פליטים מאתיופיה בישראל

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פליטים מאתיופיה בישראל:

מבוא



העותר, אזרח אתיופיה, עזב לפי הנטען בעתירה את ארץ מולדתו בשנת 2000 לאחר שנעצר ועונה בגין פעילותו בארגון ה- OLF (Oromo Liberation Front), (להלן: "הארגון" או "OLF"). הוא נמלט לקהיר, הוכר שם כפליט על ידי נציבות האו"ם לפליטים והתגורר במצרים משך מספר שנים. בשלב מסוים הוא אוים על ידי אנשי שגרירות אתיופיה בקהיר, ביקש סיוע ולא קיבל, בשנת 2008 הוא נמלט לישראל וביקש מקלט. נציבות האו"ם לפליטים (להלן: "הנציבות" או "נציבות האו"ם") סברה כי להכיר בו כפליט אך המשיב מס' 1 (להלן: "השר") דחה את בקשתו למקלט.




דחיית הבקשה נעשתה בהסתמך על המלצתה של המשיבה מס' 2, (להלן: "הוועדה" או "הוועדה המייעצת") אשר התבססה על חוות דעת שניתנה על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט (להלן: "היחידה" או "יחידת ה- RSD") (נספח מש/1). בעתירה מבוקש להורות על ביטול החלטת השר שלא להכיר בעותר כפליט וכן להורות למשיבים למסור לעותר העתק מחוות הדעת המלאה של היחידה.




המשיבים צרפו לכתב התשובה את חוות הדעת המלאה ובכך התייתר הדיון באותו חלק של העתירה. באשר להחלטה שלא להכיר במעמד העותר כפליט סבורים המשיבים כי לא נפל פגם בהחלטה, אין מקום להתערב בשיקול דעתו הרחב של שר הפנים וכי הנימוקים שעמדו בבסיס חוות הדעת של היחידה והמלצת הוועדה המייעצת – חוסר אמינותו של העותר ואי התקיימות התנאים המאפשרים הכרה בו כפליט – יש בהם כדי לבסס את החלטתו.



הרקע העובדתי כפי שנלמד מהעתירה ומהמסמכים



בכתב העתירה מתאר העותר כי נולד בשנת 1975 באתיופיה וכי הוא נוצרי אורתודוכסי ובן לשבט האורומו. הוא השלים 12 שנות לימוד ובמהלך לימודיו התיכוניים הצטרף לתנועת הנוער של הארגון. אביו של העותר היה קצין בצבא האתיופי, הואשם בקשרים עם ה- OLF ונאסר. הוא נמלט מאוחר יותר והצטרף לכוחות הארגון שלחמו להפלת השלטון. לימים הוקמה ממשלה זמנית שהארגון לא נמנה על שורות הגופים המרכיבים אותה ואביו של העותר נלקח מהבית באישון לילה על ידי קבוצת אנשים חמושים ולמשפחה נמסרה הודעה כי נפטר. העותר מאמין כי אביו נרצח על ידי המשטר בגלל שהיה פעיל רם דרג של מפלגת ה- OLF.




זמן קצר לאחר מות אביו של העותר נעצרה אמו. היא הייתה עצורה במשך שלושה חודשים ובעת המעצר הדרדר מצב בריאותה. היא שוחררה מהכלא ובחלוף זמן קצר אושפזה בבית חולים ונפטרה.




אשר לעותר עצמו – הוא היה פעיל כאמור בתנועת הנוער של הארגון ובמהלך שנות נעוריו עוכב ולעיתים נעצר בשל פעילותו. כתלמיד תיכון הוא הוזהר על ידי השוטרים לחדול מפעילותו ונדרש לחתום על התחייבות אך המשיך בפעילות כרגיל. מעת לעת שוטרים היו מעכבים אותו, חוקרים ולעיתים נוהגים כלפיו באלימות. בשנים מאוחרות יותר כאשר היה לו עסק משלו היה נחקר ונעצר בחשד שהוא תומך ב- OLF.




כמתואר בעתירה האירוע שגרם לעותר לעזוב את ארצו היה בשנת 2000 ובו הוא נעצר לתקופה של שלושה חודשים. המעצר החל בשעות ערב בביתו, הוא נלקח לחקירה שהתנהלה באלימות רבה כאשר החוקרים ביקשו לברר מה תפקידו ב- OLF; האם הוא מגייס כסף; זהות פעילים נוספים. הוא נלקח למתקן והוחזק שם בתנאים לא אנושיים. במהלך החקירה הוא הוכה וידו השמאלית נשברה.




כאשר הדרדר מצבו הבריאותי הוא שוחרר כנגד תשלום ערבות גבוהה, הושתו עליו תנאים מגבילים, העסק נסגר על ידי הממשלה והוא נדרש לחתום במשטרה מדי יום. לאחר זמן חדל מלהתייצב במשטרה ואל ביתו הגיע מכתב שדורש ממנו לשוב ולסור למשטרה. העותר נבהל, חשש ממעצר חוזר והחליט לצאת מאתיופיה. הוא קיבל סיוע ביציאה מקרוב משפחה עובד מדינה ומאדם אחר ועזב את אתיופיה באמצעות דרכון, בחודש אוגוסט 2000 בטיסה מאדיס אבבה לקהיר. מספר ימים לאחר הגעתו לקהיר הוא הגיש בקשה למקלט במצרים. מצרים דחתה תחילה את בקשתו ואולם לאחר שהגיש ערעור הערעור התקבל והוא הוכר כפליט (נספח ע/3 לעתירה).




העותר נישא לאישה שפגש בקהיר והתגרש; הוא עבד עבודות מזדמנות והיה מעורה בקהילת הגולים האתיופים בקהיר. בשלב מסוים הוא חלק דירה עם עיתונאי אתיופי בשם טריקו טולוואק (להלן: "טריקו") שביקש מקלט כפליט, הוכר ונשלח לקנדה. העותר מאמין כי הקשרים עם טריקו ועם אדם נוסף, היילה אסרסאהאגן גברמריאם, (להלן: "היילה") שהוא פקיד ממשלה אתיופי שערק מן השירות ובא לקהיר לבקש מקלט, נודעו לשגרירות האתיופית בקהיר. היילה, כך טוען העותר, השתמש במכשיר הטלפון הנייד של העותר ועשה בו שימוש כדי להתקשר לאנשי הבטחון במצרים בכדי להונות אותם ביחס לכוונותיו בקהיר. (הדברים מפורטים במכתבה של ד"ר ברברה הארל בונד – נספח ע/4). לאחר שהיילה ירד למחתרת החל העותר לקבל שיחות טלפון מאיימות מאנשי השגרירות האתיופית בשל כך שערק ממדינתו וסייע לאחרים והוא נדרש להתייצב בשגרירות. הוא קיבל שיחות מאיימות נוספות גם מאנשים דוברי טיגרית בבית קפה במרכז קהיר ובעקבות האיומים פנה לד"ר הארל בונד והופנה על ידה לארגון AMERA אשר פנה לנציבות האו"ם לפליטים במצרים, כתב לה שהעותר חושש לבטחונו האישי ונמנע מלישון בביתו (נספחים ע/5 ו- ע/6 לעתירה).




אותם אירועים שאירעו בקהיר הם היחידים שיש לגביהם תיעוד חיצוני שנערך לטענת העותר באותו זמן. במכתב שנכתב על ידי ארגון AMERA בקהיר לנציבות האו"ם במצרים ביום 28.3.07 (נספח ע/5) כותבת היועצת המשפטית קתרינה של כי העותר סומן כמטרה בשל קשריו עם היילה, שהוא חבר לשעבר בממשל האתיופי ובשל הקשרים עם טריקו שהוא עיתונאי. העותר, כך נכתב, חלק עם טריקו את מקום מגוריו. בפסקה השלישית למכתב נכתבו הדברים הבאים:



Dereje has lived peacefully in Cairo since September of 2000. He has not had any problems untill approximately 8 months prior to this date when he helped Hailay Asresahgan Gebremariam (please read Hailay's attached testimony for details). Since this time Dereje had been harassed by telephone and in person. Dereje was approached by three Ethiopians in a caf? and threatened. These men have details on him, his political history, refugee status and his address in Cairo. He is now sleeping in different places every night as he is scared that these men will act on their threats to kill him."




