מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פנסיה מוקדמת לעובד מועצה מקומית: לפנינו תביעת התובע, ששימש כרופא וטרינר רשותי במועצה המקומית אעבלין (להלן - המועצה וגם הנתבעת), לתשלום זכויות שונות עקב פרישתו לפנסיה מוקדמת מעבודתו במסגרת הליך הבראה שעברה המועצה. בטרם נדרש לגופם של דברים נציין, כי המועצה הייתה מיוצגת על ידי משרד עו"ד אילן מירון ולאחר הגשת הסיכומים הגיש עו"ד עסאם ח'טיב יפוי כח מטעם המועצה והודיע כי הוא משמש כיועצה המשפטי של המועצה וכי הוא ימשיך בייצוגה של המועצה בתיק זה. אלה העובדות הרלוונטיות לתביעה: התובע הינו רופא וטרינר אשר הועסק במועצה כרופא וטרינר רשותי החל מיום 1.9.1984 ועד ליום 1.12.2005. התובע הועסק ב 100% משרה. בתקופה הרלוונטית לתביעה נקלעה המועצה למצוקה כלכלית קשה. כמו כן, באותה תקופה, קוצצו באופן ניכר התקציבים, אשר העמידה המדינה לרשות הרשויות המקומיות ובכלל זה למועצה. משרד הפנים מינה למועצה חשב מלווה ויועץ משפטי. בנובמבר 2005 פוזרה המועצה על ידי שר הפנים אשר מינה במקומה ועדה למילוי תפקידי המועצה המקומית וראש המועצה. בד בבד, בשל מצבה הכלכלי הקשה, נדרשה המועצה לערוך וליישם תכנית הבראה שמטרותיה ויעדיה כללו צמצומים, חיסכון בהוצאות, התייעלות, פיטורי עובדים, צמצום מכסות כוח האדם וכיוצ"ב. המועצה החלה כאמור ביישום תכנית ההבראה עוד בשנת 2004 ובין היתר החלה בהליך של פיטורי עובדים ובכללם התובע. ביום 20.10.04 פנתה המועצה למשרד הפנים בבקשה לקבלת אישור לתנאי הפרישה של התובע. ביום 7.5.05 אישר משרד הפנים את פרישת התובע לפי סעיף 22 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970, לפיו זכאי התובע לגמלה בשיעור 40.64% מהמשכורת הקובעת ולמענק פרישה בשיעור 10.17 משכורות (ר' נספח ו' לסיכומי הנתבעת). הסתדרות המעו"ף ומרכז השלטון המקומי לא השכילו להגיע, במסגרת תכנית ההבראה, לכדי הסכמות על יתרת סכום היעד בפיטורי עובדים במועצה ונושא זה עבר להכרעת הבוררת, עו"ד אהובה מטסרו - הממונה על יחסי עבודה חיפה והצפון. בפסק הבוררין מס 13/05 קבעה הבוררת, בין היתר, כי וטרינר המועצה לא יפרוש לפנסיה, אלא משרתו תקוצץ במחצית (ר' נספח א5 לתצהיר התובע). ביום 22.9.2005 נערך לתובע שימוע לקראת קיצוץ משרתו במהלכו סירב התובע לעבוד בחצי משרה וביקש במקום זאת לפרוש לפנסיה מוקדמת. המועצה אישרה את בקשת התובע לפרוש לפנסיה, אולם, לאור החלטת בית הדין לעבודה מיום 11.1.06 בדבר ביטול פיטורי התובע, זומן התובע לשימוע חוזר (ר' נספח א8 לתצהיר התובע- מוצג ת/1). התובע פנה בכתב לועדת השימוע ביום 2.2.2006 וטען כי הועדה כבר החליטה להוציאו לפנסיה מוקדמת ואין הוא רואה טעם בשימוע חוזר ובשינוי החלטה זו (ר' נספח א9 לתצהיר התובע). ביום 1.12.2005 פרש התובע לפנסיה מוקדמת. ביום 30.3.2006 פנתה המועצה בשנית למשרד הפנים בבקשה כי יעדכן את תנאי הפרישה של התובע בתחולה מיום 1.12.2005 ויוסיף לתובע אחוזי פרישה בגין מצבו הבריאותי (ר' נספח ד לתצהירו של מר באסם עואד מטעם המועצה - מוצג נ/2). משרד הפנים אישר את יציאתו של התובע לפנסיה מוקדמת בשיעור קצבה כולל של 50.50% מהמשכורת הקובעת (הכולל הגדלת הקצבה בשיעור 8% עקב ביטול משרה) ומענק פרישה בשיעור של 10.63 משכורות קובעות (ר' מכתבו של מר ישראל שפיצר, ראש מינהל השירות במשרד הפנים, מיום 9.8.2006, נספח ה' לתצהירו של מר באסם עואד). לאחר פרישתו פנה התובע למועצה מספר פעמים בדרישה לקבלת הזכויות המגיעות לו, לשיטתו, עקב עבודתו ופרישתו מהמועצה. משדרישותיו לא נענו, הגיש תביעה זו שלפנינו. דיון והכרעה: תביעתו העיקרית של התובע הינה לקבלת דרגת פרישה 11+ ולתשלום ההפרשים הנובעים מתיקון דרגת הפרישה. בנוסף עתר התובע בתביעתו לתשלום פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, תשלום שכר בגין חודשים אוקטובר נובמבר 2005, הפרשות לקרן השתלמות והפרשי ריבית עקב איחור בהפרשות לקרן השתלמות, פדיון ימי מחלה, הפרש שכר לחודש אוקטובר 2003, פיצוי בגין הפרת חוזה, פיצוי בגין ניכוי מס ביתר ופיצוי בגין נזק לא ממוני. בסיכומיו זנח התובע את תביעתו להפרשות לקרן השתלמות והפרשי ריבית לקרן השתלמות, משכך לא נדון בטענה זו. נבחן את יתר טענות התובע אחת לאחת. זכאות התובע לדרגת פרישה עובר לפרישתו שהה התובע בדרגה 10+ בסולם דירוג הרופאים הוטרינרים במועצות המקומיות (ב- 7/96 קיבל התובע דרגה 10 וב-8/99 קיבל התובע תוספת שהייה - +). לטענת התובע, עם פרישתו זכאי היה לקבל דרגה אחת נוספת (11+). התובע מבסס טענה זו על הודעה בענייני עובדים מס' 612/94 