מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצוי בגין פיטורים מחמת גיל: 1. הוגשה תביעה שעניינה תשלום פיצוי בגין פיטורים מחמת גיל. בנוסף נתבעו זכויות סוציאליות שונות כגון פדיון חופש, פנסיה, שעות נוספות ועוד. 2. אלה העובדות העולות מחומר הראיות: א. התובעת הינה מעצבת אופנה במקצועה. ב. התובעת הועסקה על ידי נתבעת 1 מיום 1/1/97 עת הוקמה החברה ועד לסוף שנת 2002, מועד בו הסתיימה הפעילות העיקרית של החברה. ג. מיום 1/1/03 ועד לחודש פברואר 2009, הועסקה על ידי נתבעת 2. ד. עם סיום העסקתה על ידי נתבעת 1, בשנת 2003, קיבלה התובעת פיצויי פיטורים. ה. הצדדים במחלוקת האם התובעת פוטרה או התפטרה בשנת 2009. ו. אין חולק כי נמסרו לתובעת מכתבי פיטורים וכן שולמו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. 3. מטעם התובעת הוגש תצהיר. כן הוגש תצהיר של נתבעים 4 ו- 5 ושל שתי עובדות. בדיון ההוכחות הציגה תובעת יומנים אישיים בהם רשמה, לטענתה, את שעות העבודה מידי יום. על פי החלטתנו, התרנו הגשת המסמכים על אף האיחור הניכר בהגשתם. 4. בעקבות הגשת המסמכים הגישו הנתבעים חוות דעת מומחה לפיה המסמכים אינם אותנטיים ונכתבו כולם במועד אחד. בתגובה, הציגה התובעת חוות דעת של מומחה לכתבי יד, הקובעת הפוך בדיוק. 5. בתום שמיעת העדים, הגישו הצדדים סיכומים בכתב. 6. נדון להלן בסוגיות השנויות במחלוקת. 7. נסיבות הפסקת העבודה - טענה לפיטורים מחמת גיל בחרנו לפתוח ברכיב תביעה זה, באשר נתבעו בגינו 24 חודשי משכורת, סה"כ 186,574.52 ₪ (סעיף 7.15.1 לכתב התביעה) ועוד 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני (סעיף 7.15.2 לכתב התביעה). 8. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעים החליטו להחליפה בשתי עובדות צעירות יותר וכי הסיבה האמיתית לפיטוריה היתה הגיל של התובעת. 9. בתצהיר התובעת טענה כי בחודש נובמבר 2008, מספר חודשים לפני סיום העבודה, התקבלה לעבודה עובדת נוספת לתפקיד עיצוב תדמיתנות, אשר צעירה מהתובעת בהרבה. לטענתה, לאחר כחודש הודיע לה המעסיק כי הוא "מחזיר אותה לעבודה בחצי משרה" ומששאלה מדוע, השיב שהעובדת החדשה צריכה לפרנס את בנה ולכן תעבוד במשרה מלאה ואילו התובעת, בחצי משרה. לטענתה, פנתה רבות למעסיק אשר סירב להחזירה למשרה מלאה ועוד דרש שתעבוד שעתיים נוספות ללא תשלום. באשר ליום סיום העבודה העידה: "ביום 24.02.09 הזמין אותי מר חזקור אליו למשרד יחד עם מר לוז. חזקור אמר לי, ללא כל הסבר ש"או שאני מוריד לך 750 ₪ מהמשכורת או שאת מפוטרת". הופתעתי עד מאוד והייתי בהלם והבנתי ממנו ומהדרך בה פנה אלי כי הוא לא מעוניין בהמשך עבודתי. הייתי מאוד פגועה ואמרתי שאני לא מסכימה להתניה שלו. מר לוז ביקש ממני להמשיך לעבוד עוד חודש, לא הספקתי להשיב ומר חזקור אמר שפיטורי נכנסים לתוקף מיידית. מר חזקור הציע לי כי יתן לי מכתב פיטורים לעוד חודש וכך אוכל לקבל גם תשלום עבור הודעה מוקדמת וגם דמי אבטלה - ברור שלא הסכמתי. לכן תיקן מר לוז את מכתב הפיטורים בהתאם לבקשתי". 