אותה עדות שלפי המכתב צורפה לו היא לטענת העותר - נספח ע/6 לעתירה - (ר' האישור שניתן על ידי באת כוח העותר לכך שזו העדות שנמסרה בסיום העדות). באותה עדות נכתב מפי העותר כי:


I have been followed for the last 8 months. I first noticed that I was being followed when I was in a caf? downtown Cairo. Three Tigray speaking men came and sat beside me and started to intimidate me. At first, they tried to make a conversation with me politely. Then they began to intimidate me and threaten me. They told me that each and every activity of mine in Cairo was under surveillance. They told me that I accused the Ethiopian government of political persecution at my UNHCR interview.

These three men accused me of betraying my country and helping others to betray Ethiopia as well. These men told me that I must report to the Ethiopian embassy. Then I must return back to Ethiopia immediately. They threatened to kill me if I do not do what they tell me."




בהמשך העדות מתאר העותר את הדברים שנאמרו לו על ידי אותם שלושה אנשים בדבר הקשרים שלו עם טריקו ועם הייילה וכן מפרט את השימוש שעשה היילה במכשיר הטלפון הסלולרי שלו לרבות קשר עם גורם בשגרירות האתיופיה.




המסמך השלישי הוא מכתבה של גב' ברברה הארל בונד שקיבלה את פנייתו של העותר לארגון AMERA כמתואר במסמכים הקודמים. מכתב זה ניתן בשלב מאוחר יותר, ביום 4.5.11, שבו מאשרת גב' הארל בונד כי קראה את עדותו של העותר בחודש מרץ 2007. היא מוסיפה כי העותר הוא שהביא אליה את היילה ואשתו והיא זו שגבתה באופן אישי את עדותו של היילה. היילה – כך היא כותבת – היה עורך דין שעבד עבור משרד הפנים באדיס אבבה והתעמת עם עמיתיו והממונים עליו בנושאים של זכויות אדם עד שעזב לקהיר – שם חיפשו אותו אנשי בטחון אתיופיים. הוא השתמש בשהותו בקהיר ובמגעיו עם גורמים שונים במכשיר הטלפון הסלולארי של העותר.




למרות המאמצים שנעשו העותר לא זכה לסיוע מנציבות האו"ם במצרים ולנוכח חששו הגובר כי אנשי השגרירות האתיופית יממשו את איומיהם כלפיו הוא חצה את גבול ישראל מצרים ובראשית חודש מרץ 2008 נכנס ללא היתר לישראל. בסמוך לאחר מכן פנה ובקש הגנה מנציבות האו"ם.




במסגרת זו נערך ראיון לעותר על ידי הנציבות ובו פירט את עברו ואת בקשתו. הנציבות ערכה חוות דעת מפורטת ביום 29.10.09 (נספח ע/14) והגיעה למסקנה לפיה יש להכיר בו כפליט תוך שהיא קובעת כי הוא אמין; קיים חשש מבוסס שהוא יירדף באתיופיה אם יוחזר אליה וקיימת עילה למתן מקלט לפי אמנת הפליטים. עוד נקבע כי העותר אינו יכול לחזור למצרים. בהערכת מהימנות העותר שנערכה במסגרת חוות הדעת נכתב כי:


The applicant was sufficiently consistent and detailed in relating his account on sevseral occasions. At interview he was able to clear up confusion, for example regarding the dates of his arrests in Ethiopia, and provided plausible explanations to questions and concerns put to him.

The applicant's claim of attracting the adverse attention of Ethiopian embassy officials in Egypt was well documented, and he provided further details, In a coherent manner, at interview. He recounted these complicated events in a plausible and non hesitant way which also supported their varacity."



בהמשך לפירוט ההתרשמות החיובית מהעותר מוזכרת הכרתו כפליט על ידי מצרים וכן נעשה ניתוח של התנאים להכרה בו כפליט בישראל לפי האמנה. המסקנה בחוות דעתה של הנציבות הוא כי הונח בסיס לקיומו של פרד מבוסס מרדיפה.




בשנת 2010 החל הליך בדיקת בקשתו של העותר על ידי הוועדה המייעצת והתקיימו מספר דיונים. בתחילה נשקלה האפשרות להורות על החזרתו למצרים אך זו ירדה מעל הפרק. בהמשך לכך ביום 16.5.11; ביום 22.5.11 , ביום 31.5.11 וביום 6.6.11 התקיימו לעותר ראיונות על ידי מראיינת מטעם היחידה. דיון בעניינו התקיים ביום 8.9.11.




ביום 23.11.11 נשלחה לעותר החלטת השר לדחות את בקשתו למקלט בישראל. לעותר נמסרה ההחלטה וכן תמצית חוות הדעת שניתנה על ידי היחידה אך לא חוות הדעת המלאה. חוות הדעת המלאה הועברה, כאמור, רק לאחר הגשת העתירה.



הנימוקים להחלטת שר הפנים שלא להכיר בעותר כפליט



החלטת שר הפנים שלא להכיר בעותר כפליט נשענת על עמדתה של הוועדה המייעצת. הנימוקים לכך היו כי לפי חוות הדעת של יחידת ה- RSD ישנה בעיית אמינות למבקש ויש לדחות את בקשתו משום שלא הוכיח פחד מבוסס היטב, בין היתר משום שיצא מאתיופיה באופן חוקי ונראה שלא היה בדרגה בכירה בארגון ה- OLF.




באשר לעמדת נציבות האו"ם לפליטים נכתב כי לא ידוע לוועדה מהם הטעמים בגינם ניתן לעותר מעמד של פליט בהיותו במצרים ומכל מקום במהלך הראיון עמו התגלו סתירות לא מעטות בגרסאותיו באשר לשאלת מעצרה של אמו, תנאי כליאתה, מספר הפעמים שבהם הוא עצמו נעצר ועוד.




בהתייחס לאמינותו הייתה חוות דעת הוועדה המייעצת שלילית:


"הצהרתו של המבקש הייתה מעורפלת ובמשך שלושת הראיונות שבוצעו המבקש פעל בדרך של התחמקות ממענה לשאלות באופן שהקשה על ביצוע הראיון עד מאוד. כך נהג בנושאים מסוימים, בעיקר כאלה שעליהם לא נשאל לעומק בעבר, לעומת נושאים אחרים עליהם נשאל גם בעבר בראיונות שנערכו לו ע"י נציבות האו"ם לפליטים ועליהם השיב באופן שוטף יחסית (לדוגמא בנוגע לאירועים שחוה לכאורה במעצר בן שלושה חודשים בטרם עזב את מדינת מוצאו). בנוסף נמצאו סתירות מהותיות בין הצהרותיו בימי הראיון שבוצע ביחידת הטיפול במבקשי מקלט... לבין הראיון שנערך לו במשרדי נציבות האו"ם לפליטים בישראל. בנוסף נמצאו סתירות פנימיות בהצהרתו במהלך ימי ראיון ה- RSD. נדגיש כי איננו מצפים מאדם שיזכור כל פרט מידע מאירועים שחווה לפני למעה מעשר שנים. קל וחומר שאיננו מצפים שיזכור תאריכים של אירועים שהתרחשו בעבר הרחוק. ברם כפי שהוסבר למבקש במהלך הראיון חזור והבהר – מצופה ממנו שבמידה ואינו יודע או זוכר את התשובה לשאלה יאמר שאינו יודע או אינו זוכר. תחת זאת, המבקש בחר להשיב תשובות כלליות ומעורפלות לשאלות ברורות וספציפיות במה שנראה כמגמה להתחמק מלהשיב לשאלות."
(ההדגשה במקור –א.ד.).




הוועדה מפרטת בדו"ח את הנושאים שבהם נמצאו קשיי אמינות לעותר ואת הסתירות שנפלו בראיונות השונים במספר נושאים ובהם המועדים הקשורים לשהותו בכלא באתיופיה; אופן יציאתו ממדינת מוצאו; הסיבות למעצרה של אמו; קשיים בנושא בני המשפחה שביקרו את אמו של העותר בכלא; מקום מעצרה של האם; תנאי כליאתה; טענותיו לגבי מעצרים שחוו אחיו; חברותם של בני המשפחה ב- OLF; כמות המעצרים שחווה.




