מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פטור ממכרז לפי החוק לעידוד השקעות הון: מבוא כללי התובעת הינה חברה אשר ניהלה מפעל לייצור מערכות לאולמות החלקה על הקרח. התובעת פנתה וקיבלה אישורו של משרד התמ"ת לתוכנית השקעות לפי החוק לעידוד השקעות הון התשי"ט - 1959 (להלן:"חוק העידוד"). כפועל יוצא מכך, קיבלה קרקע בפטור ממכרז בנצרת עלית במטרה להקים במקום מפעל בתחום עיסוקה. התובעת חתמה על הסכם פיתוח למגרש מול מנהל מקרקעי ישראל, שילמה את דמי הפיתוח ודמי ההיוון בגינו אך לימים, לא בנתה במקום את המפעל כנדרש. בהתאמה, בוטל כתב האישור שניתן לה על ידי משרד התמ"ת וכן בוטל הסכם הפיתוח תוך שהכספים ששילמה התובעת עבור פיתוח המגרש והיוונו הושבו לה באופן חלקי בלבד. על כן, הוגשה תובענה זו למתן פסק דין הצהרתי לפיו ביטול הסכם הפיתוח מול מנהל מקרקעי ישראל בוצע שלא עקב הפרתו על ידי התובעת וכן למתן סעד כספי להחזר מלוא הכספים ששילמה התובעת עבור המגרש בסך של 347,572 ₪ . במסגרת כתב התביעה המתוקן עותרת התובעת לחיוב גורמים נוספים בהחזר הכספי, היינו חברת מקיף, הועדה המקומית ועיריית נצרת עלית, בטענה כי אלו לא מילאו תפקידם כראוי ולא ביצעו את הפעולות הנדרשות על מנת שתתאפשר בניית המפעל במגרש. בגין מחדליהם אלו טוענת התובעת כי נגרמו לה הנזקים נשוא התביעה ועותרת להשית על גופים אלו אחריות להתהוותם. הנתבעים כולם טוענים כי התובעת היא שהפרה את הסכם הפיתוח ואת תנאי כתב האישור שניתנו לה. ביטול ההסכם והשבת הכספים נעשו בהתאם לדין ולהסכם. לדידם, התובעת החזיקה, שלא כדין, במגרש שנמסר לה במשך 9 שנים תמימות וכל המחדלים או המעשים בגינם לא מימשה זכותה לבניית המפעל על המגרש רובצים אך ורק לפתחה ומכאן שיש להורות על דחית התביעה במלואה ולחייב בהוצאות. זו, בקליפת אגוז, תמצית המחלוקת נשוא הליך זה. ייאמר כבר עתה, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים אינה נוגעת לנתונים העובדתיים ביסודה של התביעה, כי אם לנושא החבות והאחריות המשפטית המושתת על הצדדים במסגרת הפרשיה העובדתית שביסוד התביעה. לפיכך, תובא בפתח הדברים בסיס התשתית העובדתית ולאחריה טענות הצדדים והדיון בהן. תמצית העובדות הרלבנטיות אשר אינן שנויות במחלוקת ביום 24.7.94 הגישה התובעת (להלן-התובעת או פורקור) בקשה לנתבעת 5 (להלן -משרד התמ"ת) להקצאת קרקע בפטור ממכרז לצורך הקמת מפעל לייצור מערכות לאולמות החלקה על הקרח. במקביל, הגישה פורקור בקשה לקבלת מעמד של מפעל מאושר על פי חוק העידוד. (ראו נספחים 1-2 לתצהיר הנתבעת 5). ביום 20.8.95 הודיע משרד התמ"ת לפורקור על אישור בקשתה והקצאת מגרש מס' ב 1 בשטח 2493 מ"ר באזור תעשיה הר יונה, שבנצרת עלית, לבניית 1000 מ"ר (ראו נספח 4 לתצהיר הנתבעת 5). בהתאם לאישור דלעיל, הופנתה פורקור להסדיר תשלום הוצאות הפיתוח מול הנתבעת 2 (להלן- מקיף) שבכפוף לכך תועבר ההמלצה לנתבע 1 (להלן -ממ"י). פורקור שילמה את הוצאות הפיתוח בסך 111,955 ₪ כנדרש ביום 7.9.95. (ראו נספח ב1 לתצהיר פורקור). אותה עת כבר השלימה מקיף את מרבית עבודות הפיתוח בשטח המיועד לבניה (ראו סעיף 5 לתצהיר צבי סגל מטעם מקיף וכן שורה 12 בעמוד 24 לפרוטוקול). ביום 28.5.96 שילמה פורקור דמי היוון בתוספת מע"מ עבור המגרש לממ"י בסך 114,834.81 ₪. (ראו נספח ב2 לתצהיר פורקור). ביום 5.6.96 נכרת חוזה פיתוח מול ממ"י. על פי חוזה הפיתוח, הוקצה לפורקור מגרש מס' 1/2 בגוש 17532 חלק מחלקות 13,4 בשטח של 2,493 מ"ר בנצרת עלית. תקופת הפיתוח נקבעה ל - 36 חודשים וזאת לצורך בניית מפעל ליצור ציוד לאולמות החלקה בשטח מינימלי של 1,000 מ"ר (להלן:"המגרש"). פורקור התחייבה להגיש תוכניות תוך 9 חודשים מיום 30.4.96, להתחיל בניה תוך 18 חודשים מיום 30.4.96 ולהשלים את הבניה במגרש עד ליום 1.5.99. מלשון הסכם הפיתוח עולה כי שווי המגרש אותה עת נאמד ב- 316,611 ₪ וכי דמי שימוש שנתיים בגינו עמדו על 98,149 ₪ לתקופת החכירה. עיון בתנאי חוזה הפיתוח מצביע על כי כוונת הצדדים היתה, כי ככל שפורקור תעמוד בתנאי הסכם הפיתוח, אזי ייחתם חוזה חכירה לתקופה של 49 שנים לאחר מכן. מהראיות שהוצגו עולה כי ביום 8.1.97 ניתן לפורקור היתר לבניית המפעל מאת הנתבעת 4 (להלן:"הועדה המקומית") וזאת בכפוף למילוי התנאים הנקובים שם (ראו נספח א לתצהיר הועדה המקומית). תוקף ההיתר הינו לשנה, קרי עד ליום 8.1.98. חומר הראיות מצביע על כי פורקור החלה לפעול לצורך מילוי תנאי ההיתר שניתן. פורקור פנתה לשירותי כיבוי אש ביום 8.6.97, העבירה תוכניות מודד לממ"י, הגישה חישובים סטטייים, פנתה למשרד הבריאות וכן לחברת בזק. הראיות שהוצגו מצביעות על כי עלה בידי פורקור לעמוד רק באופן חלקי בתנאים שננקבו בהיתר - כך, נתקבל אישור חברת בזק מיום 5.3.98 (מוצג ת/2), נתקבל אישור מר נפתלי קורן מיום 19.2.98 (ת/4) והוכן דו"ח חישובים סטטיים הגם שמועד הכנתו אינו ברור (ת/3). בנוסף, ניתן אישור מותנה של חברת חשמל מיום 20.7.97 (נספח ב' לתצהיר משלים של התובעת). יחד עם זאת, אישור כבאות לא ניתן לאחר שפורקור לא מילאה התחייבותה כנדרש (ת/1). משרד הבריאות הודיע ביום 13.8.97 (נספח ג לתצהיר פורקור) כי משעה שמערכת הביוב הפנימית באזור התעשיה טרם קיבלה אישורים מתאימים, לא ניתן עדיין ליתן היתר לבניה באזור. ביום 2.9.99 נערך דו"ח פיקוח למגרש מטעם ממ"י, על ידי מר שלום כהן. מהדו"ח עולה כי לא בוצעה כל בניה בשטח (ראו נספח ה1 לתצהיר ממ"י). עקב כך, ביום 8.9.99 הודיע ממ"י לפורקור על הפרה יסודית של הסכם הפיתוח מאחר ולא החלה הבנייה בשטח. כן הודיע ממ"י כי הינו פועל לביטול הרשות שניתנה לפורקור להחזיק במגרש. (ראו נספח ה2 לתצהיר ממ"י) ביום 7.12.99 רשם ממ"י הודעה בדבר מינוי כונסת נכסים , עו"ד גבעון, על זכויות פורקור במגרש (נספח ו3 לתצהיר ממ"י). ההודעה נרשמה לאחר שבממ"י נתקבלה הודעה מאת כונסת הנכסים אודות מינוייה על פי החלטת ראש ההוצאה לפועל בבת ים. (נספח ו2 לתצהיר ממ"י). ביום 4.5.00 נתקבלו בממ"י שתי פניות מאת ב"כ פורקור, עו"ד לילך שלג. בפניה הראשונה (פקס משעת 10:35 -נספח ז1 לתצהיר ממ"י) מבקשת עו"ד שלג לקבל אישור זכויות למגרש. אישור הזכויות שוגר על ידי ממ"י בו ביום (נספח ז2 לתצהיר ממ"י). בפניה השניה (פקס משעה 14:13-נספח ז3 לתצהיר ממ"י) מאשרת עו"ד שלג כי תוקפו של הסכם הפיתוח פקע בחודש אפריל 1999 ומבקשת להאריך תוקפו של הסכם הפיתוח למגרש למשך 3 שנים נוספות וזאת "..