פציעה של נוסעת שהורכבה בתאונת אופנוע

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פציעה של נוסעת שהורכבה בתאונת אופנוע: מבוא 1. לפני תביעת התובעת ילידת 9.4.1986 לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים מתאריך 8.7.2007 עת הורכבה כנוסעת על אופנועו של הנתבע 1. התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:"החוק"). 2. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חובת הנתבעים לפצות התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה על פי החוק. המחלוקת הינה בדבר שיעור הפיצוי ושיעור הניכויים מהפיצוי. הנכות הרפואית 3. בתיק זה מונו לתובעת שלושה מומחים שברפואה. ד"ר ישראלי אמנון בתחום האורטופדי, פרופ' א' הלוי בתחום הכירורגיה, ד"ר פרבר אילנה בתחום הפיזיקלי והשיקום. התובעת ויתרה על מינוי מומחה בתחום הגניקולוגי והצדדים הסכימו על פיצוי בתחום זה בסך 2,500 ₪. 4. בתאונה נגרמו לתובעת קטיעה טראומטית של רגל ימין מתחת לברך; שבר בירך ימין; שבר באגן מסוג "ספר פתוח"; דימום מעורק איליאקה הפנימי מימי שעבר אמבוליזציה; שבר בחוליה T5 וכן קרעים בכבד ובנרתיק. במהלך אשפוזה בביה"ח בלינסון עברה התובעת ניתוח להשלמת הכריתה, קיבוע חיצוני של השברים באגן בירך ימין, הקרעים נתפרו ונעשתה קולוסטומיה למניעת זיהום השברים באגן. מהמחלקה לטיפול נמרץ הועברה למחלקה הכירורגית ומשם לאורתופדית שם בוצעה רוויזיה של הגדם עם שתל עור, הקולוסטומיה נסגרה במחלקה האורתופדית ובשל חוסר איחוי השבר בירך בוצע לתובעת קיבוע פנימי של הירך במסמר תוך לשדי. בתאריך 23.8.2007, היינו כשלושה וחצי חודשים לאחר התאונה, עברה התובעת לשיקום אורתופדי בתל השומר שם קיבלה טיפול פיזיותרפי, הידרותרפי וכן ריפוי בעיסוק, הותאמה לה תותבת והיא החלה הולכת איתה. מאחר ולא הצליחה לכופף הברך כמו שצריך בוצע ניתוח נוסף בו שוחררה הברך. כתוצאה מכאבים עזים בברך עברה MRI שהדגים שברי מאמץ מרובים בטיביה, פמור ובפיקה מה שחייב החלפת בית הגדם והוספת מחוך ירך להורדת המשקל על הגדם. התובעת שוחררה משיקום לאחר 5 חודשי אשפוז לאחריהם הותאמה לה תותבת חדשה ללא מחוך ירך והיא המשיכה בטיפול פיזיותרפי והידרותרפי בתל השומר אמבולטורית. בחודש 4/09 ילדה התובעת את בנה בניתוח קיסרי בשל מצבה האורתופדי. בחודש 7/09 אושפזה התובעת בבי"ח השרון בשל חסימת מעיים כשבניתוח שבוצע לה נכרתו חלק מהמעיים והחסימה שוחררה. בעקבות הניתוח סבלה התובעת מזיהום בפצע הניתוח. 5. במסגרת חווה"ד בתחום האורתופדי שנתנה בתאריך 22.2.2010 ציין ד"ר ישראלי, כי מצא קטיעה של 12 ס"מ מתחת לברך, סגורה היטב ומותאמת לבית גדם לתותב מתחת לברך, אשר לשבר בעצם הירך זה החלים לאחר ניתוחים חוזרים לקיבועו לטיפול בהליך זיהומי ולשחרור תנועת הברך אך למרות האיחוי הרנטגני נותרה הפרעה בפעילות השרירים סביב מפרק הירך והגבלה בטווח יישור הברך המקשים על תפקוד מפרק הירך והברך בהליכה. אשר לשבר באגן זה החלים עם יציבות קלינית טובה אך נותרה פתיחה קדמית של האגן ב-4.3 ס"מ ללא נזק רנטגני למפרקים האחוריים, הסקרואיליאקים. למרות העדר נזק ניווני, סביר נוכח מידת העיוות, שיוותרו כאבים סביב האגן ומפרקי הירכיים שיפריעו לתפקוד. אשר לשבר בחוליה הגבית החמישית זה החלים היטב עם דחיסה קדמית ועיוות קל. לעניין הצלקות סבר כי הן מרובות ודרג הכיעור בהן נמוך. לאור כל אלה קבע הנכויות כדלקמן: 55% בגין הקטיעה לפי 47(7)א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן:"התקנות"); 10% בגין חולשת שרירים סביב מפרק הירך מחצית מתקנה 51(1)א לתקנות; 10% נוכח הגבלת תנועות הברך לפי תקנה 48(2)ו'2 לתקנות; 10% בגין השבר באגן לפי 2/5 מ-תקנה 46(3) לתקנות; 5% בגין השבר בחוליה לפי תקנה 37(8)א ו-5% בגין הצלקות לפי תקנה 75(1) א-ב לתקנות. סה"כ הנכות המשוקללת בתחום האורתופדי לצמיתות הועמדה על 70.4% (במעוגל). 6. פרופ' א. הלוי, המומחה בתחום הכירורגי, מסר חווה"ד בתאריך 10.3.2011. המומחה ציין כי לתובעת נכות בשל חסימת המעי בגינה נאלצה לעבור ניתוח להסרת לולאת מעי דק כתוצאה מהתאונה. המומחה ציין, כי כריתת סגמנט של מעי אינו מותיר נכות, אך יחד עם זאת מאחר וסבלה מחסימה במעי ואף בעת הבדיקה היא חשה במיחושים (סימפטומטית), כי אז יש מקום להעניק לה 10% נכות לפי תקנה 14 1ב' לתקנות המל"ל. עוד קבע לה 10% בגין הצלקות לפי תקנה 75 1ב', מהם אתעלם כמו שעשו גם הצדדים בסיכומיהם נוכח קביעת נכות אסטטית ע"י האורתופד. 7. סה"כ נקבעה נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת על 73.3%. 8. לתובעת מונתה גם ד"ר אילנה פרבר כמומחית בתחום השיקומי. המומחית מסרה חוו"ד בתאריך 22.2.2012 (במ/1) ואף השיבה לשאלות הבהרה שהופנו אליה (במ/2 ובמ/3). לחוו"ד זו, לרבות חקירתה של המומחית, אתייחס בהמשך בפרק הדן בצרכיה השיקומיים של התובעת. נכות תפקודית 9. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו לתובעת 75% נכות תפקודית. לטעמו, אין לראות רק את הקטיעה כסיבה לנכות זו אלא גם את אי היכולת לכופף את הברך, קיומן של הפרעות נוירולוגיות באזור הבטן, כאבי "פנטום" מהם הינה סובלת, שפשופים הגורמים לכאבים עזים באזור הגדם וכן הבעיות הנובעות מהפגיעה הכירורגית בבטן כמו גם השברים בחוליות ובאגן (ר' סעיף 16 לתצהירה ת/3). תימוכין למצבה התפקודי הקשה מצא בחוו"ד השיקומית של ד"ר פרבר ובחוו"ד מומחה התובעת לעניין עלויות צורכי השיקום פרופ' איסקוב. 