפרט להלן איני סבור כי תביעת התובעת התיישנה. לאחר מכן נדון בטענות בעניין התרשלות הנתבעת והרופאים בבחירת הטיפול הכירורגי ובטענת התובעת כי לא קיבלה מידע והסברים מספיקים לשם מתן "הסכמה מדעת". התיישנות התביעה 18. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מורה כי בתביעה שאינה במקרקעין תתיישן התביעה תוך 7 שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות: תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. מהוראה זו למדים אנו כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום "לידתה" של עילת התביעה ועל כן שאלת המפתח בכל דיון בטענות התיישנות הינה הגדרת אותו מועד בו "נולדה העילה". איתורו של מועד לידתה של העילה מותנה כמובן בהגדרת עילת התביעה. כך בין היתר נפסק כי מועד לידתה של עילת תביעה לצורך מניין תקופת ההתיישנות הינו רק כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" (ראה ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (ניתן ביום 22/6/08); ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997); רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (ניתן ביום 19/9/10)). 19. בתביעה לפיצויים בגין נזק, המבוססת על פקודת הנזיקין, מתווספות להסדר האמור הוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובעות מהו היום שבו נודלה עילת תביעה בנזיקין: לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. סעיף זה מבחין בין סוגי תביעות שונות. בתביעות שבהן הנזק אינו מרכיב מיסודות עילת התביעה חל סעיף 89(1) ואילו בתביעות שבהן הנזק הינו מרכיב מיסודות עילת התביעה (כמו בתביעות רשלנות) חל סעיף 89(2) לפקודה. 20. סעיף 89(2) קובע את העקרון לפיו מקום שבו הנזק הינו חלק מיסודות עילת התביעה לא יתחיל מרוץ ההתיישנות בטרם התגלה הנזק. בפסיקה נאמר כי סעיף זה נערך "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים במרוצת הזמן" (ע"א 74/60 נמר נ' "שירותי נמל מאוחדים" בע"מ,, פ"ד טו(1) 255, 260 (1960)). עם זאת הסעיף מציב מחסום מפני תביעה מאוחרת. בחלוף 10 שנים מיום האירוע- ממועד ההתרחשות - נחסמת תביעתו של התובע, אף אם טרם חלפו 7 שנים מיום גילוי הנזק - מועד הגילוי . 21. בהערת אגב נזכיר כי בפסיקה נחלקו הדעות האם הוראות ההארכה המצויות בחוק ההתיישנות עשויות להאריך גם את תקופת המחסום, דהיינו את תקופת 10 השנים מיום ההתרחשות, אולם עניין זה אינו רלבנטי לענייננו (ראו ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 678 (1984); ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485 (1996); ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 554 (2000); ע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, פ"ד נ(4) 462, 467 (1997)). 22. עוד נזכיר כי לעיתים האירוע המזיק הינו אירוע נקודתי, דהיינו ניתן לתחום ולהגדיר את ההתרחשות בנקודת זמן אחת. לעומת זאת ישנם מצבים בהם האירוע המזיק, המקים לתובע את "כוח התביעה", משתרע על פני תקופה ארוכה - כלומר מדובר באירוע עוולתי נמשך. כאשר התביעה מבוססת על אירוע עוולתי נמשך נשאלת השאלה מהו יום לידתה של התביעה. סעיף 89(1), שעוסק כאמור אך ורק בעוולות שבהן הנזק אינו יסוד מיסודות העוולה, קובע מפורשות כי יום לידת עילת התביעה הינו היום שבו האירוע המזיק מפסיק; "היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל". משמע, המשכות העילה דוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות. סעיף 89(2), הדן בתביעות שעניינן עוולות בהן הנזק הינו מיסודות העילה, אינו מתייחס כלל לסוגית העוולות הנמשכות. מכאן השאלה האם ניתן לדחות את מועד לידת התביעה גם בעוולות מסוג זה. 23. להבנתי אין מניעה כי גם על עוולות שהנזק הוא מרכיב ממרכיביהן נחיל את אותו עקרון של דחיית תחילת מועד מירוץ ההתיישנות עד גמר ההתרחשות, כלומר כל עוד העוולה נמשכת (ראה ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין, הצעה לשינוי החוק" משפטים יט 81, 102 (תשמ"ט)). עניין זה מחייב הבהרה.             