מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורים בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות: פתיח בפנינו תביעתו של התובע (להלן: התובע) לפיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין, לטענתו, על ידי מעבידתו לשעבר, חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: הנתבעת). טענת התובע נשענת על שני אדנים: פיטורים בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק) והעדר שימוע תקין. מטעם התובע, העיד רק התובע ומטעם הנתבעת העידו גב' גוטסמן, סגנית מנהל אגף משאבי אנוש ומנהלת כח-אדם ממת"פ (להלן: גוטסמן), מר אבנר אבן עזרא, מנהל מחלקת פרט וממלא מקום מנהל כח-אדם ממת"פ (להלן: אבן עזרא), גב' מנור, מנהלת מחלקת כספים וכלכלה (להלן: מנור), וגב' מסינגר, סגנית מנהלת מחלקת כספים וכלכלה (להלן: מסינגר). עובדות וטענות הצדדים התובע נקלט לעבודה בנתבעת ביום 20.6.04 במעמד של "עובד ארעי", לתקופת ניסיון. טרם קבלתו לעבודה, התובע עבר מבדקי מיון והתאמה, בפני צוות מיון של הנתבעת; אחת הבוחנות זיהתה שכתב-ידו אינו ברור והתובע נשאל אם אובחן בעבר, כבעל לקות למידה. לאחר שהתובע אישר את היותו בעל לקות למידה, קיבל תוספת זמן, בחלק מהמבחנים, למרות שלא הציג דו"ח אבחון, כמקובל. הצדדים חלוקים ביניהם, לגבי המידע שמסר התובע לבוחנת ולצוות המיון, בכל הנוגע להיותו בעל לקות למידה, כמו גם, אודות המידע שנרשם בדו"ח הבדיקה של צוות המיון: לטענת התובע - בתשובה לשאלת הבוחנת, הוא אישר בפניה את דבר היותו לוקה בדיסלקציה; ואילו לטענת הנתבעת - התובע ציין בפני הבוחנת, ולאחר מכן גם בפני גב' דליה רובינשטיין, סגנית מנהלת מחלקת מיון והסבה בנתבעת, כי אובחן בעבר כבעל לקות למידה, אשר באה לידי ביטוי בכתב-יד לא ברור. לטענת הנתבעת, בדו"ח הבדיקה של צוות המיון צוין, כי לתובע "לקות למידה הבאה לידי ביטוי בליקוי כתב היד" [נ/1, ס' 5; ועוד]. חרף חילוקי הדעות בין הצדדים, בנוגע למידע שנרשם על ידי צוות המיון בדו"ח הבדיקה, הדו"ח לא הוגש כראיה על ידי מי מהם. במהלך ישיבת ההוכחות, ביום 13.4.11, במסגרתה נחקר מר אבן עזרא, הודגש שהנתבעת התייחסה לדו"ח הבדיקה כאל מסמך חסוי ועל כן נמנעה מחשיפתו. בהקשר זה יצוין, כי גם בתצהירו של מר אבן-עזרא צוין שדו"ח הבדיקה אינו מצורף לתצהיר מטעמי חיסיון [נ/2, ס' 6]. מנגד, התובע לא ביקש את גילויו של המסמך, למרות שדבר קיומו ותוכנו עלה כבר במסגרת כתב-ההגנה וטענת החיסיון הופיעה, כאמור, מפורשות בתצהירו של אבן עזרא [עמ' 27 ש' 32-30, עמ' 28 ש' 16-1]. לפיכך, ניתנה החלטה לפיה התובע יגיש בקשה לגילוי ועיון ספציפי במסמך בתוך 7 ימים ממועד ישיבת ההוכחות [עמ' 28 לפרוטוקול]. לאחר ההפסקה הודיע ב"כ התובע, שהוא יבוא בדברים עם ב"כ הנתבעת, בנוגע לצורך בהגשת בקשה, בעניין זה. משכך, ניתנה החלטה מתוקנת, על פיה, ככל שבכוונתו לבקש עיון במסמך הנוסף, בקשתו תוגש לא יאוחר מיום 5.5.11 [עמ' 41]. חרף ההזדמנות הנוספת שניתנה לתובע, לא הוגשה בקשה לעיון במסמך, ומכל מקום, הדו"ח לא הוצג בפנינו במהלך ישיבת ההוכחות הבאה, ביום 20.6.12; ובסיכומי הנתבעת צוין שלא פנו אליה בבקשה לעיין בדו"ח הבדיקה [ס' 224 לסיכומיה]. בנסיבות אלו - אין בידינו לקבל את טענת התובע, לפיה - מאחר שדו"ח הבדיקה לא הוצג על ידי הנתבעת, יש להניח, שתוכנו אינו תומך בגרסתה [סיכומי התובע, ס' 10.4]. נהפוך הוא, משהתובע לא סתר את טענת הנתבעת, חרף ההזדמנויות החוזרות שניתנו לו, לבחינת טענתה - אנו מקבלים את גרסת הנתבעת, שבדו"ח הבדיקה של התובע צוין רק שלתובע "לקות למידה הבאה לידי ביטוי בליקוי כתב היד". גרסת הנתבעת נתמכה בתצהירים של גב' גוטסמן [ס' 5 לתצהירה - נ/1]; של מר אבן עזרא [ס' 6 לתצהירו - נ/2]; ושל גב' מנור [ס' 6 לתצהירה - נ/3], ובחקירותיהם הנגדיות [עמ' 22, ש' 5-3; עמ' 27, ש' 29-17; עמ' 40, ש' 22-13]. התובע לא מסר לנתבעת חוות-דעת, אבחון או כל אישור או מידע אחר, על היותו דיסלקטי או בעל לקות למידה [עדותו - עמ' 4, ש' 12-3; ובתצהירי הנתבעת]. לאחר המבדקים, נערך לתובע ראיון אצל מנור, מנהלת מחלקת כספים וכלכלה באגף מערכות מידי ומחשוב בנתבעת, שלאחריו, התובע נמצא כמתאים לעבודה בנתבעת [נ/3, נספח א']. התובע שמש ככלכלן במדור חשבונאות, הנהלת חשבונות והתקשרויות במחלקת כספים וכלכלה באגף מערכות מידע ומחשוב (להלן: מדור ההתקשרויות או המדור]. מדור ההתקשרויות עוסק בעיקר ברכש של מוצרים ושירותים שונים (לרבות תוכנות מחשב), מספקים חיצוניים, עבור יחידות שונות באגף. עם קבלת דרישת רכש מאחת מהיחידות, המדור פועל ליצירת התקשרות עם ספקים חיצוניים לשם רכישת המוצר או השירות הנדרש. עובדי מדור התקשרויות, ובכלל זה התובע, מלווים את הליך ההתקשרות של הנתבעת עם הספקים החיצוניים מתחילתו ועד סופו. הליך ההתקשרות מורכב ממספר שלבים: פרסום מכרז ובקשות לקבלת הצעות מחיר מן הספקים, ניהול מו"מ עם הספקים וביצוע ההזמנה [נ/3, ס' 7 ו-36; תצהיר מסינגר - נ/4, ס' 6 ו-28; וחקירתו הנגדית של התובע - עמ' 5, ש' 7-3]. במסגרת תפקידו, נדרש התובע לייצר מסמכים שונים, הנוגעים להליך ההתקשרות, כגון: ניסוח הבקשות לקבלת הצעות המחיר מהספקים, תכתובות מול הספקים, סיכום תנאי ההתקשרות ועריכת ההזמנות [תצהיר התובע - ת/1, ס' 10-8; וכן נ/3, ס' 7; נ/4, ס' 6]. בין הצדדים התגלעו מחלוקות בדבר רמת הניסוח הנדרשת מעובד במדור ההתקשרויות ובדבר החשיבות של עבודת הניסוח בתפקידו של עובד המדור: לטענת התובע - עיקר התפקיד כרוך בעבודה כלכלית, הכוללת עריכת משא ומתן עם הספקים, בדיקת עלויות מול תועלת, מתן מענה מסחרי-כלכלי וכיוצא בזה. עבודת הניסוח של המסמכים הינה טכנית ושולית, לדעתו, וזאת - מאחר שהמסמכים מבוססים על מסמכי שלד (שבלונות), שהוכנו על ידי המחלקה המשפטית ו/או על מסמכים קודמים, וההשלמה הנדרשת הינה של פרטים טכניים או כלכליים ומסחריים [ת/1, ס' 8-7]. בעוד שלטענת הנתבעת - ניסוח המסמכים השונים הינו נדבך עיקרי ומהותי בתפקיד של עובדי המדור והם נדרשים לנסח את דרישות הלקוחות, באופן ברור ועצמאי, ולהתאים את המסמכים הקיימים להתקשרויות הספציפיות, לרבות באמצעות הוספת מלל חופשי. לאחר ששמענו את עדויות הצדדים וחזרנו ועברנו על כל החומר שהוגש לתיק בית-הדין - הגענו לכלל מסקנה, שניסוח מסמכים מהווה חלק משמעותי מעבודתם של עובדי המדור. עובדי המדור מלווים את הליך ההתקשרות בין הנתבעת לבין הספקים מתחילתו ועד סופו; עובדי המדור נפגשים עם הלקוחות (הגורמים הפנימיים המפנים את בקשות הרכש) ומקבלים את הדרישות הספציפיות להתקשרות; באחריותם של עובדי המדור להעלות את הדרישות על הכתב ולהכניס את הדרישות להסכמי ההתקשרות, תוך ביצוע ההתאמות המתבקשות בהסכם; עובדי המדור מנהלים משא ומתן מול הספקים ונדרשים להעלות על הכתב את תנאי ההתקשרות הספציפית ובסופו של ההליך עובדי המדור נדרשים לבצע הזמנה, הכוללת את תנאי ההתקשרות הספציפית. כך עולה גם מחקירתו הנגדית של התובע [עמ' 4, ש' 32-21 - ההדגשות בציטוטים, כאן ובהמשך - שלנו], כדלקמן: "ש: תהליך העבודה הוא כזה, שמועלת דרישת רכש מלקוחות המדור ואז על עובדי המדור להתקשר עם ספקים חיצוניים, ע"מ לרכוש עבור הלקוח את המוצר או השירות שהוא דרש? ת: נכון. ש: ועובדי מדור ההתקשרויות הם אלה שמלווים את התהליך הזה מההתחלה ועד הסוף? ת: מלווים את זה בליווי מחלקה משפטית וגזברות. ש: מי מלווה את תהליך ההתקשרות הספציפי הזה מההתחלה ועד הסוף - מי נפגש עם הלקוחות ומתכתב עם הספקים? ת: עובדי המדור. ש: עובדי המדור, לא עורכי הדין ולא הגזברות? ת: תלוי במה, יש חוזים שגם המחלקה המשפטית מעורבת. ש: כדבר שבשגרה, במרבית ההתקשרויות, הפגישות נעשות ללא ליווי עורכי דין וגזברות? ת: נכון, ברוב המקרים הם לא איתנו, זה עובדי המדור, והספקים". [לפי תיקון שהתבקש, 1.11.10]. בהמשך העיד התובע, כי במקרים שנפגש עם הלקוחות והיה צורך בהבהרות, או בשינויים, הוא היה צריך להעלות את השינויים על הכתב [עמ' 5, ש' 24-19]: "ש: מי צריך להעלות על הכתב את ההבהרות הרלוונטיות, זה באחריות מי? ת: באחריותנו בשיתוף פעולה איתם. ש: אבל באחריותך, אתה צריך לקחת את התרשומת שערכת ולהכניס אותם להסכמי ההתקשרות השונים? ת: כמו שאמרתי - בד"כ זה מגיע כתוב, אני לוקח את זה ומעתיק. כשנפגשתי עם לקוחות - לפעמים היו שינויים ונכון שאני הייתי צריך להעלותם על הכתב." אנו מקבלים את גרסת הנתבעת, שקיומם של "שבלונות" או מסמכי שלד אינו מהווה תחליף לניסוח תוכן המסמכים השונים, על ידי עובדי המדור, בהתאם לתנאים ולדרישות של ההתקשרות הספציפית [נ/3, ס' 40-38, והדוגמאות המצורפות בנספחים כד'-כז', שם]. גב' מנור הבהירה בחקירתה הנגדית שה"שבלונות" הקיימות, אינן פוטרות את עובדי המדור מההתאמות הנדרשות בהתקשרות ספציפית [עמ' 37 ש' 32-19], וכלשונה: "ש: את מסכימה שבאופן עקרוני, יש לכם במחלקה, או שבלונות של מסמכים מסוימים ומסמכים ללא שבלונות, אותם מעתיקים ממסמך קודם עם גרסה דומה ומתקנים מה שצריך לתקן? ת: יש שבלונות, אליהן צריך לצקת תוכן רב מאד וזה עיקר העבודה. להעתיק שבלונה יכול גם ילד בן 12 לעשות. ש: התוכן שצריך להוסיף בשבלונה, זה תוכן טכני. ת: לא. ש: תוכן מסחרי, כלכלי, פרטים טכניים - מחירים, תנאי תשלום, מועד מסירה, שירות ואחריות? ת: כל מיני פרטים של מינהלה וגם טכניים ומסחריים. ש: את החלק הטכני מקבלים מהלקוחות? ת: לא. מקבלים את הדרישות הטכניות. לא עושים 'העתק-הדבק' מהדרישה שלהם. אנחנו מנסחים את זה. התפקיד שלהם לדעת מה הם צריכים. התפקיד שלנו לנסח את זה באופן שיוכל לעבור לספקים". התרשמנו, שעדותו של התובע הייתה מגמתית, אך, גם התובע הודה בחקירתו הנגדית שעבודתו כוללת ניסוח מסמכים באופן עצמאי. כך, למשל, העיד התובע שלעיתים, בעקבות דרישת הלקוח, יש צורך בביצוע שינויים בדרישה להצעת מחיר המופנית לספקים [עמ' 6, ש' 26-2]: "ש: מה שאתה מעיד הוא שעשית העתק והדבק לדרישת הלקוח להסכם, מבלי לערוך אותה, לשנותה או להתאים אותה למסמך