מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פרסום כתבה בעיתון בניגוד לצו איסור פרסום: מבוא וטענות הצדדים בתמצית בפניי תביעה לפיצוי כספי בסך של 100,000 ₪, בגין עוולת לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן- "חוק איסור לשון הרע"). התובע (להלן- "התובע"). הנתבעים 1 - 4: ידיעות אחרונות בע"מ (להלן ביחד- "הנתבעים"). הנתבעת 5, משטרת ישראל (להלן- "הנתבעת"), (למען הנוחות כלל הנתבעים יכונו יחדיו להלן- "הנתבעים כולם"). התובע טוען כי ביום 11.1.2008 פורסמה בעיתון "ידיעות המפרץ" כתבה המתארת את מעצרו (להלן- "כתבה") וכי בניגוד לצו איסור הפרסום שהוצא ביום 3.1.2008 בנוכחות הנתבעת 5 (להלן- "צו איסור הפרסום"), פורסם בכתבה גם שמו. לטענתו, הנתבעת בחרה לגרום להפרתו של צו איסור הפרסום על ידי "הדלפת" הידיעה בדבר מעצרו לנתבעים. לטענתו, בפרסום הכתבה, יש משום לשון הרע ופגיעה בפרטיות וכי הכתמת שמו תרמה תרומה גדולה לפיטוריו ולקשיים בהם הוא נתקל במציאת עבודה אחרת. בנסיבות המקרה, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 100,000 ₪. הנתבעים טוענים כי אין לתובע שם טוב וכי אין לו אלא להלין על פעילותו שהייתה נושא לחקירת משטרה ולמעצרו. לטענתם, את הידיעה נשוא הכתבה קיבלו מגורם מוסמך במשטרה, גורם מהימן שלא היה ספק לפקפק בו, שלא ציין בפניהם דבר קיומו של צו איסור הפרסום ולכן לא היו יכולים לדעת כי הם מפרים את הצו האמור, בהעדר מודעות לקיומו של הצו לא ניתן לקבוע כי הם הפרו אותו. לטענתם, התובע שם בפניהם מכשול בכך שלא דאג להביא לידיעתם אודות צו איסור הפרסום, כפי שנדרש כל אדם סביר וכי משנמנע במכוון מלעשות כן, אין לו אלא להלין על עצמו. לטענתם קיים לתובע אשם תורם בפרסום הכתבה. הם טוענים כי הכתבה הינה פרסום מותר (סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע), כי עומדות להם הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) והגנת תום הלב (סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע) וכי מאחר שלתובע לא נגרם כל נזק אין הוא זכאי לפיצוי ואף אילו היה זכאי לפיצוי הרי שיש לפסוק פיצוי מופחת בנסיבות המקרה. הנתבעת טוענת כי אין בכתבה משום לשון הרע, כי עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, כי פרסום שמו של חשוד בניגוד לצו איסור הפרסום אינה מהווה לשון הרע כשלעצמו. הנתבעת מכחישה כי הפרה את צו איסור הפרסום. לטענתה, נזקיו הנטענים של התובע נגרמו באשמתו, באשר בין היתר, הוא ניצל את תפקידו בחברת החשמל לשם ביצוע עבירות פליליות, לא פעל על מנת ליידע את כלי התקשורת אודות קיומו של צו איסור הפרסום. כמו כן, הנתבעת מטילה את האחריות והחבות בגין האירועים נשוא התביעה על הנתבעים. הערה באשר לכתבי הטענות וגדר המחלוקת: כתב התביעה המקורי הוגש רק כנגד הנתבעים, נכללו בו עילות הפרת חובה חקוקה ורשלנות לפי פקודת הנזיקין. בתאריך 17.9.2008, לאחר שקיבל הסכמת הנתבעים, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, אליו צירף את הנתבעת כנתבעת נוספת כאשר העילות הנסמכות על פקודת הנזיקין נשארו בעינן. בין הצדדים נפלו מחלוקות לעניין קיום ההליכים המקדמיים, בעקבות דיון שהתקיים בפני בית המשפט (כב' השופטת בטינה טאובר) הגיש התובע, ביום 29.3.2009, הודעה לפיה הוא מוחק את סעיפים 16 - 18 בכתב תביעתו המתוקן, כאשר משמעות הדבר, כפי שציינה כב' השופטת טאובר בהחלטתה מיום 29.6.2009, כי: " ... הוא מוותר על עילות הפרת חובה חקוקה ורשלנות לפי פקודת הנזיקין וכי תביעתו תתמקד איפוא בעילה על פי חוק איסור לשון הרע ובסעד של פיצויים לפי סעיף 7(ב) ו/או (ג) לחוק איסור לשון הרע ללא צורך עוד בהוכחת נזק" (שם, עמ' 2 ש' 14 - 18) ובהמשך: "משבחר, איפוא, התובע לצמצם את תביעתו כאמור ונתן הודעה מפורשת לביהמ"ש באשר לזניחת העילות הנטענות וצמצום הסעד הנתבע, סבורני כי ראוי להיעתר לבקשה לקבלה ולאפשר לתובע את תיקון כתב התביעה תוך גריעת העילות של הפרת חובה חקוקה ועילת הרשלנות ותוך צמצום הסעד הנתבע מכוח חוק איסור לשון הרע באופן שהינו חל אך על פיצויים בלא הוכחת נזק וזאת מבלי לחייבו להגיש כתב הגנה מתוקן" (שם, עמ' 3 ש' 16 - 20). בפניי התקיימה ישיבת הוכחות בה נשמעו עדי הצדדים. מטעם התובע העיד התובע בעצמו וכן, זומן לעדות, רב-פקד אהרון גלאור (להלן- "רפ"ק גלאור"). מטעם הנתבעים העידו: הנתבע 2, מר יניר אלפיה (להלן- "אלפיה"), הנתבעת 3, הגב' שולי נאור-זוארץ (להלן- "זוארץ"). מטעם הנתבעת העיד רב-פקד משה ויצמן (להלן- "רפ"ק ויצמן"). הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. באשר לעדים יצויין כדלקמן: מר אלפיה הינו עורך המקומון "ידיעות המפרץ", זוארץ והנתבעת 4, הגב' אתי דור שלא העידה בפני (להלן- "דור") הינן עיתונאיות והן החתומות בתחתית מדור קצרצרים במסגרתו פורסמה הכתבה ב"ידיעות המפרץ". זוארץ עובדת ככתבת פלילים ב"ידיעות המפרץ" משנת 1991 (פרוטוקול הדיון עמ' 16 ש' 20 - 21). רפ"ק גלאור שימש בזמנים הרלוונטיים ראש מפלג הונאה צפון במשטרת ישראל (פרוטוקול הדיון עמ' 33 ש' 18 - 20; מוצג ת/1), רפ"ק גלאור שוחח עם זוארץ בנוגע לתובע ומעצרו טרם פרסום הכתבה. רפ"ק ויצמן שימש בזמנים הרלוונטיים בתפקיד דובר מרחב חוף במשטרת ישראל וממלא מקום דובר המחוז הצפוני (תצהיר עדותו הראשית סע' 2, מוצג נ/8). לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בחומר הראיות ושקלתי את כל טענות הצדדים, עולה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן. דיון מסגרת נורמטיבית בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך ((2012)) פסק כבוד השופט ע' פוגלמן כי סדר הדיון בתביעות לשון הרע, יהא כדלקמן: "תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים (לתיאור שונה במקצת של השלבים ראו בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי בפסקה 7 ( 4.8.2008)). למרות שתרשים הזרימה מוליך אותנו לאורכו של החוק, ולכאורה, שלב אחד מוביל לשלב שאחריו ואיננו נדרשים להסב הילוכנו לאחור, הרי שהמציאות מורכבת