בעוולות שהנזק הוא מרכיב ממרכיביהן יכולים להתקיים מצבים שונים; כך למשל יכול שרק רכיב הנזק יהיה רכיב נמשך, דהיינו אף שהאירוע המזיק התרחש בנקודת זמן אחת, הנזק שנגרם בעטיו הינו נזק המתחדש, משתנה וגדל עם הזמן.             נפסק שבמצבים אלו יחל מרוץ ההתיישנות מרגע שבו הייתה קיימת האפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק (ראה ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 (1984); ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122 (1983)). 24.        מצב שונה הינו כאשר המעשה העוולתי- דהיינו רכיב ההתרחשות- הולך ונמשך. גם כאן יתכנו מצבים שונים. המקרה הפשוט הינו כאשר המעשה הנמשך גורם נזק רק בחדילתו. במקרה כזה אין כל קושי בהגדרת מועד לידת עילת התביעה, שהרי מרוץ ההתיישנות יחל רק עם התגבשות הנזק.   מצב מורכב יותר מתקיים כאשר כבר במהלך, ותוך כדי התרחשות המעשה העוולתי, נגרם נזק לניזוק. כאשר המעשה העוולתי הנמשך הינו "אירוע מתחדש" המקים עילות תביעה מתחדשות בזו אחר זו, הרי שעל פי ההלכה, יחל מרוץ ההתיישנות לגבי כל עילת תביעה מתחדשת מרגע היווצרותה. כך מציינת השופטת פרוקצ'יה בפסק הדין בפרשת אלנקווה:  כלל הוא, כי בעוולות בהן משמש "נזק" אחד היסודות, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת, כאמור. המדובר הוא בארוע עוולתי המצמיח זכויות תובענה מעת לעת, להבדיל מנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי (דיני נזיקין, תורת הנזיקין הכללית, מהד' 2 תשל"ז; עמ' 724-5; ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון, פד"י כב(2), 929. הכלל בדבר מנין ההתיישנות ממועד היווצרותה של כל עילת תביעה נפרדת נקשר בהלכה הפסוקה בהוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ועוגן במסגרתו (פרשת קלינמן, שם). 32. במצב דברים שבו הארוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא ארוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות. כך הוא הדין, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות." (ראה גם ע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה (ניתן ביום 31/1/08), פסקה 32; וכן ראה הדיון בע"א 9292/07 חברות שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים" (ניתן ביום 06/01/2010)). 25.        עם זאת, ייתכנו מצבים בהם לא ניתן יהיה למצוא עילות תביעה מתחדשות ולא ניתן יהיה להבחין בין העילות השונות הנגרמות מאותו מעשה עוולתי נמשך. פרופ' גלעד במאמרו הנ"ל מבקש להבחין בין מצב שבו עילת התביעה "מתחדשת" במובן זה שמעשה העוולה מקים "עילות קטנות" החוזרות על עצמן ברציפות, לבין מצב שבו מעשה אחד מתמשך גורם לנזק אחד; זוהי להגדרתו "עילה מתארכת" להבדיל מ"עילה מתחדשת" (עמ' 100-99 למאמרו הנ"ל). הבחנה זו לא מצאה ביטוי בפסיקה ואף לא בהצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 (הצ"ח 125 עמ' 611), המתייחסת אך ורק לעילות מתחדשות מאירוע מתמשך (סעיף 9 להצעת החוק). 26.        בעילה מתחדשת, דהיינו כאשר המעשה העוולתי נמשך ומקים עילות תביעה חוזרות ונשנות, תיבחן תקופת ההתיישנות ביחס לכל עילת תביעה בנפרד (ראה ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור, פ"ד כז(1) 225, 228 (1972)). המשמעות הינה כי אותן עילות המצויות מחוץ לתקופת ההתיישנות יידחו (ראה לאחרונה גם בע"א 9413/03 לעיל).             עם זאת מקום שעילת התביעה כוללת בחובה נזק יש צורך לבחון גם האם הנזק ניתן להפרדה וכך מציינת השופטת פרוקצ'יה:  עוד חשוב להדגיש, כי בעילות תביעה מתחדשות, אשר חלקן מצויות מחוץ לתקופת ההתיישנות, וחלקן בתחום התקופה, מקום שההפרדה בין הנזקים לענין זה היא בלתי אפשרית, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו (פרשת קלינמן, שם, 935; פרשת זמיר, עמ' 127). בענין איטונג תמך בית המשפט בגישה זו ומצא את הגיונה בכך שככלל, על הנתבע מוטל הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות המועלית על ידו, ונכללת בטענה זו גם טענת אפשרות ההפרדה בין הנזקים שהתיישנו לבין אלה שלא התיישנו. אם כשל בכך הנתבע, תידחה טענת ההתיישנות, והנזק כולו יהיה בר הוכחה (שם, עמ' 172). 27.       