10. התובעת נשאלה מתי החלה לעבוד בחצי משרה. בעניין זה עדותה היתה לחלוטין לא ברורה. לטענת התובעת, בשלושה חודשים האחרונים לעבודה עבדה בחצי משרה וגם לא עבדה מהבית. משהופנתה לתלושי השכר שמהם עולה כי לא היה כל שינוי בשכרה בשלושה החודשים האחרונים לעבודה, טענה: "... זה מה שטענתי שאיך יכול להיות שכל השנים שעבדתי כתוב אותו שכר. אני קיבלתי יותר". ובהמשך העידה על דברים שלא היה להם זכר בכתב התביעה או בתצהיר, כאילו שכרה הועלה ל- 750 ₪ אשר לא נרשמו בתלושים ולאחר מכן הורד ועל רקע זה פוטרה. התובעת הופנתה לסעיף 7 לתצהירה, שם כתבה שהנתבע ביקש להפחית 750 ₪ משכרה. כך אמרה: "סע' 7.10 לתצהיר, ביום שהוא פיטר אותי ושאמר או שאני מורידה 750 ₪ או שאני מפוטרת והוא גם אמר שאני אצטרך לעבוד יותר שעתיים על אותו סכום. ... לשאלתך אם הסכמתי להפחתת 750 ₪ אני משיבה שעניתי לו שעצם ההתניה הזאת ולמרות מה שהוא אמר אחרי שנרגעתי אמרתי לשניהם יחד שאם הם היו אומרים לי שאוריד מהשכר ולא ההתניה הזאת שהם יפטרו אותי הייתי עושה את זה בשמחה. הרגשתי שהם רצו שאלך הביתה". בהמשך נשאלה לגבי רכיב התביעה של 750 ₪ עבור חודש פברואר 2009. כך אמרה: סע' 10 לתצהיר, הורידו לי 750 ₪. בחודש שהוא פיטר אותי הוא הוריד לי 750 ₪ ובחודש הודעה מראש, גם שם לא הופיע 750 ₪. כאשר את מפנה אותי לתלוש ינואר ופברואר ולבקשתך שאראה איפה הורידו לי 750 ₪ אני משיבה שהם הורידו לי מה שכתוב ברשימות. הסברתי קודם שיש את הנתונים האלה. נכון שלא רואים את זה בתלוש. סע' 10 לתצהיר, זה היה הסכם העבודה. התוספת של 750 ₪ והם שילמו את זה. לשאלתך איך אנחנו יכולים לדעת שבאמת הורידו את זה אני משיבה שאם זה יתאפשר לי אני אציג את זה". כאמור, לדברים אלה לא היה זכר בכתבי הטענות או בתצהיר והם סותרים את דבריה של התובעת בתצהירה, בסעיף 7.11, כאילו הנתבעים ביקשו להפחית 750 ₪ משכרה, דבר שאין לו כל תעוד בתלושי השכר. 11. התובעת בעדותה הפנתה למכתב שכתבה לנתבעת ביום 29/1/08. במכתב זה, שנכתב שנה לפני סיום העבודה, טוענת התובעת ששכרה 7,500 ₪ והיא מבקשת העלאה בעוד 3,000 ₪ וכן דורשת ש"כל המשכורת תהיה מוצהרת". 12. הנתבע שמעון לוז העיד שהתובעת פנתה אליו בדרישה להעלות את המשכורת אך הוא לא הסכים. עוד טען שלא הופחת היקף המשרה של התובעת וכי עבדה תמיד מתשע עד שתיים. 13. חומר הראיות מעלה תמונה ברורה ולפיה סוגיית גילה של התובעת, לא עמדה כלל על הפרק בכל הנוגע לסיום העסקתה בחברה. המחלוקת בין הצדדים שהביאה לסיום יחסי עובד ומעביד, היתה מחלוקת כספית אודות אותם 750 ₪, אשר לא ברור אם שולמו לתובעת שלא במסגרת התלוש והופחת תשלומם, או שמא לא שולמו מעולם והתובעת עמדה על כך שישולמו. כאמור, נושא זה הועלה לראשונה בעדות התובעת ולא נטען בכתב התביעה או בתצהיר. מכל מקום, סוגיית הגיל לא עמדה כלל על הפרק ולא היוותה שיקול כלשהו בכל הנוגע לסיום העבודה. 