מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קטיעת יד מתחת למרפק בתאונת עבודה: 1. לפני תביעת נזיקין שהגיש התובע, יליד 1968, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת עבודה שארעה ביום 21.3.06, בעת שהועסק כעובד כללי בשירות הנתבעת 1, מנרב תעשיות (1983) בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" או "מנרב"), ואשר כתוצאה ממנה, נקטעה ידו הימנית, עד מתחת למרפק. 2. התאונה, אשר התרחשותה תפורט בהרחבה בהמשך, אירעה בעת שהתובע נשלח מטעם הנתבעת 1 לאולפני הרצליה, היא הנתבעת 2, לצורך הקמת תפאורה, שכללה לוקרים, מקלחות ותאי-שירותים, שהיו אמורים לשמש כרקע לצילומי סדרה בשם "אגדת דשא". במקום נכח גם צוות עובדים מטעם חב' ארגונית, הנתבעת 3, שהיתה אמונה על הקמת התפאורה הנ"ל, וברשותה היה המסור בו עשה התובע את השימוש, נשוא התביעה הנוכחית. 3. הנתבעת 1, מנרב, היתה מעסיקתו של התובע, החל משנת 1988, ובמשך 18 שנים, עד לקרות התאונה, במפעל "אמבין" באשקלון, אשר היה בבעלותה. הנתבעת 2, אולפני הרצליה בע"מ, הינה חברה אשר הפעילה והחזיקה אולפני טלויזיה, ובשטחי האולפנים שלה, ברעננה, אירעה התאונה. זו התקשרה עם הנתבעת 3 לביצוע התפאורה לסדרה, ועם הנתבעת 1 לצורך התקנת הלוקרים וחדרי השירותים לאותה התפאורה. יצוין, כי ההתקשרות האחרונה, עם הנתבעת 1, היתה ללא תמורה, וכנגד מתן קרדיטים בכתוביות הסיום שישודרו. הנתבעת 3, ארגונית עיצוב תפאורות בע"מ, עסקה בבנייה ובפיקוח על בניית תפאורות ובעיצובן, ועימה התקשרה הנתבעת 2 להקמת תפאורת חדר הלבשה לסדרת הטלויזיה. כמו-כן, המסור נשוא תביעה זו, בו עשה התובע שימוש ונפגע, היה בבעלותה, והותקן במקום על ידה. הנתבעת 4, מנורה חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הנתבעת 3 בפוליסה מסוג חבות נזקי צד ג'. 4. התאונה לא דווחה למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ע"י מי מהנתבעים, ועל כן לא נחקרה ע"י מפקח עבודה, כנדרש במקרים מסוג זה. בנוסף, לטענת התובע, מיד לאחר קרות התאונה, "הועלם" המסור מהמקום ולא נמצא עוד לשם בדיקתו או הצגתו כראיה. 5. על נסיבות התאונה נמצאנו למדים, ראש וראשונה, מגרסת התובע ומעדותו בביהמ"ש. זו, היוותה למעשה את מכלול ראיותיו, פרט לחוות הדעת שהגיש לעניין הנזק. בנוסף, נלמד הדבר ממארג הראיות שהוגש ע"י הנתבעות, ובו עדויות וחוו"ד, כדלקמן: מטעם הנתבעת 1 העידה מי ששימשה מנכ"ל החברה בעת הרלוונטית, הגב' רונית אבנון, מטעם הנתבעת 2 - המנכ"ל, מר יואב פרץ, ומטעם הנתבעת 3, העיד מר אורי שוורץ, אשר שימש קבלן עצמאי מטעמה. הנתבעת 4 הצטרפה לכתבי הטענות וראיות הנתבעת 3. 6. גרסת התובע, כפי שהובאה בכתבי טענותיו ובעדותו, מתארת את פועלו בשני ימי עבודתו באולפנים. לדבריו, הגיע לאתר ביום 20.3.06, קיבל סקירה אודות מה שעליו לבצע, ובדק את השטח. בשלב זה, פגש במעצב תפאורות ואחראי העבודה מטעם הנתבעת 2, בשם פיני משה - ממנו ביקש, וקיבל, רשות להשתמש במסור אשר היה במקום. מטעם הנתבעת 3 נכח במקום, ופיקח על צוות העובדים, מר אורי שוורץ. ביום העבודה השני, 21.3.06, חל עיכוב בעבודת הצוותים במקום, ובשל כך החל התובע עבודתו רק בסביבות השעה 13:00, כאשר הובהר לו שלמחרת היום עליו ללכת לבצע עבודה בבית מעסיקו. מאחר והיה צריך לחתוך קרש עץ לקוביות, על מנת לחזק את הקונסטרוקציות, הפעיל את המסור החשמלי, מסוג פנדל, שהיה מונח על משטח עבודה, ובשעה שמדד את העץ, בזמן שהמסור עובד, שלח את ידו וחש מכה איומה מלהב המסור. כתוצאה מכך - נגדעה ידו, עד מתחת למרפק. טענות התובע ביחס לתקינות המסור, וליתר דיוק, אי-תקינותו, עברו שינויים אחדים. בתחילה, נטען על ידו, כי עם חיבור המסור לחשמל, הוא החל לפעול ללא הרף, וזאת כתוצאה מנטרול מתג ההפעלה המובנה בו. בשלב מאוחר יותר, מיקד התובע את טענותיו, לכך שמדובר במסור, שפרט למתג הפעלה לא היתה לו ניצרה, אשר בלחיצה עליה מופסקת כליל פעולת המסור. בנוסף טען, כי מרגע הפעלתו, פעל המסור באופן רציף, גם בין ניסור לניסור, וזאת כאשר יש לו מגן בצורת חצי סהר רק בחלקו העליון, וחלקו התחתון חשוף, מבלי שגודר כנדרש וללא מעקפים והגנות, דוגמת תא פוטואלקטרי, אשר גורם לכך שפעולת המסור תופסק ברגע שמתקרבת אליו יד אדם, או גוף זר אחר. בעדותו, הסביר כי: "המפסק זה כמו שאני מפעיל בלנדר של מעבד בשר והוא ממשיך לעבוד ואני יכול לשים חלקים והמסור ממשיך לעבוד" (פרוטוקול מיום 13.12.11, עמ' 6). בשלב זה, הטעים כי שרוולו הוא שנתפס בלהב המסור, ומשך את ידו פנימה. התובע רואה בנתבעות כולן אחראיות, במידה זו או אחרת, לנזק שהוסב לו. לגבי הנתבעת 1, מעבידתו, טוען כי לא הודרך כראוי באשר לסיכונים הכרוכים משימוש במסור, וכי זו לא העמידה לרשותו את הציוד הנדרש לו לביצוע העבודה שאותה שלחה אותו למלא, אלא הסתמכה על כך שהוא ישתמש במסור שהיה במקום, מבלי שנבדקה תקינותו. לגבי הנתבעת 2, טוען כי כמחזיקת המקום ובעליו, לא העמידה לרשותו סביבת עבודה בטוחה, ולא פיקחה כראוי על המתרחש בתחומה, ואשר לנתבעת 3, טוען כי בהיות המסור מכשיר חשמלי מסוכן, שלא גודר לבטח, ולא הותקנו בו אמצעי בטיחות שעשויים היו לגרום להפסקת פעולת הלהב, יש להטיל עליה אחריות לנזק. התובע טוען כי בהתנהגות הנתבעות יש לראות הן משום הפרת חובה חקוקה, והן משום רשלנות. כמו-כן, לשיטתו, בנסיבות המקרה, מתקיימים הכללים להחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", ולכן יש להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעים להוכיח שלא התרשלו. לחילופין, יש לראות במסור "דבר מסוכן", ולהעביר הנטל מטעם זה. את עוולת הרשלנות הוא מבסס על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ובעיקר על היעדר הדרכה, גידור ופיקוח, ואת העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה, הוא מבסס על הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970, סעיפים 38,37 ו-39, הקובעים חובת גידור של מכונות, וכל חלק מסוכן בהן, וכן על תקנות בטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997, ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשכ"ט-1999, סעיפים 7,6 ו- 8, שעניינם מתן הדרכה לעובד. בסיכומיו, הוסיף התובע, כי יש לראות בעבודה שביצע, כמי שחוסה תחת הגדרת "עבודות בניה", כפי מובנן בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 וב- צו הבטיחות בעבודה (עבודות בניה הנדסית), התשכ"ב-1961, ולפיכך לראות בנתבעת 2 ו-3 מזמינות העבודה, שעליהן היתה מוטלת החובה למנות מנהל עבודה. 