אעיר כי ניתן לחשוב גם על האפשרות לפיה גם בעילה מתחדשת וגם בעילה מתארכת, יחל מרוץ ההתיישנות רק עם הפסקת המעשה העוולתי (ראה גלעד לעיל עמ' 107; אנגלרד, ברק, חשין, דיני הנזיקין 724-723 (בעריכת גד טדסקי, תשל"ז). אפשרות זו לא התקבלה בפסיקה והלכה היא כי בעוולה מתחדשת יחל מרוץ ההתיישנות לגבי כל עילת תביעה מרגע התרחשותה. 28.       הדיון בעניין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בעוולה נמשכת התברר בעיקר בגדרן של עוולות הנופלות לקבוצה הראשונה, דהיינו עוולות שעניינן מעשה או מחדל והנשלטות על ידי הוראת סעיף 89(1) לפקודה.  בע"א 35/71 הנ"ל קבע בית המשפט כי הסגת-גבול הינה עוולה נמשכת ואמר:  "הוא הדין במקרה של הסגת-גבול נמשכת והולכת והנזק שנגרם בעטיה. בכל יום שהיא קיימת נולדת עילת תובענה חדשה, והיא נחסמת בתום תקופת ההתיישנות שלאחר אותו יום. פירוש הדבר, כי ההתיישנות היא כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, והתקופה היא שבע שנים אחורנית מיום הגשת התובענה. לגבי הנזק שנגרם לפני אותה תקופה, התיישנה התובענה".   בספרם דיני הנזיקין, סבורים המחברים, אנגלרד, ברק וחשין, כי דין זהה צריך לחול גם במקרה של מטרד (עמ' 724 ה"ש 9).   עוד מציינים הם בה"ש 7 שם:  נעיר בסוגרים כי לדעתנו יראה הדין, עקרונית, מעשה או מחדל "כנמשכים", כמולידים עילות תובענה מעת לעת, באותם מקרים בהם נתון הדבר בכוחו של העושה (או החודל) להפסיק את מעשהו או מחדלו ובדרך זו שלא עוד לעשות עוולה או לגרום נזק (ובלבד שאותה "המשכיות" אינה נסמכת לאחור אל מעשה חד פעמי...).   דוגמאות אלו מתייחסות לעוולות הנופלות להוראת סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, אולם בע"א 9413/03 לא עושה השופטת פרוקצ'יה הבחנה בין קבוצות העוולות השונות ואומרת כי: "אירוע עוולתי נמשך, המוליד עילות תובענה מתחדשות, ונזק מתחדש, עשוי להתרחש, בין היתר, בעוולות הרשלנות והסגת הגבול. הפרת החובה באופן מתמשך, עשויה להוליד עילה חדשה מידי יום, וההתיישנות תחול על אותו מקטע של עילות מתחדשות אשר ממועד היווצרותן ועד להגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות" (פסקה 32). דברים דומים המחילים את אותו עיקרון ולפיו יידחה מועד תחילת ההתיישנות בעוולה מתחדשת גם בעוולות שהנזק הוא רכיב מרכיביהן נאמרו על ידי בית המשפט בע"א 3139/05 הנ"ל, שם אומר בית המשפט:  הנה כי כן, במקרה שעילת התובענה הינה נזק שנגרם מדי יום ביומו על-ידי מעשה או מחדל נמשכים, קבע בית המשפט, כי נולדת עילת תובענה חדשה מדי יום כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגע, ועל-כן יש לבצע חלוקה ברכיבי הנזק: התובע יהא רשאי להיפרע בשל אותם חלקי העוולה הנמצאים בתוך התקופה שטרם התיישנה, גם אם מעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופה זו. (ראה גם אנגלרד, ברק, חשין הנ"ל, עמ' 725).   בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי תקופת ההתיישנות בגין רשלנות רפואית המשתרעת על פני מספר טיפולים, תבחן במסגרת אותם כללים החלים בנוגע להתיישנות בעילה מתחדשת. ע"א (י-ם) 2549/08 פיליבה נ' חדד (ניתן ביום 4/2/09)). 29. ומה בענייננו - ניתן להשקיף על המקרה מכמה זוויות. מחד, הנזק שבגינו הוגשה התביעה הינו הנכות ממנה סובלת התובעת כיום, דהיינו פרפלגיה ואי שליטה בסוגרים. נזק זה התגלה, על פי הנטען, רק לאחר הניתוח השני. כאמור בין אם מועד ההתרחשות הינו בניתוח הראשון, ובין אם בניתוח השני, הרי שמרוץ ההתיישנות החל עם התגלות הנזק, כלומר רק לאחר הניתוח השני בשנת 2001. ממועד זה ועד הגשת התביעה טרם חלפו 7 שנים. כמו כן טרם חלפו 10 שנים ממועד הניתוח הראשון שבוצע ביום 21/11/99 ועל כן התביעה לא נחסמה. 30. ניתן, גם אם בדוחק, להשקיף על האירוע כעוולה נמשכת. אמנם הניתוח הראשון היה טיפול עצמאי, אולם הרשלנות הנטענת אינה רשלנות בביצוע הניתוח אלא רשלנות בבחירת הטיפול הכירורגי, בדרך הטיפול במצבה של התובעת. בחינה זו לא הסתיימה בניתוח הראשון אלא הצוות הרפואי המשיך לדגול במסלול הכירורגי ואם כך לפנינו עוולה נמשכת שגרמה נזק אחד ועל כן גם מזווית זו לא התיישנה התביעה. 