שהוציא מנכ"ל משרד הפנים, לפיה עובד אשר ביום פרישתו משירות המדינה ימלאו שלוש שנים לשהייתו בדרגה, יועלה לדרגה שמעליה (סעיף ב' להודעה) וכן על ההסכם הקיבוצי מיום 7.9.95 בין מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות ובין ארגון הרופאים הוטריניים ברשויות המקומיות. מנגד טוענת המועצה, כי על פי סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב, אין המועצה מוסמכת להעניק תנאי פרישה חורגים ללא אישור הממונה על השכר. עוד טוענת המועצה כי בעת פרישתו של התובע פעלה המועצה במסגרת תכנית הבראה ולפיכך נדרש אישורו של משרד הפנים לתנאי הפרישה של עובדיה ואכן משרד הפנים קבע את תנאי הפרישה של התובע. לגופו של עניין טוענת המועצה, כי סעיף 79 לחוקת העבודה והודעה מס' 612/94 עליהם מסתמך התובע בתביעתו, אינם מציינים כי ההעלאה בדרגה הינה לדרגה 11. בנוסף טוענת המועצה כי הדרגה המרבית אליה יכול וטרינר רשותי להגיע היא 10+ ולא ניתן לקבל דרגת פרישה מעבר לדרגה המרבית בסולם השכר. יצוין כי במהלך קיום ההליכים בתביעה פנו הצדדים, כל אחד מטעמו, למשרד הפנים בשאלת זכאותו של התובע לדרגת פרישה. התובע פנה למשרד הפנים בבקשה להוסיף לגמלתו 8% נוספים בשל מצבו הבריאותי וכן לעדכן את דרגת הפרישה שלו. המועצה מצידה פנתה לקבלת התייחסותו של משרד הפנים לעניין זכאותו של התובע לדרגת פרישה ותוספת 8% לגמלת הפרישה של התובע. תשובה לפנייתה קיבלה המועצה במכתבו מיום 15.9.2009, של מר אברהם אמונה ממשרד הפנים, המשמש כמנהל תחום תנאי שירות וגמלאות ברשויות המקומיות. מר אמונה ציין במכתבו, כי בעניין הדרגה "לידיעתכם, דרגת שיא בדרוג הווטרינרים אינה מזכה בדרגת פרישה, והסכם מאי 97 לא חל על דרוג ווטרינרים". (ר' נספח ה' לסיכומי המועצה). לאחר שעיינו בכל החומר שהונח לפנינו מצאנו כי אכן כטענת המועצה, אין התובע זכאי לדרגת פרישה 11+. להלן טעמינו. המועצה הינה קופה ציבורית וככזו היא נתונה לפיקוח משרד הפנים, האחראי בהתאם לסמכויותיו וכרגולטור על ניהולן התקין של הרשויות המקומיות ועל התנהלותן התקציבית האחראית. מועצה מקומית, המצויה בתוכנית הבראה ומתפקדת תחת ועדה קרואה שמונתה על ידי משרד הפנים, כל פעולותיה וענייניה הכספים ובכלל זה העסקתם של עובדים, תנאי עבודתם ותנאי פרישתם, דורשים תיאום ואישור מוקדם של משרד הפנים. אחראי מטעם משרד הפנים בעניין שכר, תנאי שירות ופרישה הוא הממונה על תנאי השירות והגמלאות במשרד הפנים. על יחסי העבודה בין הצדדים חלה חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות. סעיף 79 קובע: "תשלום פנסיה - בעניין פנסיה לעת זקנה, לנכות, לאלמנה וכיו"ב, תנהג הרשות לגבי העובדים על-פי חוק הגימלאות של עובד המדינה, עד לחקיקת חוק גימלאות מיוחד לעובדי הרשויות." סעיף 79.2 לחוקה, ששאב לתוכו את ההודעה בענייני עובדים מס' 612/94, קובע: "הענקת דרגה לפורש לגמלאות- להלן הכללים בקשר להענקת דרגת פרישה לעובדים הפורשים לגמלאות: (א) דרגת פרישה תינתן לעובד בכפוף להמלצת הממונה. בהעדר המלצה, יקויים דיון בנדון בין ועד העובדים וההנהלה, לקביעת זכאותו של העובד לדרגת פרישה. (ב) עובד אשר ביום פרישתו מן השרות ימלאו שלוש שנים לשהייתו בדרגתו, יועלה לדרגה שמעליה. (ג) עובד אשר עד מועד פרישתו מן השרות קיבל תוספת שהייה בדרגתו במשך שלוש שנים לפחות, יועלה לדרגה שמעל דרגתו ויקבל בדרגתו החדשה תוספת שהייה. עובד אשר ביום פרישתו מן השירות, תמלא שנה אחת לפחות לשהייתו בדרגה, יועלה בחצי דרגה. עובד אשר ביום פרישתו מן השירות, תמלא שנה אחת לפחות מיום שהתחיל לקבל תוספת שהייה בדרגתו יועלה בחצי מדרגה. עובד אשר ביום פרישתו מן השירות, ישלים 40 שנות שירות ומעלה, יועלה בדרגה שלמה לאחר שהייה של שנה אחת בדרגתו. אם ביום פרישתו מן השירות טרם מלאה שנה בדרגתו - יועלה בחצי דרגה. (ז) עובד אשר ביום פרישתו מן השרות לא ענה לאחד הקריטריונים המזכים לדרגת פרישה כמפורט לעיל, אינו זכאי לדרגת פרישה. (ח) לעובד אשר נפטר במהלך שירותו, מאושרת דרגה נוספת מ-1 לחודש בו נפטר, ללא קשר למשך זמן שהייתו בדרגה עד לפטירה. עובד כנ"ל אשר נפטר במהלך תקופת ההסכם, תאושר דרגת הסכם מלאה אם לא קיבל אותה וכן דרגת פרישה מלאה ב-1 לחודש בו נפטר." בנוסף לחוקת העבודה, חל על מערכת היחסים שבין הצדדים ההסכם הקיבוצי מיום 7.9.1995 בין מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות לבין ארגון הרופאים הוטרינריים ברשויות המקומיות (להלן - ההסכם הקיבוצי). בעניין מסלולי הקידום קובע ההסכם הקיבוצי כדלהלן: "6. מסלולי קידום החל מ-1.1.95 נוספו 2 דרגות