7. הנתבעת 1 כופרת באחריותה לתאונה, וטוענת כי נסיבות האירוע אינן מגלות כל אחריות מצידה לנזק. לשיטתה, התובע הוא שהחליט, מיוזמתו, לחתוך צינור פלסטיק עם המסור שהיה במקום, ולא טרח לקחת מסור אחר שהיה במפעל הנתבעת 1 או להזמין לעצמו מסור המתאים לצרכיו מהאחראי הממונה על כך אצלה. מבחינתה, היא סיפקה לו את כל הציוד וכלי העבודה שהיו נחוצים לו לעבודתו. עוד היא טוענת, כי בהיעדר חוו"ד מומחה בטיחות מטעם התובע, לא הורם הנטל להוכחת טענתו כי מדובר במסור תקול, או כזה שאינו מתאים לייעודו או שאינו בטיחותי. לטענת התובע כי לא קיבל, במסגרת עבודתו אצלה, כל הדרכת בטיחות פורמאלית, היא משיבה, כי יש לדחות טענה זו, על רקע היותו של התובע עובד מקצועי, מיומן וותיק, כפי שאף הוא העיד על עצמו. הנתבעת 2 טוענת כי המסור בו עשה התובע שימוש היה תקין, כפי שאף אישר בעדותו: "המסור שהיה לי והוא היה מקולקל זה לא המסור של התאונה. המסור של המפעל. הוא היה מקולקל. המסור באתר לא היה מקולקל... תקין עובד, מדליק את המפסק ועובד" (פרוטוקול מיום 13.12.11, עמ' 8). היא, כמזמינת העבודה, אשר התקשרה עם בעלי מקצוע מיומנים, לא חבה באחריות כלפי התובע, וכאשר הנתבעת 1 היתה מעסיקתו, והנתבעת 3 בעלת המסור הפוגע - לא היה מקום לצרפה, כלל, כבעלת דין לתביעה. הנתבעת 3 טוענת, כי נסיבות קרות התאונה, שונות מאלו שתיאר התובע. לשיטתה, התובע ביקש לנסר פס אלומיניום במסור העץ שהיה במקום, ובבעלותה, והדבר נאסר עליו מפורשות ע"י נציגה - מר אורי שוורץ, אלא כפי שניתן להבין, הוא לא שעה לאיסור, ונפגע. היא מוסיפה, כי הטענה בדבר היעדר נצרה או גידור נאות, הינה בגדר הרחבת חזית, שכן לא הועלתה בתצהיר עדותו הראשית, ובהיעדר חוו"ד מומחה בטיחות מטעמו - יש לדחותה. לשיטתה, אין כל זיקה בינה לבין התובע - היא לא התקשרה מולו בחוזה, לא היתה לה כל אחריות, ישירה או עקיפה, לעבודתו ובוודאי שלא היתה צריכה לספק לו כלי עבודה או לפקח עליו. מכל מקום, סבורות הנתבעות כולן, כי ככל שייקבע כי מתקיימים יסודות העוולה כלפי מי מהן, נדרשת קביעה נוספת, ולפיה נותק הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לנזק המוכחש, וזאת כפועל יוצא מכך שהסיבה לקרות התאונה המצערת, נעוצה, אליבא דנתבעות, בחוסר תשומת ליבו של התובע, בהתנהגותו, ובהחלטותיו, שהונעו מתנאי לחץ, והביאוהו לביצוע המדידה בעוד המסור עובד. מטעמים אלה, ולחילופין, יש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי ומכריע. 8. טרם סקירה של העוולות הנטענות בענייננו, ובחינת הפרתן, נפנה לסוגיית נטל הראיה, בתיק הנוכחי. בבסיס טיעוני הנתבעות, מצביעות הן על החסר, אשר קיים לשיטתן בראיות התובע, שבא לידי ביטוי בהיעדר חוו"ד של המומחה בטיחות מטעמו, שיש בה כדי לבסס את אחריותן כלפיו. על כך ניתן להשיב בשתיים. ראשית - כי הנתבעות עצמן, הפרו את החובה המוטלת עליהן, ליתן הודעה למפקח מטעם משרד העבודה והרווחה, שעה שנגרם לעובד נזק גופני, כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה (ראה: פקודת תאונות ומחלות משלח-יד (הודעה), 1945). במקרה שלפנינו, לא הודע דבר התאונה כמתבקש - מחדל אשר מנע חקירה ראויה של התאונה הנדונה ע"י מומחה בטיחות מטעם משרד העבודה. שנית - וכפי שטוען התובע עצמו, כבר נקבע בפסיקה, כי להוכחת רשלנות, ניתן להיעזר בהוראה סטטוטורית בחיקוק, הדנה בכללי זהירות שיש לנהוג לפיהם בעת הפעילות בה מדובר, כראיה בדבר נורמות הזהירות לפיהן חייב אדם סביר לנהוג. מכאן - שתובע שנפגע, פטור מלהוכיח בתביעתו, בעזרת עדים מומחים ואחרים, מהם אמצעי הזהירות בהם היה אדם סביר נוקט, שכן המחוקק בעצמו קבע אמצעים אלה בצורה מחייבת (ע"א 335/80 מוני בריגה נ' מוחמד מוסטפה ואח', פ"ד לו(3) 32, 40). לתובע נותר, איפוא, להוכיח במסגרת תביעתו זו, את הקשר הסיבתי בין הפרת אותה הוראה לבין קרות הנזק, ככל שאכן טוען להפרת חובות הקבועות בדין. אשר להוכחה גופה, טוען התובע, כי נסיבות התאונה מצדיקות החלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 41 לפקודת הנזיקין, מאפשר העברת נטל השכנוע מהתובע אל הנתבע, וזאת בהתקיים 3 תנאים מצטברים. האחד, שהתובע אינו יודע ולא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לאירוע שהביא לנזק. השני, שהנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה עליו, והשלישי, שאירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שנקט זהירות כזו. בחינת נסיבות התאונה, במקרה שלפנינו, מעלה כי התנאים הללו אינם מתקיימים במלואם, בדגש על כך שהתובע שטח בפני ביהמ"ש ופירט בבהירות ובצורה מדויקת, הן בתביעתו והן בעדותו, את נסיבות התאונה ומהלכה, עובדה שיש בה כדי לדחות החלת הכלל. עם זאת, מצאתי לקבל את טענתו להעברת נטל הראיה, מכח סעיף 38 לפקודת הנזיקין, שעניינו "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים", ולשונו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". זאת, בהתקיים התנאים לכך, שהם: קיומו של אירוע הנזק, גרימתו ע"י דבר מסוכן והיות הנתבע