31. בשים לב לאמור אני דוחה את טענת ההתיישנות ואף איני מוצא מקום להבחין בין ההתיישנות הנטענת ביחס לניתוח הראשון להתיישנות הנטענת ביחס לניתוח השני. כאן אוסיף כי אפילו ניתן היה להפריד את האירועים המזיקים, הרי שלכאורה בפנינו נזק אחד שאינו ניתן להפרדה ועל כן אין להפריד גם בין מועדי תחילת מרוץ ההתיישנות. האם הבחירה במסלול הכירורגי מקימה לתובעת עילת תביעה 32. התובעת אינה טוענת כי הניתוחים, הראשון או השני, בוצעו באופן רשלני ואין לה כל טענה לגבי אופן ביצוע הניתוחים עצמם (ראה עדות פרופ' שטיין עמ' 31). ההתרשלות הנטענת מתייחסת להחלטה לנקוט בהליך כירורגי בלי שקדם לה אבחון מספיק ומבלי שעמד בפני הצוות הרפואי די מידע כדי לקבוע את נחיצותו של הניתוח. התובעת סומכת כאמור על חוות דעתו של פרופ' שטיין המפנה למאמר אשר פורסם בשנת 2006 ומגדיר ניתוחי גב מיותרים כ"תסמונת הגב הכושל(FBSS - Failed Back Surgery Syndrome). 33. במאמר זה מתוארת התסמונת כמצב מוכר הנובע משלל סיבות המיוחסות לניתוח הראשוני, ביניהן בחירה לא נכונה של חולים, חוסר תיאום בין הטיפול הכירורגי המועדף לבין התהליך הפתולוגי ממנו סובל החולה, ציפיות לא ריאליות של החולה, חוסר יכולת של הפעולה הכירורגית להשיג את מטרתה וסיבוכים איאטרוגניים הנגרמים על ידי המנתח. במאמר מצוין כי בעת הערכת חולה עם FBSS ישנה חשיבות קריטית לביצוע אבחנה נכונה בטרם יוזמים טיפול רפואי נוסף. ניתוח נוסף המבוסס על אבחנה לא מלאה או לא נכונה יהפוך את בעיית החולה למורכבת יותר. על כן על הרופא לנסות בזהירות ולמצוא התאמה בין הסימפטומים שמציין החולה, הבדיקה הקלינית שלו והממצאים ההדמייתיים. כאשר אין התאמה בין כל אלה, הסיכון לכישלון גובר בצורה ניכרת. במקרה הנדון נטען כי התובעת הגיעה לניתוח מבלי שעברה עיבוד אבחנתי מלא ומבלי שהמנתח ידע באיזו אבחנה הוא הולך לבצע את הניתוח ומה עליו לחפש בו. 34. מאמר זה אינו קובע הגדרה חדה מהו הטיפול הנכון בכל מקרה, אלא מצביע על תופעה שמקורה בגורמים שונים ובחולים מסוגים שונים ולא ניתן להסיק ממנו מסקנות לגבי נחיצות הטיפול הכירורגי בנסיבותיה של התובעת. יתירה מזו, אין במאמר או בחוות דעתו של פרופ' שטיין כל בסיס לקבוע איזה טיפול היה הצוות הרפואי צריך להעניק לתובעת. רק בעדותו בבית המשפט מוסיף פרופ' שטיין ומציין כי יתכן והדרך הנכונה הייתה טיפול כירורגי מסוג אחר. לדבריו היה צריך לנקוט בטיפול מיקרוכירורגי (עמ' 30). גם טיפול זה היה אמור לכלול הוצאת חלק מהדיסק הבולט שנמצא אצל התובעת, אם כי לא הוצאת כל הדיסק (שם). 35. מחוות דעתו ועדותו של פרופ' שטיין לא ניתן להסיק את המסקנה הנטענת, כלומר לא ניתן להסיק את המסקנה כי הבחירה בטיפול הכירורגי הייתה רשלנית. נזכיר את עובדות הרקע שחלקן לא עמדו בפני פרופ' שטיין. בניגוד להנחתו של פרופ' שטיין כי התובעת נחבלה בגבה רק בשנת 1999 (ראה חוות דעתו ת/2), הרי שהתובעת נחבלה בגבה כבר בשנת 1989 (כלומר 10 שנים קודם לכן). כבר בשנת 1989 נערכה לתובעת בדיקת CT שהדגימה לחץ קל באזור חוליה L4 (נספח 1 למוצגי הנתבעת). מצבה התדרדר במשך השנים כאשר התובעת שבה ונחבלה בגבה גם בשנת 1993 וגם בשנת 1996. בשנת 1998 אושפזה שוב ושוב עברה בדיקת CT שבה נמצאו שינויים ניוונים בגובה חוליות L4, L5. 36. מצבה של התובעת במשך השנים הלך והתדרדר והדבר מצא ביטויו גם בבדיקות כוח השרירים שבוצעו לתובעת בשנת 1998 ובשנת 1999 (ראה טבלאות בנספחים 25 ו-90 למוצגי הנתבעת). גם פרופ' שטיין אישר בעדותו את ההתדרדרות במצבה של התובעת, אם כי ציין שההחמרה הייתה ברגל שמאל ואילו ברגל ימין הייתה הטבה (עמ' 26). 37. התובעת מפנה לבדיקתה במחלקה הנוירולוגית בבית החולים כ-4 חודשים לפני הניתוח הראשון, שם צוין כי התובעת הגיעה לבדיקה "בשל תלונות על כאבי גב, חולשה ברגליים ואירועים של דליפת שתן" (נספח 48 למוצגי הנתבעת). עם זאת צוין כי "בבדיקתה הממצאים אינם תומכים בפתולוגיה ספינלית, שורשית או עצבית". מדברים אלו מסיקים פרופ' שטיין והתובעת כי לא הייתה אינדיקציה לטיפול הכירורגי. עם זאת בהמשך הדברים מצוין כי "יתכן וקיימת בעיה אורגנית בהפעלת כף הרגל מתחת לתוספת הפונקציונלית, אלא עקב סירוב החולה לביצוע EMG לא ניתן להגיע לאבחנה מדויקת". 