חדשות, 11, 12. איוש דרגה 12 יקבע במשותף בועדה המורכבת מנציגי מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות וארגון הרופאים הוטרינריים, לא יאוחר מיום 31.12.95. הכללת דרגה 12 במתח הדרגות של משרת רופא וטרינר בשלטון המקומי טעונה אישור הממונה על השכר והסכמי עבודה. לדרגה 11 זכאים רופאים וטרינריים המשובצים בתוקף תפקידם בדרגה 8 כדרגה תחילית: רופא וטרינרי ראשי ברשויות המקומיות הגדולות. רופא כנ"ל יקודם כעבור שנתיים מדרגה 10 לדרגה 11. לדרגה 10 זכאים רופאים וטרינריים המשובצים בדרגה 6 בדרגה תחילית: רופא ראשי ברשות מקומית בה מועסקים יותר מרופא אחד, וסגן מנהל המחלקה וטרינרית בעיר גדולה. רופא כנ"ל יקודם כעבור שנתיים לדרגה 10. רופאים וטרינריים בדרגה 8 אשר שהו בדרגתם 3 שנים ויותר, בתקופת ההסכם יקודמו לדרגה 9 ביום שמלאו, כאמור, 3 שנים ויותר לדרגתם." נשאלת השאלה האם התובע זכאי היה בעת עבודתו להתקדם בעבודתו לדרגה 11? בפרשת הסתדרות הפקידים ועובדי המינהל והמשק - מרכז השלטון המקומי, ביקשה הסתדרות הפקידים להפעיל את דרגה 16 ו-16+ בסולם הדירוג של עובדי הרשויות המקומית, הן כדרגת שכר לקידום שוטף והן כדרגת פרישה. בית הדין הארצי פסק כי הואיל ודרגה 16 אינה דרגה רגילה אלא דרגה מיוחדת, היא מוגבלת רק לבעלי תפקידים מסויימים ומוגדרים, ואלה דבריו של כב' השופט צור: "דרגה 16 היא דרגה בסולם הדירוג של העובדים המינהליים בשלטון המקומי (דרגה 16+ אינה דרגה נוספת אלא ביטוי לתוספת לדרגה הניתנת למי ששוהה בדרגה פרק זמן מסויים). דרגה זו הוספה בהחלטה של ועדת המעקב מיום 8.6.94 הפועלת מכח ההסכם הקיבוצי שבין הצדדים לשנים 1993-1996 ותוקפה ומעמדה הוא כשל הוראה בהסכם קיבוצי לכל דבר. יחד עם זאת, אותה ועדת מעקב מצאה לנכון להגביל את "מעמדה" של דרגה 16 בסולם הדירוג. הועדה קבעה כי, בפועל, דרגה 16 "תאוייש בתקופת ההסכם החדש על ידי משנים למנכ"לים, או בעלי תפקידים מקבילים אצל המעסיקים אשר אצלם לא קיים תפקיד משנה למנכ"ל" (סעיף 5 לעיל). הגבלה זו ברורה ומחייבת. למעשה תוכנה של הגבלה זו הוא שדרגה 16 אינה דרגה "רגילה" בסולם דרגות השכר אלא דרגה מיוחדת המוגבלת לבעלי תפקידים מסוימים ומוגדרים. אם דרגה "רגילה" בסולם מאפשרת יצירת מסלולי קידום המגיעים עד אותה דרגה, הרי דרגה "מוגבלת" אינה כזאת והיא מוגבלת למטרות שנקבעו לגביה ותו לאו. ..... אמור מעתה, דרגה 16 אינה דרגה "רגילה" ואין היא מאפשרת קידום לגבי מי שאינו משנה למנכ"ל או בעל תפקיד מקביל." (ר' ס"ק 1001/04 הסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשירותים - מרכז השלטון המקומי ואח', ניתן ביום 4/7/2005; ההדגשות אינן במקור - מ.א.ח.; להלן - פסק דין הסתדרות הפקידים). גם בענייננו, כפי שעולה מההסכם הקיבוצי של הרופאים הוטרינריים, דרגה 11 בדרוג הרופאים הוטרינריים אינה דרגה רגילה, אלא דרגה מיוחדת הפתוחה אך ורק לרופאים וטרינריים ראשיים ברשויות המקומיות הגדולות היינו - מדובר בדרגה מיוחדת המוגבלת לבעלי תפקידים מסוימים ומוגדרים במקומות עבודה מסוימים. אין מחלוקת כי המועצה איננה נכללת תחת ההגדרה של רשות גדולה; משכך הדרגה המרבית אליה יכול היה התובע להתקדם בתפקידו במועצה היא דרגה 10, משכך התובע לא זכאי היה להתקדם, בעת עבודתו, לדרגה 11 - שהינה דרגה מיוחדת. משתובע לא היה זכאי לדרגה 11 בעת עבודתו, אין הוא יכול לזכות בה כדרגת פרישה. זאת ועוד, המועצה היא "גוף מתוקצב" כמשמעו בחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985. סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב, הדן ב"שינויים בשכר ובתנאי שירות" קובע: "(א) גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר; ........... (ב) על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א)." נוכח הוראת סעיף זה יש לבחון האם חוקת העובדה תואמת את "מה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה" (ר' סעיף 13 לפסק דין הסתדרות הפקידים, ס"ק 1001/04) סעיף 85.125 לתקשי"ר, הדן בכללי זכאות לדרגת פרישה - לזכאים לקצבה על-פי חוק שירות המדינה גמלאות קובע: "1. אירועים מזכים א) פרישת עובד לגמלאות בגין 60 ומעלה; ב) פרישת עובד לגמלאות מסיבות בריאות (אי כשירות רפואית), בכל גיל; ג) פטירת העובד במהלך השירות, בכל גיל, המזכה את שאיריו בקצבה. …………. 