14. זאת ועוד, הובהר כי העובדת שנשכרה לעבודה בחודש נובמבר 2008, גב' ילנה לפה, הינה ילידת 1960, צעירה מהתובעת בשבע שנים (התובעת ילידת 1953, פרוטוקול עמ' 10, ש' 32). העובדת שנשכרה לאחר שהתובעת סיימה לעבוד, גב' רחל כהן היתה בת 54 בעת שנשכרה לעבודה, מבוגרת מהתובעת. 15. נוכח האמור, רכיב התביעה שעניינו פיטורים מחמת גיל, נדחה. 16. פיטורים או התפטרות התובעת טענה בתצהיר כי פוטרה על ידי הנתבעים. 17. הנתבעים מנגד טענו שהיתה זו התובעת שדרשה העלאת שכר ומשסרבו, התפטרה. לטענתם, הסכימו למסור לתובעת מכתב פיטורים ואף לתקנו כך שהתובעת תוכל להשתמש בו לקבלת דמי אבטלה. 18. במכתב הפיטורים הראשון (נושא תאריך 22/1/09) נכתב: "כפי שכבר הודעתי לך בעל פה אני נאלץ להפסיק את עבודתך וזאת מיום 24/2/09 וזאת עקב צמצומים ...". 19. במכתב השני (נושא תאריך 1/2/09) נכתב: "כפי שכבר הודעתי לכך בעל פה אני נאלץ להפסיק את עבודתך וזאת מיום 28/2/09 וזאת עקב צמצומים ...". 20. שעה שהתובעת קיבלה מכתב פיטורים, יש בכך משום הוכחה לכך שפוטרה. מעסיק שמוסר לעובד מכתב פיטורים, מנוע מלטעון לאחר מכן שלא פיטר. 21. יתר על כן, בעקבות הפסקת העבודה, הנתבעת שילמה לתובעת פיצויי פיטורים ואף דמי הודעה מוקדמת, כפי שיפורט להלן. עובדה זו מעידה אף היא על כך שמדובר בפיטורים ולא בהתפטרות. 22. לאור האמור אנו קובעים שהתובעת פוטרה מעבודתה. 23. אופן הפיטורים מחומר הראיות עולה שמסירת מכתב הפיטורים היתה בעקבות ויכוח בין התובעת לנתבעים, אודות אותם 750 ₪, אשר לא ברור אם שולמו ונשלל תשלומם או שמא לא שולמו מעולם. מכל מקום, בתלוש השכר אין תעוד לתשלום כזה. עוד עולה שהיו אלה הנתבעים שמסרו לתובעת מכתבי פיטורים, לא אחד כי אם שניים. משהתובעת פוטרה, היה על הנתבעים להוכיח שהליך הפיטורים נוהל כדין וכי ניתנה לתובעת הזדמנות להשמיע את טענותיה, לאחר למעלה מעשר שנות עבודה מסורות עבור הנתבעת. הנתבעים לא הוכיחו שקיימו לתובעת שימוע מסודר או כי איפשרו את המשך עבודתה תוך מציאת פתרון למחלוקות. בנסיבות אלה, אנו סבורים שעל הנתבעת לשלם לתובעת, מעבר לפיצויי פיטורים כחוק, פיצוי על אופן הפיטורים. 24. בשים לב לתקופת העבודה, למעלה מעשר שנים ולתפקיד המשמעותי שמילאה התובעת בעסקם של הנתבעים, אנו מעמידים את סכום הפיצוי על שלוש משכורות, סה"כ 17,349 ₪ (לפי שכר חודש ינואר 2009 - 5,783 ₪). 25. פיצויי פיטורים התובעת אישרה בעדותה כי בסיום ההעסקה על ידי נתבעת 1 בשנת 2002, קיבלה תשלום עבור פיצויי פיטורים. לדבריה: "לטענתך שקיבלתי פיצויי פיטורים בשנת 2002 אני משיבה שקיבלתי כי ג'ק עזב". ועוד העידה לשאלת בית הדין: "... בשנת 2002 לא בדקתי ולא ידעתי אם חסר משהו". 26. לתיק הוגש מוצג ובו אישור על הפקדת סך 27,422 ₪ בחודש 2/03, המעידים על תשלום פיצויי פיטורים במועד המעבר מנתבעת 2 לנתבעת 1. 27. בכתב התביעה טענה התובעת לזכאות להפרש פיצויי פיטורים בסך 2,846 ₪. בסיכומים (סעיף 7.5.3) חזרה על סכום זה אך לא מסרה פירוט כלשהו. ודוק - בכתב התביעה התובעת לא ציינה את סכום הפיצויים ששולם לה בשנת 2003. בכך הודתה רק במהלך העדות. התובעת נשאלה בעדותה ולא ידעה להסביר מה המקור לסכום זה. 28. לאור האמור, התביעה להפרש פיצויי פיטורים נדחית בהעדר הוכחה. 