בעליו של הדבר המסוכן. נחה דעתי, כי המסור בו עסקינן, עונה להגדרת "דבר מסוכן", כפי שהגדירו כב' השופט ריבלין: "... נמצא כי ביסודו עומדת הנחה כי אדם הבוחר להחזיק בחפץ אשר טמונה בו סכנה רבה נדרש לנקוט אמצעי זהירות נאותים וקפדניים במיוחד. אם בכל זאת התממש הסיכון ונגרם הנזק - כך ההנחה שביסוד הסעיף - קמה מעין מסקנה לכאורית שלפיה אמצעי הזהירות הללו לא ננקטו. סעיף 38 מבטא תובנה זו באומרו כי בנסיבות אלה מוטל על הנתבע הנטל להראות כי המסקנה הלכאורית האמורה איננה נכונה במקרה המסוים, כלומר כי אף על פי שהתגשם הרע הטבוע בחפץ, לא דבק בו (בנתבע) כל אשם" (ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4)337, בעמ' 354). מכאן - שבנסיבות המקרה הנדון - מועבר הנטל לכתפי הנתבעות, להראות כי נקטו בכל האמצעים הנדרשים למניעת התאונה, שנגרמה כפועל יוצא מהשימוש במכשיר המסוכן, וכי לא התרשלו. 9. שתי העוולות הטעונות בחינה כעת, ואשר מצויות בליבת טענות התובע, הן עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה הנ"ל. חובות אלה נחלקות בין הנתבעות השונות, כשהן שלובות ושזורות זו בזו. כפי שנראה להלן, הפרו הנתבעות הן חובות חקוקות, אותן הן חבות כלפי התובע, והן את חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, המקימה את עוולת הרשלנות. כן נמצא, כי התקיים קשר סיבתי ממשי בין הפרת החובה הנ"ל לבין הנזק שנגרם לתובע. הפרת חובה חקוקה עוולה זו, כוללת חמישה יסודות פוזיטיבים ויסוד אחד נגטיבי, והם: חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק, החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק, המזיק הפר את החובה המוטלת עליו, ההפרה גרמה לניזוק נזק, הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק וכן - שהחיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין. כבר כאן יוער, כי ראיות בדבר תקינות המסור ו/או אי תקינותו, לא הוצגו בצורה משכנעת ע"י מי מהצדדים, ואולם - ראיתי לקבל כהודאת בעל דין, דבריו של התובע בחקירתו הנגדית בביהמ"ש, ולפיהם, למסור שאיתו עבד ביום התאונה היה מתג הפעלה וכיבוי, שעבד, וכן ש"המסור באתר לא היה מקולקל" (פרוטוקול מיום 13.12.11, עמ' 6). בנקודה זו, אם כן, לא היה על הנתבעות להרים הנטל, והנחת המוצא היא, שהמסור היה תקין, אם כי, כפי שנראה להלן, הסוגיות בדבר קיומן של ניצרה וגידור נאות בו, שנויות במחלוקת, ודרושות הוכחה מטעם הנתבעות, נטל אשר לא הורם דיו. בנוסף, ראיתי לקבל טענת הנתבעות, ולפיה יש לראות בהפניית התובע לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988, משום הרחבת חזית, שכן הפנייה ספציפית אליהן וניסיון ליצירת חבות מכוחן נעשו רק בשלב הסיכומים, שהוא, כידוע, אינו שלב במשפט שבו ניתן לבסס חבות באופן שכזה, וכשלנתבעות לא ניתנה אפשרות נאותה להתגונן. ביחס ליתר התקנות - הפנייה אליהן, אכן, נעשתה כבר בשלב הגשת כתב התביעה ועל כן הדיון בשאלת החבות יהא על בסיסה של החקיקה, שצוינה במועדה וכמתבקש. החובה הראשונה שיש למנות במסגרת העוולה (ביחס לנתבעת 1 בלבד), הינה זו הקבועה בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט - 1999, ולפיה, על המחזיק במקום העבודה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום והוראות עדכניות באשר לתהליכי העבודה, באמצעות איש מקצוע, לכל הפחות פעם בשנה. התובע טוען, כי מעולם לא עבר הדרכת בטיחות מטעם הנתבעת 1, וכי ביום היחיד שהועברה הדרכה, לאחר שאירעו שתי תאונות במפעל, הוא עבד בשטח ולא נכח בה. לדבריו, כשהחל לעבוד, הוצמד לעובד וותיק במפעל למשך כשנה, וכך למעשה למד את העבודה. הנתבעת אינה מכחישה טענה זו, אם כי היא סבורה, כי אין ליתן משקל יתר להדרכה סדורה, שעה שעסקינן בעובד מיומן וותיק, כמו התובע. הוכח, אם כן, כי התובע לא קיבל הדרכה עדכנית באשר לסיכונים בכרוכים בעבודה במסור חשמלי, ובדרכי מניעתם, וכי לא היה כל פיקוח מטעם הנתבעת 1 על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. כפי שנקבע, לא אחת בפסיקה, עובדת היותו של עובד מיומן וותיק, אין בה כדי לפטור את מעסיקו מחובת ההדרכה והפיקוח על שיטות העבודה הרובצת על כתפיה (ראה: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, ). משכך - כשלה הנתבעת 1 במילוי חובתה כמעביד סביר להדריך, להנהיג ולפקח על שיטת עבודה בטוחה. חובה שנייה בעוולה זו (ביחס לנתבעת 3 בלבד), הינה זו הקבועה בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל - 1970, סעיפים 37-39, אשר מבססת במסגרתה את החובה לגדר לבטח כל חלק מסוכן במכשיר שלו מנוע חשמלי. הלכה פסוקה היא, שהחובה הנ"ל לביצוע הגידור, הינה אבסולוטית, וחלה על המחזיק, וכן כי חובה זו עומדת בעינה גם כשמדובר בפועל רשלן ובלתי זהיר. אמנם, התובע לא היה עובד של הנתבעת הזו, כפשוטו, אך ברי שהדברים יפים, לפחות מכח אנלוגיה, וכמקימי עילה בגין רשלנות, כל אימת שניתן היה לצפות שעובד "חיצוני" כמו כאן, או משתמש אקראי אחר, ייחשפו למכונה המסוכנת ויעשו בה שימוש. התובע טוען, כאמור, שהמסור בו עשה שימוש בעת התאונה, לא היה מגודר כראוי, אלא בחלקו העליון בלבד. העד מטעם הנתבעת 3, שהיתה בעלת המסור, אישר בעדותו שני פרטים מהותיים. האחד, שלא היתה ניצרה למסור, על אף שהיום (מכוון ליום מתן עדותו, ב- 14.2.12) ניצרה מחויבת לפי התקן, כסטנדרט, והשני, שהחלק התחתון של המסור אכן לא היה מגודר. אמירות אלה, אשר אי-יישומן בפועל הביא לנזק, שאותו בדיוק ביקש המחוקק למנוע באמצעות סעיפי התקנות הללו, יש בהן כדי לחייב את הנתבעת 3, בהפרת חובה חקוקה. חובה שלישית, עניינה בעצם אי-אספקת הציוד הנדרש לתובע, ע"י מעבידתו, הנתבעת 1, לרבות סביבת עבודה בטוחה, ובכלל זה, הדרישה הקבועה בתקנות בטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז - 1997. יוער, כי זוהי החובה המשמעותית אשר מיוחסת לנתבעת 1, באשר חובת ההדרכה, על אף חשיבותה, מקבלת מימד שונה, ובעל נפקות פחותה במקצת, בנסיבות העניין, באשר עניין לנו בעובד וותיק ומנוסה, בעל מיומנות וידע בציוד ובהפעלתו, אשר נרכשו לאורך שנים ארוכות באותו מקום עבודה. הגם שרכיב העדר ההדרכה מאבד מעט ממשקלו בחלוף הזמן, הרי החובה לספק ציוד תקין, בטוח ושמיש לכל עובד עומדת בעינה תמיד. במישור זה, טוען התובע, כי אמנם, הנתבעת 1 סיפקה לו ארגז כלי עבודה בסיסי, הכולל מקדח, מברגה עם סוללות, מסור ידני, ברגים וכו', אולם לשם ביצוע העבודה נשוא התביעה, נדרש למסור אנכי, ולכן עשה שימוש בזה שהיה בשטח, ואשר בפועל היה שייך לנתבעת 3. בסעיף 11 לתצהירו, הוא מבהיר כי: "לצורך חיתוך העץ היה צריך מסור. באתר היה מסור אחד שכולם השתמשו בו (אציין כי לי לא היה מסופק מסור מהמפעל ותמיד כשנשלחתי לאתר הונחתי ע"י מנרב להשתמש במסור שנמצא בשטח ורק אם אין מסור והודיעו לי על כך מראש היו מספקים לי ממנרב מסור - כי להם עצמם היה רק מסור אחד נייד במפעל)". מדברים אלה, שלא נסתרו, ברור, כי הנתבעת 1 סמכה על התובע, עובדה המיומן, שימצא כיצד לבצע העבודה, בין אם מדובר בכלים שהיא סיפקה לו ובין אם לאו, וזאת מבלי שגילתה אכפתיות לגבי מהות הכלים ותוצאות השימוש, פרט, כמובן, לתוצאות העבודה והספקן. בכך, הפרה את החובה המוטלת עליה, לספק לתובע כלי עבודה נאותים, ולדאוג לסביבת עבודה בטוחה עבורו. כפי שניתן לראות עד כאן, לא מיוחסת לנתבעת 2 עוולה של הפרת חובה חקוקה, ועל כך בהמשך. עוולת הרשלנות לביסוס חבות בנזיקין מכח עוולת הרשלנות, יש להוכיח 3 יסודות: קיום חובת זהירות, הפרת החובה וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. כפי שנראה, בענייננו, התקיימו התנאים לגיבוש העוולה, ביחס לנתבעות כולן. חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדיו נדונה בשורה ארוכה של פסקי דין, והוכרה באופן גורף. חובת הזהירות הנ"ל, כוללת בחובה חובות משנה, ובהן החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה שתשמור על העובד מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש, לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ואופטימאלית, לקיים שיטת עבודה מתאימה ולפקח על ביצועה, לדאוג למודעות העובד בענייני בטיחות בעבודה במכונות ולדאוג למיגונן המתאים (וראה: ע"א 662/89 מ"י נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597). בפסה"ד בעניין "שיריזיאן", נאמר כי: "נראה, שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת בפסיקה ענפה ועקבית" (ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225). אין חולק, אם כן, שלנתבעת 1 חובת זהירות מושגית כלפי התובע, בהתקיים מערכת יחסי עובד-מעביד בין השניים. אשר לנתבעות 2 ו-3, התשובה חיובית אף ביחס אליהן, והחובה קמה, מנימוקים שעיקרם ביצוע עבודה בנכס שבו מחזיקה הנתבעת 2, ובעלות על החפץ המסוכן, הפוגע, ביחס לנתבעת 3. חובת זהירות קונקרטית, אשר מתייחסת לשאלה האם הנתבעות הספציפיות חבות בזהירות כלפי התובע הספציפי, בגין הנזק שנגרם לו בפועל, חיובית אך היא. ברי, כי היה על הנתבעות לצפות את התרחשות הנזק שנגרם ולפעול למניעתו, כל אחת במידה הראויה לה. על הנתבעת 1, כמעבידת התובע, היה לצפות שאם לא תספק לו כלים נאותים לביצוע העבודות, תדריך אותו כיצד לתפעל הכלים מבחינה טכנית ובטיחותית, ותפקח על עבודת השטח ששולחת אותו לבצע - עלולה להיגרם תאונה ממין זו שאירעה כאן. על הנתבעת 3, כבעלת המכשיר המסוכן, ומפקחת העבודה בשטח, היה לצפות, כי אם לא תגדר כראוי כל חלקי המסור ולא תפקח באדיקות על המתרחש במקום, יכול שתארע תאונה למאן דהוא, כמו זו שבה עסקינן. חובה זו מוכרת וידועה בפסיקה: "בעל מכונה - שבשליטתו ובפיקוחו נמצאת המכונה - יכול וצריך לצפות נזק שיארע לאדם העושה שימוש ברשות במכונה במסגרת פעילותה הרגילה. דינו איננו צריך להיות שונה מדינו של בעל מקרקעין החב חובת זהירות מושגית כלפי מבקר ברשות" (ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 424). את חובת הזהירות של הנתבעת 2, ניתן לבסס, בוודאי, על היותה "בעל המקרקעין" שבגדרם אירע הנזק, ואחראית למתרחש בתחומה, ומכאן אחריותה שלה. הפרת החובה ע"י הנתבעות, עולה גם מהודעות בעל דין של הנתבעות 2-3 במהלך חקירותיהם, לפיהם היוו, הלכה למעשה, מפקחים בשטח, וגם מעצם המחדלים, כפי שתוארו לעיל, בפרק על הפרת החובה החקוקה. בעצם ההפרה, ראיתי להדגיש, כאמור, את הפרת חובת הפיקוח, אשר מוטלת היתה, פרט לנתבעת 1, גם על הנתבעות 2 ו-3, כאשר מטעם הנתבעת 2 העיד יואב פרץ, כי הם התקשרו עם פיני משה לעיצוב התפאורה, והוא שהיה אחראי על הפיקוח בשטח האולפנים. היעדר פיקוח לנדון, מהווה למעשה הפרת החובה. אורי שוורץ, העד מטעם הנתבעת 3, אישר בתצהירו, כי: "כראש צוות הייתי אחראי לביצוע עבודות ארגונית והעובדים מטעמה ששהו באתר לצורך ביצוע העבודות". לדבריו, הוא אסר על התובע לעשות שימוש במסור, לאחר שהבחין כי התובע חותך באמצעותו אלומיניום, ומציין שהתובע אכן עבר לחתוך עם מסור ידני שהיה ברשותו. התובע אינו מכחיש, כי ביום הראשון, כפי טענת הנתבעות, התבקש שלא לעשות שימוש במסור לצורך חיתוך ברזל, אך טוען, במקביל, כי שיחתו עם אורי שוורץ, מטעם הנתבעת 3, התנהלה כך: "הוא אמר לי אח שלי, אנחנו לא חותכים עם המסור הזה ברזל... לא רציתי להיכנס איתו לויכוח טכני אז לקחתי את המסור הברזל הידני שזה קצת קשה לחתוך איתו ומאריך את העבודה, אבל אחרי זה עברתי לחתוך את הקוביות עץ ושאר העבודה והוא לא אסר עלי... הוא אסר עלי לחתוך ספציפית רק את החומר הזה, אז חתכתי את זה עם מסור ידני של ברזל" (פרוטוקול מיום 13.12.11, עמ' 7). בעדותו של אורי שוורץ, לא נסתרו