3. זכאות/אי זכאות לדרגת פרישה על פי דירוגים וקבוצות עובדים א) הכללים כמפורט בפסקה זו, יחולו על עובדים בדירוגים הבאים: מינהלי, מח"ר, עיתונאים, מהנדסים, הנדסאים, טכנאים, משפטנים, פרקליטים, בכ"מ, רוקחים, מקצ"ט, שירות החוץ; ב) הכללים כמפורט בפסקה זו, לא יחולו על העובדים בדירוגים שאינם מפורטים בסעף 3א) לעיל ........" הנה כי כן, התובע אינו זכאי לדרגת פרישה לפי סעיף 85.125 לתקשי"ר, מן הטעם שהוא פרש לפני גיל 60 (התובע פרש בגיל 52) וכמו כן אין הוא עובד באחד הדירוגים עליהם חל הסעיף. כאמור לעיל, המועצה מצויה בתוכנית הבראה וכל תנאי העסקתם ותנאי פרישתם של העובדים דורשים אישור של משרד הפנים. ראש מינהל שירות העובדים במשרד הפנים, מר ישראל שפיצר, אישר לתובע ביום 9/8/2006 הגדלת קצבה בשיעור של 8%, כך שקצבתו הכוללת תהא בשיעור 50.50%, וכן אישר מענק פרישה בשיעור 10.63 משכורות קובעות. מר שפיצר לא אישר לתובע דרגת פרישה נוספת (ר' נספח ה לתצהיר באסם עואד, מוצג נ/2). עוד יוטעם כי שני הצדדים, התובע והמועצה, פנו, כאמור במהלך הדיון, פעם נוספת למשרד הפנים בעניין דרגת פרישה נוספת לתובע, אך הפניה נדחתה. מר אברהם אמונה, מנהל תחום (תנאי שירות וגמלאות) ברשומ"ק במשרד הפנים, ציין במכתבו מיום 15/9/2009: "לידיעתכם, דרגת שיא בדרוג הווטרינרים אינה מזכה בדרגת פרישה, והסכם מאי 97 לא חל על דרוג ווטרינרים." (ר' נספח א7 לסיכומי התובע). התובע טוען בסיכומיו כי משרד הפנים הודיע על הסכמתו להעניק לתובע דרגת פרישה ולו משום כך זכאי הוא לדרגת פרישה. התובע צירף לסיכומיו כנספח 9, הודעת דואר אלקטרוני ששלח מר אברהם אמונה אל ב"כ התובע ביום 27.1.2010 ולפיה משרד הפנים מוכן להעניק לתובע דרגת פרישה, באם ימחק התובע את תביעתו ויוותר על כל תביעותיו כנגד משרד הפנים והמועצה. מכאן עולה, כי בניגוד לטענת התובע, משרד הפנים לא הודה בזכאותו של התובע לדרגת פרישה, אלא, כהצעת פשרה וכתנאי לסיום כל המחלוקות בין התובע, למועצה ולמשרד הפנים, הסכים משרד הפנים להעניק לתובע דרגת פרישה, ברם התובע לא פעל בהתאם להצעת משרד הפנים. בסיכומי התשובה הרחיב התובע וטען, כי כל הרופאים הוטרינריים הפורשים ברשויות המקומיות כדוגמת המועצה, מקבלים דרגת פרישה 11 ולגרסת התובע, עובדה זו אושרה על ידי משרד הפנים. משטענה זו של התובע עלתה רק בסיכומי התשובה שלו, ומשהתובע לא הוכיח את טענתו זו - אין בידינו לקבל טענה זו. בשים לב לכל האמור לעיל תביעת התובע לדרגה 11+ כדרגת פרישה - נדחית. כך גם נדחות כל תביעות התובע לתשלום הפרשים בגין דרגת פרישה. פדיון חופשה התובע טוען כי עם סיום עבודתו עמדו לזכותו 89.5 ימי חופשה (ר' תלוש שכר של התובע לחודש דצמבר 2005, נספח טו 48 לתצהירו) והוא זכאי לפדיון מלוא ימי החופשה. לגרסת התובע, בשלוש השנים האחרונות לעבודתו במועצה, היה הווטרינר היחידי ולא הייתה לו אפשרות לצאת לחופשה ולנצל את ימי החופשה שצבר. עוד טוען התובע, כי אין כל מגבלה על כמות ימי החופשה שניתן לצבור, וכי אם הייתה כזו, הרי שהמועצה מעולם לא התריעה בפניו על כך. התובע טוען בנוסף כי במועצה קיים נוהג של צבירת ימי חופשה מעל 55 ימים ונוהג זה גובר על כל הוראה אחרת, בהיותו מיטיב עם העובדים. מנגד טוענת המועצה, כי העובדים רשאים לפי חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, לצבור עד 55 ימי חופשה, ועובד אשר בסיום עבודתו, מספר ימי החופשה עולה על 55 ימים, מפסיד את זכותו לימי החופשה העודפים ומשכך מחקה המועצה את ימי החופשה העודפים. לאחר מכן טענה המועצה כי בסיום עבודתו עמדה יתרת ימי החופשה של התובע על 35.5 ימים בלבד. אין אנו מקבלים את עמדתו של התובע, לפיה זכאי הוא לפדיון מלוא ימי החופשה שעמדו לזכותו עם סיום עבודתו, כך גם אין אנו מקבלים את עמדת הנתבעת, לפיה עמדו לזכות התובע 35.5 ימי חופשה בלבד. לפי סעיף 34 לחוקת העבודה זכאים עובדים העובדים 5 ימים בשבוע לצבור עד 55 ימי חופשה. אין מחלוקת כי עם סיום עבודתו של התובע במועצה (1.12.2005), עמדו לזכות התובע 89.5 ימי חופשה, דהיינו, 34.5 ימים מעל המכסה. בנספח ז' לסיכומיה צירפה המועצה מסמך מיום 31.12.05 שכותרתו "רשימת ימי חופש שנתית מעל 55 ימים". ליד שמו של התובע נרשם: היתרה 34.5 ימים. לפי חוקת העבודה ועל פי רישומיה של המועצה, היה על המועצה למחוק לתובע את ימי החופשה שנצברו ביתר, 34.5 במספר ולשלם לתובע פדיון חופשה עבור 55 ימים. מן הראיות אשר בפנינו עולה כי המועצה שילמה לתובע פדיון עבור 35.5 ימי חופשה בלבד. המועצה טוענת, כי בסיום עבודתו עמדו לזכות התובע 35.5 ימי חופשה בלבד ומצרפת את תלוש השכר לחודש מרץ 2006, שאכן מצביע על כך כי לזכות התובע נותרו 35.5 ימי חופשה בלבד. מאידך גיסא התובע פרש מעבודתו ב 1.12.2005 כאשר עמדו לזכות 89.5 ימי חופשה. המועצה לא סיפקה כל הסבר סביר ומניח על הדעת לשאלה, מדוע