מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פסק דין גידול אווזים: א. רקע 1. מדובר בתובענה כספית, בסך קרן של 218,662 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, שהגיש התובע, במקור ביום 5.8.00, כנגד הנתבעים (כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 16.9.2001 - להלן גם: "כתב התביעה המתוקן"). 2. התובע הוא חקלאי, אשר בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה זו, ניהל עסק של גידול אווזים עד גיל של כ- 10 שבועות (להלן גם: "אווזים ירוקים"). 3. במסגרת הליך של גידול, פיטום ושיווק אווזים, מקבל המגדל, מן המדגרה, להקות של אפרוחי אווזים, מגדל אותם עד הגיעם לגיל של כ- 10 שבועות ואז מעביר אותם למפטם; בסיום הליך הפיטום מועברים האווזים למשחטה וממנה משווקים לקונים. 3.1 התשלום למגדל מתבצע, בד"כ, לאחר שהמפטם מעביר את האווזים למשחטה. 4. לטענת התובע, ניהלו הנתבעים 1 - 3 עסק בשם "אווזי הזהב" (להלן גם: "העסק") והתקשרו עמו, בהסכם בעל-פה, לגידול להקות של אווזים ירוקים, תוך שהם מתחייבים לשלם לו, ממועד מסירת האפרוחים לידיו ועד למסירתם למפטמים מטעמם, את התמורה הנקובה במחירוני הוועדה המייעצת של ענף עופות המים, באמצעות הנתבעת מס' 4(להלן גם: "החברה"), שהיא חברה בבעלות ו/או בניהול ו/או בשליטת הנתבעת מס' 2, אשר התחייבה לשלם לו תשלומים הנובעים מהתחייבויות הנתבעים 1 - 3 בשל העסק ו/או בגין גידול להקות האווזים הירוקים, כמפורט בסעיף 3.א. לכתב התביעה המתוקן (להלן גם: "ההתקשרות"). 5. הנתבעים מס' 1 ו- 6 הם בניו של הנתבע מס' 3; הנתבעת מס' 2 הייתה אשתו והיום גרושתו של הנתבע מס' 1; הנתבעים 6 ו- 7 עוסקים בפיטום אווזים ולידיהם מסר התובע, כמפורט להלן, להקות של אווזים ירוקים שגודלו על ידו (הנתבעת מס' 7 תיקרא גם "פו גרס"). 6. לטענת התובע, סך החוב בגין ההתקשרות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת כתב התביעה - עמד על 287,819 ₪ - ומתייחס ל- 3 להקות אווזים שגודלו על ידו במסגרתה: 6.1 בגין להקה א' - סך של 118,946.06 ₪, מיום 10.6.99; 6.2 בגין להקה ב' - סך של 72,084 ₪, מיום 12.7.99; 6.3 בגין להקה ג' - סך של 83,632 ש"ח, מיום 2.9.99. 7. לטענת התובע, מסרו לו הנתבעים 1 - 3, ע"ח ההתקשרות, שני שיקים משוכים על חשבונה של החברה, הנתבעת מס' 4 (להלן גם: "החברה"), ע"ס כולל של 118,946.06 ₪ (שיק מס' 10908 מח-ן 358475 משוך על בנק הפועלים ע"ס 59,473.00 ₪, ז.פ. 12.8.99; ושיק מס' 10909 מחשבון זה, בסך 59,473.06 ₪, ז.פ. 27.8.99 - להלן גם: "השיקים של החברה") וכן ארבעה שיקים ע"ס 14,000 ₪ כל שיק, מחשבון העסק - חשבון הבנק של הנתבע מס' 1 (להלן גם: "השיקים של העסק"). 8. השיקים של העסק נפרעו כולם. השיקים של החברה הופקדו למשמרת, ביום 21.7.99, בסניף הבנק, הנתבע מס' 5, אך אבדו בבנק. 8.1 במקומה נמסרו ע"י הבנק הנתבע מס' 5 (להלן גם: "בנק לאומי" - או "הבנק"), לבנק הפועלים, ביום 30.9.99, כתבי שיפוי עם הוראה למשוך את תמורת השיקים של החברה. 8.2 הוראת המשיכה בגין השיקים של החברה, שאבדו, חזרה מבנק הפועלים, ביום 3.10.99, בציון הכיתוב: "חשבון מוגבל". 9. על כן עומד סכום החוב, בגין ההתקשרות, בהפחתת הסכומים אשר שולמו (ונפרעו), על סכום התובענה, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשתה - על סך של 232,824 ₪. 10. התובע טוען, כי הנתבע מס' 6 (להלן גם: "ציון") חייב, במקביל, בתשלום עלות שתי להקות האווזים הראשונות אותן קיבל לידיו לפיטום, מן התובע, ואילו הנתבעת מס' 7 חייבת בתשלום עבור להקת האווזים השלישית שנמסרה לידיה לפיטום - בין היתר, גם לאור התחייבותה, בפניו, לערוב לתשלום הסכום - התחייבות שלטענתו הייתה תנאי למסירת הלהקה. 10.1 הבנק הנתבע מס' 5, חייב בתשלום סכום שני השיקים של החברה אשר אבדו אצלו, שכן, כאשר נמסרו כתבי השיפוי, במקומם - כבר הוגבל חשבון החברה והם לא כובדו. 11. בשלב מסוים ניתן פסק-דין כנגד הנתבעים 1 - 4 ו- 6, בשל העדר התייצבות, אולם בוטל לאור בקשה משותפת שהוגשה בהסכמה. 12. ניסיון-פשרה שנערך בין הצדדים, לא צלח ועל כן נשמעו בתיק הוכחות. 13. פרשת ההוכחות התארכה עד מאוד, בין היתר עקב הצורך לשמוע את התובע גם בחקירה ראשית. במסגרת ראיות התביעה העידו: התובע, במהלך מס' רב של ישיבות. במסגרת ראיות ההגנה העידו: הנתבעים 2 ו- 6, נציג הבנק מר אורי ישראלי, ונציגי הנתבעת מס' 7 ה"ה לז'ה יוסף ונתן ברמן. 14. במהלך המשפט הוכרז הנתבע מס' 1 כפושט רגל וההליכים המשפטיים כנגדו עוכבו ביום 6.2.07. 15. מלכתחילה יוצגו הנתבעים 1 - 4 ו- 6 ע"י ב"כ הנתבעת מס' 2, אולם בהמשך צומצם הייצוג רק לנתבעת מס' 2. הליך פשיטת הרגל של הנתבע מס' 3 בוטל וניתנה החלטה על פיזור התיק. מאז לא התייצב הנתבע מס' 3 ואיש לא ייצג אותו ואת הנתבעת מס' 4. ב. טיעוני הצדדים 1. לטענת התובע, מדובר בתביעה כנגד בני-משפחה אשר הקימו, באופן סדרתי, חברות, תוך ניסיון בשימוש אסור במסך ההתאגדות ותוך יצירת שובל של אנשים אותם הונו. 2. לטענת התובע, עשו בני-המשפחה שימוש בזהותם האישית עבור העסקים, אולם טענותיהם - הן כבעלי מניות ומנהלים בחברות והן בגין חיוביהם באופן אישי - היו תמיד זהות: "לא הם אחראים. מי שפעל באופן אמיתי הוא יוסי דדוש" - טענות אלה נדחו ע"י בתי המשפט השונים, בהליכים אחרים, לעניין חיובם האישי של אותם בני-משפחה. 3. לטענת התובע, חברה הנתבעת מס' 7, שותפה לענף האווזים, לבני משפחת דעדוש וסייעה להונות את יתר הנושים וכן בנק רשלני אשר לא פעל כנדרש בעת שאיבד את השיקים של החברה וגרר את התובע להליך ארוך ומיותר. 4. לגבי הסכום הנתבע, מתבסס התובע על הטבלאות שצורפו למוצגים ת/2, ת/3 ות/4, שלטענתו נערכו בידי הנתבעת מס' 2 ונמסרו לו על ידה, המפרטות את הסכומים המצוינים בסעיף 6 לפרק א' לעיל, לגבי כל להקה. 4.1 לטענתו, אמנם מגיעים לו סכומים נוספים בגין ימים נוספים של הגידול, אולם לשם פישוט ההליך ולאור ההתנגדות להגשת מסמך שנערך בידי רואה החשבון שלו, הוא מסתפק בסכומים שנרשמו בטבלאות. 4.2 לפיכך, יתרת החוב, לחודש ספטמבר 1999, עומדת על הסך של 194,386.94 ₪. 5. לגבי חיובה של הנתבעת מס' 2 - טוען התובע, כי כל תעודות המשלוח של אווזי הזהב אינן נושאות את הכותרת של החברה, אלא אווזי הזהב בלבד; הוכח, כי הנתבע מס' 1 החזיק חשבון בשם "אווזי הזהב" עם מס' תעודת הזהות שלו (ולא מס' הח.פ. של החברה) ומחשבון זה שולמה התמורה עבור חלק מלהקות האווזים. 6. לטענת התובע, הוכח כי הנתבעת מס' 2 עבדה בעסק שהיה שייך לנתבע מס' 1, שהיה בעלה אז ולחמה, הנתבע מס' 3. על כן - לטעמו - הואיל ומדובר בעסק משפחתי משותף, חייבת הנתבעת מס' 2 בחובות העסק הן מכוח חזקת השיתוף והן מכוח היותה מנהלת בעסק. 7. לטעמו של התובע, אין לקבל את טענת הנתבעת מס' 2 כי לא היה לה מעמד של ממש בחברה למרות שנרשמה בה כמנהלת והיא הייתה חותמת על השיקים - וכי בסך הכל מדובר בכסות לפעולותיו של הנתבע מס' 3. 8. לטענת התובע, תחת לדאוג שהשיקים של החברה (נשוא התובענה) יכובדו, הקימה הנתבעת מס' 2 חברה חדשה, זהה לחלוטין לנתבעת מס' 4 מבחינת בעלי המניות, המנהלת והפעילות ובשם דומה: "אווזי הזהב 1999 בע"מ" - ויצקה לתוכה את התוכן של הנתבעת מס' 4 ואת כל זכויותיה ונכסיה (להלן גם: "החברה החדשה"). 8.1 מובן - כך טוען התובע - שהחברה החדשה לא קיבלה על עצמה את חובות הנתבעת מס' 4, אלא רק את הזכויות והנכסים ובכך נתנה יד להברחת נכסים, נוסף על הודאתה בפיקטיביות ברישום הבעלות, במטרה לאפשר לנתבע מס' 3 לפעול תחת כסות של מישהו אחר. 9. התובע מפנה לעדותו, לפיה הנתבעת מס' 2 נתנה הוראות והייתה הרוח החיה בכל הנוגע לתשלומים שהיה צריך לבצע. הוא עותר לדחות את טענתה, לפיה תוספת חתימת הנתבע מס' 3 על השיקים נועדה לצורך "בקרה עליה". 10. לטענת התובע, הודתה הנתבעת מס' 2, כי לא עשתה דבר לצורך שמירה על האינטרסים של הנושים וכי לא הייתה תכלית להקמת החברה החדשה, אלא לצורך התחמקות מן החובות שיצרה החברה. 11. לטענת התובע, אף הודתה הנתבעת מס' 2, כי לא דאגה שיהיה כיסוי לשיקים ולא ידעה מה מצב חשבון הבנק למרות שחתמה על השיקים. 12. התובע טוען, כי הוכח שאין מדובר בחברה הראשונה של הנתבעת מס' 2 והיא ניהלה, אף קודם לכן, חברה בשם א.א. אווזי אשדוד יצוא (1988) בע"מ (להלן גם: "חברת אווזי אשדוד"), שבה לא היה הנתבע מס' 3 חלק מצוות ההנהלה: 12.1 את אווזי אשדוד החליפה הנתבעת מס' 4 ולאחר מכן - אווזי הזהב (1999) בע"מ החברה החדשה - כולן בניהולה של הנתבעת מס' 2. 13. על כן סבור התובע, כי ככל שמדובר בחברה, יש להרים את מסך ההתאגדות כנגד הנתבעת מס' 2, אשר פעלה כנגד האינטרסים של הנושים של החברה, וביניהם התובע, ועזרה ופעלה להברחת נכסי החברה לחברה אחרת באשכול-חברות, כדי לעשות שימוש שלא כדין בישויות הנפרדות של החברה. 14. לטעמו של התובע, תואמת הרמת המסך את דרישת סעיף 6 לחוק החברות, כאשר הנתבעת מס' 2 פעלה (לטענתה - ביחד עם יוסי דעדוש), באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה. 15. כמו"כ טוען התובע, כי ניתן גם "להרים מסך" במקרה של אשכול חברות, עקב יחסי הקרבה וחוסר ההפרדה בין החברות. 16. עוד טוען התובע, כי גם אם נקבל את טענותיה של הנתבעת מס' 2, שעשתה זאת לבקשתו של יוסי דעדוש, הרי שלאור היות פעולותיה מסווה לא חוקי לפעילותו של הנתבע מס' 3, בניגוד לצווי-כינוס והגבלה שחלו עליו באותה עת, יש לראות בכך פעולות חסרות תום-לב ואין לפטור אותה בטענתה זו. 17. לגבי חיובו של הנתבע מס' 5, הבנק, טוען התובע, כי כל פעולותיו של הבנק, בקשר עם השיקים של החברה, היו רשלניות באופן בלתי סביר: א. הבנק איבד את השיקים ולא ניסה ליתן הוראת משיכה לשיקים מבנק הפועלים, אלא רק ביום 30.9.99, בו הוציא את כתבי השיפוי. ב. כאשר חזרו הוראות המשיכה של כתבי השיפוי, בהעדר כיסוי, לא טרח הבנק לפנות אל בנק הפועלים לקבלת פרטי מושך השיק. ג. הבנק העביר, רק לאחר כחודש נוסף, את מסמכי החזרת כתבי השיפוי - אל התובע. 18. לטענת התובע, לא נתן הבנק כל הסבר של ממש כיצד לא הפקיד את כתבי השיפוי, כבר במועד הפרעון של השיקים, למרות שידע על האבדן כבר לפני יום 12.8.99. 19. לטענת התובע, לא טרח הבנק להמציא את נוהל הבנק למקרה של אבדן שיק, אולם טען, באמצעות נציגו, העד מר אורי ישראלי, כי הנוהל הוא הכנת כתב שיפוי ומסירתו לבנק הנמשך. 20. לטעמו של התובע, מאחר וכתבי השיפוי הוכנו רק בתאריך 30.9.99 ונשלחו אל הבנק הנמשך, הרי גם לשיטת הבנק מדובר בהתנהלות שלא בהתאם לנוהלי הבנק. 21. התובע מכחיש את טענת הבנק, לפיה סירב לקבל את כתבי השיפוי וזו הסבה להשתהות הבנק וטוען, כי לטענה זו של הבנק אין כל תימוכין בתרשומת כלשהי; הדבר אף לא נזכר בתצהיר מטעמו של הבנק - ועל כן מדובר בעדות כבושה, לאחר שהתברר כי העד פעל שלא בהתאם לנוהלי הבנק. 22. לטענת התובע, לא הוכיח הבנק, כי חשבונה של הנתבעת מס' 4 הוגבל ביום 19.8.99, למרות שאין פשוט מהגשת מסמך שכזה. 23. יתרה מכך, התובע מפנה לרישום המפורש על כתבי השיפוי, לפיו אם הלקוח מתנגד, יש לקבל את פרטי השיק מן הבנק הנמשך וזאת על מנת שניתן יהיה להגיש את כתבי השיפוי בלשכת ההוצל"פ - ופעולה זו אמור היה הבנק לבצע. 24. לטענת התובע, לא ניתן היה להגיש את כתבי השיפוי, כפי שהוכנו, בלשכת ההוצל"פ, שכן הם חסרים את הפרטים החשובים - שם מושך השיק, תאריך וכיו"ב. 25. לטענת התובע, כפי שהתחוור, העתיקה הנתבעת מס' 4 את פעילותה לתוך החברה החדשה - אווזי הזהב 1999 בע"מ - וסיימה את פעילותה שלה בחובות לאנשים שונים. לחברה החדשה היו רכוש - מכוניות ופעילות ולו היו בידיו השיקים המקוריים, יכול היה לפעול בלשכת ההוצל"פ הן כנגד הנתבעת מס' 4 והן כנגד החברה החדשה, בדרך של "הרמת מסך". 26. זאת ועוד, התובע טוען, כי מאחר והנתבע מס' 1 שילם עבור עסקי אווזי הזהב ו/או במקום החברה, מחשבונו האישי, בחודש דצמבר 1999, ניתן היה להראות המשך הפעילות גם בכך ולהרים את מסך ההתאגדות כנגדו, שנים טרם הפיכתו לפושט רגל, כשעוד ניתן היה להיפרע ממנו. 27. לטענת התובע, שטר כמוהו כפסק דין - בהתאם לפסיקה - בעת שהינו מוגש ללשכת ההוצל"פ ולו היו השיקים המקוריים בידיו, לא יכולה הייתה הנתבעת מס' 4 להעלות טענות סרק כפי שהעלתה בכתב הגנתה, לפיהן שילמה את השיקים, אלא הייתה צריכה להראות את התשלום בפועל. 27.1 לטעמו, הליך בלשכת ההוצל"פ הינו מהיר יותר והתובע יכול היה לקבל את החלק הגדול של תביעתו, בצורה מהירה וקלה ולא להיגרר להליך ארוך של עשר שנים. 28. לטעמו של התובע, אין חולק כיום על קיומו של סטנדרט גבוה המוטל על בנק בכל הנוגע להתנהגות מקצועית, לחובת ההגינות ולזהירות המוגדלת שעליו לנקוט ביחסיו עם לקוחותיו, סטנדרט החל עליו בשל היותו גוף מעין ציבורי, בשל מאגרי המידע הרחבים ואמצעי הפיקוח שברשותו ובשל היותו מפזר נזק טוב. 28.1 התובע מפנה לפסיקה שבה הוגדר הבנק ע"י בית המשפט, כ"סוכנות חברתית" וכ"נושה מקצועי" שבידו הידע והכלים לערוך בדיקות ראויות ולמנוע נזקים מלקוחותיו, עקב פעולות בחשבון שנעשו במרמה או בהעדר הרשאה וככזה, הוא חב בחובת זהירות כללית (מושגית) כלפי לקוחותיו. 29. לטעמו של התובע, החלה פעילותו הרשלנית של בנק לאומי באיבוד השיקים והסתיימה בהוצאת כתבי השיפוי המאוחרים ואי דרישת פרטים מן הבנק הנמשך, לאחר שכתבי השיפוי סורבו "אכ"מ". 30. לטעמו של התובע, הנזק שנגרם לו, מפעולותיו הרשלניות של הבנק, הוא סכום השיקים של החברה ועל כן, מדובר בנזק מלא. 31. על כן עותר התובע לחייב את הנתבע מס' 5 בסכום השיקים של החברה, 118,946.06 ₪, בהתאם למועד הפירעון של כל שיק. 32. לגבי חיובו של הנתבע מס' 6, מר ציון דדוש - בנו של הנתבע מס' 3, אחיו של הנתבע מס' 1 וגיסה של הנתבעת מס' 2 - טוען התובע, כי הוא אחד מבני המשפחה שחברו לצורך הונאתו והונאת אנשים כמותו. 33. לטענת התובע, היה מר ציון דדוש חלק מכל החברות הקשורות לגידול ופיטום אווזים, שנוהלו ע"י משפחתו בערבוביה, כאשר חלק מחברות נוספות הקשורות באווזים נרשמו בבעלותו והוא היה המנהל שלהן ובעל מניות. 33.1 בנוסף, הוא שימש כמפטם של אווזים והיה לו "עוסק מורשה" משלו לצורך כך. 34. לטענת התובע, העיד הנתבע מס' 6, כי בכל התקופות - ולא משנה מה שם החברה - הוא עשה את אותו דבר וגם הודה, כי אם שמו נרשם כשם המפטם בתעודת המשלוח, אזי המשלוח הגיע למשק במושב בן-זכאי וייתכן, כי הוא עצמו רשם זאת. 35. לטעמו של התובע, לא ניתן לקבל את טענתו של הנתבע מס' 6, כי רישום שם המפטם על תעודת המשלוח כיעד של האווזים, הינו רק כינוי, שכן יש לזכור, כי המדובר באדם בעל עוסק מורשה, העוסק בפיטום מזה שנים. יתרה מכך, חזקה היא, כי הוא עצמו, כשהוא רושם תעודת משלוח, יודע אם הוא מעביר את האווזים לעצמו כמפטם, או למישהו אחר- ועל כן יש לראותו כמפטם שקיבל את האווזים עפ"י תעודות המשלוח. 36. לטעמו של התובע, לא ניתן לקבל את טענתו של הנתבע מס' 6, כי בפעולותיו היה עובד של החברה, שכן לא טרח להציג ולו תלוש משכורת אחד של החברה. לא זו בלבד, אלא שבסעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע מס' 6, כי לא פעל מעולם בשם חברת אווזי הזהב - הנתבעת מס' 4, דבר הסותר את יתר טענותיו. 37. לטענת התובע, אחראי כל אדם לשלם עבור הסחורה שקיבל. כאשר המשחטה משלמת עבור אותו אדם, הרי הוא פטור מתשלום, אולם כאשר המשחטה מתעלמת מן התשלום ולא משלמת אותו, אזי נופל החיוב על המפטם, כמי שקיבל את הסחורה לידיו. 37.1 חיזוק לכך רואה התובע בדבריו של הנתבע מס' 6 עצמו, בניסיונו להבהיר את עדותו כי המפטם מחויב בתשלום עבור הגידול של האווזים, ע"י המשחטה, והסכום הנ"ל מועבר ע"י המשחטה למגדל. כאשר המשחטה לא מחייבת את המפטם, הרי שבית המשפט יכול לבצע את החיוב הנ"ל (במקום המשחטה) כפי שנדרש בתביעה והמגדל רשאי לקבל את התשלום ישירות מן המפטם, בהתאם לחיוב שיקבע. 38. לטעמו של התובע, הפטרת המפטם מחובתו לשלם למגדל, משמעה עשיית עושר ע"י המפטם, שכן הוא קיבל סחורה, עליה היה צריך להיות מחויב, ומשלא חויב - עשה עושר ולא במשפט ע"ח התובע - המגדל, שהיה אמור לקבל את התשלום בגין כך. 39. עוד טוען התובע, כי תעודות המשלוח אינן כוללות את השם "אווזי הזהב בע"מ", אלא רק את השם "אווזי הזהב". על כן מדובר - לטעמו - בלקיחת הסחורה ע"י העסק אווזי הזהב ולא החברה ומכאן שהחוב הוא של העסק המשפחתי אווזי הזהב, אשר הנתבע מס' 6 הינו חלק בלתי נפרד ממנו. 40. על כן עותר התובע לחייב את הנתבע מס' 6 בעלות כל משלוחי האווזים שהגיעו אליו כמפטם, כלומר: תשלום בגין להקות א' וב', המסתכם בסך של 184,456 ₪ ובהפחתת החלק היחסי מן התשלום שהתקבל, 56,000 ₪, עומד חובו של מר ציון דעדוש על הסך של 143,201,56 ₪ נכון לספטמבר 1999. 41. לגבי חיובה של הנתבעת מס' 7, טוען התובע כי חובה כלפיו - מקורו במספר עילות: התחייבות ישירה / ערבות בגין הסחורה שהוצאה ישירות אליה והמפטמים שלה; עשיית עושר; חלק מקנוניה שנעשתה עם יוסי דעדוש, לצורך הברחת כספים ונכסים השייכים לנתבעת מס' 4. 42. התובע טוען, כי בחודש אוגוסט 1999, כאשר היה ידוע שיש בעיות של תשלומים של משפחת דעדוש, הוא סירב להמשיך ולהוציא אווזים למפטמים של דעדוש. או אז הגיע נציג של פו-גרס, הנתבעת מס' 7, והבטיח לו שהנתבעת מס' 7 אחראית לתשלום. על כן, גם הוצאו האווזים עם תעודות משלוח של פו גרס בע"מ. 43. התובע טוען, כי אין מחלוקת שהנתבעת מס' 7 הייתה משחטה מתחרה של אווזי הזהב ו"באופן פלא" - כלשונו - כאשר אווזי הזהב מצויה בקשיים כלכליים, שיקים חוזרים פתאום נכנסת לתמונה המשחטה המתחרה, שמצבה הכלכלי איתן, ולוקחת את האווזים מן המגדלים של אווזי הזהב - אל המפטמים שלה. 44. לטעמו של התובע, יש לדחות את טענת הנתבעת מס' 7, שהוצגה באמצעות מנהלה מר לז'ה, כי אין לה אחריות לתשלום, אלא כל מגדל צריך לפנות אל המשחטה, גם אם המשחטה השנייה התערבה באמצע ונטלה את האווזים לחזקתה - כיוון שברגע שהמשחטה נוטלת את האווזים, היא מתחייבת הן מכוח הנוהג והן במצג שהציגה, לשלם בעבור אותם האווזים. 45. לטעמו של התובע, אם טענתו זו של מר לז'ה נכונה, הרי המצג שהציגו בפניו נציגיה של הנתבעת מס' 7 היה שקרי ובכוונה תחילה, שכן מטרת הצגתו הייתה לאפשר את שחרור האווזים שהתובע סירב לשחרר לטובת העסק של משפחת דעדוש, שאם לא כן לשם מה הייתה נחוצה התערבותה?! 46. התובע טוען, כי לקיחת האווזים באמצע ההליך בין מדגיר - מגדל - מפטם - ומשחטה, משמעו, כי התוצר הסופי, השווה כסף, נשאר בידי משחטה אחת (פו גרס) בעוד משחטה שנייה (אווזי הזהב) נותרה ללא מוצר או כסף, ובוודאי שאינה יכולה לשלם את התשלומים לחוליות שבשרשרת. 47. לטענת התובע, בהתאם לכל ההסברים שהובאו בפני בית המשפט על דרך התנהלות המשחטות, על המשחטה לקבל את התשלום מן המפטם עבור האווזים שהובאו אליו ולהעביר את התשלום למגדל בקיזוז ההוצאות שנשאה בהן המשחטה. 47.1 מכיוון שפו גרס התערבה ונכנסה לתוך הליך הגידול, היה עליה להעביר את התשלום הנ"ל - ישירות למגדל. 47.2 מאחר ופו גרס לא שילמה למשחטה השנייה - כיצד תשלם זו למגדלים?! 48. התובע דוחה את טענת הנתבעת מס' 7, כי שילמה עבור הסחורה של התובע ועוד מגדלים כמוהו - בדרך של קיזוז חוב שאווזי הזהב היו חייבים לה בגין תערובת שסיפקה לה והוא מפנה לפליאתו של העד נתן ברמן - איש השטח של הנתבעת מס' 7 - כשנשאל אם פו גרס סיפקה לאווזי הזהב תערובת. 49. התובע טוען, כי אם אכן התכוונה הנתבעת מס' 7 ליטול את הסחורה ע"ח החוב של אווזי הזהב, היה עליה לומר זאת מפורשות קודם לכן לאותם מגדלים, אשר הסתמכו על מצבה היציב ושמה של פו גרס. 50. לטעמו של התובע, ניתן לראות מן הכרטסת הממוינת לפי תאריכים עד ליום 30.9.11, שצורפה לתצהיר, כי אין פעולות קיזוז בסדר גודל של מאות אלפים - ותוספת פעולה חריגה זו לפעולות החריגות של התערבות באמצע הגידול ונטילת האווזים, מעידה כי המדובר בפעולה חסרת תום לב; פעולה המהווה הברחת נכסים של הנתבעת מס' 4 ע"י מי שאיננו בעלים כלל של החברה, מר יוסי דעדוש. 51. התובע מפנה לפסק הדין של הנתבע מס' 3, בת.פ. 4702/95, שלום תל-אביב, מיום 29.4.01, ולומד ממנו, כי מר לז'ה העיד לטובת מר יוסי דעדוש וסיפר, כי מר דעדוש סייע לו והוא החזיר לו טובה ועוזר כיום לבניו להפעיל את החברה וכן שילם עבורה את סכום המע"מ ורכש עבורה תערובת. 51.1 לטעמו, מעיד פסק הדין הנ"ל, כי השניים הללו, יוסי לז'ה ויוסי דעדוש, נחלצים, האחד לעזרת השני; טוענים טענות שקר אף בבתי המשפט ולמעשה, מנהלים את החברות שלהם בערבוב ובשותפות ועוזרים זה לזה להתחמק מתשלומים וחובות ולהגדיל את רווחיהם. 51.2 לטעמו, שיטה זו, הנעשית על גב של אנשים תמימים, קשי יום - כלשונו - איננה יכולה להיות מקובלת. 51.3 כך גם - לטעמו - איננה מקובלת עמדתו של מר לז'ה, לפיה אדם לאדם - זאב והוא יכול להגיע להסדרים עם אנשים כמו יוסי דעדוש, אשר גורמים לחובות אצל אנשים שלישיים כמו התובע, אך משאירים את יוסי לז'ה ויוסי דעדוש עם הכסף בכיס. 52. על כן, עותר התובע לחייב את הנתבעת מס' 7 - פו גרס, בחוב בגין להקה ג', אותה נטלה אליה ואל המפטמים שלה, בקיזוז החלק היחסי מן התשלום בסך 56,000 ₪ - כך שסך החוב עומד על 51,185.38 ₪, נכון לחודש ספטמבר 1999. 53. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי היא אשה קשת יום, המגדלת לבדה את צאצאיה ונגררת, מזה 11 שנים, להוצאות משפטיות עצומות ביחס ליכולתה, בשל חטא אחד: שלעת הגשת התביעה, הייתה כלתו של הנתבע מס' 1. 53.1 על כן היא מבקשת, כי גם אם תתקבל תביעתו של התובע או חלקה, כנגד נתבע אחר כלשהו, לא יימנע בית המשפט מלחייב את התובע בהוצאותיה, שכן - לטעמה - עצם הגשת התביעה כנגדה נבעה משיקולים זרים, על אף שברור היה לתובע ולב"כ, שכנגדה בוודאי אין לו כל עילת תביעה. 54. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי התובע בחר להתגולל עליה על אף שההסכם שבגין הפרתו הנטענת הגיש את תביעתו, נכרת בינו לבין הנתבע מס' 3, באמצעות הנתבעת מס' 4, אך ורק משום שלעת הגשת התביעה, כבר היה ברור לתובע כי לא יצליח להיפרע מנתבעים אלו, שכן הנתבע מס' 3 ירד מנכסיו ועסק בהתחמקות מנושיו, והתובע סבר (בטעות) כי הגשת תביעה כנגד כלתו של יוסי דעדוש, יהא בה כדי להוות לחץ יעיל עליו. 55. לטענת הנתבעת מס' 2, כתוצאה מהעדר עילה אמיתית, נוסחו עילות התביעה כנגדה - בצורה סתמית וכוללנית; התובע לא הצליח "להעמיד" גרסה עובדתית בתצהיר העדות מטעמו ובסיכומיו מנסה בא כוחו להישען על עילות חדשות. 55.1 בהקשר זה, מציינת הנתבעת מס' 2 את התנגדותה העקבית לכל ניסיון להרחבת או שינוי חזית. 56. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי "בזמן אמת", לא הייתה אלא ילדה כבת 20, שעבדה אצל הנתבע מס' 3 כפקידה והתובע ובא כוחו ידעו, כי העובדה שהייתה רשומה כ"מנהל" וכבעלים של 1% ממניות החברה (ש99% ממניותיה רשומות ע"ש אחותו של יוסי דעדוש, שכלל לא נתבעה) היא חסרת משמעות והתובע ידע שהוא "עושה עסק" עם הנתבע מס' 3 בלבד ובאמצעות החברה בלבד. 57. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי התביעה כנגדה נעדרת בעליל כל בסיס משפטי. 58. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי מדובר בתביעה חוזית רגילה, שעניינה הסכמים (עסקות) שנכרתו בין התובע לנתבעת מס' 4, באמצעות הנתבע מס' 3 וכי בינה באופן אישי לבין התובע לא נכרת כל הסכם; היא באופן אישי לא התחייבה כלפיו אפילו לא בשם הנתבעת מס' 4 ואף התובע הודה, כי הקשר החוזי נוצר בינו לבין הנתבע מס' 3. 59. לטענת הנתבעת מס' 2, כל פעולותיה בחברה היו פקידותיות שאף הן נעשו עפ"י הוראות חמה, הנתבע מס' 3, אותו כיבדה והעריצה והוא היה הבעלים האמיתי של החברה הנתבעת מס' 4. 60. לטעמה של הנתבעת, אין באחזקת 1% ממניות החברה ורישומה כ"מנהל" כדי לחייבה באופן אישי בעסקאות של החברה והיא סבורה, שלא עלה בידי התובע לבסס אפילו "ראשית ראיה" לקיום נסיבה כלשהי המצדיקה "הרמת מסך" בין החברה לבינה כ"בעלים" ולטענתה, התובע אפילו לא טען שהיא נהנתה באופן אישי מהפרת החובה (הנטענת) של החברה או של יוסי דעדוש לשלם לתובע את החוב הנטען על ידו. 60.1 לטעמה, "הרמת מסך" וייחוס חובות חברה לבעל מניות או למנהל, היא חריג שבחריג ואין מקום להפעילה במקרה זה. 61. לטעמה של הנתבעת מס' 2, הוכיח דווקא התובע, באופן ברור, כי הנתבע מס' 3 היה הבעלים האמיתי לא רק של הנתבעת מס' 4, אלא גם של חברות נוספות בשמות דומים, שעסקו באותו עיסוק; חברות אותן נהג לרשום על שם בני משפחתו. לטעמה גם ברור, שלעת כריתת ההסכמים, היה הנתבע מס' 3 "גביר", שרבים עשו עמו עסקאות ולאותה עת לתובע לא היה כל חשש לגבי מצבו הכלכלי או מצבה הכלכלי של החברה, ומשום כך עשה עמם עסק. 62. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי "בזמן אמת", כלל לא ידע התובע מיהם בעלי המניות בחברה. 63. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי במועד ביצוע העסקה בין התובע לנתבעים 3 ו- 4, לא היה לה יסוד סביר להניח, כי החברה ו/או הנתבע מס' 3 יפרו את ההסכם עמו ולא ישלמו לו, כנטען על ידו. 64. הנתבעת מס' 2 מוסיפה וטוענת, כי העובדה שהתובע לא תבע כלל את מחזיקת 99% ממניות החברה מוכיחה, שטענת "הרמת המסך" כנגדה נטענת מן השפה אל החוץ. 65. עוד סבורה הנתבעת מס' 2, כי התובע לא הוכיח קיומה של עילת התביעה מצידו גם כנגד החברה הנתבעת מס' 4 - לטעמה לא הוכיח את עצם קיום החוב ולא את סכומו - ודי בכך כדי לדחות את תביעתו כלפיה כמנהלת ובעלת מניות בחברה. 65.1 לטעמה, גרסתו של התובע בכתב התביעה ואח"כ בתצהירים (שלא התקבלו), הייתה "בליל" של טענות עובדתיות סותרות או חלופיות, בניגוד לדין, שלא אפשרה לנתבעים לנהל הגנתם. 66. עוד סבורה הנתבעת מס' 2, כי יש לדחות טענות עובדתיות שהעלה התובע ושנסמכות על פסקי דין שצירף לסיכומיו, הן בהיותן - לטעמה - "ניסיון פסול להרחבת חזית" והן לגופן, ובין היתר, העובדה שבאחד מפסקי הדין לא הייתה הנתבעת מס' 2 בעל-דין ובפסק הדין השני - מדובר היה בהתנגדותה לביצוע שני שיקים אישיים שלה וכישלונה של ההגנה, כמו גם בהליך הערעור על פסק הדין, נבע מן העובדה, שמר יוסי דעדוש לא התייצב לדיונים ולא העיד ובית המשפט סירב לקבל עדות-שמיעה במקומה. 67. עוד טוענת הנתבעת מס' 2, כי אבדן השיקים של החברה גרם לאיחור עצום בפעולת התובע בעניין ולאותה עת, כבר היה חשבונה של החברה מוגבל, אך לא זה היה המצב בעת משיכתם. 68. על כן עותרת הנתבעת מס' 2 לדחות את התביעה כלפיה ולחייב את התובע בהוצאות ריאליות. 69. הנתבע מס' 5, בנק לאומי לישראל בע"מ סניף קרית-גת מודה, כי איבד את השיקים של החברה, אך טוען, כי אין כל קשר סיבתי בין אבדן השיקים לבין אי יכולת התובע להיפרע מן הנתבעת מס' 4, מושכת השיקים, שכן הנתבעת מס' 4 כבר לא הייתה פעילה במועד פרעונם של השיקים ולא הוכח, ניתן היה לגבות את החוב עוד טרם מועד פירעון השיקים. 69.1 למעשה - כך טוען הבנק - ימים ספורים לאחר מועד פירעון השיק הראשון, החברה כבר הוגבלה לאחר שכבר לפני כן סגרה את שעריה. 70. לטעמו של הבנק, הוא הוכיח, כי גם אלמלי היו השיקים אובדים, והיו מוצגים לפירעון במועדי פרעונם, לא ניתן היה לגבותם. 71. הבנק טוען, כי לתובע אשם-תורם כדי 100%, שכן לא עשה דבר כדי להפחית את נזקיו, לנקוט בהליכים כנגד מושכת השיקים ואף לא עצר את הסחורה אשר הייתה בידו. בנוסף, סירב התובע לקבל את כתבי השיפוי בסמוך למועד פירעון השיקים. 72. לטעמו של הבנק, העובדה שהתובע ביקש את השיקים בטרם הגיע מועד פירעונם, מלמדת שהתובע ידע שהשיקים לא יכובדו ע"י הבנק הנמשך. 72.1 אף לשיטת התובע, הרי הוא העיד שעוד טרם מסירת השיקים היו בעיות עם הנתבעת מס' 4. 73. לטענתו של הבנק, לכתבי השיפוי שהחליפו את השיקים שאיבד - אותה משמעות משפטית לגבי גבייתם ולטעמו, גם אילו היו השיקים בנמצא, לא היה מצבו המשפטי של התובע, שונה ממצבו היום. 74. לטענת הבנק, תביעה זו היא ניסיון נואש של התובע לשלוח יד "לכיס עמוק", מאחר ושאר הנתבעים אינם בעלי יכולת פירעון. 75. לטעמו של הבנק, לא הרים התובע את נטל-השכנוע המוטל עליו שהשיקים (של החברה) לא כובדו בשל האובדן והמועד שבו נמסרו לו כתבי השיפוי. 76. הבנק טוען, כי טענתו של התובע, לפיה "העתיקה" הנתבעת מס' 4 את פעילותה לחברת אווזי הזהב 1999 בע"מ, אשר ממנה, לכאורה, ניתן היה להיפרע במועדי הפירעון - היא הרחבת חזית אסורה, שכן הועלתה לראשונה בסיכומיו, ולא נתמכת בתצהירים או בעדויות. 76.1 מעבר לכך, הוא תוהה, מדוע נמנע התובע מלפעול כנגד החברה החדשה. 77. לטעמו של הבנק, מאחר ולא היה כל פגם בהתנהלותו במקרה זה של אבדן השיקים, תביא כל הטלת חבות עליו למצב בלתי נסבל, בו בכל מקרה בו יאבד שיק והאוחז בשיק לא יצליח לגבות את השיק, ייאלץ הבנק לשאת בפירעון השיק. 77.1 דברים אלו מקבלים משנה תוקף - לטעמו של הבנק - מאחר והחשבון הנמשך הוגבל וממילא לא ניתן היה לפרוע את השיקים. 78. הבנק טוען, כי איננו צד לסכסוך העסקי שבין התובע למושכת השיקים ועל כן, לא ייתכן, כי לאור אי-פירעון השיקים יפנה התובע לבנק כדי שזה, האחרון, ייאלץ לשאת בפירעונם. 79. הבנק דוחה את טענת התובע, לפיה נמנעה ממנו האפשרות לפעול בלשכת ההוצל"פ, כנגד החברה החדשה, וככל שההליכים היו מהירים יותר, הרי שניתן היה להיפרע מן החברה החדשה: 79.1 לטעמו, משוללת טענה זו כל יסוד משפטי ועובדתי, שכן ברור לכל שאין אפשרות לפעול כנגד חברה בעלת אישיות משפטית שונה ועל התובע היה לפנות לבית המשפט בתביעה להרמת מסך. 79.1 לטעמו, ברור שלא ניתן היה לפעול כנגדה בגין שיקים שלא נמשכו על ידה. 80. הבנק מציין, כי אף לשיטתו, לא הגיש התובע תביעה כספית ו/או תביעה להרמת מסך כנגד החברה החדשה ודי בעובדה זו, לבדה, כדי ללמד, כי התובע היה מודע לכך שאין לו כל עילת תביעה כלפיה. 81. משכך, סבור הבנק, כי אבדן השיקים לא פגע, ולו במקצת, בתובע. 82. הבנק דוחה גם את טענת התובע לשיהוי וגרימת נזק בגינו וטוען, כי התובע הוא זה שגרם לשיהוי וסירב לקבל את כתבי השיפוי. 82.1 משכך, לא עשה דבר להקטנת נזקו. 83. בכל מקרה - טוען הבנק - מדובר בעיכוב של חודשיים ימים ואין זו תקופת זמן חריגה. 84. על כן, עותר הבנק לדחות את התביעה כנגדו ולחייב את התובע בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד. 85. הנתבע מס' 6, מר ציון דעדוש, בנו של הנתבע מס' 3, טוען, כי אין לו ידיעה אישית לגבי הכספים ששולמו לתובע, אך הוא מציין כי גם התובע, בתצהירו איננו טוען כי לציון היה קשר ו/או ידיעה ו/או נגיעה לעניין הכספים שלטענתו חייבים לו. 86. ציון טוען, כי לא ניהל את העסק ולא היה שותף הלכה למעשה בנעשה בו, הן מבחינה ניהולית והן מבחינה כספית, אלא התנהל, מגיל צעיר, בצילו של אביו, יוסי, כילדו הקטן ועבד לפרנסתו בעסק ללא יכולת ניהולית כלשהי. 86.1 לטעמו, עדותו לא נסתרה במהלך המשפט. 87. ציון טוען, כי העסק לפיטום ושחיטת אווזים במשק 10 במושב בן-זכאי נוהל בידי החברה הנתבעת מס' 4. 88. עוד מציין ציון, כי התובע העיד שמעולם לא קיבל תשלומים ולא ערך חשבונות עמו. 89. אשר לטענה, כי התובע מסר לו אווזים, תוהה הנתבע מס' 6 האם אכן מסר לו התובע אווזים באופן אישי, האם ראה אותו או נהג מטעמו? 90. הנתבע מס' 6 מציין, כי התובע לא העיד שהוא נהג במשאית והוא שמסר לו את האווזים - ומשכך, מדובר בעדות שמיעה, אותה שמע מנהגו, ויש לפסול אותה על הסף. 91. ציון טוען, כי בסך הכל היה עובד של אווזי הזהב ומוודא בשטח כי "הכל בסדר" ותוהה, האם בשל העובדה שהיה עובד מן המניין, יש לחייבו בחוב לא לו?! 92. ציון מכחיש, כי הוא היה מפטם בעסקאות האווזים וטוען, כי יוסי, הנתבע מס' 3, היה המפטם וכי התובע בונה קונסטרוקציה מוטעית, כדי לחייבו בחובות לא לו. 93. על כן עותר הנתבע מס' 6 לדחות את תביעת התובע כנגדו, על כל סעיפיה. 94. הנתבעת מס' 7 טוענת, כי לא הייתה צד להתקשרות ו/או להתחשבנות שבין התובע לנתבעים 1, 2, 3 ו- 4 וכי שילמה, בגין כל האווזים הירוקים שסופקו לה, למי שהתחייבה לשלם, דהיינו הנתבעת מס' 4, ואין לה כל חוב - בוודאי שלא כלפי התובע - בגינם. 95. הנתבעת מס' 7 מכחישה, כי התחייבה לשלם לתובע בגין להקת האווזים השלישית שנמסרה לה, או כי ערבה לתשלום בגינה לתובע. 95.1 לטענתה, לא נאמר ע"י התובע למי ערבה ובוודאי שלא נאמר מי היה מוסמך ליתן ערבות בשמה, כחברה בע"מ. 96. הנתבעת מס' 7 מוחה על טענות התובע, לפיהן חברה לבני משפחת דעדוש ועזרה להם להונות את הנושים. 97. הנתבעת מס' 7 מודה, כי תיתכנה "הבטחה" או "ערבות" בעל פה, אולם לטעמה, יש לבחון את הדברים עפ"י דיני החוזים בדומה לבדיקת קיומו של חוזה בכל תחום אחר - וטוענת, כי לא הוכחה וגם לא הייתה גמירות דעת אשר יצרה "הבטחה" או "ערבות" כנטען. 98. הנתבעת מס' 7 טוענת, כי אילו אכן ביקש התובע להסתמך על "הבטחה" או על "ערבות", היה עליו לדאוג שהמסמכים ייעשו בכתב. 99. הנתבעת מס' 7 מבקשת להעדיף את גרסת עדיה במשפט על עדותו היחידה של התובע, בעניינה, תוך שהיא מציינת, כי אם ימצא בית המשפט להסתמך על עדותו היחידה של התובע, עליו יהיה לפרט מה הניע אותו לעשות כן. 100. עוד טוענת הנתבעת מס' 7, כי התובע לא הוכיח את סכום תביעתו כנגדה, שכן לא הוגש על ידו חישוב חשבונאי - מתימטי כיצד הגיע לסכום שהוא מבקש לפסוק לטובתו - וגם מן הטעם הזה, יש לדחות את התביעה כלפיה. 101. אשר על כן, עותרת גם הנתבעת מס' 7 לדחות את התביעה כלפיה ולחייב את התובע בתשלום הוצאותיה, לרבות שכ"ט עו"ד. ג. התביעה כנגד הנתבעים 1, 3 ו- 4 1. מאחר והנתבע מס' 1 הוכרז, במהלך המשפט, כפושט רגל, עוכבו ההליכים המשפטיים כנגדו - ואין מקום ליתן כנגדו פסק דין. 2. מלכתחילה הוגש כתב ההגנה (המקורי - ובהמשך גם המתוקן) גם בשם הנתבעים 3 ו- 4, אולם בהמשך בוטל ייצוגם ע"י ב"כ הנתבעת מס' 2 והם גם נמנעו מהגשת תצהירי עדות ראשית ומלהתייצב לדיונים. 3. גם סיכומים לא הוגשו מטעמם של שני נתבעים אלו. 4. בנסיבות אלה, זכאי התובע לפסק דין כנגדם. 5. לגבי סכום התובענה, מתבסס התובע על הטבלאות ת/2, ת/3 ות/4. 5.1 האמנתי לתובע, כי מדובר בטבלאות שהוכנו ע"י הנתבעת מס' 2, בשם הנתבעת מס' 4. 5.2 הדברים גם אושרו, למעשה, ע"י הנתבעת מס' 2, שהודתה, כי מדובר בטבלאות הנראות כמו הטבלאות שנערכו על ידה. 5.3 הנתבעת מס' 2 אף אישרה את נכונות הטבלאות שהכינה והסבירה את אופן הכנתן בהתאם למחירון ת/1, משקל האווזים, מס' ימי הגידול ותוך הפחתת ההוצאות לכל להקה. 6. על כן, החוב לתובע בגין להקה א' עומד על 118,946.06 ₪ נכון ליום 15.6.99; החוב בגין להקה ב' - הוא בסך 65,510.88 ₪ נכון ליום 9.8.99 והחוב בגין להקה ג' - עומד על סך 65,930 ₪ נכון ליום 6.9.99. 7. ליום הגשת כתב התביעה הראשון עומד החוב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית - על 232,824 ₪. 8. על כן, הנני מחייב את הנתבעים 3 ו- 4 - שניהם ביחד וכ"א מהם לחוד - לשלם לתובע את מלוא הסכום התובענה, 232,824 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום הגשת כתב התביעה המקורי, 5.6.00, ועד ליום התשלום בפועל. 9. בנוסף, הנני מחייבם לשלם לתובע את הוצאות המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועדי הוצאתן וכן שכ"ט עו"ד בסך 117,000 ₪, כולל מע"מ. ד. התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 והנתבע מס' 6 1. משקבעתי , כמפורט לעיל, כי סכום התביעה הוכח והחוב בגין 3 להקות האווזים תואם את הסכום הנקוב בכתב התביעה נכון ליום הגשת התובענה, נותר לבחון האם ראוי לחייב גם את הנתבעים מס' 2 ו- 6, או מי מהם, בסכום התובענה, או כל חלק ממנו. 2. בהתאם לנטען בכתב התביעה המתוקן, ניהלו הנתבעים 1 - 3 ו/או מי מהם, עסק בשם "אווזי הזהב" והתקשרו עם התובע, בהסכם בע"פ, לגידול להקות של אווזים ירוקים. 2.1 עפ"י ההסכם, התחייבו הנתבעים 3 - 1 - כך נטען בכתב התביעה - ו/או מי מהם, לשלם לתובע תמורת גידול להקות של אווזים ירוקים, את הסכומים הקבועים במחירון המתפרסם ע"י הוועדה המייעצת של ענף עופות המים. 3. יחד עם זאת, במהלך חקירתו הנגדית, סיפר התובע (עמ' 26, ש' 5 - 6), כי "פנו אלי בזמנו ציון ויוסי דדוש וכן שמשון צברי שהיה איש השטח שלהם והציעו לי לגדל אווזים ירוקים והתחלנו לגדל להם, אחרי שהם ישבו איתי". 4. בעמ' 40 לפרוט', כשנשאל עבור מי גידל את האווזים הירוקים, השיב (ש' 24 - 30): "עבור האחים דדוש". ש. כל העסקים שלך מהרגע הראשון היו בשביל האחים דדוש? ת. נכון. ש. בשביל אף אחד אחר? ת. להם היו משחטה והם היו נעזרים לפעמים במפטמים אחרים. באווזים כל העסקים שלי הופנו לאספקה לאחים דדוש. היו גם מפטמים נוספים, שדדוש היו מפנים אותם אלי ואני הייתי מוציא להם את האווזים הירוקים, הכל בתיאום עם דדוש..." 5. לגבי אופן ועיתוי קבלת התשלום, סיפר התובע (עמ' 40 לפרוט', ש' 38 - 41): "...הכסף מגיע אלי רק אחרי שהמפטם משווק את האווז למשחטה ואז מורידים לו מה שמגיע לי ומעבירים את זאת אלי וממני מקזזים את עלות האפרוח ומעבירים את זה למדגיר. או שיש אפשרות שהוא היה מעביר את הכל ואני הייתי משלם למדגיר...". 6. יחד עם זאת הדגיש התובע, כי אין הסכם בינו לבין המדגיר ו"בסיכומו של דבר האווז מגיע למשחטה והיא מרכזת את כולנו..." (שם, ש' 46). 7. על אופן ההתקשרות סיפר התובע, כי "קבענו במשחטה. באתי וישבתי איתם. אני כבר לא זוכר מי ישב, אבל היה שם ציון, יוסי ואסתר שמה. אסתר היא בעלת הבית. ש. מה הייתה מהות ההסכם? ת. שאני מקבל אפרוחים, מגדל ומשווק להם אווזים ירוקים..." (עמ' 63, ש' 26 - 29). 8. יחד עם זאת, כשנשאל "ברחל בתך הקטנה", האם עשה עסקה עם הנתבעת מס' 2 - השיב בשלילה: "ש. אתה עשית עסקה עם אסתר דעדוש? ת. לא. הגעתי אליה רק כשהיא הייתה במשחטה. היא ניהלה את החשבון" (עמ' 56 לפרוט', ש' 41 - 42). 9. כאשר נשאל אם קיבל אי פעם שיק של הנתבעת מס' 2, השיב: "לא קיבלתי שיק של אסתר דעדוש" (עמ' 50, ש' 18). 10. אלא, שהתובע החליט לתבוע את כל המשפחה וכלשונו: "...אתה מדבר אתי על בן אדם שכל שני וחמישי החליף בנקים בסוף התקופה שעבדנו והחליף לי שיקים. ש. הוא זה יוסי דדוש? ת. יוסי דדוש, בכור דדוש, ציון דדוש. כל הדדוש זו חמולה..." (עמ' 45 לפרוט', ש' 31 - 34). 11. ובעמ' 52, משורה 14 ואילך סיפר התובע: "...אסתר ישבה במשחטה. לא בדקתי ברשם החברות אבל כולם היו... אסתר ישבה במשרד. המשרד היה במשחטה. ש. ומכך שאסתר הייתה במשרד אז היא המנהלת? ת. היא ניהלה את החשבונות מולנו. ש. ממה שאתה מעיד, הבנת שמזה שהיא ישבה במשרד, היא מנהלת כן או לא? ת. היא לא ניהלה לבד. ש. הקשבתי בתשומת לב למה שאתה מעיד וכך הבנתי שאת העובדה שאסתר דדוש היא מנהלת אתה למדת מכך שהיא ישבה במשרד וניהלה את החשבונות - כן או לא? ת. זו לא תשובה של כן או לא. ישבו חבורה. כולם היו מנהלים שם. כל המשפחה. ש. מאיפה אתה יודע, לא על כולם, אלא רק שהיא, אסתר דדוש, היא מנהלת? ת. נכון. שהיא אחד המנהלים. 12. ובעמ' 55, ש' 40 - 41 הוסיף התובע: "...אני יושב במשחטה וכולם יושבים לידי. אתה כועס וזה מרגיע אותך וזה אומר לך לא לדאוג. כל המשפחה ניהלה את זה". 13. בעמ' 60 לפרוט', ש' 2 טען התובע: "...כל המשפחה חייבת לי כסף. ש. למה לא תבעת את האשה של יוסי דדוש? ת. יכול להיות שעשיתי טעות. ש. הנכדים גם? ת. יכול להיות. אם הייתי ממשיך..." 14. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, העדפתי את גרסתה של הנתבעת מס' 2 על טענות התובע כלפיה. נחה דעתי, כי הנתבעת מס' 2, למרות שהחזיקה ב- 1% ממניות הנתבעת מס' 4 והייתה רשומה בה כמנהלת, כמו בחברה או חברות נוספות שהפעילו הנתבעים מס' 3 ושני בניו - הנתבע מס' 1 והנתבע מס' 6, לא הייתה בפועל, אלא פקידה שעשתה דברו של חמה הנתבע מס' 3, אותו העריצה וכיבדה. 14.1 היא הייתה פקידה אחראית, מקצועית. ייתכן בעלת סמכויות נרחבות, אך לא ניהלה את הנתבעת מס' 4, כשם שלא ניהלה חברה או חברות אחרות שבניהול הנתבע מס' 3 ובניו ורישומה כ"מנהל" וכבעלת מניות - נעשה לצרכיו של הנתבע מס' 3. 14.2 התובע עצמו, במסגרת סיכומיו, בסעיפים 19 ו- 20 לסיכומים - הפנה לפסיקה שקבעה, כי הנתבע מס' 3 היה מעורב ומחליט, אולם ביצע את הרישומים בחברות שניהל בהתאם לאינטרסים שלו באותם זמנים ובעיקר כדי לאפשר לו להמשיך ולנהל עסקיו, למרות שהייתה מניעה חוקית מלעשות כן בשל סיבות שונות שאין זה המקום לפרטן. 15. ההתרשמות היא, כי גם התובע ידע, בעת שהתקשר עם ה"ה דעדוש, כי ההסכם לא נכרת עם הנתבעת מס' 2, שהייתה צעירה מאוד, בתחילת שנות העשרים של חייה - וכמפורט לעיל, הודה במהלך חקירתו בבית המשפט, כי לא עשה עמה כל עסקה ומעולם לא קיבל ממנה שיק אישי. 15.1 אמנם הנתבעת מס' 2 לא זימנה את הנתבע מס' 3 לעדות כדי שיאשר את גרסתה, אולם בנסיבות שהתבררו במשפט, לאור מערכת היחסים בין הצדדים לאחר גירושיה מבנו - אין ספק, כי גם אם היה מתייצב, לא היה בוחר לסייע לה, מטעמיו הוא. 16. אולם גם אם לא הייתי מתרשם כך, נחה דעתי כי, בנסיבות תיק זה אין מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעת מס' 2 לחובות החברה - לא מכח מודל האחריות האישית עפ"י הוראות סע' 54 לחוק החברות שעניינו אחריות יחידי אורגן; לא מכח הוראות סעיף 6 לחוק החברות שעניינו "הרמת מסך" ואף לא מכח חובת תום הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים(חלק כללי), מאחר והנסיבות אינן תואמות את דרישת החוקים הנ"ל והפסיקה לצורך חיוב אישי. 17. התרשמתי, כי התובע סבר, כי הוא כורת הסכם התקשרות עם הנתבע מס' 3 ובניו, הנתבעים 1 ו- 6, שפועלים באמצעות החברה הנתבעת מס' 4 ולא סבר, כי התקשר אך ורק עם החברה. 18. התרשמתי, כי התובע לא היה ער להבדל בין החברה, כישות משפטית עצמאית, לבין הנתבע מס' 3 ושני בניו וסבורני, כי גם הנתבעים 1, 3 ו- 6 לא סברו, כי התובע מתקשר רק עם החברה - ומכל מקום, הם לא טרחו לערוך מסמך בכתב המגביל את התקשרותו של התובע - לחברה הנתבעת מס' 4. 19. הנתבעים 1, 3 ו- 6, גם לא התנהלו כמי שמנהלים את עסקם רק במסגרת הנתבעת מס' 4 ולא הקפידו על הפרדה בין פעילותם העסקית כפרטים, לבין פעילותה העסקית של החברה. 19.1 כך, בין היתר, אין תעודות המשלוח מטעמם (שבמוצגים ת/2 - ת/4 )נושאות את שמה של החברה, אלא את הכותרת "אווזי הזהב" ללא ציון המילה בע"מ וללא ציון מס' הח.פ. של החברה; 19.2 כך, בין היתר, כאשר שיקים אינם מכובדים, הם מוחלפים בשיקים של הנתבע מס' 6, מחשבונו האישי הנושא את הכותרת "אווזי הזהב", עם מספר תעודת הזהות של ציון. 20. בנדון זה העדפתי את גרסתו של התובע על גרסתו של הנתבע מס' 6 ולא קיבלתי את טענתו של ציון, כי התנהל "בצילו של אביו כילדו הקטן", כלשונו. 21. ההתרשמות היא, שהנתבעים 3, 1 ו- 6 ניהלו את עסקי האווזים בעסק בלתי מאוגד, שכלל גם את הנתבעת מס' 4, שהפעילה, בין היתר, את המשחטה. 22. אלא שהתובע, בכתב התביעה הגודר את הסכסוך, טוען, כאמור, כי העסק "אווזי הזהב" נוהל בידי הנתבעים 1 - 3 או מי מהם; הם אלו שהתקשרו עמו בהסכם והם שהתחייבו בפניו (סעיף 2 לכתב התביעה המתוקן) והנתבע מס' 6 (כמו הנתבעת מס' 7) חייב בתשלום בגין להקות א' וב' בגין העובדה שהן נמסרו לידיו (סעיף 16 לכתב התביעה המתוקן). 23. טענה זו לא ניתן לקבל, כיוון שהתובע עצמו הסביר, כמפורט לעיל, כי האווזים נמסרו לציון כמפטם ולא נהוג היה לחייב את המפטם ישירות בתשלום למגדל והחלוקה והתשלום בוצעו בידי המשחטה והוא, התובע, הרי הסכים לפרוצדורה זו. 23.1 אין ספק, כי מסירת האווזים הירוקים לפיטום בחווה של הנתבע מס' 6 נעשתה במסגרת העסקה שבין התובע לנתבעים 1, 3 ו- 4 ולא צומחת בגינה עילת תביעה עצמאית כלפי הנתבע מס' 6 כמפטם. 24. על כן, אף שנחה דעתי, כי הסחורה שמפורטת בתעודות המשלוח בהן נרשם שמו כמפטם, אכן הגיעה לידיו של ציון - הוא אף הודה, כי בחלק מן המקרים ייתכן והוא עצמו רשם את שמו בתעודות המשלוח - לא ניתן לחייבו אישית בתשלום התמורה, בגין עובדה זו. 25. על כן, נדחית תביעתו של התובע, מן הטעמים דלעיל, הן כנגד הנתבעת מס' 2 והן כנגד הנתבע מס' 6. ה. התביעה כנגד הנתבעת מס' 7 1. כמפורט לעיל, לגבי הנתבע מס' 6, לא ניתן לחייב גם את הנתבעת מס' 7 בתמורת להקה ג' שנמסרה לידיה, בשל עצם המסירה לפיטום, שכן העסקה נכרתה בין התובע לבין ה"ה דעדוש. 2. לטענת התובע, כי הנתבעת מס' 7 חברה לנתבע מס' 3 כחלק מקנוניה להברחת כספים ונכסים השייכים לנתבעת מס' 4, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת ואמירות כאלה או אחרת של נציגי הנתבעת מס' 7 בהליך משפטי אחר, אינן יכולות להוות בסיס למסקנה בענייננו. 3. הכלל הוא, כי נטל השכנוע בתביעה אזרחית מוטל על "המוציא מחברו" ואשר על כן, נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו ועוד בע"א 28/49 חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל (תק-על 50 (2) 5 נקבע, בין היתר, כי "כלל אוניברסלי הוא כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט... עליו הראיה". 4. כך יש גם לבחון את טענתו השלישית של התובע כלפי הנתבעת מס' 7, לפיה היא נתנה התחייבות או ערבות לתשלום תמורת להקה ג' שנמסרה לידיה וזו הייתה הסיבה שהתובע נעתר לבקשה לשחרר את הסחורה במסגרת ההסכם. 5. התובע טען, כאמור, כי בחודש אוגוסט 1999, נודע לו ונודע ברבים על בעיות של תשלומים במשפחת דעדוש ולכן הוא סירב להמשיך ולהוציא אווזים למפטמים של משפחת דעדוש. אז - לדבריו - הגיע נציג של פו-גרס והבטיח שהנתבעת מס' 7 אחראית לביצוע התשלום ועל כן, גם הוצאו האווזים הירוקים עם תעודות משלוח של פו-גרס. 6. בכתב התביעה המתוקן, בסעיף 16, טען התובע, כי "הנתבעת 7 חייבת את התשלום בגין להקה ג' אשר נמסרה לידיה... רק לאחר שהנתבעת מס' 7, באמצעות נציגה ו/או מי מטעמה, ערבו לתשלום בגין להקה זו". 7. בישיבה מיום 5.7.01, בעמ' 1 לפרוט', הבהיר ב"כ התובע, לשאלת בית המשפט, כי "בעת הוצאת המשלוחים האחרונים אל הנתבעת 7, סרב התובע לבצע את העברת הסחורה, האווזים, עד שלא קיבל בעצם התחייבות טלפונית מנציג פו-גרס בע"מ לערבותם לאותו תשלום. הם ערבים לאותו תשלום עבור הסחורה הזו" (ש' 8 - 10). 8. לעומת זאת, סיפר התובע, במסגרת חקירתו הראשית, בעמ' 37 לפרוט', בין השורות 15 - 20, כי הייתה זו הבטחה פנים אל פנים: "...אחרי שהתחילו כאן בעיות תשלומים מצד משפחת דדוש, לי היו אווזים במשק שהייתי אמור להוציא אותם ואז אני התעקשתי לא להוציא בלי שמישהו יהיה לי ערב על התשלום. פשוט לא הוצאתי את הסחורה. עירבו את פו-גרס והגיע אלי הביתה הנציג מטעם פו-גרס, הוא וצברי, האיש של דדוש, ואז הוא הבטיח שהוא מוציא את הסחורה ופו-גרס אחראית על התשלום ואז אני הוצאתי לו את האווזים שהיו לי במשק...". 9. למעשה, מלכתחילה לא נטען בכתב התביעה המקורי, כי עילת התביעה כנגד הנתבעת מס' 7 מבוססת גם על התחייבות מפורשת ובישיבה מיום 5.7.01 (עמ' 2 לפרוט', ש' 6 - 7) הצהיר ב"כ התובע, כי "בסע' 16 היה צריך להיכתב מלכתחילה, שהעילה כנגד הנתבעת מס' 7 - מבוססת גם על התחייבות מפורשת ובטעות זה לא נכתב". 10. בישיבה מיום 19.6.02 (עמ' 9 לפרוט' משורה 12 ואילך, הבהיר ב"כ התובע, כי מרשו לא הסכים לשחרר את אותה להקה "לפני שקיבל אישור מאחד ממנהלי השיווק של הנתבעת מס' 7, לפיה הנתבעת מס' 7 היא אחראית ל אותו תשלום". 10.1 התובע אמר אז, כי "אחד בשם נתן נתן את האישור. אינני יודע את שם משפחתו של נתן". 10.2 ב"כ התובע הבטיח "אנו נאתר את אותו נתן" (עמ' 9, ש' 22). ובהמשך: "כאשר נצטרך להציג את התצהירים או להביא את האנשים המתאימים - נביא אותם ונאמת אותם" (עמ' 10 לפרוט', ש' 22 - 23). 11. אלא, שהתובע לא זימן לעדות את אותו נתן ובמסגרת חקירתו בבית המשפט הוא טען: "...את נתן אני לא מכיר. הוא היה השליח. מי זה נתן? לא הכרתי אותו. זה לא אותו דבר כמו שבאווזי זהב. באווזי זהב היה לי קשר עם אנשים" (עמ' 55, ש' 1 - 2). 11.1 בישיבה מיום 6.2.07 חזר בו מדבריו אלו וטען, כי אמר אולי את הדברים ברגע של כעס... (עמ' 72, ש' 15 - 16). 12. מטעם הנתבעת מס' 7 העידו, כאמור, מר יוסף לז'ה, המנהל וגם מר נתן ברמן שהציג עצמו כאחראי על הרכש החי אצל הנתבעת מס' 7 בזמנים הרלבנטיים לתביעה. שניהם הכחישו, כאמור, מכל וכל, את הטענה בדבר מתן הבטחה או התחייבות או ערבות לתשלום תמורת האווזים שנמסרו לפו גרס לפיטום - אך משום מה, לא הוצגו בפניהם, במהלך חקירתם הנגדית, שאלות בדבר ההבטחה או הערבות הנטענת. 13. מר ברמן טען בתצהירו, כי הוא לא התחייב מעולם, בשמו או בשם הנתבעת מס' 7, לתשלום כלשהו בגין להקות החי שחולקו בין המשקים השונים וכי היחיד שהיה ועודנו המוסמך היחיד להתחייב בכל הקשור לצד הכספי, הוא מנהלה של פו גרס, מר יוסף לז'ה. 14. מר לז'ה העיד, בין היתר, כי כל הסיכומים מבחינתו סוכמו עם הנתבע מס' 3, מר יוסי דעדוש והוא לא נהג לפנות ישירות למגדל כדי לסכם עמו דברים. 14.1 לטענתו, תמורת האווזים הועברה לנתבעת מס' 4. 15. מר לז'ה הצהיר, כי פו גרס לא קיימה מעולם יחסי מסחר ישירים עם התובע והטענה בדבר ערבות שערבה כלפיו, הינה טענת בדים. 15.1 ואכן התובע הודה (עמ' 80 לפרוט', ש' 13 - 16), כי מעולם קודם לא פנה אל פו גרס לקבלת תשלומים וגם לא קיבל מהם שיקים. 16. העדפתי את גרסת ה"ה לז'ה וברמן על גרסת התובע בכל הנוגע למערכת היחסים עם הנתבעת מס' 7 ולערבות או ההתחייבות הנטענת לתשלום התמורה בעבור להקה ג'. 17. בנסיבות אלה, נדחית תביעת התובע כנגד הנתבעת מס' 7. ו. התביעה כנגד הנתבע מס' 5 1. כאמור, עותר התובע לחייב את הבנק בסכום שני השיקים של החברה, אשר הופקדו על ידו כ"שיקים מעותדים" - ואבדו בבנק. 2. מקובלת עלי גישת התובע, לפיה פעולותיו של הבנק ביחס לשיקים הללו, היו רשלניות - וחלקן אף באופן בלתי סביר. 2.1 אבדן שיקים מעותדים שנמסרו למשמורתו של הבנק, איננו אירוע שכיח והבנק לא נתן כל הסבר כיצד ומדוע אבדו השיקים. 2.2 גם אין הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר בהוצאת כתבי השיפוי לבנק הנמשך - רק ביום 30.9.99, כאשר לבנק נודע, לכל המאוחר ביום 12.8.99, על כל שהשיקים אבדו בתחומיו. 2.2.1 אמנם, הבנק טוען, כי השיהוי אירע בגין סירובו של התובע לקבל את כתבי השיפוי, אולם אין לכך כל תימוכין בתרשומת כלשהי והדברים אפילו לא נזכרו בתצהיר העדות הראשית מטעם הבנק - והועלו, כעדות כבושה, רק במסגרת עדותו של מר ישראלי בבית המשפט. 2.3 גם לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לעובדה, כי כאשר חזרו הוראות המשיכה של כתבי השיפוי בהעדר כיסוי, לא טרח הבנק לפנות לבנק הפועלים לקבלת פרטי מושך השיקים. 3. אין חולק על כך, שכיום נדרש מן הבנקים סטנדרט גבוה של התנהגות מקצועית, חובת הגינות וזהירות מוגברת ביחסיהם עם הלקוחות, ושבידם הידע והכלים לערוך בדיקות ראויות ולמנוע נזקים מלקוחותיהם - ועל כן, חב הבנק חובת זהירות כללית (מושגית) ובמקרה הנדון - גם קונקרטית כלפי התובע. 4. אלא, שהתובע לא הצליח להוכיח את נזקיו בעקבות אבדן השיקים והשהות בהוצאת כתבי השיפוי. 5. התובע איננו טוען, כי במועדי פירעון השיקים של החברה - ניתן היה לגבות את תמורתם מן החברה, מושכת השיקים וגם הוא ער לעובדה, כי מועדים אלו היו בסמוך להגבלת החשבון, ובהתחשב במועדי הליך ההגבלה, לא היו השיקים נפרעים. 6. התובע טוען, איפוא, כי אבדן השיקים לא אפשר לו להגישם למימוש בלשכת ההוצאה לפועל וכן מנע ממנו מלהיפרע את סכום השיקים מן החברה החדשה - שאליה העתיקה הנתבעת מס' 4 את פעילותה ולחברה החדשה היה רכוש, מכוניות ופעילות ולו היו בידיו השיקים של החברה, יכול היה לפעול בלשכת ההוצל"פ כנגד החברה החדשה בדרך של "הרמת מסך". 7. דא עקא, שהתובע לא הניח תשתית עובדתית לטענה, כי בהליכי הוצל"פ, יכול היה להיפרע את סכומי השיקים מן הנתבעת מס' 4, למרות שחשבונה הוגבל, או שהיו לה כספים או נכסים כלשהם. 8. התובע גם לא הניח תשתית עובדתית לטענתו, כי הנתבעת מס' 4 העתיקה את פעילותה לחברה החדשה ו/או שלחברה החדשה הייתה פעילות, נכסים וכספים שניתן היה להיפרע מהם את חובה של הנתבעת מס' 4. 9. יתרה מכך, מעבר לעובדה שטענה זו נטענה לראשונה בסיכומים וככזו היא מהווה הרחבת חזית אסורה, הרי שגם אם טענה זו הייתה נטענת מלכתחילה, ברור שהתובע היה נזקק להליכים משפטיים כדי ל חייב את החברה החדשה - בחובה של הנתבעת מס' 4. 10. אמנם הבנק מודה, בסעיף 37 לסיכומיו, כי התובע ביקש למשוך את השיקים של החברה מן הבנק טרם הגיע מועד פירעונם, אולם התובע איננו טוען, כי ביקש לבצע ניכיון שיקים. 10.1 נותרת רק המסקנה, כי התובע ידע שהשיקים לא יכובדו במועדי פירעונם ועובדה זו מחזקת את טענת הבנק, כי לא הוכח קשר סיבתי בין אבדן השיקים המעותדים לבין נזקיו של התובע. 11. התובע גם לא הניח תשתית עובדתית לטענתו, כי במועד הפרעון של השיקים של החברה הוא יכול היה להיפרע את החוב מן הנתבע מס' 1, טרם הכרזתו כפושט רגל ( וזאת, מעבר לקושי המשפטי לייחס לנתבע זה את חובות ההתקשרות והעסק). 12. אין, איפוא, מנוס מדחיית תביעתו של התובע גם כנגד הבנק הנתבע מס' 5. ז. סוף דבר 1. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעים 3 ו- 4 לשלם לתובע את הסך של 232,824 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום 5.6.00 ועד למועד התשלום בפועל. 2. בנוסף, הנני מחייבם לשלם לתובע את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועדי הוצאתן ועד ליום התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 117,000 ₪ כולל מע"מ. 3. התביעה כנגד הנתבעים 2, 5, 6 ו- 7 - נדחית ובנסיבותיו של תיק זה ונסיבות התובע - יישא כל צד בהוצאותיו. 4. זכות ערעור - בתוך 45 יום. בעלי חיים