כליל דברי התובע, באומרו כי: "אם אני לא טועה אמרתי לו שכעקרון המסור לא לאלומיניום ואני חושב שאמרתי לו לא להשתמש" (פרוטוקול מיום 14.2.12, עמ' 31). הנתבעת 1 טוענת לניתוק הקשר הסיבתי בין מחדלה לבין הנזק, בין היתר, משום שלגישתה גם לו היתה מספקת לתובע את כל הציוד הדרוש לו, אין ערובה לכך שאכן היה התובע עושה בו שימוש. בעניין זה, היא תולה יהבה על תשובת התובע לשאלה, האם במידה והיה ברשותו מסור תקין היה בהכרח עושה בו שימוש, ועל תשובתו השלילית: "לא מחייב. כי אם הייתי רואה מסור בשטח, אז הייתי מבקש במקום ללכת לאוטו ולהביא כבל מאריך. בשביל מספר חיתוכים" (פרוטוקול מיום 13.12.11, עמ' 13). ראיתי להקיש בנקודה זו, מדיון שנעשה על קיומו של קשר סיבתי, בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 144: "אצא איפוא מתוך הנחתה של הערכאה הראשונה, לפיה נדרש מאזן ההסתברות לשם הוכחת העובדה ההיפותטית כי אילו קוימו התקנות, לא היה הנזק נמנע. אפילו על יסוד הנחה זו נראה לי, כי הניזוק עמד בנטל המוטל עליו. אם השלט היה כולל בחובו איסור על הקפיצה, יש להניח, על-פי ניסיון החיים הכללי, כי מספר ניכר של מתרחצים היו מעיינים בו ונוהגים על-פיו. כתוצאה מכך, יש סיכוי סביר, כי הלכה למעשה היה נוצר משטר ונוהג בבריכה, לפיהם אין קופצים לבריכה אלא בצד הצר והעמוק. על רקע סבירות התגבשותו של נוהג זה, סביר הוא להניח, כי הניזוק עצמו לא היה מעיין כלל בשלט. אך אין בכך ולא כלום, שכן השאלה אינה, אם קריאת השלט על-ידי הניזוק היא כשלעצמה היתה מונעת הנזק. השאלה היא, אם קיומו של השלט ואיסור הקפיצה בו היו יוצרים, הלכה למעשה, מציאות כוללת, אשר במסגרתה סביר יותר להניח, שהניזוק לא היה קופץ למים במקום האסור, מאשר להניח, שהוא היה קופץ בהם". נראה, כי אותה הנחה ההיפותטית, כאילו גם אם היו הכלים מסופקים כדבעי, והיתה הדרכה ופיקוח סדורים, עדיין לא היה הנזק נמנע - אינה מחזיקה מים, תרתי משמע (בטרמינולוגיה של פרשת "ועקנין" שלעיל), גם כאן, ובוודאי שאין בה כדי לנתק הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לבין הנזק. אחריות הנתבעת 2, אולפני הרצליה - ביחס לנתבעת זו, מתבקשת השאלה האם יש לראות אותה כ"בעל המקרקעין", שבשטחו אירעה העוולה, ונפגע התובע, וככזה, לחייבה בנזיקין כלפיו, או שמא לראותה כ"מזמינת עבודה" מאת קבלן עצמאי מומחה, היא הנתבעת 3, ובכך לפטור אותה מאחריות. התשובה לכך חיובית, במישור עוולת הפרת חובה חקוקה, אם כי "חסינות" זו אינה עומדת לה, שעה שמדובר בעוולת הרשלנות, מהסיבה הפשוטה, שהיא עצמה העמידה מפקח מטעמה בשטח האולפנים לביצוע העבודות, הוא פיני משה, ועל כך העיד יואב פרץ בביהמ"ש. מכל האמור לעיל - נחה דעתי כי יש לקבוע, פוזיטיבית, שהנתבעות כולן התרשלו כלפי התובע, וכי נתבעות 1 ו-3 אף הפרו כלפיו חובות חקוקות, ולא כל שכן, ברי, כי הללו לא הרימו את הנטל המוטל עליהן, להוכיח אחרת. 10. חלוקת האחריות בין המעוולות השונות, תיעשה בהתאם לחומר הראיות, לעדויות שנשמעו ולמידת האשמה המוסרית של כל אחת מהן. הנתבעות מתנערות, איש לשיטתו, מאחריות, ומבקשות, כל אחת מנימוקיה, להסיר את האחריות ממנה ולהטילה לפתחה של רעותה. בכך יש, לראייתו של התובע, כדי לתמוך בטענתו, לפיה הנתבעות חבות כלפיו בנזיקין. על בסיס הטענות כולן, ולאחר בחינה ושקילה של מכלול השיקולים, הגעתי לכלל מסקנה הנגזרת מכך כי על הנתבעת 1, כמעבידת התובע, היה לספק לו סביבת עבודה בטוחה, הדרכה בנוגע לשיטות עבודה נאותות, וכן ציוד, חומרים וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, לפקח על עבודתו. מחדליה אלה של הנתבעת 1, מהווים את הקשר הסיבתי לפגיעתו, ואחריותה ממשית ורבה. הנתבעת 2, מזמינת העבודה, החזיקה במקרקעין שבתחומן אירעה התאונה. היא חבה כלפי התובע מכח עוולת הרשלנות, בשל אי-עמידה בפיקוח שהעמידה מטעמה, פיני משה, ואשר הוא שהתיר לתובע לעשות שימוש במסור, ואי מניעת הנזק, שיכולה היתה לצפות כי עשוי להתרחש. יחד עם זאת, שיעור אחריותה קטן משל יתר הנתבעות, מהסיבות שנמנו לעיל. הנתבעת 3, בעלת המסור הפוגע, ומי שאמונה על תקינותו ועל השימוש בו, כמכשיר מסוכן, אחראית הן מכח עוולת הרשלנות והן מכח הפרת חובה חקוקה, וזאת בשל היעדר מיגון בטוח, לרבות מעקפים והגנות, במסור, ואחרת לא הוכח, והיעדר פיקוח ותיאום נאותים בין הקבלנים השונים, כפי שהיה עליה לעשות. אשמה של זו האחרונה, אף הוא משמעותי. נחה דעתי, כי בנסיבות העניין, נכון יהא לחלק האחריות באופן שבו הנתבעת 1 תישא ב- 40% מנזקו של התובע, אשר נגרם בעטייה של התאונה, הנתבעת 2 תישא ב- 20% מהנזק ונתבעת 3 ב- 40% הימנו. 11. אשם תורם: הנתבעות, כל אחת מטעמה היא, טוענות כי אף אם תוטל עליהן אחריות לנזקו של התובע, הרי שנסיבות המקרה מחייבות קביעה חד-משמעית, ולפיה אשמו התורם משמעותי ומכריע, ויש בו אף כדי לנתק כל קשר סיבתי, ככל שייקבע, בין התרשלותן המוכחשת לבין התאונה ותוצאותיה. הנתבעות תולות יהבן, בין היתר, על העובדה כי מדובר בעובד מקצועי, מיומן וותיק בתחום בכלל, וכעובד אצל הנתבעת בסוג עבודה זה, בפרט. לשיטתן, אשמו של המערער, חוסר זהירותו, הפזיזות שבה פעל והפעלת שיקול הדעת העצמאי, והפגום בנסיבות העניין - הם שגרמו והביאו, סופו של יום, לתאונה המצערת. התובע, עם זאת, טוען כי אין להטיל עליו אשם תורם לקרות התאונה, באשר, לשיטתו, לא סטה מ-ד' אמות הסיכון שהתווה המעביד לפניו. הוא מדגיש את המדיניות המשפטית, לפיה אין להטיל אשם תורם במקרים בהם הפר המעוול חובה חקוקה, וביתר שאת, כשאין בהתנהגות העובד רשלנות בולטת לעין. כפי שנקבע לעיל, חבות הנתבעות, כל אחת במידה שונה, באחריות לקרות הנזק. אמנם, כפי טענת התובע, ככלל, נטיית בתי המשפט היא, שלא להטיל אחריות על עובד, שעה שנפגע במסגרת עבודתו, אלא במקרים ברורים, בהם