מספר חודשים, לאחר שהתובע כבר פרש מעבודתו ומבלי שניצל את ימי החופשה שעמדו לרשותו לאחר פרישתו, עמדה לפתע יתרת ימי חופשתו על 35.5 ימי חופשה בלבד. המועצה אמנם טענה כי החליטה לנכות את ימי השביתה לעובדיה מימי החופשה ומשום כך נוכו 20 ימי חופשה מיתרת חופשתו של התובע ולכן שולמו לתובע בסיום עבודתו 35.5 ימי חופשה בלבד. אין אנו מקבלים טענה זו של המועצה. הטענה כי ימי החופשה נוכו בגין ימי השביתה נטענה בחצי פה, לא הוכחה ואף לא נזכרה בסיכומי המועצה, על כן יש לראותה כטענה שנזנחה. שנית, המועצה לא הוכיחה כי קיזוז ימי חופשה בגין ימי שביתה נעשה כדין. למעלה מכך, גם אם זכאית הייתה המועצה לנכות מהעובדים 20 ימי חופשה בגין השביתה, הרי שמאחר ובסיום עבודתו של התובע עמדו לרשותו 89.5 ימי חופשה, עדיין נותרו לזכות התובע, לאחר ניכוי עשרים הימים, למעלה מ- 55 ימי חופשה. בשולי הדברים נציין, כי אין אנו מקבלים את טענתו של התובע לפיה לא הייתה בידו האפשרות לצאת לחופשה. התובע לא הוכיח כי ביקש לצאת לחופשה והמועצה סירבה לבקשתו. כמו כן אין אנו מקבלים את טענת התובע, לפיה קיים נוהג במועצה המאפשר צבירה גדולה יותר מזו הקבועה בחוקת העבודה, משנוהג זה לא הוכח על ידי התובע. לסיכום פרק זה אנו קובעים, כי במועד פרישתו היה התובע זכאי לפדיון של 55 ימי חופשה. על המועצה לשלם אפוא לתובע פדיון עבור 55 ימי חופשה בניכוי 35.5 ימים ששולמו לו ובסך הכל - 19.5 ימים X 1,155 ₪ ליום = 22,522.5 ₪ שכר עבודה בתקופת שביתה אין מחלוקת בין הצדדים כי בתקופה שבין 3.9.05 ועד 14.10.05 התקיימה שביתה במועצה ובבית המטבחיים (עליו היה התובע אחראי) ואף הוא הושבת. לטענת התובע, הסתדרות הוטרינרים לא אישרה את השביתה ולכן הוא עבד כרגיל, למעט תקופה של שבועיים בה שהה בחופשת מחלה, אך לא קיבל שכר. ברם, התובע לא הוכיח כי עבד בפועל בימי השביתה, זאת בפרט לאור העובדה, כי הוא טוען ששהה בחופשת מחלה, ומשום כך אין מנוס אלא לדחות תביעתו לשכר עבודה בתקופת השביתה. עם זאת הואיל והתובע שהה בחלק מתקופת השביתה בחופשת מחלה, על המועצה לשלם לתובע בגין ימי המחלה, על פי תעודות המחלה שצירף, ברם זאת ככל שהמועצה לא שילמה לתובע בגין ימי מחלה אלה. הפרש שכר לחודש 10/2003 התובע טוען כי בחודש אוקטובר 2003 הופחת משכרו סך של 6,254 ₪ וזאת ללא כל סיבה. המועצה טוענת, כי התובע העלה טענה זו לראשונה בחלוף ארבע שנים לאחר מועד התשלום ומשכך, אין בידי הוועדה הקרואה אפשרות לבדוק את הסיבות להפחתה בשכר התובע בחודש זה. אין מחלוקת כי התובע עבד בחודש 10/2003 ומשכרו נוכה סך של 6,254 ₪, משהמועצה לא סיפקה כל נימוק להפחתה זו, אנו קובעים כי על המועצה להשיב לתובע את הסכום שנוכה משכרו בסך 6,254 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.11.2003 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הפרש דמי הבראה התובע טען כי על המועצה לשלם לו הפרש דמי הבראה בסך 1,700 ₪. בסיכומיו ציין התובע כי סכום זה, אשר לא היה שנוי במחלוקת, שולם לו רק לאחר דיון ההוכחות. משסך 1,700 ₪ שולם ללא הפרשי הצמדה וריבית, הוא תובע זאת וכן הוא תובע תשלום שכר טרחת עו"ד והוצאות, הואיל והתשלום בוצע לאחר דיון ההוכחות. בדיון שהתקיים ביום 22.6.2009 עלה מדברי ב"כ המועצה כי ככל הנראה נפלה טעות וכי התובע אכן זכאי להפרש בדמי הבראה בסך 1,700 ₪. כפי שעולה מסיכומי התובע ומהודעת ב"כ המועצה מיום 14/7/2009, אליו צורף תלוש שכר הגמלה של התובע לחודש 6/2009, סכום זה אכן שולם לו לאחר דיון ההוכחות בתלוש חודש 6/2009. לפיכך אנו קובעים כי על המועצה לשלם לתובע הפרשי הצמדה וריבית עבור סך 1,700 ₪ מיום 1.12.2005 ועד ליום 6/7/2009. פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים על פי חוקת העבודה, עובד הפורש מעבודתו לאחר גיל 55 זכאי לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים. בענייננו פרש התובע לגמלאות בהיותו בגיל 52 כאשר עמדו לזכותו 240 ימי מחלה. הואיל והתובע פרש מעבודתו בטרם הגיעו לגיל 55, לא היה זכאי, על פי חוקת העבודה, לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים. התובע טוען, כי פוטר מעבודתו, שכן, אולץ לפרוש שלוש שנים בלבד בטרם הגיעו לגיל 55, וזאת אך ורק כתוצאה ממעשיה ומחדליה של המועצה, שהביאה במו ידיה למצב כלכלי קשה. התובע טוען, כי לו הייתה המועצה מתנהלת כלכלית באופן נכון וראוי, כיאה לרשות ציבורית, הרי שהיה מתאפשר לו להמשיך לעבוד ולפרוש רק לאחר גיל 55 ולקבל לידיו פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים. לשיטתו של