הזכות לפיצויי קיום מעוגנת בהוראות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 שקובע: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה." מהוראה זו עולה, כי הזכות לפיצויים מותנית בהוכחת התקיימותן במצטבר של ארבע דרישות: קיומו של נזק, סיבתיות, צפיות ושיעור הנזק. ארבעה יסודות אלו מצטברים זה לזה ומשלימים זה את זה. על התובעת להוכיח את התקיימות ארבעת התנאים על מנת לזכות בפיצויים כמבוקש על ידה. הדרישה להוכחת קשר סיבתי נדונה בספרם של גבריאלה שלו ויהודה אדר, שם, בעמ' 327-328: "מטרת הפיצויים היא לפצות את הנפגע על נזק שניתן לייחס אותו להפרת החוזה. על נזק זה- ורק על נזק זה- זכאי הנפגע לפיצוי מכוח חוק התרופות... במושגים של תורת הפיצוי: בהיעדר קשר סיבתי עובדתי בין המעשה או המחדל המהווים הפרה לבין הנזק הנתבע- לא תקום זכות לפיצויים. דרישת הקשר הסיבתי מעוגנת במפורש בסעיף 10 לחוק התרופות ביצורף המילים "עקב ההפרה ותוצאותיה".... הסיבתיות העובדתית עוסקת בשאלה אם מבחינה אובייקטיבית, עובדתית, תרם מעשהו של המפר לקרות הנזק.... המבחן המסורתי לבחינת הסיבתיות העובדתית הוא מבחן הסיבה שאין- בלתה... האם אלמלא הופר החוזה היה מתרחש הנזק שהנפגע תובע פיצוי בגינו" . בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פסקי-דין, לה, חלק שני, תשמ"א/תשמ"ב 1981 עמ' 800 נדונה הדרישה להוכחת קשר סיבתי בין ההפרה לנזק הנטען. כמו כן נדונה שם הדרישה לענין הוכחת גובה הנזק. כב' השופט ברק קבע כך בעמ' 806 ואילך לפסק הדין: "נראה לי, כי הגישה הנכונה היא, כי נפגע, התובע פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן: חוק התרופות), חייב להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו. בעוד שחוק התרופות קובע, בסעיף 10 שבו, מבחן לאיתורו של הנזק, אין הוא קובע כל מבחן לקביעת שיעורו של הפיצוי, פרט לקביעה, כי הנפגע זכאי "לפיצוי בעד הנזק". חרף שתיקתו זו של החוק, מקובל הוא כי, בדרך כלל, המבחן לקביעת שיעור הפיצויים הוא באותו סכום, אשר, במונחים כספיים, יש בו כדי להעמיד את הנפגע, מבחינת הנזק שנגרם לו, באותו מצב, בו היה נתון, לו קוים החוזה, ולולא התרחשה ההפרה. בעניין אניסימוב עלתה השאלה מהי מידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי. שם עסק בית המשפט בעיקר במידת הדיוק שעל נפגע להוכיח את מידת הנזק ואת שיעור הפיצוי. השופט ברק בפסק דינו התייחס לנקודה זו: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין. לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר." פיצויי קיוםפיצויים