בתביעה נשוא פסק דין זה, טען התובע לזכויות מכוח חוקי המגן וצו ההרחבה בענף אולמות לחתונות (להלן: "צו ההרחבה"). על פי התביעה לא שולמו לתובע זכויותיו כדין בתקופת העסקתו באולם האירועים ובסיומה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו הרחבה בענף אולמות לחתונות: מבוא: פסק דין זה עניינו כתב התביעה המתוקן שהגיש התובע (להלן: "התובע") בחודש יוני 2009, לאחר סיום עבודתו באולם אירועים הידוע בשם "אולמי לוגסי" בנתיבות. על פי התביעה עבד התובע באולם האירועים מחודש נובמבר 97' ועד חודש אוגוסט 2008; תקופה במהלכה התחלפו החברות אשר הפעילו את אולם האירועים. בתביעה ביקש התובע זכויות מכוח העסקתו באולם האירועים ובכלל זה פיצויי פיטורים, גמול בגין העסקה בשעות נוספות וזכויות סוציאליות. התביעה הוגשה נגד החברות אשר הפעילו את אולם האירועים בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה ובעלי המניות והמנהלים של אותן חברות. סה"כ ביקש התובע בתביעתו, לחייב את הנתבעים יחד ולחוד, בתשלום סכום כולל של כ-730,000 ₪. את פסק הדין אפתח בהצגת הצדדים ומיד לאחר מכן בתיאור עילות התביעה. בסיומו של השלב האמור, אגש לבחינת עילות התביעה השונות בסדר הצגתן בהמשך פסק דין זה. הצדדים: 1. התובע יליד 1981, היה בתקופה הרלוונטית לתביעה תושב נתיבות. 2. הנתבעות 1 עד 6, הינן חברות בע"מ אשר הפעילו בתקופה שמנובמבר 97' ועד כולל אוגוסט 2008, אולם אירועים הידוע בשם "אולמי לוגסי", בנתיבות (להלן: "אולם האירועים"). 3. הנתבעים 7, 8 ו-9: ה"ה שמואל לוגסי, גבריאל לוגסי ודוד לוגסי הינם אחים בעלי מניות בנתבעות 1 עד 6 נושאי תפקיד באולם האירועים. 4. התובע עבד באולם האירועים בתקופה שמנובמבר 97' ועד לחודש אוגוסט 2008 בשתי תקופות עבודה שונות. לטענת התובע התקופה הראשונה החלה בחודש נובמבר 97' והסתיימה בחודש ינואר 2003. תקופת העבודה השניה, החלה בחודש אוגוסט 2003 והסתיימה באוגוסט 2008. לטענת הנתבעים תקופת העבודה הראשונה הסתיימה בחודש אפריל 2000; ובכפוף לאמור אין הנתבעים חולקים על טענותיו של התובע לעניין משך ההתקשרות בין הצדדים. 5. יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בסוף חודש אוגוסט 2008. 6. על רקע האמור לעיל, אפנה להצגת עילות התביעה השונות. התביעה: 7. בתביעה נשוא פסק דין זה, טען התובע לזכויות מכוח חוקי המגן וצו ההרחבה בענף אולמות לחתונות (להלן: "צו ההרחבה"). על פי התביעה לא שולמו לתובע זכויותיו כדין בתקופת העסקתו באולם האירועים ובסיומה. מטעמים של סדר ויעילות, את עילות התביעה מבקש אני להציג בחלוקה הבאה: התביעות שעילתן סיומם של יחסי עובד מעביד ועניינן - פיצויי פיטורים ודמי פדיון חופשה. התביעות לשכר ואלה כוללות את - התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, הפרשי שכר, דמי מחלה ותוספת וותק. התביעות לזכויות נלוות והן התביעות ל: - קצובת הבראה, תשלום עבור ימי חג, החזר הוצאות נסיעה, פיצוי בגין אי תשלום קצובת ביגוד ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה. התביעה לפיצויים במסגרתה ביקש התובע לחייב את הנתבעים ב - פיצויי הלנת שכר, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצויים על עוגמת נפש ופיצויים בשיעור גילום המס, כך שהסכומים שייפסקו לתובע יהיו סכומי נטו המתאימים לסכום שהיה נהנה מהם, אילו היו משולמים במועדם. 8. בכתב התביעה הוסיף התובע וטען לקיומן של נסיבות בהן יש לייחס את חובות החברות בהן הועסק לאורך תקופת העבודה באולם האירועים, לבעלי המניות באותן חברות, הנתבעים 7, 8 ו-9, שהיו כולם מעורבים בהפעלת אולם האירועים. מכאן העתירה להרמת מסך ההתאגדות וחיובם של הנתבעים כולם יחד ולחוד בחובות הנובעים מהעסקתו באולם האירועים (להלן: "הטענה להרמת מסך"). 9. על מנת להימנע מכפילות מיותרת, בשלב זה של פסק הדין לא יפורטו טענות התובע בעילות התביעה השונות ותשובת הנתבעים לנטען בידי התובע. לפיכך את הדיון בפסק הדין אפתח בעתירה להרמת מסך ההתאגדות ולחיובם של הנתבעים כולם יחד ולחוד בחובות הנוגעים מהעסקתו של התובע באולם האירועים. משם נפנה למחלוקת לעניין תיחום תקופות העבודה באולם האירועים ולבירור עילות התביעה השונות בסדר הצגתן בפסקה 7 לעיל. התביעה להרמת מסך: 10. בבסיסם של דיני החברות עומד עיקרון האישיות המשפטית העצמית הנפרדת של החברה, מבעלי המניות, ממנהליה ומעובדיה (ראה: סעיף 4 לחוק החברות תשנ"ט-1999 דב"ע נג/3-205, מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה, פד"ע כז 345). מכוח ההכרה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה בע"מ, לא ניתן לייחס את חובות החברה לבעלי המניות או לאורגנים של החברה אשר פעלו בשמה. 11. עיקרון האישיות העצמאית הנפרדת של החברה בע"מ איננו חזות הכל והוא נסוג באותם מצבים בהם הוכח שימוש לרעה בעיקרון זה. במצבים אלה - מצבים בהם הוכח שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה בע"מ - מאפשר הדין לייחס את חובות החברה בע"מ לבעלי המניות ולאורגנים של החברה. לעניין זה אבקש להפנות לפסק דינו של כב' השופט צור בע"ע 1452/04, שלמה אביר נ' מנסור חוסן ואח' לפיו: "דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על הרעיון שקיומה של חברה כאישיות משפטית נפרדת מבעליה נועדה לאפשר לה ניהול עסקים כדין ובתום לב ולא נועד להוות כסות מפני מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה כלפי המתקשרים עימה או נושיה... אין חולק כי הרמת המסך הינה מהלך יוצא דופן וחריג והיא נעשית כאשר למשל אורגן של החברה עושה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה או פועל על מנת להונות את נושי החברה... אין רשימה ממצה של עילות להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי המניות, שכן "המסר המרכזי העולה מניתוח התקדימים הינו רצונה של המערכת השיפוטית לשמר בידיה מכניזם גמיש דיו על-מנת לאפשר לה להתעלם מן האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות לא צודקות" (ד"ר א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפטי י"ז(1), עמ' 201)" ע"ע 1452/04, שלמה אביר נ' מנסור חוסין ואח' (לא פורסם) פסקה 7 לפסק הדין. 12. בפסק הדין בתיק 1201/00, יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש, עמד כב' השופט צור על מעמדם המיוחד של עובדי החברה בתוך קבוצת הנושים של החברה בע"מ. בהקשר זה נאמר שם כי: "העובד אינו "נושה וולנטרי", אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת... חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי - אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה" (להלן: "פסק דין ערב חדש"). 13. ובהמשך לדברים אלה בפסק הדין ערב חדש מתייחס כב' השופט צור למשמעות המשפטית הנובעת ממעמדם המיוחד של העובדים בתוך כלל נושי החברה; בעת הדיון בהרמת מסך ההתאגדות. לעניין זה נקבע שם: "... עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים. לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קרבה מיוחדת בין המעסיק לעובד, קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קרבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק, לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו, אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם, תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעיתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתיעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגשת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, על בעל השליטה, אל אותו גורם - כמו בענייננו - שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו (הדגשה שלי-ט.מ.)". פסקה 23 לפסק דין ערב חדש. 14. בע"ע 150/07, ח.א. בוני חיפה נ' עמאר חורי, חזר בית הדין הארצי מפי כב' השופטת רוזנפלד על השימוש בעיקרון תום הלב כעיקרון מרכזי בשעת בחינת סוגיית הרמת מסך ההתאגדות ביחסים שבין בעלי החברה ומנהליה - לעובדיה. מפסק הדין עולה, כי הפרת חובת תום הלב מצידם של אלה שפעלו בשם החברה בהעסקת העובד, היא לכשעצמה יכולה לשמש כבסיס מספיק לחיובם האישי בהתחייבויות שנטלה על עצמה החברה המעסיקה. 15. על רקע האמור לעיל אפנה לבירור העובדות מכוחן מבקש התובע לייחס לנתבעים 7, 8 ו-9 את החובות הנובעות מהעסקתו על ידי חברות שהתחלפו בהפעלת אולם האירועים בתקופת העבודה נשוא התביעה. 16. אין חולק כי הרוח החיה בפעילותן של החברות אשר הפעילו את אולם האירועים בו הועסק התובע, הוא הנתבע 7, מר שמואל לוגסי; וכי הנתבעים 8 ו-9 היו בעלי מניות ונושאי תפקיד אשר לקחו חלק פעיל בהפעלת אולם האירועים. לעניין זה די להפנות לסיכומי הנתבעים תחת הכותרת "עובדות שאינן במחלוקת"; סעיפים קטנים 2 ו-3 לסיכומים ובו מאשרים הנתבעים כי: "נתבע 7 הוא המנכ"ל והרוח החיה העומדת מאחורי הנתבעת (להלן: "מנכ"ל הנתבעת"). יתר הנתבעים - אחיו של מנכ"ל הנתבעת, הם בעלי מניות ובעלי תפקידים באולם האירועים". 17. הפעילות באולם האירועים התנהלה תחת מטריה של חברות בע"מ אשר התחלפו מעת לעת בפרקי זמן קצרים של כשנתיים. החברות המפעילות באמצעותן מועסקים העובדים באולם, הן לכשעצמן חסרות רכוש. כך אישר בעדותו הנתבע 7, מר שמואל לוגסי, כי המבנים והנכסים של אולם האירועים הם בבעלותו (ראה: עדותו של מר שמואל לוגסי בעמ' 31 לפרוטוקול מיום 21.9.2010, שם נשאל הנתבע והשיב: "ש. מי הבעלים של לוגסי 2008? ת. על המבנים, על הנכסים זה אני. מישל לוגסי הוא בעל המניות בחברה."). 18. המעבר בין החברות המפעילות את אולם האירועים לא לווה בהליך מסודר של העברת העובדים מחברה לחברה, והסדרת זכויותיהם בעקבות המעבר. כך לדוגמא, לא נטען בפנינו ולא הוכח כי בזמן שהתחלפו החברות במקום העבודה, הוסדרו זכויותיו של התובע בפנינו בעת המעבר; רק לדוגמא אציין, כי לא הועברה פוליסת ביטוח המנהלים אשר נפתחה על ידי חברה בשם אולמי לוגסי 2004, לחברה המפעילה האחרונה בתקופת העסקתו של התובע, אולמי לוגסי ד. (2008) בע"מ". 19. התנהלות זו - תחלופה של חברות בע"מ באותו מקום עבודה - תוך התעלמות מהסדרת זכויות העובדים בעקבות שינוי המעביד הפורמאלי - יוצרת מסך של ערפל בזיהוי המעביד ופוגעת ביכולתו של העובד לממש את זכויותיו בסיום תקופת העסקתו באולם. מציאות זו קיבלה ביטוי בעדותו של הנתבע 7, מר שמואל לוגסי, בעת שנשאל והשיב: "ש. למה נאמר בכתב ההגנה "בגילוי נאות", שהנתבעת הנכונה היא לוגסי 2006 ואתה מצהיר בשם לוגסי 2006? ת. כי היא המרכזית, כי התובע עבד אצלה. ש. אם התובע יקבל פסק דין מהנתבעת המרכזית, לוגסי 2006, זאת אומרת שהוא נשאר בפני שוקת שבורה? לוגסי 2006 יש לה נכסים כלשהם? ת. נכסים עצמם, זה ארמונות לוגסי, זאת אומרת שזה קיים וכל הנכסים על שמי" עמ' 31 לפרוטוקול מיום 21.9.2010 שורות 4-9. 20. הוא שנאמר, דרך ההתנהלות שהתווה הנתבע 7 יצרה הפרדה בין המעסיקים של העובדים באולם האירועים, חברות בע"מ אשר התחלפו מעת לעת, לבין הנכסים אשר מהם יוכלו העובדים להיפרע בסיום תקופת עבודתם באולם האירועים; ובפרט התופעה חמורה, מקום שהמעבר בין החברות השונות יוצר מציאות שבה זהותו של המעביד ומצבת זכויות העובד אינם ברורים, כך שנפגעת יכולתם של העובדים להכיר ולעמוד על זכויותיהם. 21. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי הפעילות באולם האירועים באמצעות חברות שהתחלפו, היא פרי ייעוץ שקיבל הנתבע 7 מטעמי מיסוי ואין בכך כדי ללמד על שימוש לרעה במסך ההתאגדות. בטענה זו אין ממש, שהרי גם אם יש בסיס לטענה כי חילופי החברות הן תוצאה של ייעוץ שקיבל הנתבע 7 (עובדה שלכשעצמה לא הוכחה), אין בכך כדי להצדיק חילופי מעבידים ללא הסדרת זכויותיהם של העובדים בעת המעבר. 22. יוצא מכאן כי יש לקבל את טענת התובע ולפיה הוכח שימוש לרעה במסך ההתאגדות על ידי בעלי מניות ומנהלים בפועל של החברות המפעילות את אולם האירועים, באופן המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות ולייחס לנתבעים 7, 8 ו-9, אשר כולם היו פעילים בהפעלת אולם האירועים ובעלי מניות בחברות אשר העסיקו את התובע, בחובות הנובעות מעבודתו באולם האירועים. בפרט הדברים נכונים, מקום שהעסקת התובע באולם האירועים הייתה כרוכה בפגיעה מתמשכת בזכויותיו כעובד, כמפורט בהמשך פסק הדין. 23. בשלב זה של פסק הדין אפנה למחלוקת לעניין תיחום תקופות העבודה של התובע שהיא בעלת השלכות על שורה של רכיבי תביעה ולפיכך ראוי לקיים את הדיון במחלוקת זו, בנפרד מהדיון ברכיבי התביעה השונים. בסיום בירור שאלה זו - שאלת תיחום תקופות העבודה של התובע באולם האירועים - אפנה לבחינת רכיבי התביעה השונים. שאלת תיחום תקופות העבודה של התובע באולם האירועים: 24. המחלוקת לעניין תיחום תקופת העבודה של התובע באולם האירועים מתייחסת למועד סיום תקופת העבודה הראשונה של התובע באולם האירועים. בהקשר זה טען התובע, כי תקופת העבודה הראשונה הסתיימה עם כניסתו לשירות קבע בחודש מרץ 2003. אשר על כן התביעות השונות אשר התגבשו קודם לאותו מועד (חודש מרץ 2003) ובכלל זה פיצויי פיטורים, גמול בגין העסקה בשעות נוספות וזכויות סוציאליות) טרם התיישנו במועד הגשת התביעה המתוקנת, בחודש יוני 2009. לטענת הנתבעים הסתיימה תקופת העבודה הראשונה עם גיוסו של התובע לשירות חובה צבאי, בחודש מרץ 2000; ולפיכך התביעות בגין תקופת העסקה הראשונה, לרבות התביעה לפיצויי פיטורים, התיישנו במועד הגשת התביעה המתוקנת, יוני 2009. 25. יאמר מיד, כי אין בין הצדדים מחלוקת של ממש על העובדות והן כדלקמן: א. התובע החל את עבודתו בנתבעת בנובמבר 97' כמלצר באולם האירועים ועבד באולם בפועל עד לחודש מרץ 2000, מועד גיוסו לשירות חובה בצה"ל. תלושי השכר לתקופה שמחודש נובמבר 97' ועד כולל חודש מרץ 2000, משקפים העסקה רצופה בהיקף של כ-15 משמרות בחודש. ב. לאחר גיוסו לצה"ל, עבד התובע כמלצר פעמים בודדות בהתאם למידת זמינותו לעבודה. בהקשר זה סיפר הנתבע 7 בעדותו: "ש. אתם טוענים שהתובע לא עבד לפני הצבא, נכון? או שהוא עבד קצת? ת. הוא עבד מעט מאוד, מתי שיש לו חופשות הוא היה מגיע." עדות הנתבע עמ' 36 לפרוטוקול מיום 31.9.2010 שורות 31-32. ובהמשך נשאל הנתבע 7 והשיב: "ש. לפני הגיוס הוא עבד? ת. לפני הגיוס הוא עבד באירועים, אבל בזמן הצבא הוא עבד מעט מאוד" עמ' 37 לפרוטוקול מיום 21.9.2010 שורות 7-8. ג. טענת הנתבע 7 לפיה לאחר גיוסו של התובע לצה"ל עבד התובע בפועל פעמים בודדות, מקבלת ביטוי בסיכומי התובע עצמו אשר בטבלה שצירף לסיכומים טען כי ברוב המוחלט של תקופת השירות הצבאי שולם לתובע שכר של מאות בודדות לחודש (עד 400 ₪ לחודש). למען הסר ספק אוסיף כי אין בידי לקבל את גרסת התובע המספרת כי היו חודשים במהלך השירות הצבאי בהם עבד בהיקף שקרוב למשרה מלאה, משאין בפנינו כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסת התובע על העסקה כאמור. 26. יוצא מכאן כי קיים שוני מהותי בסוג הקשר של התובע עם מקום העבודה, לפני גיוסו לצה"ל לקשר עם מקום העבודה בזמן תקופת השירות הצבאי. בכך יש כדי לתמוך בגרסתה של הנתבעת האומרת כי תקופת ההתקשרות הראשונה בין הצדדים הסתיימה עם גיוסו של התובע לצה"ל, בחודש מרץ 2000. 27. על רקע האמור לעיל אגש לבחינת רכיבי התביעה השונים. התביעות בעקבות סיומם של יחסי עובד מעביד: 28. בעקבות סיומם של יחסי עובד מעביד ביקש התובע פיצויי פיטורים על תקופת העבודה הראשונה, תקופת העבודה השניה, ודמי פדיון חופשה. 29. משנמצא כי יש לקבל את עמדת הנתבעים לפיה תקופת העבודה הראשונה הסתיימה בחודש מרץ 2000, עם גיוסו של התובע לשירות חובה בצה"ל, התביעה לפיצויי פיטורים על תקופת העבודה הראשונה - התיישנה. במאמר מוסגר אוסיף כי גם אם הייתה מתקבלת טענת התובע, לפיה תקופת העבודה הראשונה הסתיימה בחודש מרץ 2003, ספק אם היה בכך כדי לשנות מהתוצאה לפיה לא זכאי התובע לפיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה. זאת משאין חולק כי תקופת העבודה הראשונה הסתיימה ביוזמתו של התובע, ואין לקבל את הטענה כי התובע בחר לסיים את עבודתו בשל השירות הצבאי, מקום שלפי טענת התובע עצמו השירות הצבאי לא מנע את השתלבותו בפעילות אולם האירועים, לפני חודש מרץ 2003. 30. יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בסוף תקופת העבודה השניה - תקופת העבודה שתחילתה בחודש אוגוסט 2003 וסיומה באוגוסט 2008 - משלא חזר התובע לעבודתו באולם האירועים בתום תקופת היעדרותו בשל מחלה שהסתיימה בתחילת חודש ספטמבר 2008 ובמהלכה לא יצר קשר עם הממונים עליו במקום העבודה (ראה: עדות התובע, עמ' 8 לפרוטוקול מיום 18.4.2010, שורה 21 עד עמ' 9 שורה 4). 31. בתביעה לפיצויי פיטורים המתייחסת לתקופת העבודה השניה, העלה התובע טענת התפטרות ופיטורים. בהקשר זה אפנה לסעיף 81 לכתב התביעה המתוקן כדלקמן: "התובע סיים עבודתו בנתבעת... בתקופה ב' לאור פיטוריו מהנתבעת על ידי הנתבע 7 ובכל מקרה - בשל נסיבות אשר בגינן לא ניתן לדרוש ממנו להישאר בעבודתו, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, לאור התנהלות מנהל הנתבעת כמפורט לעיל, לאור אי קבלת זכויותיו ולאור הלנות שכר חוזרות ונשנות, חרף התראותיו בעניין". 