התובע, במעשיה אלה הפרה המועצה את חוזה העבודה עמו, את חובת תום הלב וחובת הנאמנות, אותם היא הייתה חייבת לו כמעסיקתו. לפיכך טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים, להם היה זכאי לו היה פורש לאחר גיל 55. מנגד טוענת המועצה, כי התובע הוא זה שביקש לפרוש לפנסיה מוקדמת ואף הסכים לתנאי הפרישה. עוד טוענת המועצה כי מצב כלכלי קשה של מעסיק אינו מהווה הפרת חוזה העבודה וכך גם פיטורי צמצום. המועצה טוענת כי פיטורי צמצום הוכרו כנימוק לגיטימי לפיטורים. מבחינה מהותית עותר התובע לקבלת פיצוי בגובה פדיון ימי המחלה להם היה זכאי, לו היה פורש לאחר גיל 55 - וזאת בשל הפרת הסכם העבודה על ידי המועצה. לגרסת התובע, העובדה כי המועצה בהתנהלותה נקלעה לקשיים כלכליים שהובילה להפסקת עבודתו - יש בה משום הפרת הסכם העבודה בין הצדדים. ראשית, צמצומים על רקע קשיים כלכליים, כמו גם פיטורים משיקולים עניינים וסבירים, במסגרת צמצומים על רקע של קשיים כלכליים, הינם לגיטימיים ואין בהם משום הפרת הסכם עבודה. כך גם עצם העובדה כי המועצה נקלעה לקשיים כלכליים, אין בה כדי להוות הפרת הסכם העבודה שבין הצדדים. כמו כן, בכל הנוגע לסיום עבודתו של התובע פעלה המועצה הן בהתאם להחלטת הבוררת והן בהתאם להחלטת משרד הפנים ולתכנית ההבראה, שנכפתה עליה. מדובר ב"גוף ציבורי" הפועל על פי חוק ומוסמך להעסיק עובדים ולהפסיק את שירותם, זאת בפרט כאשר מדובר בהוצאה מוקדמת לגמלאות בעילה של צורך בצמצום כח אדם (ר' לעניין זה גם ע"ע (ארצי) 158/09 ברוריה אור שחר - עיריית ראשון לציון, ניתן ביום 13.7.2009). שנית, הגם שהתובע עבד במועצה למעלה מ- 21 שנים, הרי שחוזה העבודה שלו הינו חוזה לתקופה בלתי קצובה ואינו טומן בחובו התחייבות של המועצה להעסיק אותו עד גיל הפרישה או עד לאחר גיל 55. ייתכן שלתובע היו ציפיות כאמור, אך ציפיות אלה אינן מחייבות את המועצה ואין כל וודאות כי אלמלא המשבר הכלכלי שפקד את המועצה, היה התובע ממשיך בעבודתו עד לאחר גיל 55, או כי היו נשארים לזכותו ימי המחלה. כבר נפסק לא אחת כי למעסיק הכח לפטר את עובדיו, בכפוף לדין. כמו כן, יכול והתובע היה בוחר לפרוש מעבודתו, מסיבותיו שלו, עוד בטרם הגיעו לגיל 55. למעלה מכך, מהשתלשלות העניינים, כפי שהוצגה בפנינו עולה בבירור, כי ההחלטה לפרוש מהעבודה נעשתה מרצונו המלא של התובע. לתובע ניתנה האפשרות להמשיך ולעבוד במועצה ב- 50% משרה, ברם התובע בחר שלא לעשות כן. מפרוטוקול השימוע שנערך לתובע ביום 22.9.2005 עולה, כי התובע סירב לקיצוץ במשרתו וביקש לצאת לפנסיה מוקדמת. כך עולה גם ממכתבו של התובע למועצה מיום 2.2.2006 (ר' נספח א9 לתצהיר התובע) בו הוא דורש מהמועצה לקיים את החלטת ועדת הפיטורים מיום 22.9.2005 להוציאו לפנסיה. בסעיף 4.6 לתצהירו (מוצג ת/1) ציין התובע: "המועצה פיטרה אותי והוציאה אותי לפנסיה מוקדמת כבר ב - 1.12.05. אני לא הסכמתי לעצם הפיטורים, אלא מאחר וכבר היה ברור שאני מפוטר, העדפתי לצמצם נזקיי ככל הניתן, ולקבל תנאים של פרישה מוקדמת, כפי שהוצע לי, במקום להמתין לקבלת קצבת הפנסיה רק בגיל 65 או יותר." הנה כי כן, בפני התובע הועמדה האפשרות להמשיך ולעבוד ב- 50% משרה, ברם התובע ביקש לפרוש בפרישה מוקדמת. היינו - ההחלטה לפרוש ולהביא לקיצו של הסכם העבודה בין הצדדים הייתה של התובע ושלו בלבד. התרשמנו כי החלטתו של התובע לפרוש לא נבעה מלחץ או כפיה, אלא מכך שהתובע לא רצה לעבוד בחצי משרה, כמו כן העדיף לקבל תנאי פרישה מועדפים בפרישה מוקדמת, על פני תנאי פרישה רגילים בהגיעו לגיל פרישה. לפיכך, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח שפרישתו הייתה מאולצת, אלא הוא עשה כן מרצונו החופשי ולאחר ששקל את כל האפשרויות העומדות בפניו. בנסיבות אלה ברי כי התובע אינו זכאי לזכויות, המגיעות רק בגיל 55, כך גם ברי כי אינו זכאי לפיצוי על כך שפרישתו המוקדמת מנעה ממנו להיות זכאי לאותן זכויות. לאור כל האמור לעיל תביעת התובע לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים - נדחית. התביעה לפיצוי בגין ניכוי מס במקור שלא כדין התובע טוען כי מסר לידי המועצה אישור ממס הכנסה, לפיו אין לנכות מס מפיצויי הפרישה שלו, עד לסך של 217,813 ₪, ויתרת סכום פיצוי הפרישה חייב בניכוי מס במקור בשיעור של 30%, אשר תשלומו יתפרס על פני מספר שנים. התובע טוען כי הגם שהציג אישור זה למועצה, הרי שהמועצה ניכתה מס מלא במקור מפיצויי הפרישה שלו, ולמעשה, לשיטתו של התובע, המועצה קיבלה ממנו הלוואה. אמנם התובע מודה כי הוא מקבל החזרי מס ממס הכנסה בעקבות כך, ברם טוען כי למעשה הוא מממן הלוואה