ספציפי, זו עדותך פה? ת: לא. עושים התאמות. ..... ש: איך אתה מוציא את הדרישה לספקים? ת: עושים העתק והדבק ואם יש צורך עושים גם שינויים. ..... ש: אתה מקבל דרישת רכש מהלקוח, כתוב בה הפרטים, ואתה אומר שחלקם מופיעים בשבלונה מסוימת, חלק מהדברים הוא אומר לך בע"פ? ת: הוא לא אומר לי בע"פ. ש: אבל אם צריך הבהרות הוא נפגש איתך ואומר לך בע"פ? ת: כן. ש: ואתה בסופו של דבר צריך להיות זה שמוציא מסמך, מסמך המחייב את חב' החשמל, עם כל הפרטים האלה ומה שאתה עושה זה 'העתק הדבק'? ת: מה שהיה צריך לעשות העתק והדבק אז העתקתי והדבקתי ומה שהיה צריך לשנות שיניתי." התובע העיד עוד, שהוא מנסח בעצמו תכתובות בדואר אלקטרוני לספקים או ללקוחות [עמ' 6, ש' 27-28]: "ש: הודעת דואר אלקטרוני לספק או לקוח, מהיכן אתה מעתיק אותה? ת: כותב אותה לבד". ובהמשך הבהיר התובע, שלעיתים ישנן גם דרישות ספציפיות חדשות, שהוא נדרש לנסח בעצמו [עמ' 6 ש' 31-29; עמ' 7 ש' 4-1]: "ש: כשאתה מקבל דרישה ספציפית שלא הופיעה בהתקשרות קודמת, מהיכן אתה מדביק אותה? ת: לא הבנתי את השאלה. ש: כאשר אתה מקבל דרישה חדשה עם פרטים ספציפיים שלא היו בשבלונה קודמת, כמו למשל משך תקופת ההתקשרות, תנאים שהלקוח צריך, ולא היה צריך בפעם הקודמת, אתה כותב זאת בעצמך? ת: כן." לנוכח כתב ידו הבלתי קריא, התובע התבקש על ידי גב' מסינגר, להקליד את כל המסמכים שבאחריותו, לרבות תרשומות פנימיות, שהוא כותב ומצרף למסמכים ולתיק ההתקשרות שבטיפולו [נ/4, ס' 7; וס' 8 לכתב-התביעה]. ביום 10.11.04 מולאה על התובע חוות-דעת ראשונה, לצורך קבלת החלטה בדבר המשך העסקתו בנתבעת [נ/3, נספח ג']. במסגרת חוות-הדעת, שמולאה על ידי גב' מנור, ובהתייחס לרמתו המקצועית של התובע, נכתב כך: "לעובד נכונות ללמוד, קליטה יפה של העבודה והדרישות המקצועיות. יחד עם זאת נדרש שיפור משמעותי בשימוש בתוכנות אופיס. קיימת בעיה חמורה בהבעה בכתב שהנה חלק מהותי בתהליך העבודה שלנו". [ההדגשה הוספה]. ובהתייחס להארכת תקופת הניסיון - מנור כתבה, במפורש - "בגלל הצד החיובי שצויין, אנו מעוניינים להאריך את תקופת הניסיון". בחודש דצמבר 2004, התובע נשלח לקורסOFFICE XP [נ/3, נספח ד']. ביום 2.6.05 הוארכה העסקתו של התובע, כעובד ארעי, למשך תקופה נוספת של עד שנה, כשהנתבעת רשאית לפטר אותו בכל עת, בכפוף לדין, ותוך מתן הודעה מוקדמת, בהתאם לדין ולנוהלי החברה [נ/3, נספח ה']. ביום 7.6.05, גב' מנור מלאה טופס הערכת עובד על התובע, בו התובע קיבל ציון בינוני (ציון 5 מתוך 9), במדד איכות העבודה, ובסיכום ההערכה קיבל התובע הערכה "בינוני" [נ/3, נספח ו']. ביום 22.6.05 נערכה לתובע שיחה עם מנור ומסינגר [נ/3, נספח ז']. מעדויות הנתבעת עולה, שמסגרת שיחה זו נאמר לתובע שתפקודו אינו משביע רצון, בפרט בכל הנוגע לניסוח המסמכים, וכי לא חל שיפור, למרות שיחות קודמות שנערכו עימו, באותו נושא. עוד הובהר לתובע, באותה שיחה, שהוחלט להאריך את העסקתו, אך, עליו לשפר את תפקודו [נ/3, ס' 16 וחקירתה הנגדית של מנור - עמ' 36, ש' 11-1; נ/4, ס' 13 וחקירתה הנגדית של מסינגר - עמ' 45, ש' 26-23 ועמ' 46, ש' 15-6]. התובע התעלם משיחה זו, לחלוטין, ואף טען שבמשך כל תקופת עבודתו לא נמסר לו על חוסר שביעות רצון מתפקודו [ת/1, ס' 15]; אולם, בחקירתו הנגדית העיד על קיומה של אותה שיחה, כמשוב שנתי, ואף הודה - בסופו של דבר - שנאמר לו, שאמנם ממשיכים את ההתקשרות עימו, אך, עליו לשים לב להערות, שכן, העדר שיפור עשוי להשפיע על המשך עבודתו בנתבעת [עמ' 12, ש' 33-7]. בהקשר זה, נוסיף ונציין, שאמנם, בחקירתו הנגדית, התובע טען שאותה שיחה נערכה עקב אירוע ספציפי, ולא כמשוב כולל בדבר חוסר שביעות רצון מניסוח מסמכים על ידו, אולם, התרשמנו, שגם בעניין זה עדותו של התובע הייתה מגמתית ותשובותיו - בנוסח "לא זוכר" - כמו גם השתהותו במתן תשובה, מדברות בעד עצמן [עמ' 13-12]. התובע שהה בחופשה בחו"ל מיום 21.9.05 עד ליום 10.11.05. ביום 17.11.05 התקיימה שיחה בין התובע לבין מסינגר, במסגרתה נמסר לו שמסינגר ומנור הגיעו למסקנה, שהוא אינו מתאים לעבודה במדור, בשל בעיות בניסוח מסמכים, והן מבקשות לסיים את העסקתו במדור [נ/4, ס' 16 ]. בחקירתו הנגדית אישר התובע, שבשיחה זו נמסרו לו הנימוקים, שבגינם הוא אינו מתאים לעבודה במדור, ובכלל זה בעיות ניסוח [עמ' 14, ש' 33-16]. ביום 21.11.05 פנו הממונות על התובע, מסינגר ומנור, אל אבן עזרא בבקשה לסיים את עבודתו של התובע במחלקה [נ/2, נספחים ח' ו-ט']. בפנייתה של מנור [נספח ח', הנ"ל], צוינה הסיבה לרצון לסיים את עבודתו של העובד כך: "העבודה במחלקה כרוכה בכושר ביטוי ורהיטות בכתיבה. היבט זה בעבודתו לוקה מאד בחסר". ביום 22.11.05 נשלח לתובע מכתב זימון לשימוע [נ/2, נספח י'], בו נמסר לו, כי הנתבעת שוקלת את סיום עבודתו, עקב העדר התאמה. השימוע נקבע ליום 24.11.05, בפני מנהל כח-אדם. באותו היום, התובע נפגש, ביוזמתו, עם גוטסמן. התובע ביקש לברר את הסיבות לפיטוריו