קצבת שארים ממבטחים לידועה בציבור

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קצבת שארים ממבטחים לידועה בציבור: 1. האם היחסים שהתקיימו בין התובעת לבין המנוח ז"ל (להלן:"המנוח") עלו לכדי מעמד של ידועים בציבור - זו השאלה בה עלינו להכריע בכדי לקבוע האם זכאית התובעת לקבל, קצבת שאירים, מהקרן המנוהלת ע"י הנתבעת. 2. מהלך הדיון בתאריך 25/10/12, התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו על תצהיריהם, התובעת ועדיה: מר יצחק אמסלם - אחיינה של התובעת (להלן: "מר אמסלם" או "אחיין התובעת") והגב' סמדר סבח - חברתה של התובעת (להלן: "גב' סבח"). כן נחקרו, בחקירה ראשית ונגדית, עדי הנתבעת: מר יוסף וקנין - גיסו של המנוח (להלן: "מר וקנין") והגב' חנה וקנין - אחותו של המנוח (להלן: "גב' וקנין"). בהתאם להסכמות הצדדים, התיר ביה"ד, את הגשת כתבי הטענות, המסמכים, הפרוטוקולים וכל דבר הנוגע לתיקים שהתנהלו בעניינו של המנוח, בבית משפט לענייני משפחה, במסגרת ת"ע 1730/04 ות"ע 1731/04. 3. להלן העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מרשימת המוסכמות, מחומר הראיות ומהעדויות: א. המנוח נפטר ביום 22/5/04. ב. המנוח עבד 22 שנה, במהלכן הפריש כספים לנתבעת. ג. המנוח קיבל קצבת נכות מיום 1/6/01 ועד למועד פטירתו הנ"ל. ד. המנוח לא ציין את שם התובעת כבת זוגתו עת מילא, בחודש 5/01 בקשה לקבלת קצבת נכות מהנתבעת. ה. בשנת 2004, לאחר פטירתו של המנוח, הגישה התובעת התנגדות לבקשת צו קיום צוואה, שהגיש בן המנוח, מר אפללו מאיר. ו. בבימ"ש לענייני משפחה התנהלו שני תיקים בעניינו של המנוח - ת"ע 1730/04 ות"ע 1731/04, במשך 4 שנים כשלבסוף הסתיימו ההליכים בפשרה, בה קיבלה התובעת 4,000 ₪. ז. התובעת הינה אישה גרושה ויש לה בן. ח. התובעת הכירה את המנוח בשנת 1999. ט. בשנותיו האחרונות לחייו, סבל המנוח מבעיות רפואיות והתאשפז פעמים מספר במוסדות רפואיים (כפי שיפורט בהמשך). י. התובעת התלוותה אל המנוח לביקוריו במוסדות הרפואיים, כאשר בחלק מהמסמכים הרפואיים של המנוח, מוגדרת היא כבת זוגו או כחברתו. יא. מנתוני משרד הפנים, עולה כי המנוח התגורר ברח' השקמה 846 נצרת עילית ואילו התובעת התגוררה ברח' הסביון 6 נצרת עילית. יב. בחודש יוני 2001 חתמה התובעת על הסכם שכירות ועברה להתגורר עם המנוח בדירתו ברחוב השקמה 846 בנצרת עילית, כשלגבי תשלום "דמי שכירות", חלוקים הצדדים. יג. בחודש יוני 2002 עברה התובעת להתגורר בדירה ברחוב סביון 6/7 בנצרת עילית, אשר הושכרה מחברת עמידר (להלן: "דירת עמידר") יד. מחודש 2/04 ועד למועד פטירתו של המנוח, בחודש 5/04 הוא התגורר בדירתה של התובעת, כשלגבי המגורים המשותפים בתקופה שקדמה לכך, חלוקים הצדדים. 4. טענות ב"כ התובעת א. התובעת הכירה את המנוח בשנת 1999 והם הפכו לזוג ואף גרו יחדיו עם בנה של התובעת בדירתו של המנוח שברח' השקמה בנצרת עילית כ-4 שנים כאשר, לאחר מכן עברו לגור יחדיו, בדירת עמידר ברח' סביון 6/7 וזאת עד יומו האחרון של המנוח. ב. התובעת והמנוח חיו חיי משפחה לכל דבר, לרבות ניהול בית משותף וקיום יחסי אישות. ג. בשנותיו האחרונות, סבל המנוח מבעיות בריאות והתובעת לא עבדה, כדי לטפל בו ולסעוד אותו. ד. בנוסף להיותם של התובעת והמנוח בני זוג אשר גרו יחדיו וניהלו חיים משותפים, הם אף תיכננו להינשא כדת משה וישראל. ה. המנוח סמך על התובעת וכתב הרשאות לבנק לאומי ולנתבעת לפיהן הוא נותן לתובעת ייפוי כוח מלא לבצע פעולות שונות בחשבונו, לרבות העברת כספים ופעולות נוספות. ו. התובעת והמנוח התגוררו יחד הן ברחוב השקמה והן ברחוב סביון בנצרת עילית (נספח ג' לתצהיר התובעת). ז. בחלק מהאנמנזות הרפואיות, נרשם כי המנוח "בא בליווי חברה", "גר עם חברה" וכן "גר עם בת זוגתו", מה שמעיד על הקשר בין המנוח לבין תובעת ועל מערכת היחסים ההדוקה ביניהם. ח. מתיקו הרפואי של המנוח ובעיקר מהנתונים שמופיעים בו עולה כי משנת 2001 ועד לפטירתו בשנת 2004, התגורר המנוח עם התובעת, אשר ליוותה אותו באשפוזיו וידעה על הרגלי השתייה שלו. ט. בין המנוח ומשפחתו לבין התובעת ומשפחתה המורחבת התקיימו קשרים, והמנוח אף התייחס לבנה של התובעת כפי שאב מתייחס לבנו, כל זאת כפי שניתן ללמוד מתמונות (נספח ב' לתצהיר התובעת). י. אחיין התובעת, התגורר עם התובעת והמנוח במשך כ - 3 שנים, והוא ראה בעצמו, את מערכת היחסים ההדוקה שהיתה בין השניים וכן ראה שהמנוח הביא לדירה ברחוב סביון רהיטים שונים. יא. מר וקנין, אישר, בעדותו, כי דובר על חתונה בין המנוח לתובעת. יב. גברת וקנין, לא ביקרה את המנוח בביתו וגם מטעם זה אין לסמוך על עדותה. 