10. הנתבעת מצידה סברה, כי נכותה התפקודית נופלת מנכותה הרפואית המשוקללת. הנכות בגין השבר בחוליה והצלקות אינם תפקודיים, כך גם הנכות הכירורגית אינה מולידה כל בעיה תפקודית שכן התובעת אינה מתלוננת על כך בתצהירה ואף לא הוצג כל תיעוד המלמד על תלונות שכאלה. בכל מקרה, כך ציין, הבעיה הינה בגפה תחתונה ימנית עם קטיעה מתחת לברך שמחייבת אמנם פרותזה ומקל הליכה אך אינה מונעת מהתובעת לנהל שגרת חיים עצמאית. כך, התובעת מתניידת בביתה עם פרותזה ללא מקל או עזרים ומחוץ לביתה עם מקל ופרותזה, היא מסוגלת ללכת בכוחות עצמה פרקי זמן לא מבוטלים כפי העולה מסרטי המעקב אחריה, היא מסוגלת לעלות ולרדת מדרגות כפי העולה מתשובות ד"ר פרבר לשאלות ההבהרה ומסרטי המעקב, ומסוגלת להשתמש בתחבורה הציבורית. כפי העולה מסרטי המעקב ועדות התובעת, היא לקחה את בנה והחזירה אותו מהגן, כך גם טיילה בארץ ובחו"ל ואף ישנה באוהל, השתתפה במסיבות וחיה חיים מלאים. מעבר לאלה היא אינה זקוקה לעזרה בצרכיה האישיים מלבד נוכחות אדם בעת הרחצה, כעולה מחוו"ד ד"ר פרבר, היא אף מסוגלת לעבוד בכל עבודה המתבצעת בישיבה כפי העולה מחוו"ד ד"ר פרבר, ואף מסוגלת ללמוד בישיבה, כפי שהעיד מר ערן שרעבי מטעמה. לפיכך התובעת צפויה להשתלב בעבודה במשרה מלאה בישיבה, כפי שאמנם עשתה בחלק מן התקופה שלאחר התאונה, כמפורט בתצהירה המשלים מ- 10.7.12 ובשכר ראוי בשיעור של כ- 6,300 ₪ לחודש. מעבר לאלה ציין ב"כ הנתבעת, כי לתובעת בעיות רפואיות שקדמו לתאונה והשפיעו על תפקודה גם ערב התאונה וללא קשר אליה ולרבות מום מולד שבא לידי ביטוי בהיצרות בקנה, בעקבותיו נזקקה לאשפוזים רבים וסבלה מבעיות בנשימה. כך גם הייתה לתובעת נטייה דיכאונית בילדותה שהמשיכה אף לאחר עלייתה ארצה והצריכה טיפול תרופתי ושיחות, מה שגרם לכך שלא גויסה לצה"ל על רקע נפשי, ומעבר לאלה הינה סובלת מדלקת נגיפית של הכבד מסוגC ומצויה בטיפול ומעקב משנת 2001. 11. ב"כ הנתבעת אף הפנה לבעיית אמינות מצד התובעת עת התייצבה לביהמ"ש ישובה בכיסא גלגלים, על מנת להציג עצמה כמי שעושה שימוש של קבע בכיסא הגלגלים בכ- 50-60 אחוז מהזמן, אלא שמצג זה סותר לחלוטין את הראיות, במיוחד סרטי חקירה בהם נראית התובעת בחיי היומיום עת היא מתניידת רגלית עם הפרותזה ומקל מחוץ לביתה. תימוכין נוספים לבעיית האמינות מצא ב"כ הנתבעת בתיק המל"ל (ניידות) בו צוין, כי אינה נזקקת לכיסא גלגלים ולא משתמשת בו וכך אף צוין בחוו"ד ד"ר פרבר. עוד נלמד מחומר הראיות, כי התובעת הולכת על רגליה ונעזרת במקל בלבד, היא אף תועדה רוקדת בחתונתה, בטיולים בחו"ל, בטיול בצפון, בחגיגת יום הולדת של בעלה ובכולם לא נראה כיסא הגלגלים, כפי שגם העיד ערן שרעבי מטעמה. כמו כן נטען, כי טענות התובעת ולפיה הינה נזקקת לעזרת שני אנשים לפחות שיישאו אותה במדרגות בכניסה ויציאה מביתה, הינן טענות שקריות שנועדו לתן רושם מוטעה בדבר היותה פגועה קשות בניידותה וזקוקה לעזרה צמודה והתאמות דיור. הנתבעת הוסיפה, כי התובעת הוסיפה מגבלות הקשורות לחוסר אפשרותה לעבוד בישיבה בשל מגבלות גב קשות, מעבר למגבלות הקטיעה, אלא שביחס לטענותיה אלה לא נמצא תיעוד מתאים בחוות דעתם של ד"ר פרבר וד"ר ישראלי, כך גם אין זכר לטענות בדבר "פולסים חשמליים" באזור הבטן כבעיה נוירולוגית הגורמת לבעיה תפקודית גם בשעת ישיבה בתצהירה או בחוו"ד מומחה ביהמ"ש. מצב דברים זה אף הביא לתמיהה מדוע התובעת אינה מביאה לעדות לא את בעלה, לא את אמה שטיפלה בה ולא את הורי בעלה, שיעידו מה מונע ממנה מלבצע כל מהלך שהוא בחיי היומיום. 12. בסיכומי תשובתו ציין ב"כ התובעת, כי היא מתקשה לתפקד עד מאד, כי טענת ב"כ הנתבעת בדבר אי הבאת עדים אינה מדויקת שכן היא העידה את המומחה מטעמה, המורה לריקודים מדריך המחשבים והמומחה לניידות בדבר עלות רכב לו תזדקק, כי התובעת נזקקת אמנם להחלפת מקום מגורים בשל בעיותיה והיותה מתגוררת בבית ללא מעלית ונזקקת לעזרה בעליה ובירידה. כך גם לא הסתירה את עברה הרפואי שהיה ידוע והיא אף סובלת מבעיות בגב בשל הפגיעה בו. 13. לא יכול להיות חולק, כי התובעת נפגעה קשה בתאונת הדרכים בה עסקינן. יחד עם זאת, אין לכחד כי חלק מנכויותיה הרפואיות כשלעצמן אינן תפקודיות. כך למשל, הפגיעה בחוליה 5T הולידה שבר מעיכה בלבד מבלי שיכולתי ללמוד על בעיות תפקודיות שמקורה בחוליה זו. ראוי לציין כי ב"כ התובעת טרח וציין בסיכומיו ובסיכומי תשובתו לא פעם כי עסקינן דווקא "בחוליות", בעוד בענייננו מדובר כאמור בחוליה אחת בלבד. כך גם לנושא הצלקות לא נמצא ביטוי תפקודי בראיות התובעת. מעבר לאלה, לא מצאתי בפגיעה הכירורגית כזו הגורמת לבעיה תפקודית. מכאן, שחומר הראיות אינו מלמד על כך שמלוא אחוזי הנכות הרפואית, הם אף תפקודיים. לכשנצרף את הפגיעה בכללותה, שהיא ברובה פגיעה בגפה הימנית התחתונה, שחייבה קטיעה מתחת לברך, ונוספו לה שברים באגן עם חולשת שרירים מסביב למפרק הירך, כמו גם הגבלה קלה ביישור ברך ימין, לכל אלה, היבט תפקודי ישיר המוצא ביטוי בנכות הרפואית, שהיא כידוע נקודת המוצא לבחינת הנכות התפקודית, ואלה מביאים אותי למסקנה ולפיה נכותה התפקודית של התובעת עולה כדי 60%. 14. תימוכין לקביעתי זו מצאתי בחוות דעתה של מומחית ביהמ"ש, ד"ר פרבר, (במ/1) המציינת במסגרת חוות דעתה, כי מצבה הכללי תקין אם כי הינה מתהלכת בצליעה ניכרת עם טלטול אגן, כאשר הליכה ללא מקל לא יציבה, אך תמיכה של מקל משפרת יציבות ההליכה. כך גם ציינה, כי בכל הקשור לעזרת זולת, התובעת עצמאית ברוב הפעולות היומיומיות וזקוקה רק להשגחה/נוכחות אדם בעת הרחצה, אם כי נזקקת לעזרה בעבודות משק הבית (קניות, ניקיון ותחזוקת הבית) ועזרה בטיפול בילדים עד להגיעם לגיל 3-4 ברוב שעות היום. מעבר לכך מסוגלת לצאת לעבודה בישיבה בלבד. לעניין הלימודים צוין, כי יש לעזור לה על מנת שתוכל לרכוש מקצוע מתאים בכישוריה ומגבלותיה. אשר לתחבורה, היא זקוקה לרכב עם מנגנון נהיגה מותאם ולימודי נהיגה באופן שתוכל בעתיד לנהוג ולהיות עצמאית לניידות בחוץ (עמ' 5 לחווה"ד, במ/1). בחקירתה הנגדית ציינה ד"ר פרבר כי "סביר להניח שהיא מסתדרת עם פרותזה מצוין"(עמ' 56 מול 18) בכך יש כדי ללמד על יכולת תפקוד בדרגה גבוהה יחסית לנכותה הרפואית, לרבות במסגרת העבודה והבית, תוך שימוש באמצעי סיוע מתאימים ועבודה תוך כדי ישיבה. תימוכין נוספים ליכולת התובעת להתנייע רגלית בסיוע מקל הליכה מצאתי בסרטי המעקב, בהם צולמה התובעת צועדת עם מקל הליכה ואף עולה במדרגות, כמו כן תמונות בהן צולמה כשהיא עומדת בחתונתה, באירועים חברתיים ובטיולים (נ/4). כאן המקום להבהיר, כי התקשיתי להאמין שהתובעת עושה שימוש רוב שעות היום בכיסא גלגלים, כפי ניסיונה