29. הודעה מוקדמת התובעת הופנתה לתלוש השכר לחודש מרץ 2009 (נספח לתצהיר הנתבעים) בו מופיע פיצויי פיטורים בסך 33,359 ₪ ודמי הודעה מוקדמת בסך 5,983 ₪. התובעת טענה שאינה זוכרת האם קיבלה הודעה מוקדמת אף שהודתה כי קיבלה פיצויי פיטורים. מאידך, בכתב התביעה ובסיכומים אישרה שקיבלה דמי הודעה מוקדמת אלא שלטענתה, הסכום ששולם היה 5,543 ₪ בלבד. לפיכך, תבעה הפרש בסך 286 ₪. עפ"י תלושי השכר, שכרה של התובעת בחודש ינואר 2009 עמד על 5,783 ₪ ובחודש דצמבר 2008 עמד על 5,822 ₪. 30. משהנתבעת הציגה תלוש שכר ובו תשלום דמי הודעה מוקדמת בסך 5,983 ₪, סכום העולה על שכרה של התובעת, הרי שהוכח כי שולמו לתובעת דמי הודעה מוקדמת והתובעת אינה זכאית לסכום כלשהו נוסף. 31. שעות נוספות בתצהיר התובעת טענה כי משנת 1999 החלה לעבוד ארבעה ימים בשבוע, חמש שעות ליום. עוד טענה כי בפועל, תמיד, עבדה מהבית ובסה"כ עבדה במשרה מלאה "כנהוג במקום העובדה" של 160 שעות לחודש. 32. בעדותה העידה: "לשאלתך מי דרש ממני לעבוד בשעות נוספות אני משיבה שלא נראה לי שעבדתי בהתנדבות והם בטח ידעו מזה. הם ביקשו את זה. הם ביקשו ממני לעזור ולעבוד בבית. נראה לך שאני סתם יעבוד והתנדב. הייתי הולכת להתנדב לילדים. כשאני עבדתי בנתבעת לא עבדתי בהתנדבות. הם שילמו לי על העבודה הזאת רק שהם לא שילמו בתור שעות נוספות. הם שילמו את זה כשעה רגילה ולא כשעה נוספת. לשאלת בית הדין שאסביר כמה קיבלתי בסוף החודש אני שואלת אם אני יכולה לקבל עזרה. כאשר בית הדין אומר לי שלא אני משיבה שזה היה משתנה. הייתי מנהלת רישום של השעות שעבדתי ולפי זה זה נעשה. הייתי מנהלת רישום של השעות ומציגה להם והייתי מקבל שכר עבור זה. לשאלתך למה אני תובעת 125% ... לשאלת בית הדין אני משיבה שקיבלתי תשלום על השעות הנוספות שעבדתי אבל לפי תעריף של שעה רגילה". (ההדגשה הוספה) בהמשך נשאלה האם לאור עדותה, היא מוותרת על התביעה לשעות נוספות והשיבה "אני לא יודעת". 33. על אף עדותה זו, חזר ב"כ התובעת בסיכומים (סעיף 6.2 לסיכומים) על האמור בכתב התביעה, בו נתבע תשלום עבור שעות נוספות לפי תעריף 125% ו- 150%, תוך התעלמות מכך ששולם לתובעת עבור כל שעה ושעה שעבדה. אמנם נכון שנתבע 4 טען בעדותו (עמ' 25 ש' 23) שהתובעת קיבלה משכורת חודשית ולא לפי שעות. כך טען גם נתבע 3 (עמ' 32 ש' 18). ואולם שעה שהתובעת מאשרת בעדות שקיבלה תשלום על כל שעה שעבדה, הרי שבכל מקרה אין היא זכאית לתשלום בשיעור 125% או 150% כפי שתבעה. 34. די היה בכך כדי לדחות את התביעה לשעות נוספות. על אף האמור, נתייחס להלן לראיות שהובאו בפנינו בעניין שעות נוספות. 