יותר. בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן "סטרילי" במנותק מהשלבים האחרים. יש יחסי גומלין בין השלבים השונים, והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע. כך, לדוגמה, עוצמת הביטוי הפוגע, עשויה להשליך על העניין הציבורי במסגרת הגנת אמת דיברתי בסעיף 14 לחוק או בבחינת תום-הלב במסגרת סעיף 15 לחוק (ראו דברי השופט ריבלין בעניין הרציקוביץ). בהשאלה מתחומי משפט אחרים, ניתן לומר כי יש"מקבילית כוחות" בין השלבים השונים - ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק, ולהיפך. נתון נוסף שיש לקחת בחשבון לתחילת מסע, הוא עוצמת האינטרס המבקש לחסות תחת חופש הביטוי. יש לבחון את סוג הביטוי במשרעת שבין הביטוי הפוליטי הראוי להגנה מירבית לבין הביטוי המסחרי הראוי להגנה פחותה, יש לבחון את נושא הפרסום ומושא הפרסום במשרעת שבין עניין בעל חשיבות ציבורית נכבדה או דמות ציבורית מפורסמת לבין פרסום בעניין או בדמות שאינם כאלה. בנוסף, יש לבחון מהו הכלי ומה המסגרת של הביטוי: "יש מאמר בעיתון ויש ספרות יפה, יש תיאור אירועים ויש נאום, יש פרסומת מסחרית ויש ביקורת השלטון, יש ביקורת חברתית ויש תהלוכה. כל אחד מאלה - הם ואחרים זולתם - אמורים לשקף אינטרס מסוים, ועוצמת הזכות תהיה כעוצמת האינטרס. הוא הדין בדרכי הביטוי וההתבטאות: יש עיתון ויש סרט, יש הצגה ויש טלוויזיה, יש רדיו ויש תנועה על בימה" (בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נ(5) 661, 689 (1997)). ולבסוף, יש לזכור את מסגרת הדיון המשפטי. לא תביעה לסעד מניעתי נגד פרסום צפוי בבחינת "צנזורה מוקדמת" (עניין אטינגר; בג"ץ2888/97 נוביק נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד נא (5) 193 (1997) (להלן: עניין נוביק)), כתביעה לאחר הפרסום לתשלום פיצויים בגין נזק לשם הטוב. השיקולים והאיזונים בכל אחד מסוגי הסעדים הם שונים." (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, עמ' 108 - 109, (2012) (להלן- "פס"ד אילנה דיין")); כן ר' ת"א (רמ') 5487-06-09‏ ‏הרב אמנון יצחק שליט"א נ' דנון תקשורת תדמיתית בע"מ (2012)). שלב ראשון האם התקיים יסוד הפרסום אין מחלוקת כי הכתבה נשוא כתב התביעה אכן פורסמה בעיתון, לרבות שמו של התובע. (ר' למשל סע' 3 בתצהירה של זוארץ; סע' 1 לסיכומי הנתבעים). ודוק- אין מחלוקת כי הכתבה האמורה עונה לדרישות סעיף 2 בחוק איסור לשון הרע בהקשר עם יסוד הפרסום. האם הפרסום מהווה לשון הרע סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו." להלן יובא נוסח הכתבה נשוא כתב תביעה זה, אשר כותרתה "תושב קרית ים חשוד בהונאה בחברת החשמל": "מפלג ההונאה של מחוז צפון, בראשותו של רפ"ק אהרון גלאור, עצרו השבוע את יעקב לוי (61), עובד בחברת החשמל ותושב קרית ים, בחשד ששילשל לכיסו סכומי עתק שקיבל מקבלנים ומאזרחים, שביקשו להגדיל את מונה צריכת החשמל בביתם. תפקידו של לוי בחברת החשמל הינו לאשר הגדלות מונה. לוי הכחיש וטען שבסך כל תיווך בין האזרחים והקבלנים לאותם חשמלאים מוסמכים". המבחן אשר נקבע בפסיקה לעניין בחינת קיומה של לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי כך שהפרסום הנבחן יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור "ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"". על כן, אין מייחסים חשיבות לאופן שבו הובן הפרסום על ידי האדם שנפגע אלא כפי שזה היה נתפש על ידי האדם הסביר (פס"ד אילנה דיין בעמ' 49; א. שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 110 - 111, נבו הוצאה לאור בע"מ, (התשנ"ז-1997) (להלן- "שנהר"); וכן ר' את שפסקתי בתא"מ 8790-12-09 הרוש נ' המשביר לצרכן החדש בע"מ, עמ' 3, (2011) ובת"א 19757-07 עטיה נ' זיידה כהן, עמ' 3, (2011)). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים עולה כי הביטויים אשר נכתבו בכתבה וייחסם לתובע, הינם ביטויים אשר, בעיני הקורא הסביר, עלולים לגרום להשפלתו של התובע בעיני הבריות, כאמור בסעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע. עלולים להביא לביזויו של התובע בעיני הבריות בשל המעשים המיוחסים לו, כאמור בסעיף 1(2) לחוק איסור לשון הרע. עלולים לפגוע בו ובמשרתו, כאמור בסעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע, שכן מטילים דופי חמור בתובע. נוסף על כך, אין מחלוקת כי הכתבה מהווה פרסום המייחס לנתבע, יעקב לוי, חשד לביצוע עבירה. כבר נפסק כי הלכה היא במשפט הישראלי, כי פרסום מסוג זה, המייחס חשד לביצוע עבירה בידי פלוני, עלול לפגוע בו קשות ולהוות לשון הרע."המפרסם ברבים - כדבר הכותרת לכתבה - שמשרד השיכון בודק חשדות כי פלוני גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה עלול, כלשון החוק (למצער), להביא להשפלתו של פלוני בעיני הבריות; לבזות את פלוני בשל מעשיו; לפגוע במשלח-ידו של פלוני. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שעיסוקו של פלוני הוא בנייה ופיתוח של מקרקעין. אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין כי כתבה מעין-זו עלולה להרחיק את הבריות מן המערער ובכך אף לפגוע בעסקיו. ואמנם, הלכה מכבר היא במשפט ישראל, כי פרסום המייחס חשד לביצוע עבירה בידי פלוני עלול לפגוע קשות בפלוני ולהוות לשון הרע. ראו והשוו: המ' 261/57 מאטיס נ' מלכסון [1]; ע"א 36/62 עוזרי נ' גלעד [2], בעמ' 1558; ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר (פרשת ריימר [3]); א' שנהר דיני לשון הרע (שנהר[31]), בעמ' 239-236 והאסמכתאות שם." (ר' ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ''ד נה(5) 865, עמ' 873, (2001); עוד ר' ת"א (י-ם) ח"כ אולמרט נ' ידיעות תקשורת בע"מ, פ"מ תשס"א(3) 21, עמ' 32 - 33, (2001); שנהר עמ' 129). הנתבעים כולם, טוענים כי התובע אינו מלין על תוכן הכתבה אלא רק על עצם פרסום שמו. מכאן לשיטתם, אין בפרסום שמו של אדם בלבד כדי לבזות ו/או להשפיל אותו בדרך כלשהיא וכי אין בכך כדי לעשותו מטרה לשנאה ו/או לפגוע בו בדרך כלשהיא (סעיפים 19 - 23 לסיכומי הנתבעים; סע' 32 לסיכומי הנתבעת). אין בידי לקבל טענה זו, כפי שיפורט להלן: באשר לחלקה הראשון של טענה זו: ממקרא מכלול חומר הראיות העומד בפני בית המשפט עולה בבירור כי, בניגוד לטענתם, התובע טען כי: "בפרסום הידיעה במקומון, תוך הפרת צו שיפוטי, יש משום לשון הרע..." (סע' 10 לכתב התביעה); "...