מכספו למועצה, והיא מתעשרת על חשבונו. לפיכך טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפסד ריבית אלטרנטיבית בסכום מוערך של 10,000 ₪. מנגד טוענת המועצה, כי התובע הגיש את האישור ממס הכנסה באיחור ולכן חישוב וניכוי המס נעשה בהתאם להוראות הדין. יוטעם כי בעניין זה נקבע בבג"צ 165/63 יצחק הרפז (פיינברג) נ' הממונה על גביית השכר ואח', פ"ד י"ז 2581 כדלהלן: "... המס הוא מס המגיע מהעובד, על הכנסתו של זה. לא המעביד חייב בו אלא הוא משמש זרועו הארוכה של פקיד השומה וחייב לגבותו בעבורו ומטעמו. אמנם חובה היא לנכות "בשעת התשלום", על מנת שהתשלום לאוצר לא ישתהה ולא ידחה. למענו, למען האוצר בלבד, נקבע בחיקוק שהניכוי יעשה בשעת התשלום." הנה כי כן, הייתה זו חובתה של המועצה לנכות מס מכל סכום המגיע לתובע. התובע הציג בפנינו אישור ממס הכנסה מיום 19.2.2006, שעה שפיצויי הפרישה שולמו לו רק בחודש ינואר 2007, ברם מלבד אמירתו של התובע, לא הוצגה בפנינו כל הוכחה לכך שאישור זה אכן הומצא למועצה בטרם בוצע ניכוי המס בחודש ינואר 2007, משכך פעלה המועצה כדין בעת שניכתה לתובע את מלוא המס במקור. עוד נציין, כי אפילו נקבל את טענתו של התובע, לפיה מסר את אישור מס הכנסה למועצה במועד, הרי שלא ניתן לקבוע כי המועצה נהגה בניגוד לדין בעניין זה, ולכל היותר ניתן לומר כי נפלה טעות או כי המועצה הייתה צריכה לפנות אל התובע ולבקשו שימציא לה אישור ניכוי מס במקור, בטרם ביצוע התשלום, מכל מקום לא נגרם לתובע כל נזק, שכן התובע מקבל החזרי מס מרשויות המס בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. זאת ועוד, כספי המס שנוכו מהתובע, הועברו לרשויות המס ואינם בידי המועצה. גם משום כך אין כל שחר לטענת התובע לפיה קיבלה המועצה מאת התובע הלוואה והתעשרה על חשבונו. לאור האמור לעיל נדחית תביעתו של התובע לפיצוי בגין ניכוי מס הכנסה במקור. פיצוי בגין נזק לא ממוני התובע טוען כי כתוצאה ממחדליה ומעשיה של המועצה נגרמו לו נזקים לא ממוניים קשים. לטענת התובע, אי קבלת שכרו משך חודשים ארוכים (בשל המצב הכלכלי הקשה של הנתבעת), הלנת שכרו פעמים רבות וחוסר הודאות לגבי המשך עבודתו במועצה, כל אלה, לא רק שהם מהווים הפרה בוטה של חוזה העבודה, חובת הנאמנות וחובת תום הלב של המועצה, אלא שהם מנעו ממנו את האפשרות לכלכל את משפחתו. התובע טוען כי בעקבות התנהלותה הרשלנית של המועצה, נקלע הוא למצב כלכלי קשה, לא עמד בתשלומים השוטפים לרשויות השונות, התובע ואשתו נאלצו לסגור את העסק שהיה בבעלות אשתו, והתובע אף נאלץ ליטול הלוואות מהבנקים ומהשוק האפור ונאלץ למכור דירה שהייתה בבעלותו למימון התחייבויותיו. כל אלה, טוען התובע, הובילו גם להתדרדרות קשה במצבו הבריאותי והנפשי. לטענת התובע, משעסקינן בפיטורים שלא כדין ובהתנהלות חמורה ופסולה של המעסיק, יש מקום לפסיקת פיצוי לא ממוני. עוד נציין כי במסגרת טענתו של התובע לפיצוי בגין עגמת נפש, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים, שנמנע ממנו עקב פרישתו המוקדמת. מנגד טוענת המועצה, כי מדובר בעילה נזיקית אשר אין מקומה בבית הדין. כך גם טוענת המועצה כי מדובר בניסיון להקים עילה חוזית יש מאין, וכי לא הייתה הפרה כלשהי של חוזה העבודה בין הצדדים. עוד טוענת המועצה, כי לא הוכח כל קשר בין כשלון עסקה של אשת התובע לבין עבודתו במועצה. לשיטת המועצה, פיצויים בגין עגמת נפש ונזק לא ממוני יינתנו רק במקרים נדירים ואין זה המקרה המתאים. אשר לסמכות בית הדין - עילת התביעה בראש פרק זה נוסחה על ידי התובע כעילה חוזית, היינו - הפרת חוזה העבודה. משכך עילה זו היא בסכות בית הדין. בעניין זה נפסק : "עילת התביעה בתביעה, מושא ערעור זה, היא הפרת חוזה העבודה. סמכות של בית הדין לעבודה נקבעת על פי נוסח כתב התביעה, כפי שנוסח על ידי המערער (התובע) בכתב התביעה. משזו עילת התביעה, הסמכות לדון בה היא לבית הדין לעבודה. חברתי השופטת וירט - ליבנה מוצאת בתביעה סממנים נזיקיים. אם כוונתה לתביעה לסעד של פיצויים בגין נזקים ממוניים ואחרים, כמו נזק נפשי או הפסד השתכרות, אזי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 (להלן - חוק התרופות) כולו עוסק בפיצויים על נזקים עקב הפרת החוזה ללא הגבלה של סוג הנזק או הפיצוי. כך פסקו הערכאות השונות פיצוי בגין עוגמת נפש זה מכבר: 'אינני רואה, מדוע לא יזכה אדם, שסבל מאירוע כאמור, לפיצוי על האכזבה, החששות, הרוגז והתסכול שנגרמו לו, במסגרת התשתית המשפטית שנוצרה שבסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970' (ע"א 49/83 מ. קסרל ואח' נ' מאירוב