5. טענות הנתבעת א. מנתוני משרד הפנים עולה כי המנוח התגורר ברח' השקמה 846, נצרת עילית ואילו התובעת התגוררה ברחוב הסביון 6, נצרת עילית. ב. התובעת אינה זכאית לקצבת שאירים מאחר ואיננה עומדת באף אחת מהחלופות המנויות בתקנונה של הנתבעת, דהיינו - היא לא הייתה בת זוגו של המנוח. ג. המנוח הגיש לקרן הפנסיה ביום 30/5/01 בקשה לתשלום פנסיית נכות, ולא ציין את התובעת כבת זוגו וכן לא ציין זאת בכרטיס העובד שלו. ד. התובעת לא צירפה תמצית ממרשם האוכלוסין שמעיד על כך שהתגוררה עם המנוח וכן לא צירפה מסמכים המעידים על ניהול משק בית משותף עימו (כמו תשלומי ארנונה, חשמל, טלפון וכדו) כשהכוונה לפחות, לתקופה של שנה אחת רצופה עד ליום פטירתו. ה. התובעת, עצמה, העידה כי שכרה חדר מהמנוח בביתו ברחוב השקמה בנצרת עילית וכי שילמה לו שכר דירה. ו. בשנת 2002, עברה התובעת להתגורר בדירת עמידר ואף על פי שטענה כי ויתרה על הבית של המנוח, הגישה התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה שהותיר אחריו המנוח וניהלה הליך משפטי ארוך, שהסתיים בפשרה, במסגרתה שולם לה סכום של 4,000 ₪. ז. דירתו של המנוח הושכרה מחודש 2/04 ועד חודש פטירתו, כאשר במהלך תקופה זו הוא התגורר אצל התובעת בדירה מעמידר וזאת כיוון שהתובעת טיפלה בו בשכר. ח. התובעת לא הייתה מעורבת בענייניו הכלכליים של המנוח באופן כזה הנגזר ממעמדה הנטען כ"ידועה בציבור". ט. התובעת לא ידעה את גילו הנכון של המנוח. י. התובעת לא הצהירה, בפני המוסד לביטוח לאומי, כי היא מתגוררת עם בן זוג. כמו כן, היא לא הגישה בקשה למוסד לביטוח לאומי, לקבלת קצבת שאירים. יא. התובעת לא הייתה תלויה כלכלית במנוח, אלא התקיימה מקצבת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי וכן קיבלה דיור בשכירות נמוכה מאוד מעמידר ואף קיבלה כספים במזומן ממקום עבודתה. בנוסף, קיבלה התובעת שכר בגין טיפולה במנוח בשלושת החודשים האחרונים לחייו. יב. התובעת פנתה לנתבעת, בבקשה לקבלת קצבת שאירים, בשנת 2008 (לאחר שהסתיימו ההליכים המשפטיים בבית משפט לענייני משפחה), ופנייתה נדחתה תוך שנאמר לה כי עליה להגיש תביעה לביה"ד לעבודה לשם הכרתה כידועה בציבור של המנוח. התובעת בחרה לפנות לבית הדין רק בשנת 2011 והשיהוי בו נקטה מצביע על כך שהשלימה עם קביעת הנתבעת לעניין אי זכאותה לקבלת קצבת שאירים בגין המנוח. יג. הרשום במסמכים הרפואיים, נרשם בהתאם למידע שנמסר לצוות הרפואי ע"י מי שליווה את המנוח לבדיקה ומאחר ובין המנוח לתובעת נרקמו יחסי רעות, היתה זו היא שליוותה אותו ולכן כתובתה היא שנרשמה ואין בכך כדי כדי להוכיח שהיא והמנוח אכן התגוררו יחד כבני זוג. יד. התמונות שצירפה התובעת מצביעים על מערכת יחסים חברית שנראה שהיתה בינה לבין המנוח, אך אין בכך כדי להצביע על כך שהם היו ידועים בציבור. טו. אחיין התובעת, שהה במעצר בית בבית המנוח ברחוב השקמה, מאחר והתובעת התגוררה שם בשכירות. טז. לא הובאו כל ראיות לכך שאחיין התובעת התגורר עימה ועם המנוח במשך 3 שנים, כפי שהוא טען. 6. המסגרת הנורמטיבית בהתאם להוראות הדין ולהלכה הפסוקה, הזכויות בגין פטירתו של המנוח, תיקבענה על בסיס הוראות הקרן שהיו בתוקף במועד פטירתו של המנוח. בפרק ו' סעיף 21 (3) לתקנון הנתבעת (להלן:"התקנון") נקבע כי: "שאיר מבוטח הגיש לקרן בקשה בכתב לקבלת קצבת שאיר מבוטח וצירף לה תעודת פטירה של המבוטח או הצהרת מוות לאימות פטירתו, מאושרת כדין, מסמכים המעידים על סיבת הפטירה, ומסמכים המוכיחים קרבתו למבוטח" כאשר, ההגדרה ל"בת זוג" מצויה בפרק א' לתקנון: בת זוג - אחת משתי אלה: (1) אשתו של מבוטח או פנסיונר (2) מי שהוכרה כידועה בציבור של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך. בהתאם להלכה הפסוקה, המבחן להכרה באישה כידועה בציבור של מבוטח או פנסיונר הינו כפול: "ראשית - על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית - עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים (דב"ע נג/6-7 בטר - קג"מ פד"ע כז' 135, עמ' 140, דב"ע 97/37-6 פוגל - מבטחים פד"ע לב' 372, עמ' 376). כאשר, לגבי הביטוי "שגרה עימו" בהגדרת "אלמנת מבוטח" נקבע כי: "דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עבל 241/05 זאמרא מירי - המוסד לביטוח לאומי), זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום המגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף". (ע"ע 513/06 קריסלדה קסידסיד - מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 03/05/07), ע"א 621/69 ניסים - יוסטר, פד' כד (1) 617, ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב - קג"מ (לא פורסם, ניתן ביום 26/06/01). נטל ההוכחה כי היסודות האמורים התקיימו מוטל על הטוען להיות בני הזוג ידועים בציבור, דהיינו על התובעת. 