וגוטסמן ציינה בפניו שמדובר בחוסר מקצועיות והפנתה אותו אל מנור, שאצלה המידע המפורט של הטענות המקצועיות כלפיו. ביום 23.11.05 התובע נפגש, ביוזמתו, עם מר צבי חרפק, מנהל האגף. התובע שטח בפני מר חרפק את טענותיו, בנוגע לכוונת הנתבעת לסיים את עבודתו. מר חרפק ציין שהוא אינו מעורב בעבודתו של התובע, באופן אישי, וכי הוא אינו נוהג להתערב בשיקולים המקצועיים של מנהלי המחלקות שתחתיו. מר חרפק הוסיף וציין, כי ככל שבסופו של דבר יוחלט על סיום עבודתו של התובע בנתבעת, הוא יאשר לו חודש נוסף להודעה מוקדמת [נ/1, ס' 17; וחקירתו הנגדית של התובע - עמ' 13, ש' 28-33, עמ' 14, ש' 13-7]. התובע מסר למר חרפק מכתב ובו העלה טענות מטענות שונות כנגד פיטוריו [ת/1, נספח כב']. במכתב זה טען התובע, כי הוא פוטר בשל דיסלקציה ונאמר לו בפירוש שהסיבה לפיטוריו היא בעיית הדיסלקציה שלו. יצוין כבר עתה, כי כאשר התובע נשאל בחקירתו הנגדית - האם מסינגר הזכירה בשיחתם את המילה "דיסלקציה", השיב: "לא זוכר" [עמ' 15, ש' 2-1], בעוד שחילופי דברים אחרים מהשיחה נשמרו היטב בזכרונו, לדבריו [עמ' 14]. ביום 23.11.05 התקיימה עוד שיחה בין התובע לבין מנור. במסגרתה, מנור הציגה לתובע את הנימוקים שעומדים בבסיס הכוונה לסיים את עבודתו במדור. התובע הציג בפני מנור מכתבי המלצה והתעניין בעבודה אצל דובר הנתבעת. ביום 24.11.05, התובע פנה אל אבן עזרא, בבקשה לדחות את מועד השימוע, על מנת שיוכל להתכונן כראוי, לקבל מידע בדבר המשתתפים בישיבת השימוע ולקבל את הטענות המרכזיות כלפיו [נ/2, נספח יב']. לבקשת התובע, ישיבת השימוע נדחתה ליום 27.11.05 והתובע קיבל ממנור הודעת דוא"ל, ובה פירוט בכתב של הסיבות בגינן הוא זומן לשימוע לפני פיטורים [נ/3, נספח טו']; וכך נכתב על ידי מנור: "טל, לבקשתך, להלן פירוט הסיבות להפסקת עבודתך: מרכיב ניכר מהעבודה הינו ניסוח בכתב. הניסוחים הנכתבים על ידך אינם ברורים כך שמשמעות האמור בהם אינה מובנת לקורא. המסמכים היוצאים מאיתנו נשלחים לספקים וכוללים תנאים התחייבות המחייבים את הספק. אי בהירות בניסוח עלולה ליצור בעיות בשרות והיעדר יכולת מצידנו (כצד המנסח) לאכוף את מימוש התנאים. בנוסף, כתב היד שלך לחלוטין אינו קריא ויש לך טעויות כתיב רבות. דברים אלו נאמרו לך על ידינו מספר פעמים בעבר, כולל בשיחתנו אתמול ובשיחתך עם יפעת בשבוע שעבר. בשיחות אלו הבעת את הסכמתך לכך שאינך מתאים לתפקיד בשל היותו 'פקידותי' ואמרת שאינך רואה את עתידך אצלנו ושעבודת שטח במקום אחר תתאים לך יותר. בנוסף אמרת לי שלא הופתעת מהכוונה להפסיק עבודתך". ביום 27.11.05 התקיימה ישיבת השימוע בפני אבן עזרא. בישיבה השתתפו התובע ומנור. במסגרת הישיבה, אבן עזרא הציג את מהות הליך השימוע ולאחר מכן, מנור הציגה את הנימוקים שבגינם היא ביקשה את סיום עבודתו של התובע. הנימוקים שצויינו על ידה היו טעויות כתיב מרובות וטעויות בניסוח. התובע, מצידו, השיב לטענות וטען שעבודת המדור אינה דורשת ניסוח, שכן, היא נשענת על שבלונות של המחלקה המשפטית ועובדי המדור רק משנים מחירים או מוסיפים פרטים טכניים, שנמסרים להם מהגורמים הטכניים. הוא הוסיף וטען, שאין לו בעיה בניסוח, ולראיה - הוא הוציא למעלה מ-100 הזמנות ללא בעיה בהן או בניסוחן, והציג דוגמא לתיקון חוזה וכיוצא באלו טענות. בסמוך לתום הישיבה ציין התובע, שהוא אינו מעוניין להישאר במקום שלא רוצים בו וביקש לקבל זמן למצוא עבודה חלופית ולקבל המלצה מהנתבעת. במסגרת ישיבת השימוע התובע לא ציין, שהוא דיסלקטי או בעל מוגבלות כלשהיא, הקשורה לטענות כלפיו; אבן עזרא ציין בפני התובע, שהוא ינסה למצוא לו מקום עבודה אחר בנתבעת [פרוטוקול השימוע - נ/2, נספח טז']. ביום 27.11.05 התובע העביר מכתב לגוטסמן [ת/1, נספח כד'], בו העלה טענות כנגד פיטוריו. בנוסף, טען התובע, כי הוא פוטר עקב הדיסלקציה שלו וכי נעשה שימוש בדיסלקציה שלו כתירוץ לפיטוריו. בסוף המכתב, התובע ציין, כי אינו רואה את עתידו במדור, רואה עצמו בתפקיד ניהולי ולא להישאר "פקיד", והוא ביקש להאריך את תקופת ההודעה המוקדמת שלו לשלושה חודשים ולקבל מכתבי המלצה. מר אבן עזרא ניסה לאתר לתובע תפקיד אחר בנתבעת, ברם, ניסיונותיו לא צלחו [נ/2, ס' 28]; וביום 5.12.05 נמסר לתובע מכתב פיטורים, בו נקבע מועד הפסקת העבודה לתאריך 3.2.06, בסוף היום [נ/2, נספח יח']. במהלך תקופת ההודעה המוקדמת נעשה ניסיון נוסף למצוא לתובע תפקיד אחר בנתבעת, במחלקת הוראות שכר, אך, גם ניסיון זה לא צלח [נ/2, ס' 32 ונספח יט', שם]. עבודת התובע בנתבעת הסתיימה ביום 3.2.06. תמצית טענות התובע פיטורי התובע מנוגדים לחוק - התובע הוא דיסלקטי ולפיכך הוא "אדם עם מוגבלות", כאמור בחוק, והנתבעת ידעה שהוא דיסלקטי. נימוקי הנתבעת לפיטוריו אינם נכונים ומהווים ניצול ציני של מגבלותיו. הליך השימוע שנערך לתובע לא היה תקין - הוא נעשה מן השפה ולחוץ, מאחר וההחלטה על פיטוריו התגבשה עובר לישיבת השימוע ומאחר ומקבלי ההחלטה הסופית בעניינו סמכו