35. הנתבעים הכחישו מכל וכל כי התובעת עבדה מעבר ל- 20 שעות בשבוע או כי עבדה מהבית. בין הצדדים ניטשה מחלוקת בשאלה מה היתה הגדרת התפקיד של התובעת, האם מעצבת - כטענתה, או תדמיתנית כטענת הנתבעים. לטענת הנתבעים, בעבודה כתדמיתנית לא היתה כל הצדקה לשעות נוספות מעבר לשעות שסוכמו עם התובעת ולא היתה כל הצדקה לעבוד מהבית. מנגד, עמדה התובעת על טענתה כי היתה מעצבת. לא מצאנו לנכון להכריע במחלוקת זו, לאור העובדה שלטעמנו, בכל מקרה, התובעת לא הוכיחה את התביעה לשעות נוספות. נציין אך זאת שהתובעת אישרה בעדותה, שהיתה בחברה מעצבת ראשית - יעל אביב וכן מעצבת נוספת - גלית שרון, שתיהן בתקופה בה התובעת עבדה בחברה. 36. במהלך דיון ההוכחות, הציגה התובעת לראשונה, יומנים אישיים שלה בהם מצויין בכל יום, מספר שעות המוקף בעיגול. לטענת התובעת, מספר זה משקף את השעות שעבדה מביתה, באישור הנתבעים ואשר קיבלה עליהם כסף בסוף כל חודש. 37. כאמור, הוגשו לתיק חוות דעת מטעם שני הצדדים אודות האותנטיות של הרישומים, האם נעשו בפעם אחת או בזמן אמת. 38. היומנים המקוריים הוצגו לבית הדין ולנתבעים, לראשונה, רק במועד הדיון. יש לראות עובדה זו בחומרה רבה. בידוע הוא כי נטל ההוכחה להוכיח שעות נוספות, בתקופות בהן עסקינן, מוטל על כתפי התובע. בידי התובעת היתה ראיה משמעותית ביותר. התובעת בחרה שלא להציג אותה אלא בראשית דיון ההוכחות ובכך למנוע מהנתבעים את היכולת להתמודד עם הראיה בטרם יגישו את עדויותיהם. 39. באשר לאותנטיות של הרישום ביומנים, עיון בצילומים שהוגשו לתיק מעלה מספר עובדות המעוררות תמיהה. ראשית, לטענת התובעת משרתה עמדה על ארבעה ימים בשבוע ואולם על פי הרישום ביומן, במרבית השבועות עבדה חמישה ימים ואף יותר. בכך יש סתירה משמעותית לגירסת התובעת בתצהיר ובעדות. 40. שנית, במרבית הימים המתועדים יש שני סוגי רישומים. האחד, שעת התחלה ושעת סיום. השני, מספר מסוים של שעות, מוקף בעיגול. מספר זה מציין, ככל הנראה, את השעות העודפות. כך לדוגמא: ביום רביעי 25/10/06 נכתב ששעות העבודה 9:00 עד 16:50 והמספר בעיגול "2.75 +" משמע, 2.75 שעות יותר מהמשרה. ולדוגמא - ביום חמישי, 26/10/06, נרשמו שעות עבודה - 8:15 עד 16:15 ובעיגול נרשם "8 +", משמע 8 שעות מעל המשרה. 41. הנתבעים הגישו חוות דעת מומחית לכתבי יד שעל פיה, רישומי השעות נעשו כולם ברצף, באותו מועד. התובעת הגישה חוות דעת מומחה לכתבי יד, שהגיע למסקנה הפוכה. 42. ב"כ התובעת חקר ארוכות את המומחית מטעם הנתבעים וטען ארוכות בסיכומים כי אינה מומחית כפי שמציגה עצמה וכי אין להתייחס למסקנותיה בחוות הדעת. 43. מותב בית הדין ראה את היומנים המקוריים, שהובאו על ידי התובעת במועד הדיון. התובעת צרפה צילומים של היומנים לתצהירה. לאחר שבחנו את היומנים המקוריים ואת הצילומים ולאחר שעיינו בחוות דעת המומחים, אנו בדיעה שהרישומים ביומן ביחס לשעות העבודה (תחילה וסיום) הם רישומים אותנטיים שנערכו בזמן אמת. עיון ביומן, כמו גם בצילומים המוגדלים שצורפו לחוות דעת המומחה מר חגג, מעלה כי הרישומים של שעות העבודה וכן הרישום המוקף בעיגול, נעשו בעט שונה, בצבעים שונים, עובדה המעידה על כך שלא נעשו בפעם אחת וברצף. מאידך, בכל הנוגע לרישום המוקף בעיגול, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שהרישום נערך בזמן אמת. 44. לטענת