7. כאמור, על מנת שהתובעת תהא זכאית לפנסיית שאירים צריכים להתקיים בה התנאים הבאים: ראשית, התקיימות התנאי של עצם היותה ידועה בציבור של המנוח. ושנית, דרישת מגורים של לפחות שנה אחת רצופה עובר לפטירתו. 8. האם התובעת הייתה הידועה בציבור של המנוח? ההיבט הכלכלי - התובעת והמנוח בפסק דין ע"ע 183/99 סנדרה אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות (20.02.02), נקבעה תכליתה של קצבת שאירים:"קצבת השאירים מכח חוק הגמלאות באה להחליף את הכנסת התא המשפחתי של המנוח ולמנוע מחסור ממי שהייתה סמוכה על שולחנו של המנוח ותלויה בו למחייתה". במסגרת סעיף 4 לתצהירה, הצהירה התובעת כי ניהלה עם המנוח חיי אישות וחיים משותפים לכל דבר ועניין כולל ניהול משק בית משותף. כן הצהירה כי היא הייתה מיופת כוח בחשבון הבנק שלו. במסגרת חקירתה, העידה התובעת, לגבי ניהול משק הבית המשותף והשיתוף הכלכלי שלה ושל המנוח על מנת לדאוג למחייתם ולצרכיהם: ש: כשגרתם ברח' השקמה האם השתתפת איתו בהוצאות הבית כמו ארנונה מים חשמל וכו' ת: שרצינו למכור את הבית זה היה דרך השיקים שלי.....לגבי התשלומים שאת שואלת, אני עזרתי לו כי עבדתי 4 שעות וגם קיבלתי מזונות לבן שלי (עמוד 10 שורות 24-27 לפרוטוקול). וכן: ש: בית משותף זה אומר שלם חשבונות ארנונה, טלפון וכו' ת: כמה פעמים גם שילמתי מהמזונות של הבן שלי והפקדתי לו אותם בבנק (עמוד 11 שורות 8-9 לפרוטוקול). ועוד: ש: גם הצהרת שלא שילמת למנוח שכר דירה בגין הדירה ברח' השקמה ת: אני כן נתתי לו כסף כל חודש בחודשו ש: אבל קודם אמרת שלא ת: אני כן נתתי לו כספים על דברים מסביב, עליהם שילמתי ש: כל חודש בחודשו שילמת את אותו סכום ת: עזרתי לו כזוג (עמוד 11 שורה 32 ועמוד 12 שורות 1-5). וגם:"כן. נתתי לו כי הוא לא עבד....אני משיבה שכל חודש נתתי לו סכום אחר" (עמוד 12 שורות 7-8 לפרוטוקול). בנוסף להשתתפות התובעת בניהול הוצאות משק הבית שלה ושל המנוח, העידה התובעת גם על תרומתה לתשלום עבור ניסיונות גמילה של המנוח: ש: את מסכימה איתי שסכום כזה, הוא יכול לשלם את הוצאות משק הבית מבלי עזרה ממך ת: בגלל שהיה אלכוהוליסט ואח שלו ואני שילמנו על מוסדות לאן שהלך לגמילה לכמה מקומות, וכל יום היה צורך הרבה כסף כי קנה הרבה ערק ושתייה (עמוד 13 שורות 2-4 לפרוטוקול). התובעת גם העידה על דבר עזרתה הכלכלית של משפחת המנוח לצורך מחייתם המשותפת: ש: התשלום בגין מצרכים לבית כמו חלב אורז וכיוצ"ב. האם אחיו של המנוח נתנו לך כל חודש כסף כדי לרכוש אותם ת: כן. אם את שואלת כמה, פעם 1000 פעם 500. הם נתנו כדי שנחיה. ש: הכספים "שעזרת" למנוח הם לא כספים שיצאו מכיסך אלא יצאו מאחיו ת: מסכימה אבל יצאו גם ממני... (עמוד 14 שורות 22-25 לפרוטוקול) בנוסף, העידה התובעת על כספים שנמשכו מחשבונו של המנוח, לצורך מחייתם ולשם טיפול במנוח: "המנוח נתן יפוי כוח, הכספים ניתנו במזומן כדי שאוכל לקנות תרופות. עוה"ד עשה יפוי כח כדי שיוציא כספים מחשבונו של המנוח כדי שאוכל לקנות כל מיני דברים הביתה" (עמוד 15 שורות 3-5 לפרוטוקול). מהאמור לעיל, מתקבל הרושם שלא ניתן לראות בתובעת, אשר היה לה יפוי כח לחשבון הבנק של התובע (ביחס לחלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה), ואשר קיבלה גמלת הבטחת הכנסה, ביחס לחלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה, כמי שהיתה תלויה כלכלית, בצורה מלאה, במנוח, אך ניתן לקבוע, כי בין הצדדים היה שיתוף כלכלי מסויים, אשר התבטא בתרומה מסויימת שתרמה התובעת לתשלום הוצאותיהם המשותפות ובתרומה של המנוח לענין זה. מכל מקום ובהינתן כי מדובר בשני אנשים, שהגיעו לקשר, עם מטען כזה או אחר, כאשר המנוח היה אדם לא בריא הרי שאין ליתן, משקל רב, להעדר התלות הכלכלית המוחלטת ובוודאי שאין בו כדי לאיין את סיכוייה של התובעת לקבלת קצבת שאירים. ולעניין זה ראו ע"ע 1232/04 שושנה פרלמוטר - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (31.8.2006) - להלן: "פרשת פרלמוטר") וכן עב"ל 59/03 גבריאלה סבן - המוסד לביטוח לאומי (2004) - להלן: "פרשת סבן"). הרישומים במוסד לביטוח לאומי מעדות התובעת עלה כי בתביעה שהגישה למוסד לביטוח לאומי הצהירה כי היא חיה ללא בן זוג (עמוד 10 שורות 28-32 ועמוד 11 שורות 1-2 לפרוטוקול). למותר לציין כי העובדה שהתובעת בחרה להצהיר על עצמה כמי שחיה ללא בן זוג, לא הועילה לחיזוק גרסתה, אולם בוודאי שאין בעובדה זו, גם אם מטעמים של תועלת כלכלית, כדי להצביע על כך שהלכה למעשה, לא היתה ידועה בציבור של המנוח. למותר לציין כי לו רצה המחוקק לקבוע כי תנאי, בילתו אין, להיותם של בני זוג ידועים בציבור, הוא דיווחם על כך למוסד לביטוח לאומי, היה דואג לעשות כן. צוואתו של המנוח כפי שתואר בסעיף 3(ה) דלעיל, התובעת הגישה התנגדות לצו קיום צוואתו של המנוח, בטענה כי בעת חתימת המנוח על צוואתו (נ/10) הוא לא היה כשיר והיה נתון תחת השפעה בלתי הוגנת. במסגרת עדותה מסרה התובעת גרסתה באשר לסיבות בשלהן הסתיים ההליך בענין הנ"ל, בפשרה, במסגרתה קיבלה תשלום של 4,000 ₪. ש: הגשת התנגדות לצוואה ת: נכון ש: למה ההליך הסתיים בפשרה שנתנו לך 4000 ₪ רק כדי לשלם עבור חוות הדעת הרפואית שהגשת ת: כי הלכתי לרב גדול וכך הוא אמר לי. פחדתי שהמנוח מתגלגל בקברו. זה נכון שעשיתי את זה רק אחרי 4 שנים כי הייתי מאד פגועה מהמשפחה (עמוד 9 שורות 19-22 לפרוטוקול). לטענת הנתבעת, מדובר באחד מניסיונותיה הבלתי מוצלחים של התובעת להתחמק מהאמת ולהציג מצג שווא לצורך קבלת כספים שאינה זכאית להם מקרן הפנסיה. איננו שותפים לעמדה זו ובשים לב להתרשמותנו מהתובעת, סבורים אנו שבתשובתה היה כדי לגלם נדבך מאמונתה. כאשר, מבלי להיכנס לנבכי ההליך שהתנהל בבית משפט לענייני משפחה, מצאנו לנכון להתייחס להתנגדות התובעת לקיום צוואת המנוח וההליכים שניהלה בביהמ"ש לענייני משפחה מזווית שונה, אשר משפיעה על המקרה בו אנו נדרשים להכריע. זאת מאחר והתנגדותה של התובעת, יכולה להצביע על חשיבותו של המנוח בחייה ועל רצונה להוציא את הצדק לאור, מבחינתה, זאת בנוסף לעובדה כי דאגה לו וטיפלה בו במהלך שנותיו האחרונות לחייו, כאשר גם הסיבה שמסרה להחלטתה לקבל את הפשרה, מבלי להיכנס לשאלה האם היא הגיונית וסבירה, מלמדת על החשיבות שהיתה למנוח בעיני התובעת ועל רצונה לדאוג לו. בכל הקשור לטענת הנתבעת לפיה, הציגה, התובעת, את הסכם השכירות ברחוב השקמה בפני בנק מזרחי טפחות על מנת לזכות בסיוע מעמידר, ועדותה כי בגלל שקיבלה את הדירה מעמידר, ויתרה למשפחה על הבית של המנוח, דבר שאינו נכון שהרי התובעת הגישה התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה. הרי שלא מצאנו כי יש בהתנהלותה של התובעת אל מול הבנק בנוגע לקבלתה את דירת עמידר, גם אם מטעמים של תועלת כלכלית, כדי להצביע על כך שלא הייתה ידועה בציבור של המנוח. בנסיבות שלפנינו מצאנו שיש ליתן משקל לעצם העובדה שהתובעת בחרה להגיש התנגדות לקיום הצוואה יותר מאשר עובדה שהסכימה לחזור בה מתביעתה במסגרת פשרה. רצונה של התובעת להינשא למנוח התובעת העידה בחקירתה כי היא והמנוח עמדו להינשא: "...עמדנו להתחתן קודם וחנה באה אליי, והכל היה מוכן, מדברת על החתונה....אני מסבירה שרצינו להתחתן לא שהיה חולה אלא שהיה עדיין צלול... (עמוד 9 שורות 6-7 לפרוטוקול). לגבי עניין החתונה, העיד גם מר וקנין כי התובעת רצתה להתחתן עם המנוח למרות שהיה חולה: ש: מתי התובעת והמנוח רצו להתחתן ת: היא רצתה לקחת אותו לאיזה רב שמה, לא זוכר מתי זה היה...היא רצה להתחתן איתו כשהוא לא היה בריא...(עמוד 21 שורות 19-22 לפרוטוקול). לדברי הנתבעת, המסקנה העולה מעניין החתונה לעיל, היא כי התובעת רצתה להינשא למנוח, על מנת שתוכל לרשת אותו כדת וכדין כאלמנתו, כאשר ניסיונה זה לא צלח. למרות עדותו של מר וקנין, אשר ממנה ניתן היה ללמוד על הטינה שהוא רוכש לתובעת, הרי שאנו, בניגוד לנתבעת, התרשמנו מעדותה של התובעת שרצונה, להתחתן עם המנוח, שהיה אדם לא בריא, נבע משאיפתה למסד את הקשר שהיה בינה לבינו, בצורה מסודרת וזאת וכהמשך ישיר למערכת יחסים הזוגית, אותה חלקו. לנוכח האמור לעיל הרינו קובעים כי יש לראות ברצונה של התובעת להינשא למנוח, כמחזק את טענתה להיותה הידועה שלו בציבור. החפצים שהביא המנוח לדירת עמידר של התובעת במסגרת עדותו של אחיין התובעת, לעניין החפצים שהביא המנוח מדירתו לדירת עמידר בה התגורר עם התובעת, הוא אמר: ש: איזה