במסגרת תיאור הסתירות מתייחסת הוועדה לעדותו של העותר לגבי שהותו במצרים. היא מפרטת את גרסתו למפגש עם נציגי הרשויות באתיופיה, שיחות הטלפון המאיימות ומפגש עם שלושת האתיופים שהזהירו אותו. הוועדה מוסיפה כי:


"חשוב לציין כי למרות שלטענתו תשומת לבן של הרשויות האתיופיות במצרים הייתה נתונה אליו, מעולם לא הועלתה כלפיו כל טענה לגבי קורותיו באדיס אבבה. זאת למרות שהוא לכאורה מבוקש על ידי הרשויות האתיופיות בשל מעורבותו ב- OLF ואי עמידה בתנאי שחרור מהכלא. אחת המסקנות האפשריות מכך היא שלרשויות האתיופיות לא היה כל עניין במבקש לפני שנת 2007 או שבמהלך השנים איבדו הרשויות עניין בו."
(ההדגשה שלי – א.ד.)




גם בהתעלם מאותן סתירות הוועדה סבורה שלא הוכח פחד מבוסס היטב מרדיפה, כפי שנדרש באמנת הפליטים, שכן העותר הצהיר כי אמו שוחררה ממעצר; הוא עצמו שוחרר ממאסרו בערבות; הוא יצא את מדינת מוצאו דרך מעבר גבול רשמי ומסודר באמצעות דרכון הנושא את שמו.




הוועדה אף לא סברה כי האירועים שגרמו לו לעזוב את מצרים למרות שקיבל שם מעמד של פליט ולהסתנן לישראל יש בהם כדי להקים פחד מבוסס מרדיפה. עמדתה היא כי העותר התגורר במצרים משך שבע שנים וחי 'על מי מנוחות'. העניין של הרשויות בו לכאורה סבב סביב מגעיו עם שני נתינים אתיופיה אחרים ששהו במצרים, היילה וטריקו אשר שניהם זכו ליישוב מחדש בצפון אמריקה. מתך העדויות מסיקה הוועדה כי המאיימים חיפשו את ידידיו של העותר ועניינם האמיתי היה בהם ולא בעותר כפי שמעידה התוצאה של בקשותיהם של השניים למקלט. עוד מודגש בדו"ח כי העותר לא נפגע משום גורם אתיופי במצרים אלא קיבל שיחות איום ונפגש פנים אל פנים עם שלושה נתינים אתיופים ממוצא טיגריני. לפיכך סברה הוועדה כי לא הוכח קיוו של פחד מבוסס גם בכל הקשור לאירועים שהעותר טען לקיומם במצרים.




עיון בפרוטוקול הדיון של חברי הוועדה המייעצת מיום 8.9.11 (נספח ע/45) מעלה כי בתחילת הדיון הוצגה חוות הדעת על ידי מתאמת הוועדה. לאחר מכן התייחסה מתאמת הוועדה לשאלות חברי הוועדה והציגה את בעיית האמינות של העותר; את חוסר האפשרות לקבל את התיק של העותר ממצרים ואת הקושי במהלך הראיונות. עוד ציינה כי נציבות האו"ם סבורה כי מדובר במבקש אמין שעונה על הקריטריונים המנוים באמנת הפליטים וכי במצרים קיבל העותר מעמד של פליט עד שעזב אותו בגלל אותו היילה, הסביר שחייו בסכנה ואתיופים איימו עליו בבית קפה והוא החל לקבל שיחות טלפון מאיימות. מתאמת הוועדה הוסיפה כי טענתו של המבקש 'אינה תלושה' משום שיש תקדים למקרים של שיתופי פעולה בין השגרירות האתיופית לשלטונות מצרים.




נציגת משרד המשפטים הביעה את עמדתה כי גם אם היה העותר נמצא אמין לא הוכח פחד מבוסס מרדיפה ובין היתר אמרה כי כאשר פנו אליו הרשויות האתיופיות במצרים "באופן תמוה לא העלו את עניין היותו פעיל פוליטי שנמלט ממדינת מוצאו". בנוסף נטען כי הפחד אינו בשל אחת מהעילות המקנות מעמד של פליט. נציגי משרד החוץ ומשרד הפנים הצטרפו לדברים אלה.




כאמור, הוועדה המייעצת אישרה את המלצת היחידה והשר קיבל עמדה זו כשדחה את בקשת העותר.



טענות העותר



העותר טוען כי החלטת השר אינה יכולה לעמוד ממספר טעמים. עמדתו היא כי הדרישות שהוטלו עליו מבחינה ראייתית הן חמורות מכפי שנקבע בעת שפורשה האמנה וכי כדי להוכיח קיומו של פחד מבוסס מרדיפה – Well Founded Fear of Being Persecuted – כל שעליו להציג 'גרסה סבירה שאינה קורסת ואין צורך לעמוד בנטל הראיה של מאזן ההסתברויות (בעניין זה הוא מפנה לעת"מ (מרכז) 3415-05-10 הרננדז נ' משרד הפנים (פורסם במאגרים, 14.8.11 פסקה 32) יש לציין כי פסק הדין שאליו הפנה העותר בוטל לאחר הגשת העתירה (ר' עע"מ 7126/11 משרד הפנים נ' הרננדז, (פורסם במאגרים, 6.6.12). הוא מפנה בנוסף לפסיקת בתי המשפט במדינות שונות בעולם שבהם די היה בהוכחה חלקית תוך מתן אפשרות למבקשי המקלט להנות מן הספק לצורך ההכרה כפליט.




לצד הגישה המקלה בקביעת קיומו של פחד מבוסס מרדיפה טוען העותר כי הבקורת השיפוטית על ההחלטה בבקשת מקלט צריכה להיות כזו של קיום בדיקה מחמירה על ההחלטה. במסגרת בדיקה מחמירה של ההחלטה יש לתת משקל לחוות הדעת של נציבות האו"ם לפליטים, גם אם אין חובה לקבל אותה, בשתי ההזדמנויות שבהן ניתנה: חוות הדעת שניתנה במצרים ולאחר מכן זו שניתנה בישראל ומצאה את העותר אמין, קבעה שהיה עקבי בטענותיו כפי שהוגשו לה בקהיר ובישראל ונתנה משקל לכך שטענותיו לגבי מה שאירע בקהיר נטענו בזמן אמת.




העותר סבור כי נשקפת לו סכנה הנובעת הן מהאיומים שנשמעו באוזניו על ידי אנשי שגרירות אתיופיה בקהיר בעת ששהה במצרים כפי שאלו מתוארים במכתבה של ד"ר הארל בונד ובמסמכים הנוספים שהובאו ממצרים. באשר להיבטים הנוגעים לעזיבתו את אתיופיה וקורותיו שם - הוא חולק על הנימוקים שהובאו על ידי הוועדה לגבי נסיבות שחרורה של אמו ממעצר ולדעתו אין לדבר חשיבות שכן יש ללמוד על הסכנה ממה שאירע לאחר מעצרו שלו. מכל מקום הוא סבור כי שחרורה של האם אינו מלמד דבר שכן היא שוחררה מטעמי בריאות ונפטרה זמן קצר לאחר ששוחררה. בהתייחסו לשחרורו מן הכלא נטען כי לא ניתן משקל לכך שהעותר היה עצור למשך שלושה חודשים בכלא, נחקר, עונה, ידו נשברה, מצבו הבריאותי היה בכי רע וכל אלה מהווים רדיפה כמשמעותה באמנה. ההישענות רק על כך ששוחרר בתנאים מגבילים מתעלמת מכך שחויב לחתום במשטרה מדי יום ולאחר שלא עשה כן והפר את תנאי השחרור הוא נמצא במעקב, קיבל זימון לשוב למשטרה וברח מארצו.