את ידיהם על טענות הממונות המקצועיות; לתובע לא ניתנה שהות מספקת להתכונן לשימוע; עורך השימוע אינו מקבל ההחלטה הסופית בעניין פיטורי התובע. תמצית טענות הנתבעת התובע פוטר כדין, מסיבות מוצדקות וענייניות, תוך קיום כל הנהלים וההליכים הנדרשים; זאת, עקב חוסר התאמה לתפקידו ולאחר חוסר שביעות רצון מתמשך מתפקודו המקצועי וללא שיפור מצידו. התביעה מכח החוק הוגשה בשיהוי רב ודי בכך כדי לדחותה על הסף. הנתבעת לא ידעה שהתובע דיסלקטי, ובכל מקרה - פיטורי התובע אינם קשורים למוגבלות הנטענת על ידי התובע. ככל שהמוגבלות של התובע קשורה לתפקודו המקצועי הלקוי, אזי, התובע אינו כשיר לתפקיד או שפיטוריו מתחייבים מהדרישות המהותיות של התפקיד, כך שפיטורי התובע אינם מהווים הפליה אסורה. ההחלטה על פיטורי התובע התקבלה לאחר שנערך לתובע שימוע כדין, וניתנה לו הזדמנות מלאה לטעון את טענותיו, ולאחר שהנתבעת ניסתה למצוא לתובע תפקיד אחר. דיון והכרעה בפתח הכרעתנו נדון בטענה מקדמית של הנתבעת, לפיה - יש לדחות על הסף את התביעה לפיטורים בניגוד לחוק, מחמת שיהוי. נקדים ונאמר, כי אין בידינו לקבל טענה זו. אמנם, התביעה הוגשה לאחר כשנה ותשעה חודשים ממועד היווצרות העילה, יום סיום יחסי עובד-מעביד, אבל, התביעה היא לסעד כספי ולא להחזרה לעבודה ולא ניתן ללמוד מהתנהגות התובע, שויתר על תביעה. בנוסף, הנתבעת ממילא לא הוכיחה, כי שינתה את מצבה לרעה, עקב השיהוי. הנתבעת העלתה בסיכומיה, לראשונה, טענה נוספת, לפיה - התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת התיישנות, שהייתה קבועה בחוק במועד הגשת התביעה, דהיינו - בחלוף למעלה משנה ממועד היווצרות העילה [ס' 149 לסיכומיה]. זאת, בניגוד להוראת ההתיישנות, בסעיף 14 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, אליו מפנה סעיף 13 לחוק. הנכון הוא, כי במועד הגשת התביעה - תקופת ההתיישנות, החלה על תביעות מכח החוק, לפי סעיף 14 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה - עמדה על שנה אחת. עם זאת, הוראת ההתיישנות הינה התיישנות דיונית ולא מהותית וכפועל יוצא מכך, היהצריך להעלותה בהזדמנות הראשונה, דהיינו - בכתב ההגנה. מאחר שטענת ההתיישנות הועלתה על ידי הנתבעת רק בשלב הסיכומים, דינה של הטענה - להידחות. לאחר סילוק הטענות המקדמיות, נעבור לדון בטענת התובע - שפוטר בניגוד לחוק; לטענתו, הוא אדם עם מוגבלות, בשל היותו "דיסלקטי". סעיף 5 לחוק קובע: "בחוק זה - 'אדם עם מוגבלות' - אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים." מכאן, שעל פי החוק, אדם עם מוגבלות הוא אדם שמתקיימים בו שני תנאים מצטברים: תנאי ראשון - שיש לו לקות, קבועה או זמנית, שהיא אחת מאלה - פיסית, נפשית, שכלית או קוגניטיבית. תנאי שני - שאותה לקות מגבילה באופן מהותי את תפקודו באחד מתחומי החיים העיקריים. כמפורט בפרק העובדתי לעיל - אין מחלוקת, שבמהלך כל תקופת עבודתו בנתבעת התובע לא המציא לה חוות דעת ו/או אבחון, בדבר היותו דיסלקטי ו/או סובל מלקות למידה, כזו או אחרת. הפעם הראשונה בה מסר התובע מידע על היותו "דיסלקטי" היתה בתצהירו [ת/1, ס' 3], שהוגש ביום 8.4.09, שם אמר: "אני דיסלקטי. דיסלקציה היא לקות המקשה על רכישת מיומנויות קריאה וכתיבה בשלב הילדות. הלקות שלי מתבטאת בעיקר בטעויות כתיב וכתב יד לא קריא." והוסיף, שם: "מצ"ב אבחון." - מבלי לסמנו כנספח. האבחון שצרף התובע לתצהירו, כבדרך אגב [אי סימון המסמך שצורף, באחת מהאותיות בהן הכתיר התובע את נספחי תצהירו, על אף שמדובר בצרוף הראשון שנזכר בתצהיר, מעורר תחושה, שהאבחון הוסף רק לאחר שהתצהיר כבר הושלם ונערך בלעדיו], הינו - "דו"ח מסכם", בעניינו של התובע, שנערך מטעם "מכון יעל - הערכת תפקודי חשיבה ולמידה", ביום 22.12.98, יחד עם מכתב לוואי, מיום 9.9.99 [ת/1, נספח "מרחף" (להלן: דו"ח האבחון)]. במסגרת סיכומיו, טען התובע שדו"ח האבחון כלל לא הועמד במחלוקת ולו רצתה הנתבעת לחלוק על תוכנו של האבחון היה עליה לבקש לחקור את המאבחנים [ס' 3 לסיכומים]. התובע הוסיף וטען שהוא, אמנם, אינו מומחה בתחומי האבחון [כאמור בחקירתו הנגדית - עמ' 3, ש' 25-22; עמ' 4, ש' 2-1], אך, אין כל מניעה לצירוף דו"ח האבחון לתצהירו, בפרט לאור סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית-הדין). דעתנו שונה מדעתו של התובע. אמנם, בית-הדין לעבודה אינו כבול בדיני הראיות, ולכן, רשאי הוא להתיר הגשת מסמך כראיה, גם שלא בידי עורכו או מקבלו, אך, בית-הדין קשור לעקרונות הצדק ,שבדיני הראיות, המחייבים מתן הזדמנות לצד שכנגד להתייחס למסמך. בענייננו, דו"ח האבחון הינו חוות-דעת של מומחה, בעניין שהוא בתחום מומחיותו, על-כן, היה על התובע להגישו - לכל המאוחר - יחד עם תצהירו, אך, בהתאם לנוסח הקבוע, לשם כך, בתוספת הראשונה לפקודת הראיות [נ"ח], התשל"א-1971, אם רצה להעניק לו משקל כלשהו. בדרך זו, גם היה מתאפשר לנתבעת לחקור את המומחה בחקירה נגדית. ברם, לטעמנו, מאחר שהתובע מבקש