32. בבסיס טענת הפיטורים גרסת התובע לפיה במהלך היעדרותו בשל מחלה בספטמבר 2008, "שמע התובע כי הנתבע 7 לא קיבל בהבנה (בלשון המעטה) את היעדרותו המוצדקת של התובע (אשר גובתה כאמור באישורי מחלה), קילל את התובע, ואמר לעובדי הנתבעת כי: 'איתן לא יתקרב לאולם ולא ידרוך בו יותר'" פסקה 14 לכתב התביעה המתוקן. 33. במהלך חקירתו הנגדית חזר בו התובע מהטענה המופיעה בסעיף 15 לתצהירו, האומרת כי הנתבע 7 "פיטר אותי והודיע באופן מפורש כי הוא איננו מעוניין שאני אעבוד אצלו". לעניין זה נשאל התובע והשיב: "ש. אתה השתמשת במילה "במפורש", אמרת שהנתבע 7 אמר לך במפורש שהוא איננו מעוניין שאני אעבוד אצלו. ת. נכון. ש. מה שאתה אמרת (בתשובה שנתן התובע בחקירתו הנגדית, הוספה שלי-ט.מ.), זה לגבי תלושים. לא לתת תלושים, אבל אתה מודה שהוא לא אמר לך במפורש שאתה לא תעבוד אצלו, נכון? ת. כן." עדות התובע עמ' 9 לפרוטוקול מיום 18.4.2010 שורות 18-23. 34. בפרשת התביעה לא הביא התובע ולו חבר אחד לעבודה, שיש בעדותו כדי לתמוך בטענה לפיה הודיע הנתבע 7, מר שמואל לוגסי, לעובדים באולם האירועים, כי לא יתאפשר לתובע לחזור למקום העבודה, בסיומה של תקופת המחלה. 35. בנסיבות הללו, מקום שטענת הפיטורים נשענת על דברים שאמר הנתבע 7 כביכול לעובדים אחרים והם שמסרו את ההודעה לתובע, ואף לא אחד מאותם עובדים בא להעיד - אין לקבל את טענת הפיטורים. 36. יוצא מכאן כי יש לאמץ את טענת הנתבעים האומרת, כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוזמתו של התובע אשר הביא לסיום היחסים בדרך של ניתוק הקשר עם מקום העבודה; דהיינו בהתפטרות התובע. 37. בעדויות מטעם התובע אין ביטוי לכריכת מעשה ההתפטרות בנסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו באולם האירועים. כך לדוגמא, אין כל עדות לפנייה של התובע לנתבע 7, מר שמואל לוגסי, המנהל בפועל של אולם האירועים או למי מהממונים עליו, על כוונתו להתפטר בשל הפגיעה המתמשכת בזכויותיו כעובד. 38. למרות זאת, המציאות במקום העבודה - העסקתו של התובע באמצעות חברות בע"מ המתחלפות מידי תקופה, מבלי שזכויותיו כעובד מוגדרות ומובטחות עם השינוי בזהות המעביד בפורמאלי, והפגיעה המתמשכת בזכויותיו כעובד המוצאת ביטוי בהודאה של הנתבעים, לפיה זכאי התובע לסכום של 16,811 ₪ בשל הפקדות בחסר לקופת הגמל, ובנוסף לתוספת וותק מכוח צו ההרחבה בסכום של 2,893 ₪; ולתשלום עבור ימי חג בסכום של כ-3,000 ₪ - מחייבת להכיר בהתפטרות כהתפטרות בנסיבות בהן אין לבקש מהתובע להמשיך בעבודתו; המזכה בפיצויי פיטורים. 39. במסגרת התביעה טען התובע כי פיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה השניה יש לשלם על בסיס שכר קובע של 5,446 ₪, בהסתמך על הטענה לפיה שולם לו 5,000 ₪ נטו לחודש, מתוכם ניתן ביטוי בתלושי השכר לסכום של 4,000 ₪ בלבד. גם כאן נמנע התובע מהבאת ראיות שיש בהן כדי לתמוך בגרסתו על תשלום שכר נטו של 5,000 ₪ לחודש. דא עקא ובנוסף לתביעה לתשלום פיצויי פיטורים הגיש התובע תביעה להפרשי שכר המתייחסת להעסקתו בחודש אוגוסט 2008, במסגרתה טען כי בחודש האמור שילמה לו הנתבעת סכום בסך של 4,000 ₪ בלבד ולפיכך הוא זכאי להפרשי שכר על העסקתו בחודש אוגוסט; בסכום של 1,000 ₪. בסיכומים שהגישו הנתבעים הודו הנתבעים בזכותו של התובע להפרשי שכר על העסקתו בחודש אוגוסט 2008 (ראה סעיף 18 לפרק ב' לסיכומי הנתבעים). מכאן שיש לראות בטענת התובע לפיה השכר הקובע לצורך תשלום זכויותיו השונות עומד על סך של 5,000 ₪ לחודש, כטענה שאיננה במחלוקת. 40. לאור האמור, זכאי התובע לפיצויי פיטורים על תקופת העבודה השניה (סה"כ תקופה של 61 חודש) על בסיס שכר של 5,000 ₪ לחודש- בסכום של 25,417 ₪. 41. עם סיום עבודתו באולם האירועים, זכאי התובע לדמי פדיון חופשה המתייחסים למכסת ימי החופשה אשר לא נוצלה על ידו נכון למועד סיומם של יחסי עובד מעביד; ובהקשר זה טען התובע, כי לא יצא לחופשה בפועל במהלך תקופת עבודתו באולם האירועים; ולפיכך עמדו לרשותו 56 ימי חופשה לפדיון, אליהם מתייחסת התביעה לדמי פדיון חופשה. לטענת הנתבעים ניצל התובע את זכותו לחופשה בפועל, במהלך תקופת ההתקשרות, כך שלא נותרה לו יתרת מכסת ימי חופשה לפדיון, עם סיומם של יחסי עובד מעביד. לגרסת הנתבעים, התובע ניצל את זכותו לחופשה בימים בהם נעדר מהעבודה בתקופות בהן אין פעילות באולם האירועים (תקופת חג הפסח, ימי בין המצרים וכיוצ"ב מועדים בהם אין מתקיימים אירועים מסיבות הלכתיות) ושולם לו שכר מלא. 42. את התביעה לדמי פדיון חופשה מבקש אני לבחון על בסיס העקרונות והעובדות כלהלן: א. לגרסת הנתבעים עצמם החל התובע לעבוד על בסיס חודשי משנת 2004 (לגרסת התובע הוא החל לעבוד כאמור, בחודש מרץ 2005). ב. כעובד חודשי זכאי התובע לשכר החודשי המוסכם כל עוד הוא מוכן ומזומן לעבודה, אף אם לא נדרש לעבוד בפועל בשל מניעה אשר איננה קשורה בו (לדוגמא, תקופות בהן הפעילות במקום העבודה מצטמצמת בשל התנודתיות בענף). ג. יציאה של עובד לחופשה חייבת תיאום מוקדם עם העובד וביטוי בתלוש השכר וברישום מתאים בפנקס החופשה אשר חייב מעביד לנהל מכוח חוק. ד. מעביד הטוען לניצול זכותו של העובד לחופשה במהלך תקופת העבודה, נדרש להוכיח את טענותיו על ניצול החופשה בידי העובד. ה. בענייננו, טענות הנתבעים לפיה ניצל התובע את זכותו לחופשה, אינן מקבלות ביטוי בתלושי השכר ובפנקס החופשה. 43. על רקע העקרונות והעובדות לעיל - העובדה כי עובד חודשי זכאי לשכר בימים שבהם העמיד עצמו לרשות העבודה, חובתו של המעביד לנהל רישום על ימי חופשה שנוצלו על ידי העובד ולהוכיח את גרסתו כאמור - לא ניתן לקבל את טענתם של הנתבעים האומרת כי התובע ניצל את זכותו לחופשה במהלך תקופת העבודה, באותם מצבים בהם לא התייצב לעבודה באולם בימים בהם לא מתקיימת פעילות באולם. 44. מכאן שזכאי התובע לדמי פדיון חופשה המתייחסים למכסת ימי החופשה שצבר בשלוש השנים האחרונות לעבודתו באולם האירועים בשכר של 5,000 ₪ לחודש, כמפורט להלן: בשלוש השנים האחרונות לעבודתו צבר התובע מכסה של 44 ימי חופשה. על בסיס שכר של 5,000 ₪ לחודש, ערך יום חופשה עומד על 166 ₪ ליום (שכר חודשי חלקי 25). בהתאם זכאי התובע לדמי פדיון חופשה בסכום של 8,800 ₪. 45. הדיון בתביעה לדמי פדיון חופשה, מסיים את הפרק שעניינו התביעות שעילתן סיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים; ובשלב זה אפנה לבחינת תביעות השכר. תביעות השכר: 46. תביעות השכר כוללות את הרכיבים הבאים: גמול בגין העסקה בשעות נוספות; הפרשי שכר המתייחסים להעסקת התובע בחודש אוגוסט 2008 ותשלום עבור יום עבודה לו זכאי התובע לטענתו על העסקתו בחודש ספטמבר 2008; דמי מחלה ותוספת וותק. 47. בתביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ביקש התובע לחייב את הנתבעים בתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות בסכום בסדר גודל של 350,000 ₪. בקצירת האומר התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות מתייחסת לתקופה שמחודש יוני 2002 ועד לחודש אוגוסט 2008. התביעה מבוססת על הוראות צו ההרחבה לפיהן זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות על שעה נוספת לאחר השעה השישית של יום העבודה (מאחר והעסקתו של התובע נופלת להגדרת עבודה במשמרת לילה). על פי הנטען בכתב התביעה, זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, בנימוק כי הועסק במתכונת העסקה קבועה של 12 שעות ביום לפחות ועד ל-15 שעות ביום, באותם מקרים בהם התקיימו שני אירועים - אירוע צהריים ואירוע ערב - באולם האירועים. 48. לטענת הנתבעים דין התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות להידחות, משלא חרג התובע ממסגרת העסקה של 8 שעות ביום. 49. את התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות יש לבחון יש על פי מצוות בית הדין הארצי האומרת, כי יש להקל מנטל הראיה המוטל על עובד המבקש לממש זכויות מכוח חוק מגן, ובפרט בכללים שעניינם הוכחת עבודה בשעות נוספות (ראה: ע"ע 469/08, דניאל אלמליח ו-29 אח' נ' הורן את ליבוביץ בע"מ). בהתאם די לו לעובד להוכיח מתכונת עבודה קבועה להעסקה בשעות נוספות על בסיסה רשאי בית הדין לקבוע את היקף הגמול לו זכאי העובד בגין העסקה בשעות נוספות, ואפילו בדרך של אומדנה. 50. בחזרה לענייננו. נסיבות העסקתו של התובע אינן מאפשרות לאמץ עמדה האומרת כי התובע הועסק במתכונת קבועה של שעות שעל בסיסה ניתן לכמת את מספר שעות העבודה הנוספות ובהתאם לקבוע את שיעור הגמול לו זכאי האחרון בגין העסקה בשעות נוספות. בהקשר זה יש לציין, כי העבודה באולם האירועים הייתה מאופיינת בתנודתיות, כך שהיו חודשים בהם הפעילות באולם האירועים מצומצמת, ובהתאם פחת הצורך בהעסקתו של התובע בשעות נוספות. מעבר לתנודתיות בענף, שעות העבודה של התובע היו קשורות להיקף ההזמנות - מספר האירועים שהתקיימו באולם האירועים - שגם הוא נעדר חוקיות בהיותו משתנה בהתאם לביקוש. עם זאת, העובדה לפיה התובע לא הועסק במתכונת קבועה, איננה מחייבת את דחיית התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, בשים לב להגמשה שהנהיג בית הדין הארצי ולפיה רשאי בית הדין לקבוע את הגמול לו זכאי העובד על העסקה בשעות נוספות ואפילו על דרך של אומדן. 51. הטענה למתכונת העסקה קבועה נסמכת על גרסתו של התובע לפיה היה מתייצב לעבודה מידי יום בשעה 11:00 לשלוש שעות עבודה להכנת האולם לקראת האירוע בערב. בהתאם לגרסה זו, היה התובע חוזר בשעה 18:00 ונשאר עד לסיום האירוע בשעה 03:00 (לפנות בוקר) לפחות. סה"כ 12 שעות עבודה. התובע הוסיף כי בימים שבהם היו מתקיימים שני אירועים, אירוע צהריים ואירוע ערב - היה עובד ברציפות החל מהשעה 11:00 ועד השעה 03:00 למעט הפסקה של כשעה. סה"כ 15 שעות עבודה. 52. אין בידי לאמץ את גרסת התובע למתכונת העסקה האומרת כי יום העבודה הסתיים בשעה 03:00 לפנות בוקר; גרסה אשר לא נתמכה בעדות חיצונית של ממש. בהתאם יש להעדיף את גרסתם של עדי הנתבעים, האומרים כי האירועים באולם הסתיימו לקראת חצות והעובדים, בכללם התובע, שוחררו כרגיל לכל המאוחר, לקראת השעה 01:00 לאחר חצות. בהקשר זה מבקש אני להפנות לעדותו של מר חיים ג'ואן אשר עבד כמלצר והחליף את התובע לאחר שזה סיים את עבודתו באולם האירועים, באוגוסט 2008; ולדבריו מסתיים יום העבודה לקראת השעה 01:00 לאחר חצות (ראה: עמ' 21 לפרוטוקול מיום 21.9.2010 שורות 10-11). 53. מכאן שיום העבודה של התובע החל בסביבות השעה 11:00 והסתיים בשעה 14:00 לערך (לדברי התובע עצמו, סעיף 5 לתצהיר התובע). התובע היה חוזר לעבודה בסביבות השעה 18:00 ועובד עד לסיום האירוע, בסביבות השעה 01:00 אחר חצות. סה"כ משך יום העבודה הוא של כ-10 שעות. במתכונת העסקה זו יתכנו חריגות בימים בהם מתקיימים אירועים בצהריים ובאותם מקרים חריגים בהם העבודה מסתיימת לאחר השעה 01:00 לאחר חצות- אך אלה הם בגדר החריג ואינם מבטאים את מתכונת העסקה הקבועה של התובע. אוסיף עוד, כי לא היה שינוי מהותי בתחומו של יום העבודה, בין תקופת עבודתו של התובע כמלצר (לענייננו, החל מחודש אוגוסט 2003 ועד לחודש אפריל 2005, שאז שולם לתובע שכר על בסיס אירוע, סכום בסך של 60 ₪ לאירוע צהרים ו-90 ₪ לאירוע ערב), לבין התקופה שבה עבד התובע כעוזרו של מר אלי לוגסי במשכורת חודשית קבועה. זאת מאחר ותלושי השכר המתייחסים לחודשים אוגוסט 2003 ועד למרץ 2005 כולל, מראים כי בחודשים בהם הדבר התאפשר, עבד התובע באופן רציף בבוקר ובצהרים (כך לדוגמא, בחודש דצמבר 2004 עבד התובע ב-34 אירועים בצהריים ו-20 אירועים בערב). כך יוצא כי לאורך כל תקופת העבודה שהיא לענייננו מחודש אוגוסט 2003 ועד לחודש אוגוסט 2008, עמד התובע לרשות העבודה משעות הבוקר המאוחרות עד לסביבות השעה 01:00 לאחר חצות לערך, עם הפסקה של מספר שעות בין אירוע צהריים לאירוע ערב. 54. התובע מודה כי העסקתו באולם האירועים הייתה נתונה לתנודתיות של הענף (עובדה שמוצאת ביטוי בתלושי השכר שעד לחודש אפריל 2005, כך לדוגמא בחודש אפריל 2004 התקיימו שלושה אירועים בלבד בשעות הערב). בהתאם מוסכם על התובע כי יש להפחית תקופה של חודשיים בשנה בהן לא עבד בשעות נוספות בעת חישוב הגמול על העסקה בשעות נוספות. 