לטעון על מנת להאדיר נכותה התפקודית. זאת למדתי מתמונות התובעת כפי שצולמו בחיי היומיום (נ/4). התובעת אף מודה בחקירתה הנגדית כי בחתונתה לא עשתה כל שימוש בכיסא גלגלים (עמ' 18 מול ש' 12-13), כך גם נלמד מחוות דעתה של ד"ר פרבר ומעדותה של ד"ר פרבר בביהמ"ש (עמ' 61 מול ש' 10), שם מציינת "היא לא הולכת עם כיסא גלגלים", ובהמשך: "היא אמרה שרוב היום משתמשת בתותבת". לאור האמור, אין מנוס מהמסקנה ולפיה למרות שיעור נכותה הרפואית הגבוה, התובעת מתניידת מחוץ לביתה באופן שוטף בעזרת תותבת ומקל הליכה. בביתה, כפי שציינה לד"ר פרבר, כמעט ואינה משתמשת בכיסא גלגלים. יחד עם זאת, מובן מאליו כי לכל קטוע רגל צריך שיהיה כיסא גלגלים בביתו, במיוחד בהגיעו לגיל מבגור, אלא שמירב הזמן, כאמור, התובעת אינה עושה בו שימוש ולפיכך גם עצמאותה הינה נרחבת. לפיכך כאמור סברתי, כי למרות שיעור נכותה הרפואית הגבוה, בנסיבות המיוחדות של הפציעה והתובעת, ואופן התנהלותה בחיי היומיום, מצדיק קביעת נכות תפקודית שתעמוד על 60%. הפסדי השתכרות 15. לטענת התובעת, עד התאונה, בהיותה כבת 20 היא עבדה כזבנית בחנות נעליים בשכר של כ- 5,000 ₪ לחודש. טרם הנישואים עזבה התובעת מקום עבודתה זה. עוד הוסיפה, כי בשל התאונה לא עבדה ולא יכולה היתה לעבוד. במגמה להקטין נזקיה החלה עובדת בחודש מאי 2012 במחלקת התביעות להחזרת רכוש לניצולי השואה בשכר של 6,291 ₪, כולל נסיעות, אלא שמגבלותיה הפריעו לה ולאחר חודשיים נאלצה להפסיק עבודתה. לפיכך, סבר ב"כ התובעת, כי הינה זכאית ל- 55 חודשי אי כושר לאחר שקוזזו 6 חודשי תקופת הריון ושני חודשי עבודה, במכפלת שילוש השכר הממוצע במשק שעומד לטעמו נטו על 24,000 ₪ ובסך הכול הפסדי השכר לעבר עומדים על 1.320 מיליון ש"ח. בסיס השכר הועמד כאמור על שיעור של שילוש השכר הממוצע במשק, וזאת מאחר והתובעת עתידה היתה לעבוד בתחום המחשבים לאחר שעברה קורס תכנות מייקרוסופט במכון ג'ון ברייס. כמו כן למדה בתיכון הנדסת המכונות בהיותה בוגרת בית ספר לקציני ים בעכו במגמת הנדסת מכונות, ומעבר לאלה עסקה בתחום הריקוד במכון להכשרת רקדנים של סוזנה שפריר, עת רקדה בלהקת ביה"ס לפלמנקו קומפס ובאנסמבל להקת הפלמנקו הישראלית ועמדה לפתוח בקריירה מקצועית בינלאומית שנכרתה בשל התאונה. הפסדי ההשתכרות לעתיד עפ"י שילוש השכר הממוצע במשק הועמדו ע"י התובעת על הסך של 6,991,570 ₪. 16. הנתבעת מצידה לא סברה כי יש לדרישות התובעת על מה לסמוך. ערב התאונה אין לתובעת כל הכשרה מקצועית מיוחדת, לאחר סיום לימודיה, היא לא התגייסה לצה"ל על רקע נפשי ובמשך 4 שנים לא עבדה, לא למדה ולא עסקה בדבר. כל שעשתה הינו עבודה לפרק זמן של 6 חודשים בחנות נעלים כזבנית ופרט לכך היתה מובטלת בכל יתר התקופה. התובעת אף לא הציגה כל תלושי שכר מאותה חנות נעליים. טענת התובעת כי היתה אמורה לפתוח בקריירה של רקדנית מקצועית או מהנדסת מכונות/מכונאית, או מתכנתת מחשבים, תלושה לטענת הנתבעת מהמציאות ואינה נתמכת בראיות. מדובר לכן באסופת טענות המוכחשות מכל וכל שנולדה לצרכי התביעה. פוטנציאל ההשתכרות של התובעת מסתכם לטענת הנתבעת ב- 80% מהשכר הממוצע במשק נטו, היינו 6,750 ₪ לחודש. כאשר התובעת משתכרת בפועל כ- 6,300 ₪ לחודש במסגרת עבודתה האחרונה, על מגבלותיה, כי אז מיום התאונה ועד ינואר 2008, מהלך 9 חודשים, יש לפסוק לתובעת גלובאלית 27,000 ₪ ומאז ועד היום בניכוי חודשי העבודה בהם עבדה (53 חודשים) סכום גלובלי של 50,000 ₪. לעתיד יש לפסוק סכום של 470,000 ₪ גלובלית המבוסס על נכות תפקודית בשיעור 25%, ובסיס שכר של 6,750 ₪, עד לגיל 67. 17. בנסיבות העניין לא סברתי, כי פוטנציאל הלימודים וההשתכרות של התובעת ניזוק באופן מוחלט כפי שטענה לעיל. התובעת הוכיחה כי למרות פציעתה הינה מסוגלת ללמוד, ואף סיימה לאחר התאונה קורס תכנות בבית ספר "ג'ון ברייס" (ראה תצהירה ת/3, סעיף 15, וכן תצהירו של ערן שרעבי ת/2, מורה מאותו בית ספר). בתצהירו של מר ערן שרעבי (ת/2, סעיף 4) צוין, כי בוגרי ביה"ס משתכרים בתחילה בתחום זה 6,000 ₪ לחודש ותוך שנה סכום זה מוכפל. לאחר מכן קיימת עפ"י רוב תוספת של 15% בשנה. מתיק המוצגים של התובעת (נספח ח') עולה כי התובעת למדה בבית ספר "ג'ון ברייס הדרכה בע"מ", מתאריך 29.12.08 עד 8.7.2010, פרק זמן של 448 שעות לימוד. מחקירתו הנגדית של מר שרעבי ערן למדתי, כי דרישות הקבלה לביה"ס הן מבחן פסיכוטכני ומבחן באנגלית. אורך קורס התכנות הינו כשנה ושלושה או ארבעה חודשים והתובעת היתה בלימודיה "בין ממוצע לגבוה... ציונים בין 80 ל- 90" (עמ' 11 מול ש' 21-22). הלימודים מתבצעים פעמיים בשבוע לאורך 4 שעות בכל פעם ויש שיעורי בית רבים. במסגרת השיעורים עובדים עם מחשב ומכינים תוכנות. העד ציין, כי לא חש שקיים דבר מה חריג עם התובעת (עמ' 12 מול ש' 17). לעניין ניסיון העבודה הנדרש בטרם העסקת בוגרי ביה"ס ציין כי עבודה בתחום זה דורשת ניסיון אך גם ללא ניסיון מתקבלים לעבודה (עמ' 13 מול ש' 11) ואין חובה לעבור מבחן של מייקרוסופט. עוד הוסיף, כי קיים הבדל משמעותי בין מי שבחר לעשות תואר אקדמאי ובין מי שלא, כאשר בתצהירו התייחס למי שלא עשה תואר אקדמאי. עוד הוסיף כי את הידע ביחס לשיעור ההשתכרות רכש מניסיונו השוטף. 18. מעבר לאמור וערב התאונה למדה התובעת בבית ספר למחול "קומפס" אצל המנהלת האומנותית של להקת הפלמנקו הישראלית, מיכל נתן ואצל המורה מאיה רבינוביץ' (סעיף 14 ל- ת/3). כפי שהצהירה הגב' מיכל נתן, שהיתה המנהלת האומנותית של להקת הפלמנקו קומפס, התובעת היתה תלמידה מוכשרת ומועמדת לתחרויות ולמסלול מקצועי (סעיף 3 ל- ת/5). בתצהירה של הגב' מיכל נתן צוין בנוסף כי "בהנחה שיוליה היתה מגיעה למסלול מקצועי ולרבות פתיחת סטודיו היתה הכנסתה המשוערת עשויה להגיע לכ- 25,000 ₪ מדי חודש (הכנסת סטודיו ממוצע קיימים כמובן בתי ספר למחול שהכנסתם גבוהה בהרבה)". הגב' מיכל נתן שיינפלד נחקרה אודות תצהירה וציינה כי: "התובעת היתה מיועדת למסלול מקצועי" (עמ' 34 מול ש' 20-21). בעת לימודיה בביה"ס לריקוד הפלמנקו שבניהולה של הגב' נתן, היא לא היתה זכאית לשכר אלא אם היתה נכנסת ללהקה ומופיעה. התובעת נדרשה לשלם עבור השיעורים. הרקדנים שמקבלים שכר מקבלים זאת לפי הופעות, הם סוג של עצמאים (עמ' 35 מול ש' 2-4). הגב' נתן הוסיפה, כי התובעת שילמה 270 ₪ לחודש מאחר ולא היתה במסלול מקצועי. במסלול המקצועי היתה נדרשת להוסיף 135 ₪ ובסך הכול העלות היתה עומדת על 405 ₪ ואף למעלה מכך. עוד הוסיפה, כי הרבה נושרים מהלימודים שכן קשה להתמודד עם אימונים מפרכים, פיזיות, שעות רבות ודיאטה וכי הריקוד צריך להוות למקצוען ייעוד מרכזי בחיים. "למרות התמיכות שלנו איננו יכולים להחזיק רקדנים בתשלום חודשי, לכן עושים השלמת הכנסה כמו מלצרות" (עמ' 35 מול ש' 27-28). מכל מקום, אצל התובעת היא ראתה כשרון להיות רקדנית וכן המון כוח רצון (עמ' 36 מול ש' 13-15). לבסוף ציינה, כי אף אחד לא נכנס מיד ללהקה, זה לוקח שנים, 4 או 10 שנים, כאשר בפועל התובעת היתה מועמדת להצטרף ללהקת העתודה ולא ללהקת המחול. 19. עפ"י הדין על מנת שניתן יהיה להתייחס לפוטנציאל ההשתכרות של הניזוק במסגרת עבודה בה טרם החל, על הניזוק להראות כי עשה צעדים לקראת מימוש הפוטנציאל באותו תחום (ר' ע"א 470/64 גוזלן נ' שמש, פ"ד כ(1)458, 463(1966) הש' קיסטר: "הדרך הנכונה היא לחשב את צעדיו של אדם בעתיד לאור התנהגותו בעבר; אם עד הגיל שהגיע אליו בזמן התאונה היתה לו אפשרות להשתכר יותר בשוק הפרטי ולא עשה זאת משיקוליו ונימוקיו אשר אתו, אין יסוד להניח כי בעתיד היה משנה את תכניותיו ועוזב את מקום עבודתו"; ע"א 2341/04 מנורה נ' גלבוע,(לא פורסם, 22.11.2005)). התובעת אמנם עסקה בלימוד פלמנקו למשך כשנה (עמ' 28 מול 7), ובהחלט סביר להניח כי לתובעת היה כישרון להיות רקדנית ואף כוח רצון רב, אך בין היותה תלמידת מחול מחד, העוסקת בכך כתחביב מזה תקופה קצרה, לבין הרצון להפוך הריקוד לדרך לחיים, המרחק רב. למומחית ביהמ"ש, ד"ר פרבר, סיפרה התובעת כי היתה רק בשלבים הראשונים של הלימוד וכי "חשבה שאולי זה יהיה מקצוע שלה" (עמ' 60 מול 8), מכאן שגם התובעת עצמה לא היתה משוכנעת כי הריקוד יהווה עבורה ייעוד לחיים. מעבר לכך הגב' מיכל נתן העידה מפורשות כי הרבה נשים נושרות מהתחום וכי קשה להתמודד עם אימונים מפרכים, פיזיות, שעות רבות ודיאטה וכי זה התחום צריך להיות אורח חיים וייעוד מרכזי בחיים (עמ' 35 מול 25-27). לפיכך, התקשיתי לקבוע כי התובעת ראתה את עתידה בתחום המחול כרקדנית וכמורה המפעילה סטודיו לפלמנקו לעתיד לבוא, בשכר חודשי של כ- 25,000 ₪ בחודש, כפי שציינה מורתה מיכל נתן. הצורך בהשקעה כמעט טוטאלית בתחום, בין כרקדנית מקצועית ובין כמורה המלמדת תלמידים, הינו בבחינת הפסגה אליה יכול לשאוף כל מי שמבקש לעסוק בתחום ברצינות המתבקשת אלא שהתובעת הינה רק בראשית דרכה כתלמידת מחול, היא עדיין נושאת בתשלום מלא על לימודיה ואף לא הגיע למעמד של מי שמשלמת על לימודים במסלול המקצועי. התובעת גם לא בדיוק סיימה את בחירת דרכה בתחום המחול שכן לטענתה אף רקדה ריקודי בטן ואח"כ התרחקה מהם (עמ' 27 מול 5) מה שמלמד על חיפוש דרך להבדיל ממציאתה. אין אם כן די ראיות לקבוע כי התובעת ראתה את חייה מתבססים בתחום זה ואין לראות בלימודיה שלב שניתן ללמוד ממנו כי אמנם תכננה להגיע למטרה זו, להבדיל מהיות תחום הריקוד בגדר תחביב בלבד. 20. בכל הקשור עם עיסוקה של התובעת כמתכנתת, התובעת למדה תחום זה הן לפני התאונה והן לאחר התאונה כאשר אין לי ספק כי תוכל לעסוק בו בעתיד לכשתחפוץ. תחום זה עשוי להוביל לשכר גבוה, כפי שציין מר שרעבי ערן, אם כי למעט תצהירו ועדותו של מר שרעבי לא הוצג לי כל תלוש שכר או אמצעי ראייתי אחר המלמד על הכנסות עובד תכנות בפועל בשנותיו הראשונות ובהמשך דרכו. 21. מכל האמור סברתי, כי לתובעת, כמי שסיימה תיכון וזכאית לבגרות (ר' עדות התובעת עמ' 23 מול 24) וכמי שהחלה בלימודי תכנות מחשבים, אף קודם לתאונה (ר' עמ' 24 לפרוטוקול מול24) וגם לאחריה בבי"ס ג'ון ברייס, יכולת השתכרות פוטנציאלית הגבוהה מן השכר הממוצע במשק. יחד עם זאת פוטנציאל זה עשוי להתממש לטעמי החל מהגיעה לגיל 35, שאז יעמוד בסיס שכרה על 10,000 ₪ נטו. מגיל 25 ועד 35 יעמוד בסיס השכר על השכר הממוצע במשק נטו. עד לגיל 25 ומאחר ולא עבדה כמעט בכלל והינה זכאית לנכות תפקודית בשיעור של 60% סברתי, כי יש לאמוד את הפסדי שכרה באופן גלובאלי תוך התחשבות בתקופת אי הכושר המלא, בתקופת הריונה ובנכותה התפקודית לאחר תקופת אי הכושר המלא. לפיכך, הפסדי שכרה של התובעת לעבר הינם כדלקמן: א. לתקופה שמיום הפציעה (8.5.2007) עד הגיע התובעת לגיל 25 (9.4.2011) ובתוספת ריבית מחצית תקופה בחישוב גלובאלי 250,000 ₪. ב. מ- 9.4.2011 עד 10.12.2012 - 8,684 ₪X 60% x 20 ח' = 104,208₪, בניכוי 2 חודשי עבודה (6,291 X 2) = 91,626 ₪ בתוספת ריבית מחצית תקופה 94,677 ₪. סה"כ הפסדי השתכרות לעבר 344,677 ₪. בכל הקשור עם הפסדי השתכרות לעתיד מתאריך 11.12.2012 עד תאריך 9.4.2021 (הגעת התובעת לגיל 35) - 8,684 ₪ x 60% x 88.3805 = 460,497 ₪ . מהגיע התובעת לגיל 35 עד גיל 67 לפי 10,000 ₪ נטו x 60% x 246.6593 x 0.7817 = 1,156,881 ₪. סה"כ הפסדי כושר השתכרות לעתיד: 1,617,378 ₪. צורכי שיקומה של התובעת 22. כמומחית ביהמ"ש בתחום השיקומי מונתה כאמור ד"ר אילנה פרבר. במסגרת חוות דעתה שנמסרה בתאריך 22.2.2010 צוינו צורכי התובעת לשיקומה כדלקמן: א. טיפול רפואי: זקוקה לטיפול רפואי הכולל תרופות- משככי כאבים לפי החלטת רופא מטפל; ביקורת רפואית- מרפאת מכשירים פעם בחצי שנה עד שנה; ביקורת אורתופדית פעם בשנה עד שנתיים עם צילומים; פיזיותרפיה/ הידרותרפיה בסדרות של 10-12 טיפולים פעמים בשנה לשמירת טווח התנועה וחיזוק השרירים; פעילות גופנית לשמירה הכושר הגופני פעמים בשבוע כמו שחיה או פעילות אחרת; ולבסוף טיפול נפשי תמיכתי פעם בשבוע למשך שנתיים וכן לאחר מכן לתקופות משבר או קשיים. ב. ציוד ואביזרים: תותבת לקטיעה מתחת לברך עם שרוול סיליקון ומנגנון נעילה עם כף רגל יציבה, כאשר תותבת ראשונה מוחלפת כעבור חצי שנה ועם הגדם משתנה אז גם כעבור שנה ולאחר מכן כל שלוש שנים. את שרוול הסיליקון מחליפים אחת לחצי שנה. עוד זקוקה התובעת ל-4 גרבי צמר, החלפה כל שנה; תותבת רחצה (לשחייה)- החלפה כל שלוש שנים; מקל הליכה- החלפה פעם בחמש עד שש שנים; הליכון או קביים- החלפה כל שש עד שבע שנים; כיסא גלגלים- החלפה כל שש עד שבע שנים כאשר הינה עושה בו שימוש בשעות בהן הינה ללא תותבת ומעל לגיל 60 יתכן ותזדקק לכיסא גלגלים גם לניידות חוץ. ג. דיור: התובעת זקוקה לדיור בקומת קרקע ללא מדרגות המותאמת לכניסה עם עגלת תינוק או מאוחר יותר לכניסה עם כיסא גלגלים כשבדירה חדר שירותים וחדר רחיצה מרווחים לצורכי רחצה בישיבה על כיסא. ד. תחבורה: התובעת זקוקה לרכב עם מנגנון נהיגה מותאם. המומחית התייחסה גם לעבודתה של התובעת היכולה להתבצע בישיבה בלבד וכן לעזרת זולת לה נזקקת אליה נתייחס בפרק הרלוונטי בהמשך. חקירתה הנגדית של המומחית לא הוסיפה על חוות דעתה והתשובות לשאלות ההבהרה שנתנה. נבחן אם כן את צרכי התובעת בהתאם להמלצות המומחית. טיפולים רפואיים 23. בסיכומיו לא התייחס ב"כ התובעת לצרכים הטיפוליים של התובעת בהיבט זה ולפיכך לא סברתי כי מן הראוי שאתייחס לכך גם אנוכי. יובהר, כי אין חולק שכיום כל הקשור עם טיפולים תרופתיים ובדיקות רפואיות, כמו גם פיזיותרפיה וטיפול נפשי תומך, מבוצע ישירות ע"י קופות החולים. ציוד ואביזרים תותבות 24. מומחית ביהמ"ש ציינה בחווה"ד, כי התובעת נזקקת לתותבת לקטיעה מתחת לברך עם שרוול סיליקון ומנגנון נעילה עם כף רגל יציבה. החלפת תותבת לאחר שזו הותקנה, אחת לשלוש שנים, ושרוול סיליקון אחת לחצי שנה. כמו כן נזקקת לתותבת רחצה/לשחייה, להחלפה כל שלוש שנים. התובעת בסיכומיה סברה, לאור חוות דעתו של פרופ' איסקוב, כי על הנתבעת לפצותה בעלות תותבת הליכה מודולרית מסוג PTB, מחלקי טיטניום, החלפה מידי 3 שנים, בית גדם מסיליקון עם תפס להחלפה כל 9 חודשים, כף רגל מתכווננת מסוג "טרוסטפ", אותה יש להחליף כל 3 שנים, כשעלותם בסה"כ 28,032 ש"ח, ולאחר היוון 392,448 ₪. כמו כן סברה התובעת, כי הינה נזקקת לתותבת נוספת מיוחדת מודולרית מסוג PTD, חלקים מטיטניום, להחלפה מדי 3 שנים, בית גדם סיליקון עם תפס להחלפה כל 9 חודשים, כף רגל מתכוונת מסוג ELATION, להחלפה כל 3 שנים ובסך הכול 26,240 ₪ ומהוון 367,360 ₪. לבסוף הינה נזקקת לתותבת שלישית לרחצה אף היא מסוג PTB, להחלפה כל 5 שנים, כף רגל דינמית מסוג 10D1, להחלפה כל 5 שנים עלות כוללת 13,939 ₪ ובסך הכל מהוון 236,963 ₪. ב"כ הנתבעת מצידו סבר בסיכומיו, כי חוו"ד ד"ר פרבר מאשרת תותבת רגילה לקטיעה מתחת לברך עם מנגנון נעילה וכף רגל יציבה שתוחלף אחת ל- 3 שנים, ושרוול הסיליקון שאמור להיות מוחלף אחת ל- 6 חודשים. בעבר מימנה הנתבעת את עלות התותבת הראשונה ואת עלות התותבת הקבועה (נספח ז' לתיק מוצגי הנתבעת). מאז ועד היום לא הוחלפה התותבת למרות שלטענת הנתבעת חלפו למעלה מ- 4 שנים. באשר לעתיד לא הוכיחה התובעת את עלויות התותבת שכן הסכומים שבחוות דעתו של פרופ' איסקוב אינם נתמכים בכל ראיה, פרופ' אסיקוב עצמו אינו מומחה לעלויות, וכפי שרואים בפועל התובעת אינה נזקקת להחלפת תותבת בתדירות שנקבעה על-ידי ד"ר פרבר, מה גם שאביזר זה נמסר לנדרשים לו בהשתתפות משרד הבריאות, כעולה מתוספת 3 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. בכל הקשור לתותבת הרחצה, בעבר מימנה זאת הנתבעת ישירות ולא נדרשה כל החלפה למרות שחלפו כ- 4 שנים ממועד ההחלפה. בכל הקשור עם תותבת עקב, זו לא אושרה על ידי ד"ר פרבר ואף לא בחקירתה הנגדית כאשר מומחית ביהמ"ש הבהירה, כי מדובר בתותבת הפוגעת בבטיחות ההליכה ומסכנת את יציבותה ללא צורך. לאור העדר הוכחה בדבר עלויות התותבות מחד ומשך השימוש שעושה התובעת בתותבות מאידך, הסכימה הנתבעת לפיצוי בסכום גלובלי של 75,000 ₪. 25. תחילה יצוין, כי לא מצאתי לחרוג מחוו"ד ד"ר פרבר המחייבת כאמור תותבת הליכה ותותבת רחצה בלבד. אשר לסכומים, לא התקשיתי בנסיבות לקבוע את שיעור הסכומים המתבקשים בכל החלפה והחלפה באשר אלה מופיעים בהתחייבות הנתבעת, הן לתותבת ההליכה והן לתותבת הרחצה (נספח ז'). עוד יובהר, כי לא מצאתי לנכון לסמוך על חוות דעתו של פרופ' איסקוב, שראה בכל תותבת סכום אחד כמכלול, למרות הצורך בהחלפה של בית הגדם מדי 9 חודשים, בעוד שאת התותבת עצמה יש להחליף כל 3 שנים ואילו ד"ר פרבר סברה כי אמנם יש להחליף את התותבת מידי 3 שנים, אך את שרוול הסיליקון יש להחליף מדי חצי שנה. מעבר לאלה לא התייחס פרופ' איסקוב כלל לצורך ב- 4 גרבי צמר להחלפה מדי שנה. על פי נספח ז' (מסמך 29 לתיק המוצגים של הנתבעת חשבונית 3100 מתאריך 26.6.2008 ומהווה חלק מחומר הראיות בתיק) עלות תותבת PTB מודולרית, טיטניום עומדת על 8,650 ₪. עלות כף רגל 8,394 ₪. מנגנון נעילה 650 ₪. ברכיה לתותבת 224 ₪. כיסוי קוסמטי לתותבת 2,520 ₪ ובסך הכול 20,436 ₪. סכום זה כשהוא משוערך להיום עומד על 23,049₪. משלא הוחלפה התותבת ב- 4 שנים אחרונות, בהתאם לראיות, יחל החיוב ממועד פסק הדין ויהוון מדי 3 שנים עד תוחלת חיים. סך הסכום במהוון 202,466 ₪. יובהר כבר עתה כי אין חולק שמשרד הבריאות יכול וישתתף במימון רכישתם של מכשירי שיקום ובהם תותבות לגפיים על התוספות להם, גרבי גדם וכסאות גלגלים ידניים למבוגרים כמו גם מקלות הליכה למיניהם (תוספת 3 לחוק בריאות ממלכת, התשמ"ה-1995 צורף כנספח ב' לסיכומי הנתבעת). יחד עם זאת, שיעור ההשתתפות לא הוכח בנסיבות, כאשר אין לי ספק שהנתבעת מודעת היטב לכך ששיעור ההשתתפות אינו דומה בין קיטע לקיטע והוא תלוי פרמטרים רבים שלא הוכחו כאמור בנסיבות. אשר לשרוול הסיליקון עלותו 2,577 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על 2,906 ₪, וכשהוא מהוון מדי 6 חודשים עד תוחלת חיים 159,706 ₪. 4 גרבי פרווה לשנה 276 ₪, משוערך להיום 329 ₪, מהוון עד תוחלת חיים 35,969 ₪. עלות תותב רחצה עפ"י התחייבות הנתבעת מתאריך 17.6.2010 (נספח ז' שמוספר 26 בתיק המוצגים של הנתבעת) עומד על 12,536 ₪, הכוללים 3 גרבי פרווה. הפחתת שווי גרבי הפרווה בסכום של 69 ₪ ליחידה, מפחיתה הסכום ל- 12,329 ₪, נכון ל- 17.6.2010 ולהיום 13,130₪. סכום זה משוערך עד תוחלת חיים מהוון מדי 3 שנים, עומד על הסך של 115,336 ₪. סה"כ אם כן בגין תותבות וציוד נלווה להן 513,477 ₪. מקל הליכה 26. ד"ר פרבר המליצה על החלפת מקל הליכה כל 5-6 שנים. פרופ' איסקוב לא התייחס למקלות הליכה בחוות דעתו. התובעת בסיכומיה עתרה לפיצוי גלובלי בסך 6,000 ₪. הנתבעת בעניין זה סברה כי כמו התותבות, הן הקביים או ההליכון או מקל הליכה או כסא גלגלים, ניתנים בהשתתפות משרד הבריאות, וביחס לכולם יש ליתן סכום גלובלי 20,000 ₪. גם בנושא זה מובן הצורך, אך לא מוכח שיעור העלויות. משקיים צורך ואין עלויות, אין לכאורה מקום לחיוב הנתבעת, אלא שהנתבעת הסכימה לפצות בסכום גלובלי קטן ביחס לכל אביזרים אלה המסייעים לתנועתיות. בנסיבות אלה, לא אמנע אף אני מהתובעת פיצוי המגיע בגין מקל הליכה, כשלסברתי סכום גלובלי בסך 2,000 ₪ עד תוחלת חיים הולם בנסיבות. הליכון או קביים וכסא גלגלים 27. פרופ' איסקוב בחוות דעתו התייחס לכיסא גלגלים בלבד, בעלות 5,000 ₪, אך לא להליכון או קביים. התובעת בסיכומיה סברה, כי החלפת כיסא גלגלים בזו העלות אחת ל- 5 שנים מעמידה את סכום הפיצוי על 42,500 ₪, כשמעבר לכך לא עתרה התובעת בסיכומיה לעזרים נוספים. הנתבעת כזכור ראתה לפצות בגין כל עזרי הליכה אלה בסכום גלובלי של 20,000 ₪ כאשר משרד הבריאות לטעמו מסייע ברכישתם. משהתובעת מוכיחה שיעור עלות כיסא גלגלים בסך 5,000 ₪ המוחלף אחת ל- 5 שנים עד תוחלת חיים וכאשר משרד הבריאות אמנם אמור להשתתף אך לא ברור באיזה שיעור, כי אז יש לחייב כדי מלוא עלות הכיסא מהוון אחת ל-5 שנים מיום מתן פסק הדין עד תוחלת החיים בסכום העומד על 25,215 ₪. באשר לעזרים דלעיל, לגביהם מפוצה הנתבעת כדי מלוא שווים, לא תהיה רשאית התובעת לפנות למשרד הבריאות לצורך קבלת סיוע נוסף לשם רכישתם. בכך תימנע אפשרות פיצויי כפל. פעילות גופנית 28. ד"ר פרבר סברה, כי התובעת נזקקת לפעילות גופנית פעמיים בשבוע, בין אם שחייה ובין אם פעילות אחרת. פרופ' איסקוב בחוות דעתו לא ציין כל עלות לחברות במכון כושר או מועדון ספורט לנכים. בסיכומיו עתר ב"כ התובעת לסכום גלובלי של 50,000 ₪. ב"כ הנתבעת סבר, כי הצורך בהוצאה זו לא הוכח בחקירתה הנגדית של ד"ר פרבר (עמ' 60 לפרוטוקול הדיון) ואין אף הוכחה לעלויות. כשלעצמי סברתי, כי הצורך בפעילות ספורטיבית בנסיבות העניין, מעבר לפעילות ספורטיבית של כל אדם אחר במקום התובעת, אינו עולה באופן מובהק מהתאונה. יחד עם זאת, לא יכולתי להתעלם מכך שבחקירתה הנגדית מציינת המומחית, כי התובעת "זקוקה לפעילות גופנית כדי לשמור על כושר לב ריאה ולא כדי לחזור לפלמנקו. לשמור על עצמה לעתיד. אם זה מכון כושר או ספורט נכים, זו בחירה שלה, יכול להיות שחייה, אני בעד, הבחירה שלה, או תרצה ריקוד עם כסאות גלגלים או הליכון, אני לא יכולה לקבוע". (עמ' 60 מול ש' 18-21). לפיכך, התובעת נזקקת לפחות באופן חלקי לפעילות ספורטיבית בשל נכותה, ולכן סכום גלובלי עד תוחלת חיים בשיעור של 15,000 ₪, יהלום ראש נזק זה, כאשר מובן כי פעילות ספורטיבית בכלל מתחייבת לגבי כל אדם באורח החיים המודרני, ללא קשר לפציעתו בתאונה. טיפולי פיזיותרפיה 29. התובעת טענה בסיכומיה, כי עפ"י חוות דעת ד"ר פרבר הינה נדרשת לפיזיותרפיה והידרותרפיה בסדר גודל של 10-12 טיפולים פעמיים בשנה, לשמירת טווח תנועה וחיזוק שרירים. עלותם של אלה עומדת לטענתה גלובלית על 5,000 ₪. הנתבעת בסיכומיה ציינה, כי טיפולי פיזיותרפיה ממומנים באופן מלא על-ידי קופות החולים בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי וניתנים ללא הגבלה (תוספת 2 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי- תשמ"ה - 1995 נספח א' לסיכומי הנתבעת). כשלעצמי סברתי, כי סדר הגודל המיוחס בנסיבות העניין לצורך זה אינו מצדיק פיצוי נוסף על הטיפול הניתן ישירות על-ידי קופות החולים עצמן. ולפיכך לא מצאתי לפצות בגין ראש נזק זה. דיור 30. לטענת התובעת בסיכומיה, על הנתבעת לפצותה בעלות דירת 3 חדרים בקומת קרקע או קומה א' או ב' עם מעלית, כפי קביעת המומחית השיקומית, תוך התאמת הדירה לכניסה עם עגלת תינוק וכיסא גלגלים כפי צרכי התובעת ומגבלותיה באזור פתח תקווה בסכום כולל של 1.25 מיליון ₪. לצורך כך הפנתה לחוות דעתו של המומחה מטעמה, מר שלומי מערבי (ת/9), מתאריך 14.3.12 המציינת כי עלות דירת 3 חדרים בקומת הקרקע או בקומה א' או ב' עם מעלית עומדת על כ- 1.2 מיליון ₪. הנתבעת בסיכומיה דחתה מכל וכל הדרישות לפיצוי בגין דירת מגורים. התובעת, כך נטען, גרה בשכירות בקומה ב' בבניין עם מעלית בדירה מתאימה למגבלותיה ואינה זכאית לעלות רכישת דירה, אלא לכל היותר להתאמת מוגבלותה בדירה הקיימת. אין מדובר בנכה סיעודית המרותקת לכיסא גלגלים ומוגבלותה אינה מחייבת שינויים מהותיים במבנה הדירה. תחילה יצוין, כי נזקי התובעת אינם כאלה המצדיקים מינה וביה רכישת דירת מגורים עבורה, לא בקומת קרקע ולא בבניין עם מעלית. מעבר לכך, התובעת מתגוררת כיום בשכירות ויכולה מהכנסתה או ליתר דיוק מהסכום הנפסק לה כהפסדי הכנסה בנוסף על הכנסותיה הצפויות להתקבל, לשכור לעצמה כל דירה שתחפוץ במסגרת הצרכים להם היא נדרשת, היינו בקומת קרקע או בבית קומות עם מעלית. לכל היותר ניתן היה לעתור לפיצוי בגין הפער שבין שכירת דירה בבית עם מעלית לבין שכירת דירה בבית ללא מעלית, אך בנסיבות לא הוכח פער שכזה בדמי השכירות. מעבר לאמור, יש עדיין להתאים את דירת המגורים למעברים של כיסא גלגלים בחדרים השונים, וכן להתאים את השירותים וחדר האמבטיה באופן מתאים. ד"ר פרבר ציינה, כי על חדר השירותים וחדר הרחצה להיות מרווחים על מנת שתוכל להתרחץ בישיבה על כיסא. חוות דעתו של פרופ' איסקוב ציינה עלות כיסא רחצה, ידיות אחיזה ושטיח למניעת החלקה בסכום כולל של 1,000 ₪. בסיכומיה עתרה למעשה התובעת לפיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין התאמת הדירה אם כי לא צינה זאת בפועל (הפער שבין עלות הדירה עפ"י חוו"ד השמאי שלומי מערבי, בסך 