פ"ד מ"א (2) 547, 552). כך לא שלל בית דין זה פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש מכח חוק התרופות במקרים המתאימים. אכן, יהיה מי שיסבור שעדיף למערער להשתית את תביעתו על עילה נזיקית, ואפשר שגם יצדק, אך משלא הלך בדרך זו, וביסס את תביעתו על עילה חוזית - הפרת חוזה העבודה, לא אנו צריכים להוביל את המערער (התובע) בדרך בה לא חפץ, ואם בחר לתבוע בגין עילה המקנה סמכות לבית הדין לעבודה, לא לנו לחסום את דרכו". (ר' ע"ע 687/05 אלי גור - מכתשים מפעלים כימיים בע"מ, ניתן ביום 15.11.200). משמדובר בעילה חוזית, גם פיצוי בגין עגמת נפש הוא בסמכות בית הדין (ר' דב"ע נה/3-283 חנה מרגלית - פז חברת נפט בע"מ, פד"ע כט 264). אשר לפיצוי בגין נזק לא ממוני - ההלכה היא כי פיצוי בגין נזק לא ממוני ייפסק רק במקרים קשים וחריגים: "אכן, מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת ליבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותסכול, ושמא יטען הטוען כי אם יפוצה עובד בשל כך גם על עוגמת נפשו בנוסף לפיצוי על נזקיו הממוניים - תהא לדבר השלכה מכבידה על יחסי העבודה. על כך נשיב כי לפי שפסיקת פיצוי על נזק לא ממוני נתונה לשיקול דעת הערכאה השיפוטית, והיא פרי שיקולי מדיניות שיפוטית, ניתן לצפות כי ינהגו ערכאות בתי-הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות, ובכלל זה להשפעתה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשים יפסק הפיצוי הנדון". (ר' דב"ע נג/3-99 משרד החינוך - דוד מצגר, פד"ע כ"ו 563, בעמ' 582; ההדגשה שלנו - מ.א.ח.) בענייננו, לאור אשר הוכח בפנינו, אין מדובר לטעמנו באותם מקרים קשים, נדירים וחריגים המצדיקים פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני - עגמת נפש. ברי כי אי תשלום שכר גורם לעובד נזק רב, אשר נותר ללא מקור פרנסה. על אף המצב הקשה אליו נקלעים העובדים כתוצאה מאי תשלום שכרם, הרי שאי תשלום שכר כשלעצמו אינו מזכה בפיצוי בגין עגמת נפש. המועצה, כמו רשויות מקומיות רבות באותה עת, נקלעה למשבר כלכלי חמור בעקבותיו נבצר ממנה לשלם שכר לעובדיה ואין מדובר באי תשלום שכר לתובע לבדו ומתוך כוונת זדון. המועצה אף החלה ליישם הליך הבראה שכל מטרתו הייתה להוציא את המועצה מהמשבר הכלכלי אליו נקלעה. בית הדין הארצי, אשר דן בשאלת ההשלכות של אי תשלום שכר ברשויות המקומיות קבע בפסק דין עיריית לוד - אבלין דהן, כי על אף מצוקת העובדים עקב אי תשלום שכרם, ועל אף העובדה כי מצבם הכלכלי הקשה של הרשויות, נגרם גם כתוצאה ממחדלי הרשויות עצמן, הרי שהאיזון הנכון, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של משבר הרשויות המקומיות, הוא בפסיקת פיצויי הלנה מופחתים בשיעור שנתי כולל של 25% (ר' ע"ע 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן, ניתן ביום 9/9/2004). מובהר כי הדרך הנכונה, באשר לנזקים שנגרמו לתובע עקב הלנת שכרו, הייתה בהגשת תביעות לפסיקת פיצוי הלנת שכר ולא בתביעה לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש. עוד נציין כי לא שוכנענו כי הקשיים הכלכליים אליהם נקלע התובע עובר לפרישתו, מקורם כולם באי תשלום השכר על ידי המועצה. התובע טוען עוד, כי במקרה של פיטורים שלא כדין יש מקום לפסיקת פיצוי לא ממוני. ראשית נדגיש, כפי שכבר מצינו לעיל, כי אין מדובר בפיטורי התובע, אלא בפרישה מוקדמת מרצון. שנית, גם אם היה מדובר בפיטורים, הרי שפיטורים אלו נעשו כדין. בנסיבות אלה לא מצאנו מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק ללא ממני. סוף - דבר בשים לב לאמור לעיל, חלקה הארי של תביעת התובע נדחה ורק מקצתה מתקבל, ועל המועצה לשלם לתובע את הסכומים הבאים: פדיון חופשה בסך 22,522.5 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.2005 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הפרש שכר לחודש 10/2003 בסך 6,254 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.11.2003 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין תשלום דמי ההבראה בסך 1,700 ₪ מיום 1.12.2005 ועד ליום 6.7.2009. שכר עבודה בגין ימי המחלה, על פי תעודות המחלה שצירף התובע, אך זאת ככל שהמועצה לא שילמה לתובע בגין ימי מחלה אלה (ר' סעיף 26 לעיל). ככל שהתובע זכאי לשכר בגין ימי המחלה - יווספו לשכר הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2005 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין. המועצה תשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. מועצות מקומיותפנסיה