55. לאור האמור, יש לקבוע את זכותו של התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות על דרך של אומדן, בהתאם לעקרונות הבאים: א. התובע זכאי לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, בגין תקופת העסקה המתייחסת לתקופה שמחודש אוגוסט 2003. בהקשר זה מבקש אני רק לחזור ולציין, כי מקובלת עלי עמדת הנתבעים האומרת כי חל נתק בין שתי תקופות העסקתו של התובע, כך שהתקופה הראשונה הסתיימה עם גיוסו של התובע לשירות חובה לצה"ל, בחודש מרץ 2000. במאמר מוסגר אוסיף כאן, כי גם לשיטתו של התובע העסקתו באולם האירועים בתקופת השירות הצבאי, הייתה בהיקף מצומצם, אשר איננו מקבל ביטוי בעבודה במשמרות כפולות של צהריים וערב בשלהם זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות. ב. משלא שולם לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות, עובדה שאיננה במחלוקת והיא עולה מתלושי השכר שהוגשו לתיק בית הדין - זכאי התובע לגמול העסקה בשעות נוספות על בסיס מתכונת העסקה ולפיה עבד כלל 10 שעות ביום - בחודשים בהם היה אולם האירועים פעיל. ג. הפעילות באולם האירועים נמשכת על פני תקופה של כעשרה חודשים בשנה (להוציא את התקופות שבהן הפעילות מצטמצמת: ימי חג הפסח, ימי בין המצרים וכיוצ"ב תקופות בשנה בהן קיימת מניעה הלכתית לעריכתם של אירועים); התובע עבד חמישה ימים בשבוע, דהיינו בממוצע 21 ימי עבודה בחודש. ד. התובע עבד במשמרות אשר נופלות להגדרת "עבודת לילה". לפיכך, זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, מכוח הוראות צו ההרחבה על העסקה מעבר לשעה השישית. ה. נכון למועד סיום העסקתו של התובע, ערך של שעה עמד על סך של 27 ₪ לשעה (על בסיס שכר חודשי של 5,000 ₪ לחודש, חלקי 186 שעות העסקה בחודש למשרה מלאה). ו. לפיכך זכאי התובע בגין כל יום עבודה לגמול על העסקה בהיקף של 4 שעות נוספות ביום בשיעור של 148.5 ₪ ליום (לפי החישוב הבא: 27 ₪ תעריף שעה, X1.25 X2 = 67.5 ערך השעתיים הנוספות הראשונות ליום עבודה +27 ₪ תעריף שעה X 1.5 X 2 = 81 ערך השעתיים הנוספות הנותרות של יום העבודה). ז. על כל שנת עבודה זכאי התובע לגמול העסקה בשעות נוספות בסכום של 31,185 ₪ (המחושבים על בסיס של 10 חודשי פעילות בשנה, 21 ימי פעילות בחודש ו-148.5 ₪ גמול בגין העסקה בשעות נוספות לכל יום פעילות). ח. כאמור לעיל זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות על בסיס החישוב לעיל, עבור תקופת ההתקשרות מאוגוסט 2003 ועד לאוגוסט 2008, סה"כ חמש שנים; ולסכום בסך של 155,925 ₪. 56. אשר על כן, על הנתבעים לשלם לתובע יחד ולחוד גמול בגין העסקה בשעות נוספות, בסכום של 155,925 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08. 57. בסיכומים שהגישו הנתבעים, הודו הנתבעים בחובתם לשלם לתובע הפרשי שכר המתייחסים להעסקת התובע בחודש אוגוסט 2008, ועל העסקתו (יום אחד), בחודש ספטמבר 2008, בסכום המבוקש על ידי התובע בסך של 1,247 ₪ (ראה: סעיף קטן 18 לפרק ב' לסיכומי הנתבעים, סעיף 1 לסיכומי התשובה של התובע). לפיכך התביעה להפרשי שכר המתייחסת להעסקתו של התובע בחודשים אוגוסט וספטמבר 2008, בסכום כולל של 1,247 ₪ - דינה להתקבל. 58. כך גם הודו הנתבעים בסיכומים שהוגשו מטעמם, בחובתם לשלם לתובע דמי מחלה (המתייחסת לתקופת ההיעדרות בחודש ספטמבר 2008), בסכום הנתבע בכתב התביעה בסך 742 ₪; ובהתאם התביעה לתשלום דמי מחלה - מתקבלת. 59. אין מחלוקת כי התובע זכאי לתוספת וותק מכוח הוראות צו ההרחבה (ראה: סעיף 16 לפרק ב' לסיכומי הנתבעים); ומכאן שהמחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לשאלת שיעורה של תוספת הוותק לה זכאי התובע, משלא שולמה לו התוספת מכוח הוראות צו ההרחבה, במשך תקופת העסקתו באולם האירועים. 60. לעניין זה טען התובע, כי הוא זכאי לתוספת וותק בהיקף של 37.10 ₪ לחודש, לכל שנת וותק החל מהשנה השניה לעבודתו באולם האירועים. התובע הוסיף וטען, כי הוא זכאי לתוספת כאמור, החל משנת העבודה שתחילתה בנובמבר 2001. על בסיס האמור טען התובע כי הוא זכאי לתוספת וותק בסכום כולל של 8,115 ₪. 61. טענות התובע לעניין שיעור תוספת הוותק לה הוא זכאי מתעלמות מהמציאות של העסקתו בשתי תקופות עבודה נפרדות, אשר הראשונה מסתיימת בחודש מרץ 2000 והשניה מתחילה בחודש אוגוסט 2003. כפועל יוצא זכאי התובע לתוספת וותק בשיעור הקבוע בצו ההרחבה בסך של 37 ₪ לחודש כדלקמן: א. תוספת הוותק משולמת החל מהשנה השניה לעבודתו של התובע, דהיינו, השנה המתחילה בחודש אוגוסט 2004. מכאן שהתובע זכאי לתוספת וותק עבור השנה המתחילה באוגוסט 2004 והמסתיימת בחודש יולי 2005, בסכום של 444 ₪. ב. בשנה המתחילה באוגוסט 2005 והמסתיימת ביולי 2006, זכאי התובע לתוספת וותק בסכום של 74 ₪ לחודש; דהיינו לסכום של 888 ₪ לשנה. ג. בשנה המתחילה באוגוסט 2006 והמסתיימת ביולי 2007, זכאי התובע לתוספת וותק בסכום של 111 ₪ לחודש; דהיינו לסכום של 1,332 ₪. ד. בשנה המתחילה באוגוסט 2007 והמסתיימת ביולי 2008, זכאי התובע לתוספת וותק בסכום של 148 ₪ לחודש; דהיינו לסכום של 1,776 ₪. ה. התובע זכאי לתוספת וותק עבור חודש אוגוסט 2008 בסכום של 185 ₪. 