בשל בעיות תשתית (במערכת הביוב) וקשיים בלתי תלויים נוספים, בעיות אשר אינן תלויות בחברה, החברה טרם החלה בעבודות הפיתוח במגרש...". לא הוצגה כל תשובה מטעם ממ"י לפניה זו. ביום 14.4.02 מודיע התמ"ת לפורקור על ביטול כתב האישור ודורש החזר ההטבות שהוענקו מכוחו (ראו נספח ו לראיות מטעם הועדה המקומית, פסק הדין בע"מ 948/07, בעמ' 2 שורה 19). ביום 2.2.03 מתקבלת פניה נוספת בממ"י מאת עו"ד באום, באת כוח פורקור, בבקשה להאריך תוקפו של הסכם הפיתוח עד ליום 30.1.06 (נספח ח1 לתצהיר ממ"י). ממ"י משיב לפניה ומודיע כי המגרש נתון בכינוס נכסים וכי לפניה לא צורף יפוי כוח כנדרש (נספח ח2). ביום 14.10.04 מודיע לממ"י ב"כ פורקור דאז, עו"ד יהודה, כי פורקור אינה מעוניינת עוד לבנות על המגרש ופועלת לאתר רוכש אחר במקומה או לבצע העברת זכויותיה חזרה לממ"י (נספח י4 לתצהיר התובעת). ביום 16.11.04 ממ"י מודיע לעו"ד יהודה כי על זכויות פורקור במגרש מונתה כונסת נכסים ולכן יש להפנות הבקשות ישירות אליה (נספח ט2 לתצהיר ממ"י). ביום 17.9.04 (התאריך שגוי - להלן אתייחס) פונה עו"ד יהודה מטעם פורקור לממ"י ומבקש הנחיותיו לגבי הנחוץ לביצוע אחת משתיים: הארכת הסכם הפיתוח או מכירת זכויות פורקור במגרש (נספח י3 לתצהיר התובעת). לעניין תאריך המכתב יש להעיר כי מכתב זה זהה למכתב שצורף ט3 לתצהיר ממ"י וניכר ממועד משלוח הפקס (17.11.04 שעה 17:38) כי התאריך הנקוב בראש המכתב מקורו בטעות. משעת שיגור הפקס ומתוכנו של המכתב עצמו , אין זאת אלא כי מכתב זה שוגר לממ"י בעקבות ולאחר קבלת נספח ט2 לעיל, דהיינו בתאריך 17.11.04 ולא בתאריך המופיע בו. עו"ד יהודה לא זכה לתשובות ענייניות לפניותיו בשל היעדר יפוי כוח. עו"ד יהודה המציא לממ"י יפוי כוח כמבוקש מיום 6.12.04. בעקבות כך, הודיע ממ"י במכתב מיום 9.12.04 כי תוקפו של הסכם הפיתוח עם פורקור פג וכי ממ"י פועל לביטול ההקצאה ולהשבת הכספים כמתחייב מהסכם הפיתוח (נספח י לתצהיר ממ"י). ביום 18.1.05 התקיימה ישיבת ועדת איתורים במסגרתה נכחו נציגי תמ"ת, נציגי ממ"י ונציגי רשויות מקומיות. במסגרת ישיבה זו אושר ביטול הקצאת המגרש לפורקור והודעה על כך נשלחה לעו"ד יהודה ביום 2.2.05 (נספחים יב 1-2 לתצהיר ממ"י). הודעה נוספת בדבר ביטול העסקה נשלחה לפורקור ביום 22.3.05 ובה דרישה לפינוי המגרש והודעה כי לאחר הפינוי והחזרת החזקה במגרש לרשות ממ"י, יבוצע החזר כספי בניכוי דמי שימוש ובהתאם לשאר תנאי הסכם הפיתוח (נספח יג1 לתצהיר ממ"י). כפועל יוצא מביטול ההקצאה, ביצע ממ"י השבת כספים לפורקור בניכוי דמי שימוש ובניכוי הפיצוי המוסכם בשיעור בסך 15% (נספח יב 3 לתצהיר ממ"י). פורקור זוכתה בסכום של 84,521.44 ₪ במהלך חודש 8/05. בהתאם לתצהירה של נציגת ממ"י (סעיף 9ג) עולה כי מדובר בסכום לאחר קיזוז דמי שימוש בגין התקופה של 9 שנים במהלכה החזיקה פורקור במגרש (לשנים 1996-2005) וכן לאחר ניכוי פיצוי מוסכם של 15% מערך העסקה בהתאם לתנאים הנקובים בחוזה הפיתוח. הסכום ששולם לתמ"ת עבור הוצאות פיתוח המגרש לא הושב לתובעת עד עתה. בשלבי ניהול הדיון , במסגרת הגשת סיכום טענות הצדדים לעניין הנזק, הודיע משרד התמ"ת כי הינו נאות להשיב לתובעת סך של 87,087 ₪ המהווים החזר הוצאות הפיתוח בניכוי קנס בשיעור 0.5% לחודש בהתאם להוראות נוהלי המשרד. אולם, סכום זה לא שולם מעולם לתובעת שכן בהמשך הדרך משרד התמ"ת טען , בתצהירו של מר פבריס אוזן מטעמו, לקיומו של חוב קודם של התובעת למשרד התמ"ת, העולה על סכום ההחזר המגיע לה ולכן טען לקיומה של זכות קיזוז. עד כאן תמצית העובדות הרלבנטיות ביסוד תביעה זו. תמצית טענות הצדדים טענות התובעת התובעת לא הפרה את ההסכם עם ממ"י ועל כן, עם ביטולו על ידי ממ"י, יש להשיב לה את מלוא התשלומים שביצעה עבור דמי הפיתוח ודמי ההיוון למגרש. ככל שייקבע כי התובעת הפרה את ההסכם, אזי הפרת ההסכם בפועל אינה מהווה הפרה יסודית, משום שהתובעת פנתה פעמים רבות לממ"י וחוסר המענה היה מצדו. לכן לא מגיעים לו פיצויים בגין הפרה יסודית ויש להשיב לתובעת את מלוא הסכום שנגבה הימנה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף, לא מגיעים לממ"י דמי שימוש משום שבפועל לא נעשה כל שימוש במגרש. החוזה עם ממ"י הוא חוזה אחיד וכי סעיף 5(ג) שבו, לפיו אי התחלת הבניה במועד מהווה הפרה יסודית- הינו תנאי מקפח. משלא ניתן היתר בניה תוך זמן סביר, הרי שלפי סעיף 29 לחוק החוזים החוזה בטל והתובעת זכאית להשבה מלאה. ניסיונות התובעת למכירת המגרש סוכלו עקב החיוב בקבלת הסכמת ממ"י והיעדר המענה מצדו. משכך, מדובר גם כאן בתנאי מקפח. בנוסף, התובעת עותרת לחייב את מקיף ואת משרד התמ"ת להשיב לה את הכספים שנגבו על ידה עבור הוצאות הפיתוח. יש לדחות את טענות משרד התמ"ת בנוגע לקיזוז סכומי קנס מהסכומים ששולמו וכן לדחות הטענה לקיזוז חוב קודם שיש לה מול התמ"ת מפאת היות הטענה בבחינת הרחבת חזית אסורה וכן נוכח העובדה שמדובר בחובות עבר שהתיישנו. כמו כן, יש להשית אחריות על העירייה והועדה המקומית אשר לא בנו ביוב מתאים ובשל כך נבצר מהתובעת לקבל היתר בניה במועד. עם התקדמות ההליך, וליתר דיוק לקראת סיומו, , עותרת התובעת לאפשר לה פיצול סעדים. זאת נוכח העובדה כי במסגרת הליך אחר, נדחו טענותיה כנגד רשויות המס לביטול שומת מס המחייבת אותה להחזיר הטבות מס שקיבלה מהמדינה על יסוד כתב האישור נשוא פרשה זו. כתוצאה מכך, חויבה בתשלום בסך למעלה מ 3.7 מליון ₪ ובדעתה לעתור לחיוב הנתבעים כאן גם בגין סכום זה. טענות הנתבע 1 (ממ"י) ממ"י טוען כי דין התביעה כנגדו להידחות במלואה. התובעת קיבלה מגרש בתנאי פטור ממכרז כחלק ממגמת המדינה לעודד פיתוח ותעשיה באזור הצפון. התובעת הפרה את הסכם הפיתוח שנכרת עימה ולא החלה לבנות במגרש שהוקצה לה. טענות התובעת לפיהן הבניה לא התאפשרה עקב מגבלות תשתית וכי המגרש לא היה ראוי לבניה דינן להידחות באשר לא הוכחו. התובעת החזיקה במגרש במשך 9 שנים תמימות - לרבות לאחר תום תקופת הפיתוח (3 שנים) שהוגדרה בהסכם בין הצדדים , זאת מבלי לבנות במקום ותוך מניעה מגורם אחר לקבל המגרש ולבנות בשטח זה. הפרת הסכם הפיתוח על ידי התובעת מהווה "הפרה יסודית" כלשון ההסכם בין הצדדים ועל כן זכאי ממ"י לקזז תשלום דמי שימוש וקנס כספי מוסכם מכל סכום שעליו להשיב לתובעת. טענות הנתבעת 2 (מקיף בניה ותשתית בע"מ) מקיף טוענת כי אין כל יריבות בינה לבין התובעת. מקיף היא חברה פרטית שניהלה את עבודות פיתוח התשתיות בהר יונה עבור משרד התמ"ת ואף אם שימשה גורם "גובה" לכספים, אזי לא קיבלה את הכספים לכיסה בפועל, באשר הכספים הועברו למשרד התמ"ת על חשבון הוצאות פיתוח המגרש. כל תפקידה התמצה בניהול העבודות בשטח והעברת הכספים שניגבו לרשות משרד התמ"ת. טענות הנתבעות 3-4 (עיריית נצרת עילית והועדה המקומית לתו"ב) יש לדחות את התביעה נגדן בשל היעדר יריבות, היעדר עילה והתיישנות. לטענתן, ניתן לתובעת