התובעת בכתב התביעה, יש לחשב את זכאותה לפי משרה מלאה של 160 שעות. טענה זו אין לקבל משאינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק לפיהן משרה מלאה היא בעלת 186 שעות. לטענת התובעת, משרה מלאה "אצל הנתבעת" היא 20 ימי עבודה בחודש כפול 8 שעות. אף טענה זו אין לקבל. הובהר שלכל עובד בנתבעת יש שעות עבודה שונות. התובעת עבדה 5 שעות, ארבע פעמים בשבוע. העובדת ילנה עובדת 8 שעות ליום. העובדת סמירה סדר עבדה בשעות 8:30 עד 16:00. 45. התובעת אישרה בעדותה שקיבלה ששולם על כל שעה ושעה שעבדה. מכאן, שעבור מכסת השעות עד 186 שעות לחודש, ממילא התובעת אינה זכאית לתשלום נוסף כלשהו. 46. עיון בטבלה שצרפה התובעת לכתב התביעה, מעלה כי הטבלה מתייחסת רק לשנים שבהן יש לתובעת יומני עבודה. עבור השנים מתחילת העבודה ועד שנת 2002, שבהם לא הוצגו יומני עבודה, אנו קובעים שלא הורם הנטל להוכיח מה היקף השעות הנוספות שבוצעו, אם בכלל. התביעה, ככל שמתייחסת לשנים אלה, נדחית. 47. לגבי השנים 2005 עד 2009, התובעת סיכמה את סה"כ השעות הנוספות, בטבלה שצורפה כנספח לכתב התביעה. עיון מדוקדק מעלה שאין התאמה בין מספר השעות העודפות הרשומות ביומני העבודה, לבין השעות הרשומות בטבלה. כך, ביום 25/10/06 מופיע רישום של 2.75 שעות עודפות ואילו בטבלה אין ציון של שעות נוספות ביום זה. ביום 26/10/06 נרשם ביומן 8 שעות עודפות ואילו בטבלה אין ציון של שעות נוספות ביום זה. ביום 19/8/07 נרשם ביומן 3.75 שעות עודפות ואילו בטבלה נרשמו 0.75 שעות לפי 125% בלבד. 48. סיכום כל האמור מעלה שיש לדחות את התביעה לתשלום שעות נוספות. ראשית, התובעת אישרה בעדותה שקיבלה תשלום על כל שעה ושעה שעבדה. זאת בניגוד לאמור בכתב התביעה ובתצהיר. שנית, התובעת אמרה שכלל אינה בטוחה שהיא עומדת על התביעה לשעות נוספות. שלישית, התובעת לא הוכיחה את כמות השעות הנוספות שעבדה. הטבלה שצורפה לכתב התביעה ואשר עליה מבוססת התביעה, אינה תואמת לחלוטין את הרישום ביומן. התובעת לא הוכיחה את הסכום המגיע לה, אם בכלל, עבור שעות נוספות. 49. לאור כל האמור לעיל, התביעה לשעות נוספות נדחית. 50. פנסיה התובעת טענה בכתב התביעה כי הנתבעים לא הפרישו עבורה לפנסיה, בכל תקופת העבודה. לטענתה, חל על הצדדים צו ההרחבה בענף הטקסטיל וההלבשה ולפיכך זכאית לפיצוי עקב אי הפרשה לפנסיה, בשיעור 6% מהשכר. 51. הנתבעים טענו כי ביטחו את התובעת בביטוח פנסיוני בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק, החל מיום 1/1/08, וכי העבירו לפוליסה סך כולל של 2,443 ₪ בשנים 2008 ו- 2009. הנתבעים לא הכחישו את תחולת צו ההרחבה בענף הטקסטיל וההלבשה. נוכח עיסוקה של החברה הנתבעת בייצור ומכירה של מוצרי טקסטיל, הוכח כי חל עליה צו ההרחבה הנ"ל. צו ההרחבה מחייב מעסיק להפריש לפנסיה בשיעור 6% מהשכר. 52. לפיכך, התובעת זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בשיעור 6% מהשכר. 