לבסס את עילת תביעתו על דו"ח האבחון - היה חייב להציגו כבר בעת הגשת התביעה, ועוד קודם לכן, במבחני הקבלה. יתר על כן, דו"ח האבחון הינו משנת 1998, היינו - כ-6 שנים לפני תחילת עבודת התובע בנתבעת, והתובע לא הציג כל אסמכתא, לפיה - דו"ח האבחון, על ממצאיו ומסקנותיו, תקף גם לתקופה הרלבנטית לתביעה. כך גם, לא ברור לנו לאיזה צורך הופק דו"ח האבחון בזמנו ואילו מטרות הוא בא לשרת. למעלה מהדרוש, נציין, כי גם אם נקבל את דו"ח האבחון, לצורך הקביעה שהתובע הינו "דיסלקטי", אין בכך כדי להוכיח שהתובע הינו "אדם בעל מוגבלות", כהגדרתו בחוק. אכן, דיסלקציה היא לקות קוגניטיבית, אולם, ספק בעיננו, אם ממצאי דו"ח האבחון - לפיהם, לתובע יש "עיכוב ניכר מאד ברכישת מיומנות פענוח בקריאת אנגלית"; "ריבוי שגיאות כתיב בעברית ואיות לקוי מאד של מלות טפל"; וכן "מיומנות לא מלאה בקריאת טקסט עברי" - עולים כדי הגבלה מהותית בקריאה ובכתיבה, כטענת התובע. מכל מקום, בדו"ח האבחון אין התייחסות לרמת החומרה של הדיסלקציה ממנה סובל התובע ו/או להשפעתה על אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים, לרבות קריאה וכתיבה, ואף לא הראו לנו ראיות אחרות, לעניין זה. נהפוך הוא: מתצהיר התובע עולה, שלמד לימודים אקדמאיים, סיים תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים ולמד תואר שני במשפטים לכלכלנים [ת/1, סע' 4] - כך שהדיסלקציה לא פגעה בכושר הלימוד (דבר המצריך קריאה וכתיבה), או בתחומים מרכזיים אחרים בחייו. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, לא הוכח בפנינו, שהנתבעת ידעה על כך שהתובע הוא "דיסלקטי" ו/או סובל מלקויות למידה, שאינן קשורות בכתב ידו. לאחר שבחנו את מכלול הראיות שהובאו במסגרת הליך זה, השתכנענו, שהמידע היחיד שעמד בפני הנתבעת - בנוגע ללקויות הלמידה של התובע - היה הרישום בדו"ח של של מבדקי ההתאמה, שנערכו לתובע טרם קבלתו לעבודה בנתבעת, לפיו - לתובע "לקות למידה הבאה לידי ביטוי בליקוי כתב היד". זה גם עיקר הלקות, לגרסת התובע, בנוסף לטעויות כתיב [ת/1, ס' 3]. איננו מקבלים את טענות התובע, לפיהן - הנתבעת ידעה או "עצמה עיניים" והייתה צריכה לדעת שהוא דיסלקטי, או שהוא סובל מלקויות למידה נוספות, מעבר לכתב יד לא ברור [ס' 10.4 לסיכומיו]; זאת,גם מאחר שאנו סבורים, שאין ליתן משקל משמעותי לחילופי דברים בין התובע לבין בוחנת בצוות המיון, במסגרתם ציין בפניה את דבר היותו "דיסלקטי". אבן עזרא העיד בפנינו, שהבוחנת היא פקידה המחלקת את טופסי הבחינה ואין לה כל רקע פסיכולוגי או אחר, לצורך אבחונו של התובע [עמ' 29, ש' 3-8]. גם לפי טענות התובע עצמו, חילופי הדברים בינו לבין הבוחנת נסבו סביב כתב ידו ולא מעבר לכך [ת/1, ס' 5]. גם עדותו של אבן עזרא התייחסה לגרסת התובע, בדבר חילופי הדברים בינו לבין הבוחנת, ולא לידיעתו של אבן עזרא ו/או גורם אחר בנתבעת, על הדיסלקציה של התובע. ראוי להזכיר, כי עקב כך שהבוחנת הבחינה בקושי של התובע - יתכן שבזכות ניסיון חייה האישי, עם בנה הדיסלקטי, כטענת התובע - ניתן לתובע זמן ארוך יותר בחלק מהמבחנים; פעולה ההולמת גם את ההמלצות בסוף דו"ח האבחון, אף שלא הוצג במועד. כך גם, איננו מקבלים את טענת התובע לפיה יש לייחס לנתבעת "עצימת עיניים" בשל כך שלמרות האמור בדו"ח הבדיקה, בדבר ליקוי כתב היד של התובע, לא ערכה בירור נוסף, בנוגע ללקויות הלמידה של התובע. בדו"ח הבדיקה צוין שהתובע הינו בעל לקות למידה, אשר באה לידי ביטוי בכתב יד לא ברור. המדובר באמירה פשוטה וברורה, שעל פניה, אינה דורשת פרשנות נוספת. בנוסף, לקויות למידה אינן מסוג הלקויות הנראות לעין ו/או קלות לאבחון, במיוחד לא על ידי מי שאינו מומחה בתחום. כך, למשל, כתב יד לא ברור ו/או טעויות כתיב אינם מאפיינים רק אנשים עם "דיסלקציה" ומדובר בתופעות נפוצות, הקיימות בקרב חלק ניכר מהאוכלוסייה. לפיכך, אנו סבורים, שאין להטיל על הנתבעת את הנטל לברר מיוזמתה את תחום מגבלותיו של התובע. ההיפך הוא הנכון: מחובת תום הלב המצופה מעובד - ובכלל זה התובע - להציג בפני מעסיקו את מלוא המידע הרלבנטי, הנוגע למוגבלותו, ובכך לאפשר למעסיק לבצע את ההתאמות הנדרשות, במידת הצורך. התובע נמנע מכל גילוי. זאת ועוד, לטענת התובע - לקות הלמידה שלו מתבטאת בעיקר בטעויות כתיב ובכתב יד לא ברור [ת/1, ס' 3]. מדובר בלקות שגם לשיטתו ניתן להתגבר עליה בקלות, באמצעות עזרים פשוטים, כגון: שימוש במחשב והקלדה, במקום כתיבה בכתב יד ושימוש בתוכנת מחשב הבודקת איות ומתקנת טעויות כתיב [ת/1, ס' 12.3-12.2]; וכך גם נהגו הצדדים, במהלך עבודתו של התובע בנתבעת. לצורך הקביעה, בדבר היותו של התובע "אדם עם מוגבלות", כהגדרתו בחוק, עלינו לבחון את הלקות ואת השפעתה על תחומי החיים העיקריים של התובע לאחר "תיקונה" באמצעות עזרים חיצוניים. כך, למשל, אין ספק שאדם קצר רואי הוא בעל לקות פיזית, אך, באמצעות שימוש במשקפים הראיה שלו תקינה [ראו, בעניין זה: אריאלה אופיר ודן בורנשטיין "חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998: אמנציפציה בסוף המאה ה-20" ספר מנחם גולדברג עמ' 42, 62 והאסמכתאות מהמשפט האמריקאי, המאוזכרות שם]. סיכום ביניים - מהראיות שלפנינו, הגענו למסקנה שהתובע אינו "אדם עם מוגבלות", כהגדרתו בחוק, ולפיכך - פיטוריו אינם מנוגדים לחוק. למעלה מכך, גם לאחר שבחנו את פיטורי התובע לגופם, השתכנענו, שאין קשר בינם לבין לקויות הלמידה שלו. כאמור לעיל, הוכח שהנתבעת לא ידעה על לקויות למידה של התובע, למעט, כתב-יד לא ברור. לא נשמט מעינינו שבמסגרת פניות התובע לחרפק [ת/1, נספח כב'] ולגוטסמן [ת/1, נספח כד'], התובע טוען שהוא מפוטר בשל "דיסלקציה", אולם, גם במכתבים אלה, התובע לאו פירט את הלקויות שלו, לא צרף מסמכים, המעידים על אבחונו כדיסלקטי, והוא התמקד בטעויות כתיב ובכתב-יד לא קריא. אנו נותנים אמון בעדויותיהן של מנור ומסינגר, לפיהן - התובע פוטר עקב בעיות בניסוח מסמכים, שעיוותו לעיתים את משמעות הדברים, ולא בשל כתב יד לא ברור ו/או טעויות כתיב [נ/3, ס' 33-31, 50 וחקירתה הנגדית של מנור - עמ' 34, ש' 28-5; נ/4, ס' 25-24, 42 וחקירתה הנגדית של מסינגר - עמ' 46, ש' 24-22]. תימוכין לעדויות של הממונות על התובע מצאנו גם בחוות-הדעת, שמולאו על התובע, בהן קיימת התייחסות לקשיי התובע בהבעה בכתב ואין אזכור לכתב היד או לטעויות כתיב [נ/3, נספחים ג' ו-ז'], ובפנייתה של מנור אל אבן עזרא, לסיים את העסקתו של התובע בשל היעדר כושר ביטוי ורהיטות בכתיבה [נ/3, נספח ח']. כמו כן, הוכח שלאחד העובדים המצטיינים במדור יש טעויות כתיב [נ/3, ס' 50 ; נ/4, ס' 42; חקירתו הנגדית של התובע - עמ' 11 ש' 24-18]. כך, גם התובע מודה, שהטענה העיקרית שעלתה כלפיו, במסגרת השימוע - שאינו מסכים עימה - הייתה ניסוחים לא בהירים [ס' 18 לסיכומיו]. סעיף 8(א) לחוק קובע, כי: "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה, מחמת מוגבלותם, ובלבד שהם כשירים לתפקיד או למשרה הנדונים"; ובסעיף 8(ג) נאמר: "אין רואים כהפליה לפי סעיף זה, פעולה או הימנעות מפעולה, המתחייבת מהדרישות המהותיות של התפקיד או של המשרה.". לנוכח קביעתנו, שהחוק אינו חל בענייננו, איננו צריכים לדון בשאלה - האם דרישת התובע, שהממונות עליו יעברו על כל הניסוחים שלו ועל כל מסמך שיצא תחת ידיו מהווה נטל כבד מדי של התאמות, אם לאו; במיוחד, כאשר ברור - שכישרון בניסוח מסמכים היה מחוייב מהדרישות המהותיות של התפקיד, אליו התקבל התובע, אך, התובע לא התברך בו. עילת תביעה, מכח החוק, לא הוכחה. נפנה, אפוא, לבחון את הטענה האחרת. הליך הפיטורים והשימוע זכות השימוע מחייבת מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו בטרם יוכרע גורלו. כך נפסק בעניין זה: ”הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר - עת נשקלת אפשרות לסיים העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טקס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו: דב"ע מח/3-148 שק"ם בע"מ נ' אפרים גרינברג, פד"ע כ 141; ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 448)." בעניין תכליתו של שימוע נקבע, משכבר הימים, כי: "מטרת שימוע אינה רק להציג בפני עובד את הטענות כלפיו ואת הנימוקים שהביאו להליכי פיטוריו, אלה, כמעט בכל המקרים, ידועים לעובד. מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענותיו אין בסיס, או לפחות אינן כצעקתה" [דב"ע נו/31-3 מדינת ישראל - ד"ר ארנון בונה, 16.9.96 (במאגר ממוחשב)]. התובע טוען, כי לא התקיים בעניינו שימוע תקין, בטרם קבלת ההחלטה בדבר פיטוריו [ס' 22-18 לסיכומיו]. לטענתו, הליך השימוע לא היה תקין, מאחר שהתבסס על נתונים לא נכונים, עורך השימוע ומקבלי ההחלטה לא ערכו בירור של הטענות, אלא, הסתמכו על דברי מנהלת המחלקה, ומקבלי ההחלטה לא ערכו את השימוע בעצמם. כאמור לעיל, איננו מקבלים את טענת התובע, לפיה - בשימוע התבססו על נתונים לא נכונים. הוכח בפנינו, שחלק לא מבוטל מתפקידו של התובע כלל ניסוח של מסמכים רבים ובכלל זה: הסכמי התקשרות, הצעות מחיר, הזמנות וכדומה. כבר בתחילת עבודתו של התובע בנתבעת התברר שלתובע יש קושי בהבעה בכתב וניסוחיו לוקים בחסר. התובע העיד בחקירתו הנגדית, שמנור ומסינגר היו מעירות לו ומתקנות לו את ניסוח המסמכים, שהעביר לבדיקתם, ולעיתים אותו מסמך תוקן מספר פעמים [עמ' 7, ש' 33-23; עמ' 8, ש' 33-1]. אמנם, הנתבעת לא המציאה דוגמאות לניסוחים הלקויים של התובע, אולם, לא מצאנו לזקוף זאת לחובתה. הממונות על התובע הבהירו שהן אינן נוהגות לשמור טיוטות, עם הערות פנימיות שניתנו לעובדי המדור, ובתיקי ההתקשרות נשמרים רק המסמכים המוגמרים [נ/3, ס' 55-54 וחקירה נגדית של מנור - עמ' 36, ש' 19-12; נ/4, ס' 46-45 וחקירה נגדית של מסינגר - עמ' 43, ש' 29-23]. גם התובע אישר את גרסת הנתבעת, לפיה - הטיוטות לא נשמרות בתיקי ההתקשרות [עמ' 8 ש' 31-27]. למרות שיחות רבות, שנערכו בין התובע לבין הממונות עליו, מנור