חפצים ראית שהמנוח הביא לדירה ברחוב סביון ת: הכל - מיטה, עשה ארונות מטבח, חושב שגם את הסלון העברנו איתנו, היו גם בגדים, זו היתה תקופה שהוא כבר היה במצב לא הכי טוב (עמוד 17 שורות 14-16 לפרוטוקול). התובעת, אף היא נחקרה בענין זה: ש: איזה חפצים המנוח הביא איתו לדירתך ת: הביא את הסלון, אחר כך החזרנו אותו לבעלת הדירה וזה אחרי שהוא שיפץ לי את כל הבית, את המיטה ואת המזנון שלא רציתי, אז החזרתי, שישכירו את זה עם הדירה. הסלון היה נמוך והייתי צריכה להרים אותו כך שהסלון לא התאים. גם הבגדים שלו שחלק מהם עדיין אצלי (עמוד 14 שורות 17-21 לפרוטוקול). מדובר, כפי שניתן לראות, בעדויות שמחזקות זו את זו ולפיכך, הרינו קובעים כי המנוח אכן העביר לדירת עמידר את הרהיטים המדוברים , אקט שיש בו כדי להצביע על הקשר שבין המנוח לתובעת ועל רצונו להיות חלק מחייה ולהעביר את מרכז חייו לדירת עמידר בה היא התגוררה. לאור כל האמור לעיל, הרינו קובעים, כי יש לראות בעובדה שהמנוח העביר את חיו לדירת עמידר, כדבר המחזק את טענתה של התובעת בדבר היותה ידועה בציבור של המנוח. המסמכים הרפואיים התובעת, טענה, כי המנוח פקד את בתי החולים ואף אושפז, מספר לא מבוטל של פעמים, וזאת בשל מצבו הרפואי בשנים האחרונות לחייו. התובעת צירפה מסמכים רפואיים, אשר לשיטתה, יש בהם כדי לשפוך אור על מערכת היחסים שהתקיימה בינה לבין המנוח, בתקופה הרלוונטית. יצויין כי התובעת הציגה כשנים עשר מקרים רפואיים, אשר עשרה מהם, מתייחסים לשנת חייו האחרונה של המנוח. מן המסמכים הרפואיים, שהגישה התובעת, ניתן ללמוד מספר דברים מהותיים, כדלקמן: א. באנמנזה הסיעודית מיום 7/6/01 נרשם כי המנוח הגיע לביקוריו הרפואיים ב"ליווי של חברה" וכן כי "גר עם חברה", כאשר אין מחלוקת שה"חברה" המאוזכרת, היא התובעת. ב. בכרטיס קבלת חולה מיום 6/10/02, צויין כי המנוח בא ב"ליווי אשתו" וכן צויין כי הוא "גר עם אשתו", כאשר בכתב יד עודכן סטטוס המנוח לגרוש מנשוי, וכן עודכנה הכתובת לרחוב סביון 6/7, אשר היא כתובת דירת עמידר של התובעת. ג. באנמנזה הסיעודית מיום 12/1/03 צויין כי המנוח "גר עם בת זוג" והגיע ב"ליווי של בת זוג". כמו כן, צויין גם מספר טלפון לצד שמה של התובעת ולגבי תולדות המחלה, נכתב "לדברי אשתו" וכן, "לדברי בת זוגו". ד. באנמנזה הסיעודית מיום 27/8/03, (היא דירת עמידר), ככתובתו של המנוח. כן צויין כי המנוח "גר עם חברה". ה. באנמנזה הסיעודית מיום 22/2/04 צויין כי המנוח "בא בליווי של חברה" וכן צויין כי הוא "גר עם חברה", כאשר בהמשך נרשם, בכתב יד, "מתגורר עם חברה", וכן שם התובעת ומספר הטלפון שלה. ו. הערת הפיזיותרפיסטית, אשר נרשמה בסיכום האשפוז מיום 9/2/04: "כעת גר עם חברה.." ז. הערת העובדת הסוציאלית, אשר נרשמה בסיכום האשפוז מיום 9/2/04: "מתגורר בנצרת עילית עם חברתו לחיים. שוחחתי עם האישה, לדבריה הם היו רוצים שיקום באשפוז........החברה אמורה להחזיר לי תשובה מחר לאחר שהם יחשבו יחד מה לעשות". בשים לב למצויין במסמכים הנ"ל, ניתן לקבוע כי בין התובעת לבין המנוחה היתה מערכת יחסים הדוקה, אשר באה לידי ביטוי גם במגורים משותפים וגם בתלותו של המנוח בתובעת ובקבלת ההחלטה משותפת של שניהם בנוגע להליכי החלמתו והמשך טיפולו. דברים אלו מלמדים על דאגתה הגדולה של התובעת לצרכי המנוח ובמקביל על הסתמכותו על עזרתה. מכאן שיש במסמכים הרפואיים הנ"ל ובאמור בהם כדי לחזק את טענת התובעת להיותה ידועה בציבור של המנוח. בנקודה זו נציין כי ערים אנו לטענת הנתבעת לפיה, טענה, התובעת שמהמסמכים הרפואיים ניתן ללמוד כי המנוח התגורר עימה, תחת קורת גג אחת, משנת 2001 ועד 2004, אינה מתיישבת עם הטענה שהציגה בהליך שהתקיים בבית משפט לענייני משפחה:"למעשה המסמכים הרפואיים יש בהם כדי להצביע על תדירות האשפוזים שהיו למנוח ולתמוך בטענות המתנגדת ביחס לטיפול במנוח ולהכרת המנוח". עוד ציינה הנתבעת, כי בהליך זה אף ניתנה החלטה לפיה "מסמכים רפואיים אשר נתבקש העיון בהם ע"י הנתבעת יכולים אך ורק ללמד על מצבו הרפואי של המנוח, הטיפול הרפואי שנמסר לו ותו לא". בנוגע לכך, יצויין כי הנתבעת לא פירטה לאילו מסמכים ספציפיים ניתנה ההתייחסות בהחלטה הנ"ל, ובנוסף, ההחלטה ניתנה בהקשר של הגשת תצהירי עדות ראשית בהליך שהתנהל שם. זאת ועוד - מאחר ובענייננו, כפי שהובהר לעיל, מתוארת מתכונת די קבועה של דיווח, חלקו ע"י המנוח בעצמו (הדיווח באנמנזות הסיעודיות) לפיו התגורר עם חברה ובא בליווי