פגיעה מרכב חולף בעת יציאה מרכב

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פגיעה מרכב חולף בעת יציאה מרכב: התביעה הוגשה בתחילה בשמו של המנוח שעזבונו הוא התובע (להלן: "המנוח" או "התובע"). המנוח, יליד 1944, נפגע בתאונת דרכים מיום 2.3.03, עת עצר את רכבו בשולי הדרך בשל תקלה במנוע וכשירד מרכבו פגע בו רכב חולף. הנתבעת ביטחה את נהיגת המנוח ברכבו, במועדים הרלוונטיים. משנפטר המנוח, במהלך בירור תביעתו, תוקנה התביעה כך שכעת עזבונו הוא התובע. מאחר ועת תוקנה התביעה לא נותר אפוא נזק כללי, למעט פיצוי בגין כו"ס, הפיצוי שהתבקש היה כולו במסגרת נזק מיוחד וזאת כדלקמן: בגין הוצאות שונות (לרבות טיפול רפואי, תרופות ונסיעות) 135,000 ש"ח, בגין עזרת צד ג' 250,000 ₪ ובגין הפסד שכר 700,000 ₪ (1,085,000 ₪ סה"כ בתוספת כו"ס). טענות הצדדים ונכות רפואית: בכתב התביעה נטען כי ממקום התאונה פונה המנוח לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "איכילוב", שם אושפז עד ליום 5.3.03. החתך שנגרם לתובע בפניו נתפר והוא אובחן כסובל מסכרת והיצרות בתעלה ספינאלית בגובה 5-6C. המנוח המשיך בטיפולים אינטנסיביים בקהילה, ואף היה מטופל פסיכיאטרית בתרופות. הנתבעת טענה בהגנתה כי אין המדובר ב"תיקון דרך" כמשמעו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ולכן המנוח לא היה משתמש ברכבו ויש אפוא לתבוע את הרכב הפוגע. לחילופין נטען כי הנתבעת מכסה 80% מהנזק והיתרה מכוסה ע"י חברת אבנר. יתר סעיפי התביעה הוכחשו. בהמשך ההליך נזנחו הטענות באשר לחבות וטענות ההגנה התרכזו רק בגובה הנזק. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי העמידה נכותו הצמיתה של המנוח על 10% בגין הפגיעה בצוואר. לא הוכרה נכות בגין הסכרת מקום בו נקבע כי התובע סבל ממנה עובר לתאונה כן לא הוכרה נכות נפשית עקב התאונה. בהמשך הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתחום הנפשי. הבקשה התקבלה וד"ר יואב כהן מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטריה. בעניין זה ר' החלטה מיום 28.12.09 המאומצת על דרך ההפניה. בין השאר, עמדה ביסוד ההחלטה לאפשר הבאת ראיות לסתור, עמדה שונה של מומחה שמונה בתביעת פוליסות תאונות אישיות, אשר ניהל המנוח בגין התאונה דנן. באותה תביעה הוכרו 30% נכות נפשית, ור' החלטתי הרלוונטית. ביום 27.8.10 הלך המנוח לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן והתביעה תוקנה בהתאם. מחומר שהוצג עלה כי מחלה זו החלה עוד בספטמבר 2009, אף שזיהוי המחלה ככזו (להבדיל משחפת, כפי שסברו בתחילה) - היה בשלב מאוחר יותר. ד"ר יואב כהן בדק את התובע ביום 10.5.10 כלומר כשלושה חודשים לפני מותו. בחוות דעתו קבע כי התובע לא סבל מנכות פסיכיאטרית עובר לתאונה. המומחה הניח כי לו היה מטופל התובע בפסיכותרפיה מצבו היה משתפר. מטבע הדברים בשל מותו של התובע, לא בא הדבר לידי בחינה. באשר לשאלת הקשר בין מחלת הסרטן, שאובחנה במהלך השנה שלפני בדיקת המומחה, ציין כי התלונות הפסיכיאטריות הופיעו קודם לאבחון מחלת הסרטן ובסמוך לאחר התאונה. מבדיקת המנוח קבע המומחה כי זה סבל מנכות של 30% למשך שנתיים מיום התאונה, לאחר מכן ירד שיעור הנכות ל-10% למשך חצי שנה ואז עלה שוב לדרגה של 30%- הכל לפי סעיף 34 ד לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956. באשר למשמעות התפקודית של הנכות - קבע המומחה כי המומחה סבל מאי כושר מלא בשנה הראשונה לאחר התאונה ולאחר מכן ירדה הפגיעה בכושרו ל-50%. הנכויות ואי הכושר נזקפו על ידי המומחה במלואן לחובת התאונה. לסיום שב המומחה וציין כי במצבו של התובע צפוי היה לחול שיפור, אם היה חוזר להיות מטופל בפסיכותרפיה ומעקב מרפאה פסיכיאטרית. צפוי שהשיפור היה מביא אותו לכדי נכות של 10% ואולי אף משפר את יכולתו לעבוד. ראיות הצדדים: מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של הגב' עליזה קמאח, מר נועם קמאח ומר יורם כהן. כמו כן הוגשו מסמכים שונים - דוחות רווח והפסד לשנים 2010-2002, חומר רפואי כולל תעודות אי-כושר, פרוטוקול ועדות המל"ל וחוות דעתו של ד"ר יואב כהן. הגב' עליזה קמאח, אלמנתו של המנוח, ילידת 1949 נישאה לו בשנת 1968. בתצהירה נאמר כי המנוח היה עצמאי כבר משנת 1976 ועבד כפרילנסר בעלית רמת-גן, אלקו, תעמס ואמקור. המנוח היה אחראי על תחזוקת גגות ובבית החולים איכילוב - היה אחראי על עבודות השיפוץ. המנוח הצליח בעסקיו ועם השנים גדל עסקו והתרחב. כך החל לעבוד עם אוניברסיטת ת"א ועם המכללות הקשורות איתה וכן עם חברת "טבע" במבשרת ציון ועם מצפה הכוכבים במצפה-רמון. המנוח החל עיסוקו עם עובד אחד ולבסוף העסיק שנים-עשר עובדים. מחמת עומס עבודה היה המנוח מעביר עבודות לקבלני משנה, לפי הצורך. העדה הצהירה כי המנוח היה חזק בגופו ונהג לעבוד בעבודות פיזיות, גם כשהיו לו עובדים. נטען כי שעות עבודתו של המנוח החלו בשעה 5:30 בבוקר והסתיימו לאחר השעה 16:00. בימי שישי עבד המנוח מהשעה 6:00 ועד השעה 13:30. לאחר השלמת יום העבודה היה המנוח מגיע לביתו וממשיך לעבוד על חוזים, הצעות מחיר, כתבי כמויות וכו'. לשם כך הוקצה לו משרד בחצר הבית. המנוח היה נוסע לספקים להתרשם מסחורה ובימים של תשלומים למע"מ, מס הכנסה ותשלומי משכורות, היה עובד עד השעה 22:00. נטען כי על אף כל פעילותו זו - בסביבות השעה 18:30- 19:00 היה המנוח גם מסייע לאשתו במלאכות הבית ולפי המוצהר הוא היה אחראי על עריכת הקניות במרכולים, אליהם היה נוסע. הואיל והמנוח היה איש אחזקה הוא תקן את כל הטעון תיקון בבית והוא זה שבנה את הבית והפך אותו מדירת חדר וחצי לדירת חמישה חדרים וחצי. העדה הצהירה כי חיה "כמו מלכה", וכי בני הזוג היו נוסעים לחו"ל פעמיים-שלוש פעמים בשנה. בארץ, נהגו בני הזוג לצאת למסעדות, בתי קפה, נופשונים, סרטים ועוד. המנוח היה גם סבא מפנק ונהג לבלות עם נכדיו בשבתות, אז לקח אותם לספארי, לסופר-לנד ולמסעדות. בנוסף לאמור, תמך התובע כלכלית גם באמו וגם במשפחתה של העדה. ביום 2.3.03 נפגע המנוח בתאונה נשוא התביעה. בנם, נועם, הוא שמסר לעדה את הידיעה והיא מיד רצה לבית החולים "איכילוב". כשהגיעה סיפר לה הרופא שהמנוח איבד את ההכרה והיה מאד מבולבל. המנוח שהה במחלקת טראומה ושוחרר ביום 5.3.03. במהלך אשפוזו אובחן כסובל מסכרת, הוזרקו לו שתי מנות אינסולין ונתפרו החתכים באפו ובעפעפו. לאחר שחרורו מבית החולים המשיך המנוח לקבל טיפול רפואי בקהילה. באשר לשבר