38. בבדיקה במחלקה הנוירולוגית מחודש 8/99 צויין כי הינה סובלת מבריחת שתן וחולשת כף רגל שמאל. כן צוין כי נמצא בלט דיסק בחוליות L4, L5. התובעת אף הופנתה לבדיקת MRI בה נראה בלט הדיסק. בשל בריחת השתן הוכנס לתובעת צנתר - כל זאת עוד לפני הניתוח הראשון. 39. כשהגיעה התובעת לבית החולים בחודש 9/99 היו בפני הרופא כל הנתונים המלמדים על התדרדרות במצבה לאורך השנים, על כאבים עזים, בריחת שתן ובלט דיסק. ד"ר אוחנה, המומחה מטעם הנתבעת הבהיר כי בדרך כלל, בטרם בחירה בהליך טיפולי, יש לברר את "מקור הסבל" של החולה (עמ' 34). עם זאת ציין כי אף שבבדיקות במחלקה הנוירוכירורגית והנוירולוגית לא הגיעו לאבחנה מדוייקת, הרי שבלט הדיסק יכול להסביר את התופעות מהן סבלה התובעת (עמ' 35). ד"ר אוחנה הבהיר כי המנתח אינו נסמך רק על תוצאות הבדיקות הנוירולוגיות והנוירוכירורגיות, אלא גם על הממצאים הקליניים. כל אלו הצביעו כי ישנה אפשרות שבלט הדיסק בחוליות L4, L5 הוא הגורם לסבלה של התובעת (עמ' 36) ולכן היתה הצדקה לנתח את התובעת. יתירה מזו, בניתוח אכן נמצא אוסטיאופיט גדול שלחץ על השורש השמאלי של העצב ועל כן הוא נכרת (נ/5 סעיף 10). אוסטיאופיט זה שנמצא התאים להיות הגורם שגרם לכאבי הגב אצל התובעת. ד"ר אוחנה הסביר כי הבלט יכול במצבים מסוימים גם לגרום לבריחת שתן וחוסר שליטה על הסוגרים (עמ' 38). 40. דומה שכל אלו מלמדים כי עובר לניתוח הראשון היו בפני הצוות הרפואי די אינדיקציות להחליט על טיפול כירורגי. הבחירה בטיפול הכירורגי לא נעשתה כלאחר יד, אלא לאחר שנים שבהם טיפולים שמרניים לא הועילו ומצבה של התובעת הלך והתדרדר. יתירה מזו, בעדותו סובר פרופ' שטיין בעצמו כי ראוי היה לנקוט בהליך כירורגי, אם כי סבר שהיה ניתן להסתפק בכריתה חלקית של בלט הדיסק (עמ' 30). פרופ' שטיין לא הצביע מדוע טיפול כירורגי כזה היה משנה את התוצאה ולא הביא כל אסמכתא כי היה צריך להסתפק בכריתה חלקית של הדיסק. 41. צריך לזכור כי החלטת הרופאים על הניתוח לא התבססה על ממצא אחד בלבד. ד"ר שרים מבהיר כי ההחלטה היתה פרי של התבוננות על "המכלול" (עמ' 46); התבוננות על התסמינים הקליניים בליווי ממצאי ה-CT וה-MRI וכן הממצאים של בלט דיסק שיכול להסביר את התסמינים הצדיקו את ביצוע הניתוח. דברים אלו מקובלים עלי ואין לראות בהם התרשלות מצידו של הצוות הרפואי. במיוחד נכון הדבר כי אין טענה לטיפול רפואי, שאינו כירורגי, שבו היה צריך לנקוט. כך ד"ר שרים אומר: [...] איזה עוד פתרון יש לך להציע לחולה" (עמ' 46). התובעת והמומחה מטעמה אינם מציעים פתרון אחר ואינם מצביעים על כל טיפול אחר שיכול היה לבוא במקום הניתוח. 42. ניתן לסכם ולקבוע כי לא נפלה כל התרשלות בהחלטה לביצוע הניתוח הראשון. אין כאמור טענה כי מהלך הניתוח היה רשלני. יתירה מזו, לאחר הניתוח הראשון חלה הטבה מסוימת במצבה של התובעת והיא חזרה לתפקוד תקין (ת/1 סעיפים 5-4). 43. לאחר הניתוח הראשון השתפר מצבה של התובעת והיא שבה לתפקוד תקין למרות שהמשיכה לסבול מכאבי גב עזים עם הקרנה לרגל שמאל, מצליעה קלה ברגל שמאל וכן מבריחת שתן (תצהיר התובעת ת/1 סעיפים 4-5, עדותה של התובעת בעמ' 10). עם זאת במשך הזמן הלך מצבה והתדרדר. התובעת טופלה באמצעות משככי כאבים וכן במרפאת כאב (עמ' 11), אך ללא הואיל. בהמשך החלה התובעת לסבול מחוסר תחושה, הרדמות של הרגליים עד כפות הידיים ונפילות חוזרות (תלונות התובעת בפני הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מיום 22/7/01 - נספח 194 למוצגי הנתבעת). בעקבות אלו הומלץ לתובעת לעבור ניתוח נוסף בחוליות, כפי שציינה כבר ביום 27/12/00 בפני הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (נ/1). התובעת סיפרה כי על הצורך בניתוח נוסף מסר לה ד"ר קליימן, כירורג מקופת חולים, שלשאלתה במה זה יעזור והאם זה יפחית את הכאבים הוא השיב שהוא חושב שכן, הניתוח הנוסף "יפתור לך קצת את הבעיה" (עמ' 9). 44. בקבלתה של התובעת לניתוח השני צוין כי מאז הניתוח הראשון חלה החמרה בכאבי הגב התחתון מהם היא סובלת. קודם לניתוח התובעת עברה בדיקת CT אשר הצביעה על "מצב לאחר למינאקטומי בגובה L4-5. בלט דיסק אחורי היקפי והיצרות קלה של התעלה הורטברלית בגובה זה" (נספח 124 למוצגי הנתבעת). 