ביחס ליציאה דרך שדה התעופה באמצעות דרכון הנושא את שמו טוען העותר כי היא אינה מעידה שאינו צפוי לרדיפה. הוא מפנה לעמדת נציבות האו"ם לפליטים שבאותה עת לא הייתה באתיופיה מערכת ממוחשבת של דרכונים ובכל מקרה העותר הסביר כי יציאתו מארצו הוסדרה על ידי קרוב משפחה שהוא עובד ממשלתי וכן אדם נוסף שהוא פעיל של ה- OLF. העותר מפנה לפסקי דין שונים שניתנו בעולם לגבי השאלה האם יציאה של פליט מארצו באמצעות דרכון שוללת את האפשרות לקבלת בקשה למקלט.




מכל מקום העותר סבור כי הניח תשתית לכך שנרדף בעבר כפרט וכן לכך שפעילי ה- OLF ככלל נרדפים באתיופיה והוא סבור כי יש להכיר בו כפליט הן בשל נסיבותיו האישיות והן בשל חברותו ב- OLF והסכנה האורבת למי שהיה פעיל במסגרת זו.




בכתב העתירה משיב העותר לקביעה כי נמצא לא אמין לגבי חלק מהצהרותיו. הוא טוען כי המראיינים שאלו שאלות רבות ואגרסיביות לגבי פרטים טראומטיים ביותר בעברו תוך חיטוט בנסיבות חייו, ערעור בטחונו של הנשאל, הבעת חוסר שביעות רצון מתשובותיו, דרישה לקבלת לוחות זמנים מדויקים לאירועים שקרו לפני שנים רבות; התמקדות בפרטים טפלים ומציאת סתירות בהם. עוד נטען כי עצם השיטה לקביעת מהימנות אינה עולה בקנה אחד עם החובה לבדוק בקשות מקלט בהגינות, ברגישות ובתום לב.




עם סיומה של העתירה מובאים נתונים לגבי שיעור ההכרה במבקשי מקלט כפליטים בישראל לעומת מדינות מערביות אחרות. הנתונים - כך טענת העותר - מצביעים על כך שמדובר בשיעור נמוך וכמעט בלתי נתפס. המסקנה היא כי נוכח האופן שבו נבחנות הבקשות להכרה הרי שלפליט המגיע לישראל אין סיכוי להיות מוכר ולהינות מן הזכויות שמקנה האמנה.



תשובת המשיבים



המשיבים סבורים כי יש לדחות את העתירה שכן ההחלטה נשענת על בדיקה יסודית שנערכה ועל החלטה שהתקבלה על ידי הגורמים המקצועיים. הם נסמכים על כך שהעותר נמצא לא אמין בהצהרותיו ביחס לחלקים מהותיים וקרדינליים בבקשתו לקבלת מקלט; הוא סתר את עצמו, מסר גרסאות כבושות ובכל מקרה לא הוכיח פחד מבוסס היטב מרדיפה כנדרש ומשום כך לא קמה לו כל עילה מכוח האמנה.




ככלל סבורים המשיבים כי המלצת הוועדה המייעצת לענייני פליטים שהיא גוף בין משרדי המורכב מגופים מקצועיים ורלבנטיים ואיש מקצוע בלתי תלוי שעומד בראשה ולאחר מכן החלטת שר הפנים הן כולן החלטות אשר אינן חורגות ממתחם הסבירות ולא קמה כל עילת התערבות שיפוטית בהן.




בהקשר לשאלת האמינות נטען כי כאשר מבקש המקלט אינו אמין – הדבר משמיט את היסוד מבקשת המקלט כולה. לשיטת המשיבים הצהרותיו של העותר בראיונות שנערכו לו היו מעורפלות, לוו בהתחמקות חוזרת ונשנית ממתן מענה וכללו סתירות מהותיות.




חוסר האמינות של העותר לטענת המשיבים בא לידי ביטוי בהיבטים הבאים:




מועדי השהות בכלא באתיופיה - המשיבים מפנים לכך שהעותר התקשה להשיב לשאלות בנוגע למועד שבו נכלא ושוחרר וזאת חרף היות האירוע מרכזי ומהותי. בראיון שנערך על ידי יחידת ה- RSD הוא ציין כי נעצר כחודשיים לפני שהגיע למצרים ואולם בהמשך אמר שאינו זוכר. לאחר מכן נקב בתאריך מוגדר 15.7.00 והסביר כי חישב זאת משום שעברו שלושה חודשים מרגע שחרורו ועד יציאתו מאתיופיה. כאשר הוא נשאל על כך בנציבות הוא ציין כי אינו זוכר ובהמשך ציין כי נעצר בשנת 1995 וכי נעצר פעמים רבות ובאופן תדיר וכי עזב את מצרים פחות מחודשיים מרגע ששוחרר.




כמות המעצרים שחווה – המשיבים טוענים כי מתוך הראיונות לא ניתן היה לקבל מידע כמה פעמים בדיוק נעצר העותר וכי הוא התחמק ממתן תשובה ברורה. פעם סיפר כי נעצר פעם אחת בשנת 2000 למשך שלושה חודשים. אחר כך סיפר כי נעצר גם לפני כן מספר פעמים לתקופות קצרות אך כאשר התבקש לפרט שב וחזר למעצרו משנת 2000. תשובותיו לפי טענת המשיבים היו כמעט 'רובוטיות' וכאשר התבקש לפרט סירב לעשות כן.




אופן יציאת העותר ממדינת מוצאו - בעת שהעותר רואיין ביחידת ה- RSD הוא טען כי שילם כסף לאנשים מסוימים ותמורתו קיבל דרכון ואשרה לשם יציאתו. הוא סיפר כי אנשים עזרו לו לצאת ומאתיופיה קל לצאת אם משחדים. בהמשך הוא סתר את עצמו ואמר שלא שילם לאיש כדי לצאת מהמדינה וכשעומת לגבי הסתירה טען שאינו זוכר שאמר ששילם כסף.




הסיבה למעצר של אמו - בעניין זה מפנים המשיבים לכך שהעותר אמר כי אמו עבדה בגוף תקשורת ממשלתי והואשמה בבגידה בכך שניצלה את עבודתה כדי להעביר מידע לארגון ה- OLF. הוא סיפר כי לאחר מעצר אביו הגישה ממשלת אתיופיה אישום כנגד האם. לעומת זאת בראיון ביחידת ה- RSD לא אמר את הדברים וטען שאמו נעצרה בגלל ששאלה שוב ושוב מה עלה בגורלו של אביו. הוא לא ידע באותו ראיון לומר מה היה תפקיד האם במקום עבודתה ובכלל לא היה ברור לו מדוע חשבו שאמו פעילה או תומכת בארגונים אנטי ממשלתיים דבר העומד בסתירה לדברים המקוריים שאמר.




ביקור אמו במעצר – המשיבים מפנים לכך שהעותר סיפר מספר פעמים שהוא ובני משפחתו נהגו לבקר את האם בעת מעצרה אך לאחר מכן סתר את עצמו ואמר כי לא ראה אותה משך כל זמן מעצרה.




מקום מעצרה של האם – לפי האמור בתשובת המשיבים העותר סיפר תחילה שאינו יודע היכן אמו הייתה עצורה ובהמשך סיפר שאמו שהתה בבית מעצר 'מעקלאווי'. כשעומת עם הדברים נתן הסבר שלא ידע היכן אמו הייתה בעת שנעצרה אך ידע היכן שהתה. במקביל, כך נכתב בתגובה, נידב מידע ביחס למקום המעצר בראיון בנציבות מבלי שבכלל נדרש לכך. תשובות ברורות ניתנו לכך בראיון עם היחידה רק לאחר ששב מהפסקה או לאחר התייעצות עם באת כוחו ולכן נוצר למראיינת רושם כי הגיע עם תשובות 'מוכנות מהבית'.




תנאי הכליאה של האם – היבט אחר שנזכר הוא תנאי הכליאה של האם. בראיון לנציבות נאמר כי עברה השפלות ועינויים עד שבסופו של דבר הדרדר מצבה הרפואי והדבר הביא למותה. בראיון ליחידת ה- RSD אמר שאינו יודע על תנאי החזקתה וכי האם הייתה חולה עוד לפני שנעצרה. ההסבר שסיפק לסתירה המהותית (כי המעצר הוא עינוי) אינו מניח את הדעת לדעת המשיבים והמסקנה היא שנעשה ניסיון לנפח את חומרת המקרה במכתבים לנציבות.