שלה, הרי שיש ליתן לכך את המשמעות הנדרשת בהליך שלפנינו ולבחון האם יש בדברים אלו כדי לבסס את טענת התובעת. עוד נציין כי לא נעלמו מעינינו, גם טענותיה של הנתבעת באשר לכך שהכתובת המופיעה על גבי המסמכים אינה מעידה על מקום מגורי המנוח אלא על כתובתו של האדם שליווה אותו, באשפוזיו. מאחר וטענות אלו מתעלמות מהעובדה שבמסמכים צויין כי המנוח מתגורר עם חברתו, ומאחר ויש בהם התעלמות מרישומי העובדת הסוציאלית הרי שלא מצאנו שיש לייחס להם משקל. עובדות נוספות א. הודעתה של חברת סלקום (נספח ה' לתצהיר התובעת) בעניין בקשה לביטול מכשיר סלולרי, אשר נשלחה לכתובת של דירת עמידר של התובעת ומופנית "לכבוד גב' יפה אפללו". אף על פי שהתובעת לא הייתה נשואה למנוח, הודעת סלקום קושרת את התובעת למנוח כשציינה את שם משפחתו ומייחסת לה מעמד של נשואה. כאשר גם בטופס הזמנה מחברת סלקום (נספח ד' לתצהיר התובעת) עליו חתום המנוח מצויינת כתובתה דאז של התובעת, כטענתה. ב. טענת הנתבעת כי התובעת שכרה חדר בדירתו של המנוח ברחוב השקמה, זאת כפי שהעידה השניה, בחקירתה: ש: שכרת חדר מהמנוח בשנת 2001? ת: היינו ביחד כזוג לכל דבר, וכביכול שכרתי ממנו חדר והיינו כזוג לכל דבר (עמוד 7 שורות 21-22 לפרוטוקול) לכאורה, עובדה זו יכלה להחליש את טענת התובעת להיותו בת זוג של המנוח, אולם לא מצאנו כי כך ארע וזאת מהטעמים הבאים: * התובעת הסבירה בחקירתה בעניין זה, כי השכרת החדר הייתה פתרון זמני בלבד עד שתקבל את דירת עמידר, זאת בשיתוף פעולה עם משפחתו המנוח, וכלשונה "חנה אחותו ורותי אחותו האחרת, אמרו שאראה מה קורה עד שנקבל בית מעמידר....הם הציעו לי שבינתיים עד שנראה מה קורה איתנו. גם הבן של המנוח מישל אמר כך" (עמוד 7 שורות 17-20 לפרוטוקול). * התובעת אמנם העידה כי נתנה למנוח כסף, מידי חודש, אך העידה גם כי הסכום שנתנה כל חודש היה שונה ולא שולם כדמי שכירות אלא כעזרה בצרכי מחייה למשק הבית המשותף (כפי שתואר בסעיף 9 דלעיל) "נתתי לו כספים על דברים מסביב.....עזרתי לו כזוג.....אני משיבה שכל חודש נתתי לו סכום אחר" (עמוד 12 שורות 3-8 לפרוטוקול). והרי אם היתה שוכרת רגילה, היתה משלמת סכומם זהה כל חודש. * כפי שתואר בענין "ההיבט הכלכלי - התובעת והמנוח", עזרה התובעת למנוח במשק הבית בעזרת המזונות שקיבלה והרי אם הייתה התובעת רק "שוכרת חדר" אצל המנוח, היא לא הייתה משתתפת עימו בהוצאות משק הבית. * העובדה שהמנוח העביר חפצים וביגוד לדירת עמידר. * המסמכים הרפואיים, במסגרתם היתה ההתייחסות אל התובעת כבת זוג או חברה, ולא כשוכרת חדר. בהתייחס לטענת הנתבעת, לפיה, העידה התובעת כי שכרה חדר מהמנוח אך כשנשאלה מדוע לא ציינה עובדה זאת בתצהירה, השיבה כי זו הפעם הראשונה לה, בה עומדת היא במעמד שכזה. וזאת חרף העובדה שעוד בשנת 2006 בהליך שהתנהל בבית משפט לענייני משפחה, היא העידה ששכרה חדר מהמנוח. ולדידנו - השתכנענו כי התובעת לא ראתה בעובדה ש"שכרה" אצל המנוח חדר, כשכירות במובן הפשוט והקלאסי של המילה, זאת מאחר ולא חיה והתנהלה כשוכרת כזו, לכן העידה כי חתמה על הסכם שכירות ו"כביכול" שכרה מהמנוח חדר. לנוכח האמור לעיל הרינו קובעים כי התובעת לא שימשה כשוכרת של ממש בדירתו של המנוח ולכן אין בענין ה"שכירות" כדי לחבל בטענתה לפיה היתה ידועה בציבור של המנוח. עוד לעניין זה, טענה הנתבעת כי קיימת סתירה בין האמור בתצהירה של התובעת לבין עדותה בבית משפט לענייני משפחה (נ/6 לסיכומי הנתבעת) וזאת בכל הקשור למועד בו עברה להתגורר ברחוב השקמה יחד עם המנוח. בסעיף 2 לתצהירה, העידה התובעת כי הכירה את המנוח בשנת 1999 ולאחר כחודשיים עברה להתגורר עימו ברחוב השקמה. לעומת זאת, בעדותה העידה כי "...וב2001 באנו לרח' השקמה בנצרת עילית" (עמוד 6 שורה 16 לפרוטוקול). כשנחקרה התובעת, בענין זה, השיבה כי גרה עם המנוח כבר במהלך שנת 1999 ואף העבירה את בנה לגן טרום חובה ברחוב השקמה (עמוד 8 שורות 2-8 לפרוטוקול) העידה כי התחילה להתגורר עם המנוח "אחר דצמבר 2000" (נ/6 לסיכומי הנתבעת, פרוטוקול מיום 5/7/06 עמוד 9 שורות 9-13). לדעתנו, ניתן ליישב סתירות אלו, בניתוח שעברה התובעת, אשר בעקבותיו היא נוטה לשכוח דברים (עמוד 8 שורה 12 ושורה 18 לפרוטוקול), עובדה אשר יכולה להסביר גם את חוסר יכולתה של התובעת לזכור את גיל פטירתו המדוייק של המנוח (עמוד 12 שורה 23 לפרוטוקול). מה גם שהתקופה הקריטית, מבחינתנו היא שנת חייו האחרונה של המנוח והשאלה האם בשנה זו התגוררו המנוח והתובעת יחדיו. 