נגרם לו נזק קשה בפרסום שמו, וכי די היה בידיעה הקטנה שפורסמה ע"י הנתבעות, אך קיבלה תפוצה ופרסום ניכר בקריות, כדי לגרום לו סבל, עגמת נפש, בושה וטרדה בפני מכרים ידידים ושכנים" (סע' 18 בכתב התביעה); "...ואין צורך להיות חכם מלומד כדי להבין, כי פרסום שמו של אדם בהקשר לחשדות שהועלו כנגדו ומעצרו, עלול להשפיל, לבזות ואף לפגוע במשרתו" (סע' 15 בסיכומי התובע). אם כן, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע מלין כנגד תוכן הכתבה יחד עם פרסום שמו בתוכה. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, הלכה היא כי בחינת פרסום המהווה לשון הרע נעשית באופן אובייקטיבי, משכך ברי כי לא בוחנים את האופן בו ראה התובע את הפרסום הפוגע או את החלק הפוגע באותו הפרסום, אלא בוחנים את הפרסום בעיני הקורא הסביר. באשר לחלקה השני של הטענה, הרי שאין עסקינן בפרסום שמו של התובע בלבד, אלא בפרסום כתבה אשר כללה את שמו של התובע ועל נפקותה הובהר לעיל. על מנת לחזק את טענתם לפיה "אין האדם הסביר רואה והאובייקטיבי רואה בפרסום שמו של אדם משום השפלה, או הוצאה לשון הרע" (סע' 23 לסיכומי הנתבעים), הנתבעים סומכים ידיהם על רע"א 2063/11 פלונית נ' פלוני (2011) בו נדון פרסום תמונותיה של אישה כשפלג גופה העליון חשוף, תוך שהם מצטטים הימנו כדלקמן: "אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי כי לא הוכחה במקרה זה עוולה שעניינה לשון הרע. יתרה מכך, ספק אם יש בעובדות המקרה - פרסום תמונתו של אדם כפי שהיא ולו גם בעירום חלקי - כדי לקיים את יסודותיה של עוולה זו" (עמ' 5 לפסה"ד). ואולם, ממקרא פסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי עוולת לשון הרע לא הוכחה משום ש- "משפרסמה או הסכימה המערערת לפרסומן של תמונותיה במירשתת מתבקשת המסקנה כי היא לא ראתה בתמונות "דבר" שעלול להשפילה או לבזותה שאם לא כן לא הייתה מסכימה לפרסומן. על כן לא תישמע המערערת בטענה שהעברת התמונות הללו מאדם לחברו עולה לכדי לשון הרע." (ע"א (מרכז) 17433-12-10‏ פלונית נ' ר' א'‏, עמ' 5, (2011)) כבר מטעם זה, כשלעצמו, ברי כי לא ניתן להקיש מרע"א 2063/11 לענייננו, כמו גם מן הטעם שהפרסום בעניין זה היה תמונה של אישה כמות שהיא, בעוד שבענייננו עסקינן בפרסום שמו של אדם בכתבה המייחסת לו מעשים פליליים. שלב שני האם הפרסום נהנה מאחת החסינויות המוחלטות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, מונה רשימת פרסומים מותרים, אשר אף אחד מהם, לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי (ר' שנהר, עמ' 191). לטענת הנתבעים, המקרה דנן נופל לגדרן של הוראות סעיפים 13(3), 13(9) ו- 13(11) בחוק איסור לשון הרע. הפרסום המותר על פי הוראות סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע הינו: "פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו". ודוק- "הסעיף מחיל את ההגנה המוחלטת על פרסום של הממשלה, על פרסום שאיננו של הממשלה אבל נעשה על פי הוראתה, על פרסום של שר בממשלה ועל פרסום שנעשה על פי הוראת שר בממשלה. שני סוגי הפרסומים האחרונים יהיו מותרים רק בהתקיים תנאי נוסף, והוא שהשר פרסם את הדברים או נתן את ההוראה "בתוקף תפקידו". (ר' שנהר, עמ' 196). אין מחלוקת כי הפרסום לא נעשה על ידי הממשלה, לא על ידי שר בממשלה ואף לא על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר בממשלה. לטענת הנתבעים, הפרסום אשר נעשה על ידי דובר המשטרה ורפ"ק גלאור, הינו בגדר פרסום שנכנס בגדרו של סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע אף אם ניתן לסעיף זה פירוש דווקני ומצומצם (סע' 31 בסיכומי הנתבעים). אין בידי לקבל טענה זו. כבר נפסק כי משמעות קבלת טענת מסוג זה של הנתבעים במקרה דנן, הינה כי כל פרסום של פקיד ממשלתי, זה או אחר ויהא אף הזוטר ביותר, שייעשה בעת מילוי תפקידו, יהנה מחסינות מוחלטת המנויה בסעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע וכי פרשנות מסוג זה הינה מרחיקת לכת, "שתוביל להפרת האיזון שבין שבין הצורך להגן על שמו הטוב של אדם לבין האינטרס לאפשר לממשלה ולשריה להתבטא, במסגרת מילוי תפקידם, באופן חופשי וללא חשש כי יהיו צפויים לשאת באחריות אזרחית ו/או פלילית בשל התבטאויותיהם." וכי לא זו הייתה כוונת המחוקק (ר' ת"א (עכו) 2934/91 מונזר רמזי חורי נ' אריה קיזל ואח', עמ' 16 (2007); לגישה דומה ר' פסק דינו של כבוד השופט נועם סולברג בת"א (י-ם) 5425/00‏ אליהו פלבן נ' אביה סלומון, עמ' 4 (2003)). להלן אתייחס, בקצרה, לפסיקה אשר הביאו הנתבעים, בתמיכה לטענתם כי בענייננו חל סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע: בסע' 29 בסיכומי הנתבעים, מצוטט חלק מת"א (טב') 822/94 בן חורין נ' ידיעות אחרונות בע"מ (1998) [לא פורסם], כאילו הימנו ניתן ללמוד כי סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע רלוונטי גם למפקד משטרה. ברם, הגם שציטוט זה אינו מתייחס לסעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע, שורות בודדות לאחריו, בית המשפט פסק מפורשות, בחלק שלא צוטט על ידי הנתבעים, כי: "לדעתי, לא עומדת לנתבעת הגנה מכוח סעיף 13(3) לחוק שענינה "פרסום מותר" אודות דברים שפורסמו על ידי הממשלה או מי מחבריה. הקונסטרוקציה המורכבת שבונה ב"כ הנתבעת לענין זה אינה נראית לי מתקבלת על הדעת". (שם, עמ' 6 ש' 17 - 20), עוד עולה ממקרא פס"ד זה כי הציטוט האמור מתייחס להגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. בנוסף, ע"א 211/82 ננס נ' פלורו פ"ד מ(1) 210 (1986) עליו סומכים ידיהם הנתבעים עת טוענים כי דובר המשטרה ו/או רפ"ק גלאור הם אלו אשר אליהם התייחס סעיף 13(3), אינו תומך בטענתם. בע"א 211/82, בית המשפט העליון פסק מפורשות: "כשיש לפרש את סעיף 13 לחוק, אשר בא להעניק זכייה מוחלטת, באופן דווקני...ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו" (שם, עמ' 215). הפרסום המותר על פי הוראות סעיף 13(9) הינו: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". ודוק- "סעיף 13(9) מעניק הגנה מוחלטת לשלושה סוגי פרסומים: פרסומים שהמפרסם חייב לעשותם מכוח חוק, פרסומים שהמפרסם חייב לעשותם מכוח הוראה של רשות המוסמכת לתת הוראה כזו, ופרסומים שהמפרסם קיבל היתר לפרסמם מאת רשות המוסמכת לתת היתר כזה". (שנהר, עמ' 203). אין מחלוקת כי הנתבעים ו/או הנתבעת לא היו חייבים לפרסם את הכתבה לא מכוח החוק ולא מכוח הוראה של רשות מוסמכת. יתרה מזאת, אין חולק כי הפרסום נעשה בניגוד לצו איסור הפרסום. משכך, עלינו לבחון האם הכתבה נופלת לגדרי "פרסום שהמפרסם קיבל היתר לפרסמם מאת רשות המוסמכת לתת היתר שכזה". כאשר הנטל המוטל על הנתבעים הינו להצביע להצביע על כך שאותה רשות היתה מוסמכת "כדין" להורות או להתיר את עשיית הפרסום שבגינו ננקט ההליך." (שנהר עמ' 204). נוכח קיומו של צו איסר הפרסום הרי שדובר המשטרה ו/או רפ"ק גלאור אינם בגדר הרשות המוסמכת כדין לתת היתר לפרסום שמו של התובע. הדין הוא ברור, הוא קובע את דרכי שינוי/ביטול צו איסור הפרסום ואין ביניהם את האפשרות שאירעה במקרה דנן. לא הוכח במקרה דנן כי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע חל. הפרסום המותר על פי הוראות סעיף 13(11) הינו: "פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו". מאחר והכתבה אינה בגדר פרסום מותר על פי הוראות סעיפים 13(3) ו- 13(9), הרי שאין לסעיף 13(11) תחולה בענייננו (ר' למשל ת"א (ק"ג) 1412-06‏‏ נלסון הולנדר - אס אלקרוניקה נ' רמון מהנדסים בע"מ, עמ' 7, (2010)). למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לת"א (חיפה) 27161/01 מוסלח נ' ברנע נחום ואח' (2006) אשר אוזכר בסיכומי הנתבעים. לטענתם במסגרתו בית המשפט העניק הגנה לפרסום נכון והוגן של דברים שנמסרו לעיתון על ידי פקידים בכירים במשרד האוצר ובמשרד הפנים על פי הוראות סעיפים 13(3) ו- 13(11) לחוק איסור לשון הרע (סע' 36 בסיכומי הנתבעים). ואולם, בת"א 27161/01 בית המשפט פסק כי: "הדברים שנמסרו לנתבע מס' 1 מפי שר האוצר ושני המסמכים (נספחים א' ו-ח') שניתנו לו בהוראת השר ע"י פקידים מוסמכים מהווים מידע שניתן לפרסמו כפרסום מותר לפי סעיף 13(3) לחוק ... לאור האמור לעיל דין התביעה להדחות, הנתבעים זכאים להגנה המוחלטת שהעניק המחוקק לפרסום שפורסם בכתבה והעיתון היה רשאי להסתמך על הדברים שנאמרו לנתבע מס' 1 ע"י שר האוצר לציטוט ועל המסמכים הממשלתיים שנמסרו בעקבות דברי שר האוצר. (שם סע' 51 - 53 לפסה"ד). קרי: ההגנה ניתנה בשל כך שהמידע נמסר על ידי שר האוצר ובהוראתו ולא בשל כך שהיו אלו "פקידי ציבור" שפעלו ללא הסמכת שר האוצר בעניין זה. אין מחלוקת בענייננו כי שום שר משרי הממשלה לא הורה על מסירת המידע. שלב שלישי האם הפרסום מוגן על ידי הוראות סעיפים 14, 15 לחוק איסור לשון הרע הגנת אמת הפרסום לטענת הנתבעים כולם, עומדת להם הגנת אמת הפרסום. על מנת לחסות תחת ההגנה של אמת הפרסום על הנתבע לעמוד בשני תנאים מצטברים הקבועים בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע והם: א. אמיתות הפרסום מבחינה עובדתית ב. עניין ציבורי בפרסום. תנאים אלה ייבחנו על ידי מבחן אובייקטיבי (שנהר עמ' 215 - 216; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ''ד נה(5) 865, עמ' 881, (2001); ת"א 19757-07 עטיה נ' זיידה כהן, עמ' 4, (2011)). הנטל להוכיח כי ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מוטלת על הנתבע (רע"א 6517/98 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ, סע' 3, (1998)). אמיתות הפרסום מבחינה עובדתית: בע"א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ' לוי ואח' פסק בית המשפט המחוזי כי: "שאלת האמת שבפרסום אינה מתייחסת רק לשאלה האם זוהי אכן התמונה שפורסמה ואלה הדברים שיוחסו לה ב"מוניטין", אלא השאלה היא גם האם תוכנם של הדברים שפורסמו, לגופם, הוא אמת ... באנלוגיה ניתן להשוות זאת לאיסור הנובע מהחוק לפרסם בכתבה עיתונאית תוכנה של תלונה שהוגשה כלפי אדם אלא אם כן תוכנה של התלונה מכיל דברי אמת לגופם של דברים. שאם לא כן, עצם פרסום דבר התלונה ותוכנה עלול להוות לשון הרע כלפי מושא התלונה." (ר' ע"א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ' לוי ואח', פ''ד תשנז(1) 424, עמ' 443 (1998)). כאשר בוחנים את הכתבה ברי כי אין היא משקפת את מצב הדברים מבחינה עובדתית - בעוד שבמועד הפרסום היה צו איסור פרסום תקף לשמו של התובע, הרי שזה נחשף, במלואו, במסגרת הכתבה. טענת הנתבעים, בהקשר זה כי מעת שלא נמסר על ידי המשטרה אודות קיומו של צו איסור הפרסום הרי שלא הייתה בכך מניעה לפרסם את שמו של התובע (סע' 39 בסיכומי הנתבעים) אינה רלוונטית לשאלה האם הכתבה משקפת את מצב הדברים כהוויתו אם לאו. אותו הדין חל בקשר עם טענת הנתבעת כאילו בעת מועד פרסום שמו של התובע על ידי רפ"ק גלאור, הלה לא ידע אודות קיומו של צו הפרסום. למען הסר ספק, קיומו של צו איסור הפרסום אינו פרט לוואי בהקשר זה. הנתבעים כולם, לא עמדו בנטל להוכיח כי הכתבה משקפת את מצב הדברים כמות שהוא מבחינה עובדתית. בחלקה האחרון של הכתבה נכתב: "לוי הכחיש וטען שבסך כל תיווך בין האזרחים והקבלנים לאותם חשמלאים מוסמכים". ברם, ממכלול הראיות עולה כי התובע לא שוחח עם הנתבעים בקשר עם הכתבה והנתבעים כלל לא טענו לכך. זוארץ העידה כי המידע לכתבה התקבל אצלה מאת גורמים מוסמכים במשטרה (סע' 4 לתצהיר עדותה הראשית) ובמקום אחר: "...