מעצרי אחיו של העותר – בעניין זה מתואר כי העותר סתר את עצמו. בראיון בנציבות הוא טען שאחיו נעצרו באופן סדיר ובראיון שנערך ביחידת ה- RSD הוא טען כי אחיו נחטף על ידי השלטון והושם במקום לא ידוע. למרות שנשאל על כך פעמים רבות הוא לא חזר על הטענה כי האח סלומון או מישהו מאחיו נעצר. כאשר עומת עם הדברים ציין כי אחיו נעצר בכלל בשנת 1977.




חברות בני המשפחה בארגון ה- OLF – בראיון שנערך לו בנציבות טען העותר שאחיו היה לוחם בארגון. בראיון ביחידת ה- RSD שוב סתר את עצמו וסיפר כי בני משפחתו היו רק תומכים בארגון ואביו היה היחיד שהיה פעיל וככל הנראה היה לוחם בארגון. כאשר עומת עם הדברים שלל שאמר שאחיו היה לוחם בארגון.




בנוסף להתרשמות מהעותר כלא אמין ולסתירות בגרסאותיו טוענים המשיבים כי לא הניח תשתית לקיומו של פחד מפגיעה על ידי השלטון במדינת מוצאו בשל פעילותו הנטענת בארגון ה- OLF; אי עמידה בתנאי השחרור שלו מהכלא ופעילותו במצרים. העותר, כך נטען, שוחרר ממעצרו הלכאורי לאחר שלושה חודשים; אין לרשויות במדינתו כל עניין בו. העותר עזב את מדינתו דרך גבול רשמי, עבר בדיקה של הרשויות והונפקה לו אשרת יציאה. עזיבת המדינה נעשתה באמצעות דרכון שבו מופיע שמו ומכאן נלמד על סתמיות טענתו של העותר בדבר פחד מבוסס היטב.




בכל הנוגע לסיוע שקיבל העותר לכאורה מקרוב משפחה שהוא עובד בכיר בממשלה כדי להסתיר את יציאתו נלמד כי לא פחד לפנות לרשויות כדי שיסייעו לו; וכן כי ספק אם יש חשש כאמור בהתחשב בכך שקרוב משפחתו עובד בתפקיד בכיר בממשלה.




המשיבים מפנים לכך שהעותר עבד באתיופיה בסחר וביבוא – עיסוק המצריך קבלת רשיון מהרשויות במדינה; עוד הם מפנים לכך שהעותר עזב את אתיופיה שלושה חודשים לאחר שהפסיק להתייצב במשטרה ומכאן למדים כי המשיך להסתובב באופן חופשי מספר חודשים לאחר שהפסיק להתייצב ללא שאירעה בו כל פגיעה. בהמשך לכך לאחר שהעותר עזב למצרים הוא חי שם ללא הפרעה משך שמונה שנים בבטחון ובשלווה. חלוף הזמן מאז עזב את אתיופיה מצביע על כך שהרשויות במדינתו איבדו כל עניין בו גם בהנחה שהיה קיים עניין כלשהו בעותר מלכתחילה.




גם לו היה מוכיח העותר פחד מבוסס היטב מפגיעה הרי אין המדובר ברדיפה על רקע אחד מהיסודות הקבועים באמנה כנדרש ולכן הוא אינו יכול לבוא בגדרי האמנה. העותר לא היה חלק מהפלג המזוין של הארגון, לא לקח חלק בפעילות מלחמתית וכל פעילותו התרכזה בחינוך והסברה לאנשי האורומו בדבר מוצאם וזכויותיהם. פעילות כזו היא לגיטימית מקובלת ואפשרית ואין בה כדי לבסס רדיפה.




באשר למעמד המלצת נציבות האו"ם לפליטים טוענים המשיבים כי מדובר בהמלצה בלבד שאין בה כדי לחייב את המשיבים. נטל ההוכחה מחייב לשיטתם להראות פחד מבוסס היטב להיותו של המבקש נרדף ונדרש בסיס ראייתי מוחשי ויציב. המשיבים אף חולקים על הטענות באשר לאופן עריכת הראיון על ידי יחידת ה- RSD וסבורים כי חובתם היא לערוך ראיון מקיף ומלא היורד לפרטים ואין לקבל את הטרוניה על כך שמדובר בראיונות ממושכים. התלונות הנוגעות לשפה לא הועלו בהזדמנות הראשונה אלא רק בהמשך ולא היה רושם לקיום קשיי שפה ותרגום.




לסיכום סבורים המשיבים כי לא נפל פגם בהחלטה ובהתאם להלכה אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית בשלו אלא אך בוחן את ההחלטה המינהלית וכי אין בהחלטה חריגה ממתחם הסבירות ולא נפל בהחלטה כל פגם.



תשובת העותר לטענות בעיקרי הטיעון



העותר הגיש עיקרי טיעון בהם השיב לטענות שהועלו כלפיו על ידי המשיבים וכן לאמור בדו"ח היחידה שהומצא רק לאחר הגשת העתירה. באת כוח העותר מדגישה את שני הנימוקים המשכנעים למתן המקלט: האחד - חברותו של העותר ב- OLF, מעצרו, העינויים שעבר, שחרורו בתנאים והסכנה שבה עמד; השני - האיומים שקיבל במצרים על רקע הסיוע שנתן לפקיד ממשלתי אתיופי בכיר שערק למצרים אל מול 'רשימת המכולת' כהגדרתה של ה'סתירות' שמצאו המשיבים והיא מגיעה למסקנה כי מדובר בנושאים פריפיאליים.




לאחר מכן נעשה ניתוח מפורט וארוך לגבי כל סתירה שאליה התייחסו המשיבים וניתוח תשובותיו תוך שהעותר מדגיש את ההלכה הנהוגה ברחבי העולם שלפיה רק סתירות בפרטים היורדים לשורש עילת המקלט יש בהם כדי להביא למתן משקל לחוסר האמינות.




העותר מתייחס להיבטים השונים של חוסר האמינות שנמצאה: כך ביחס לאובדן הדרכון שלו טען העותר כי אין מדובר בתסריט דמיוני שבו אדם מאבד את דרכונו; לנסיבות עזיבתו של העותר את אתיופיה הוא מתייחס כפרט טפל, שולי שאין לו חשיבות לבקשת המקלט; באשר לתשלום או לאי התשלום של כסף להסדרת היציאה מאתיופיה נכתב כי הדבר מראה 'עד כמה החיפוש אחר הסתירות היה "קנאי ומיקרוסקופי" תוך הפניה לדברים שאמר בפני נציבות האו"ם לעומת הראיון שנערך לו על ידי היחידה לפיהם הסתירה כביכול שמתוארת על ידי המשיבים אינה קיימת שכן העותר אמר שלא שילם דבר כאשר נשאל האם שילם לגטצ'או, האדם שהסיע אותו, עבור ההסעה לשדה התעופה ועבור הסדרת היציאה אך לא התייחס לשאלה האם שולם שוחד עבור המסמכים.




באת כוח העותר מלינה על הדרישה מהעותר לזכור תאריכים של אירועים שהתרחשו לפני שנים והציפיה כי העותר 'ישלוף' תאריכים מנוגדת לדעתה לאופן שבו פועל הזכרון האנושי ולמצוקה שביטא העותר בראיונות בשל אזכור אותם אירועים טראומטיים שהוא ניסה לשכוח אותם. עיקר הטענה מופנה למשקל שניתן לכך שהעותר התקשה להשיב מיידית לשאלה 'מתי נעצרת' ומסבירה שהסתירות שנמצאו על ידי ה'פקידה' אינן סתירות.




באשר לגוף טענותיו של העותר בדבר קיומו של פחד מבוסס נטען כי המשיבים התעלמו משלושה מסמכים שהוגשו שיש בהם לתמוך בטענות אודות איומי אנשי הבטחון של שגרירות מצרים כנגד העותר והם המכתב שנשלח בשם העותר על ידי ארגון AMERA; התלונה שהוכנה ומכתבה של ד"ר הארל בונד (נספחים ע/4-ע/6). פקידי המשיבים, כך נטען, לא טרחו להתייחס לנספחים אלה למרות שנערכו בזמן אמת ותיעדו את פרטי האיומים ובמקום זאת העדיפו להסתמך על השערות בעלמא כדי לקבוע שגרסת העותר אינה אמינה והוא אינו צפוי לסכנה.