9. סיכום ביניים על יסוד האמור לעיל הרינו קובעים כי התובעת הצליחה להוכיח כי קיימה עם המנוח מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של הבנה, מסירות ונאמנות המעידים על קשירת גורל ולפיכך, נדרשים אנו, כעת, לבחון האם התקיים התנאי השני לתקנון הנתבעת, קרי מגורים משותפים לפחות בשנה האחרונה עובר לפטירתו של המנוח, אשר נפטר, כאמור, ביום 22/5/04. 10. בחינת התקיימותו של התנאי השני אין מחלוקת כי התובעת והמנוח התגוררו יחדיו בדירת התובעת בשלושת החודשים האחרונים לחייו של המנוח, דהיינו מחודש 2/04 ועד לחודש 5/04. בחקירתה, העידה התובעת כי כשקיבלה את דירת עמידר (בחודש 6/02) עבר המנוח להתגורר עימה, וכלשונה: ש: כשקיבלת את הדירה מעמידר, המנוח המשיך להתגורר ברח' השקמה ת: לא. בסביון, כלומר איתי ואז השכיר לאחיינית שלו את הבית ברחוב השיקמה (עמוד 8 שורות 15 -17 לפרוטוקול) וכן: ש: מדוע אם כן, המנוח לא שינה את כתובת המגורים במשרד הפנים אלא רק ב-3 חודשים לפני מועד פטירתו ת: לא יודעת. לא חשבתי. לא עלה בדעתי, כי אחיינית שלו הייתה גרה שם והוא קיבל ממנה את המכתבים. היתה לו תיבת דואר (עמוד 13 שורות 14-17 לפרוטוקול). בנוסף, העיד אחיין התובעת כי המנוח עבר להתגורר עימו ועם התובעת לדירת עמידר בשנת 2002 ואף לן עם התובעת באותו חדר: ש: ברחוב סביון - באיזו שנה עבר המנוח להתגורר שם ת: ביחד איתנו, כשאנחנו עברנו לשם. זה לא היה בשנת 2004, כמו שאת אומרת ש: האם המנוח לן ביחד עם התובעת באותו חדר ת: כן. במיטה זוגית, והיה עוד חדר שאני ובנה לנו (עמוד 17 שורות 6-9 לפרוטוקול). כאשר לעדות זאת יש להוסיף את עדותו של אחיין התובעת לענין הבאת חפצי המנוח, לדירת עמידר, עדות אשר חיזקה את גרסת התובעת שכן אם לא היה המנוח מתגורר עימה, לא היתה סיבה שיעביר את חפציו לדירתה. גם עדת התובעת - גברת סבח, התייחסה בחקירתה לשאלת המגורים המשותפים של התובעת והמנוח, אולם מעדותה עלתה כי היא התבלבלה בתאריכים כאשר העידה כי התובעת עברה להתגורר ברחוב השקמה באותה שנה (לטענתה- שנת 2004) בה עבר המנוח להתגורר ברחוב סביון והרי התובעת עברה לדירת עמידר ברחוב סביון כבר בחודש 6/02. ראוי לציין כי דוקא, תשובתה של הגב' סבח לשאלה:"את יודעת האם היא שכרה חדר מהמנוח" - "יודעת שהיא היתה גרה איתו, חיה איתו (עמוד 18 שורות 20-25 לפרוטוקול), הרשימה אותנו כתשובה כנה. באשר לשנתיים שמשנת 2002 (השנה בה קיבלה התובעת את הדירה מעמידר) ועד שנת 2004 (השנה בה חלה המנוח ועבר להתגורר עם התובעת, בדירתה), העידה הגב' סבח: ש: ז"א שמשנת 2002 ועד 2004, כל אחד מהם גר בדירתו, הוא בשקמה והיא בסביון ת: זה נכון אבל היינו שם הרבה, גם אני וגם היא, לא עזבנו אותו בכלל (עמוד 19 שורות 4-8 לפרוטוקול) עוד העידה גברת סבח, לעניין מערכת היחסים בין התובעת למנוח: ש: ברח' השקמה, כשהתובעת שכרה חדר מהמנוח, האם את יודעת האם עלתה למיטה יחד עם המנוח או כל אחד במיטה נפרדת ת: לא, הם היו באותה מיטה כל הזמן, באותו חדר ש: אז מה קרה בשנים 2002-2004 כשכל אחד גר בדירה משלו, האם הם רבו? ת: הם זוג שלא רב. ש: אבל זה שנתיים של פרידה. ת: זה לא שלא היו בקשר. ש: אבל הם לא גרו ביחד ת: או קי, אבל מה שאני יודעת, שגם שהיו פרודים הם תמיד היו ביחד. ש: אבל הם לא גרו אז ביחד ת: נכון (עמוד 19 שורות 11-21 לפרוטוקול) בחקירתה החוזרת פירשה גברת סבח את כוונתה במונח בו נקטה "פרודים":"זה אומר שהיא הייתה הולכת ויושבת איתו שם, מעבירה שם את הזמן ושהיתה צריכה לישון היתה ישנה בבית ברחוב סביון. הם תמיד היו בקשר ולא עזבו אחד את השני חוץ מזה שהיו פרודים, הוא שם והיא שם" (עמוד 19 שורות 25-27 לפרוטוקול). נראה כי עדות הגברת סבח לעניין המועד בו עבר המנוח להתגורר עם התובעת בדירת עמידר, סותרת את הנאמר בעדותם של התובעת ושל אחיינה, אשר העידו כי המנוח עבר להתגורר בדירת עמידר יחד עימם בשנת 2002. אולם, מאחר וגברת סבח התבלבלה בשנים והודתה כי אינה זוכרת אותן כל כך, העדפנו, בענין זה, את עדותם של התובעת ושל מר אמסלם, מנה עלה כי המגורים המשותפים התחילו כבר בשנת 2001 והמשיכו גם לאחר המעבר של התובעת לדירת עמידר. בכל הקשור לעדותה של הגב' סבח בדבר היות המנוח והתובעת "פרודים", הרי שגם אם נקבע כי אכן כך היה, הרי "מגורים במשותף פירושו המהות, הכוונה לבלות בצוותא בחיי היום יום..... אשה שפלוני בא לביתה כאל ביתו בכל עת שהוא מתפנה מעבודתו על מנת לחלוק עם