התקשרתי לגלאור, הוא נתן לי את המידע..." (פרוטוקול הדיון עמ' 19 ש' 12). זוארץ הוסיפה כי לשיטתה: "מוטב היה, לו התובע, עובד ציבור החשוד בעבירות כל כך חמורות, לא היה בוחר להסתיר מהציבור את העובדה שנעצר ונחשד בעבירות כל כך חמורות" (סע' 8 לתצהיר עדותה הראשית). עוד נטען בסיכומי הנתבעים (הנתבעת הצטרפה לטענות הנתבעים בהקשר זה) כי: "התובע אישר את אמיתות כל העובדות המצוינות בידיעה הקצרצרה" (שם עמ' 6 סע' 37), ברם, התובע לא אישר את כל העובדות המצוינות בכתבה, לרבות את תוכן תגובתו כפי שהיא מצויינת בכתבה, בחקירתו הנגדית טען התובע: "אני מכחיש" (פרוטוקול הדיון עמ' 11 ש' 11). הנתבעים כולם, לא עמדו בנטל להוכיח כי תגובתו של התובע נמסרה על ידו וכי היא אמת. עניין ציבורי בפרסום: למעלה מן הצורך, נעבור ונבחן האם היה קיים עניין לציבור בפרסום הכתבה. בעת שבוחנים האם קיים עניין לציבור. הרי שיש לבחון האם קיימים יתרונות לפרסום המצדיקים אותו. כאשר, "ככלל, עניין ציבורי הוא "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו"." (ר' פס"ד אילנה דיין, עמ' 59). בענייננו, אכן קיים עניין לציבור לדעת אודות התנהלות עובדי הציבור. יחד עם זאת, עניין ציבורי קיים גם בעובדה כי צו איסור פרסום יישמר וכי עובדי הציבור ישמרו על מידע חסוי (ר' רע"פ 7410/06 גבריאל בן חיים נ' מדינת ישראל, עמ' 4 (2006) במסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסקי הדין של בתי המשפט השלום והמחוזי, וצויין כי: "שתי הערכאות קמא התייחסו לטענה זו וקבעו כי העובדות שהוכחו בפניהן מגלמות פגיעה של ממש במתלונן, כמו גם בציבור הרשאי להאמין כי הרשויות מקיימות שמירה על מידע חסוי"). בת"א (י-ם) 14383/06 פלונית נ' מדינת ישראל בעמ' 47 (2011) אשר אוזכר על ידי התובע בסיכומיו (שם, סעיף 16.5), נפסק כי: "המדינה ובתי המשפט, שברשותם מידע רב על אודות אזרחי המדינה, בין מידע המגיע לבית המשפט אגב הליכים משפטיים ובין מידע המגיע לידי המדינה בדרכים אחרות, חייבת לשמור היטב שמידע שפרסומו אסור, לא יפורסם". משכך לא ניתן לקבוע כי בפרסום הכתבה יחד עם שמו של התובע היה משום עניין ציבורי. קביעה מסוג זה תסתור את העניין הציבורי בשמירה על מידע חסוי, כמו גם את אינטרס הציבור כי החלטות הערכאות השיפוטיות ייאכפו, את אינטרס הציבור בדבר השמירה על חוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981 (להלן- "חוק הגנת הפרטיות"), את אינטרס הציבור כי ההגנות המנויות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו יישמרו. יוער כי התובע העיד כי האמין והסתמך על המשטרה כי זו תקיים את צו איסור הפרסום ולא תחשוף את המידע החסוי - שמו (פרוטוקול הדיון עמ' 13 ש' 21 - 24). הנתבעים כולם, לא עמדו בנטל להוכיח כי קיים אינטרס ציבורי בפרסום הכתבה כפי נוסחה ואף לא את האינטרס הציבורי בחשיפת שמו של התובע. הגנת תום הלב לשיטת הנתבעים, עומדות להן ההגנות המנויות בסעיפים 15(1), 15(2), 15(3), 15(4), 15(5), 15(6) בחוק איסור לשון הרע. בהקשר עם הגנת תום הלב יצויין כי הנתבעת טוענת כי עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיף 15 בחוק איסור לשון הרע (בכתב הגנתה ובסיכומיה), כאשר רק בסיכומיה נקבה הנתבעת באחת החלופות המנויות בסעיף 15 האמור, זו הקבועה בסעיף 15(11) בחוק איסור לשון הרע (שם סע' 35). נוכח טענת הנתבעת ולמעלה מן הצורך, נבחן להלן את כלל החלופות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. נתבע יהנה מההגנה המנויה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, מקום בו עמד בשני תנאים מצטברים: הראשון, כי עשה את הפרסום בתום לב; השני, הנתבע יוכל להצביע על כך שעשה את הפרסום באחת מהנסיבות הקבועות בסעיף 15 האמור (ר' שנהר עמ' 250; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, עמ' 300 (1977)). בהתייחס למושג תום הלב יצויין כי: "למושג "תום לב", בהקשרים שונים, אין משמעות אחידה. גם בתוככי סעיף 15 עצמו אין לתת פרשנות אחת לתום הלב הנדרש בנסיבות המנויות בחלופות השונות שבסעיפי המשנה. ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום" (פס"ד אילנה דיין עמ' 67). האם חלה על המקרה דנן אחת מהחלופות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע: דורש כי "הנתבע לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3". בענייננו, הנתבעת ידעה על קיומו של הנפגע - התובע. באשר לנתבעים, אף אילו תתקבל טענתם כאילו לא ידעו אודות קיומו של התובע ולא היא, הרי שסעיף 15(1) מכיל בתוכו תיבה נוספת: "חייב לדעת על קיום הנפגע", לפי הפסיקה, דרישה זו מציבה מבחן אובייקטיבי, דהיינו, אם אדם סביר במקומו של המפרסם צריך היה, בהתחשב בנסיבות העניין, לדעת על קיום הנפגע (ר' ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף ז"ל נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ''ד לה(4) 169, עמ' 173 (1981) אשר אוזכר בסיכומי הנתבעים). בענייננו, אדם סביר במקומו של הנתבעים, היה צריך לדעת על קיומו של הנתבע, מדובר בחשוד אשר שמו המדויק נמסר להם במפורש טרם פרסום הכתבה. יצויין כי הנתבעים חזרו פעם אחר פעם על הטענה כאילו: "פרסום שם התובע נבע מכך שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להעביר את צו איסור הפרסום לנתבעים" (סיכומי הנתבעים עמ' 12 סע' 66; עוד ר' למשל תצהיר עדותה הראשית של זוארץ סע' 8, מוצג נ/6; תצהיר עדותו הראשית של אלפיה סע' 3 מוצג נ/7; פרוטוקול הדיון עמ' 17 ש' 24 - 30; כתב הגנת הנתבעים עמ' 2 סע' 19). באופן דומה נטען על ידי הנתבעת (סיכומי הנתבעת סע' 35) רפ"ק ויצמן העיד כי: "אם הצו הוצא על ידי ב"כ החשוד, הוא צריך להודיע לו" (פרוטוקול הדיון עמ' 23 ש' 11); רפ"ק גלאור העיד כי: "באותו הליך של הארכת מעצר, אני סברתי שהאחריות להעביר את אותו הצו היא על הסנגור" (פרוטוקול הדיון עמ' 33 ש' 28 - 29). לשיטתם, מעת שצו איסור הפרסום הוצא לבקשת התובע, הם לא יכלו לדעת אודותיו. אין בידי לקבל טענות אלה. התנהלות בתום לב אינה יכולה להיחשב זו אשר משליכה את האחריות לדעת על קיומו של צו איסור הפרסום בנסיבות המקרה על הנפגע. הכתבה פורסמה מספר ימים לאחר שניתן כבר צו איסור הפרסום, בידי הנתבעים הייתה היכולת לברר את דבר קיומו ועל כך אין מחלוקת, הנתבעת ידעה על קיומו בעת שפורסמה הכתבה. טענות הנתבעים כולם, בהקשר עם הגנה זו נדחות כולן. הנתבעים כולם, לא עמדו בנטל להוכיח כי סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע חל בענייננו. סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע: "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". בעניננו, חלה על הנתבעים כולם, חובה חוקית, מוסרית וחברתית שלא לחשוף את שמו של התובע. הפרסום לא נעשה בנסיבות שנקבעו בפסיקה, הגם שפרסום כתבה בעניין התנהלות עובדי הציבור הינה מועילה ורצויה, בהקשר זה ראו את שנפסק בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, עמ' (1977), כפי שצויין בפס"ד אילנה דיין: "בית המשפט קבע שם כי לא מוטלת על עיתונאים חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, מעבר לחובה הרגילה המוטלת על כל אזרח. על כן, פרסום עיתונאי יחסה תחת ההגנה שבסעיף15(2) - כך נפסק שם - רק כאשר קיים אינטרס אישי ספציפי בפרסום, כגון מקום בו התייחס הפרסום לסכנה לחיי אדם, לבריאות הציבור או לרכושו" (פס"ד אילנה דיין עמ' 69). יוער כי בפס"ד אילנה דיין, בית המשפט פסק מבחן רחב יותר מזה אשר נקבע בע"א 723/74, לפיו מפרסם יהנה מהגנה לפי סעיף 15(2) מקום בו עסקינן ב- "עניין ציבורי משמעותי, כאשר זה פורסם תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של עיתונות אחראית." (פס"ד אילנה דיין עמ' 94). כב' השופט ע' פוגלמן מנה רשימה של מבחנים (רשימה פתוחה) שניתן יהא להיעזר בהם לצורך החלטה האם עניין לנו ב"עיתונות אחראית", ביניהם: אימות העובדות עובר לפרסום, טון הפרסום וסגנונו ונחיצות החלק הפוגעני. כאשר בסופו של יום השאלה הינה "של סבירות פעולתו של המפרסם ובסבירות הפרסום עצמו" (שם עמ' 98). בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבעים כלל לא בדקו את המידע שנמסר להם על ידי המשטרה באמצעות גורמים אחרים ולא באמצעות הגורם המהימן ביותר (לכל הפחות בנוגע לקיומו של צו איסור פרסום), זוארץ העידה כי היא כלל לא שאלה את רפ"ק גלאור אודות קיומו של צו איסור פרסום (פרוטוקול הדיון עמ' 19, ש' 7 - 8) הגם שיש באפשרותה לעשות כן (פרוטוקול הדיון עמ' 17 ש' 1 - 3; עמ' 17 ש' 31 - 32 ועמ' 18 ש' 1 - 9), הנתבעים פרסמו תגובתו של התובע בכתבה ברם לא עמדו בנטל להוכיח את אמיתותה או כי התובע אכן מסר התגובה, לא הוכח כי פרסום הכתבה יחד עם שמו של התובע היה נחוץ. לכך יש להוסיף את העובדה לפיה הגב' דור, שהינה נתבעת בהליך דנן, נמנעה מלהעיד בפני בית המשפט. "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ''ד מז(2) 605, עמ' 11 (1993)). אם נוסיף לכך את יתר נסיבות המקרה דנן כפי שתוארו בפסק דין זה, ברי כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי התנהלו בסבירות וכי הפרסום היה סביר, קרי: כי נהגו משום עיתונות אחראית ובאותו האופן לא עמדו בנטל להוכיח כי עמדו בחובת תום הלב בהקשרה של חלופה זו. סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע: "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". הפרסום לא הגן על הנתבעים או הנתבעת, אין בחשיפת שמו של התובע כאשר זה נאסר לפרסום כל הגנה עליהם. אין בכך הגנה על הציבור. נהפוך הוא, הפרסום בנסיבות העניין איננו סביר. הנתבעים כולם לא עמדו בנטל להוכיח כי סעיף זה חל בענייננו. סעיפים 15(4), 15(5) ו- 15(6) לחוק איסור לשון הרע: סעיפים אלו עוסקים בהגנה בגין הבעת דעה. בענייננו הכתבה איננה בגדר הבעת דעה, כל כולה רצופה עובדות. הנתבעים כולם, לא עמדו בנטל להוכיח כי הכתבה כוללת הבעת דעה וכלל לא ניתן לטעון כי עמדו בנטל להוכיח את תום ליבם עת כלל עסקינן בציון עובדות. סעיף 15(11) בחוק איסור לשון הרע: לטענת הנתבעת, בעניינה "הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשרות או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי תקשורת" (סע' 35 בסיכומיה). גם אילו הייתה מתקבלת טענת הנתבעת כי ההודעה על מעצרו של התובע אשר הועברה באמצעות הביפר המשטרתי נופלת בגדרו של סעיף זה, הרי שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי אותו הדין חל ביחס לפרסום שמו של התובע יחד עם פרטי המקרה באמצעות שיחה שהתקיימה בין רפ"ק גלאור לזוארץ. זוארץ העידה כי "שיחתי עם רפ"ק גלאור הייתה כזו שהיה ברור ממנה כי הדברים עומדים להתפרסם בעיתון שכן זו הייתה מטרת השיחה" (תצהיר עדותה הראשית עמ' 1 סע' 2, מוצג נ/6). כאשר רפ"ק גלאור נשאל בחקירתו הראשית "היא טוענת שתוכן השיחה היה אמור להיות מפורסם", הלה השיב: "אני לא אחראי על פרסום התקשורת. אני מעביר אינפורמציה והיא בוחרת מה לפרסם" (פרוטוקול הדיון עמ' 27 ש' 18 - 19). יוער כי אף מעדותו של רפ"ק ויצמן, העד היחיד מטעם הנתבעת, לא ניתן למצוא תימוכין בטענת הנתבעת כאילו השיחה בין רפ"ק גלאור לבין זוארץ חוסה תחת הוראות סעיף 15(11) לחוק איסור לשון הרע. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי חשיפת שמו של התובע לכתבת בנסיבות המקרה דנן הינה סבירה. למעשה הנתבעת כלל לא עמדה בנטל להוכיח כי סעיף זה חל בענייננו. למעלה מן הצורך יצויין כי אף יתר החלופות המנויות בהוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע אינן חלות בנסיבות המקרה דנן. יוער ביחס לחובת תום הלב של הנתבעים בהקשר כללי לחלופות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הגם שזו נבחנה ביחס לכל אחת מהחלופות כמתואר לעיל, כי ממכלול הראיות שהובא בפני בית המשפט עולה כי: התנהלות הנתבעים כולם, חרגה מהתנהלות סבירה בנסיבות המקרה דנן. אין מחלוקת כי בעת פרסום הכתבה, צו איסור הפרסום היה בתוקף. אין גם מחלוקת כי התובע נעצר ביום 2.1.2008 וכי צו איסור הפרסום הוצא כבר ביום 3.1.2008 בעוד שהכתבה פורסמה ביום 11.1.2008. רפ"ק גלאור העיד כי ידע על צו איסור הפרסום לכל המאוחר יומיים לאחר הינתנו, קרי ביום 5.1.2008 (ר' פרוטוקול הדיון עמ' 27 ש' 5 - 6), כן העיד כי יכול להיות שהשיחה בינו לבין הכתבת הייתה בשבוע שלאחר מעצרו של התובע (ר' פרוטוקול הדיון עמ' 30 ש' 18 - 19) יחד עם זאת לא נעלמה מעיני בית המשפט טענתו לפיה בעת ששוחח עם הכתבת לא ידע אודות צו איסור הפרסום ואולם כפי שאמור להלן, אין בכך כדי לשנות מיתר הקביעות. זוארץ העידה בחקירתה