סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח-1963 (להלן: החוק או חוק פיצויי פיטורים), קובע, כי על מעביד לשלם פיצויי פיטורים לעובד שפוטר, והחריגים לחובה זו, המאפשרים פיטורים ללא פיצויים, מצויים בסעיפים 16 ו-17 לחוק. סעיף 17 לחוק עניינו "פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק-דין"; וכך נקבע בו: "בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים." סעיף 16 לחוק מדבר על "פיטורים ללא פיצויים מכוח הסכם קיבוצי"; וזו לשונו: "לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד - ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד." הוראות סעיף 17 חלות על מצבים בהם מדובר בענף עבודה בו אין הסכם קיבוצי כלל, ובמקרים כאלה בית-הדין רשאי לקבוע, כי פיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים, או פיצויים חלקיים, בלבד, תוך שייתן דעתו לכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים. הסכם קיבוצי זה הינו ההסכם הקיבוצי הכללי בין התאחדות בעלי התעשייה לבין ההסתדרות הכללית, מיום 19.9.62 (להלן: תקנון העבודה). פיצוייםפיטורים