45. לאור תלונות התובעת ומצבה נערך דיון צוות בהשתתפות מנהל המחלקה ד"ר ז'טלני, ד"ר שלמון (מומחה בתחום הנוירוכירורגיה) וד"ר עמית שרים - הרופא המנתח, בסיומו הומלץ על ידיהם ביצוע הניתוח הנוסף לשחרור הלחץ מתעלת השדרה ולקיבוע חוליות L4-L5 (נ/5 סעיף 14, נספח 125 למוצגי הנתבעת). ד"ר שרים הסביר כי לאחר ניתוח דיסק יתכנו מצבים של שינויים בגובה של הניתוח והידבקויות באזור הניתוח, "ומה שמקובל לעשות זה לשחרר את הצלקת הזאת ולעשות קיבוע. כשאין תזוזה, אין כאבים" (עמ' 46). 46. פרופ' שטיין בחוות דעתו המשלימה, ת/3, סבור כי בנסיבות אלו לא היה מקום להמליץ על ניתוח נוסף לתובעת. לדבריו גם ערב הניתוח השני "לא היתה בנמצא אבחנה מדויקת ומוכחת אודות המחלה והגורמים למצבה. [...] הצוות לא ידע מהם הגורמים לתלונותיה ולחסרים הנוירולוגיים שהודגמו" (עמ' 2). עם זאת פרופ' שטיין אינו מציג טיפול אחר שבו ניתן היה לטפל בתובעת במקום הטיפול הכירורגי. כל שציין בעדותו היה כי הצוות הרפואי היה צריך לשקול העברתה לצוות אחר לצורך עריכת בדיקות אחרות "ולראות לאן זה מגיע" (עמ' 32-31). רק אם אין אבחנה ניתן היה לשבת עם החולה ולהסביר לה כי אין אופציה חלופית פרט לניתוח (שם). 47. ד"ר אוחנה מבהיר בעדותו כי הניתוח השני נועד לשתי פעולות; האחת - שחרור לחץ והשנייה - קיבוע של החוליות (עמ' 37). לדעת ד"ר אוחנה מצבה של התובעת והתדרדרותה הצדיקו גם את הניתוח השני (שם). 48. מהראיות שהובאו ברור כי בעקבות הניתוח הראשון הייתה בתחילה הטבה מסוימת ולאחריה התדרדרות במצבה של התובעת. התובעת עצמה פנתה למוסד לביטוח לאומי והעידה על "כאבים בלתי נסבלים" (עמ' 9). כך גם מסרה לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (נ/1). התובעת נזקקה למשככי כאבים ואף פנתה למרפאת כאב (עמ' 11, נספח 186 למוצגי הנתבעת). לעדותה של התובעת, בכל שעה שפנתה לקופת חולים הפנו אותה לשוב לבית החולים לניתוח נוסף (עמ' 10, 11). רואים אנו כי לתובעת לא הוצע כל טיפול רפואי אחר פרט לניתוח וגם כיום אין בפי המומחה מטעמה כל המלצה על טיפול רפואי חלופי שיכול היה לשפר את מצבה ואת כאביה. 49. ניתן להתרשם כי ההחלטה לביצוע הניתוח השני לא הייתה כלאחר יד. מצבה של התובעת התדרדר, היא סבלה מכאבים, צניחת רגל ופגיעה בסוגרים והנחת הצוות הרפואי הייתה כי יש צורך לשחרר לחץ ולקבע את החוליות. אין בפני כל חוות דעת או כל ראיה כי הנחת הצוות הרפואי כי הניתוח השני ישפר את מצבה הייתה מוטעית. במצבה של התובעת לא ניתן היה להותירה ללא כל טיפול והטיפול היחידי שעמד בפני הצוות הרפואי היה טיפול כירורגי. 50. כאמור בחוות דעתו ובעדותו של ד"ר אוחנה, הצפי היה כי הניתוח השני ישפר את מצבה. ד"ר אוחנה אישר כי בניתוח שני בגב קיימים סיכונים מיוחדים, אולם הסביר כי הניתוח השני נעשה במקום שונה והחשש שמא בעקבות הניתוח הראשון חלו שינויים אנטומיים היה נמוך (עמ' 37). כן ציין כי סיכויי ההצלחה שבניתוח כזה הינם גבוהים ביותר (לפחות 90%). בנסיבות אלו ההחלטה לנתח, בשים לב למצבה של התובעת אל מול הסיכונים בניתוח, הייתה החלטה נכונה וסבירה ואין תשתית לקבוע אחרת. על כן איני סבור כי החלטת הרופאים לבצע את הניתוח השני מעידה על התרשלות מצידם. הואיל ואין כל טענה כי במהלך הניתוח השני התרשל הצוות הרפואי, המסקנה הינה כי דין טענות התובעת בעניין הניתוח השני להדחות. קשר סיבתי 51. כאן ראוי להוסיף כי לא ברור האם מצבה של התובעת בעקבות הניתוח השני, דהיינו שיתוק בגפיים ואי שליטה בשלפוחית השתן, נובע מהניתוח. 52. הנזק לו טוענת התובעת כולל פרפלגיה, תחושה לקויה בגב וכאבי גב המקרינים לרגליים, וכן חוסר שליטה על הסוגרים. קיימת סמיכות זמנים בין הופעת הפרפלגיה לבין הניתוח, שכן כשעה לאחר שהתעוררה התובעת מהניתוח נצפתה פרפלגיה עם פלס תחושתי בגובה הטבור. עם זאת, כל הבדיקות שנערכו לתובעת מיד לאחר שנתגלתה הפרפלגיה היו ללא ממצא היכול להסביר את הופעתה. כך, בדיקה רקטלית שבוצעה מיד לאחר שנצפתה הפרפלגיה הדגימה טונוס תקין והחזר תקין; בבדיקת MRI שנערכה באופן דחוף בבית חולים תל השומר נמצא מצב לאחר למינקטומיה ללא כל לחץ היכול להסביר את התמונה הקלינית; MRI של עמוד שדרה צווארי וטורקלי שנערך בהמשך נמצא אף הוא תקין, ללא ממצא היכול להסביר את התמונה הקלינית; בניסיון להעמיד את התובעת על הרגליים התברר כי היא מסוגלת לעמוד על רגליה בכוחות עצמה, ובעת שכיבה היא היתה מסוגלת להרים את רגליה מעלה. 53. כאשר ד"ר אוחנה נשאל בעדותו לגבי פלס התחושה של התובעת לאחר שהתעוררה מהניתוח, הוא מאשר שהפגיעה שלה יותר גבוהה מהמקום של הניתוח, ומדגיש שעובדה זו אף שוללת את הקשר לניתוח (עמ' 39). ד"ר אוחנה מציין בעדותו כי בהתאם להשערה שלו, כאשר התובעת התעוררה מהניתוח והיא לא מניעה את רגליה מדובר בתגובה היסטרית, קונברסיבית, דהיינו על רקע נפשי ולא אורגני (עמ' 40). זו אף דעתה של הפיזיותרפיסטית המטפלת בתובעת וכך אף צוין באישור מהביטוח הלאומי (עמ' 4 לחוות דעת ד"ר אוחנה נ/4). ד"ר אוחנה מסביר, כי "אם היה נזק כתוצאה מהניתוח, היתה חייבת להיות לו הסתמנות אחרת. מאחר ולא תועד נזק ולא היה נזק, ויתרה מזאת, נעשתה לה בדיקת MRI של כל עמוד השדרה אשר שללה נזק, המסקנה המתבקשת היא שהניתוח עצמו לא גרם למצב שהחולה הציגה לאחריו" (עמ' 40). 54. גם ד"ר עמית שרים בעדותו הביע דעתו שאין קשר בין הניתוח השני לבין הפרפלגיה ממנו סובלת התובעת (עמ' 44). אף הוא מציין שניתוח בגובה הנדון, L4-L5, לא יכול לגרום שיתוק עד לגובה החזה, ו"אם יש פגיעה ואפילו פגיעה קשה באיזור העצבים למטה, זה יכול לגרום כאבים או חולשה בכף רגל או חולשה בשרירים, ולא משהו פרפלגי" (שם). בכל מקרה, מדגיש ד"ר שרים כי אם היתה פגיעה כלשהי בעמוד השדרה, ה- MRI שבוצע מיד לאחר הניתוח היה מראה זאת, אך במקרה הנדון ה- MRI היה, כאמור, תקין (עמ' 45). 55. התובעת לא הביאה כל עדות לעניין הקשר הסיבתי בין הניתוח לבין מצבה הרפואי והסתפקה בטענה כי "הדבר מדבר בעדו". גם ד"ר שטיין בחוות דעתו מסתפק בכך שהוא מניח כי אירוע בלתי ידוע, "מאורע כלשהו", גרם את מצבה של התובעת (ת/2). עם זאת ד"ר שטיין אינו מסביר כיצד לדעתו נגרם הנזק וכיצד התדרדר מצבה בעקבות הניתוח. בטענה זו אין די, שהרי אף כי סמיכות הזמנים מצביעה לכאורה על קשר, אין בכך לקבוע כי הפגיעה בתובעת נובעת מהניתוח. ראינו כי ייתכנו סיבות אחרות לסמיכות הזמנים. כך למשל ד"ר אוחנה הסביר כי ישנם מצבים שמכונים "תגובה היסטרית", שכתוצאה מהם אנשים נותרים מוגבלים בתנועה בעקבות ניתוח אף כי לא נגרמה להם כל פגיעה אורגנית (עמ' 40). לאפשרות זו לא נמצאה כל תשובה בראיות התובעת. 56. כאן נזכיר כי אפילו היה מקום לקבל את הטענה כי "הדבר מדבר בעדו", הרי שמשמעות הדבר הינה רק העברת הנטל לנתבעת לסתור את החזקה (ראה ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין (ניתן ביום 31/8/11); ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898 (2001); ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביאניקר (ניתן ביום 12/7/11); ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229 (1970); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 555 (2001)). משהוצגו ראיות ולפיהן לא אירע כל אירוע במהלך הניתוח שיכול להסביר את הנזק, בהעדר כל ראיה לנזק אורגני לרבות בבדיקות ההדמיה, ובשים לב לאפשרויות האחרות שהועלו, יש בכך די לקבוע כי הנתבעת הרימה את הנטל לשכנע כי הנזק לתובעת אינו נובע מהניתוח. 57. עוד ראוי לזכור כי מצבה של התובעת עוד לפני הניתוח הראשון היה קשה. היא סבלה מכאבים, צניחת כף רגל ואי שליטה בשלפוחית השתן. זמן מה לאחר הניתוח הראשון מצבה הלך והתדרדר. קשה לדעת מה היה עולה בגורלה של התובעת אלמלא נותחה, אולם לאור התדרדרות מצבה קיימת אפשרות שהייתה מגיעה למצבה הנוכחי גם ללא הניתוח (ראה עדות ד"ר אוחנה בעמ' 39)). הסכמה מדעת 58. התובעת טוענת כי בטרם בוצעו הניתוחים לא קבלה הסברים מספיקים על האפשרות כי מצבה יורע. לפיכך, הסכמתה לניתוחים אינה "הסכמה מדעת" כנדרש על פי סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. התובעת מבהירה כי איש לא אמר לה שיתכן שבעקבות הניתוח תישאר משותקת בגפיה (ת/1 סעיף 6). כן ציינה כי טופס ההסכמה לניתוח עליו חתמה היה טופס כללי ללא פירוט של האבחנה, הניתוח והסיכונים הצפויים. לדבריה כל שנאמר לה היה "שהכל יהיה בסדר" וכי ד"ר שרים הבהיר "אני מבטיח לך תקומי את תלכי על הרגלים את רצה" (עמ' 14). 59. טענה זו של התובעת אין לקבל. התובעת חתמה על טופסי הסכמה להרדמה לניתוח השני (נ/3, נ3א). אין גם מחלוקת כי חתמה על הסכמה לביצוע הניתוח הראשון (תצהיר ת/1). מתברר גם כי לפני הניתוח הראשון ניתן לתובעת הסבר מקיף (נספחים 88 ו-89 למוצגי הנתבעת) ואפילו ניסו לכמת את סיכויי ההצלחה ונרשם כי הוסבר לתובעת שסיכויי ההטבה בכאבים הינם בשיעור של 80% והטבה בחולשה ברגל בשיעור של 20%. משמע, גם אם לא תועדו כל ההסברים ברי כי ההסבר כלל גם סיכויים וסיכונים בניתוח. 60. טרם הניתוח השני פנתה התובעת לרופאים שונים שטיפלו לה בכאב וגם מהם הוסבר לה כי עליה לפנות לניתוח (ראה עדותה בעמ' 14 ודבריה לוועדה הרפואית במוסד לביטוח לאומי נ/1). לאחר שאושפזה נערך דיון של צוות רפואי בנוכחותה ובהשתתפותה (ראה עדותה בעמ' 14). המנתח ד"ר שרים, נשאל על תוכן שיחותיו עם התובעת לפני הניתוח והבהיר כי קשה לו לזכור 10 שנים לאחר הניתוח מה בדיוק נאמר (עמ' 42). עם זאת הסביר כי כדבר שבשגרה בטרם ביצוע ניתוח גב נהג להסביר לחולים את כל הסיכונים והסיכויים (עמ' 47). לדבריו "אין כזה דבר. בניתוחי גב בפעם השנייה אתה חייב להסביר לחולה, וחייב להסביר טוב" (שם). יתירה מזו, לדבריו נהג לשוחח עם החולה גם בבוקרו של הניתוח, ללוות אותו ואף קרו מקרים שממש בטרם הניתוח חזר בו חולה מהסכמתו (שם). 61. התובעת עצמה העידה כי לא הוסבר לה כלום. לדבריה לפני הניתוח הראשון סבלה מכאבים ולא היה "איכפת לה" מה יהיה. לדבריה "אני יודעת אם אני אגיד משהו, הרופא יחליט, אין לי דעה בנושא הזה" (עמ' 14). התובעת לא זכרה כי חתמה על טופס הסכמה לניתוח הראשון אף כי בדיעבד אין חולק כי חתמה (שם). לגבי הניתוח השני הדגישה כי לא שאלה מאום, שכן "[...] אני סמכתי על הרופא בעיניים סגורות [...]" (עמ' 16). 62. כיום מצויים אנו שנים רבות לאחר הניתוחים. במרחק זמן שכזה אין ספק כי קיים קושי לסמוך על עדותם של התובעת או של הרופאים מה בדיוק הוסבר לה. עם זאת ברי שלתובעת ניתנו הסברים. התובעת חתמה על הסכמה לניתוח, נכחה בדיון הצוות וניתנה לה האפשרות לשאול כל שאלה. יתירה מזו, התובעת לא הגיעה לחדר הניתוח ללא ידע מוקדם, שהרי כבר קודם לכך ידעה כי עליה לעבור ניתוח. מוכן אני גם לקבל את עדותו של ד"ר שרים, שאף כי אינו זוכר בדיוק מה נאמר לתובעת, כי על פי הנוהג היה נותן את כל ההסברים ועונה על כל שאלות החולים. ראינו גם שהתובעת סמכה על ד"ר שרים ובכך יש חיזוק לעדותו כי נהג להסביר לחולים את הצפוי להם, שהרי התובעת הכירה אותו מהניתוח הראשון ואם לא הייתה מקבלת הסברים לא הייתה סומכת עליו. 63. אמנם טופס ההסכמה לניתוח אינו כולל את כל הסיכונים ובמיוחד אין בו כל רישום על האפשרות שהניתוח יחמיר את המצב עד כדי שיתוק. עם זאת הובהר כי השיתוק שממנו סובלת התובעת אינו נובע מהסיכונים הישירים של הניתוח. מדובר בשיתוק שנובע ממקור בלתי ברור. כן הוברר שמדובר בסיבוך נדיר. בנסיבות שכאלו, כאשר ברי כי היה צורך בניתוח וכי התובעת קבלה הסברים על הסיכונים והסיכויים שבניתוח, על סיכויי ההצלחה והכישלון, ניתן לומר שהתובעת קבלה הסבר מספיק כנדרש על ידי חולה סביר וכי הסכמתה הינה הסכמה מדעת (ראה דיון נרחב בסוגיית ההסכמה מדעת והגישות השונות בפסק דין בע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (ניתן ביום 5/3/2012)). 64. על אף האמור ראוי להעיר כי טופס ההסכמה לניתוח עליו חתמה התובעת (נ/3) הינו טופס כללי לביצוע ניתוחים וראוי כי בית החולים ישתמש בטופס ייעודי לסוגי ניתוחים שונים, באופן שיבטיח כי הסכמת החולה ניתנה לאחר קבלת מידע מספיק לניתוח הספציפי. סוף דבר 65. בשים לב לכל האמור הגעתי למסקנה כי לא הוכח שהטיפול הרפואי שעברה התובעת או הבחירה בטיפול הכירורגי הייתה רשלנית. לא שוכנעתי גם כי הופרה חובת הגילוי של הרופאים לתובעת וכי נפל פגם כלשהו בהסכמתה לניתוחים. על כן הנני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪. ניתוחעמוד השדרהבלט דיסקרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות