האם פציעה כתוצאה מהתפוצצות אופנוע מהווה תאונת דרכים ? בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2)844, ציין כב' הנשיא ברק כי "... נזק הנגרם בשל התנעת המכונית או נסיעה בה והנובע מהתפוצצות מטען (בין אם המטען הוא בכל הרכב עצמו, בין אם הוא מוקש שכלי הרכב מפעילו בשל משקלו, ובין בכל דרך אחרת), הוא נזק הנגרם 'עקב' השימוש בכל רכב. התנעת המכונית אינה רק גורם עובדתי לנזק... במובן זה שללא ההתנעה הנזק לא היה מתרחש, אלא גם גורם 'משפטי' לנזק, שכן היא גורם מממשי לזנק" (עמ' 874). דברים אלה אינם נכונים בענייננו. פס"ד שולמן ניתן כזכור לפני תיקון מס' 8 ולפני שצומצם מבחן הסיכון לסיכונים תחבורתיים בלבד, כאשר השופט ריבלין ציין בספרו כי כיום לאחר תיקון מס' 8 אין לראות עוד בנסיבות פס"ד שולמן כתאונת דרכים (ריבלין, בעמ' 345). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצוץ אופנוע - תאונת דרכים: השופטת רות לבהרֿ שרון בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ירון בשן) שניתן בת.א. 69024/04, ביום 24.07.10, במסגרתו נדחתה תביעת המערערים להכיר באירוע במסגרתו נפגע המערער 1 כתאונת דרכים. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. בפני בית משפט קמא אוחדו תביעת מערער 1 (להלן: "המערער"), לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד), ותביעת השיבוב שהגיש מערער 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), כאשר לטענת המערערים יש לקבוע כי האירוע בו נפגע המערער הינו "תאונת דרכים" כהגדרתה בפלת"ד. הדיון פוצל ובית משפט קמא דן תחילה בשאלת החבות. 2. על פי גרסתו, נפגע המערער כאשר בעת שעמד בסמוך לאופנוע של מר X (להלן: "האופנוע של X" או "האופנוע המבוטח"), שהינו לקוח קבוע בחנותו, מתוך כוונה להזיז את האופנוע קרוב יותר לחנותו, ארע פיצוץ באופנוע אחר שעמד במקום (להלן: "האופנוע הממולכד"), זאת כשהמפתח כבר הוכנס על ידו למתנע. הפיצוץ גרם לפיצוץ באופנוע של X, כאשר בעקבות זאת נפצע המערער (ראו תמונה שצורפה כנספח 2 לתיק מוצגי המערערים). יצוין, כי על פי עדותו בבית המשפט, המערער לא הספיק להתניע את האופנוע של X בעת שהתרחש הפיצוץ, אם כי נשמעו גם גרסאות אחרות בעניין זה. האופנוע של X בוטח על ידי משיבה 1, המגן חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המגן"). 3. בית משפט קמא ציין כי המערער השמיע מספר גרסאות לאירוע, כאשר המשיבות טענו כי יש להסיק מגרסאותיו השונות של המערער כי הפיצוץ ארע בעת שהמערער ניסה להזיז את האופנוע הממולכד, או לכל הפחות בעת שנשלח להזיז את האופנוע של X, מתוך מודעות לאפשרות שהאופנוע הסמוך ממולכד. בית משפט קמא ציין כי עדותו של המערער היא עדות יחידה של בעל דין, וכי "בעניין זה הספקות רבים, אך לשם ניתוח האירועים ניתן להתייחס לגרסה שהושמעה בבית המשפט [הגרסה המתוארת לעיל - ר.ל.ש] כאל תיאור עובדתי מדויק של האירוע". 4. עוד יצוין, כי על פי חקירת המשטרה האופנוע הממולכד מולכד מתוך מטרה לפגוע במי שאמור היה להשתמש באופנוע של X. 5. בפני בית משפט קמא עמדו שתי חוות דעת. על פי חוות דעת המומחה מטעם המערערים, מר סלוצקי, הפיצוץ באופנוע הממולכד גרם לפיצוץ ולהתלקחות רכיבים כמו מערכת הדלק, השמן ההנעה והחשמל באופנוע של X, והמערער נפגע מרכיבים אלה, כאשר לדידו בעת הפיצוץ עמד המערער בין האופנוע של X לבין חלון הראווה של חנותו, בעוד שעל פי עדות המערער הוא עמד בין שני האופנועים. לעומת זאת, המומחה מטעם המשיבות, מר היינה, סבר כי המערער נפגע מפיצוץ האופנוע הממולכד בלבד, בעוד שהפגיעה באופנוע של X היא בעיקר מסוג של התכה וחום כתוצאה מהפיצוץ באופנוע הממולכד, ומעט סימני בעירה, וכי הפגיעה של המערער איננה כתוצאה מהתלקחות רכיב כלשהו באופנוע של X, הוא האופנוע המבוטח. לדידו, אין זה סביר שמיכל הדלק של האופנוע של X אכן בער, שכן אילו אכן היה מתלקח רכיב כזה או אחר באופנוע של X, הרי שהנזק שהיה נגרם לאופנוע זה היה גדול בהרבה והוא היה מושמד כליל. 5. בית משפט קמא, לאחר שבחן את הגדרת תאונת דרכים בחוק הפלת"ד, קבע כי המערערים לא הוכיחו שדווקא התלקחות רכיבים באופנוע המבוטח הם שגרמו לנזקי המערער, ולא הביאו לשם כך מומחה שיעיד על מבנה האופנוע, היכן באופנוע נמצא מיכל הדלק והשמן שכביכול התלקחו וכדומה. בית המשפט ציין כי יש להיזהר במשקל שמייחסים לחוות דעת המומחים משני הצדדים, שכן הם לא בחנו את זירת האירוע או את שרידי האופנועים, אלא הסתמכו על תצלומי עיתונות בלבד, כאשר הצלם לא הובא לעדות, ויש לזקוף זאת לחובת המערערים, שעליהם נטל ההוכחה. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את הערכת המומחה מטעם המשיבות וקבע כדלקמן: "האופנוע הממולכד התפוצץ. בעירתו הפיקה חום, אשר גרם לפגיעות חום ולשריפות קטנות באופנוע המבוטח. יתכן שסימני השריפה באופנוע זה הם תוצאה של שפיכת דלק בוער מהאופנוע הממולכד על המדרכה, או מפגיעת חלקים בוערים שהועפו. אין זה סביר כלל, שבאופנוע המבוטח בערה אש חזקה, אבל לאחר כחמש דקות בעירה (עד שהגיעו מכבי האש) היא עדיין לא גרמה באופנוע זה נזקים חמורים יותר מהנזקים שנראים בתמונות". עוד קבע בית המשפט כי בעת הפיצוץ עמד המערער בין שני האופנועים, עם הגב לאופנוע הממולכד, וכי על פי התמונות של האופנוע המבוטח ברור כי לא התרחש בו כל פיצוץ. בית המשפט סיכם קביעותיו כדלקמן: "התובע ניגש אל האופנוע המבוטח, שאותו התכוון להזיז ממקומו. חזית גופו ופניו פנו אל חלקו הקדמי של אופנוע זה. משמאל לאופנוע זה ובערך מאחורי גבו של התובע ניצב האופנוע הממולכד ובו התחולל הפיצוץ. האופנוע שהתפוצץ הושמד ואילו האופנוע המבוטח רק ספג חלק קטן יחסית מהרסיסים והלהבה. גל ההדף, הלהבה והרסיסים שיצר הפיצוץ, פגעו במר סולימן שהיה קרוב לפיצוץ בין האופנועים" (הדגשות שלי - ר.ל.ש). מפגיעותיו של המערער, שהיו ברובן בחלק האחורי התחתון השמאלי של הגוף, ולאור קביעותיו באשר לאופן עמידת המערער בעת הפיצוץ - בין האופנועים עם הגב לאופנוע הממולכד - הסיק בית המשפט כי עיקר נזקיו של המערער נגרמו מהפיצוץ באופנוע הממולכד, וקבע כי "לא מצאתי כל נזק שנגרם לתובע ואשר ניתן לייחוס ספציפית דווקא לאש שבערה באופנוע שביטחה הנתבעת ובוודאי שלא לאש שבערה מהדלק או השמן שבאותו אופנוע. מכאן שהטיעון העובדתי של התובעים הופרך". עוד קבע בית המשפט, כי הנזקים הפיזיים שנגרמו למערער נבעו במישרין מהפיצוץ של מטען החבלה ומגל ההדף, ולא ניתן לייחס אף אחד מרכיבי נכותו להתלקחות רכיבי האופנוע המבוטח. בית המשפט סיכום וציין כי "מר סולימן היה קורבן של אירוע פלילי ולא של תאונת דרכים, והנתבעת אינה חייבת לפצותו בגין נזקיו". טענות הצדדים בערעור 7. לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא כשקבע כי האירוע במסגרתו נפגע המערער אינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. לטענתם, בעת הפיצוץ, עשה המערער שימוש למטרות תחבורה באופנוע המבוטח - כשהמערער היה במצב של כמעט התיישבות עליו לצרכי תחילת נסיעה בו - ולטענתם יש לקבוע כי כתוצאה מפיצוץ מטען החבלה נגרמה התלקחות כזו או אחרת גם באופנוע המבוטח, כאשר גם המומחה מטעם המשיבות אישר כי האופנוע המבוטח בער, וכאשר יש ראיות נוספות המעידות על השריפה באופנוע המבוטח - הרי שלאור כל זאת יש לראות באירוע "תאונת דרכים". עוד לטענתם, שגה בית המשפט כשבחן את השאלה האם מדובר בתאונת דרכים לאור החזקה המרבה ולא לאור ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, והפנו בעניין זה לע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2)844 (להלן: "פס"ד שולמן" או "פרשת שולמן") בו נקבע כי נזק הנובע מהתפוצצות מטען, גם כזה שאינו בכלי הרכב עצמו, תוך כדי השימוש ברכב, הוא נזק הנגרם מתאונת דרכים. לטענת המערערים, מפציעותיו של המערער לא ניתן ללמוד האם הן נבעו מהפיצוץ באופנוע הממולכד או מהתלקחות כזו או אחרת באופנוע המבוטח שנגרמה מהפיצוץ באופנוע הממולכד. עוד לטענתם, הפיצוץ היה בו זמנית בשני האופנועים, כך גם לפי עדותו של מומחה המשיבות, ולא ניתן לשלול את המסקנה כי פגיעות המערער נבעו גם מהאופנוע המבוטח, ושגה בית המשפט כשקבע כי הפגיעות נבעו רק מהפיצוץ באופנוע הממולכד. לטענת המערערים, שגה בית המשפט בקביעתו כי לא הוכח שההתלקחות באופנוע המבוטח נגרמה בשל רכיב החיוני לנסיעתו, ושגה בקביעתו לפיה אין זה סביר שתכולת מיכל הדלק של האופנוע המבוטח בערה. לטענתם, המומחה מטעמם הינו מהנדס וכשיר להתייחס לסוגיית מיקום הרכיבים שהתלקחו באופנוע, ובניגוד לסברת בית המשפט, העיד המומחה על המיכלים שנשרפו והתלקחו, כשלא יכולה להיות מחלוקת על כך שמערכות הדלק והשמן הן מערכות חיוניות. זאת ועוד, המומחה מטעם המשיבות לא חלק על המערכות שהתלקחו באופנוע המבוטח כפי שנסקרו בחוות דעת מומחה המערערים. 8. לטענת המשיבות, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענתן, בית המשפט לא היה צריך לדון בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, שכן פציעת המערער לא נבעה "עקב שימוש" באופנוע של X, כאשר התעוררו סתירות בין גרסאותיו השונות של המערער ביחס לאירוע, ולטענתן יש לקבוע כי הגרסה שמסר המערער לרופאו, ופורסמה אף בכתבות העיתונאיות, ולפיה בעת האירוע הלך המערער לכיוון האופנוע הממולכד בכדי להזיזו לבקשת מר X, דהיינו, כי לא נעשה כל שימוש באופנוע המבוטח - היא הגרסה האמיתית, ולפיכך דין התביעה, והערעור להידחות. לטענתם, עדותו של המערער באשר לנסיבות האירוע היא עדות יחידה של בעל דין, ויש לזקוף לחובתו את העובדה שנמנע מלהעיד אנשים שהיו עדים לאירוע, כמו מר X ובעלי חנויות באזור האירוע. בהקשר זה מוסיפות המשיבות וטוענות כי לאחר הפיצוץ נמצאו מפתחות האופנוע המבוטח בידיו של מר X, ודי בכך כדי לשלול את עדות המערער לפיה בעת הפיצוץ כבר הכניס את המפתח למתנע, שכן לא יתכן שבעודו פצוע הוציא המערער את המפתחות. עוד טוענות המשיבות כי גם אם נעשה "שימוש" באופנוע המבוטח הרי שלא מתקיים קשר סיבתי עובדתי או משפטי, בין השימוש לבין הנזק, שכן בכל מקרה המערער נפגע כתוצאה מפיצוץ כאשר הרכב היווה זירה גרידא, וכאשר הפיצוץ ארע ללא קשר לטיבו של כלי הרכב, והסיכון נבע מהמטען ומהאופנוע הממולכד ללא קשר לסיכון הנובע מהאופנוע המבוטח. בהקשר זה, טוענות המשיבות כי לא חלה במקרה דנן החזקה המרבה שבהגדרת תאונת דרכים, שכן כפי שקבע עובדתית בית משפט קמא, לא הוכח כי היתה התלקחות ברכיב חיוני באופנוע המבוטח. בהקשר זה טוענות המשיבות, כי למעשה משיגים המערערים על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, ששמע את העדים והתרשם מהם, לפיהן פגיעת המערער לא נבעה מהתלקחות של האופנוע המבוטח, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון אלה. עוד לטענתן, בצדק קבע בית המשפט כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח התלקחות ברכיבי האופנוע המבוטח, ואין להתערב בקביעה זו. כך גם אין להתערב בהעדפת חוות דעתו של מומחה המשיבות, ואין להתערב בקביעה העובדתית שהפיצוץ באופנוע הממולכד הוא שגרם לנזקי המערער ולא התלקחות כלשהי באופנוע המבוטח, המסתמכת בין היתר על העדפת עדות מומחה המשיבות. בנוסף, טוענות המשיבות, כי משאין מחלוקת כי האירוע במסגרתו נפגע המערער היה אירוע מכוון - ניסיון מכוון לפגוע בניסים X - הרי שבכל מקרה חלה החזקה הממעטת, המוציאה מגדר תחולת החוק מקרים בהם נגרמה פגיעה ממעשה שנועד לגרום נזק לאדם אחר, והרכב שימש רק ככלי וכזירה לגרימת הזנק. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה 9. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ובחנתי את הפסיקה הרלוונטית, אני סבורה כי דין הערעור להידחות. 10. הצדדים חלוקים בענייננו הן בשאלה עובדתית באשר לנסיבות האירוע, והן בשאלה משפטית, האם בנסיבות המקרה דנן, האירוע בו נפגע המערער מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בפלת"ד, אם לאו. המסגרת הנורמטיבית תאונת דרכים - ההגדרה הבסיסית 11. סעיף 1 לחוק הפלת"ד קובע כי "תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (הדגשות שלי - ר.ל.ש). "שימוש ברכב מנועי" המהווה למעשה רכיב בהגדרה הבסיסית, מוגדר כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו...". 12. מכאן, שכדי לקבוע שמדובר ב"תאונת דרכים" צריכים להתקיים שישה יסודות: מאורע, שנגרם בו נזק גוף, עקב, שימוש, ברכב מנועי, למטרות תחבורה [א' ריבלין תאונות הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, תשע"ב) (להלן: "ריבלין"), בעמ' 78 - 79]. ואפרט. 13. המונח "למטרות תחבורה" הוסף להגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" במסגרת תיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד (להלן: "תיקון מס' 8"), כדרישה נפרדת ומצטברת לדרישת ה"שימוש" [רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח, פ"ד נא (3) 825 (1997)], וזאת במטרה לקבוע את המבחן התעבורתי כמבחן המכריע בקביעת התרחשותה של תאונת דרכים הנגרמת על ידי השימוש ברכב, וזאת תחת המבחן הייעודי ששלט עד אז [אשר נותר במידת מה לאור החזקה המרבה, כפי שיפורט בהמשך], כפי שנקבע ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 532, 560 (1996) (להלן: "פס"ד עוזר"): "ביסוד ההגדרה הבסיסית מונח העיקרון כי השימוש ברכב אשר גרם לנזק הגוף צריך להיות 'למטרות תחבורה'. זהו הביטוי (המפורש) למבחן התעבורתי. בכך נדחה 'המבחן הייעודי' אשר שלט בחוק הפיצויים מאז חקיקתו. באימוצו של המבחן התעבורתי ביקש תיקון מס' 8 לשנות מהדין הקודם ומהמבחן הייעודי שאומץ במסגרתו... המבחן הייעודי כוון כלפי השאלה, אם השימוש שנעשה ברכב קשור לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב... המבחן התעבורתי ('למטרות תחבורה') מכוון כלפי השאלה, אם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של סיכון תעבורתי". דהיינו, גם כאשר מתקיים יסוד "השימוש" ברכב המנועי - יש לבחון קיומו של המבחן התחבורתי - דהיינו האם שימוש זה הוא למטרות תחבורה, ולבחון האם השימוש ברכב שנעשה בעת התאונה הוא בגדרו של הסיכון התעבורתי הרגיל והשגרתי. בחינה זו נעשית על רקע הפעולה או רצף הפעולות הסובבות את השימוש שנעשה ברכב בעת התאונה ובסמוך לה, ויש לבחון כל מקרה לגופו. בכל מקרה ומקרה [רע"א 7460/07 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' איזנברג ( 27.3.08) (להלן: "פס"ד ביטוח חקלאי"). 14. ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים דורשת התקיימות קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק ("עקב") (ריבלין, בעמ' 246). בפסיקה נקבע כי המבחן המתאים לקביעת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק הוא מבחן הסיכון תוך שילובו במבחן השכל הישר [ע"א 6000/93 עיזבון המנוח קאוסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3)661 (להלן: "פס"ד קאוסמה")] [יצוין, כי עובר לתיקון מס' 8 אומץ בפסיקה, בפס"ד שולמן, מבחן הסיכון בלבד ללא צמצומו לסיכון תחבורתי בלבד, כפי שזה היום]. בפס"ד קאוסמה ציין בית המשפט כי מבחן הסיכון אינו בעל אופי טכני והפתרונות שהוא מציע אינם תמיד חד משמעיים, אלא מדובר ב"מבחן סבוך, המבוסס על שיקולים של מדיניות משפטית והמבוסס על השכל הישר. לעתים קיים בגדריו שיקול-דעת שיפוטי בבחירה בין מספר אפשרויות" (פס"ד קאוסמה, בעמ' 672). מכאן שיש לבחון האם השימוש ברכב היווה את הגורם הממשי לנזק והאם הנזק הוא בתחום הסיכון התחבורתי שהשימוש ברכב יוצר, או שמא הרכב היווה רק "זירה" לאירוע [ריבלין, בעמ' 256 - 261; ע"א 3392/09 דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ( 24.11.10); רע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן ( 9.11.06); דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח נ' מזאוי ( 29.8.02) (להלן: "דנ"א מזאוי"]. בדנ"א מזאוי נבחנה סוגיית היות הרכב בבחינת "זירה", ונקבע כי "מבחן הזירה", דהיינו, המבחן אם הרכב שימש רק כזירה אינו מסתמך על ההבחנה אם מדובר במעשה מכוון או רשלני, אלא נקודת המבט היא רחבה יותר, והיא בוחנת, על פי מבחן השכל הישר, אם השימוש שנעשה ברכב תרם תרומה רלוונטית ממשית לקרות הנזק, ורק אם התשובה חיובית הרי שמתקיים קשר סיבתי משפטי. בית המשפט הדגיש בדנ"א מזאוי, כי מבחן השכל הישר אינו מחליף את מבחן הסיכון, אלא נועד להגמישו למקרי גבול קשים (ריבלין, בעמ' 262 - 263). בע"א 3464/98 אברהם זיו נ' אילון חברה לביטוח בע"מ ( 12.10.99), בו נבחן מקרה של הצתת רכב שגרמה לבעל הרכב לנזק, נקבע כי הרכב שימש כזירה בלבד. יצוין כי האירוע ארע לפני תיקון מס' 8, אך הדברים נכונים גם היום. בע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4)867 (1999) (להלן: "פרשת גשר שפירים") נבחנה שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי במקרה של נזק (מוות) שנגרם מנפילת גשר שנבנה לצורך שיפור תשתית הכבישים במקום, על רכב בו נסע המנוח. בית המשפט קבע כי התאונה אירעה עקב שימוש ברכב, וכי נתקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש שעשה המנוח ברכב לביו התאונה, תוך שצויין כי הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים בשל הסיכונים הנובעים מסלילת ושיפור מערכת הכבישים, שהם סיכונים טבעיים לשימוש התחבורתי ברכב. בית המשפט ציין כי התאונה ארעה בעת שנתקיים הסיכון הכרוך בשימוש ברכב למטרות תחבורה, בדומה למקרה של קריסת עץ על יושבי מכונית, נפילת שלט כביש התלוי מעל הכביש על רכב נוסע, נפילת רמזור או נפילת תמרור. בכל המקרים הנ"ל הנהיגה והשימוש ברכב יצרו סיכון שהוא סיכון טיפוסי שחוק הפלת"ד בא לפצות בגינו. יצוין, כי לאחר פסק הדין בפרשת גשר שפירים ניתן פסק דין ברע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן ( 09.11.06) (להלן: "פרשת פיצוץ הסלעים"), שם, בניגוד לפסה"ד בפרשת גשר שפירים, נקבע שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין פגיעה כתוצאה מסלעים שעפו עקב פיצוץ במסגרת עבודות סלילת תוואי כביש שטרם הוכשר לנסיעה, והמרוחק כ-200 מטרים ממקום הפגיעה, לבין הנזק. בית המשפט העליון קבע כי הרכב היווה רק זירה, כיוון שלא ניתן לאתר קשר רלוונטי ממשי בין התרחשות הנזק לבין השימוש ברכב, תוך שבית המשפט ציין כי הסיכון אינו ייחודי לעוברי דרכים, ותוך שעשה שימוש במבחן "הגורם המתערב הזר", וקבע כי מקום בו מעורב באירוע אלמנט זר שהשכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה נמוכה ואינה שונה ממעורבותו האפשרית בזירות אחרות - לא מדובר בתאונת דרכים. למעשה מדובר במבחן עזר נוסף הכולל שני תנאים מצטברים: האחד, "זרותו" של הגורם המתערב למכלול התחבורתי בו התרחב האירוע; והשני, שכיחות ההתערבות של הגורם הזר, זהו מבחן הסתברותי, הן ביחס לכמות והן ביחס לשכיחות בזירות אחרות. יצוין, כי קיים קושי עם פסה"ד בפרשת פיצוץ הסלעים, הן לאור השוני בפסיקה על אף הדמיון בנסיבות לפסה"ד בפרשת גשר שפירים, והן לאור השימוש בשיקולים של אשם, ונראה, לאור הערות בית המשפט במסגרת הבקשה לדיון נוסף [דנ"א 9634/09 חברת זלמן בראשי בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ( 18.02.07)], כי אין לראות בו שינוי ההלכה, אלא יישומה ואבחונה מאשר נקבע בפרשת גשר שפירים, זאת לאור הנסיבות הספציפיות, ויש ללכת על כן בעקבות אשר נקבע בפסה"ד בפרשת גשר שפירים (ריבלין, בעמ' 263 - 267), תוך התוויית מבחן עזר נוסף שניתן לעשות בו שימוש במקרי הגבול הקשים בהם מעורב אירוע של "גורם זר מתערב" (דנ"א 9634/06 הנ"ל, בעמ' 7). החזקה המרבה 15. בהמשך להגדרת המונח "תאונת דרכים" קבע המחוקק במסגרת תיקון מס' 8 את "החזקה המרבה" לפיה: "יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". המצבים המתוארים בחזקה המרבה אינם עונים בהכרח על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, כפי שפורטה לעיל, מאחר ולרוב נעדר מהם רכיב "השימוש" או רכיב "מטרות תחבורה", ואולם המחוקק בחר להוסיף את המקרים הללו לגדריו ולראותם כתאונות דרכים. אם כי למעשה גם הגדרת "שימוש ברכב מנועי" כוללת מצבים מרבים (ריבלין, בעמ' 293 - 295). אחד מאותם מקרים הנכללים בחזקה המרבה הינו מקרה של התפוצצות או התלקחות של הרכב. יצוין כי גם עובר לתיקון מס' 8 הכירה הפסיקה, במסגרת ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3)705, במקרה בו התלקח מיכל הדלק של כלי הרכב המבוטח על ידי מבער נייד לבישול שהופעל מחוץ לרכב - כתאונת דרכים, ונראה כי התיקון עיגן למעשה הלכה זו (ריבלין, בעמ' 295 ואילך). כדי שתתקיים החזקה המרבה חובה להוכיח כי ההתפוצצות או ההתלקחות נגרמו על ידי רכיב או חומר חיוניים, דהיינו רכיבים שהם הכרחיים למימוש התכלית התחבורתית של הרכב, כגון מיכל הדלק או השמן, ואולם הגורם להתפוצצות או להתלקחות יכול להיות גורם חיצוני לרכב (ריבלין, בעמ' 299, 301). 16. בכל הקשור לשאלת הקשר הסיבתי כאשר מדובר באחת החזקות המרבות, הרי שנדרש קשר סיבתי בין ההתרחשות (ההתפוצצות, ההתלקחות, החניה האסורה או ניצול הכוח המכני) לבין המאורע שנגרם על ידן, כאשר בפועל נדרש גם קשר סיבתי בין המאורע לבין הנזק לנפגע (ריבלין, בעמ' 271). 17. יצוין, כי הוספת החזקה המרבה להגדרת תאונת דרכים יוצרת ניגוד מסויים בין צמצום הגדרת תאונת דרכים ותחולת החוק לאירועים הקשורים למטרות וסיכונים תחבורתיים בלבד, כפי שנעשה בהגדרה הבסיסית, לבין הרחבת המצבים הנכללים בחוק על אף שאינם בגדר שימוש תחבורתי קלאסי, כפי שהוספו בחזקה המרבה (פס"ד עוזר). החזקה הממעטת - מעשה מכוון 18. מנגד, נקבעה גם "חזקה ממעטת" לפיה: "... לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". החזקה הממעטת של "מעשה מכוון" נועדה להחריג את התאונה המכוונת מההגדרה של "תאונת דרכים", ותכליתה להוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב, שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה [רע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יעקב בלבן ( 21.09.09) (להלן: "פס"ד בלבן"); רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל עסאם ( 4.4.07); רע"א 855/04 דולב חברה לביטוח נ' אל אסד, פ"ד נח(5) 493, 497 (2004); ע"א 2199/99 עזבון המנוח לזר ז"ל נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938, 952 (2001) (להלן: "פס"ד לזר")]. החזקה הממעטת כוללת שני יסודות מצטברים שעל הטוען להתקיימותם (בד"כ הנתבע) (ריבלין, בעמ' 343), להוכיחם: (א) המאורע אירע במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של "אותו אדם" - הכוונה הנדרשת הינה כוונה במובנה הצר העולה כדי "מזימה ישירה" דהיינו, מודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות, לאפשרות גרימת התוצאה וברצון שתוצאה זו אכן תגרם (ריבלין, בעמ' 336), ובלשונו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין בפס"ד בלבן: "השימוש ברכב יהיה 'ככלי לגרימת נזק' רק כאשר ישנו רצון 'חפצי' של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם". זאת ועוד, נדרש שהמעשה המכוון יהיה כלפי הנפגע-התובע ("אותו אדם"), כאשר לא ניתן לטעון ל"כוונה מועברת" כגון במקרה של טעות בזיהוי, ואולם מי שמתכוון לפגוע בציבור מסויים ופגע באחד מבני הציבור - כוונתו מוציאה את ההתרחשות מגדר תאונת דרכים (ריבלין, בעמ' 335 - 336). בנוסף יצוין כי למניע מאחורי הכוונה לפגוע אין כל חשיבות, וזאת גם מקום בו המטרה לפגוע בתובע הייתה מטרה משנית לכוונה אחרת, למשל במקרה בו גנבים דוחפים את בעל הרכב מרכבו במטרה לגנוב את הרכב, ודרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" היא אמצעי להשגת מטרה אחרת (ריבלין, בעמ' 338). (ב) הנזק נגרם כתוצאה ישירה מהמעשה עצמו, ולא על ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב המנועי - תנאי מסייג זה של החזקה הממעטת נידון בפס"ד לזר, שם עמד כבוד השופט אור על ההיגיון שביסוד ההבחנה בין השפעה ישירה לעקיפה, המבטאת את הזיקה למבחן התחבורתי, וכן על הקושי שמעורר תנאי מסייג זה, היות ולא תמיד קל לאבחן אם מצב מסוים נכנס לגדר התנאי המסייג, אם לאו. נראה כי מקום שהמעשה המכוון בא לידי ביטוי בעצם השימוש, יש לקבוע כי הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו, ואין לראות בכך כתאונת דרכים (ריבלין, בעמ' 345 - 347). 19. במקרים מסויימים הרכב אינו אלא "זירה" למעשה המכוון, כאשר אז בוודאי שאין לראות בכך תאונת דרכים, אולם יש לבחון כל מקרה לגופו (ריבלין, בעמ' 347 - 349). 20. יודגש, כי החזקה המרבה כפופה לחזקה הממעטת, כך שגם אם מתקיימת החזקה המרבה, ולכאורה יש לראות באירוע כתאונת דרכים, אולם מדובר באירוע העונה לחזקה הממעטת - החזקה הממעטת גוברת, וייקבע כי לא מדובר בתאונת דרכים. וכך מציין ריבלין בספרו: "... התפוצצות או התלקחות של רכב שאירעו ישירות בשל מעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של הניזוק, או במהלך פעולת איבה... לא יבואו בגדר תחולת חוק הפיצויים בשל שהם נכללים בחזקה הממעטת" (ריבלין, בעמ' 254, 303). ומן הכלל אל הפרט 21. בבואנו לבחון את המקרה שבפנינו, ולקבוע האם התאונה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד, יש לבחון תחילה האם נסיבות המקרה מקיימות את יסודות ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", דהיינו האם עפ"י מבחני הפסיקה שנסקרו אכן מדובר בתאונת דרכים. ככל שהאירוע אינו עונה על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, הרי שיש עדין לבחון האם חלה "החזקה המרבה". רק ככל שגם החזקה המרבה אינה חלה על נסיבות המקרה, הרי שתמה מלאכתנו, וניתן לקבוע כי התאונה אינה בבחינת "תאונת דרכים". ואולם, ככל שהתשובה חיובית, עלינו להמשיך ולבחון האם חלה "החזקה הממעטת", שאז ככל שמדובר "באירוע מכוון" כהגדרתו בחזקה הממעטת - הרי שלא מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפלת"ד (ראה פס"ד לעיל ). 22. באשר לנסיבות האירוע אין מחלוקת כי הפיצוץ הראשוני היה פיצוץ של מטען חבלה שהוצמד במכוון לאופנוע הממולכד במטרה לפגוע, ופיצוץ זה הוביל לפגיעה גם באופנוע המבוטח כתוצאה מחום הפיצוץ, כאשר קיימת מחלוקת אם הפיצוץ גרם בנוסף גם להתלקחות או התפוצצות באופנוע המבוטח. כך גם קיימת מחלוקת אם המערער נפגע מהאופנוע המבוטח של X או מהאופנוע הממולכד. 23. משכך, יש לבחון האם המקרה דנן נכנס לגדרי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, דהיינו האם נעשה "שימוש" באופנוע המבוטח ל"מטרות תחבורה". המערער טען כי התכוון להזיז את האופנוע של X ממקום חנייתו למקום קרוב יותר לחנותו, כאשר לטענתו בעת הפיצוץ הוא כבר הכניס את המפתח למתנע. על פי גרסתו של המערער שלכאורה אומצה על ידי בית משפט קמא, הרי שהוא ביקש למעשה להחנות את האופנוע המבוטח, ומשכך לכאורה מדובר בשימוש למטרות תחבורה. ואולם, למעשה, בית משפט קמא היה ער לסתירות בגרסת המערער ולתהיות המתעוררות באשר לנסיבות האירוע. כך לאור החקירה המשטרתית אין לשלול את טענת המשיבות כי המערער בה להזיז את האופנוע המבוטח במטרה להתחמק מהפיצוץ, ואם כך הם פני הדברים - וודאי שאין לומר כי מדובר בשימוש למטרות תחבורה. לא ניתן גם להתעלם מטענת המשיבות כי בסופו של יום המפתח של האופנוע המבוטח היה בידיו של X, עובדה שעומדת בסתירה לגרסת המערער לפיה הוכנס המפתח למתנע. בנסיבות אלה ספק רב בעיני אם אכן מדובר בשימוש למטרות תחבורה כפי שהניח בית משפט קמא שלא התייחס למעשה לסתירות הנ"ל, וקיבל את גרסת המערער לצורך בחינת נסיבות המקרה. 24. יחד עם זאת, אני סבורה כי בכל מקרה, התנאים הנוספים שבהגדרה הבסיסית אינם מתקיימים, שכן נדרש קיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין הנזק לבין השימוש ברכב. כפי שצויין לעיל, לשם בחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי יש לבחון האם השימוש ברכב היווה את הגורם הממשי לנזק, האם הוא תרם תרומה רלוונטית ממשית לקרות הנזק, והאם הנזק הוא בתחום הסיכון התחבורתי שהשימוש ברכב יוצר, או שמא הרכב היווה רק "זירה" לאירוע. אין ספק כי מקרים של פיצוץ ברכב הינם מקרים קשים, והקביעה האם מתקיים במקרים אלה קשר סיבתי משפטי מחייבת בחינה של נסיבות המקרה הנבחן, כאשר יש לשיקולים של מדיניות משפטית השלכה במקרה זה. אני סבורה כי בענייננו לא מתקיים קשר סיבתי משפטי, וכי יש לראות את האופנוע המבוטח, לכל היותר, כזירה. מדובר במטען חבלה שהוצמד במכוון לאופנוע הממולכד, ולא לאופנוע המבוטח, אשר הופעל בשלט רחוק, ולא על ידי מנגנון כזה או אחר של האופנוע הממולכד (כפי שהיה בפרשת שולמן), ובוודאי לא של האופנוע המבוטח, כאשר למעשה ניתן היה לחבר את מטען החבלה לכל חפץ שהוא או לחילופין לזרוק את המטען לעבר "המטרה". קשה לראות בסיכון של התפוצצות מטען חבלה כסיכון תחבורתי, ויפים בהקשר זה דברי בית המשפט המחוזי מפי כב' השופטת פלפל בת"א 1752/97 X משה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ( 28.11.01) (להלן: "פס"ד X משה"): "המדובר בתובע שגם הוא וגם אחרים סבורים, שיש פוטנציאל לפגוע בחייו. פוטנציאל זה גם לדעתו וגם לדעת אחרים בא לידי ביטוי בכך שמוטמן חומר נפץ במכונית שבה גם הוא נוהג. אין לאמר שאלה סיכוני הדרך הרגילים (לצערי כמו זריקת אבנים בימינו באזורים מסוימים) של הנוסע במכונית, בין באזור עירוני ובין באזור אחר; אין גם לאמר שהשכל הישר שבא להפעיל את מבחן הסיכון, צריך לצפות כדבר שבשגרה ברמה זו או אחרת, שאזרחים יתפוצצו מתוך מכוניותיהם כחלק מסיכוני הדרך. אשר על כן אין לאמר, בנסיבות המקרה, שאזרח הנכנס למכוניתו באזור מגורים שקט צופה או צריך לצפות כחלק מסיכוני הדרך, שהוטמן בה מטען חבלה או פצצה". יצוין כי ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט העליון בע"א 342/02 משה X נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ( 18.09.02). מעבר לכך, במקרה דנן נקבע עובדתית שלא הוכחה התלקחות של רכיב כלשהו באופנוע המבוטח, ובכך שונים הם פני הדברים ממקרים אחרים בפסיקה בהם נקבע כי התלקחות או התפוצצות של מיכל הדלק ברכב המבוטח, מהווה סיכון תחבורתי, סיכון שכל כלי רכב נושא עימו (פס"ד לסרי, פרשת שולמן). בפס"ד שולמן, אליו גם הפנו המערערים, ציין כב' הנשיא ברק כי "... נזק הנגרם בשל התנעת המכונית או נסיעה בה והנובע מהתפוצצות מטען (בין אם המטען הוא בכל הרכב עצמו, בין אם הוא מוקש שכלי הרכב מפעילו בשל משקלו, ובין בכל דרך אחרת), הוא נזק הנגרם 'עקב' השימוש בכל רכב. התנעת המכונית אינה רק גורם עובדתי לנזק... במובן זה שללא ההתנעה הנזק לא היה מתרחש, אלא גם גורם 'משפטי' לנזק, שכן היא גורם מממשי לזנק" (עמ' 874). דברים אלה אינם נכונים בענייננו. פס"ד שולמן ניתן כזכור לפני תיקון מס' 8 ולפני שצומצם מבחן הסיכון לסיכונים תחבורתיים בלבד, כאשר השופט ריבלין ציין בספרו כי כיום לאחר תיקון מס' 8 אין לראות עוד בנסיבות פס"ד שולמן כתאונת דרכים (ריבלין, בעמ' 345). זאת ועוד, קיים שוני עובדתי בין המקרים כאשר כאמור בענייננו, מטען החבלה הוצמד לאופנוע הממולכד ולא לאופנוע המבוטח, והופעל בשלט רחוק, ולא על ידי שימוש והתנעת הרכב המבוטח, ובענייננו נקבע עובדתית כי רכיבי האופנוע המבוטח לא התלקחו, וכפי שקבע בית משפט קמא: "אין זה סביר כלל, שבאופנוע המבוטח בערה אש חזקה... האופנוע המבוטח רק ספק חלק קטן יחסית מהרסיסים והלהבה...מכאן שכל הנזקים שסבל מר סולימן נגרמו לו במישרין מהפיצוץ מהרסיסים של מטען החבלה ומהאש שיצר הפיצוץ עצמו". לכן, נראה כי בענייננו, הפיצוץ והנזק היו נגרמים בכל מקרה, גם ללא נוכחות האופנוע המבוטח במקום, ויש לראות באופנוע המבוטח זירה בלבד. יצוין כי גם על פי מבחני העזר השונים שנקבעו בפסיקה, למשל שכיחות המאורע או השאלה האם הרכב היה בעמידה או בנסיעה, ובעיקר מבחן השכל הישר, מובילים בנסיבות המקרה דנן למסקנה כי אין המדובר בתאונת דרכים. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי המקרה שבפנינו, בהעדר קשר סיבתי משפטי, אינו נכנס להגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. 25. משכך, עדיין יש לבחון האם אחת החלופות שבחזקה המרבה - התפוצצות או התלקחות - מתקיימות בענייננו. כאמור, בית משפט קמא קבע באופן מפורש כי לא הוכחה התלקחות רכיב חיוני באופנוע המבוטח, ולא הוכח שהנזק שנגרם למערער נגרם דווקא מהתלקחות מיכל הדלק או השמן באופנוע הממולכד, וכי סביר יותר שהפגיעות נגרמו מהתפוצצות האופנוע הממולכד. מדובר בקביעות עובדתיות, המסתמכות בין היתר גם על העדפת חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבות על פני חוות דעת המומחה מטעם המערערים, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון אלה, אלא במקרים חריגים, שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל ( 22.12.10); רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ ( 04.01.10)]; בעניין אי התערבות בקביעות המתבססות על העדפת חוות דעת מומחה אחד על פני חוות דעת מומחה אחר ראו ע"א 8693/08 הרמן נ' ד"ר שטרנברג ( 24.03.11), וכן ע"א 4445/90 עמיגור (ניהול נכסים) נ' מאיוסט ( 17.4.94)]. לאור כל האמור, אני סבורה כי גם החזקה המרבה בעניין התפוצצות או התלקחות אינה חלה בענייננו, והמסקנה היא כי אין לראות באירוע נשוא הדיון תאונת דרכים, ודין הערעור להידחות. 26. למעלה מהדרוש אתייחס גם לשאלה אם בהנחה שבכל זאת מדובר היה בתאונת דרכים, היה מקום להחיל את "החזקה הממעטת" שכן מדובר "במעשה מכוון". אקדים ואציין כי אילו הנפגע במקרה דנן היה מר X עצמו, הרי שלאור ממצאי החקירה המשטרתית כי הכוונה היתה לפגוע בו, ללא ספק היה מקום לקבוע כי החזקה הממעטת חלה. ראו בהקשר זה פס"ד X משה שצוטט לעיל, שם קבע בית המשפט המחוזי כי לאור החזקה הממעטת אין לראות במקרה תאונת דרכים. להבדיל מפס"ד X משה, הרי שבמקרה שלפנינו, על אף ש"המעשה המכוון" כוון כלפי מר X עצמו, בפועל לא הוא זה שנפגע, אלא אדם אחר - הוא המערער. אומנם אין להתעלם מהעובדה שהמערער היה בקשר כזה או אחר עם X, שביקש ממנו להזיז את האופנוע שלו, ולא מדובר בעובר אורח, אולם לאור זאת, ספק אם החזקה הממעטת חלה, שכן הכוונה הייתה לפגוע במר X ולא במערער, וכמפורט לעיל לא ניתן לעשות שימוש בדוקטרינה של "כוונה מועברת". בהקשר זה יצוין, כי בדברי ההסבר לתיקון מס' 8 הוסבר כי הכוונה היא להוציא מהגדרת "תאונת דרכים" כל מעשה פלילי מכוון, בין שהנזק אירע לאדם כלפיו כוון המעשה, ובין לכל אדם אחר (הצעת חוק 1962, עמ' 33), ואולם בסופו של יום נוסח הסעיף שהתקבל היה שונה וכלל הגבלה "לאותו אדם". יוער, כי במקרה שלפנינו יתכן והיה מקום להחיל את החזקה הממעטת, לו הוכח כי המערער היה "ידו הארוכה" של X, וכי כוונת הפגיעה הייתה כלפי כל מי שבא מטעמו, אולם הדבר לא נטען, ולא נקבעו בהקשר זה קביעות עובדתיות כאלו או אחרות. סוף דבר 27. לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי להרכב לדחות את הערעור ולקבוע כי האירוע נשוא הדיון אינו "תאונת דרכים" בהתאם להגדרתה בפלת"ד. הנני מחייבת את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪. ההתחייבות העצמאית שהופקדה תוחזר לאחר אישור על תשלום ההוצאות הנ"ל. רות לבהר שרון, שופטת השופט י' שנלר, אב"ד אני מסכים ומצטרף לאמור בפסק דינה המקיף של חברתי כב' השופטת רות לבהר שרון. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופט ד"ר ק' ורדי אני מסכים ומצטרף לאמור בפסק דינה המקיף של חברתי השופטת רות לבהר שרון. ד"ר קובי ורדי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון. אופנועתאונת דרכיםתאונת אופנוע