העובדות מצביעות על קיומה של רשלנות מצידו (ע"א 650/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א. מרציאנו ואח', פ"ד לו(2) 592). נראה, כי בנסיבות המקרה הספציפי, אין לקבל את טענת התובע כי הנתבעות לבדן אחראיות לקרות התאונה. העובדה שבעוכריו הינה כי התובע, וותיק בתחום העבודה שביצע, מיומן ומקצועי, בחר מרצונו וביוזמתו לעסוק בשילוב המסוכן של מדידת העץ, בעת שלהב המסור פעיל. התובע השיב בחיוב לשאלות ב"כ הנתבעת 1: "ש. ברגע שעשית את המדידה לא כיבית את המסור. המסור עבד? ת. כן. ש. כלומר, בכל הזמן שביצעת את המדידות והכל, המסור כל הזמן עבד, לא כיבית אותו. ת. מדידה אחת ביצעתי והוא עבד". בכך יש ראיה ברורה לאשמו התורם (וראה: ת"א (ב"ש) 17/93 בש גדליה נ' פרי אור בע"מ, פורסם באתר נבו). לפיכך, כאמור, מצאתי כי ראוי לחלק את האחריות באופן שהנתבעות תשאנה ב- 75% מכלל האחריות והנזק, ואילו ביתר, קרי 25% - ישא התובע עצמו. כעת נפנה לבחון את שאלת הנזק. 12. הנכות הרפואית: בסמוך לאחר התאונה, הובהל התובע לביה"ח "מאיר" בכפר-סבא, ומשם הועבר לביה"ח "שיבא" בתל-השומר. במחלקה האורטופדית נעשה ניסיון לחיבור הגדם, ומשזה נכשל, נכרתה ידו מתחת למרפק. מיום 10.4.06 ועד יום 15.6.06, היה התובע מאושפז במחלקה לשיקום אורטופדי, שם הותאמה לו פרוטזה פונקציונלית, אשר לימים הופסק השימוש בה. לאחר מכן, מיום 20.3.07 ועד יום 30.3.07, אושפז התובע לביצוע רוויזיה בגדם, בשל נוירומה בעצב האולינרי. סך ימי אשפוזו של התובע - 76. לטענת התובע, מאז ועד היום, הוא עובר טיפולי שיקום ופיזיותרפיה, כשהוא סובל הן מכאבי פנטום עזים בגדם והן ממצב נפשי קשה, הכולל פחדים וחרדות. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, והועדה הרפואית קבעה לתובע נכות צמיתה משוקללת כדלקמן: 60% נכות לפי סעיף 40(13)(ב) בגין קטיעה מתחת למקום החיבור הרדיאלי של הפרונטור ביד ימין, הדומיננטית, 30% נכות לפי סעיף 26(6)3 בגין כאבי פנטום בגדם, ו- 10% נכות בגין הפגיעה הנפשית. סה"כ נכותו הרפואית הצמיתה של התובע, הועמדה על 75%, ובשל הפעלת תקנה 16 לתקנות הביטוח הלאומי, עודכנה דרגת נכותו ל- 100%. התובע הגיש מטעמו חוו"ד מומחה בתחום האורטופדי, ערוכה ע"י פרופ' דן עטר, בה נקבע כי נכותו של התובע בגין קטיעת היד עומדת על 60%, לפי סעיף 40(13)(ב), וכי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה, כאשר ברור, שנכותו התפקודית מלאה. בתחום הנוירולוגי, הוגשה חוו"ד, ערוכה ע"י פרופ' עמוס קורצ'ין, ובה נקבע כי נכותו הצמיתה של התובע מורכבת מ- 30% בגין כאבי פנטום לפי תקנה 29(6)3, ו- 30% בגין תסמונת בתר-חבלתית לפי סעיף 34ד'. בתחום הנפשי, הוגשה חוו"ד ערוכה ע"י פרופ' אבנר אליצור, אשר התרשם כי התובע סובל מתסמונת פוסט-טראומטית, וכי מדובר בנכות של 20% לצמיתות, עפ"י סעיף 34ג' לתקנות הביטוח הלאומי. הנתבעות 3-4 הגישו חוו"ד מטעמן, ובשמן של הנתבעות 1-2. בתחום האורטופדי לא הוגשה חוו"ד, ונראה כי הנתבעות הסכימו עם חוו"ד התובע וקביעות המל"ל. בתחום הנוירולוגי, הוגשה חוו"ד ערוכה ע"י פרופ' אלדד מלמד, אשר לא מצא כל נכות בתחום זה בעקבות הקטיעה. חוו"ד נוספת, הוגשה בתחום הפסיכיאטרי, ערוכה ע"י פרופ' משה קוטלר, אשר העריך את נכותו הנפשית הכוללת של התובע ב- 10% לצמיתות, לפי סעיף 34ב' לתקנות הביטוח הלאומי. לאור חווה"ד הקוטביות בתחום הנוירולוגיה, מונה מומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' ע. אברמסקי, אשר קבע כי לתובע 10% נכות בגין נויריטיס בצורה בינונית, לפי סעיף 29(6)2. ביום 9.5.12 הודיעו הצדדים על הסכמה דיונית, לפיה לא ייחקרו המומחים הרפואיים בביהמ"ש והנכות הפסיכיאטרית תעמוד על מיצוע הנכויות שנקבעו בחוו"ד מטעם הצדדים, דהיינו - 15%. לאור האמור, ובהתחשב בהסכמת הצדדים שלעיל, הריני קובע כי נכותו הצמיתה והמשוקללת של התובע היא בשיעור 69.4%, לפי הפירוט שלהלן: בתחום האורטופדי - 60%, בתחום הנפשי - 15%, ובתחום הנוירולוגי - 10%. 13. הנכות התפקודית - גריעת כושר ההשתכרות: התובע, יליד 3.5.68, נשוי ואב לארבעה ילדים, בעל השכלה של 10 שנות לימוד, שימש עובד כללי בחברת "אמבין", החל משנת 1988. מאוחר יותר, נרכשה אמבין ע"י הנתבעת 1, מנרב תעשיות, והוא המשיך לעבוד בשירותה. במסגרת עבודתו, עסק התובע בבניית תצוגות, תערוכות ופרויקטים, וכן תפאורות לקטלוגים, כאמור. בעברו של התובע, כפי שבא לידי ביטוי בסקירת חייו ע"י המומחים הרפואיים השונים, נשירה ממערכת החינוך בכיתה י', על רקע הפרעות התנהגות ואלימות. בהמשך, לא גויס לצבא, ונישא בגיל 22. בשנת 1991, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1, תקף חייל וחטף את נשקו האישי, כשלא הוברר עד תום במסגרת הליך זה, האם נעשה הדבר מתוך מטרה לפגוע במעסיקו, או על מנת לשים קץ לחייו שלו. מכל מקום, התובע נשפט על כך, הודה ונגזר דינו לשנת מאסר על תנאי, של"צ וקנס. מאז "מעידתו החד-פעמית", כפי שמגדיר אותה התובע, שלאחריה שב לעבוד בחברה, הוא שיקם את יחסי העבודה שלו בכלל, ואת יחסו כלפי הממונים עליו בפרט. כיום, מסכימה גם הנתבעת 1, כי מדובר בעובד מקצועי, מוכשר, אחראי ומוערך במקום עבודתו הן בשל מקצועיותו והן בשל מסירותו לעבודה. בשנת 2005 אף קיבל תעודת הערכה מחברת "אמבין" על תרומתו החיובית והמרשימה בעבודה. במסגרת שיקומו המקצועי במל"ל, השתלב התובע בלימודי אדריכלות ועיצוב פנים במכללה למינהל באשדוד, וזאת בין התאריכים 7.9.08 ל- 7.9.09. לדבריו, אין בכך די על מנת לעסוק בשרטוט טכני ממוחשב, ולצורך כך, יהא עליו לעבור הכשרות נוספות, ולרכוש ציוד עזר תואם. פניות שנעשו מצידו למקומות עבודה אחדים, לא עלו כדי העסקתו והשבתו, ולו באופן חלקי, למעגל העבודה. לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה הפך מאיש