אותה אשה את ההפסקות בעבודה, את חוויותיו, הרי גם אם מסיבות שונות הלינה אינה משותפת, אין בכך כדי להצביע שלבני הזוג אין חיים משותפים - cohabitation. קנה המידה צריך שיהיה של כוונה לחיי שיתוף" (עבל (ארצי) 1169/01 אורה אביטל - המוסד לביטוח לאומי (2004) להלן: "פרשת אביטל"). והרי גם לגרסת הגב' סבח, המשיכו המנוח והתובעת להיות "ביחד", אלא שכל אחד גר בדירתו. ומכאן שגם אם היינו משתכנעים שהתובעת והמנוח ניהלו את הזוגיות שלהם בשני בתים בשנים 2002-2004, הרי שאין בכך, בהכרח, כדי לאיין את התביעה או כדי לפגוע בעמידתה ובעמידת המנוח בהגדרת המגורים המשותפים. בנקודה זו נציין כי לא מצאנו שיש לסמוך על עדותו של מר וקנין כי "אני בסך הכל חושב שהוא היה אצלה 3 חודשים" (עמוד 23 שורה 3 לפרוטוקול) וזאת גם בשל הקשר הרופף שהיה לו עם המנוח (עמוד 24 שורות 7-16 לפרוטוקול) וגם בגלל היחסים הרעועים שהתפתחו, בינו לבין התובעת, במיוחד בכל הקשור להליך שהתנהל בבית משפט לענייני משפחה. בכל הקשור לעדותו של מר וקנין באשר לכך שנתן לתובעת סכומי כסף שהגיעו למעל 5,000-6,000 ₪ לחודש, על מנת שתטפל במנוח (עמוד 21 שורות 3-4 לפרוטוקול, עמוד 25 שורות 31-32 לפרוטוקול, עמוד 23 שורה 32 לפרוטוקול ועמוד 24 שורות 1-3 לפרוטוקול), הרי שלא השתכנענו כי כך היה, אלא שהסכומים שניתנו לתובעת ע"י משפחת המנוח לצורך טיפול בו, היוו חלק ממתכונת קבועה לפיה גם הייתה התובעת שותפה בהוצאות מחייתה שלה ושל המנוח במשק הבית המשותף, כשמנגד, "הביא" עימו המנוח את גמלתו וכן את הכספים שסיפקה משפחתו כעזרה. בנקודה זו נציין כי עדותה של הגב' וקנין, לא היתה עקבית שכן, במסגרת חקירתה הראשית ציינה כי:"מערכת היחסים שלהם לא היתה הדוקה אם כן היתה הרי שהיא לא היתה שוכרת דירה בנפרד, ומשלמת את כל ההוצאות בנפרד" (עמוד 27 שורות 28-29 לפרוטוקול), בעוד שבמסגרת חקירתה הנגדית מיתנה עדותה, עת השיבה "יכול להיות" על השאלה:" ...יכול להיות שהתובעת שכרה חדר בשיקמה אבל התנהלה מערכת יחסים שאת לא יודעת עליה" (עמוד 29 שורות 3-5 לפרוטוקול). כאשר בהמשך עדותה הודתה כי אינה יודעת, למעשה, מה היו היחסים בין המנוח לתובעת (עמוד 29 שורות 31-32 לפרוטוקול). בנסיבות אלו ומאותם טעמים שציינו ביחס לעדותו של מר וקנין, לא מצאנו שיש ליתן משקל ממשי לעדותה של הגב' וקנין. לאור הפסיקה, ובשים לב לאשפוזיו התכופים של המנוח בסמוך לפטירתו וכן בשים לב למסמכים הרפואיים אליהם התייחסנו קודם לכן והואיל והאמנו לתובעת שהעידה כי "24 שעות הייתי בבי"ח והוא נפטר לי בידיים, ביום שבת כשאני הייתי. אני 24 שעות לא זזתי ממנו...." (עמוד 13 שורות 19-20 לפרוטוקול), הרי שמצאנו את התובעת כמי שהוכיחה, שבנסיבות שנוצרו המשיכה לקיים את המנוח קשר הדוק כשל בני זוג. לנוכח האמור לעיל והואיל והעדפנו את עדותה של התובעת ושל אחיינה על פני עדותם של ה"ה וקנין, הרינו קובעים כי התובעת הצליחה להוכיח כי היא עומדת בתנאי השני שבתקנון באשר למגורים המשותפים עם המנוח (כשהכוונה למגורים בדירת עמידר) שנה אחת ברציפות עובר לפטירתו וזאת כהמשך ישיר למגוריהם המשותפים לפני כן בדירת המנוח שברחוב השקמה. 11. הערה לפני סיום לא נוכל לסיים בטרם נציין כי מהעדויות ששמענו, התקבלה תמונה של תובעת שהינה אישה קשת יום, בעלת נסיבות חיים לא פשוטות, שרדנית, במידה מסויימת ואשר בחרה, משיקוליה, להיות בת זוגו של המנוח - אדם לא בריא אשר נטען לגביו כי היה גם אלכוהוליסט. הנקודה הנ"ל חשובה שכן, יש בה כדי להסביר, גם אם אין בה, בשום פנים ואופן, כדי להצדיק, את העובדה שהתובעת לא הודיעה למוסד לביטוח לאומי על היותה בת זוגו של המנוח וכן את העובדה שלא הודיעה ענין זה לעמידר. הנקודה הנ"ל חשובה כדי להבין את קביעתנו שלא להעניק למחדליה אלו של התובעת, משקל מכריע בתביעתה, למרות הבעייתיות הרבה בעצם ביצועם. 12. לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטענות התובעת וחרף טענות הנתבעת, ומשהצליחה התובעת להוכיח כי היחסים שהתקיימו בינה לבין המנוח עלו לכדי מעמד של ידועים בציבור, הרינו מקבלים את תביעתה וקובעים כי היא זכאית לקצבת שאירים מהקרן המנוהלת על ידי הנתבעת. 13. הוצאות בנסיבות העניין הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום, אם לא ישולמו בתוך 30 יום. 14. כל אחד מהצדדים רשאי להגיש ערעור על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לו. פנסיהמבטחים (פנסיה)קצבת שאריםידועים בציבור