מכל מקום עמדת העותר היא כאמור שרק סתירות בפרטים מהותיים הנוגעים ללב בקשת המקלט עושיים להוביל דחיית הבקשה ולא סתירות בפרטים טפלים וחסרי משמעות. בהיבט המשפטי נטען כי הפעלת המבחנים השגויים להערכת עדותו של העותר היא טעות משפטית והדרישה שמעמידים בהקשר זה המשיבים עולה בהרבה על הרף הנדרש לפי האמנה והאופן שבו פורשה בפסיקה בישראל ובעולם.



המבחנים לבחינת החלטת המשיב



מבחנה של הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות המינהלית הוא מצומצם ו"תפקידו של בית המשפט המינהלי, בדומה לבית המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשי הרשות המינהלית, הוא לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה. בית המשפט המינהלי אינו אמור לשים עצמו בנעלי הרשות המינהלית ולבצע במקומה את המטלות המוטלות עליה." (עע"מ 9018/04 סאלם מונה נ' משרד הפנים, (פורסם במאגרים, 12.9.05) פסקה 11) ר' גם עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט (6) 411, 416 (2005)). מכאן שעל העותר להראות כי קמה אחת מעילות ההתערבות של בית המשפט בהחלטה המינהלית ובמקרה שבפנינו בהפעלת שיקול הדעת הרחב המוענק לשר הפנים בהחלטותיו.




עם זאת, יש לתת את הדעת גם למחויבות הבינלאומית של מדינת ישראל בכל הנוגע ליישום האמנה (ר' לעניין שיקול זה בפסק דינו של כב' השופט ד"ר י' מרזל בעת"מ (י"ם) 729-09-11 רחל ברהנה סלומון נ' שר הפנים (פורסם במאגרים, 26.12.11) פסקה 42, (להלן: "סלומון")) וכן למה שמונח על כף המאזניים בעת בחינת ההחלטה המינהלית שכן המשמעות של דחיית הבקשה למתן מעמד של פליט מקום בו מתן המעמד הוא מוצדק ונדרש היא ברורה מאליה ותוצאותיה האפשריות של טעות בהפעלת שיקול הדעת ברורות גם הן. בשל שיקולים אלה מתחייבת בדיקה קפדנית של שיקול הדעת המינהלי שהופעל על ידי המשיבים ותהליך קבלת ההחלטות שנעשה.




אין למעשה מחלוקת ממשית בדבר תחולת האמנה בדבר מעמדם של פליטים 1951 בישראל ועל עמדת המדינה כי היא רואה את עצמה מחויבת להוראות האמנה (ר' עע"מ 8675/11 מספן מזמור טדסה נ' יחידת הטיפול במבקשי מקלט, (פורסם במאגרים, 14.5.12) פסקה 7).




הגדרתו של פליט לפי האמנה היא של מי שנמצא מחוץ למדינת האזרחות שלו בשל:


"פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור."



על המבקש הכרה כפליט להוכיח אפוא קיומו של פחד מבוסס (Well founded fear) מרדיפה; קיומה של רדיפה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית מסוימים וקשר בין הפחד האמור לבין אי רצונו להיזקק להגנת מדינת האזרחות שלו (ר' פסק דינה של כב' השופטת נ' בן-אור בעת"מ (י"ם) 53025-07-11 TEBEKE נ' משרד הפנים (פורסם במאגרים, 7.3.12) פסקה 14 וההפניות שם).




חוות הדעת, המלצת הוועדה והחלטת השר לקבלה מבוססים על מספר נדבכים: חוסר המהימנות של העותר; אי הוכחתו של פחד מבוסס והיעדר קיומה של רדיפה מהטעמים המנוים באמנה. נבחן אפוא את הנדבכים השונים בקביעת המשיבים.



שאלת אמינותו של העותר



הנדבך המרכזי בהחלטת המשיבים הוא חוסר אמינותו של העותר ואכן אין להמעיט בחשיבותו שכן "מסקנה לפיה מבקש המקלט אינו אמין בפני עצמה יש בה כדי להשמיט את היסוד תחת בקשת המקלט" (סלומון, פסקה 18). הערכה זו של חוסר מהימנות העותר נשענת על התרשמות המראיינת כפי שפורטה לעיל ועל הסתירות שנמצאו בגרסתו.




לצורך בחינת אותה אמינות נדרשה הוועדה המייעצת לעריכת מספר ראיונות ארוכים עם העותר. העותר מבקר בחריפות את אופן ניהול הראיונות על ידי אנשי משרד הפנים ואולם איני סבור כי הביקורת החריפה שננקטה באשר לירידה לפרטים היא במקומה. עריכת ראיונות ארוכים וירידה לפרטים היא חיונית בפניות מסוג זה, שנשענות בעיקר על גרסת הפונה הנמסרת בעל פה, וזאת כדי לעמוד מקרוב על מהימנות טענת מבקש המקלט. בעוד שקל להציג גרסה כללית ולדבוק בה קשה יותר לעשות כן ביחס לפרטים השונים ומכאן חשיבות הירידה לפרטים בעת הראיון.




עם זאת, אין משמעות הדבר כי קיומן של סתירות, גרסאות כבושות ובעייתיות כזו או אחרת בראיון שמתקיים היא דחיית הבקשה אלא יש להפעיל שיקול דעת תוך מתן משקל הולם למושא הסתירות ובחינה עד כמה הן בעניינים שבלב שאלת הפליטות ולהיבטים האחרים של בקשת המקלט. דומה כי נדרשת עריכת 'מקבילית כוחות' המאזנת בצורה ראויה בין התרשמות הבודק, הבסיס לאותה התרשמות וטיב הקשיים בעדותו של מבקש המקלט כלפי עוצמתם של המרכיבים השונים בבקשת המקלט שלו.




המשיבים הצביעו בכתב התשובה, בהחלטה ובעיקר בחוות הדעת לגבי בקשת המקלט (מש/1) על שורה ארוכה של נושאים שבהם נמצאה גירסת העותר בלתי מהימנה וזאת לבד מההתרשמות שניתנה על ידי המראיינת שגם לה יש לתת את המשקל המתאים.




בחינת אותם נושאים מעלה כי חלק מהם אכן מצוי בבסיסה של בקשת ההכרה כפליט ובעיקר התהיות המתעוררות סביב גרסת העותר בנוגע למועד מעצרו באתיופיה, מספר המעצרים שנעצר ונסיבות יציאתו מאתיופיה. קשיים אחרים בגרסתו התעוררו לגבי עניינים חשובים פחות. עם זאת כל הסתירות והפערים בהם מדובר עוסקים באירועים באתיופיה שהתקיימו לפני יותר מ- 12 שנים ומטבע הדברים ובהינתן הדינמיקה של הראיון יכולים להימצא לאותם פערים וסתירות גם הסברים אחרים.




לעומת זאת, באשר לאירועים במצרים לא הצביעו הראיונות על סתירות בכלל או על פגמים בגרסת העותר לגבי ההתרחשויות שם. עיון בפרוטוקול הראיון שעסק בעניין זה (נספח ע/35- עמ' 71 עד 85) מעלה כי אותו חלק של הראיון שהתמקד באירועים במצרים היה מקיף ויסודי וגרסת העותר נראית קוהרנטית.




לצד שיקולים אלה דומה כי יש לתת משקל גם להתרשמות נציבות האו"ם לפליטים שמצאה את העותר אמין, אף שהמדובר היה בראיון קצר לעומת הראיון שנערך לעותר על ידי היחידה.




לסיכום, אף שיש לתת משקל רב להתרשמות היחידה שערכה את הראיונות וזאת לאחר בחינה יסודית של גרסאות העותרים והסתירות שנמצאו בהיבטים השונים יש לתת את הדעת גם להיבטים אחרים של שאלת ההכרה בעותר כפליט וכן לייחס משקל מתאים לכך שהסתירות התמקדו באירועים שהיו באתיופיה לפני זמן רב ולא באירועים שאירעו במצרים שהיו בסמיכות זמנים רבה יותר למועדי הראיונות. שיקול נוסף הוא ההתרשמות ההפוכה של נציבות האו"ם לפליטים.



קיומו של פחד מבוסס מרדיפה



מכאן, לשאלה השנייה והאם הניח העותר בסיס לקביעה כי מתקיים בעניינו פחד מבוסס מרדיפה. טענותיו של העותר לגבי הפחד המבוסס נחלקות לשניים:




האירועים שהיו באתיופיה בשנת 2000 ובעיקר מעצרו; שחרורו בתנאים; אי מילוי התנאים; זימונו למשטרה ועזיבתו את אתיופיה




האירועים שהיו בקהיר בשנת 2007 והביאו את עזיבתו את מצרים וכניסתו לישראל.




כמתואר לעיל העותר עזב את אתיופיה לפני יותר מעשר שנים. בהנחה שאכן נעצר הרי שהמדובר במעצר שנמשך שלושה חודשים שבסיומו שוחרר. לאחר השחרור לא הוטלו עליו מגבלות וכל שנדרש לעשות הוא התייצבות במשטרה וכל עוד המשיך בכך לא אירע דבר. גם כאשר הפסיק למלא אחר התנאים כל שקרה הוא שהוזמן למשטרה – זימון שבעקבות קבלתו עזב את מדינתו. עזיבת המדינה אף היא נעשתה ללא קושי תוך שימוש בדרכונו שלו משדה התעופה – בין שהייתה תוך הסתייעות בבן משפחה הממלא תפקיד רשמי ובין שהייתה תוך מתן תשלום להסדרת היציאה. לכך יש להוסיף את חלוף הזמן (כ- 12 שנה) מאז אותן התרחשויות ועד עתה.




כך גם ספק אם עצם חברותו של העותר ב- OLF, אף אם נניח כי היה חבר, יש בה לכשעצמה בהתחשב בכך שגם לגרסתו טיב פעילותו היה אזרחי, חינוכי והמדובר בפעילות בהיקף נמוך יחסית – כדי להביא להכרה בו כפליט (השווה פסק דינו של כב' השופט נ' סולברג בעת"מ 18426-05-11 סארג' מאמג' נ' מדינת ישראל, משרד הפנים, (פורסם במאגרים, 20.12.11) פסקה 25).




בחינת נתונים עובדתיים אלה לגבי מה שאירע באתיופיה אינה מבססת את טענת העותר לקיום פחד מבוסס להיותו נרדף אף לפי המבחנים המקלים יותר שלשימוש בהם טוענת באת כוח העותר ובכל הנוגע למה שאירע באתיופיה אין בהם כדי להצדיק הכרה בעותר כפליט (השווה סלומון פסקה 31 והניתוח שם לעניין מידת ההוכחה). לפיכך, ככל שהעתירה נשענת על האירועים באתיופיה הרי שאין במה שאירע כדי לבסס את הטענה כי יש להכיר בעותר כפליט כתוצאה מהם וזאת אף במנותק משאלת מהימנותו.




הנושא השני שאותו יש לבדוק קשור למה שאירע במצרים שנים מאוחר יותר בשנת 2007. כמתואר לעיל העותר קיבל איומים במצרים על רקע הסיוע שהושיט להיילה ולטריקו. עוד עלה מתוך המסמכים כי העותר זכה לביקור של גורמים אתיופים בבית קפה שבו היה ושם אוים. באותה הזדמנות, כפי שמופיעים הדברים במכתב שנערך על ידי AMERA הוזכרה לעותר גם ההסטוריה הפוליטית והאישית שלו באתיופיה ומעמדו כפליט (זאת בניגוד לסברת הוועדה המייעצת בחוות הדעת).




כפי שטען בא כוח המשיבים הטענות שהועלו כנגד העותר על ידי האתיופים לא היו ממוקדים במעשיו שנים קודם לכן אלא בסיוע שנתן במצרים לשני גולים אתיופים מבלי שהאיומים לוו בכל צעד מעשי. העותר התגורר במצרים משך מספר שנים ללא הפרעה והאיומים שלכאורה נתקל בהם נגעו לפעילות נקודתית שנעשתה על ידי היילה תוך שימוש במכשיר הטלפון שלו – פעילות שהסתיימה עם עזיבתו את מצרים ולסיוע שהושיט לטריקו.




בהתחשב בשיקולים אלה ובחלוף תקופה של למעלה מארבע שנים הדעת נותנת כי אין בכך כדי להקים פחד מבוסס מרדיפה עתה למעלה מארבע שנים לאחר אותם אירועים. מכאן נובעת המסקנה שלא נפל פגם בהחלטת השר, שמבוססת על המלצת הוועדה ולפיה אין באירועים שארעו במצרים, לכשעצמם, כדי להקים פחד מבוסס מרדיפה.




הקושי היחיד שמתעורר בכל הנוגע לקביעה כי אין להכיר בעותר כפליט עניינו בשאלה האם נקשר קשר כלשהו בין האירועים במצרים בשנת 2007 לבין מה שהביא לעזיבתו את אתיופיה בשנת 2000. השאלה שיש לבחון היא האם אותו שילוב של התרעומת כלפי מעשיו במצרים, אף מדובר בעניין נקודתי שאינו נוגע בהכרח אליו, והאפשרות להתעוררות מחודשת של תרעומת השלטונות באתיופיה כלפיו בשל הפעילות שהביאה למעצרו בשנת 2000 - יכול ליצור מימד מאיים משולב שמקים פחד מבוסס מרדיפה בשל הקשר בין האירועים אף אם כל אחד מהם בפני עצמו אינו מקים פחד מבוסס.




חשש לכך נלמד מהמכתב שנכתב על ידי הגב' קטרינה של וכן מהעדות שנגבתה מהעותר במצרים עוד בשנת 2007 סמוך למועד התרחשות האירועים. כזכור בנספח ע'5 מצטטת גב' של מפי העותר כי: " These men have details on him, his political history, refugee status and his address in Cairo.". בנוסף לכך נתמכים הדברים במכתבה של גב' הארל בונד שאמנם כפי שציינו המשיבים לא בהכרח שמעה את העותר מכלי ראשון.




העותר עצמו התייחס לכך בראיון וציין כי בשיחות הטלפון שקיבל נאמר לו "עזבת את המדינה שלך, גם אתה תומך באלה שעוזבים את המדינה. אנחנו מאשימים אותך בזה שאתה מרגל לכן אם אתה לא תפנה אל השגרירות ותדווח על כל מעשיך אז אתה תסולק" (עמ' 72 לע/35). בהמשך כשהעותר מתאר את המפגש בבית הקפה הוא ציין כי "היו שלושה אנשים דוברי טיגרית הם אמרו לי אתה עזבת את המדינה שלך גם אתה תומך באלו שעוזבים את המדינה. הם סיפרו לי על עצמי הם גילו מי אני ומה אני עושה. הם גילו מי אני" (עמ' 73). טענות אלה חזרו גם בהמשך הראיון:"השגרירות הזהירו אותי קשה כי עזבת את המדינה וגם אתה תומך בבורחים, לכן הם הזהירו אותי" (עמ' 75)". בראיון שהתקיים לעותר על ידי נציבות האו"ם נכתבו דברים דומים (עמ' 47 לקובץ הנספחים).




בדברים אלה יש כדי לבסס לכאורה את טענת העותר לפחד מבוסס מרדיפה בהיבט הסובייקטיבי. בפן האובייקטיבי – אף שכל אחד מהאירועים בנפרד אינו מקים פחד מבוסס הרי שהשילוב של שניהם יכול על פני הדברים ליצור, גם מבחינה אובייקטיבית, תמונת מצב אחרת.