62. סה"כ זכאי התובע לתוספת וותק בסכום של 4,625 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08. 63. הדיון בשיעורה של תוספת הוותק לה זכאי התובע מכוח הוראות צו ההרחבה מסיים את הפרק הדן בתביעות השכר; ולפיכך אגש בשלב זה לבחון את תביעת התובע לזכויות נלוות. התביעה לזכויות נלוות: 64. הפרק שדן בתביעות התובע לזכויות נלוות עניינו, תביעה שהגיש התובע לתשלום קצובת הבראה, תשלום עבור ימי חג, החזר הוצאות נסיעה, פיצוי בגין אי תשלום קצובת ביגוד ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה. הדיון בפרק זה ייעשה בסדר הצגת רכיבי התביעה בפרק זה, כמפורט לעיל. 65. בסיכומים שהגישו הנתבעים הודו הנתבעים בחובתם לשלם לתובע דמי הבראה בסכום הנתבע בכתב התביעה (ראה: סעיף 17 לפרק ב' של סיכומי הנתבעים, סעיף 1 לסיכומי התשובה) - בהתאם על הנתבעים לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 4,168 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.9.08. 66. התביעה לתשלום בגין ימי חג מתייחסת לתקופה שמחודש יוני 2002 ועד למעבר התובע למעמד של עובד חודשי בחודש מרץ 2005. במסגרת התביעה לתשלום עבור ימי חג, טען התובע כי הוא זכאי לתשלום עבור ימי חג ביחס לתקופה שמחודש יוני 2002 ועד כולל ינואר 2003, בסכום בסך של 173 ₪. ביחס לתקופת העבודה שתחילתה בחודש אוגוסט 2003, ביקש התובע תשלום עבור ימי חג בסכום בסך של 3,010 ₪. 67. אין לקבל את טענות התובע לתשלום עבור ימי חג לגבי התקופה הקודמת לחודש אוגוסט 2003, שהרי מדובר בתקופת העסקה שבה לא נטען ולא הוכח כי התובע עבד לפני ואחרי יום החג כך שקמה לתובע בזכות לתשלום עבור יום החג בו לא עבד. 68. בסיכומים שהגישו הנתבעים הודו הנתבעים בחובתם לשלם לתובע תשלום עבור ימי חג, ביחס לתקופת העבודה שתחילתה באוגוסט 2003, בסכום המבוקש על ידי התובע בסיכומיו (ראה: סעיף 15 לפרק ב' לסיכומי הנתבעים; סעיף 125 לסיכומי התובע, הטבלה המתייחסת לתקופת העבודה שמאוגוסט 2003). 69. לאור האמור, על הנתבעים לשלם לתובע תשלום עבור ימי חג בסכום בסך של 3,010 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוק מיום 1.9.08. 70. לכל אורך תקופת ההתקשרות עם התובע לא שולם לתובע החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה; עובדה שאיננה במחלוקת. לעניין זה טענו הנתבעים, כי אין התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה, משהתגורר בסמוך לאולם האירועים והיה מגיע בכוחות עצמו, ברגל, מהבית לאולם האירועים ובחזרה. הנתבעים הוסיפו כי דאגו לתובע להסדר הסעה במקרים בהם ביקש התובע את עזרתם להגיע למקום העבודה ובחזרה. 71. לסיכומיהם צרפו הנתבעים מפה ובה נתונים שאינם במחלוקת (ראה: סעיף 19 לסיכומי התשובה של התובע), וממנה עולה כי המרחק בין בית מגוריו של התובע לאולם האירועים, הוא קצת למעלה מקילומטר, דהיינו מרחק של כעשר דקות הליכה לכל היותר. בהתחשב במרחק הקצר שבין בית מגוריו של התובע למקום העבודה, לא ניתן לקבל את הטענה ולפיה על פי אמת מידה אובייקטיבית היה התובע זקוק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע לעבודה ובחזרה. לפיכך התביעה להחזר הוצאות נסיעה נדחית. 72. מקובלת עלי גרסת הנתבעים ולפיה עבודתו של התובע כמלצר ובשלב מאוחר יותר, כעוזר של מר אלי לוגסי בפעילות באולם האירועים בעת אירוע, דרשה את היותו במדים ואלה סופקו על ידי אולם האירועים. בהתאם דינה של התביעה לקצובת ביגוד להידחות. זאת ועוד, כידוע הזכות לקצובת ביגוד הינה זכות נלווית וככזו איננה ניתנת לפדיון לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד; ולפיכך גם מטעם זה, אין מקום לקבל את תביעת התובע לפיצוי בגין אי מתן קצובת ביגוד. 73. בסיכומים שהגישו הנתבעים, הודו הנתבעים בטענת התובע לפיצוי בשל אי העברת הניכויים מהשכר לקרן הפנסיה בסכום המבוקש על ידי התובע, בסך של 16,811 ₪. אשר על כן, על הנתבעים לשלם לתובע את הסכום האמור בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1.9.08. 74. בתביעת התובע לפיה הוא זכאי לפיצוי על הפרשות בחסר לקרן הפנסיה, מסתיים הפרק בפסק הדין הדן בתביעות שהגיש התובע שעניינן אי תשלום זכויות נלוות. בשלב זה אפנה לפרק הסיום של פסק הדין ועניינו תביעות הפיצוי - התביעה לפיצויי הלנת שכר, התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים והתביעה לפיצוי על עוגמת נפש. התביעות לפיצוי: 75. התביעה לפיצויי הלנת שכר מתייחסת לעשרת החודשים האחרונים לעבודתו של התובע. בתביעה זו טען התובע, כי הנתבעת הלנה כדבר שבשגרה את השכר וזה שולם לכל המוקדם לאחר ה-15 לחודש העוקב. 76. הזכות להלנת שכר קבועה בחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), הקובע כי הזכות מתיישנת אם חלפה שנה מיום שבו רואים את השכר כמולן ולחילופין, 60 יום מיום שקיבל התובע, העובד, את השכר בגינו הוא מבקש פיצויי הלנת שכר. עובד שעומדת לו הזכות לתבוע פיצויי הלנת שכר מכוח סעיף 17א(א) מוארכת לו תקופת ההתיישנות לשלוש שנים, בהתאם לסעיף 17א(ב) לחוק האמור, האומר: "אם הלין המעביד את שכרו של העובד... שלוש פעמים בתקופה של שניים עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי תהיה תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות." 77. בענייננו עומדת לתובע זכות להלנת שכר המתייחסת לחודש אוגוסט 2008, שלא התיישנה (רק נזכיר כי אין חולק כי התובע זכאי להפרשי שכר על העסקתו בחודש אוגוסט 2008, אשר נכון להיום לא שולמו והתביעה המתוקנת הוגשה בחודש יוני 2009, בטרם חלפה שנה ממועד תשלום השכר). יוצא מכאן כי לתובע זכות להגשת תביעה להלנת שכר המתייחסת לעשרת החודשים האחרונים להעסקתו באולם. 