היתר בניה שתקף לשנה אחת בלבד ומשלא עשתה דבר בשנה זו איבדה את הזכות לבנות על המגרש. באשר לטענה כי בהיעדר תשתיות ביוב מתאימות לא היה המגרש ראוי לבנייה, הרי באותם מועדים נבנו כמה וכמה מפעלים באותו אזה"ת ולפיכך הטענה כי נבצר מהתובעת לבנות במקום תמוהה. טענות הנתבע 5 (התמ"ת) כתב האישור והסכם הפיתוח בוטלו עקב מחדליה ו/או מעשיה של פורקור. לכן, פורקור זכאית להחזר הכספים ששולמו על ידה עבור דמי הפיתוח וזאת בהתאם לנוהלי המשרד ובניכוי הקנס המתחייב. יתר על כן, משעה שהתברר כי לפורקור חובות עבר כלפי משרד התמ"ת, ממילא עומדת לו זכות קיזוז בגינם. משעה שהיקף הקיזוז עולה על סכום ההחזר המגיע לפורקור, אינה זכאית לכל השבה הימנו. דיון והכרעה המחלוקות, בעיקרן, נוגעות לשני נושאי ליבה עיקריים - דיני החוזים ודיני הנזיקין. להלן הסוגיות המהותיות הנחוצות הכרעה בהליך זה. המערכת החוזית בין הצדדים - בדיקת נסיבות הפרתו של הסכם הפיתוח ועל מי מוטלת האחריות להפרתו. משמעות הפרתו וביטולו של הסכם הפיתוח - בחינת תנאי ההסכם ותוצאתם הכספית. בדיקת קיומה של אחריות נזיקית לגבי מי מהנתבעים והשלכותיה לעניין נזקיה הנטענים של התובעת. הכרעה בבקשת התובעת לפיצול סעדים בעניינה. הפרת הסכם הפיתוח - בדיקת הנסיבות לאור מערכת היחסים החוזית כאמור, התובעת טוענת בתמצית כי הנתבעים הם שהפרו את הסכם הפיתוח שעה שמסרו לרשותה מגרש בו לא ניתן היה לבנות ומשעה שחרף הבעיות שהתעוררו בנוגע לנושא תשתית הביוב במקום, אף אחד מן הנתבעים לא פעל על מנת לתקן את המחדל כך שתתאפשר התחלת בניה מצד התובעת על פי ההיתר שניתן לה. הנתבעים מצידם חולקים מכל וכל על עמדת התובעת. לשיטתם, לתובעת ניתנה האפשרות לבניה על המגרש. התובעת, מסיבותיה שלה, לא פעלה לביצוע הבניה בטווח הזמן הנקוב בהסכם הפיתוח. מנגד, התובעת לא טרחה לבקש הארכת תוקפו של ההסכם במועד ואף החזיקה במגרש במשך שנים רבות ללא כל זכות שבדין. משכך, הפרת ההסכם רובצת לפתחה, ביטולו על ידי הרשויות בסופו של יום אינו אלא תוצאה של מחדליה ולכן אף ההתחשבנות הכספית הנובעת מהביטול נעשתה כדין ואין לתובעת להלין אלא על עצמה. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובחנתי את רצף השתלשלות האירועים נשוא הליך זה, נחה דעתי כי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעים כלפי פורקור באשר לנושא קיומו ו/או ביטולו של הסכם הפיתוח וכי הפרת ההסכם רובצת לפתחה של פורקור ולהלן אנמק. פורקור קיבלה מגרש בתנאי פטור ממכרז לאחר שנמצאה זכאית לכך על ידי ועדת האיתורים של משרד התמ"ת. הקצאה זו באה על מנת לעודד הקמה ופיתוח של תעשיה ומסחר באזור הצפון, על ידי מתן הטבות שונות דוגמת הטבות מס ומתן פטור ממכרז כאמור. למן מועד הקצאת המגרש והחתימה על הסכם הפיתוח בשנת 1996, ניכר כי פורקור פעלה על מנת ליישם את הזכות שניתנה לה. כך, פורקור פנתה לועדה המקומית להוצאת היתר בניה כדין. ההיתר המותנה בתנאים ניתן כבר ביום 8.1.97. ההיתר עמד בתוקפו למשך שנה. ברי כי עמידה בתנאים הנקובים בהיתר הבניה ובניית המפעל תוך פרק הזמן הנקוב הינם תנאי בלתו אין לצורך קיום חלקה של פורקור בהסכם הפיתוח. במהלך פרק הזמן שחלף מיום הוצאת ההיתר המותנה ועד לפקיעתו, ניכר כי פורקור, באמצעות משרד אדריכלים קופמן מטעמה, פעלה על מנת למלא אחר תנאי ההיתר. במהלך חודש 6/97 פורקור פנתה לכיבוי אש, למשרד הבריאות, לחברת החשמל, ולאחר מכן גם לחברת בזק. כמו כן הגישה חישובים סטטיים. מרבית הגורמים אליהם פנתה פורקור הציבו תנאים כאלו ואחרים לצורך קבלת אישורם לבניה כמפורט בתמצית העובדות לעיל. פורקור לא הוכיחה כי עמדה במילוי אחר כל התנאים שנדרשו ממנה על ידי הרשויות השונות. פורקור תולה עיקר יהבה בתביעה דנן בתשובת משרד הבריאות לפנייתה, מכתב מיום 13.8.97. מכתב זה ממוען לועדה המקומית, עם העתקים לפורקור, למהנדס העיר, למהנדס התשתיות בנצרת עלית ולמשרד לאיכות הסביבה. בשל היותו של המכתב נדבך מרכזי בטענות פורקור יובא המכתב כלשונו: ".... הנדון: בקשה להיתר בניה למפעל לייצור מכשירי החלקה על הקרח ע"ש "פורקור בע"מ"- תיק מספר 2200 לאחרונה הוגשה אלינו בקשה להיתר בניה למפעל שבנדון באזור תעשיה הר יונה. עלינו לציין שמערכת הביוב הפנימית באזור התעשיה הנ"ל לא קיבלה האישורים הנדרשים לפי החוק. לפיכך, על העיריה לפעול להסדרת נושא מערכת הביוב באזור התעשיה הר יונה. בינתיים לא ניתן לאשר היתרי בניה באזור הנ"ל. מצ"ל התוכניות ללא אישורנו. הערה: לאחרונה נודע לנו על שינויים שבוצעו לגבי פתרון הקצה לסילוק השפכים של הר יונה וגם זאת ללא קבלת אישורים הנדרשים. בכבוד רב אינג' ויקטור גרנובסקי מהנדס תברואה. " עיקר טענתה של פורקור הינה כי איש מהגורמים המכותבים מבין הנתבעים לא התייחס לפניית משרד הבריאות ולא הגיב אליה ובשל כך, נמנעה מהתובעת האפשרות להתקדם בהליכי הרישוי והבנייה. פורקור מצרפת כנספח א לתצהירה המשלים העתק תרשומת שמנהל משרד האדריכלים קופמן, אשר טיפל בקבלת האישורים הנחוצים עבור פורקור. יובהר, כי לא הובאה כל עדות מטעם עורך המסמך ולא התייצב כל נציג מטעם משרד האדריכלים על מנת להעיד על הדברים. לכאורה, די היה בכך כדי לפסול המסמך מלשמש כראיה בהליך זה. יחד עם זאת, משעה שהוגש ויש בו כדי ללמד על השתלשלות העניינים "בזמן אמת", מצאתי לנכון לבחון את האמור בו אף לגופו. עיון בתרשומת מעלה כי ביום 3.2.98 נערך ביקור של האדריכל במנהל לצורך אישור תוכנית מוגדלת ל- 1020 מ"ר. התוכניות נבדקו ואושרו על ידי מחלקת מיפוי ותכנון. כמו כן, נערכה פגישה בעירית נצרת והתוכניות הועברו לבדיקה ואישור הגדלת השטח. התקיימה ישיבה עם המהנדסת שפרה שם קיבל האדריכל הנחיות לתיקונים טכניים. ימים ספורים לאחר מכן, ביום 9.2.98, נראה כי התקיימה ישיבה נוספת עם שפרה במסגרתה הועברו תוכניות מתוקנות אשר אושרו על ידה. נערך תחשיב לתשלום אגרות הבניה בהתאם לשטח הנתון . בנוסף, מציין האדריכל בתרשומת כי כחלק ממילוי התנאים לקבלת היתר יש להחתים את מחלקת ביוב, מנהלת התשתיות. מצויין ברישומיו מיום 9.2.98 כי נערכה פגישה עם מר ירח, מנהל התשתיות בביוב וכן עם מר מימון -מנהל תשתיות חשמל. להלן ציטוט מהתרשומת בהקשר זה - "...בבדיקה התברר שמנהל התשתיות של אזור התעשיה קבלן ראשי דוד גור רובר...