בריא ועובד מוערך, לשבר כלי, קטוע יד, אשר נזקק לטיפול נפשי רציף, ולטיפול רפואי מתמשך. אף התותבת אשר הותאמה לו אינה משמשת אותו, אלא כתותבת קוסמטית לשבתות בלבד. כמו-כן, מאז התאונה וכתוצאה ממנה, הוא אינו עובד לפרנסתו, ונדרש לקבלת עזרה ממשפחתו וכן עזרה בשכר. נכותו התפקודית גבוהה ביותר, ועומדת, להערכתו, על 70% - וזאת בשים לב לנתונים, שעיקרם: גילו, שיעור נכותו הרפואית הצמיתה, עיסוקו המתמיד בעבודות כפיים ונגרות, ואובדן ידו הדומיננטית. הנתבעות טוענות כי לא הוכח שהיד הקטועה היא זו הדומיננטית, וכי בכל מקרה, יכול התובע להשתלב במשרה המתאימה למומו, והדבר מקבל משנה תוקף, לאור סיפוחו למסלול השיקומי, שייעודו שילוב בשוק העבודה. הנתבעות מדגישות בטיעוניהן, את ההלכה ולפיה אין לקבל את הנחת העבודה כאילו הנכות התפקודית תואמת את זו הרפואית, ומביאות פסיקה ודוגמאות לכך. עוד הן טוענות, כי שימוש בתותבת אלקטרונית, קרוב לוודאי תפחית את נכותו במישור התפקודי. מכאן, לשיטתן, יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע, על 50%, לכל היותר. אמנם, הצדק עם הנתבעות, על כי אין בקביעת הנכות הרפואית כדי להשליך, בהכרח, על שיעור נכותו התפקודית של נפגע. יחד עם זאת, בהינתן שקביעת שיעור נכותו התפקודית של תובע, הינה מלאכה המסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, נשקלים פרמטרים רחבים אחרים, ובהם - עובדות המקרה, אופי ומהות הפגיעה, נסיבותיו האישיות של הנפגע, מקצועו ועיסוקו קודם לפגיעה, גילו, וסיכוייו להשתלב בעבודה, במומו. המסמכים הרפואיים שהוגשו, כמו גם חוות דעת המומחים בתיק, מלמדים, כי התובע אינו מסתגל לתותבות, מכל סוג שהוא, וכי שימוש בהן גורם לו לדלקות וכאבים, נתונים שבאו לידי ביטוי גם בחוו"ד המומחה השיקומי מטעם הנתבעות. הד"ר ראובן לנגר, אשר הגיש חוו"ד נגדית לזו של מומחה התובע, ד"ר איסקוב, מציין כי המלצה על תותבת מיו-אלקטריק, כלומר, ממונעת, לא נראית לו ישימה על התובע, מפני שאינו מסתדר עם תותבת קוסמטית, וקל וחומר שלא יסתדר עם זו האלקטרונית, ששוקלת יותר ופחות נוחה לשימוש. הוא מאשר ומדגיש בחווה"ד, שהוגשה כאמור, מטעמן של הנתבעות עצמן, כי: "מר אוחיון לא הסתגל לשימוש בתותבת תפקודית" (חוו"ד ד"ר לנגר, מיום 4.8.11). מעדותו של התובע ניכר כי עשה מאמצים להקטין את נזקו. הוא השתלב בלימודים במסלול שיקומי ושלח לחמו על פני המים, בניסיון למצוא עבודה אשר תניב לו פרנסה ותעסוקה. ואולם, כידוע, מרבית העבודות והעיסוקים המוצעים בשוק העבודה מצריכים שימוש פעיל, במידה זו או אחרת, של שתי הידיים. העובדה כי ידו הדומיננטית של התובע, ואחרת לא הוכח, אינה מתפקדת, וכי הוא אינו מסתגל לתותבת, מכל סוג שהוא, מצמצמת באופן מהותי וניכר את מגוון העבודות בהן הוא יוכל להשתלב. לנתון זה יש להוסיף את העובדה כי גילו עומד על 44 שנים ומחצה, וכן את אי הכשרתו העיונית. אי-לכך, הריני מעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 70%. 14. הנזק: א. הפסדי השתכרות ותנאים סוציאליים שכרו הרבע שנתי של התובע, בהתאם לתע"צ המל"ל שהוצא, ונכון ליום התאונה, עמד על 34,464 ₪, ומכאן ששכרו החודשי עמד על 11,488 ₪. הנתבעות מסכימות כי לסכום זה יש להוסיף סכום חודשי בשיעור של 900 ₪, עבור הפרשות סוציאליות, ולהעמיד השכר החודשי על סכום של 12,388 ₪. טופס 106 לשנת 2005 (עובר לתאונה) מלמד כי התובע השתכר סך של 138,394 ₪ ברוטו, ובנוסף, כי המעביד הפריש לזכותו סך של 10,804 ₪ לקרן השתלמות ולקופת גמל הפנסיה. כך גם בשנת 2006, טופס 106, החלקי עד למועד התאונה, מלמד כי התובע השתכר 55,834 ₪ ברוטו, וכי הופרשו לו 3,189 ₪ (בעבור 4 חודשי עבודה). לאור טענות התובע, כי בחודשים מסוימים קיבל תוספת שכר בגין תנאים סוציאליים ואחרים, בוצע החישוב, בהתחשב בתקופה ארוכה מזו הסמוכה ממש לקרות האירוע, ובחישוב חודשי, לאור הנתונים שלעיל, ניתן לקבוע כי התובע השתכר, בממוצע בשנים אלה, 13,500 ₪ בחודש, וזאת כולל ההטבות הסוציאליות הנלוות, ונכון ליום התאונה. סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 15,959 ₪, ומעוגל - 16,000 ₪. יובהר, כי בסיס שכר זה, משקף מיצוי כושר ההשתכרות והשבחת השכר, שכן נראה שלעת קרות התאונה הגיע התובע למיצוי כאמור. הפסד ההשתכרות לעבר: א. מיום התאונה ועד סוף שנת 2009 (מועד סיום קורס האדריכלות, בהתאם לאישור קבלה ללימודים שהוגש מטעם התובע), יחושב הפיצוי לפי הפסד מלא של 100%: 45 חודשים * 16,000 ₪ = 720,000 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (10.2.08) - 815,328 ₪. ב. מראשית שנת 2010, ועד היום, יחושב הפיצוי לפי שיעור גריעת שכרו של התובע, כפי שיעור נכותו התפקודית, כלומר 70%: 36 חודשים * 16,000 ₪ * 70% = 403,200 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (6.7.11) - 420,148 ₪. הפסד ההשתכרות לעתיד: כיום התובע בן 44 שנים ו- 8 חודשים, ולפיו עוד 22 שנות עבודה ו- 4 חודשים (סה"כ 268 חודשים), עד הגיעו לגיל 67 (3.5.2035). לפיכך, מקדם ההיוון לעתיד, יהא 194.6332: 194.6332 * 70% * 16,000 ₪ = 2,179,892 ₪. סך הפיצוי המגיע לתובע, בגין הפסדי השתכרותו, לעבר ולעתיד - 3,415,368 ₪. כאמור לעיל, חישוב זה משקלל בתוכו את הפסדי הפנסיה והתנאים הסוציאליים שניתנו לתובע, ואשר נתקבלו ושוקללו ברכיב בסיס השכר, שחושב. ב. כאב וסבל התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לו נכות קשה ביותר, הוא סובל מקטיעה, כאבי פנטום, בעיות נפשיות ואורטופדיות. סבור הוא כי יש להעמיד הפיצוי ברכיב נזק זה, בהתחשב בנכות וימי האשפוז, על מיליון ₪. הנתבעות טוענות כי אין כל בסיס לדרישת התובע ברכיב זה, תוך הבאת פסיקה לעניין גובה הפיצוי הראוי שנכון, לשיטתן, לפסוק במקרה זה, והוא עומד על 150,000 ₪. התובע אושפז 76 ימים, הוא העיד על קשייו בחיי היום-יום ועל השינויים שחלו בהם למן קרות התאונה. בהתאם להלכה הנוהגת, יש לפסוק פיצוי ריאלי עפ"י נסיבות המקרה, ועל כן בהתחשב בנתונים כולם - נסיבות הפציעה, סבלו של התובע, גילו, נכותו ומגבלותיו - הריני פוסק לתובע ברכיב זה סך של 450,000 ₪, להיום. ג. עזרת צד ג' ברכיב זה עותר התובע לפצותו בגין הצורך בעזרת הזולת, לביצוע פעולות יום יומיות הדורשות שימוש בשתי הידיים, אותן ביצע טרם התאונה באופן עצמאי, ואילו כיום נמנעת ממנו האפשרות לבצען בעצמו, והוא נעזר בבני משפחה וצדדי ג' לשם כך. הנתבעות טוענות, מנגד, שהתובע עצמאי בפעולותיו, וכי היד שנפגעה בתאונה אינה ידו הדומיננטית. עוד הן מציינות, שבהיעדר קבלות להוצאותיו הנטענות וראיות להוכחת הנזק, דוגמת תצהירים מטעם אלו שלכאורה סייעו בידו, כנדרש ברכיב נזק מיוחד, אין לפסוק לתובע פיצוי קונקרטי, אלא סכום גלובלי, שלא עולה על 100,000 ₪, לעבר ולעתיד. הצדדים הגישו חוו"ד בתחום השיקום, איש לשיטתו, ובמסגרת ההסכמה הדיונית עליה הודיעו סמוך לפני הגשת הסיכומים, הוחלט כי היקף העזרה שלה נזקק התובע, יועמד על המיצוע שנקבע בחוות הדעת מטעם הצדדים, דהיינו - 8 שעות עזרה שבועיות. כן הוסכם, שהתובע לא יעתור לפיצוי בגין תותבת אלקטרונית. לפיכך, יחושב הפיצוי כדלקמן: א. לעבר - מיום התאונה ועד היום - 81 חודשים, לפי 32 שעות חודשיות, ולפי 30 ₪ לשעה - 77,760 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה (14.8.09) - 88,553 ₪. ב. לעתיד - עד תום תוחלת החיים (בעוד 37 שנים, לפי נתוני הלמ"ס) לפי מקדם 267.9937, לפי 32 שעות חודשיות, ולפי 30 ₪ לשעה: 257,274 ₪. יצויין, כי משלא טענו הצדדים להגדלת הפיצוי סמוך לאחר התאונה ולחילופין, להפחתתם לעת זקנתו של התובע, בשל גיל וצרכים שממילא יזקק להם מפאת גילו, ולפי שהוגשה הסכמתם לשעות עזרה קבועות, נעשה החישוב כדלהלן. סך הפיצוי ברכיב זה, אם כן, הינו 345,827 ₪. ד. הוצאות רפואיות הואיל והתאונה היא תאונת עבודה, התובע זכאי לקבל מן המל"ל כיסוי לכל ההוצאות והטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק, ובנוסף - מכוסות הוצאות אחרות ע"י סל הבריאות. ברכיב זה, הריני לאמץ טיעוני הנתבעות, ועם זאת, לפסוק סכום סמלי, בסך של 10,000 ₪, להיום, עבור הוצאות יתרות, ככל שהוצאו או תוצאנה. ה. הוצאות נסיעה וניידות התובע טוען כי יש לפסוק לו הוצאות ניידות, בשל העובדה שעליו להשתמש ברכב פרטי אוטומטי או במוניות, בשיעור גלובלי, של 50,000 ₪. הנתבעות מציינות את היעדר הקבלות או אסמכתאות אחרות שיש בהן להוכיח רכיב נזק מיוחד זה. בהעדר ראיות ונתונים מפורשים על הוצאות התובע לצורך זה ועלותן, ובהתחשב בעובדה שמדובר בתאונת עבודה בגינה זכאי התובע להחזר הוצאות ממל"ל, וההנחה שנגרמו לו ולבני משפחתו הוצאות כלשהן שלא ניתן להן כיסוי, בין היתר בבחירת רכב אוטומטי - הריני פוסק לתובע פיצוי גלובלי של 20,000 ₪, ברכיב זה, לעבר ולעתיד. 15. לאור כל האמור לעיל ,מתקבלת התביעה, והתובע זכאי לפיצוי בגין נזקיו, כדלקמן: הפסדי השתכרות, לעבר ולעתיד - 3,415,368 ₪. כאב וסבל - 450,000 ₪. עזרת הזולת, לעבר ולעתיד - 345,827 ₪. הוצאות רפואיות - 10,000 ₪. הוצאות נסיעה וניידות - 20,000 ₪.  סך הכל - 4,241,195 ₪. בניכוי אשמו התורם של הנאשם, בשיעור 25% - 3,180,896 ₪. 16. ניכויים: יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי, קצבת נכות וקצבת שירותים מיוחדים, בהתאם לחווה"ד האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעת 1, ולפיה היוון סך הקצבאות, נכון ליום 12.9.12, מגיע ל- 3,780,742 ₪. סכום זה משוערך להיום, הינו 3,795,131 ₪. התוצאה, אפוא, היא שהתביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל. 17. מאחר שסכום הפיצוי "נבלע" בגמלאות המל"ל, זכאי המערער ל- 25% מהנזק שהוכח, מהנתבעות 2-3 בלבד, מכח סעיפים 330-331 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, ומכוחה של זכות החזרה של המל"ל לצד שלישי, בתביעת שיפוי. לנתבעת 1, כמעבידת התובע "חסינות" מתשלום חלקה היחסי הנ"ל - ועל כן דין התביעה כנגדה להדחות. ואילו ביחס לנתבעת 4 יש לומר, כי זו מחויבת כלפי הנתבעת 3, כמבטחת שלה, ושיעור חבותה נקבע בהתאם לפוליסה הקיימת ביניהן. פסה"ד בעניין "שרפמן" (ע"א 435/99 שרפמן נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פ"ד נה(3) 193) , עוסק בשאלה האם במקרה כנ"ל, שבו זכאי הניזוק ל-25%, יחושב הפיצוי מהסכום הכולל, כלומר, גם מחלק המעביד בחבות, או שמא יחושבו 25 האחוזים, מחלקו היחסי של המזיק שאיננו המעביד. התשובה לשאלה, הינה האופציה השניה, ולענייננו - מאחר והנתבעות 2 ו-3 נושאות, יחד, ב-60% מן האחריות בלבד (שכן הנתבעת 1 כמעביד חבה ב-40%), עליהן לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך של 477,134 ₪ (המהווים 60% מתוך 25%, לפי החישוב הבא: 3,180,896 * 25% * 60%). החלוקה הפנימית של התשלום, בינן לבין עצמן, תהא באופן ש- 1/3, כלומר 159,045 ₪ יוטל על הנתבעת 2, ו-2/3, כלומר 318,089 ₪ על הנתבעת 3, נוכח הערכת מידת אחריותה של כל אחת מהן, כפי שנעשתה לעיל. 18. התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית, וזאת, בנסיבות העניין, ואף לפנים משורת הדין, בשל מצבו, ללא צו להוצאות. התביעה כנגד הנתבעות 2 ו-3 מתקבלת, והן תישאנה בתשלום הפיצוי, כמפורט לעיל, בסעיף 17 לפסק דין זה. כן תישאנה הנתבעות 2 ו-3 בשכ"ט טרחת עו"ד בשיעור כולל של 23.4% אחוז מהסכומים שכל אחת חויבה בו, וכן הוצאות משפט שהוציא התובע, ושינשאו באותו יחס ע"י הנתבעות 2 ו-3 (כמובן נתבעות 3-4 נחשבות כנתבעת אחת לצורך העניין), וזאת בהתאם לשומה מפורטת שתוגש על ידו, וכפוף לאישורה ע"י ביהמ"ש. קטיעת איברמרפקידייםתאונת עבודה