53. בסיכומי התובעת, העמידה את התביעה על 6% מהשכר האחרון (5,822 ₪) כפול 84 חודשים, סה"כ 29,347 ₪. הנתבעת לא הציגה ראיה לסתור באשר לאופן החישוב. לטענת הנתבעת, הפרשיה עבור התובעת כספים לפנסיה לפי צו ההרחבה הכללי במשק החל מיום 1/1/08 ובסך הכל שולם עבורה סך 2,443 ₪. 54. לפיכך, התובעת זכאית לסכום הנ"ל, בניכוי סכומים שהופקדו בגינה לבין פנסיה בסך 2,443 ₪, סה"כ 26,904 ₪. 55. חופשה שנתית התובעת טענה כי לא יצאה לחופשה כלל בימי העבודה, למעט חופשה אחת שבע שנים לפני סיום העבודה וחופשה נוספת עוד קודם לכן. הנתבעים מפנים לתלושי שכר בהם מופיע תשלום עבור חופשה שנתית, במועדים שונים. מעבר לכך לא הציגו יומן חופשה. התובעת טענה שלא יצאה לחופשה למעט פעמיים, בשנים הראשונות לעבודתה. התובעת לא סתרה את הרישומים בתלוש השכר המעידים על תשלום חופשה שנתית במהלך תקופת העבודה. 56. לאור האמור, התובעת זכאית לתשלום פדיון חופש עבור שלוש שנים אחרונות לעבודה, סה"כ 69 ימים, פחות 7.5 ימי חופש ב- 12/08 ויום חופש ב 2/09, סה"כ 60.5 ימים. לפי תעריף 265 ₪ ליום, זכאית התובעת לסה"כ 16,032 ₪. 57. דמי הבראה התובעת זכאית לדמי הבראה עבור שנתיים אחרונות לעבודה בלבד. הנתבעת הוכיחה ששולמו לתובעת דמי הבראה בשעור 7 ימים בחודש 12/08 וכן 7 ימים בחודש 12/07. עיון בתלושי השכר מעלה שלא שולמו דמי הבראה בשנת 2006. לפיכך, את הסכום ששולם בשנת 2007 יש לזקוף על שנת 2006 ואת הסכום ששולם בשנת 2008, יש לזקוף על שנת 2007. 58. התובעת זכאית אם כן, לדמי הבראה לתקופה 12/07 עד 2/09, מועד סיום יחסי עובד ומעביד. על פי הותק בעבודה, זכאית התובעת ל- 8 ימי הבראה לשנה וסה"כ 9 ימים. לפי תעריף 331 ₪ ליום (כאמור בכתב התביעה), זכאית התובעת לתשלום 2,979 ₪. 59. הפרש שכר לחודש פברואר 2009 התובע טוענת כי במסגרת שכר חודש פברואר, לא שולם לה סך 750 ₪ אשר שולמו לה בחודשים קודם לכן, שלא במסגרת התלוש. כפי שצויין לעיל, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי שולם לה סכום כלשהו שלא במסגרת תלוש השכר. התובעת לא טענה כן בכתב התביעה ובתצהיר. הנתבעים הכחישו טענתה זו. לאור האמור, התביעה להפרשי שכר עבור חודש פברואר, נדחית. 60. תביעה נגד נתבעים 3 עד 5 התובעת הגישה תביעה אישית נגד נתבעים 3 עד 5. במהלך עדותה התברר, כפי שטענו הנתבעים, כי נתבע 5 - ג'ק חנונו, עזב את העסק בשנת 2002 ונסע לחו"ל. זאת ועוד - התובעת אישרה בעדותה כי בעת שמר חנונו עזב את העסק, קיבלה פיצויי פיטורים (בתחילת 2003). נוכח כל אלה, הגשת התביעה כנגד נתבע 5 נעשתה שלא כדין. התביעה נגד נתבע 5 נדחית. 61. באשר לנתבעים האחרים, טענה התובעת בכתב התביעה המתוקן למעבר פיקטיבי בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, לכך שלא נערך גמר חשבון, לניהול החברות ב"מימון דק" ולאי שמירה והפרדה בין נכסי החברות לבין נכסים של נתבע 3. 62. בסיכומים טענה לחייב הנתבעים אישית בהיותם מעסיקיה החל מתחילת עבודתה ולמשך תקופה של "שישה חודשים עד שנה", עד לתשלום השכר על ידי נתבעת 1. טענה זו של התובעת עוסקת בתקופת עבודה שהסתיימה בעת המעבר להעסקה ע"י נתבעת 2, בשנת 2003. טענות התובעת בעניין זה, לא רק שלא הוכחו הרי שנסתרו לחלוטין משהובהר שהתובעת הועסקה ע"י נתבעת 2 משנת 2003. 63. טענה נוספת לתובעת לפיה בעת המעבר בין המעסיקים השונים, העובדים לא קיבלו הודעה על כך, נסתרת אף היא מניה וביה. ראשית, העדה מטעם הנתבעים העידה שבעת המעבר, קיבלו כל העובדים הודעה. שנית, התובעת אישרה שקיבלה פיצויי פיטורים בשנת 2003. לא סביר בעיננו שקיבלה פיצויי פיטורים והמשיכה לעבוד באותו מקום עבודה, ללא שבררה מה הסיבה לתשלום. 64. בסיכומים הועלתה לראשונה טענה לחיוב אישי מכוח עוולות בנזיקין. טענות אלה לא עלו בכתב התביעה המתוקן ודינן דחייה על הסף. 65. למעלה מהדרוש נציין כי טענתה לעוולה בנזיקין כלפי נתבעים 3 ו- 4 בכך שגרמו לחברה לפטר את התובעת, נדחית. בידוע הוא שלא ניתן לחייב אורגנים של החברה בעוולת הפרת חובה חקוקה. כך הטענה להפרת חובת הזהירות המוטלת על נושא משרה, כאשר התובעת לא הביאה ולו ראשית ראיה להפרה כזו או אחרת במועד פיטוריה, שיש בו כדי להצדיק חיוב הנתבעים 3 ו- 4 באופן אישי. 66. טענת התובעת בכתב התביעה ל"מימון דק", נזנחה בסיכומי התובעת ולא בכדי. אין בחומר הראיות ראיה כלשהי לטענה זו כלפי מי מהנתבעים. הטענה נטענה בעלמא ונזנחה על ידי התובעת בסיכומים. 67. סיכומו של דבר לא היתה כל הצדקה להגיש תביעה אישית כנגד נתבעים 3 ו- 4 ובוודאי שלא כנגד נתבע 5. נתבעת 2 היתה חברה סולבנטית, אשר שילמה לתובעת את הזכויות המגיעות לה עם סיום עבודתה, לרבות פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. ככל שקיימים הפרשים כאלה או אחרים שלא שולמו, אין בכך כדי להצדיק חיוב אישי של מנהלי החברה ובוודאי שלא של נתבע 5 אשר עזב את העסק בשנת 2002. טענת התובעת לפיטורים מחמת גיל, נדחתה כאמור לעיל. מכל מקום, אין בעצם העלאת הטענה כדי לחייב באופן אישי את הנתבעים 3 עד 5. 68. לאור האמור לעיל, התביעה נגד נתבעים 3 עד 5, נדחית. 69. סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי. נתבעת 2 תשלם לתובעת: א. פיצוי בגין אופן הפיטורים בסך 17,349 ₪. ב. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 26,904 ₪. ג. פדיון חופש בסך 16,032 ₪. ד. דמי הבראה בסך 2,979 ₪. 70. כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה - 25/6/09 ועד לתשלום בפועל. 71. כל יתר רכיבי התביעה וכן התביעה נגד נתבעת 1 ונתבעים 5 - 3, נדחים. 72. הוצאות משפט בקביעת שיעור ההוצאות נתנו דעתנו לכך שחלק מרכיבי התביעה התקבלו ואולם חלק הארי ובכלל זאת טענה לפיטורים מחמת גיל, נדחו מכל וכל. בשים לב לאלה, אנו מחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. 73. התביעה כנגד נתבעים 3 עד 5 הוגשה באופן בלתי מבוסס וללא הצדקה. במיוחד הדברים אמורים לגבי נתבע 5, לאור האמור בהרחבה לעיל. לאור דחיית התביעה אנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבעים 5 - 3 ביחד, הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. פיצוייםפיטורים