טרם העביר לעיריה את מערכת הביוב מים וחשמל בכדי שיבצעו בדיקה ויאשרו את המערכות הנ"ל. מאחר והיזמים שילמו בעבור התשתיות על הקבלן לסיים את המסירה והאישור בכדי שהעיריה תאשר לנו את ההתחברות למערכות, משרד הבריאות מסרב לאשר מהסיבה שצויינה. יש לטפל בכך בהקדם כדי להוציא היתר..." הפועל היוצא מהנתונים שהובאו לעיל הוא כי בחודש 2/98 עדיין היתה פורקור טרודה במילוי אחר התנאים הנדרשים לקבלת היתר הבניה, כאשר מהתרשומת עצמה ברור כי חלק ניכר מהתנאים עדיין חייבו טיפול וטרם מולאו. כאמור, מאחר ופורקור לא הביאה כל מידע או נציג אשר טיפל בדברים ב"זמן אמת" ממילא לא ניתן לקבוע אילו תנאים מולאו בפועל עד תום ואילו לא. לפיכך, אין לי אלא להתבסס על הנתונים שהוצגו בפניי, תוך הנחת מוצא כי אישורים שלא הוצגו - לא ניתנו. כזכור, היתר הבניה ניתן בחודש 1/97 ועמד בתוקפו למשך שנה. הגם שניכר כי פורקור, באמצעות נציגיה דאז, פעלה למילוי אחר תנאי ההיתר, לא הוצג כל מסמך המאריך את תוקף ההיתר שניתן לה. לא הוצגה כל פניה מטעמה להארכת תוקפו. לכן,על אף שפורקור המשיכה לפעול לקבלת היתרים, אזי לכל פעולותיה של פורקור למילוי אחר תנאי ההיתר בזמנים שלאחר שפקע תוקפו אין משמעות שעה שלא ביקשה הארכת תוקפו של ההיתר וממילא אף לא קיבלה כל ארכה כנדרש. מהנתונים שהוצגו עולה כי בחודש 2/98 ניכר כי פורקור עדיין מתקנת תוכניות בניה, משמע שספק אם החישובים הסטטיים שהוגשו על ידה עדיין רלבנטיים, ספק אם אישורים שניתנו קודם לכן, למשל על ידי חברת בזק, עודם רלבנטיים ומכאן כי לא ניתן לקבוע כי פורקור מילאה אחר כל התנאים הנדרשים לצורך קבלת ההיתר גם לא לאחר שפקע תוקפו. לגוף בעיית התשתיות באזור הר יונה עולה, מהתרשומת שהציגה פורקור, כי למעשה בשטח כבר היו קיימות מערכות ביוב מים וחשמל, אשר מסיבות שאינן ברורות טרם הועברו לבדיקת העיריה על ידי הקבלן בשטח. מהתרשומת של האדריכל שהציגה פורקור עולה, כי הקבלנים שפעלו בשטח אותה עת עסקו בהסדרת מערכת הביוב, המים והחשמל, אלא שטרם העבירו המערכות הללו לאישור העיריה וכפועל יוצא מכך, טרם ניתן אישור משרד הבריאות. די בנתונים אלו שמציגה פורקור עצמה, כדי ללמד כי העיריה אכן פעלה על מנת להסדיר את מערכות התשתית בשטח וכי מאז המכתב שנשלח מאת משרד הבריאות בחודש 8/97 (צוטט לעיל) חלו שינויים אשר יכול והפכו מכתב זה לבלתי רלבנטי. מהנתונים שהציגה פורקור עולה, כי נעשו פעולות על מנת להסדיר את מערכות הביוב באזור כנדרש ואין יסוד לטענת פורקור כי נמסר לה מגרש בו לא ניתן לבנות מלכתחילה. מדובר בהסדרת תשתיות שגרתית, כמקובל באזור המוכשר לצורך בניה, וניכר מהתרשומת כי בשטח עבד קבלן לביצוע מערכות אלו. מאחר והתרשומת מתייחסת לנקודת זמן ספציפית של יום ה- 9.2.98 ואין תכתובת המשך המצביעה על ביצוע הדברים לאשורם, לא ניתן לשלול האפשרות כי מערכות הביוב במקום אכן אושרו והוכשרו בסופו של יום. יתרה מכך. חומר הראיות מצביע על כי במהלך התקופה במסגרתה התנהלה פורקור להוצאת האישורים הנחוצים, ניתנו היתרי בניה לגורמים אחרים באזור הר יונה, לרבות היתרים המבוססים על אישורי משרד הבריאות. כך, למשל, ביום 10.3.98 ניתן היתר בניה לחברת אל-כל אלקטרוניקה, לרבות אישור משרד הבריאות (ראו נספחים ב1-2 לתצהיר הועדה המקומית). ביום 27.7.97 ניתן אישור משרד הבריאות לבניה של מפעל לייצור אביזרי אינסטלציה באזור הר יונה ובהתאמה ניתן היתר בניה מיום 21.6.98 (ראו נספחים ד1-2 לתצהיר הועדה המקומית). אשר על כן, ברי כי אי הסדרת נושא תשתיות הביוב לא היווה מכשול בפני גורמים אחרים לקבלת היתר בניה. יש להניח, כי במהלך פרק הזמן שחלף למן הוצאת מכתב משרד הבריאות ביום 13.8.97 ועד למתן היתרי בניה לגורמים שונים במהלך שנת 1998, הוסדר נושא מערכות הביוב , כך שניתן היה לקבל אישור משרד הבריאות לביצוע הבניה. העובדה שפורקור לא פנתה פעם נוספת למשרד הבריאות לאחר שהוצא המכתב אומרת דרשני. אין זה סוד כי תהליך בניה הינו עניין דינמי. הנתונים והמהלכים משתנים "תוך כדי תנועה". אמנם, לא תמיד קיים תיאום בין הגורמים השונים המופקדים על מתן ההיתרים ואישורי הבניה, על כן, המבקש להוציא היתר בניה צריך לפעול כנדרש ולעמוד במשימה הלא פשוטה, על מנת לעמוד בתנאים הנדרשים מול כל הגורמים המטפלים, תוך מתן מענה ומילוי אחר דרישות כל אחד מהם בנפרד וכולם גם יחד. המבקש להוציא היתר בניה אינו יכול לשקוט על שמריו ולהתבסס על תשובה שלילית אחת שנמסרת לו במהלך הדרך, אשר ברי כי הינה נתונה לשינוי בהתקיים תנאי מסוים, זאת מבלי לפנות פעם נוספת, לבחון את השינוי שחל והאם יש בו די בכדי לקבל האישור המבוקש. הראיה, כי גורמים נוספים שפנו לרשויות השונות בסמוך למועד הרלבנטי אמנם קיבלו את האישור המבוקש מאת משרד הבריאות, אף אם אישור זה ניתן בהתנייה לבניה בלבד ולא לשימוש וניתן בכפוף להצגת אישור התחברות למערכת ביוב ציבורית (ראו למשל נספח ב2 לתצהיר הועדה המקומית). הנה כי כן, העובדה שפורקור ידעה כי הקבלן הראשי הסדיר את נושא מערכות החשמל והביוב בשטח והעובדה שבחרה להמתין בהקשר זה במקום לפנות פעם נוספת למשרד הבריאות ולבדוק שמא חל שינוי בעמדה לאור השינוי בנתונים הינו מחדל הרובץ לפתחה. קל וחומר נכונים הדברים שעה שפורקור סמכה ידיה על משרד אדריכלים, אשר חזקה עליו כי הינו משרד מקצועי האמור לדעת לבצע מלאכתו נאמנה. משלא כך היו פני הדברים במישור תוצאה הסופית, יש לבצע בדק בית מהו הכשל אשר הוביל לתוצאה העגומה. בשים לב לנתונים הקיימים, לא ניתן לקבוע כי יש להשית אחריות לתוצאה על הנתבעים השונים בהליך זה, באשר לא הוכח בפניי כי הללו הפרו את התנאים החוזיים שנרקמו במערכת ההסכמית בין הצדדים וכן לא הוכח בפניי כי יש להשית לפתחם אחריות במישור דיני הנזיקין ואולם לכך אתייחס בהמשך. זאת ועוד. אף אילו ניתן היה לקבל את אישור משרד הבריאות כנדרש, ממילא לא הוצגו בפניי ראיות על כי כל שאר האישורים הנדרשים כבר היו תחת ידה של פורקור בטווח הזמן שניתן לה לצורך הוצאתם - קרי עד ליום 8.1.98 . לצורך העניין, אף אם אקבל טענות פורקור מבלי לקצוב זמן לסיום מלאכת השגת האישורים, אזי עד עתה לא הוצגו כל האישורים הנדרשים כלל ועיקר. כך, לא הוצגו כלל אישור הג"א, אישור שירותי הכבאות, אישור המשרד לאיכות הסביבה, הסכם לבדיקת בטונים וחומרים, סקר קרקע ועוד כהנה וכהנה אישורים נחוצים על פי הקבוע בהיתר הבניה. התוצאה מהאמור לעיל היא כי פורקור לא מילאה אחר התנאים הנקובים בהיתר הבניה במלואם ובמועדם ועל כן בדין פג תוקף ההיתר מבלי שחודש, או נתבקש להיות מחודש, על ידה. משעה שהיתר בניה לא ניתן בפועל, ממילא כשלה פורקור בעמידה בתנאי הסכם הפיתוח שנכרת עם ממ"י. על פי תנאי הסכם הפיתוח, היה על פורקור להגיש תוכניות בניה עד ליום 30.1.97 (היינו 9 חודשים מיום אישור העסקה ב 30.4.96). פורקור צריכה היתה להתחיל בבניה תוך 18 חודשים מיום 30.4.96 ולסיים שלב יציקה יסודות עד ליום 1.3.98. פורקור לא עמדה ולו בשלב הראשוני של הוצאת היתר בניה. לאור הנתונים שהוצגו לעיל, הרי המחדל לאי הוצאת ההיתר רובץ לפתחה ואין לראות בחוזה הפיתוח משום חוזה עם תנאי מתלה התלוי בעצם הנפקת היתר הבניה. מהות הסכם הפיתוח, בנסיבות בהן נכרת כאן, הינה לאפשר בניה מהירה של מפעל המאושר על ידי משרד התמ"ת. מטרת הצדדים הינה כי היזם יקבל לחזקתו את המגרש בפטור ממכרז על מנת שיקדם בניית המפעל המאושר בזריזות, כאשר על היזם מוטלת החובה להוציא את ההיתר ולמלא אחר כל התנאים הנדרשים לצורך הבניה. סעיף 8 (א) להסכם הפיתוח כולל הצהרת היזם לפיה ראה את המגרש, בדק את מצבו הפיזי והמשפטי ומצא אותם מתאימים לכל צרכיו למטרת ביצוע החוזה. סעיף 5(ג) להסכם הפיתוח קובע כי "..