"הרציפות בעבודה היא אחד התנאים, הנדרשים על פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, על-מנת שתקום הזכות לפיצויי פיטורים. נטל השכנוע לעניין כל התנאים בסעיף זה, ובכלל זה הרציפות, הינו על העובד, שהרי הוא "המוציא מחברו" (דב"ע לג/3-58 האוניברסיטה העברית נ' בתיה מינטל, פד"ע ה 65; וספציפית לעניין הרציפות - דב"ע לה/3-16 זיסו יוזיפוף נ' יעקב חנוני, פד"ע ז 3). לפיכך, אם בסופו של הדיון מאוזנות כפות המאזניים, הרי טענתו של העובד בעניין הרציפות תידחה. עם זאת, כאשר מוכיח העובד את מועד תחילת העבודה ומועד סיום העבודה, הרי בכך הוא מרים את חובת הראיה הראשונית, ומראה לכאורה כי עבד בכל התקופה שבין שני מועדים אלה. בשלב זה עוברת חובת הראיה למעביד, אשר עליו להביא ראיות להוכחת הפסקה בעבודה במהלך אותה תקופה, אם כמובן הוא טוען להפסקה כזו (דב"ע נא/3-7 מרים עדאוי נ' פ.א.ב. שירותים בע"מ, פד"ע כב 325). רציפות בעבודה