ומסינגר, לא חל שיפור באופן הניסוח של התובע. טענת התובע, לפיה - על פי נהלי הנתבעת, עובדי המדור נדרשים להעביר כל מסמך למנהלת המחלקה, או לסגניתה, אינה גורעת מחשיבותה של יכולת ניסוח עצמאית, לצורך ביצוע העבודה במדור ההתקשרויות. מקובלת עלינו עמדת הנתבעת - שיש הבדל בין בקרה ופיקוח על נוסח מסמכים, לבין ניסוח מלא של התוכן הדרוש ו/או תיקון מהותי שלהם. איננו מוצאים פגם בכך שעורך השימוע, אבן עזרא, ומקבלי ההחלטה על פיטורי התובע, חרפק וגוטסמן, הסתמכו על דברי מנור, מנהלת המחלקה שלו, בנוגע לתפקודו המקצועי של התובע ו/או לאי התאמתו לתפקיד. מטבע הדברים, מנהל מחלקה הוא הדרג המקצועי הבכיר, בכל הנוגע לתחום פעילות המחלקה, על-כן, סביר שבעניינים מקצועיים, יסמכו על עמדתו. אין בכך כדי להתעלם מטענותיו של העובד, שהרי, לאחר שהעובד משיב לטענות של מנהליו המקצועיים, טענותיו נבדקות מול המנהלים המקצועיים, שנדרשים להשיב ו/או ליתן הסבר לטענות העובד. כך היה גם בעניינו של התובע. הממונות המקצועיות על התובע, מנור וסגניתה מסינגר, הכירו את צרכי המחלקה ואת צרכי התפקיד, כמו גם את תפקודם של התובע ועובדים אחרים במחלקה, ולפיכך - הן יכלו להעריך את תפקודו המקצועי של התובע, בצורה הטובה ביותר. זאת, על אחת כמה וכמה, שעה שמדובר בעובדות ותיקות ובעלות ניסיון רב, בתחום העיסוק של התובע, וכאשר הטענות כלפי התובע מגובות בחוות-דעת תקופתיות. אבן עזרא העיד, כי ביקש הסברים ממנהלות המחלקה [(עמ' 29, ש' 21-9], וגם גוטסמן העידה שלאחר שיחתה עם התובע, פנתה שוב למנהלת המחלקה [עמ' 26, ש' 26-8]. גם הטענה, כי השימוע פגןם, משנעשה בפני מי שאינו המחליט על הפיטורים - דינה להידחות. הגורם המכריע רשאי להאציל סמכות שימוע לאחר, ובלבד שהסמכות ההכרעה בגורל העובד נותרת בידיו והוארשאי לפרש את הממצאים הרלבנטיים לפי טעמו, כשמסקנות עורך השימוע הן בגדר המלצות. כבר נפסק, שדרכי השימוע מגוונות ואין פגם בשימוע שנערך על-ידי גורם מטעמו של המוסמך להחליט ובלבד שהונח בפניו דיווח אמין ומפורט של הטענות שהועלו [בג"ץ 1802/08 רס"מ יאיר חיים נ' המפכ"ל, 3.7.2008 (במאגר ממוחשב); בג"ץ 554/05 רס"ר שרה אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה ואח' פ"ד ס (2) 299]. בענייננו, ההחלטה על פיטורי התובע התקבלה במשותף על-ידי חרפק, מנהל האגף, וגוטסמן, מנהלת מחלקת כח-אדם. השימוע בעל-פה נערך, אמנם, בפני אבן עזרא, אבל, נרשם פרוטוקול מפורט שלו [נ/2, נספח טז'], אשר הועבר למקבלי ההחלטה הסופית בעניינו של התובע, קרי - חרפק וגוטסמן. בתצהירו טען התובע, כי פרוטוקול השימוע אינו משקף את כל מהלך השימוע [ת/1, ס' 34], אולם, במסגרת סיכומיו זנח התובע טענה זו. מכל מקום, מקובלות עלינו טענות הנתבעת, שפרוטוקול אינו מחייב תמלול מלא של כל מילה שנאמרת על-ידי מי ממשתתפי השימוע ודי ברישום של עיקרי חילופי הדברים, במהלכו; ככל שלתובע היו הערות על פרוטוקול השימוע היה עליו להעבירן לנתבעת, בסמוך לאחר שעיין בפרוטוקול, אך, דומה, כי הערות התובע - כפי שעלו כאן - לא היו משפיעות על החלטת הנתבעת, מאחר שאינן רלבנטיות לטענה העיקרית של הנתבעת, כלפי התובע, בעניין כושר הניסוח. אבן עזרא העיד, שלאחר השימוע הוא שוחח הן עם חרפק והן עם גוטסמן והציג בפני כל אחד מהם את עיקרי הדברים שנאמרו בשימוע כמו גם את התרשמותו מטענות התובע [נ/2, ס' 51; וחקירתו הנגדית - עמ' 33, ש' 26-11]. יתר על כן, התובע נפגש ביוזמתו עם חרפק ואף מסר לו התייחסות בכתב לכוונת הנתבעת לסיים עבודתו [ת/1, ס' 27; ונספח כב', שם], וכך גם עם גוטסמן; הוא אף העביר לה ולחרפק את תגובתו בכתב, לטענות שבגינן זומן לשימוע [ת/1, נספח כד']. בנסיבות אלה, אנו סבורים, כי - ניתנה לתובע הזדמנות נאותה, להשמיע את טענותיו בפני הגורם המוסמך לקבל את החלטת הפיטורין, ואין מקום לטענה, ש קופחה זכות הטיעון שלו, כביכול, בהקשר זה. כללו של דבר - הליך השימוע שנערך לתובע נעשה כדין ולא נפל בו כל פגם. הוא נערך בהתאם לנהלי הנתבעת, לאחר שניתנה לתובע הזדמנות להשמיע עמדתו ולטעון טענותיו, בקשר לטענות המקצועיות כלפיו, וכפועל יוצא מכך לעניין כוונת הנתבעת לסיים את עבודתו; ואכן, התובע ניצל את ההזדמנות שניתנה לו, עד תומה, הן במסגרת שימוע בעל-פה, הן במסגרת פגישותיו עם מקבלי ההחלטה הסופית בעניינו, חרפק וגוטסמן, והן באמצעות הצגת טענותיו בכתב. סיכום התובע אינו בגדר "אדם עם מוגבלות", כהגדרתו בחוק, משכך - פיטורי התובע אינם מנוגדים לחוק; אף לא נפל פגם בהליך "שימוע", שקדם לפיטורי התובע, המצדיק פסיקת פיצויים בשל "פיטורים שלא כדין", כטענתו. לפיכך - התביעה נדחית, במלואה. על התובע להשתתף בהוצאות הנתבעת, בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪; לתשלום תוך 30 יום מקבלת פסק-דין זה, שאם לא כן - ישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה, כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין. פיטוריםאנשים עם מוגבלות