1.2 מיליון ₪, לבין הדרישה בסיכומים ל- 1.25 מיליון ₪). כשלעצמי סברתי, כי בהעדר ראיות מתאימות לדרישת התובעת, סכום גלובלי בסך של 10,000 ₪ המתייחס לדירה בה היא מתגוררת עתה ולדירות עתידיות בהן יותאמו הפתחים לצרכיה, כמו גם לצרכי רכישת ידיות אחיזה ושטיח למניעת החלקה, עד תוחלת חיים, יהלמו ראש נזק זה. תחבורה 31. ד"ר פרבר ציינה, כי התובעת זקוקה לרכב עם מנגנון נהיגה מותאם כמו גם ללימודי נהיגה על מנת שתוכל להיות עצמאית בהתנהלותה. בסיכומי התובעת נטען, כי רכישת רכב הכולל אבזור ייחודי - מנגנון נהיגה, עומד עפ"י חוות דעתו של משה קצין, על כ- 120,000 ₪. רכב שכזה מוחלף מדי 3 שנים, אליהם יש לצרף עלות לימודי נהיגה, כאשר סך הפיצוי הנדרש עולה עד תוחלת חיים כדי 920,000 ₪. לסכום זה יש לצרף את הוצאות החזקת הרכב עד תוחלת החיים בסך 850,000 ₪, ובסך הכול עתרה התובעת לפיצוי בסך של 1.750 מיליון ₪. הנתבעת מצידה סברה, כי התובעת הולכת בכוחות עצמה באמצעות תותב ללא צורך בעזרה או ליווי, מסוגלת לנהוג בעצמה ולהשתמש בתחבורה ציבורית ולפיכך כושר ניידותה לא נפגע. הנתבעת הניחה כי נגרמות לה הוצאות נסיעה מוגברות. הנתבעת הצביעה על כך שהתובעת הוכרה כמוגבלת בניידות עפ"י תיק המל"ל והינה זכאית להטבות עפ"י הסכם הניידות, כולל קצבת ניידות והלוואה עומדת לרכישת רכב פרטי יציג בנפח 1300 סמ"ק, עם פטור ממיסים. התובעת מקבלת קצבת ניידות חודשית אך טרם מימשה את זכאותה להלוואה עומדת משיקוליה היא. כך גם לתובעת רכב משפחתי בו הינה מוסעת והיתה רוכשת לעצמה רכב גם ללא התאונה, לכן יש לחשב נזקיה רק לגבי הפרש העלויות בהשוואה לרכישה ואחזקה של רכב בהתאם להסכם הניידות. לפיכך סברה הנתבעת כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין ההוצאות העודפות בלבד שנאלצה להוציא בעקבות התאונה, ויש גם להתחשב בתועלת שתצמח ליתר בני המשפחה בשל השימוש ברכב, ובהתאם לחוו"ד השמאי מוגילבקין שאותו צרפה. עוד ציינה, כי בנסיבות אין לתובע הוצאות מוגברות בהיות הרכב אותו היא תקבל פטור ממיסים ולכן גם זול יותר מאחזקת רכב רגיל. לפיכך הסכימה להכיר בהוצאות נסיעה מוגברות בסכום של 100,000 ₪. 32. קביעת סכום פיצוי בשיעור של 100,000 ₪ מחד וניכוי קצבת ניידות בסכום של 289,960 ₪, כפי הנדרש בסיכומי הנתבעת, אינו סביר בעיני. אין ספק לטעמי, כי התובעת תנצל בעתיד את זכותה לרכוש רכב ולכן תזכה גם במלוא הזכאות לקצבת הניידות, כפי העולה מחווה"ד האקטוארית שצרפה הנתבעת. יחד עם זאת, סברתי כי סכום כולל בסך 400,000 ₪, שיתייחס גלובלית הן להוצאות הנסיעה בעבר והן להוצאות הנסיעה העודפות בעתיד, לנוכח הפגיעה הקשה בגפה הימנית התחתונה, מוצדק בנסיבות העניין. אין בסכום זה כדי להצדיק רכישת רכב לתובעת, אלא מתן פיצוי להוצאות העודפות הנגרמות לה כתוצאה מהצורך להתנייע מעבר לאדם רגיל באמצעות כלי הרכב ההופך להיות למעשה לרגלו של הקטוע. אין הנסיבות מצדיקות מתן פיצוי בגין שיעורי נהיגה לתובעת שככל אדם בשלב זה או אחר של חייה היתה לומדת נהיגה על חשבונה. עוד יצוין, כי אין בחומר הראיות התייחסות לעלות הצרכים המיוחדים ברכב הנכה בו תעשה שימוש התובעת, ולפיכך לא מצאתי לייחד סכום מיוחד לעניין זה אלא במסגרת הסכום הגלובלי דלעיל. קורס למידה 33. עפ"י חוו"ד ד"ר פרבר, זקוקה התובעת לעזרה בלימודים על מנת שתוכל לרכוש מקצוע מתאים לכישוריה ומגבלותיה. התובעת בסיכומיה עתרה לסכום גלובלי של 15,000 ₪, הנתבעת בסיכומיה סברה, כי המל"ל אפשר במימונו שיקומה של התובעת במסגרת קורס מחשבים בבי"ס ג'ון ברייס, ואין לכן מקום במימון עזרה לימודית נוספת. לא ברור לביהמ"ש איזה סוג של הסבה מקצועית, מעבר לקורס התכנות אותו נטלה, מבקשת התובעת לעצמה, במיוחד לא ברורה הטענה לנוכח טענת בא כוחה לנכות בשיעור כה גבוה שאינו מאפשר לה להשתכר למחייתה כלל. לפיכך, לא סברתי כי יש מקום בנסיבות המקרה לחייב בעלויות נוספות שאינן מוכחות לצרכי קורסי למידה, לשם הסבת מקצוע אליו לא מתכוונת התובעת לעבור כלל. עזרת זולת 34. בחוות דעתה ציינה ד"ר פרבר, כי התובעת עצמאית בכל הפעולות היומיומיות אך זקוקה להשגחה בנוכחות אדם בעת הרחצה. יחד עם זאת, הינה זקוקה לעזרה בעבודות משק הבית, לרבות קניות, ניקיון ותחזוקת הבית וכן לעזרה וטיפול בילדים עד להגעתם לגיל 4 ברוב שעות היום. בסיכומיה עותרת התובעת לעזרת זולת בשיעור של 150,000 ₪ לפי חישוב 4-5 שעות ליום בעלות של 65 ₪ לשעה, כולל זכויות סוציאליות ונסיעות. הנתבעת מצידה סברה, כי פיצוי גלובלי בסך 100,000 ₪ יותר ראוי בנסיבות העניין, שכן התובעת השתקמה ומסוגלת להתנייד בכוחות עצמה והעזרה לה היא נזקקת הינה עזרה המקובלת בין בני משפחה, לרבות עזרה בקניות ותחזוקת הבית, בגידול ילדים וכיו"ב, כך גם התובעת לא הוכיחה כי נדרשה לעזרה מיוחדת בשכר. תחילה יצוין, כי דרישת התובעת לפיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין 4-5 שעות עזרה ביום, בעלות של 65 ₪ לשעה, מתמטית אינה מגיעה ל- 150,000 ₪ לעבר ולעתיד עד תוחלת חיים כפי המצוין בסיכומיה ובכך הנני רואה טעות סופר. כשלעצמי סברתי, כי סכום הפיצוי המבוקש המתחלק בין עזרה לתובעת בבית לבין עזרה לתובעת עם הילדים, , ובהנחה סבירה שלתובעת ככל אישה צעירה יהיו ילדים נוספים, צריך שיעמוד מדי חודש בממוצע על 50 שעות חודשיות במכפלת 50 ₪ לשעה כולל הוצאות נלוות. סך כל ההוצאה החודשית תעמוד לעתיד על הסך של 2,500 ₪ לחודש ובמהוון על 828,435 ₪. לעבר סברתי, כי סכום גלובלי בסך של 150,000 ₪ נכון להיום, המתייחס לעזרת בני משפחה, שאין לי ספק שנדרשה בנסיבות לנוכח שיעור הנכות התפקודי הגבוה מחד, ובהעדר ראיות על הוצאות בפועל מאידך, יהלום ראש נזק זה לעבר. דיאטנית 35. לטענת התובעת, הינה זכאית לפגישות עם דיאטנית בשל מגבלותיה הגורמות כדרך הטבע להשמנה. התובעת מודעת לכך כי מומחית ביהמ"ש לא אישרה הוצאה זו, אך בכל זאת התבקש ביהמ"ש, לפי חוות דעתו של פרופ' איסקוב, לאשר שיעור של 800 ₪ לשנה בגין שתי פגישות. הנתבעת סברה, כי לא הוכח צורך זה וקביעותיו של פרופ' איסקוב נפסלו על ידי