אי התחלת בניה במועד האמור תיחשב כהפרה של סעיף קטן זה גם אם היוזם לא יהיה רשאי להתחיל בבניה כדין במועד האמור בשל העובדה שלא יהיה ברשותו במועד זה היתר בניה כדין. ." סעיף 12 לחוזה הפיתוח קובע הנסיבות אשר בהתקיימן יהווה הדבר משום הפרת חוזה המקנה למנהל זכות ביטול. לאור תנאי ההסכם, בשים לב למטרתו של ההסכם וכן בשים לב להתנהלות פורקור במהלך תקופת "חייו" של ההסכם, לא ניתן לקבל טענת פורקור לפיה מדובר בהסכם עם תנאי מתלה לפי סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן:"חוק החוזים") ומכאן שאף אין לקבל את הטענה בנוגע לסעדים הנובעים מאי התקיימות התנאי על פי סעיף 29 לחוק החוזים. לשון ההסכם ברורה ומפורשת ומכאן שאין להיזקק לחזקות שבדין על מנת לעמוד על כוונת הצדדים וטיב ההסכמה שגובשה ביניהם. הוסכם בין הצדדים, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אף במצב של אי קבלת היתר בניה כדין במועד הנקוב, הרי אי התחלת הבניה במועד תהווה משום הפרת החוזה. התנהלת פורקור מול ממ"י ומול הרשויות השונות, אף לאחר שהופר ההסכם על ידה בהיעדר בניה כנדרש, מצביעה אף היא על כי פורקור לא ראתה בתנאי זה כתנאי מתלה והמשיכה במאמצים לנסות ולהכשיר הבניה בשטח אף לאחר שברורה היתה קיומה של ההפרה. ודוק, פורקור היא שנטלה על עצמה את השגת היתר הבניה ולכן, משעה שזה לא הושג, הרי יש בכך משום הפרת ההסכם על ידי פורקור. (ראו לעניין זה בספרם של דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים חלק ג', בעמ' 46-51). באשר לטענות פורקור כי הסכם הפיתוח מהווה חוזה אחיד וכי סעיף 5(ג) מהווה תנאי מקפח אזי טענה זו דינה דחיה. אף אם נניח כי חוזה הפיתוח הינו חוזה אחיד (וספק בעיני אם כך הדבר), עדיין יש לבחון אם ס' 5(ג) הינו תנאי מקפח בהגדרתו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים"). כפי שאראה להלן, לא מדובר בתנאי מקפח בענייננו. תנאי מקפח מוגדר בס' 3 לחוק החוזים האחידים כ-"תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות" הנטל להוכיח כי תנאי בהסכם אחיד הינו תנאי מקפח, הוא על המעלה טענה זו, אלא במקום בו התנאי הינו אחד מן התנאים לגביהם קובע סעיף 4 לחוק החוזים האחידים חזקת קיפוח, אז עובר הנטל למנסח החוזה להוכיח כי התנאי אינו מקפח. לעניין תנאי מקפחים, קבעו המלומדים פרופ' כהן ופרופ' פרידמן כך (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (כרך ג', 2003), בעמ' 757: "בחלקים הראשונים של הפרק ניסיתי לטעון כי בית הדין ובית המשפט צריכים להתערב בחוזה האחיד רק כאשר יש פערי מידע - עובדתיים או משפטיים - בין הספק לבין ציבור לקוחותיו, לטובת הספק. יחסי כוחות בלתי שווים בין השניים, כך טענתי, הם כשלעצמם אינם מהווים הצדקה להתערבות שיפוטית בחוזה. מאחר שפערי מידע הם סיבת ההתערבות, ממילא המבחן להיותו של תנאי מקפח צריך להתמקד בפערי מידע אלו. לפיכך, התניות המקפחות יהיו אלה אשר מצד אחד פועלות לרעתם של הלקוחות, אך חשוב מכך, אלה אשר יש בהן כדי לעורר סכנה משמעותית שהלקוחות אינם מבינים אותם כראוי או אינם יכולים להעריך את מחירן בעבורם. מטבע הדברים שהתניות המקפחות לא יהיו עיקרי החוזה, דהיינו התניות הקובעות את חובת הביצוע העיקריות של הספק והלקוח, שכן לעיקרי החוזה הצדדים נותנים בדרך כלל את דעתם, ופערי המידע אינם מתקיימים בהם... בית הדין או בית משפט הבא להחליט אם לבטל או לשנות תניה מקפחת, צריך להידרש בראש ובראשונה לשאלה, אם התניה שבה הוא דן הינה מסוג התניות שלגביהן קיימים פערי מידע בין ספק לבין לקוח. אם התשובה היא שלילית, תם הדיון והתניה תישאר על כנה..." [ההדגשות שלי - אה"ט] בענייננו, במסגרת חוזה הפיתוח קיבלה פורקור הטבה משמעותית בדמות של פטור ממכרז לקבלת מגרש ממקרקעי ישראל לבניית מפעלה (בנוסף קיבלה הטבות מס שונות שאינן מענייננו לצורך הדיון כאן). מתן ההטבה הותנה בכך שהיא תדאג להקים על המגרש את המפעל, ותעמוד בלוחות הזמנים הקבועים בחוזה הפיתוח. מדובר בתנאי בסיסי המהווה עניין מהותי ביותר בחוזה ולמעשה מהווה חלק בלתי נפרד מהסיבה לכריתתו. פורקור ביקשה להקים מפעל בנצרת עלית לשם קבלת ההטבות שמעניקה המדינה להקמת מפעלים באזור זה. אשר על כן ברור כי מדובר בעניין מהותי בו לא היו קיימים פערי מידע בין הצדדים. אשר על כן, אין לומר כי בתנאי מקפח עסקינן. הנה כי כן, נוכח כל האמור לעיל, התוצאה היא כי פורקור הפרה את תנאי הסכם הפיתוח מול ממ"י ובדין בוטל ההסכם על ידי ממ"י בעקבות ההפרה. באשר לנתבעים הנוספים בהליך, לא הוכח בפניי כי מי מהם הפר התחייבות חוזית כלשהי כלפי פורקור או הכשיל את פורקור במילוי אחר תנאי היתר הבניה שהוצא לה. על כן, דין התביעה כנגדם בגין עילה זו להידחות. כעת, יש לבחון השלכות ההפרה. משמעות הפרתו וביטולו של הסכם הפיתוח סעיף 13 להסכם דן בהתחייבות הצדדים עם ביטול החוזה. על פי לשון הסעיף, עם ביטול ההסכם, יהא היוזם חייב לפנות מיד את המגרש ולהחזירו לממ"י כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ וחופשי מכל שעבוד לצד שלישי. כמו כן נקבע שם , כי עם קבלת המגרש חזרה, יחזיר ממ"י ליוזם כל סכום ששולם על ידו לממ"י וזאת בניכוי דמי שימוש ראויים בעד התקופה שמתאריך תחילת תקופת הפיתוח ועד להחזרת המגרש בשיעור שנתי של 6% מערך המגרש נכון ליום הביטול כפי שייקבע על ידי השמאי הממשלתי. בנוסף, ממ"י רשאי לנכות את כל המיסים שחלים על המגרש בתקופה האמורה, הוצאות פינוי ככל שיידרשו ופיצוי מוסכם בשיעור 15% מהערך היסודי של המגרש בתוספת הפרשי הצמדה. כאמור בתמצית העובדות, פורקור שילמה למנהל 114,834 ₪ ביום 28.5.96 . עם ביטול ההסכם, השיב ממ"י לפורקור סך של 84,521 ₪ בחודש מאי 2005. סכום זה חושב לאחר ניכוי דמי שימוש בגין 9 השנים בהן החזיקה פורקור במגרש ובניכוי הפיצוי המוסכם בשיעור 15%. אמנם, לכאורה פעל ממ"י על פי תנאי הסכם הפיתוח ואולם לנוכח ההתנהלות בין הצדדים בתקופה שקדמה לביטול ההסכם, יש מקום להתערב באופן ביצוע הניכוי בגין דמי השימוש על ידי המנהל. לכך נתייחס בהמשך. פורקור לא הגיבה בכתב להתראה שנשלחה אליה מאת ממ"י בעקבות דו"ח הפיקוח מיום 2.9.99 המצביע על הפרת ההסכם על ידה בגין אי התחלת בניה אלא עד חודש 5/00 (ראו עדותו של מר פורקוש בעמ' 10 שורות 1-4). אין מחלוקת כי פנייתה של פורקור להארכת הסכם הפיתוח בוצעה לראשונה ביום 4.5.00, היינו לאחר שפקע תוקף ההסכם. פניה זו של פורקור לא זכתה למענה מצד ממ"י, אשר לא הודיע על ביטול, לא הודיע על הארכה ולא הודיע על עובדת קיומו של צו ניהול כונס נכסים אשר נרשם בינתיים על זכויות פורקור במגרש. בחודש 2/03 שוב פונה פורקור ומבקשת הארכת תקופת ההסכם ועל כך משיב ממ"י כי לא צורף יפוי כוח וכן כי מונה כונס נכסים למגרש. פורקור אינה מגיבה לתשובה זו ובמקום זאת, מודיעה ביום 14.10.04 כי אינה מעוניינת עוד במגרש וכי מבקשת הנחיות לאחת משתי אפשרויות - החזרת המגרש לממ"י או מכירתו לצד שלישי. בהקשר זה כאן המקום להתייחס לשני דברים - האחד- בנוגע לטענות מר פורקוש בסעיף 35 לתצהירו - לפיהן הודעה בדבר ביטול צו ניהול כונסת הנכסים וביטול השעבוד על המגרש נמסרו לממ"י כבר ביום 18.5.00. מר פורקוש סומך טענה זו על נספח יג 4 לתצהירו. עיון בנספח זה מעלה סימני שאלה מהותיים. הנספח כולל 2 מכתבים;הראשון - מכתב מיום 7.5.00 מאת בנק "פולסקא קאסא אופיקי תל אביב" לעו"ד רות גבעון לפיו ניתנת הסכמת הבנק הנושה להסרת השעבוד על המגרש הינה בכפוף להפקדה כספית במזומן שתבוצע עד ליום 20.5.00. לא צורף כל מסמך המעיד כי במועד זה אמנם עמדו בתנאי הנושה לצורך הסרת השעבוד. השני - מכתב מיום 18.5.00 על נייר מכתבים של עו"ד רות גבעון. המכתב מופנה לממ"י וחתום על ידי הבנק הנושה ובו מביע הנושה הסכמתו למחיקת השעבוד על המגרש ושיחרור ממ"י מהתחייבותו לרישום המשכנתא. לא הוכח כי המכתב אמנם מצא יעדו לממ"י ומתי, לא הוסבר מדוע ניתנת הסכמת הנושה על גבי נייר מכתבים של כונסת הנכסים ולא הוסבר מדוע הודעות אלו לא נשלחו לממ"י מיד עם קבלת ההודעה הראשונה בדבר מינוי הכונסת, היינו כבר בחודש 2/03. הפועל היוצא מהאמור הוא כי לא ניתן לקבל טענת פורקור לפיה נמסרה לממ"י הודעה בדבר ביטול צו מינוי הכונסת וביטול השעבוד הרשום על המגרש כבר ביום 18.5.00. דא עקא, נוכח הקביעות בפרק הנוגע להפרת ההסכם על ידי פורקור דלעיל, ניכר כי החשיבות שיש לייחס למועד מסירת הודעת הביטול בדבר צו מינוי כונסת הנכסים אינה גבוהה במיוחד נוכח השפעתה המוגבלת על התוצאה. השני - בנוגע לטענותיה של פורקור כנגד ממ"י לפיה נגרמו לה נזקים עקב העובדה שממ"י מנע אפשרות למכירת המגרש לצד שלישי. הראיות שצורפו להוכחת טענה זו הינן שתיים;ראייה אחת הינה מכתבו של עו"ד יהודה לממ"י מיום 14.10.04 (נספח ט1 לתצהיר ממ"י) שם מודיעים לממ"י כי פורקור פועלת "בימים אלה" לנסות ולאתר רוכש לזכויותיה במגרש ומבקשים הנחיות ממ"י להמשך התנהלות במישור זה. ראיה שניה הינה נספח י"א לתצהיר התובעת - "הסכם למכירת זכויות פיתוח" שנערך ביום 4.2.03 בין פורקור לצד ג', הסכם הדן במכירת זכויות הפיתוח של פורקור לצד ג' בכפוף להסכמת ממ"י להארכת תוקפו של הסכם הפיתוח עד ליום 30.1.06. במסגרת חקירתו של מר פורקוש בהקשר זה חוזר העד על הטענה כי היה קונה פוטנציאלי למגרש ואולם משעה שממ"י סירב להאריך את תוקף הסכם הפיתוח, אזי נמנעה העסקה (ראו עמ' 10 שורות 9-11). לא הוכח על ידי פורקור כי הצעת הרכישה אמנם נשלחה לממ"י ו/או כי ממ"י עודכן לגביה "בזמן אמת" או בכלל. לא ברור מדוע הסכם נכרת ביום 4.2.03 ואילו הפניה הראשונה לממ"י בהקשר להעברת זכויות לקונה נעשית רק ביום 14.10.04. ודוק, בפניה זו לא מדובר כלל על רוכש קונקרטי אלא על ניסיונות פורקור לאתר רוכש שכזה. על כן, פורקור אינה עומדת בנטל הראייה הנדרש הימנה על מנת להוכיח כי אמנם הובאה בפני ממ"י הצעה לרכישת המגרש על ידי צד ג' וכי ממ"י מנע העסקה מהצדדים. משנאמרו שתי ההערות דלעיל, נחזור להמשך השתלשלות הארועים המובילים למסקנה בדבר תוצאות הפרת ההסכם וביטולו. במענה לפניה מחודש 10/04 , מודיע ממ"י (ביום 16.11.04) כי רשום צו ניהול כונסת למגרש ועל כן מפנה את פורקור להתנהל מול כונסת הנכסים. למחרת, ביום 17.11.04, שולחת פורקור, באמצעות בא כוחה, אישור כי צו הכינוס בוטל והסכמת כונסת הנכסים למחיקת רישומו מספרי המנהל. יודגש כי באישור שצורף לא נרשם מתי בוטל צו המינוי. בפניה זו משנה פורקור עמדתה ומבקשת להאריך תוקף ההסכם או לחלופין למכור את המגרש חזרה לממ"י. במענה לכך, מודיע ממ"י ביום 9.12.04 כי הסכם הפיתוח הופר ועל כן ממ"י פועל לביטול העסקה ולהשבת הכספים בהתאם לנהלים המחייבים. יש לציין כי פניותיה של פורקור עד לשנת 2004 נעשות בכל פעם על ידי עורך דין אחר המייצג אותה ובכל פעם מחדש נדרש בא כוחה החדש להציג יפוי כוח מסודר על מנת לאפשר המשך התנהלות מול ממ"י. הפועל היוצא מרצף האירועים המפורט לעיל הינו כי משעה שפורקור הפרה את ההסכם, כפי שנקבע לעיל, פעל ממ"י בהתאם לתנאי הסכם הפיתוח על מנת לבטל את העסקה, כפי זכותו, ולהשיב הכספים ששולמו בהתאם. ההחזר הכספי מאת ממ"י כתוצאה מביטול ההסכם בחינת הרצף הכרונולוגי של האירועים תצביע על כי ממ"י שקט על שמריו משך פרק זמן ממושך, למן מועד הכנת הדו"ח בחודש 9/99, או אז התברר כי לא קיימת בניה על המגרש ואף נשלח מכתב התראה שלא זכה למענה, ועד למשלוח ההודעה בדבר ביטול העסקה בפועל בחודש 2/05. בפועל, פורקור החזיקה במגרש, אותו קיבלה בפטור ממכרז ולמטרת בניה מהירה של מפעל כחלק ממדיניות ממשלתית לעידוד עסקים באזורי פיתוח במשך קרוב ל - 9 שנים מבלי שמילאה אחר התנאים הנקובים בחוזה הפיתוח. התנהלות זו מנעה את שיווק המגרש ליזמים אחרים במשך כל אותה תקופה ומנגד לא נעשה כל שימוש אופרטיבי במגרש על ידי פורקור, היינו שימוש לתכלית בגינה הוקצה לה המגרש מלכתחילה. במצב דברים זה, מן הראוי היה כי מעת שמצא ממ"י כי פורקור אינה עומדת בתנאי הסכם הפיתוח, יפעל מיד לביטול העסקה, כפי זכותו על פי תנאי ההסכם, ויאפשר לשחרר את המגרש ליזם אחר תוך צמצום העלויות הנגרמות עקב כך לפורקור. במקום זאת, שקט ממ"י על שמריו משך תקופה של כ - 5 שנים (עד למכתב מיום 9.12.04) ואיפשר לפורקור להמשיך ולהחזיק במגרש מבלי למלא אחר תנאי ההסכם. לנתונים אלו מתווספת העובדה שכבר ביום 14.4.02 הודיע התמ"ת לפורקור על ביטול כתב האישור שניתן לה על פי חוק העידוד, זאת לאחר שלא עמדה בתנאיו, ודרש החזר הטבות המס להן זכתה בגינו (ראו בפסק הדין ע"מ 948-07 פורקור בע"מ נגד פקיד שומה חיפה - צורף נספח ו' לתצהיר הועדה והעיריה- בעמ' 2 סעיף 5). משעה שהמגרש הוקצה לפורקור מלכתחילה על יסוד כתב האישור שניתן בתמ"ת, לא ברור מדוע לא פעל ממ"י לביטול הסכם הפיתוח כבר בסמוך למועד זה. הנה כי כן, משעה שהודעה בדבר נקיטת פעולות לביטול ההסכם ניתנה רק ביום 9.12.04, הרי בבוא העת לבצע את הניכוי בפועל, בהתאם לתנאי ההסכם, תפח שוויים של דמי השימוש לתקופה כוללת של 9 שנים. במצב דברים זה כל הצדדים יצאו ניזוקים - ממ"י, אשר נמנעה ממנו האפשרות לשווק מגרש זה ליזם אחר ולהפיק תועלת מבניה של עסק מניב במקום ופורקור, אשר נדרשת לשלם סכומים ניכרים לאחר שאין מחלוקת כי לא עשתה כל שימוש פרודוקטיבי במגרש ולא בנתה עליו דבר במהלך כל השנים. אשר על כן, יש מקום להתערב בשיעור דמי השימוש שהשית ממ"י כלפי פורקור כתוצאה מהפרת ההסכם ולקבוע כי היה על המנהל לפעול לביטול העסקה לכל המאוחר בחודש 10/04, עת הודיעה פורקור עצמה כי אינה מעוניינת עוד במגרש. נתתי דעתי לעובדה שבתקופה שהחל מיום 7.12.99 ועד ליום 17.11.04 נרשם צו מינוי ניהול למגרש על ידי כונסת הנכסים ואולם אין בעניין זה כדי לשנות מקביעתי דלעיל. זכויותיו של כונס הנכסים אינן עולות על זכויות החייב עצמו. לכן, היה על ממ"י לנקוט בצעדים המתחייבים להקטנת הנזק גם מול כונסת הנכסים וזאת על מנת להביא לביטול העסקה במועד מוקדם יותר מהמועד בו בוטלה בפועל. לפיכך, אני מורה על צמצום התקופה בגינה גבה ממ"י דמי שימוש מאת פורקור אך ורק לתקופה מיום 30.4.96 ועד ליום 14.10.04. דמי השימוש שגבה ממ"י מאת פורקור לתקופה מיום 14.10.04 ועד ליום 2.2.05 יושבו לפורקור בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.10.04 ועד למועד התשלום בפועל. מאחר ואף אחד מהצדדים לא צירף כל תחשיב כספי המצביע על ההתחשבנות שנעשתה במועד השבת הכספים מאת ממ"י לפורקור, החישוב לצורך החזר דמי השימוש החלקיים יתבצע על יסוד אותו מפתח חישוב לפיו זיכה ממ"י את פורקור בחודש 5/05. ההחזר הכספי מאת התמ"ת כתוצאה מביטול ההסכם עולה מהראיות כי פורקור שילמה עבור הוצאות פיתוח המגרש לתמ"ת, באמצעות חברת מקיף, היא חברת הניהול בשטח מטעם התמ"ת, סכום של 111,955 ₪ וזאת ביום 7.9.95. ביום 23.6.09 הודיע התמ"ת לבית המשפט כי הינו מסכים להשיב לפורקור סך של 87,000 ₪, זאת לאחר ניכוי קנס בשיעור 0.5% לחודש מוכפל במספר החודשים שחלפו מיום הביטול (30.2.05) ועד למועד ההשבה בפועל. במסגרת סיכום טענות הצדדים לעניין הנזק, הודיע משרד התמ"ת (סיכומיו מיום 9.12.09 - סעיף 31) כי יבקש להביא ראיות מטעמו לעניין הנוהל המסדיר את " ...אופן התשלום ע"י משרד התמ"ת במקרה של ביטול ההקצאה ע"י המנהל...ובאשר לעובדה כי נוהל זה הובא לידיעת היזמים...". במסגרת שמיעת הראיות הוברר כי הגב' אסתר ג'אנה, אשר הגישה תצהיר מטעם התמ"ת בהליך זה, איננה יכולה להתייצב למתן עדות מפאת מחלה. משרד התמ"ת בחר שלא להביא מצהיר אחר במקומה. בהסכמת הצדדים בדיון מיום 21.2.12 נקבע, כי תצהירה של הגב' ג'אנה יימשך מהתיק, למעט נספחים 1-7 ונספח 16 , לגביהם הוסכם בין הצדדים כי יתקבלו כחלק מראיות התמ"ת בהליך. התצהיר הנוסף מטעם התמ"ת הינו של מר פבריס אוזן. תצהיר זה מתייחס, רובו ככולו, לחובות פורקור לתמ"ת בגין תוכנית שיווק לחו"ל ואין בו כל ראיה בנוגע לנוהלי משרד התמ"ת בדבר אופן חישוב החזר הכספי המגיע לפורקור במקרה של ביטול הקצאת המגרש על ידי ממ"י. הנה כי כן, לא נמצאה כל ראיה לנוהל משרד התמ"ת בנוגע לאופן ביצוע ההחזר הכספי בנסיבות ולא הוכח כי התמ"ת זכאי לקזז מהתשלום שביצעה פורקור קנס כלשהו וממילא לא הוכח כי הדבר הובא לידיעת פורקור בעת קבלת ההקצאה וביצוע התשלום. באשר לטענת הקיזוז שמעלה התמ"ת ולאחר שבחנתי טענות הצדדים במישור זה, אין בידי לקבל את טענת הקיזוז הן באשר מדובר בחוב שלא הוכח, הן משום שחלק ניכר הימנו התיישן והן באשר מדובר בהרחבת חזית שאין להתירה בנסיבות. למען תובא התמונה בשלמותה, אציין כי במהלך ניהול ההליך ועל רקע טענות ההגנה של התמ"ת, אשר הודיע על נכונותו להשיב הסכום שאינו שנוי במחלוקת לדידו וכמפורט לעיל, פנתה פורקור בדרישה להורות לתמ"ת להשיב ולו סכום זה (בקשה מיום 11.2.10). במענה לכך הודיע התמ"ת ביום 9.5.10 , לראשונה, כי עם ביצוע הפעולות הנדרשות לצורך השבת הכספים הוברר כי לפורקור חוב קודם לטובת התמ"ת בגין תוכנית שאושרה על ידי הקרן לעידוד השיווק בחו"ל. משעה שהחוב עולה על סכום ההחזר המגיע לפורקור - בוצע קיזוז בהתאם לזכות התמ"ת על פי סעיף 43 א לחוק יסודות התקציב ועל כן לא מגיע לפורקור כל החזר כספי מאת התמ"ת. מדובר בטענה העולה לראשונה ב"הודעה על חישוב החזר" שמגיש התמ"ת. זכרה של הטענה לא בא, מטבע הדברים, במסגרת כתב ההגנה. טענה זו לא הובאה בתצהירה של הגב' אסתר ג'אנה המשמשת כממונה על הקצאת קרקעות בתמ"ת. הגם שתצהירי של גב' ג'אנה נמשך בסופו של יום מתיק בית המשפט בשל אי התייצבותה לחקירה, אזי חזקה כי אילו היה קיים חוב של פורקור כלפי התמ"ת, היה הדבר מוצא ביטוי, ולו כלשהו, בתצהירה. הטענה נתמכת בתצהירו של מר פבריס אוזן מיום 9.3.11, הוא מרכז גביית החובות בתמ"ת. מתצהירו של עד זה ניתן ללמוד כי החוב נשוא טענת הקיזוז נובע מתוכנית שיווק לחו"ל שאושרה לפורקור בחודש 9/95. הבקשה לאישור התוכנית צורפה כנספח א לתצהיר ועליה חתום מר דני פורקוש, מנהל התובעת, ביום 19.6.95. סעיף ז לבקשה קובע כי "...במידה והקרן תשתתף במימון הוצאות עידוד השיווק של החברה, בעקבות הכרה בה כיצואן בינוני או כיצואן גדול, אני מתחייב בזאת לשלם למשרד התעשיה והמסחר תמלוגים בשיעור 3% לשנה- עד להחזר מלוא המענק שניתן לחברה, צמוד לדולר לפי השער היציג במועד התשלום...." ביום 18.9.95 נשלח מכתב מאת התמ"ת לפורקור (נספח 3 לתצהירו של מר פבריס אוזן) הימנו עולה כי הקרן החליטה להיענות בחיוב לבקשת פורקור, היינו להשתתף בעלות בסך 40,161$ מעלות התוכנית שאושרה וזאת בכפוף להוכחת ביצוע התוכנית המאושרת. ביום 4.9.07 נשלח מכתב דרישה לתשלום תמלוגים מאת פורקור בגין מענק שניתן בסך 33,436$ . לא צורף לתצהיר כל אישור בדבר העברת המענק לפורקור בפועל. צורפו מספר דרישות מאת התמ"ת לקבלת התגמולים בין השנים 1997-1999 ואולם לא צורפו כל אישורים לפיהם דרישות אלה אמנם הומצאו לפורקור ואף לא צורפה כל תגובה שנמסרה, אם נמסרה, מאת פורקור לדרישות אלו. לא קיימת בתצהירו של מר פבריס אוזן כל הנמקה לכך שחוב זה לא נתבע ולא נדרש מאת פורקור במהלך השנים שחלפו. על פי התצהיר, סך קרן החוב עומדת על 33,436$ בחלוקה לשנים 1997,1998, 2007. לא ברור מה קרה בשנים 1999-2007, האם שולם חלק מהחוב אם לאו, ואולם ברור כי לפחות לגבי החוב משנת 1997 חלים דיני ההתיישנות. יש להדגיש כי תצהיר משלים מטעם מר פורקוש הוגש לתיק בית המשפט ביום 17.7.11 ובו אין התייחסות לטענות התמ"ת ביחס לחוב שהתגלה. הפועל היוצא מהנתונים דלעיל הוא כי לא ניתן היה לבצע בירור של החוב לו טוען התמ"ת מפאת היעדר נתונים בסיסיים ומהותיים שלא הובאו מטעם התמ"ת כאמור. על כן, טענת התמ"ת לקיומו של חוב לא הוכחה בפניי, חלק ניכר מהחוב התיישן וכן מדובר בטענה שלא הובאה במסגרת כתב ההגנה המגדיר את חזית המחלוקת אלא רק בשלב מאוחר יותר של הדיון - בעת הגשת תצהירי העדות. משעה שנטל הראיה להוכחת טענת הקיזוז רובץ על הטוען, התמ"ת לא עמד בנטל הנדרש לצורך מימוש זכות הקיזוז, זאת מבלי שיהא בקביעה זו משום הכרעה עקרונית לעניין עצם קיום החוב וזאת מפאת היעדר האפשרות לברר סוגייה זו לאשורה כפי שהוסבר לעיל. התוצאה היא כי על התמ"ת להשיב לפורקור את מלוא הסכום ששולם לו על ידה בגין דמי הפיתוח למגרש היינו סך של 111,955 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.9.95 ועד מועד התשלום בפועל. בדיקת אחריותם של הנתבעים מכוח דיני הנזיקין במסגרת כתב התביעה המתוקן, טוענת פורקור כי יש להשית על הנתבעים כולם, ביחד ולחוד, אחריות להשיב את הכספים ולשאת בנזקים שנגרמו לה גם מחמת דיני הנזיקין. נוכח הבאת טענותיה בפתח פסק הדין ונוכח ניתוח הראיות בפרק הדיון וההכרעה, אינני מוצאת מקום לחזור אלא על עיקרי הטענות במישור זה. לשיטתה של פורקור, יש להשית על הנתבעים אחריות לפיצוי והשבת הכספים המגיעים לה וכן לשאת בנזקיה זאת בין משום שלא הגיבו לפניותיה ולא טיפלו בבעיות שעלו תוך כדי תקופת הסכם הפיתוח והיתר הבניה ובין משום שלא פעלו כמתחייב מהם על מנת לאפשר לה לבנות תוך פרק הזמן שהוקצב לה. נוכח הדיון לעיל בנוגע לראיות שהוכחו בהליך זה ובשים לב לדיון בטענות הצדדים במישור החוזי, יש לקבוע כי לא עלה בידי פורקור להוכיח קיומה של עילת תביעה במישור הנזיקין, דוגמת רשלנות למשל, ואף לא כל עילה נזיקית אחרת בהתנהלותם של הנתבעים השונים. בהקשר זה אין אלא לחזור על הקביעות בפרק העוסק במישור האחריות החוזית ולקבוע כי המחדל לאי הקמת המפעל על המגרש בסופו של יום, רובץ יותר לפתחה של פורקור מאשר לפתחם של הנתבעים ולא עלה בידי פורקור להוכיח כי התנהלותם בנסיבות עולה כדי רשלנות או הפרת חובה חקוקה. משעה שהוכח כי התובעת לא פעלה בשקידה הנדרשת על מנת לעמוד בכל תנאי היתר הבניה ומשהוכח כי עד למועד ביטול ההסכם כלל לא השיגה את מלוא האישורים הנדרשים, ללא כל קשר לנושא מערכות ותשתיות המים והביוב, לא ניתן לזקוף את התנהלותה ומחדליה של התובעת לחובתם של הנתבעים. אלו הציבו דרישותיהם, מי באמצעות הסכם הפיתוח, מי באמצעות היתר הבניה ותנאיו - ומכאן ואילך היה על התובעת לפעול ביעילות וברצינות למלא אחר התנאים הנדרשים. לוח הזמנים המפורט לעיל בכל הנוגע לפעולות שביצעה התובעת ולפרקי הזמן שעברו בין פעולה לפעולה מצביע על כי לא כך נהגה התובעת בפועל. אמנם, ייתכן כי הסרבול והבירוקרטיה המהווים, למרבה הצער, חלק אינהרנטי מההתנהלות מול גופים שלטוניים הקשו על התנהלותה של פורקור בדרכה למילוי אחר תנאי ההיתר המיוחל, אולם מכאן ועד להוכחת רשלנות מצד הנתבעים בהתנהלותם מול התובעת - ארוכה הדרך. לכך מתווספת העובדה כי פורקור, חרף הזמן שחלף והמאמצים שהושקעו על ידה, כפי טענותיה, לא מצאה לנכון לפעול, "בזמן אמת" לאכיפתן או למיצויין של זכויותיה הנטענות כיום, בין באמצעות פניה לערכאות משפטיות ובין בכל דרך אחרת במטרה לצמצם ולהקטין נזקיה הנטענים. משעה שלא נמצא כי יש להשית אחריות לפיצוי כלשהו על מי מהנתבעות, לכאורה ניתן לסיים הדיון כאן. אולם, למען הסדר הטוב, יש להוסיף ולקבוע כי אף אילו נמצא טעם לפגם בהתנהלות הנתבעות, פגם אשר יש בו כדי להקים חובה לפיצוי התובעת, אזי יש לזכור כי התביעה דנן מבוססת על דרישה להשבת כספים - הא ותו לא. התובעת אינה מפרטת בטענותיה כל דרישה לפיצוי כספי במישור הנזיקי ואינה מבססת כל תשתית ראייתית להוכחת הנזק הנטען, ככל שנגרם לה. גם מטעם זה דין התביעה במישור הנזיקי להידחות. הבקשה לפיצול סעדים כזכור, פורקור עותרת, לקראת תום ניהול ההליך כאן, לאשר לה פיצול סעדים. בקשה זו הינה תולדה של העובדה כי נדחו טענות פורקור, במסגרת הליך אחר שניהלה מול רשויות המס, בכל הנוגע לדרישותיה לבטל את שומת המס שהוצאה על יסוד ביטול כתב האישור ודרישת הרשויות להחזרת הטבות מס מהן נהנתה בתקופה בה היה כתב האישור בתוקף. דרישה זו של רשויות המס להשבת הטבות מס בהיקף של כ 3.7 מליון ₪ מהן נהנתה, הובילה את פורקור לבקש פיצול סעדים באופן שיאפשר לה דרישת הנזק הכספי הנוסף המושת עליה כיום מאת הנתבעים. לאור תוצאת פסק הדין, אין מקום להיעתר לבקשה, שהרי ביסוד הדרישה לפיצוי בגין נזק עומדת הוכחת החבות. משעה שקבעתי כי זו לא הוכחה בנסיבות, ממילא אין להתיר פיצול הסעדים. זאת ועוד. מעיון בפסק הדין שניתן במסגרת ע"מ 948-07 פורקור בע"מ נגד פקיד שומה חיפה המוזכר לעיל, פסק דין אשר הערעור בגינו נדחה, עולה כי ביטול כתב האישור על ידי התמ"ת לא נבע אך ורק כתוצאה מאי הקמת המפעל במגרש שהוקצה לפורקור, הוא נשוא תביעה זו, כי אם בגין אי עמידת פורקור בתנאים נוספים שנקבעו בכתב האישור. (עמ' 11 סיפא לפסק הדין). משעה שכך, אף מטעם זה נראה כי אין מקום להיעתר לבקשה והיא נדחית. בשולי הדברים אעיר כי עיינתי במסמכים שצירפה התובעת, באמצעות מנהליה, וזאת לאחר סיכום טענות הצדדים וכן עיינתי בהתייחסות שנתקבלה מאת הצדדים לכך, אולם נוכח התוצאה ומאחר ולא נדרשתי למסמכים אלו לצורך ההכרעה, אין מקום להתייחס לכך במסגרת פסק הדין. סיכום התוצאה היא כי התביעה להשבת כספים כנגד הנתבע 1 והנתבע 5 מתקבלת בחלקה. הנתבע 1 ישיב לפורקור את דמי השימוש שגבה לתקופה מיום 14.10.04 ועד ליום 2.2.05 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.10.04 ועד למועד התשלום בפועל. מאחר ואף אחד מהצדדים לא צירף כל תחשיב כספי המצביע על ההתחשבנות שנעשתה במועד השבת הכספים מאת ממ"י לפורקור, החישוב לצורך החזר דמי השימוש החלקיים יתבצע על יסוד אותו מפתח חישוב לפיו זיכה ממ"י את פורקור בחודש 5/05. הנתבע 5 ישיב לפורקור את מלוא הסכום ששולם לו על ידה בגין דמי הפיתוח למגרש היינו סך של 111,955 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.9.95 ועד מועד התשלום בפועל. התביעה כנגד נתבעים 2-4 נדחית והתובעת תישא בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪ לכל אחד מנתבעים אלה. נוכח תוצאת פסק הדין בכל הנוגע לנתבע 1, יישא נתבע זה בהוצאות התובעת בסכום מופחת של 7,000 ₪. הנתבע 5 יישא בהוצאות התובעת בסך 10,000 ₪. בנוסף, הנתבעים 1 ו- 5 ישלמו לתובעת את האגרה בה נשאה התובעת בגין ניהול ההליך וזאת בחלקים שווים ביניהם. זכות ערעור כחוק. מכרזעידוד השקעות הוןהשקעותפטור ממכרז