בצוואר, לאחר התייעצות עם מספר רופאים, החליט שלא לעבור ניתוח. המנוח החל לסבול מעצבנות יתר, חוסר שינה, קושי להירדם והזעת יתר. נוירולוג הפנה אותו לפסיכיאטר וזה טיפל בו תרופתית. בשל מצבו נמנע המנוח מנהיגה, הפך מסוגר, סבל מחוסר ריכוז והיה יושב מול הטלוויזיה וישן. הוא לא הצליח להתמיד בקריאת עיתון או בצפייה בתוכנית טלוויזיה. המנוח עלה במשקל וכל אימת שהיה מתרגז היה מוצא מרגוע במזון. מאדם שמח, הפך המנוח לעצוב ולכזה הזקוק לטיפול תמידי. המנוח לא הצליח לישון ברציפות והיה מתעורר 12-10 פעמים בלילה, מעיר את העדה וצועק עליה או בוכה. העדה הצהירה כי המנוח היה מרבה לבכות ומאשים אותה כי היא נגדו. המנוח טופל ע"י מספר רופאים פסיכיאטריים שהמליצו על טפול תרופתי ומעקב. כמו כן טופל המנוח בבית החולים "איכילוב". המנוח הופנה לטיפול פסיכותרפי שאף קיבל ובני הזוג פנו גם לטיפול זוגי. בחודש יוני 2010 אובחנה אצל המנוח מחלת הסרטן. חודשיים לאחר מכן הוא אושפז במצב קשה בבית החולים "איכילוב" וביום 27.8.10 נפטר ממחלתו. העדה הצהירה כי רופאיו של המנוח הכירו בתקופות אי כושר שלו למשך יותר משנה, אך בשל דוחק כלכלי נאלץ התובע לחזור לעבודתו לאחר כשנה. החזרה לעבודה הייתה חלקית והמנוח לא בצע עוד עבודות פיזיות. נועם, בן המנוח, היה מסיע אותו למקום העבודה, אך מהר מאד היה המנוח פורש לבית קפה או חוזר לביתו במוניות, זאת בשל העדר היכולת להתרכז. בהתחלה היה חוזר המנוח הביתה בשעה 12:30, אך לאחר מכן הקדים להגיע כבר בשעה 9:30- 10:00. המנוח רב עם עובדיו ועם בנו וחשש לקחת פרויקטים גדולים בגלל מצבו. לולא העדה היה המנוח סוגר את העסק לגמרי. בשנת 2007 החל המנוח להעביר את העסק לידיו של נועם וחל שיפור מסוים. בשל מחלוקות מקצועיות גרם המצב החדש לסכסוכים בין האב לבנו. ביום בו אושפז התובע ואובחן כסובל מסרטן הוא היה בדרכו לעבודה ואז החל לחרחר ופונה לקבלת טיפול רפואי. העדה הצהירה כי בתקופה הסמוכה לתאונה, ובעיקר בזו בה השתמש המנוח בצווארון היא הייתה סועדת אותו, לרבות הלבשה ורחיצה. מאז התאונה נפל עול משק הבית על כתפיה והיא נעזרה רבות בילדיה. המנוח לא יכול היה לסייע גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית. בשל המצב שנוצר העסיקה העדה עוזרת בית לחמש שעות שבועיות בתעריף של 35 ₪. בחודש פברואר 2009 נפגעה התובעת בתאונה ונחבלה ביד ימין ואז נזקקה אף יותר לעזרת העוזרת. העדה לא דיווחה למל"ל על ההעסקה, בכדי לחסוך בהוצאות. לעניין זה צורף מכתב של עוזרת בית שעבדה בבית המנוח ורעייתו. לפי האמור במכתב היא עבדה חמש שעות שבועיות בשנים 2009-2005 ובשנים 2010-2009 עבדה לעיתים שמונה שעות שבועיות. התעריף שגבתה העוזרת, לפי האמור במכתב, הוא 35 ₪ לשעה. הנתבעת התנגדה עוד עת הגישה ראיותיה, להגשת האישור האמור, ללא שתחקר החתומה עליו. עובר לתאונה עבדה העדה כגננת בשכר של 2,700 ₪ ובחודש יולי, העמוס בשנה, השתכרה סך של 7,000 ₪. כתוצאה מהתאונה וככל שהחמיר מצבו הנפשי של המנוח נאלצה להיעדר מהעבודה, לעיתים לחודשים שלמים. לעניין זה צורפו טופסי 106 לשנים 2010-2003, מהם עולים הנתונים הבאים: - בשנת 2003 השתכרה התובעת סך חודשי ממוצע (ברוטו) של כ-2,900 ₪ במשך אחד-עשר חודשים (בחודש אוגוסט, כולל, לא עבדה). - בשנת 2004 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על סך של כ-2,960 ₪. - בשנת 2005 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על סך של כ-2,920 ₪. - בשנת 2006 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על סך של כ-3,180 ₪ (העדה עבדה עד חודש אוגוסט בלבד). - בשנת 2007 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על סך של כ-2,690 ₪ (העדה עבדה רק במחצית השנייה של השנה, החל מחודש יולי). - באשר לשנת 2008 - לא הוצג טופס 106, אלא רק תלוש שכר ממנו ניתן ללמוד כי לא עבדה בחודש ינואר באותה שנה. - בשנת 2009 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על סך של כ-1,380 ₪ (עבדה בחודשים ינואר-פברואר בלבד). - בשנת 2010 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על סך של כ-4,210 ₪ (עבדה בחודשים יולי-אוגוסט בלבד). מעבר לעוזרת הבית נאלצה העדה להזמין אנשי מקצוע לבצע תיקונים בבית, אשר עובר לתאונה היו מבוצעים ע"י המנוח. בגלל פחד המנוח להחליק באמבטיה, זו הוחלפה במקלחון בעלות של 3,000 ₪. המנוח הלך לאינספור טיפולים והתייעצויות ונאלץ, כאמור, לנסוע במוניות. קבלות צורפו וסומנו ג'-ד'. מאחר והנכות הנפשית לא הוכרה במל"ל לא קיבל המנוח זיכוי על הוצאות בתחום זה. עיון בקבלות מראה כי חלקן הוא עבור ארוחות במסעדות ובדלפקים שונים. בנו של המנוח מר נועם קמאח, יליד 1970, הצהיר כי הוא זוכר את אביו כאדם חזק, פעיל וככזה שלא מפסיק לעבוד וכל הזמן מצוי בתנועה. המנוח היה עצמאי מאז שנות ילדותו של העד ועסק בעבודות קבלן שונות- אחזקה, שיפוץ וזיפות גגות. בגיל 16 החל העד לעבוד עם אביו. בתחילה עבדו איתו עוד שלושה-ארבעה עובדים, אך עם הזמן מצבת כוח האדם בעסק גדלה והגיעה עד עשרה-שנים-עשר עובדים. באשר לעבודות שבצע המנוח בבית והפרויקטים שקיבל, חזר העד על האמור בתצהיר אמו. לטענת העד השתנה אופיו של המנוח לאחר התאונה והוא הפך לחסר סבלנות בצורה קיצונית, הן בבית והן בעסק. כך למשל היה צועק על העד באמצע יום העבודה שיחזיר אותו הביתה וכשהעד ביקש רק לאסוף את הכלים היה פונה ללכת בכוחות עצמו. המנוח היה מתערב לעד בעבודה וסיכל את ניסיונותיו לחסוך בהוצאות. המצב גרם הפסדים לעסק ולא הועילה אף ההפרדה בין ניהול העובדים שנמסר לעד, לבין ניהול ההזמנות שנותר בידי המנוח. המנוח ציין לא אחת באוזני העד כי נשבר לו והוא רוצה לסגור את העסק. העד תמך בתצהיר אמו בכל הנוגע לתלותיות אביו לאחר התאונה, הזדקקותו המוגברת למוניות והיעדרותו מהעבודה. על אף מחלת הסרטן הגיע המנוח לעבודה עד יומו האחרון. לאחר מותו של המנוח הצליח העד להחזיק את העסק עוד כשנה וחצי, אך הואיל ואינו בעל תעודת קבלן, לא יכול היה להמשיך לעבוד מול האוניברסיטה והעסק קרס. העד סיים עדותו בכך שעל אף שהמנוח הפך עצבני, עדיין העסק עמד על רגליו בזכותו בלבד, קשריו ויושר העבודה שלו. מר יורם כהן, יליד 1951, קבלן בניין במקצועו והבעלים של חברת כוורת, המספקת חומרי בניין, הכיר את המנוח משנת 1992, עת בצע עבודות קבלנות עבור חברת "טבע" בנתניה ועבור אוניברסיטת ת"א. ההיכרות הייתה על בסיס שכנות שכן חנותו של העד הייתה מול מפעל "טבע" והמנוח היה רוכש מהעד חומרים. בין השניים נוצרו יחסי חברות והעד ידע כי המנוח מצליח בעסקיו. המנוח נהל את כל העסק כולל ניירת, מכרזים, חשבונות, כתבי כמויות וכו'. לפי האמור בתצהיר המנוח שלט בכל הפרטים הקשורים לעסק שלו ואת אוניברסיטת ת"א הכיר על בוריה והיה, למיטב ידיעת העד, הקבלן היחידי שלה. המנוח העסיק שנים-עשר עובדים ונטל חלק גם בעבודות הפיזיות. הוצהר כי המנוח היה קפדן והקפיד על כל הפרטים ועל אספקת החומרים הטובים ביותר. נאמר כי לאחר התאונה הסתובב המנוח עם צווארון שמנע ממנו לבצע כל עבודה פיזית. במשך חודשים רבים לא הגיע לאוניברסיטה ואת מקומו החליף בנו, נועם. העד הצהיר כי זכור לו שלפתע אבד המנוח את סבלנותו בצורה קיצונית והיה צורח מתרגז "כמו מטורף" על דברים שסוכמו מראש. כך גם היה שוכח שקיבל תשלום והיה חושד בכולם שרימו אותו, שוכח להזמין חומרים במועד ומתקשר אל העד בערב, לספק לו את החומרים כטובה. המנוח ספר לעד כי נמאס לו מהחיים והיה מתפרץ על מנהל האוניברסיטה לא אחת. לאחר כל התפרצות דאג המנוח להתנצל. המנוח פחד לנהוג לאחר התאונה ואשתו ובנו עשו זאת עבורו. לבסוף הוצהר כי המנוח המשיך בעבודתו למרות מחלת הסרטן ועשה זאת עד יומו האחרון. המנוח לא ייחס למחלה חשיבות באשר לניהול עסקו ועוד הספיק לקבוע עם העד פגישה לשבוע שלאחר מותו. הוצגו דוחות שומה, מהם עולים הנתונים הבאים לגבי הכנסות המנוח: בשנת 2002 עמדה ההכנסה על 267,717 ₪, והמס על 85,188 ₪ (הפרש לאחר הפחתה 182,529). בשנת 2003 עמדה ההכנסה על 209,391 ₪, והמס על 61,975 ₪ (הפרש לאחר הפחתה 147,416) בשנת 2004 עמדה ההכנסה על 104,774 ₪, והמס על 19,545 ₪ (הפרש לאחר הפחתה 85,229) בשנת 2005 עמדה ההכנסה על 86,428 ₪, והמס על 13,243 ₪ (הפרש לאחר הפחתה 73,185). בשנת 2006 עמדה ההכנסה על 84,024 ₪, והמס על 11,679 ₪ (הפרש לאחר הפחתה 72,345) בשנת 2007 עמדה ההכנסה על 168,062 ₪, והמס על 34,910 ₪ (הפרש לאחר הפחתה 133,152). בשנת 2008 עמדה ההכנסה על 323,711 ₪, והמס על 84,647 ₪ (הפרש לאחר הפחתה 239,064). בשנת 2009 עמדה ההכנסה על 193,607 ₪, והמס על 34,272 ₪ (הפרש לאחר הפחתה 159,335). אעיר כי לתחשיבי הנזק צורפו גם דוחות המלמדים כי - בשנת 2000 עמדה ההכנסה על 353,987 ₪, והמס על 129,014 ₪ (הפרש לאחר הפחתה 224,973) בשנת 2001 עמדה ההכנסה על 345,685 ₪, והמס על 124,510 ₪ (הפרש לאחר הפחתה 221,175). ממוצע הכנסה לאחר הפחתת מס בשלוש השנים שקדמו לתאונה עומד אפוא על 209,559 ש"ח מטעם ההגנה הוגש תיק מוצגים הכולל תיעוד רפואי בעניינו של המנוח, תיקי המנוח במל"ל וטופס רציפות ביטוח במל"ל. ממסמכי המל"ל שצורפו עולים, בין השאר, הנתונים הבאים: ביום 5.5.2000 נפגע התובע בתאונת עבודה במסגרת עבודתו בבניין. הועדה הרפואית במל"ל העמידה נכותו הזמנית על 10% למשך חודש וחצי ולא נקבעה לו נכות צמיתה. למנוח אושרו 61 ימי פגיעה נוספים בגין תאונת עבודה בה היה מעורב ביום 18.11.02. בגין תאונה זו אושרה לתובע גם גמלת נכות מעבודה, הגם שלא נקבעה לו נכות צמיתה. מפרוטוקולים שצורפו עולה כי התובע נפגע בתאונת דרכים ונחבל בגבו התחתון. ועדת המל"ל העמידה נכותו הזמנית על 15% למשך חודשיים ולא נקבעה נכות צמיתה. ועדת ערר אישרה החלטת הועדה קמא. בגין התאונה דנן, מיום 2.3.03 הכירה הועדה הרפואית של המל"ל בנכות של 50% למשך חודש, 25% למשך ארבעה חודשים ונכות צמיתה משוקללת בשיעור של 19%. ועדת ערר העמידה את הנכות הצמיתה על 10% בלבד. למנוח אושרו 81 ימי פגיעה בגין תאונת עבודה בה היה מעורב ביום 26.10.07. למנוח אושרו 89 ימי פגיעה נוספים בגין תאונת עבודה בה היה מעורב ביום 2.9.09. מדו"ח רציפות העבודה במל"ל ניתן ללמוד כי החל מחודש אפריל 1985 ועד לסיום הדיווח בחודש נובמבר 2009 קיים דיווח על היות התובע עצמאי. הראיות ביום 19.3.12: ביום 19.3.12 נחקרו באריכות שלושת עדי התביעה וכן המומחה מטעם בית משפט לבקשת ההגנה. להלן דגשים באשר לעולה מאותן חקירות: אשת התובע; טענה בתחילת עדותה כי לבעלה לא היו בעיות בריאות משמעותיות עובר לתאונה, עם זאת הסכימה לאחר מכן כי היו כשניים או שלושה מקרים, בהם עת ניסה בעלה להרים שק מלט נתפס לו הגב. לטענתה המקרים הנ"ל זניחים וזאת בשים לב לכך שתביעת בעלה בגין אותם אירועים במל"ל לא התקבלה והוא חזר לעבודה לדבריה בתוך כשבוע שבועיים. עוד הסכימה כי היה מעורב באירוע אחד של תקיפה. עלה כי אירוע התקיפה היה בשנת 2009 והאירוע בו נתפס גב המנוח, עת שהתכופף, היה בשנת 2007 (ר' תאונות העבודה דלעיל ור' עוד הודעה שנגבתה על ידי חוקר המל"ל באשר לאירוע התקיפה, במסמך שסומן כנספח ז' לסיכומי הנתבעת). באשר לשאלה אם בעלה סבל מסכרת, עובר לתאונה עלה כי הייתה מודעות לבעיה בתחום זה, אך לדבריה לא סבל מכך אלא נדרש רק למעקב אצל דיאטנית. לטענתה בעיה שהתפתחה ברגליו עקב הסכרת הייתה רק בסוף שנת 2009. יוער כי בתצהיר העד כהן קיימת הודאה בקושי של המנוח ללכת ואשת המנוח אישרה לבסוף בחקירתה כי אכן משנת 2009 השפיע הסכרת על בעיות ברגלים (ר' עמ' 3 ש' 29 ו- 32). אעיר כי בניגוד לנ"ל הוצגו מסמכים המלמדים על בעיות ברגליים כבר בשנת 2007. בעניין זה ר' בקובץ מסמכים שסומנו כנספח ד' לסיכומי הנתבעת - מסמך מיום 13.12.07 שם נרשם בתלונות: "כאבים ברגליים במשך זמן ממושך, בימים האחרונים מצב מחמיר לא ישן בלילה בגלל כאבים (לפי דבריו רוצה להתאבד)". באשר לבעיית כליות טענה כי נודע להם על כך רק עת נבדק בעלה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, במסגרת התביעה שהוגשה בגין פוליסת ביטוח תאונות אישיות, בעקבות התאונה נשוא תביעה זו. מעבר לאמור עלה כי כשמונה חודשים לאחר התאונה חש התובע בליבו ונדרש לצנתור. העדה עמדה נחרצות על כך שלא היה צורך בקביעת תומכן בליבו, אף שהוצג מסמך המלמד אחרת (ר' מסמך שסומן נספח ג' לסיכומי הנתבעת). עת הוצגו בפני העדה דברי התובע במל"ל, שם ביום 17.5.00 התלונן המנוח על כאבי גב כה קשים, עד שהם מעירים אותו באמצע הלילה - טענה כי בעלה מעולם לא התלונן על כלום ויתכן כי מדובר במקרה בו פונים לרופא כדי לקבל חופשה מהעבודה "כולם עושים את זה" (ר' עמ' 4 ש' 25. ר' המסמכים שסומנו כא' וח' לסיכומי הנתבעת. מדובר בכאב בגב תחתון עקב הרמת שק מלט). כאשר הופנתה לכך שלא נראה כי מדובר בעניין זניח, שכן בעלה פנה בעניין אותם כאבים למל"ל - אמרה כי לעצמאי אף אחד לא משלם ולכן פנה למל"ל. העדה הופנתה עוד לתלונה של המנוח במל"ל בשנת 2002 שם לאחר הרמת משקל כבד, סבל מכאבים בגב התחתון ובהמשך לתלונותיו אף אמר כי אינו מסוגל לעבוד וכי נמאס לו מהחיים. גם כאן ניסתה למעט מחשיבות הדברים, עת אמרה כי הרבה פעמים מתבטאים כך אנשים ואין זה אומר דבר: "לפעמים אומרים דברים מהלשון החוצה" (ר' עמ' 5 ש' 4-3. באשר לקיום שתי תאונות עבודה קודמות בשנים 2002 ו- 2000 ר' גם מסמכים שצורפו כנספחים ב' 4,3 לסיכומי הנתבעת). במהלך החקירה הוצג לעדה גם מסמך מיום 22.1.03 (כחודש וחצי בלבד עובר לתאונה) - בו כותב הרופא המטפל לרופא תעשייתי כי יש לתובע בעיות גב הדורשות מעורבות טיפולית ומוסיף כי לא נראה לו שהתובע מתאים לתפקיד הכרוך בעמל כפיים. העדה לא נתנה הסבר לאמור, מעבר להפנותה לכך שפניות למל"ל באשר לאותן תלונות, לא הולידו קביעת נכות (ר' המסמך שצורף כנספח ב'2 לסיכומי הנתבעת). כך גם עת עומתה עם מסמך מיום 31.12.02 - אשר בו תלונות על כאבי גב בתנועה והליכה, הסתכמה התמודדותה באמירה כי אין ליתן משקל לרישום הרופא "הרופא מתקתק אני לא יודעת מה הרופא מתקתק, היום למדתי את הלקח ובודקת מה הרופא רושם" (ר' עמ' 6 ש' 21-20). בקשר לתאונת הדרכים נשוא התביעה, ציינה כי בהמשך לתביעה שהגיש בעלה בגין פוליסת ביטוח תאונות אישיות התקבלו תשלומים חודשיים שהשלימו את תגמולי המל"ל. לאחר מכן, בהמשך לתביעה שהוגשה, אף התקבל בפשרה סך של כ- 200,000 ₪. לטענתה, עקב התאונה דנן, סבל בעלה מבעיה בצוואר, בתוספת הנכות הנפשית. לעדה הוצגו דברי בעלה במל"ל, ביום 13.2.08, עת נשאל ביחס לשלוש תאונות שעבר לאיזה מהן הוא מייחס את הכאבים והשיב כי אינו יודע לאיזה מהן לייחס הכאבים. העדה טענה כי באותה עת היה בעלה כבר מבולבל ולא מרוכז. כדוגמא הפנתה, בין השאר, לכך שהתייצב לבדיקה שנקבעה לה במל"ל, בטענה כי גם לו קבועה בדיקה באותו מועד. כן ציינה כי לנוכח מצבו, בחרה לחזור לעבוד בבוקר במשרד החינוך וזאת רק כדי לא להיות בבית. היא הרגישה כאשר דיברה איתו - "כאילו אני מדברת עם תינוק" (ר' עמ' 7 ש' 20). עלה מעדותה כי כאשר החל המנוח לחוש בראות, הייתה בתחילה סברה כי מדובר בשחפת. רק באזור דצמבר 2009 הראה לה כי הוא סובל מקיא דמי והוחל בברור נוסף. לדבריה, רק כשבועיים עובר למותו התגלה כי הוא סובל מסרטן. באשר לעסק של המנוח עלה כי בנו ואחיו עבדו עימו שנים רבות. לא ניתן טעם משכנע מדוע לא הובא אח המנוח להעיד על קשייו, אף שעלה כי זה ליווה טיפול בתביעות שהוגשו כנגד עסק בעלה וזאת עת נדרשה לכך העדה (ר' בראש עמ' 11). העדה נשאלה מדוע לא הוצגו ראיות באשר לנזק שנגרם בפועל מהתאונה והיא הפנתה לתשלומים לרשויות באשר לשכרו. עת נשאלה מדוע לא הובא מי מטעם האוניברסיטה, שם הייתה עיקר תעסוקתו, להעיד על הירידה בעבודה - ציינה כי הנ"ל לא היו מוכנים לסייע מחשש למקום העבודה שלהם (ר' עמ' 9 לפרוטוקול). לא ניתן הסבר מדוע טענה זו לא נכללה בתצהיר. העדה הפנתה לאפשרות להביא לעדות את רואה החשבון ואף אמרה בהקשר למסמכי ראיית החשבון כי הכול עוד בנמצא - "כל הקיר מלא, הכול עוד שם ואני יכולה להביא הכול" (ר' עמ' 10 ש' 10). לטענתה, לאחר פטירת בעלה, פנתה למס הכנסה והמסמכים שהוצגו לבית משפט, הוצאו משם לבקשתה. ביחס לטענת התביעה כי המנוח נאלץ להעביר עבודה לעובדי משנה, נשאלה העדה מדוע מי מהנ"ל לא הובא כעד והשיבה כי היא כבר אינה בקשר עימם (ר' עמ' 12 ש' 9-8). עלה במהלך החקירה כי לא קיים רישום רפואי באשר לאובדן הכרה של המנוח בעת התאונה וכן עלה כי למעשה משנת 2006 לא המשיך המנוח בטיפולים פסיכיאטריים. לטענתה ביסוד הדבר עמד הצורך לפנות בשלב מסוים לטיפולים פרטיים. יש להעיר כי קיים קושי לקבל הסבר זה, מקום בו התקבל סכום לא מבוטל בתביעה שנוהלה בגין אותה תאונה, מכוח פוליסת ביטוח תאונות. באשר לשאלה אם ניסתה לקבל החזר להוצאות במל"ל - ענתה בתחילה כי לא עשתה כן וציינה כי היא לא מבינה בדבר ועורך דין קודם שטיפל בתביעה נפטר. עם זאת, בהמשך טענה, בניגוד לאותם דברים, כי הגיעה למל"ל עם שני שקים של קבלות אך אמרו לה להשאיר זאת בבית (ר' עמ' 13-12). על אף טענתה כי נאלצה להיעדר מעבודתה עקב טיפול במנוח, לא הובאה עדות ממשית בעניין זה ובעת עדותה גם טענה כי עד לפטירת בעלה, לא ידעו במקום עבודתה על העובר עליה. מאחר ולא הובאה לעדות העוזרת אשר מטעמה הוגש אישור בכתב, שצורף לתצהיר אשת המנוח, הסכים ב"כ הנתבעת להסתפק בחקירת האישה על אותו מסמך. העדה הופנתה לכך שבעלה אמר בשנת 2010, עת התקבל למחלקה הפסיכוגריאטרית כי האישה עורכת קניות, ומנקה הבית והוא אינו משתתף במלאכות הבית. בתחילה אמרה כי בעלה היה מבולבל באותה עת ולאחר מכן אמרה כי המנוח אמר "האישה" וזה לא שולל העוזרת. לדבריה, גם עת היה בריא היה נלחם בה שלא תעשה כלום ורצה להביא עוזרת (ר' עמ' 34-33 ור' המסמך שצורף כנספח ו1 לסיכומי הנתבעת). נעם קמאחי, בן המנוח, נחקר לאחר מכן. עלה כי הוא עבד עם אביו מגיל צעיר אך לדבריו תמיד האב הוא שעסק בניהול מבחינת הניירת. לדבריו קיבל שכר ככל עובד אחר. באשר לאח המנוח, משה, ציין כי הנ"ל עבד עם אביו כארבעים שנה אך כפועל פשוט. הבן המשיך בניהול העסק כשמונה חודשים לאחר פטירת אביו ואז נאלץ לסגור שכן בשונה מאביו, הוא לא מחזיק בתעודת קבלן רשום. בהתאם לעדותו באוניברסיטה רק התווספה עבודה ולא פחתה והסיבה להאטה הייתה רק עקב חשש האב מלהתחייב לפרויקטים גדולים ועקב מסירת חלק מעבודותיו לקבלני משנה. לטענתו רמת ההכנסות במהלך השנים ירדה ממיליון וחצי למיליון מאתיים או שלוש מאות. עת נשאל אם ניתן להוכיח בניירת את ההפסד הנטען אמר: "העסק עבד נקי, לבן, הכול רשום. הכול דרך הבנק" (ר' עמ' 15 ש' 25-24). עוד אמר כי הכול עבר בבנק ואפשר לראות מצב העסק, דרך דפי החשבון (ר' עמ' 18 ש' 27). אף הוא חזר על הטענה כי יש קושי להביא עדים מהאוניברסיטה, שכן אלה נדרשים לאישור המחלקה המשפטית שם. עוד עלה מעדותו כי אף שידעו באוניברסיטה על התאונה, הוסתר מהם דבר הטיפולים הנפשיים, והרגזנות של המנוח. העד התייחס לעבודה על בסיס חוזים ומכרזים אך לא הוצג ולו חוזה אחד, אף שנאמר כי החוזים "קיימים יש אותם בבית" (ר' עמ' 16 ש' 21). הוא אמר שמשה, אח המנוח, לא הובא לעדות כשם שלא הובאו גם פועלים נוספים אשר את שמותיהם מנה. עם זאת הוסיף - "אפשר להביא אותם, אין בעיה" (ר' עמ' 16 ש' 26). במשך 15 השנים האחרונות עיקר העבודה היה עם אוניברסיטת תל אביב, אם כי הייתה גם יציאה של עבודה החוצה. כאשר הופנה לכך שלאביו היו לאחר התאונה שני אירועים במקום העבודה (האירוע בו נתפס גבו והאירוע בו הותקף), דבר הסותר כביכול הטענה שלא היה בשטח, עמד נחרצות על כך שאביו לא היה בשטח בשעות הצהריים. לדבריו האב לא עבד, אלא בא רק לראות מה קורה בשטח. לטענתו הוא היה לוקח האב באזור השעה 6:30 והנ"ל היה חוזר לבית עימו או עם אשתו באזור 12:30- 13:00. לעיתים היה חסר סבלנות ואף לא המתין שהבן יאסוף כליו והיה לוקח מונית. הבן לא חלק על כך שלאחר התאונה סבל אביו מסכרת ולחץ דם, אך הפנה לכך שאביו לא נהג להתלונן ואף ביום בו אושפז בסמוך למותו, חרף הקושי לנשום - רצה לפנות ולהמשיך לעבוד (ר' עמ' 17 ש' 29-27). הבן טען כי אביו הוא שניהל את העסק עד למותו. הוא עמד על כך, אף כאשר הופנה לכך שהאב אמר ביום 14.12.09 במל"ל כי עת קיבל חופשת מחלה לשלושה חודשים, בנו החליף אותו (ר' מסמך שצורף כנספח ז' לסיכומי הנתבעת). הוא לא היה יכול לפרט פרויקטים ספציפיים שלא לקחו לביצוע בגלל מצב אביו. על אף זאת ציין כי המצב היה בכי רע, עד שאף לא שולמו ביטוחים של עובדים והדבר הושלם לאחר מות האב על ידו ועל ידי משה, דודו. העד הופנה לכך שנתוני השכר מלמדים כי בשנת 2008 היו ההכנסות אף גבוהות מאלה בשנת 2002. בהקשר זה טען כי עקב מצב האב, הוא לקח אז על עצמו את העסק. לא ניתן טעם מדוע הסבר זה לא הובא בתצהיר וגם לא הובהר כיצד הדבר מתיישב עם הטענה שהאב ניהל העסק עד סמוך למותו. טענה זו גם לא התיישבה עם כך שבמקום אחר בעדותו טען כי אף שהיה מחליף את אביו, היה זה רק בשטח ולא בניהול החשבונות (ר' לדוגמא עמ' 20 ש' 29). עוד לא ניתן טעם מדוע לא נקטו בפתרון זה במועד מוקדם יותר. בהמשך נשמעה עדות מר יורם כהן. העד טען כי עסקו מסודר ויש לו תיעוד של הרכישות. חרף האמור לא הוצגו מסמכים באשר לירידה כביכול ברכישות מטעם המנוח. לדבריו, אותם מסמכים לא הוצגו, מאחר ולא התבקש לעשות כן וכן מאחר ולא ניתן ללכת אחורנית 20 שנה. העד לא חלק על כך שלא היה בשטח העבודה של המנוח ועלה כי ידיעתו הינה למעשה מכוח הרכישות והקשר שנוצר אגב ביצוען, בין השניים. מטבע הדברים, עלה כי העד לא היה מעורה במצב הרפואי הכולל של המנוח, כפי שעלה מייתר החקירות. חרף האמור, הוא ייחס באופן ברור את הירידה בתפקוד המנוח לתאונה. באשר לכתוב בסעיף 20 לתצהירו - כי המנוח התקשה בהליכה אמר שידע על כך מאחר והנ"ל ביקש ממנו לעיתים להכניס החומרים לתוך האוניברסיטה (ר' העדות עמ' 25-23). לבסוף נחקר המומחה מטעם בית משפט. ד"ר יואב כהן עמד במהלך החקירה על קביעותיו. הוא הסביר כי חרף הבעיות הגופניות (אשר הן כשלעצמן עשויות לגרום לעיתים לדיכאון ותופעות דומות) - הוא ייחס הנכות לתאונה, בשים לב לרישומים אגב הטיפול שניתן למנוח ועמדות הרופאים המטפלים. הנ"ל במרביתם לא מצאו לפקפק בטענות המנוח וכן העלו שהתלונות יוחסו לתאונה. עת הוצגו לו רישומים מהמל"ל ובכלל זה תלונות המנוח על כאבים לאורם "נמאס לו לחיות", אמר כי הוא מעדיף על רישום תלונות במל"ל, את הרישומים אצל רופאים מטפלים, מקום בו עולה כי דובר בטיפול ממשי, שאכן ניתן לאחר התאונה. הוא הסכים כי אם קיימות תלונות על כאבי גב תחתון, לאורם אומר המנוח כי נמאס לו מהחיים, ייתכן שהדבר השפיע על מצב רוחו. עם זאת הבהיר כי לא ניתן לכמת האמור לאחוזים מתוך הנכות. הוא הסכים שהתלונה מעלה אפשרות למצוקה אחרת, אך אין היא מספקת כדי לבסס זאת להערכה או כדי לגרום לשינוי בקביעות שבחוות הדעת (ר' עמ' 28 ש' 23-22). בהתאם לעדותו, גם אם אירוע התקיפה גרם לשינוי במצב הנפשי, דובר בשינוי זמני. עוד קבע כי לו היה התובע ממשיך לקבל טיפול נפשי הייתה נכותו עשויה לרדת ל- 10%. המנוח לא עשה כן, מחמת מגבלות באשר להיקף הטיפול הניתן (ר' בשולי עמ' 29 ובראש עמ' 30). גם במסגרת החקירה על ידי ב"כ התובע, לא מצא המומחה לשנות קביעותיו. עת נשאל האם אין מקום לקצר את התקופה בה קבע כי הייתה נכות זמנית נמוכה יותר (10% למשך שישה חודשים) - לא קיבל הטענה, בהפנותו לרישומים שהיו בפניו, התומכים במסקנתו. עוד הפנה לכך שקביעת הנכות הזמנית אף שהיא במועדים ברורים, לצורך חוות הדעת, מטבע הדברים - "אדם לא קופץ מדרגה בתאריך מסוים" (ר' עמ' 31 ש' 13). גם עת הוצגה לו חוות דעת של פסיכיאטר אחר שמונה כמומחה מטעם בית משפט בתביעה שהגיש המנוח בעניין פוליסת תאונות אישיות, לא מצא לשנות קביעותיו. עלה כי הוא חולק על קביעות אותו מומחה שסבר כי לא היה ניתן באמצעות טיפול נוסף להביא שוב לשיפור מסוים במצב הנפשי של המנוח. תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם; סיכומי התביעה: ב"כ התובע הפנתה בסיכומיה בהרחבה לטיפול האורטופדי והפסיכיאטרי שקיבל המנוח לאחר התאונה. נטען כי יש לייחס את כל הנכות הרפואית שנקבעה (37% נכות משוקללת) לתאונה וזאת על בסיס קביעות המומחה בחוות דעתו ובחקירתו. לדידה אין מקום לטענה שהמנוח לא פעל להקטנת נזקו, עת עלה מהעדויות קושי לקבוע תור ולשאת במימון הטיפולים (מקום בו המל"ל לא הכיר בנכות בתחום הנפשי). בהקשר זה הודגש כי ד"ר גיא אור - אשר בדק את התובע כמומחה מטעם בית משפט בת"א (שלום - כפר סבא) 1710/06, עת נתבעו זכויותיו מכוח פוליסת ביטוח - הכיר אף הוא ב- 30% נכות וקבע את אותה נכות כצמיתה. נטען כי לנכות הרפואית האמורה יש משמעות תפקודית בגובה של לפחות 65%. הסיכומים מפנים לעדויות שהובאו בהקשר זה. נטען כי לעבר הרפואי של המנוח אליו התייחסו החקירות לא הייתה השפעה. באשר לתאונות משנת 2000 ו- 2002 - יש ליתן את הדעת לכך שמל"ל לא הכיר בנכות בעטיין ועלה כי המנוח חזר לעבודה בסמוך. בגין התאונות מהשנים 2007, 2009 - אף לא הוגשה תביעה לקביעת דרגת נכות ואף לאחריהן חזר המנוח בסמיכות לעבודה. באשר למחלת הסכרת והלב, הובאו עדויות בדבר העדר השפעה ועלה כי לאלה אין ביטוי בתלונות בפני הפסיכיאטרים, בשונה מהמצב באשר לפגיעה הגופנית, עקב התאונה דנן. באשר למחלת הסרטן - לא רק שהגילוי היה בסמוך למוות, אלא גם עלה כי המנוח המשיך לעבוד (באותו היקף מצומצם שעבד אז), חרף המחלה. נטען כי יש לפצות את התובע - א. בגין הפסדי שכר בעבר - בסך של 1,148,432 ₪ על בסיס שילוש השכר הממוצע בהפחתת מס הכנסה (19,741 ש"ח), 89.5 חודשים ו- 65% נכות. לחלופין נטען לפיצוי בסך של 653,723 ₪ על בסיס 37% נכות. בהקשר זה הפנו הסיכומים לירידה ניכרת בהכנסת התובע (ר' סעיף 73 לסיכומים). נטען כי אין מקום לטענה שלא הובאו עדים רלוונטיים להוכחת האמור (לא ביקשו להעיד רו"ח - בדומה לבקשה הנוגעת לעוזרת. באשר לנציגי האוניברסיטה - הם סירבו להעיד ובאשר לעדים נוספים, אין טעם להביא לעדות פועלים פשוטים). הסיכומים מפנים לשינויים בהכנסות בשנים השונות. ב. בגין עזרת הזולת - התבקש סך של 65,782 ₪ (89.5 חודשים, 5 ש"ש ו- 35 ₪ לשעה) ועוד 50,000 ₪ בגין עזרת בני משפחה. הסיכומים מפנים לחודשים בהם לא עבדה אשת המנוח (ר' סעיף 102 לסיכומים) והובאו טעמים מדוע אין להתייחס לכך שהמנוח אמר במל"ל, ביולי 2010, כי אשתו עורכת קניות מאז ומתמיד וכן מבשלת (ר' החל מסעיף 100, שם). ג. בגין הוצאות רפואיות - התבקש סך של 25,000 ₪ זאת גם בשים לב לטיפולים הנפשיים. ד. בגין נסיעות - התבקש סך של 112,700 ₪, תוך הפניה לכך שלאחר התאונה פחד המנוח לנהוג ועל בסיס 1,260 ₪ לחודש (50 ₪ ליום). ה. בגין נזק לא ממוני - התבקש סך של 46,931 ₪, לפי 37% נכות ו- 4 ימי אשפוז. סך הכל התבקש אפוא סך של כ- 1,448,845 ₪ לפי החלופה הגבוהה וסך של 954,136 ₪ לפי החלופה הנמוכה. לא הייתה מחלוקת כי מהאמור יש להפחית עוד תגמולי המל"ל. סיכומי הנתבעת: הנתבעת מנגד טענה כי יש ליתן משקל לקביעת המומחה מטעם בית משפט דהיינו כי לו היה התובע ממשיך בטיפול משנת 2005 היה מגיע לנכות של 10%. נטען כי אין לקבל ההסבר שלא יכל לממן הטיפול, מקום בו קיבל פיצוי משמעותי בתביעה האחרת, מכוח פוליסת ביטוח תאונות ולא פנה לנתבעת בבקשה למימון הטיפול. נרמז כי קיימת סמיכות זמנים בין הפסקת הטיפול הנפשי ובין סיום ההליכים בתביעה האחרת (ר' עמ' 3-2 לסיכומים). עוד הפנתה הנתבעת בהרחבה לדברים שעלו אגב החקירה, באמצעות מסמכים שהוגשו וחקירת עדי התביעה, בדבר מצב המנוח ללא קשר לתאונה. במיוחד הודגשו הצנתור שעבר בדצמבר 2003, הפטירה מסרטן ותאונות עבודה נוספות שתיים עובר לתאונה בשנים 2000 ו- 2002 ושתיים לאחריה 26.10.07 שם לאחר שהתכופף בעבודה סבל מכאבי גב ו- 2.9.09 עת הותקף בעבודה. לאחר כל אחת משתי התאונות האחרונות, נקבעה לתובע תקופת אי כושר של שלושה חודשים. נטען כי יש לקבוע השתק שיפוטי ביחס לטענות שאינן מתיישבות עם דברים שאמר המנוח בפני גופים אחרים, כעולה ממסמכים שהוצגו (בעיקר מסמכי המל"ל). מטבע הדברים היה נקבע השתק שיפוטי לו היה התובע חי ומתייצב לעדות ואין סיבה שלא לקבוע כן לאחר מותו. הודגש כי כבר מספטמבר 2009 סבל התובע מ"גניחת דם", אף אם בשלב כלשהו לא אובחן הסרטן. נטען כי אין לקבל קביעות ד"ר כהן, בשים לב למצב הרפואי של התובע - בכלל ולהיותו חולה בסרטן ,במועד בו נבדק אצל המומחה - בפרט. הודגש כי מטעמיו בחר המנוח שלא להמשיך בטיפול נפשי משנת 2006. הנתבעת מפנה לממצאי הפסיכיאטר שבדק התובע ביולי 2010 (לאחר המומחה מטעם בית משפט) ואשר מצא לציין כי ייתכן שהתובע מונע מכוונה לקבלת רווח משני (ר' בתוך קובץ מסמכים שסומנו כנספח ו' לסיכומי הנתבעת). נטען כי דברי ד"ר כהן כי אין לקבל הממצא הנ"ל של רופא שבדק המנוח פעם אחת, יכולים להטען גם כנגד ד"ר כהן אשר אף הוא בדק המנוח פעם אחת. צויין כי המומחה הסכים שמצב גופני עשוי להשפיע על מצב נפשי. נטען כי אין לקבל דברי המומחה שמהטיפולים ניתן ללמוד על הקשר לתאונה, מקום בו התובע הפסיק הטיפול לאחר זכייתו בתביעה האחרת ולנוכח דברים שאמר בפני גורמים במל"ל על רצונו להתאבד עקב מכאובים שאינם קשורים לתאונה. נטען כי יש להכיר ב- 10% נכות אורטופדית ו- 10% נכות נפשית ולייחס מחציתה למצב המנוח ללא קשר לתאונה. לגרסת הנתבעת לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה ובין הירידה בהכנסות המנוח, בהעדר ראיות מספקות באשר לקשר זה. במיוחד הודגשה העובדה שלא הובאו עדים מטעם האוניברסיטה מר דבוש, האחראי על מתן פרויקטים, יורם המנכ"ל שמעל מר דבוש או דודו שעבד עם המנוח במשך 30 שנה. הודגשה עדות הבן כי המנוח לא לקח פרויקטים להבדיל ממצב שאלה לא הוצעו לו. לא הובאו ראיות ספציפיות באשר לפרויקטים ולא הובא לעדות מי מאותם קבלני משנה, אליהם כביכול הועברו הפרויקטים. עוד לא הובא לעדות אח המנוח או מי מהפועלים הפשוטים, אשר יכלו להעיד על השינוי במצב התובע. הסיכומים מפנים לדברים שאמר המנוח לאחר תקיפתו בשנת 2009 ואשר מהם עולה כי עבד פיזית בשטח יום יום עד לתקיפה (ר' הודעה מיום 14.12.09). שם גם טען המנוח כי לאחר אותה תקיפה, בנו ניהל העסק במקומו והוא הגיע פעמים ספורות רק לראות אם הכל בסדר, שתה קפה וחזר לביתו. נטען כי מכל מקום, לא פעל המנוח להקטנת הנזק, עת שלא העביר העבודה לבנו או לאחרים, כפי שעשה בשנת 2009 לדבריו לאחר התקיפה. נטען כי עדות האישה והבן הן בבחינת עדות יחידה של בעל דין וכי אין לראות בעדות מר כהן עדות מסייעת (ר' עמ' 15-14 לסיכומים). לעמדת הנתבעת לא הוכחה הצדקה להשית עליה הירידה בהכנסות העסק, מאחר ולא הוכח שאותה ירידה היא תולדה של הפגיעה בתאונה. מכל מקום, אין לפסוק פיצוי לאחר שנת 2007 עקב עליה בהכנסות לאחר מכן. הוצע כפיצוי סך של 35,000 ₪ כסכום גלובלי בגין הפסדי השכר בתוספת 33,000 ₪ בגין כאב וסבל (לפי 19% נכות ו- 3 ימי אשפוז). נטען כי אין מקום לפיצוי בגין עזרת צד ג'; ככל שניתנה עזרה, זו נבעה מגיל בנה"ז ומצב התובע שאינו קשור לתאונה. העוזרת לא דווחה ולא העידה ועלה מעדות האישה כי במקום עבודתה של האישה כלל לא ידעו את מה שלטענתה עברה. באשר להוצאות טיפולים ונסיעות - נטען כי היה צורך לפנות בענין אלה למל"ל. אין מקום להחזר עלות חוו"ד ששימשה בהליך האחר ולא הוכח קשר בין חלק מהקבלות והתביעה. מהתובע לא נשלל הרישיון ואין להיעתר למבוקש בגין נסיעות. לפנים משורת הדין הוצע פיצוי של 3,500 ₪. נטען כי מהסך המתקבל יש להפחית סך של 335,000 ₪ בגין תגמולי המל"ל ומאחר והוצע סך הכול פיצוי של 71,500- הרי שלגרסת הנתבעת, נבלע הפיצוי כולו. הכרעה: כטבען של הכרעות רבות, נראה כי הקביעה המשפטית, גם במקרה זה, מצויה בתווך בין עמדות שני הצדדים. ב"כ התובעת מצידה מתעלמת בסיכומיה ובטענותיה מהעבר הרפואי העשיר שנפרש במהלך שמיעת הראיות ומשמעות אותו עבר. כן היא מתעלמת, מהראיות הברורות שהובאו באשר לאירועים נוספים מאוחרים, אשר על פני הדברים גם להם חלק מסוים בירידה בהכנסות המנוח. ב"כ הנתבעת מנגד נאחז בקביעת המל"ל כי לא הייתה לתובע נכות נפשית שהיא תולדת התאונה והוא מנסה לצמצם את משמעות הנכות הגבוהה, בה הכיר המומחה מטעם בית משפט, עת ניתנה רשות להביא ראיות לסתור. עוד הוא מתעלם מהירידה המשמעותית והנכרת בהכנסות המנוח, ירידה אשר ניתן להניח כי לפחות חלק משמעותי ממנה, הינו פועל יוצא של הפגיעה מהתאונה דנן. עיון בדוחות השומה שהוגשו לתיק בית המשפט מלמדים כי ההכנסה הממוצעת בהפחתת מס בשלוש השנים שקדמו לתאונה עומדת על 209,559 ₪ וניתן לראות בסכום שנתי זה בסיס לתחשיב נזקי התובע, לאחר שמביאים במסגרת השיקולים גם את כלל הטיעונים המבוססים, אשר הובאו בסיכומי הנתבעת. יש ליתן את הדעת לכך שעולה כי בשנת 2008 עלתה ההכנסה על הסכום האמור וממילא הנחתי היא כי המנוח הצליח להעביר הניהול לבנו, באופן שצמצם הפגיעה, החל מאותה שנה. לא שוכנעתי כי ירידה בהכנסות, אשר חזרה בשנה לאחר מכן, יסודה בתאונה להבדיל מירידה טבעית אפשרית בכל עסק. האמור הינו בשים לב לכך שההכנסה בשנת 2009 קרובה להכנסה בשנת 2002, שקדמה לתאונה (ר' לעיל בסעיף 13). צודקת הנתבעת בטענתה כי ההפרש שנותר, עשוי להיות פועל יוצא של תאונת העבודה בשנת 2009 אשר לאורה ניתנו לתובע כשלושה חודשי אי כושר, שאינם נוגעים לתאונה דנן. כן יש ליתן את הדעת לכך שמחודש ספטמבר באותה שנה, כבר סבל התובע מ"גניחת דם" וגם לגרסת התביעה, החל מסוף אותה שנה סבל גם ברגליו באופן שהקשה על הליכתו, מחמת הסכרת (אעיר כי נראה שהאמור החל עוד בשנת 2007). הדברים יפים בבחינת קל וחומר ביחס לשנת 2010 לגביה לא הובאו נתוני הכנסות ואשר בה כבר סבל התובע מהמחלה שהביאה למותו, אף שלקח זמן לאבחן כי עסקינן בסרטן להבדיל משחפת (אשר אף היא אינה מחלה קלה). על אף שניתן לאמר באופן כללי שעדות בן המנוח הייתה עלי אמינה משמעותית יותר מעדות אימו, לא שוכנעתי בטענתו כאילו אביו עבד עד למותו. באשר לייתר השנים (2003 - 2007), השוואת הכנסות בהן בפועל (לאחר הפחתת מס) לשכר המצופה ביחס להכנסות הממוצעות בשלוש השנים שקדמו לתאונה - מלמד על ירידה כוללת בכלל השנים בסך של 536,468 ₪. צודק עם זאת ב"כ הנתבעת כי אין מקום להניח כי כלל ירידה זו יסודה בפגיעה בתאונה. בעת קביעת גובה הפיצוי מתוך הסך האמור - יש ליתן את הדעת גם לכלל השיקולים האמורים; ניכרת ירידה בהכנסות כבר בשנת 2002, עוד עובר לתאונה ובדיקת הירידות בהכנסות רק ביחס לאותה שנה, מלמד על ירידה נמוכה יותר (כ- 400,000 ₪). הירידה בהכנסות שנת 23 עשויה לסמן מגמת ירידה בהכנסות העסק, עוד עובר לתאונה. היו במהלך השנים הרלוונטיות אירועים נוספים אשר מטבע הדברים השפיעו על הירידה בהכנסות. כך תאונת עבודה נוספת בסוף שנת 2002 אשר ניתן להניח כי פגיעת הגוף במסגרתה השפיעה על המנוח גם בתחילת שנת 2003 וממילא על ההכנסות באותה שנה (ר' לעיל סעיף 15). תאונת עבודה נוספת הייתה בשנת 2007 ולמנוח שולמו לאחריה דמי פגיעה בגין כשלושה חודשי עבודה. עלה מחומר שהוגש כי התובע סבל מבעיות ברגלים, ככל הנראה בהמשך לסכרת ממנה סבל. מהחומר שהוצג נראה כאמור כי עסקינן בפגיעה שניכרה כבר בחודש האחרון של שנת 2007, וזו הייתה בחומרה עד כדי התבטאות המנוח כי לאורה הוא לא ישן בלילה ורוצה להתאבד (ר' לעיל סעיף 17). כשמונה חודשים לאחר התאונה חש התובע בליבו ונדרש לצנתור. אף אם נניח כי האמור לא הותיר בו נכות של ממש, מכל מקום ניתן להניח כי נדרש להעדר מעבודתו לתקופת מה וכי לא חזר מיידית לעבודה בהיקף המקורי. התובע סבל כנראה מבעיית גב משמעותית עוד עובר לתאונה. כך בשנת 2003 כחודש וחצי לפני התאונה נכתב כי לתובע בעיות גב הדורשות מעורבות טיפולית וכי לא נראה כי הוא מתאים לעבודת כפיים (ר' לעיל סעיף 18). הסבר התובע לכך שחדל מטיפול נפשי בשנת 2006 מחמת חסרון כיס, לא היה משכנע. יש לזכור כי התובע קיבל פיצוי לא מבוטל במסגרת תביעתו הנוספת מכוח פוליסת ביטוח תאונות וממילא ההסבר מסופק. בהקשר זה יש ליתן את הדעת לכך שהמומחה סבר כי לו המשיך המנוח בקבלת אותו טיפול - הייתה נכותו עומד על 10% ולא על 30%. יש לשקלל האמור במסגרת החובה לפעול להקטנת הנזק. מעבר להצגת נתוני דוחות השומה לא הובאו ראיות נוספות ממשיות באשר לפגיעה בעסק. לטעמי הסברי התביעה אינם מספקים באשר למחדל זה. גם אם יש קושי להביא מי מהמעסיקים באוניברסיטה ואף אם הדבר כרוך בפניה לקבלת אישור מגורמים רלוונטיים שם, אין די בכך כדי להימנע מהבאת עדות ולו של עד אחד מטעם שוכרי שירותי התובע. אין אני מסכימה שאין טעם להביא לעדות עובדים פשוטים, שכן מאלה היה ניתן לעמוד על המשמעות התפקודית של הנכות על התובע, גם אם הנ"ל לא היו יכולים לסייע בקבלת תמונה כוללת על הירידה בפרויקטים. עוד אין אני מקבלת הטענה כי לא היה טעם להביא לעדות את האח משה בהיותו עובד פשוט. עובד פשוט זה ליווה את אחיו בעבודה שנים וממילא הייתה עדותו יכולה לסייע בהבנת היקף הפגיעה. כמו כן עלה כי משה השתתף ביחד עם בן המנוח בתשלום ביטוחי עובדים, אשר עלה לאחר מות המנוח כי הופרשו בחסר. עובדה זו אינה מתיישבת עם הניסיון להציג את משה כעובד פשוט. עוד לא הובא רואה חשבון או איש כספים אחר - שניהל את העסק כדי שיהא ניתן לבחון עניינית גם באמצעותו הגורמים לירידה ברווחיות וכן לא הובא מי מאותם קבלני משנה, אשר נטען כי אליהם הפנה המנוח עבודה עת חשש ליטול אותה על עצמו. לא ניתן להשלים כלל חסרים אלה באמצעות הפניה לעדות מר כהן, אשר העיד רק לגבי רכישת חומרים מחנותו (אף זאת ללא תמיכה בתיעוד ממשי). עלה כאמור גם כי הנ"ל לא היה מעורה במצב הרפואי של המנוח וממילא לא ניתן ללמוד מעדותו, איזה חלק מהפגיעה יסודו בתאונה ואיזה חלק יסודו בפגיעות או אירועים אחרים. טענת הנתבעת כי בשים לב לכלל השיקולים דלעיל ובשים לב למשמעות העדר עדים רלוונטיים אזי לא הוכח הנזק בגין הפסדי שכר - נראית לי קיצונית ואינה הולמת את נתוני המקרה. אף שאכן יש להביא בחשבון את כלל השיקולים דלעיל, יש ליתן מנגד משקל מקביל לגובה הנכות הלא מבוטלת שהוכרה ולחלקה של הנכות הנפשית, בכלל אותה נכות. ניתן להניח כי לנכות נפשית נפקות לא מבוטלת, במיוחד עת עסקינן בבעל עסק - אשר צריך למצוא את הכוחות לקום דבר יום ביומו, למצוא עבודות לעסק, לפקח על העובדים, ביצוע העבודה כנדרש, רכישת חומרים וכל הנלווה. עוד יש ליתן את הדעת לירידה הניכרת בהכנסות. אף אם נניח כי חלק מהירידה יסודה בשינויים בשוק וכי זו מהווה ירידה מקרית כמו בכל עסק עצמאי - (כפי שניתן לראות ירידה עוד עובר לתאונה) ואף אם יונח כי חלק מהירידה נטוע בגורמים אחרים - עדיין הסבירות מולידה את המסקנה שחלק ניכר ממנה יסודו בתאונה, נשוא התביעה. מסכימה אני עם זאת כי ספקות באשר לגובה הפיצוי, מתוך כלל ההפסד העולה, צריכים להיזקף כנגד התביעה, מקום בו יכלה להביא ראיות מוצקות יותר באשר לחלק ההפסד שיסודו בנכות מכוח התאונה - אך לא עשתה כן. בבואי להעריך מהו החלק, מתוך הפסדי השכר בפועל לאחר התאונה, אשר אותו ניתן לקשור לתאונה, חרף מחדלי התביעה וייתר הגורמים/שיקולים שהועלו - שקלתי גם את העובדה כי מצאתי באופן כללי, את עדות בן המנוח, אמינה ומשכנעת, בחלקה הנוגע לטענה כי חל שינוי דרסטי אצל המנוח לאחר התאונה. בקביעת סכום הפיצוי, בחנתי תוצאות המתקבלות בהתאם לשני תחשיבים; תחשיב אחד על בסיס ההכנסה החודשית הממוצעת בשלושת השנים הסמוכות לתאונה מחולקת ל- 12 חודש והערכת הפסדי שכר, ביחס לאותה הכנסה (כ- 17,465 ₪), בהתאם לקביעות המומחה מטעם בית משפט, עד סוף שנת 2007. דרך זו מולידה פיצוי בגובה של כ- 220,000 ₪ מתוך כלל ההפסד בפועל, טרם לשערוך ההפסד (30% למשך 24 חודש, עוד 10% למשך שישה חודשים ועוד 30% למשך 16 חודש, עד סוף שנת 2007). בתחשיב השני בחנתי הערך המתקבל על בסיס 60% מתוך ההפסדים בפועל, ביחס להכנסות בשלושת השנים שקדמו לתאונה, או לחלופין על בסיס כ- 80% מההפסד בפועל ביחס להכנסה הממוצעת בשנה הסמוכה לתאונה (שנה בה כבר משתקפת ירידה, שאינה תלויה בתאונה), כאשר האמור הוליד נזק בסך של כ- 321,000 ₪. לאחר ששקללתי כלל לבטיי באשר לעולה מהראיות, ההתרשמות מהעדים, החובה לפעול להקטנת הנזק, מצב רפואי קודם, תאונות נוספות וייתר טיעוני הצדדים והנתונים שהוגשו - מצאתי בשים לב לאותם ערכים להעמיד את הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר על סך מעוגל של 270,000 ₪, מאחר ולסכום זה יש להוסיף ריבית והצמדה מיום 1.8.05 המהווה בקירוב אמצע התקופה הרלוונטית, יועמד סכום הפיצוי בגין הפסדי שכר, בערך נוכחי, על סך מעוגל של 380,000 ₪. באשר לעזרת הזולת; אומנם הנתבעת לא עמדה על זימון לעדות של העוזרת מטעמה הוגשו אישורים בכתב, אך אשת המנוח נחקרה בעניין זה. במהלך עדותה הוגש דירוג פעולות יומיומיות שנערך למנוח במרכז לפסיכוגריאטרי (ר' בתוך קובץ מסמכים שצורפו לסיכומי הנתבעת כנספח ו') והמנוח הפנה שם באופן טבעי לאשתו, כמספקת חלק ניכר מהדרוש לו (כגון כביסה וניקיון). דברי אשתו בעדותה כי מדובר שם על "האישה" ומילה זו יכולה לכוון גם לעוזרת - לא היו משכנעים. עם זאת, לטעמי, עצם ההפנייה שם לפעולות שסיפקה אשת המנוח (ככל הנראה גם עובר לתאונה), אינה מבטלת בהכרח הראיה שהוצגה, בדבר שכירת עזרה נוספת כנגד תשלום. באשר להפסדי גב' קמאחי בעצמה, עקב עזרתה לבעלה - זו לא הציגה תלושי שכרה או טופסי 106 בגין שנים שקדמו לתאונה. באשר לחומר שהוצג (ר' לעיל סעיף 9) עולה כי הנ"ל לא עבדה במשך מספר חודשים עד לשנת 2009 (בה כאמור להערכתי מצב התובע הדרדר, ללא קשר לתאונה דנן). על אף בחירתה שלא להביא לעדות מי ממקום עבודתה ואף שעלה כי לטענתה הסתירה מצבה במקום עבודתה - אני מקבלת טענותיה כי חלק מהיעדרותה מהעבודה, היה פועל יוצא של חלק המצב הרפואי של בעלה - הנובע מהתאונה. בשים לב לעולה מהנתונים שהוצגו, ולנספח החתום על ידי העוזרת אשר צורף לתצהיר האישה (ביחס לנתונים העולים ממנו בנוגע לעזרה בשכר בשנים 2005 עד סוף שנת 2008) ובשים לב לזמן שחלף - אני מוצאת להעמיד הפיצוי על ערך נוכחי מעוגל של 45,000 ₪. בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות - צודקת הנתבעת כי לא ברי מדוע יש לפסוק במקרה דנן הסכומים המבוקשים בגין הוצאות נסיעה, מקום בו לא נשלל רישיון התובע ואין קביעה של מומחה בדבר מניעה מלנהוג. מעבר לאמור, ואפשרות התובע לקבל החזרים ולו חלקיים מהמל"ל מאחר והתאונה הוכרה כתאונת עבודה - יש ליתן את הדעת לעובדה שמרבית הקבלות בגין נסיעות הן משנת 2003, עת ניתן להניח כי היה התובע בתהליך של שיקום. משלא הוצגו קבלות בגין נסיעות בהיקף דומה באשר ליתרת השנים, ממילא ההנחה היא כי אלה אינן בנמצא. באשר לקבלות הנוספות לא הובאה בחשבון קבלה הנחזית כנוגעת לתיק האחר.בשים לב להערות אלה, לטענות בסיכומי שני הצדדים, לקבלות שהוצגו ולזמן שחלף - אני מוצאת להעמיד הפיצוי בראש זה בערך נוכחי על סך מעוגל של 15,000 ₪. בגין כו"ס - על בסיס 37% נכות ו- 4 ימי אשפוז - נפסק פיצוי בסך מעוגל של 61,000 ₪. מהסכום המתקבל יש להפחית תגמולי המל"ל כשהם משוערכים. בהתאם למצורף לתחשיב הנתבעת מדובר בהפחתת סך כולל של 335,000 ₪, ר' נספח ט' לסיכומי הנתבעת. הערות לקראת חיתום; לאחר שפסק הדין כבר נכתב, אך בטרם נחתם, הועברו סיכומי תשובה, בטרם ניתנה לכך רשות. מאחר ולא ניתנה רשות, ניתן למעשה להתעלם מהנ"ל - עם זאת מוצאת אני להוסיף מספר הערות קצרות. - הטענה כי אין מקום להפנייה לתביעה מכוח פוליסת תאונות אישיות - אינה במקומה, מקום בו עוד מעת הגשת הבקשה להבאת ראיות לסתור, התובע הוא שהפנה לאותו הליך ונסמך עליו. - אין ממש גם בטענות הנוגעות לסוגיית החובה לפעול להקטנת הנזק; באשר לטיפולים הנפשיים, כאמור לעיל, מסופקת הטענה כי התובע לא יכול היה לממנם, לאור סכומים שהתקבלו במסגרת ההליך האחר. ובעניין העברת העסק לבנו - נתוני שנת 2008 מדברים בעד עצמם. כאשר יכול נפגע להפעיל עסקו באמצעות אחר, באופן שיצמצם הירידה בהכנסות העסק, לטעמי אכן חובה עליו לפעול כן. לא הובאה ראיה כי הייתה מניעה שהעסק ינוהל בפועל על ידי הבן והאב יחתום על הנדרש, בהיותו קבלן רשום (כפי שככל הנראה נעשה בשנת 2008). - באשר להפחתות, לא הוצע תחשיב אחר ומכל מקום ההפחתה מתיישבת גם עם דרך שיערוך הסכומים מנגד. סיכום; בסופו של יום אני מוצאת אפוא לפצות התובע כדלקמן: בגין הפסדי שכר בעבר - פיצוי בסך 380,000 ₪, בגין עזרת צד ג' (בין אשתו ובין עזרה בשכר) - פיצוי בסך 45,000 ₪, בגין הוצאות שונות - פיצוי בסך 15,000 ₪, ובגין כו"ס - פיצוי בסך 61,000 ₪. סה"כ יועמד אפוא הפיצוי על 501,000 ₪. האמור בהפחתת 335,000 ₪ בגין תגמולי המל"ל, מוליד את התוצאה כי יש להשלים ולשלם לתובע פיצוי בסך 166,000 ₪. בנוסף תחזיר הנתבעת לתובע עלות האגרה, עלות חלק התובע בשכ"ט המומחה, וכל תשלום ששולם לעד מטעמו - בתוספת ריבית והצמדה, מיום כל תשלום. לא מצאתי לפסוק פיצוי נוסף בגין הוצאות (ר' סעיף 118 לסיכומי התובע) מאחר שלא הובאו ראיות להוצאות הנטענות. כן תשלם הנתבעת בגין הבקשה להבאת ראיות לסתור - שכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪ (ר' האמור בעמ' 14 להחלטה מיום 28.12.09) וכשכ"ט עו"ד, בגין הסכום הנפסק כעת, סך נוסף של 21,580 ₪. כלל האמור ישולם בתוך 30 יום מהיום ולאחר מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין. פגיעת רכביציאה מרכב / ירידה מרכבנזק לרכב