הנגדית כי שוחחה עם רפ"ק גלאור בשבוע בו פורסמה הידיעה, קרי לאחר יום 5.1.2008 (פרוטוקול הדיון עמ' 16 ש' 25 - 27; תצהיר תשובה לשאלון מטעמה של זוארץ, נספח ו' במוצג ת/1). הנתבעת נמנעה מלהעיד את רס"ר שמואל הלביץ שנכח בדיון בו הוצא צו איסור הפרסום אשר יכל לשפוך אור על הפרשה וחזקה כי הימנעותה פועלת לחובתה. רס"ר הלביץ הינו פקודו של רפ"ק גלאור, כאשר רפ"ק גלאור נשאל בחקירתו הראשית: "במסגרת הצו, התנגד החוקר מטעמך להוצאת הצו. הוא עשה את זה מטעמים של רצון לאפשר למתלוננים נוספים להגיע, נכון?", העיד: "כן" (ר' פרוטוקול הדיון עמ' 31 ש' 6 - 8), ללמדך רפ"ק גלאור לא סתר הטענה כי רס"ר הלביץ נכח בדיון מטעמו. אם נוסיף לדברים אלו את כל האמור בפסק דין זה, הרי שהנתבעים כולם לא עמדו בנטל להוכיח טענתם לפיה בעת השיחה שהתקיימה בין רפ"ק גלאור לבין זוארץ, לא היה ידוע לו אודות צו איסור הפרסום. נוכח כל האמור לעיל, עוד ניתן לקבוע כי חלה במקרה דנן כנגד הנתבעים כולם, חזקת חוסר תום הלב הקבועה בסעיף 16(ב)(2) בחוק איסור לשון הרע, כאשר רק יוסף כי באשר לנתבעים הרי שחובת אימות הנתונים חלה גם מכוח תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות. משמעותה של חזקה זו הינה כי הנטל המוטל על הנתבעים כולם להוכיח את חובת תום ליבם במסגרת החלופות המנויות בסעיף 15 בחוק איסור לשון הרע גבוהה יותר. בין כה, הנתבעים כולם, לא עמדו בנטל להוכיח כי בנסיבות המקרה דנן התקיימה אחת החלופות המנויות בסעיף 15 בחוק איסור לשון הרע. פיצוי וחלוקת אחריות בכל הנוגע לגובה הפיצוי, ממכלול הראיות שהונח בפני בית המשפט ולרבות הפסיקה שהובאה על ידי הצדדים במסגרת סיכומיהם, עולה כדלקמן: משהתובע עמד בנטל להוכיח כי הכתבה מהווה לשון הרע והנתבעים כולם, לא עמדו בנטל להוכיח להוכיח כי עומדת להם אחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. הרי שהתובע זכאי לקבלת פיצוי כספי בהתאם לאמור לאמור בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע. לטענת התובע, הוא זכאי לפיצוי כספי בסך של 100,000 ₪ בהתאם להוראות סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. לשון סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע דורשת כי יוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנתבעים ו/או הנתבעת עשו את הפרסום בכוונה לפגוע בו, כפי שפורט בהרחבה לעיל. לטענת הנתבעים כולם, לתובע לא נגרם שום נזק ומשכך לא מגיע לו פיצוי כספי, עוד נטען על ידם כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק בפועל. ברם, בנסיבות המקרה, התובע זכאי לפיצויים אף אילו לא הביא כל ראיה להוכחת נזקיו, די בפגיעה בשמו הטוב. שהרי "תובע יהיה זכאי לפיצויים בגין הפגיעה בשמו הטוב גם אם לא הביא כל ראיה להוכחת נזקיו, שכן הוא יכול להסתמך על החזקה הקובעת, כי פרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם גורם נזק כלשהו" (שנהר עמ' 367). טענות הנתבעים כולם, ביחס לתחולתו של סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע נדחות. הם לא עמדו בנטל להוכיח כי התקיימה במקרה דנן אחת מהחלופות המנויות בסעיף זה. כך שאין מקום ליתן הקלה בסכום הפיצוי. נוכח נסיבות המקרה ויתר טענות הצדדים, הנני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי כספי בסך של 50,000 ₪. בכל הנוגע לחלוקת האחריות בין הנתבעים, סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין (להלן- "הפקודה"), קובע כי: "בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק." כבר נפסק כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים או על פי מבחן האשמה ההדדית (ר' למשל ע"א 746/76 עזבון המנוח בן עזרא נ' מויאל, פ"ד לב(3) 539 (1978); תא"מ (חי') 26407-05-10 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פז חברת נפט בע"מ (2011)).בענייננו, בין השיקולים שיובאו בחשבון, יש לזכור כי בעת שניתן צו איסור הפרסום, נכח בדיון נציג הנתבעת ולא נכח בדיון נציג מטעם הנתבעים. אין גם מחלוקת כי מי שמסר את שמו של התובע, לאחר שכבר ניתן צו איסור הפרסום הייתה הנתבעת, לכל הפחות באמצעות רפ"ק גלאור. כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבעים לא בדקו את המידע שנמסר להם מאת הנתבעת חרף שהיה מצופה מהם לעשות כן בנסיבות המקרה דנן.לפיכך, ממכלול הראיות שהובאו בפני ותוך הפעלת המבחנים שנקבעו בפסיקה, הנני סבורה כי ראוי להטיל על הנתבעת אחריות ל- 60% מסכום הפיצוי (קרי: 30,000 ₪) ואת היתר, 40% מסכום הפיצוי, על הנתבעים 1 - 4 (קרי: 20,000 ₪). התייחסות לטענות נוספות של הצדדים לטענת הנתבעים כולם, התייחסות התובע בסיכומיו לטענה של פגיעה בפרטיות מהווה הרחבת חזית אסורה, שהרי התובע וויתר על כל עילות התביעה מלבד העילה בגין חוק איסור לשון הרע וכי זה בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 29.6.2009 (סעיפים 2 ו- 73 לסיכומי הנתבעים; סע' 1 לסיכומי הנתבעת). התובע הגיש תגובה לסיכומי הנתבעים ביום 8.3.2012 וטען כי בהחלטה האמורה נפלה שגגה, שכן עובר להינתנה הגיש התובע תשובה בה טען שהוא מתמקד גם בפיצוי לפי סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות (ר' סע' 2 בתגובת התובע לסיכומים מטעם הנתבעים). ברם, ההחלטה נותרה חלוטה ואין בידי לקבל טענת התובע בהקשר זה. טענת הנתבעים בהקשר זה מתקבלת. התובע טוען בסיכומים, כי הינו זכאי לסך כספי העומד על 50,000 ₪ מהנתבעים וכן לסך כספי נוסף העומד על סכום זהה מהנתבעת. לאור העובדות כפי שפורטו לעיל, לא ראיתי מקום לקבל טענה זו של התובע. לטענת הנתבעים "לתובע אין שם טוב" (ר' סע' 11 בסיכומיהם; סע' 37 לכתב הגנתם), הנתבעת טוענת כי: "...האם יכול הוא בכלל במצבו לטעון לקיומו של "שם טוב"..." (ר' סע' 8 בסיכומיה וכן: סעיפים 12 ו- 13 בסיכומיה). טענה מסוג זה אין לקבל. כבר נפסק כי לכל אדם "עומדת זכותו לשם טוב" (ר' ע"א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ' לוי ואח', פ''ד תשנז(1) 424, עמ' 439 (1998)), "...