78. על רקע זה יש לבחון את תביעת התובע לפיצויי הלנת שכר, לגופה; וזאת על בסיס העקרונות והעובדות כלהלן: א. התובע הוא עובד חודשי, בהתאם היה זכאי לשכר בתום החודש בגינו משולם השכר. ב. מכוח סעיף 1 לחוק הגנת השכר, שכר שלא שולם עד ליום התשיעי שלאחר המועד שנקבע בחוק, מוגדר כשכר מולן וחייב בפיצויי הלנה. ג. אשר על כן ובענייננו, ככל שלא שולם לתובע שכר עד ה-9 לחודש שלאחר החודש בגינו משולם השכר - זכאי התובע לפיצויי הלנה על השכר שלא שולם במועד. ד. מוסכם על הצדדים כי בפועל שולם לתובע שכר, לא לפני אמצע החודש שלאחר החודש בגינו זכאי האחרון לשכר. עובדה המקבלת ביטוי בתאריכי השיקים באמצעותם שולם השכר לתובע. ה. אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה שכרו של התובע שולם באיחור בשל מחדליו של התובע עצמו, אשר נמנע מלאסוף את השיק באמצעותו שולם השכר שעמד לטענתם במשרדי אולם האירועים והמתין לבואו. בהקשר זה טענו הנתבעים, כי רק לאחר שהופיע התובע במשרדי הנתבעת, נרשם התאריך על גבי השיק ומכאן הבסיס לטענתו של התובע לתשלום השכר באיחור. טענה זו אין לקבל, מאחר והיה בידי הנתבעים להוכיח טענה זו בדרך של הצגת פנקס השיקים וממנו להראות כי שיקים מאוחרים לשיק באמצעותו שולם השכר לתובע, נמסרו לפירעון בתאריך שקדם לשיק שבאמצעותו שולם השכר לתובע. דבר שהנתבעים נמנעו מלעשות ופועל לרעתם. ו. יוצא מכאן כי בעשרת החודשים האחרונים להעסקתו של התובע, הולן שכרו של התובע דרך קבע. 79. דרך המלך לפסיקת פיצויי הלנה, מחייבת את העובד להציג עמדה ברורה לעניין התקופה בה הולן השכר. בענייננו ביקש התובע פיצויי הלנה על יסוד הטענה ולפיה הולן שכרו בממוצע כ-21 יום בכל אחד מעשרת החודשים האחרונים לעבודתו. 80. אין לפסוק לתובע פיצויי הלנה על בסיס ממוצע הלנה. עם זאת, משנמצא כי שכרו של התובע שולם לא מוקדם מה-14 לחודש העוקב לחודש העבודה נשוא השכר, זכאי התובע לפיצויי הלנה שלא יפחתו מפיצויי הלנה של שכר שהולן שבועיים; וכך לכל חודש מעשרת החודשים להעסקתו. 81. לפיכך הריני פוסק לתובע פיצויי הלנת שכר בסך של 750 ₪ לחודש (5% לשבוע הראשון ו-10% לשבוע השני, על בסיס שכר חודשי של 5,000 ₪), על עשרת החודשים בגינם הוגשה התביעה להלנת שכר, סה"כ סכום של 7,500 ₪. לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08. 82. בפרק הדן בזכותו של התובע לפיצויי פיטורים התקבלה גרסת הנתבעים לפיה הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים ביוזמת התובע, בהתפטרות. משכך קיימת מחלוקת של ממש לעניין עצם זכותו של התובע לפיצויי פיטורים ולפיכך הריני מעמיד את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים על גובה הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.9.08. 83. פיצויים על עוגמת נפש נפסקים בנסיבות חריגות, בהן בנוסף לפגיעה בזכויות כלכליות של העובד הניח העובד התובע תשתית ראייתית על בסיסה רשאי בית הדין לפסוק בנוסף על הפגיעה בזכויות הכלכליות, פיצוי על עוגמת הנפש. לא כך בענייננו. בהקשר זה די לציין, כי התובע לא הניח כל תשתית ראייתית המצביעה על פגיעה בגינה הוא זכאי לפיצוי נוסף בשל עוגמת הנפש אשר נגרמה כתוצאה מדרך התנהלותם של הנתבעים. אשר על כן התביעה ברכיב זה נדחית. רק אוסיף, כי אין מקום לטענות התובע על נזק שנגרם בשל אי מתן מכתב פיטורים (פיצויים על הפרת חובה חקוקה), משנמצא כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוזמת התובע. 84. אין מקום למתן פיצוי בשיעור גילום המס, כך שהסכומים שייפסקו לתובע יהיו סכומי נטו המתאימים לסכום שהיה נהנה מהם, אילו היו משולמים במועדם. בהקשר זה רק אציין, כי היה על התובע לכמת את התביעה לפיצוי בגובה המס העודף בו הוא חייב, ככל שהוא חייב, בשל פסיקת הסכומים לתובע, כאמור בפסק דין זה. כך גם אין מקום לקבוע כי הסכומים שנפסקו לזכות התובע ינוקבו בערכי נטו, משלא הונח בסיס לטענה כי הסכומים שנפסקו אכן היו משולמים לתובע בערכי נטו, אילו שולמו במועדם. סוף דבר: 85. מהמקובץ עולה כי על הנתבעים לשלם לתובע יחד ולחוד את הסכומים הבאים: בתביעות שעילתן סיומם של יחסי עובד מעביד: פיצויי פיטורים בסך - 25,417 ₪ בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגובה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08 ועד ליום התשלום בפועל. דמי פדיון חופשה בסך - 8,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08 ועד ליום התשלום בפועל. בתביעות השכר: גמול בגין העסקה בשעות נוספות בסך - 155,925 ₪. הפרשי שכר עבודה המתייחסים להעסקתו של התובע בחודש אוגוסט וספטמבר 2009, בסך - 1,247 ₪. דמי מחלה בסך - 742 ₪. תוספת וותק בסך - 4,625 ₪. לסכומים שנפסקו לתובע כגמול בגין העסקה בשעות נוספות, הפרשי שכר עבודה, דמי מחלה ותוספת וותק - יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08. בתביעה לזכויות נלוות: דמי הבראה בסך - 4,168 ₪. תשלום עבור ימי חג בסך - 3,110 ₪. פיצוי בגין אי העברת הניכויים לקרן הפנסיה בסך - 16,811 ₪. לסכומים שנפסקו לזכות התובע כדמי הבראה, תשלום עבור ימי חג, פיצוי בגין אי העברת הניכויים לקרן הפנסיה - יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08. בתביעות הפיצוי: פיצויי הלנת שכר על שכר שהולן בעשרת החודשים האחרונים להעסקת התובע - 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08. 86. למען הסר ספק, על הנתבעים לשחרר לזכות התובע את כספי פוליסת המנהלים בחב' מגדל, חלק עובד וחלק מעביד. 87. משהתקבלה התביעה ישלמו הנתבעים לתובע, יחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. 88. הערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש. צו הרחבהצווים