בימ"ש כמי שלא מונה מומחה בתחום השיקומי מטעם ביהמ"ש. בהעדר אסמכתא מתאימה בחוו"ד מומחית ביהמ"ש, אין מקום לפיצוי המבוקש, מה גם שכל חבר קופ"ח יכול לפנות לדיאטנית ללא כל עלות שהיא כחלק מזכויותיו לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. הפסדי זכויות סוציאליות 36. התובעת עתרה לפיצוי בסך של 775,000 ₪. הנתבעת סברה, כי לא הוכחה טענה זו ויש להעמיד זכות הפיצוי על סך של 25,000 ₪, המשקף את חלקו של המעסיק בהפרשים לפנסיה לפי 5%, והפסדי השתכרות של התובעת בפועל. כשלעצמי סברתי, כי חלקו של המעסיק יכול ויגיע כדי 7.5% מהפסדי השכר. יחד עם זאת לא הוכחו ברחל בתך הקטנה שיעור ההוצאה בפועל שיחול על המעסיק בכל הקשור עם הפסדי שכרה ולפיכך סברתי, כי גם סכום זה יעמוד גלובלית על 125,000 ₪, בהתחשב בהפסדי שכרה של התובעת לעבר ולעתיד. נזק לא ממוני 37. התובעת סברה, כי עפ"י שיעור נכותה ואשפוזה למשך 9 חודשים וכן אשפוזים אמבולטוריים נוספים יש לפצותה בסכום המרבי של 316,350 ₪. הנתבעת סברה כי שיעור נכותה עומד על 73.3% רפואית ובתוספת 240 ימי אשפוז, מגיע כדי 195,069 ₪. הנכות הרפואית הינה בשיעור של 73.3% ואליה יש להוסיף 263 ימי אשפוז (המתייחסים לאשפוז בבי"ח בלינסון לאחר התאונה, אשפוז שיקומי בשיבא לאחר שחרור מבלינסון וניתוח כירורגי בבי"ח השרון, לרבות אשפוז נוסף עקב זיהום). סך הכול עפ"י משערכת עומד הפיצוי על סך של 194,999 ₪. ניכויים 38. לטענת התובעת, יש לנכות עפ"י חוו"ד אקטוארית שמסר שי ספיר, סך של 473,774 ₪, נכון ל- 9.3.11, וכן תשלום תכוף מ- 13.5.08, בסך 20.000 ₪, ובסך הכול במשוערך 498,000 ₪. הנתבעת מצידה סברה, כי יש לנכות 20,000 ₪ מתאריך 14.4.08. סכום זה כולל הצמדה וריבית למועד הגשת הסיכומים עומד על 25,202 ₪. מעבר לאלה יש לנכות קצבאות נכות כללית לעבר ולעתיד עפ"י חוו"ד אקטוארית של שי ספיר, לרבות ריבית, בסך של 522,941 ₪. יחד עם זאת, מאחר והתובעת מסוגלת להמשיך ולעבוד, ומסוגלת להשתכר כדי 6,300 ₪ לחודש, כשנתון זה אינו בידי המל"ל, יש לחשב תגמולי המל"ל על בסיס ההנחה המקימה לה זכאות לקצבת עידוד בלבד, ולפיכך התבקש ביהמ"ש במסגרת סיכומי הנתבעת להורות על מינוי אקטואר לאחר שיהיו בידיו הקביעות העובדתיות לצורך עריכת חוו"ד בכל הנוגע לשכרה בעבר ובעתיד ובשים לב להתנהלותה שאם לא כן, עלולה הנתבעת להיות חשופה לכפל תביעה, דהיינו מן התובעת ומן המל"ל יחדיו (ע"א 343/85 עינת נ' מגדל,פ"ד מד(3)620(1990) סעיף 6 לפסק הדין, וכן ע"א 1492/05 דואני נ' מליחי, (לא פורסם, 14.12.2006) סעיף י' לפסק הדין). מעבר לאלה, יש לנכות את קצבאות הניידות המגיעות לתובעת כמי שמתכוונת ללמוד לנהוג ולנהוג ברכב, ולכן ישתלמו לתובעת עפ"י חוו"ד אקטוארית, בסכום כולל של 289,960 ₪. עוד סבר ב"כ הנתבעת, כי טרם מומשה הלוואת הניידות לה היא זכאית, בסך 16,130 ₪, ובשערוך למועד סיכומיו 17,842 ₪ שגם אותם יש להפחית מהפיצוי, כעולה מחוו"ד מוגילבקין מטעם הנתבעת. 39. אין חולק בדבר הצורך בניכוי התשלום התכוף בסך של 20,000 ₪ הכולל שכ"ט עו"ד ומע"מ. סכום זה משוערך להיום בצירוף ריבית עומד על 25,192 ₪. מסכום זה יש לנכות שכ"ט עוה"ד ומע"מ והיתרה לניכוי עומדת על 22,320 ₪. מעבר לאמור, יש לנכות קצבת נכות כללית בסכום של 522,941 ₪ (כולל ריבית) אליה יש להוסיף את קצבת הניידות המשתלמת ואמורה להשתלם לאחר שנטלתי בחשבון את שיעור הניידות לה נזקקת התובעת בנסיבות המקרה והנחתי כי תעשה שימוש בזכויותיה אלה ככל אדם סביר אחר במקומה ואף תרכוש מכונית מתאימה. לפיכך יש לנכות על פי חווה"ד האקטוארית גם הסך של 289,960 ₪ כגמלת ניידות, בהתאם לחישוב שערך ב"כ הנתבעת בסעיף 6ג' לסיכומיו העולים בקנה אחד עם חוו"ד האקטואר שי ספיר לעניין קצבת הניידות ויכולת השתכרותה של התובעת כפי שהינה נלקחת בחשבון גם בפרק הפסדי השכר דלעיל כמו גם ההנחה כי תנהג ברכב והצורך לשערך את תגמולי העבר. אשר להלוואה העומדת אין לנכותה לאור פס"ד של ביהמ"ש העליון ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר ( לא פוסם, 29.2.2012). כך גם לא סברתי כי יש למנות אקטואר לאור כושר השתכרותה של התובעת במקום עבודתה האחרון שכן הנחת המוצא מבחינתי הינה שהינה מסוגלת במומה להשתכר סכומים נמוכים בהרבה מכפי הפסדי שכרה דלעיל ולכן אין מקום לבחינות תיאורטיות. סיכום 40. פירוט ראשי הנזק השונים המזכים בפיצוי הינם אם כן כדלקמן: א. הפסד השתכרות לעבר 344,677 ₪. ב. הפסד כושר ההשתכרות לעתיד 1,617,378 ₪. ג. תותבות וציוד נלווה עד תוחלת חיים 513,477 ₪. ד. מקלות הליכה עד תוחלת חיים 2,000 ₪. ה. כסאות גלגלים עד תוחלת חיים 25,215 ₪. ו. הוצאות לצורכי פעילות גופנית עד תוחלת חיים 15,000 ₪. ז. התאמת דירות המגורים 10,000 ₪ ח. ניידות 400,000 ₪. ט. עזרת זולת לעבר ולעתיד 978,435 ₪. י. הפסד זכויות סוציאליות 125,000 ₪. יא. נזק לא ממוני 194,999 ₪. סה"כ: 4,226,181 ₪. מסכום זה יש לנכות התשלום התכוף לאחר שינוכה ממנו שכ"ט עוה"ד והמע"מ, ויתר תגמולי המל"ל ובסה"כ ינכו הסך של 835,221 ₪. ליתרה בסך 3,390,960 ₪ יצורף הפיצוי המוסכם בסך 2,500 ₪ בגין הנזק הגניקולוגי ככל שטרם שולם ובסה"כ תיוותר יתרת פיצוי לתשלום בסך 3,393,460 ₪ שתישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. 41. מעבר לאמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 516,145 ₪, וכן הוצאות המשפט המתייחסות לחוות דעתו של פרופ' איסקוב, חוו"ד משה קצין ועדויות העדים השונים שזומנו על ידי התובעת, אך בהתעלם משכ"ט חוות דעתו של שלומי מערבי ושכר עדותו בביהמ"ש שכן לא היה בה כל תועלת מצד התובעת לצרכי הדיון. עוד תישא הנתבעת בסכום אגרת המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתה ועד ליום התשלום המלא בפועל. סכומי ההוצאות ישתלמו כנגד קבלות בדבר תשלום ההוצאה שיועברו לנתבעת מיד לאחר קבלת פסק הדין על ידי ב"כ התובעת. הנתבעת רשאית לשלם את הסכומים דלעיל בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסק הדין.אופנועתאונת דרכיםתאונת אופנוע