מה עוד שגם אדם בעל שם רע זכאי לכך ששמו לא יושחר עוד יותר ללא הצדקה" (ר' שנהר עמ' 156) וכי הזכות לשם טוב נגזרת מהערך החוקתי של כבוד האדם (פס"ד אילנה דיין עמ' 44). יוער כי הנתבעת ביקשה ביום 1.4.2012, לצרף כראיה את כתב האישום שהוגש כנגד התובע ביום 22.11.2011 לטענתה ואולם כתב האישום הנטען, כשלעצמו, אינו מעלה ואינו מוריד מפסק הדין דנן. לטענת הנתבעים עומדות להם ההגנות הקבועות בסעיפים 4, 5, 65 ו- 68 לפקודה. טענה זו הועלתה בכתב הגנתם (ר' כתב הגנתם סע' 52, 53 ו- 54; סיכומיהם סע' 81), במסגרת סיכומיהם, לא חזרו הנתבעים על טענתם זו. ואולם, הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי עסקינן במעשה של מה בכך (סע' 4 לפקודה), הסתכנות מרצון מצידו של התובע (סע' 5 לפקודה). אותו הדין חל ביחס לסעיפים 65 ו- 68 לפקודה. נוכח כך שהנתבעים העלו, פעמים רבות, את הטענה כאילו קיים אשם מצידו של התובע ו/או סניגורו בכך שלא הביאו את צו איסור הפרסום לידיעתם וכי קיים נוהג שמוציא צו איסור הפרסום הוא זה שצריך להביא ידיעתו לתקשורת (ר' למשל: כתב הגנתם סע' 34.11; סיכומיהם סע' 81; תצהיר עדותה הראשית של זוארץ סע' 8, מוצג נ/6; תצהיר עדותו הראשית של אלפיה סע' 3, מוצג נ/7), אתייחס לכך להלן: ממקרא צו איסור הפרסום לא ניתן למצוא בו כל הוראה בדבר המצאתו לתקשורת ומי זה אשר אמור לעשות כן (ר' נספח א' בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע, מוצג ת/1). התובע העיד: "אם הייתי יודע שזה מחובתי ליידע את העיתונאות אז הייתי חושב אחרת" (פרוטוקול הדיון עמ' 14 ש' 15), כאשר זוארץ נשאלה אודות כמות כלי התקשורת הקיימים באזור השיבה כי בקריות יש: "2 בסיסים, 3", בחיפה יש: "עוד 3", בצפון יש: "10", לגבי אתרי אינטרנט השיבה כי: "אני באמת לא יודעת. 10 - 15", לגבי הרדיו השיבה: "לא יודעת. רדיו חוקי, יש אחד אני חושבת. אין לי מושג" וכאשר נשאלה בחקירתה הנגדית: "תסכימי איתי שאם צריך להעביר ידיעה שש צו איסור פרסום יש הרבה כלי תקשורת שצריך להעביר אליהם את הצו" השיבה: "לא יודעת" (ר' פרוטוקול הדיון עמ' 18 ש' 12 - 26). קרי: זוארץ שהעידה מטעם הנתבעים, לא ידעה למנות את כמות כלי התקשורת הקיימים באזור ובכלל את אלו שיש להעביר אליהם את הצו אך זאת לא מנע ממנה לטעון כי "עליו ועל סנגורו להודיע לתקשורת שהוצא צו איסור פרסום" (ר' פרוטוקול הדיון עמ' 17 ש' 25). כמו כן, רפ"ק ויצמן העיד בחקירתו הנגדית כי יש מאות כתבים בצפון (ר' פרוטוקול הדיון עמ' 24 ש' 26 - 27) וכי יש "20 - 30" מערכות בצפון (ר' פרוטוקול הדיון עמ' 24 ש' 31 - 32). זוארץ אף העידה כי כלל לא שאלה את רפ"ק גלאור האם קיים צו איסור פרסום (ר' פרוטוקול הדיון עמ' 19 ש' 7 - 8). לכל זה יש להוסיף את העובדה לפיה אין מחלוקת בין בעת הוצאת צו איסור הפרסום נכח בדיון נציג מטעם הנתבעת, קרי היא ידעה אודותיו. מכל האמור ברי כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי, בנסיבות המקרה, קיים לתובע ו/או לסניגורו אשם תורם כמשמעו בסעיף 68 לפקודה ו/או שהתנהגות התובע היא שהביא לאשמתם של הנתבעים כמשמעה בסעיף 65 לפקודה. לטענת התובע עדותו של רפ"ק גלאור עדות כבושה היא (ר' סע' 30 לסיכומיו). ממקרא תיק החקירה שנפתח בעקבות תלונתו של התובע במשטרה נוכח הפרת צו איסור הפרסום (ר' נספח ח' במוצג ת/1) עולה כי רפ"ק גלאור לא ציין שהוא מסר את הידיעה לכתבת (זוארץ), מתיק החקירה עולה כי רפ"ק גלאור כלל לא נשאל אודות כך, הלה ציין בתיק החקירה, בין היתר, כי: "באשר לאיסור הפרסום הרי שעפ"י מסמך הדובר האחריות היא של הסניגור". במסגרת ההליכים שהתקיימו בפני בית המשפט, רפ"ק גלאור, טען לא אחת שהוא זה שהעביר את הידיעה לזוארץ וכי במועד מסירת הידיעה לא ידע אודות צו איסור הפרסום, כך עשה במסגרת תצהירי תשובה ל-2 שאלונים שהופנו אליו (ר' נספח ז' בתצהיר עדותו הראשית של התובע, מוצג ת/1; מוצגים נ/9 ו- נ/10) וכך עשה במסגרת עדותו (ר' למשל פרוטוקול הדיון עמ' 30 ש' 22 - 23; עמ' 26 ש' 19 - 20). כמו כן, כאשר נשאל רפ"ק גלאור בנוגע לתיק החקירה העיד כי: "אני לא הסתרתי את זה שאני העברתי" (ר' פרוטוקול הדיון עמ' 30 ש' 12). לאור האמור, לא הוכח בפני בית המשפט כי עדותו של רפ"ק גלאור הינה עדות כבושה, עולה כי, לכל היותר, עדותו של רפ"ק גלאור, הפועלת לחובת הנתבעת 5, נחשפה במדורג, תוך שעיקרה נחשף כבר בתצהירי התשובה לשאלונים האמורים. בכתב הגנתה נטען על ידי הנתבעת לתחולתו של סעיף 25א לחוק איסור לשון הרע (שם סע' 38), אולם טענה זו של הנתבעת נזנחה על ידה במסגרת הסיכומים מטעמה - משכך, מן הראוי לראות את התובעת כמי שוויתרה על סעד זה. (ר' בעניין זה ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט (2) 102, עמ' 106 (1995); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז (1) 311, עמ' 321 (1993); ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא (1) 673, עמ' 678 -677 (1967); א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט - 2009, בעמ' 310). בהתייחס להפניות התובע לחוק העונשין התשל"ז-1977 כפי שעשה בסיכומיו לא אחת, הרי שאנו במסגרת בירור תובענה בהליך שנוהל כל כולו כהליך אזרחי, אין אנו מצויין במסגרתו של הליך פלילי (בו, בין היתר, רמות ההוכחות הנדרשות שונות). מטעם זה כשלעצמו אין מקום לדון בהתייחסות התובע ככל שהיא נוגעת לטענות במישור הפלילי. סוף דבר לסיכום, דין התביעה להתקבל בחלקה. אשר על כן הנני קובעת כדלקמן: הנתבעים 1 - 4 ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את הסך של 20,000 ₪. הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 30,000 ₪. הסכומים האמורים בסעיפים א - ב לעיל, ישולמו בתוך 30 ימים מהיום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, התובע זכאי לתשלום בגין שכר טרחת עו"ד ובגין הוצאות המשפט, בסך כולל של 15,000 ₪. הנתבעים 1 - 4 והנתבעת 5, ישלמו כל אחד מהם, מחצית מסכום זה. קרי: הנתבעים 1 - 4 ישלמו, ביחד ולחוד, 7,500 ₪ והנתבעת תשלם 7,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.צו איסור פרסוםאיסור פרסוםפרסוםצוויםעיתונות