בנקודה זו – הזיקה בין מה שאירע באתיופיה והוביל לבריחתו של העותר משם והכרתו כפליט במצרים לבין מה שאירע במצרים - חוות הדעת של היחידה נשענת על ההנחה כי "...נציגי רשויות אתיופיה במצרים, בהתקשרויות שיזמו עם המבקש, לא הזכירו מעולם דבר על קורותיו של המבקש באתיופיה". היחידה למדה מכך שאין חיזוק מבחינה אובייקטיבית לטענות העותר לפחד. כך, גם בדיון שהתקיים בוועדה המייעצת ביום 8.9.11 נכתב כי נציגת משרד המשפטים טענה בדיון שהפונים לעותר במצרים "באופן תמוה לא העלו את עניין היותו פעיל פוליטי שנמלט ממדינת מוצאו".




נמצא אפוא כי חוות הדעת של היחידה והמלצת הוועדה נשענות - בעניין הזיקה שיש בין בריחת העותר מאתיופיה ומה שהוביל לבריחה זו, הכרתו כפליט במצרים והאירועים במצרים - על ההנחה כי לא הייתה כל זיקה כזו בעוד שמתוך המכתב ע/5 ומתוך גרסת העותר בראיון עולה לכאורה כי הייתה זיקה כזו אף אם מהימנות הדברים יכולה להיות מוגבלת.




התייחסות הוועדה לנקודה זו היא אפוא חסרה ונשענת על הנחה שאיננה מדויקת לפחות לפי גרסת העותר והאמור במסמכים ומשכך נובעת המסקנה כי ההחלטה בעניינו של העותר לא התקבלה על בסיס כל המידע הדרוש.
התוצאה היא אפוא כי יש להורות על החזרת הדיון לוועדה המייעצת לבחינת המלצתה לשר מחדש ובהתאם לכך לקבל החלטה חדשה תוך מתן משקל גם לנתונים אלה שעומדים בניגוד למה שעמד בפני הוועדה בנקודה זו. מובן כי בעת מתן ההחלטה יהיה מקום לתת את הדעת גם לשאלת המהימנות על היבטיה השונים כמפורט לעיל.


סיכום




לאור האמור לעיל מצאתי כי בהחלטת השר, שנשענת על המלצת הוועדה המייעצת ועל חוות הדעת של היחידה לא נבחנה באופן מספק הזיקה בין מה שאירע באתיופיה בשנת 2000 והוביל לבריחתו של העותר ממנה ולהכרה בו כפליט במצרים לבין האירועים במצרים ולא נבחנה באופן מספק השאלה האם בשל קשר אפשרי זה בין הדברים, שנעשה בעת פניית הגורמים האתיופים לעותר במצרים, יש מקום להגיע למסקנה אחרת.




מובהר כי הדיון המחודש נדרש רק בנקודה זו ומקובלת עלי עמדת המשיבים כי לא נפל פגם בהחלטת השר בכל הנוגע לאירועים באתיופיה ובכל הנוגע לאירועים במצרים אלא אך ורק במשקל שניתן לשאלת הקשר ביניהם ולכך שקשר זה הועלה לכאורה בפני העותר על ידי הגורמים האתיופים שפנו אליו (כפי שהדברים באו לידי ביטוי בעדותו ובמכתב – נספח ע/5 לעתירה).




בכפוף לכך, העתירה מתקבלת באופן חלקי; החלטת השר לדחות את בקשת העותר להכרה בו כפליט מבוטלת ועל המשיבים לשקול מחדש את החלטתם בהתחשב גם בעניין הנזכר לעיל ובמשקל היחסי שיש לתת לו לעומת השיקולים האחרים וזאת בהתאם לשיקול הדעת המסור להם.




בנסיבות העניין - אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול צו גירוש

  2. מניעת הרחקה מהארץ

  3. הכרה כאזרח אריתראי

  4. אישור שהייה בישראל

  5. גירוש עובד זר שיכור

  6. זכויות בת זוג של פליט

  7. ויזת פליט - עורך דין

  8. פליטים מניגריה בישראל

  9. הגנה קבוצתית חוף השנהב

  10. זכויות מסתננים מניגריה

  11. הסעת שוהים בלתי חוקיים

  12. דחיית בקשה למקלט מדיני

  13. זכויות עובדים אריתראים

  14. פליטים מאתיופיה בישראל

  15. שהייה בלתי חוקית בישראל

  16. זכויות עובד אריתראי במסעדה

  17. זכויות סוציאליות לפליטים

  18. פליטים מחוף השנהב בישראל

  19. שחרור ממתקן כליאה בנתב''ג

  20. גירוש מסתננים מגבול מצרים

  21. אישור מיוחד לכניסה לישראל

  22. סכנת חיים עקב גירוש מהארץ

  23. מסורבי כניסה לישראל בנתב''ג

  24. דחיית בקשה למעמד פליט בישראל

  25. חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952

  26. הסתננות לישראל דרך גבול מצרים

  27. עתירה מנהלית להכיר כפליט מניגריה

  28. עבירות תעבורה של שוהה בלתי חוקי

  29. שהייה בישראל מטעמים הומניטאריים

  30. גירוש עובד זר שהתחתן עם ישראלית

  31. תקנות הכניסה לישראל, תשל''ד-1974

  32. קבלת מעמד פליט בישראל - הכרה כפליט

  33. מעצר שוהה בלתי חוקי עד תום ההליכים

  34. צו הכניסה לישראל (פטור), תשט"ז-1956

  35. זיהוי על ידי נציגת יחידת המסתננים באלמ"ר

  36. עתירה מנהלית בקשת העותרת להכיר בה כפליטה

  37. בסיום התשאול נקבע, כי העותר זוהה כאתיופי

  38. עתירה נגד גירוש שוהים בלתי חוקיים בישראל

  39. המלחמה בין אריתראה לאתיופיה פרצה בשנת 1998

  40. גירוש עובד ישראלי בחו''ל ע''י משטרת ההגירה

  41. מדיניות אי ההרחקה הנוהגת באשר ליוצאי אריתראה

  42. צו הכניסה לישראל (תחנות גבול), התשמ"ז-1987

  43. פניה לנציבות האו"ם ולאחר תשאול של נתין אריתראי

  44. עתירה מנהלית בקשת העותר להעניק לו מעמד של פליט

  45. חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954

  46. צו הכניסה לישראל (מקום משמורת מיוחד), התשס"ג-2002

  47. הוכחת נתינות של מדינה בלי לדעת את השפהשל אותה מדינה

  48. העותר אינו אריתראי אלא שמירב הזיקות שלו הן לאתיופיה

  49. צו הכניסה לישראל (מקום משמורת מיוחד), התשס"ז-2007

  50. צו הכניסה לישראל (מקום משמורת מיוחד), התשס"ח 2007

  51. צו הכניסה לישראל (מקום משמורת מיוחד), התשס"ד-2003

  52. צו הכניסה לישראל (פטור נציגי מדינות חוץ), התשמ"ח-1988

  53. טענת מסתנן לישראל בראיון זיהוי שהוא משתייך לשבט טגריניה

  54. עתירה נגד החלטת משרד הפנים הדוחה בקשה למעמד פליט בישראל

  55. צו הכניסה לישראל (תקנות גבול) (מעבר נבטים), התשס"ט-2009

  56. נערך לו ראיון על ידי האו"ם שבסיומו נקבע שהעותר אינו סודני

  57. מסתנן לישראל טען כי הוא אריתראי אולם, התברר שנולד באתיופיה

  58. חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה), התשנ"ו-1996

  59. תקנות הכניסה לישראל (דרכי גביית הוצאות גירוש), התשמ''ו-1985

  60. עתירה לקבלת מקלט מדיני בישראל - נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני

  61. לטענת העותר, הוא נולד באריתריאה אך את מרבית שנותיו חי באתיופיה

  62. הוכחת זיקה למדינה ברמה המקובלת במשפט הפלילי, מעבר לכל ספק סביר

  63. צו הכניסה לישראל (תחנות גבול) (חידוש מעבר צופר), התשנ"ז-1997

  64. תקנות מס הכנסה (קביעת דין פליט ויטנאם כדין עולה), תשמ''א-1980

  65. עתירה נגד החלטה שלא להכיר בעותר כנתין הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו

  66. האם ניתן לדחות בקשת מקלט מכוח אמנת הפליטים על הסף על סמך ראיון בסיסי ?

  67. קביעה כי מבקשת המקלט היא אתיופית ולא אריתראית ואינה זכאית למקלט בישראל

  68. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון