פגיעה במצח בתאונת עבודה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פגיעה במצח בתאונת עבודה: 1.         התובע יליד  1941 תבע את הנתבעים על נזק גוף בגין תאונה שאירעה ביום 9.6.1999 בה, לטענתו, נפגע משברי דיסק. נטען כי הדיסק התפרק תוך כדי חיתוך פרופיל ברזל במסגרת עבודתו. העילה היא לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, נ"ח, וכן הפרת חובה חקוקה לפי פקודת הבטיחות בעבודה, נ"ח תש"ל - 1970, חוק ארגון הפיקוח על העבודה התשי"ד - 1954 וכן על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט - 1999, וכן תקן ישראלי 757.3. על פי כתב התביעה, התובע נחבל במצחו, והתאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה ונקבעה לו נכות זמנית ע"י המל"ל, ובהמשך נכות צמיתה של 25%. הנתבעת 3 שלחה הודעה צד ג' לעסק שמכר את הדיסק, צד שלישי 2, וליבואן, צד שלישי 1. הודעה צד שלישי נגד צד ג' 2 נמחקה ביום 16.11.08. הצדדים חולקים על החבות ועל הנזק.          התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד המועצה הדתית, הנתבעת 1, וכנגד מדינת ישראל - משרד הדתות. ביום 5.6.06, הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה ע"י הוספת המבטחת של הנתבעת 1, היא חברת הביטוח מגדל. הבקשה נעתרה ביום 6.6.2006. עד לסוף שנת 2009, כאשר בית המשפט הזה התנהל עדיין על פי ה"מנ"ת" הצדדים היו כפי שהם פורטו בכתב התביעה המתוקן שהוגש כאמור על פי החלטה, דהיינו המועצה הדתית אזורית ערד כנתבעת 1 (להלן: "המועצה הדתית").  כנתבעת גם  מגדל חברה לביטוח בע"מ כנתבעת 2 (להלן בהתאמה: "המבטחת", "חברת מגדל") ומדינת ישראל - משרד הדתות, כנתבעת 3 (להלן: "משרד הדתות"), וכן צדדים ג'. המזכירות לא נתנה כל ביטוי לקליטת כתב תביעה מתוקן והוסיפה בגורמים את חברת מגדל כנתבעת השלישית. הדבר התברר כאשר בית המשפט עבר ל"נט המשפט", במהלך חודשים ינואר-פברואר 2010, שאז סדר הגורמים המפורט בתיקיית הגורמים קבע גם את סדר הצדדים בפרוטוקולים. על פי סדר זה, ניתן פסק הדין וכך גם התנהלו ב"כ הצדדים בסיכומיהם.             חבות 2.         על פי כתב התביעה התובע, עובד הנתבעת 1, התבקש ע"י המעביד, באמצעות ראש המועצה, מר חיים טובים, כי ישפץ שער ברזל המשמש כניסה ראשית לציבור בבית העלמין ערד, במסגרת תפקידו כעובד אחזקה אצל הנתבעת 1. מה שהתבקש התובע לבצע הצריך אותו, על פי כתב התביעה, לחתוך חלק מפרופיל ברזל 40/40 מ"מ באורך של 150 ס"מ (להלן: "הפרופיל"). נטען, כי התובע לקח שני לוחות עץ בעובי של כ-5 מ"מ ואורך של כ-50 ס"מ והניחם במקביל זה לצד זה על הקרקע. בחקירתו הנגדית, הוא אמר שהוא לקח שני מוטות מעץ, שם אותם על הרצפה 20-30 ס"מ, שם את הפרופיל על שניהם וביניהם הוא היה צריך לחתוך. שם הוא התחיל לחתוך (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 15.4.10). לנתבעת 1 לא הייתה משחזת זווית שנדרשה, על פי כתב התביעה, לחיתוך הפרופיל. לפיכך התובע פנה למר יורם אליהו, בעל חברת תעשיות שיש ומצבות בערד שעבד בבית העלמין על מנת לקבל ממנו משחזת בהשאלה. נטען כי מר יורם אליהו נמצא בקשרי עבודה עם הנתבעת 1 מזה שנים רבות. נטען כי הפניה למר יורם אליהו הייתה בידיעה ובהנחיה של מר חיים טובים, ראש המועצה.             התובע, על פי סמכותו כעובד אחזקה, פנה לבית העסק של צד ג' 2 ורכש שם דיסק לצורך חיתוך הפרופיל. נטען כי התובע ביקש לרכוש דיסק המתאים לחיתוך ברזל. אבל בדיעבד התברר, כי התובע קיבל דיסק המתאים להשחזת ברזל כפי שכתוב על הדיסק באנגלית. הדיסק עצמו הוגש כראיה בשלב שמיעת הראיות (מוצג נ/7). נטען בכתב התביעה כי התובע איננו קורא את השפה האנגלית. הוא לא קיבל הדרכה מאף גורם ואף לא דפי הסבר לאופן שימוש בדיסק. כמו כן, נטען, כי התובע לא ידע כי הדיסק נועד להשחזה ולא לחיתוך ברזל.             על פי כתב התביעה נטען שבעת שהתובע החל בחיתוך הפרופיל, נשבר הדיסק בטבור ובשפתו, תוך שהדיסק השתחרר מהאחיזה במשחזת הזוית ופגע במצחו של התובע בצד ימין. כתוצאה מכך מעד התובע ונפל ונפגע קשות בכל חלקי גופו, בין היתר בראשו, מצחו ובאזור עין ימין. בסעיף 6 לכתב התביעה המתוקן נטען, כי התובע אינו יודע ואינו יכול לדעת את הנסיבות הממשיות אשר גרמו לתאונה וחל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". לחלופין נטען, כי התאונה אירעה מחמת רשלנות ו/או חוסר זהירות ו/או חוסר מיומנות ו/או חוסר תשומת לב ו/או הפר חובה חקוקה של הנתבעות כי אפשרו שימוש במשחזת זווית לא תקינה ו/או בלתי בטוחה ו/או מסוכנת ו/או מיושנת; אפשרו שימוש לחיתוך ברזל בדיסק לא מתאים המיועד להשחזה; לא גידרו את משחזת הזווית; לא דאגו למיגון המשחזת; לא דאגו לייצוב המשחזת; לא טרחו לבדוק את הדיסק עובר לחיתוך הפרופיל; לא סיפקו לתובע הדרכה; הציבו את התובע בעמדה בו הינו מצוי ללא הכשרה טכנית; הנהיגו שיטת עבודה מסוכנת ו/או מיושנת ו/או בניגוד לכללי בטיחות בעבודה; לא מנעו תנאי עבודה לא בטיחותיים ותנאי בטיחות לקויים; לא הזהירו את התובע בדבר הסכנות; לא נתנו אמצעי מיגון והפרו חובות חקוקות.             המועצה הדתית והמבטחת טענו בכתב ההגנה כי התביעה כנגד חברת מגדל התיישנה. נטען כי התובע קיבל הדרכה והסבר מפורטים או מספיקים לצורך ביצוע העבודה ולחלופין, מדובר בעבודה פשוטה שאיננה דורשת הדרכה או הסבר מפורטים, ומכל מקום היו לתובע הידע וההבנה לגבי מהות העבודה, הליכיה, הוראות הבטיחות, וחובת ואמצעי הזהירות (סעיף 7.א לכתב ההגנה המתוקן). נטען גם כי העבודה היא פשוטה שאיננה מחייבת הדרכה או הסבר ולתובע היו ידועים או היה על התובע לדעת עליה ואופן ביצועה וכללי הזהירות (סעיף 7.ב לכתב ההגנה המתוקן). כמו כן נטען כי הופרו ע"י התובע הוראות העבודה והבטיחות ובפרט, שימוש במכונה שאינה מתאימה לביצוע חיתוך ברזל (סעיף 7.ג לכתב ההגנה המתוקן). בשלב שמיעת הראיות, לא הונחה לטענה אחרונה זו תשתית עובדתית. בסיכומים נטען כי התובע הועסק במועצה כאיש החזקה במשך זמן רב ועוד קודם לתפקיד זה עבד בתפקיד דומה ולשם כך היה מיומן בביצוע עבודות מסוג זה, והוא זה שקבע כיצד תבוצע העבודה ובאלו חומרים (עמ' 3 לסיכומי ב"כ המועצה הדתית וחברת הביטוח מגדל). כמו כן נטען כי התאונה נגרמה מחמת רשלנות ו/או חוסר זהירות ו/או פזיזות של התובע, אשר יש בהם גם כדי לנתק את הקשר הסיבתי המוכחש לכשעצמו, בין מעשה או מחדל כלשהו של המועצה הדתית לבין הנזק. כמו כן נטען כי התובע לא הקדיש תשומת לב כלל ו/או במידה מספקת למעשיו במהלך העבודה ו/או לא חזה מראש את אירוע הפגיעה ו/או לא נמנע מעשיית כל הדרוש והאפשרי למניעת התאונה ו/או לא קיים הוראות ו/או פעל בניגוד להוראות ו/או פעל באופן ששום אדם סביר ו/או עובד סביר לא היה פועל בנסיבות האירוע. 3.         בכתב התביעה המקורי אשר הוגש במקור כנגד המועצה הדתית ומשרד הדתות, נטען כי משרד הדתות שימשה כזרוע ארוכה של המועצה הדתית: "וכמעבידתו של התובע, ואשר הייתה אמורה לפקח ולדאוג כי הנתבעת תמלא אחר חובותיה החקוקות באשר לבטיחות עובדיה ובאשר לכללי הבטיחות בעבודה, החלים על עובדיה באחריות ישירה ו/או שילוחית על מעשיה של הנתבעת 1 כלפי התובע,..." (סעיף 3 לכתב התביעה המקורי). כתב ההגנה של המדינה הוגש לכתב התביעה המקורי ב-24.4.06, כפי שעולה מהכותרת לכתב ההגנה. לא מצאתי כתב הגנה מתוקן של המדינה לכתב התביעה המתוקן, ומכל מקום מדובר באותו סעיף חבות (סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן). בסיכומי ב"כ משרד הדתות נטען כי גם בשלב הסיכומים נטען כי  מדובר בחבות מכח היות משרד הדתות אף הוא מעסיק של התובע (סעיף 5 לסיכומי הפרקליטות, תוך הפניה לסעיף 46 לסיכומי ב"כ התובע). משרד הדתות חלק על הטענה כי התובע הועסק על ידו בכלל וגם לא כמעביד משותף עם המועצה הדתית. ניתן כי התובע היה עובד של המועצה הדתית בלבד. נטען גם כי התקצוב של גופים ציבוריים ע"י המדינה איננו מקים יחסי עובד ומעביד בין עובדי הגוף המתוקצב לבין המדינה. 4.         צד שלישי 1 שנותר בתיק עד לסוף שמיעת הראיות, מר ויינברג גד, שחזר פעם אחר פעם על טענת העדר חבות, הגיש כתב הגנה. הוא התייצב לדיונים אך הוא לא הגיש סיכומים. יחד עם זאת, צד שלישי חזר פעם אחר פעם על עמדתו ונחה דעתי שהוא הביע את עמדתו, אמנם ללא ייצוג, בצורה ברורה ולכן פסק הדין יתייחס לעמדתו כאילו הוא סיכם באופן מסודר (עמ' 78-79 לפרוטוקול מיום 12.5.11). בכתב הגנתו שהוגש כאשר להודעת צד שלישי צורף עותק של כתב התביעה המקורי, פירט צד שלישי 1 (להלן: "היבואן") כי ייבא בין השנים 1993-1994 אבני חיתוך והשחזה לכל מיני מטרות, הן למתכת והן לבטון. למוצרים אלה יש חיי מדף ללא קץ. נטען להעדר חבות. נטען כי הכיתוב על גבי הדיסק נעשה על פי הקריטריונים שנקבעו ע"י משרד המסחר והתעשייה. על פי אותם קריטריונים חייב המוצר באישור מכון התקנים. אחת מהדרישות של מכון התקנים היה שיירשם שם היבואן והוראות אזהרה לשימוש נכון ושהכיתוב יהיה אפוי בתנור על מנת שלא יוסר עם הזמן. נטען כי היבואן לא קשור לביצוע החיתוך בדיסק. נטען כי עולה מכתב התביעה שהתובע לא היה מיומן לבצע את סוג העבודה שביצע. נטען שהשימוש בדיסק שמיועד להשחזה לצורך חיתוך ברזל אינו מטיל חבות על היבואן. נטען כי היבואן סיפק לצד שלישי 2, בית העסק שם נרכש הדיסק, בשנים שייבא, דיסקים מסוגים שונים ולמטרות שונות, כאשר כל המוצרים היו תקינים ועמדו בתקנים מחמירים. נטען שהמוצר לא היה פגום אלא שנעשה בו שימוש למטרה שלא לשמה הוא היה מיועד. כמו כן נטען כי התובע התרשל בכך שלא השתמש במיומנות ו/או לא נקט במידת זהירות שאדם סביר ונבון היה נוקט, והוא נושא גם באשם תורם, כי השתמש בדיסק מבלי שהיה לו הידע המקצועי והמיומנות הנדרשים. בנוסף, ובעיקר, הוא לא נקט באמצעי זהירות הכתובים על המוצר. אמצעי זהירות הוא שימוש במסכת מגן, דבר שהיה מצמצם או מונע בכלל את הנזק שנגרם לו. כמו כן, מוסיף היבואן: "מזעזע לקרוא את התביעה שבה נתגלה כי לא השתמש התובע במגן הכרחי שמורכב בדיסק החשמלי לעבודה זו, שבה מגונן המגן או מכסה את הלהב בשעת עבודתו" (סעיף 6.ג לכתב ההגנה של צד שלישי 1).             מכל מקום היבואן חלק שיש קשר בין האירועים שקרו לבין הייבוא.             בנוסף, נטען כי כתב הגנה מוגש מבלי שהיבואן ראה את הדיסק שבמחלוקת. נטען להעדר התקשרות ישירה בין היבואן לבין התובע או מי מהנתבעים. נטען, כי היבואן לא לקח על עצמו בין במישרין או בין בעקיפין חבות. נטען כי אין ליבואן חבות מכוח חוק אחריות למוצרים פגומים כי לא נטען כי הדיסק פגום וכן כל האזהרות והוראות התפעול לגבי הדיסק טבועות על גבי המוצר, וכמו כן הוכחשו יתר הטענות. 5.         הודעת צד שלישי נגד צד ג' 2 נמחקה, אולם לפני כן הוגש כתב הגנה. על פי כתב ההגנה, בין היתר, נטען כי צד ג' 2 הוא בעלים של חנות לממכר כלי עבודה בעיר ערד אשר פועלת במתכונת של שירות עצמי. נטען כי התובע לקח את הדיסק שהיה נחוץ לו ללא כל התערבות וסיוע מטעם צד שלישי 2. נטען כי קיים הבדל מהותי בין דיסק חיתוך לבין דיסק השחזה. ההבדל הוא בעובי. כמו כן מוסיף צד שלישי 2 כי התובע ביקר בחנותו יומיים אחרי המקרה ולא ניכרה על גופו הפציעה הקשה המתוארת בכתב התביעה. צד שלישי 2 לא זומן להעיד וגם לא זומן עובד מבית העסק. התובע הגיש חו"ד של ד"ר ביקלס לסיבה לתאונה. ד"ר ביקלס כותב בחוות דעתו כי התובע סיפר לו כי בעת שימוש במשחזת היה למשחזת מגן כיפתי. לפי חוות דעתו המגן הנדרש להשחזה הוא מגן קבוע שגודל הפתח במגן לא יעלה על הדרוש להפעלה נכונה של הכלי. התובע רכש דיסק מיועד להשחזה ולא לחיתוך ברזל. על פי חוות דעתו שימוש בדיסק שלא לצורך היעוד שלו יכול לגרום לשבירת הדיסק.  הנתון כי מדובר על דיסק המיועד להשחזה עולה מהכיתוב באנגלית על הדיסק : "ABRASIVES". בתעודת המשלוח של הרכישה שכללה גם פריטים אחרים כתוב : דיסק לברזל 7" נטען ע"י המומחה גם שהתובע לא קיבל לשימושו תומך ומייצב. נטען כי אילו היה לתובע תומך ומייצב למרות הדיסק הלא מתאים, אזי לדעת ד"ר ביקלס , הדיסק לא היה נשבר (חוות דעת ד"ר ביקלס מיום 28/12/09). בחקירתו הנגדית על ידי היבואן שהציג לו שתי משחזות , גדולה וקטנה , אישר המומחה כי הדיסק מוצג נ/7 יכול להתחבר לכל אחת מהן (עמ' 57 לפרוטוקול). הדיסק על פניו נשבר בטבורו. המומחה חיווה את דעתו כי הדיסק קיבל לחצים בשפתו התחתונה וכתוצאה מהלחץ נשבר הטבור (עמ' 59 לפרוטוקול). באשר לטיב המיגון כסיבה לתאונה המומחה הסביר כי גם אם המגן היה על פי התקן הישראלי, מגן המקיף את מחצית היקף הדיסק, עדיין בפעולה לא נכונה שלא על פי ייעוד הדיסק, הדיסק עלול להישבר וחלקי הדיסק עדיין יכולים להימלט מעבר להגנה של האופן (עמ' 60 לפרוטוקול). 6.         רק התובע העיד לגבי האירוע עצמו ובנוסף העיד מר סולימאן רביע קבועה שהגיע זמן קצר לאחר האירוע ומצא את התובע שכוב על הרצפה עם חבלה במצח ובאזור עין ימין והוא זה שלקח אותו לקופת החולים. עד נוסף שהגיע לאחר מכן, לפי עדותו, מר יוסף היימן עד מטעם הנתבעים 1 ו-3 ועובד אחזקה כמו התובע אצל המועצה הדתית. ככל שמדובר באופן קרות התאונה עצמה, חזר התובע בתצהירו על האמור בכתב התביעה ללא תוספות (סעיף 5 על כל סעיפי המשנה לתצהיר עדותו הראשית מיום 4.2.10).             בחקירה נגדית סיפר התובע כי השער של בית העלמין היה שבור ובאחת ההזדמנויות היה שם חיים טובים שאמר לו לטפל בשער כי הוא היה איש האחזקה שעושה הכל. התובע אמר לו שהוא איננו איש המקצוע בתחום ובכל זאת מר טובים אמר לו לבצע את המלאכה. אז הוא אמר לו שהוא זקוק לכלים. ולמחרת או אחרי זמן, הוא אמר למר טובים שהוא זקוק לברזל, דיסק, מכונת חיתוך. לפי עדותו אמר לו מר טובים ללכת לחנות ולקנות ואז הוא הלך לחנות וקנה דיסק לחיתוך. הוא מוסיף כי פעם ראשונה שהוא עבד עם הדיסק. הוא חזר לבית העלמין, ובהעדר מכשירי חשמל הוא ביקש מיהודי שעובד שם במחצבות לעזור לו. בהמשך אומר התובע: "אמרתי לו שהבאתי דיסק ואני רוצה לחתוך בברזל. הוא פירק את הדיסק שלו ונתן לי. אני לקחתי שני מוטות ברזל והתחלתי לחתוך. תוך כדי שניות ראשונות ואני הייתי עם משקפי מגן וכובע מגן אישי שלי כי במועצה הדתית אין את זה ואז אח"כ הדיסק עף ופגע לי במצח והייתי שטוף דם" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 15.4.10, בין שורות 10-23). לשאלה בחקירה נגדית האם לפני ששאל את המשחזת ממר אליהו הוא לא בדק אם אין במועצה הדתית משחזת זווית, הוא השיב כי אין במועצה הדתית כלי עבודה וחיים טובים ידע שהוא הולך לשאול את הדיסק ממר אליהו. מקור הידע שלו אלו כלים נמצאים במועצה הוא כי הוא גם מחסנאי והוא גם היה בין היתר מחסנאי (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 15.4.10, בין שורות 19-21). התובע עומת עם טענה כי העד יוסף היימן, שהוא וותיק מהתובע במועצה, טען שלמועצה יש וגם היו  מכשירים בשנת 1999. לכך השיב התובע כי יוסף היימן היה נוכח ליד יורם אליהו כשהוא הרכיב את הדיסק והוא ידע שפונים לאנשים במקום ושואלים כלי עבודה. הוא גם עמד על כך שלא הייתה משחזת ושגם העד ידע זאת (עמ' 5 לפרוטוקול). חלק מעדות זו לא אושרה ע"י מר היימן אך חלק כן, כמפורט להלן.             לגבי רכישת הדיסק, התובע אישר שהחנות מוכרת בשירות עצמי אך הוא עמד על כך שהוא ביקש מהמוכר דיסק לחיתוך ברזל, תוך פירוט מה הוא רוצה לחתוך. הוא אישר שבדק את הדיסק אך הודה שהוא איננו מבדיל בין דיסק של חיתוך ודיסק המיועד להשחזה. הוא הודה שאת הדיסק הוא קנה ללא שהוא מציג בחנות את המשחזת (עמ' 6 לפרוטוקול). לאחר רכישת הדיסק הוא פנה ליורם אליהו ואז הוא שם את הדיסק על המשחזת והלך לביצוע פעולת החיתוך כשהוא לבד. התובע עמד על כך בעדותו שמר אליהו שם את הדיסק על המשחזת (עמ' 7 לפרוטוקול, מול שורה 20). הוא העיד שלא היה קושי להפעיל את המכשיר והמכשיר עבד כמו שצריך עד התאונה (עמ' 7 לפרוטוקול). יורם אליהו לא העיד מטעם התובע כדי לתמוך בגרסתו מהטעם שהוא לא אותר על ידי התובע (עמ' 53 לפרוטוקול).             באשר להכשרה המקצועית שלו, העיד התובע שהוא לא למד בתיכון, אבל הוא למד שרברבות ועבר בחינה של משרד העבודה בעבודות אינסטלציה (עמ' 3 לפרוטוקול). ככל שמדובר בהכשרות מקצועיות נוספות, הוא העיד שהוא הלך ללמוד פעמיים ועזב באמצע כי היה לו קשה (עמ' 3 לפרוטוקול). התובע הסכים שעל הדיסק כתוב בעברית "ברזל", כפי שאכן כתוב. בדיסק, מוצג נ/7, ישנו כיתוב באנגלית, אך ישנה גם אזהרה בעברית. היבואן בחקירתו אישר את הטקסט בעברית תחת המילה "אזהרה" כדלקמן: "שימוש לא נכון באופן ההשחזה עלול להיות מסוכן; על תעבור את המהירות המרבית המצוינת על האופן; השתמש במגן לאופן; הרכב משקפי מגן לעיניך" (עמ' 87 לפרוטוקול). התובע אישר שהוא קורא עברית.             חקירתו של התובע ע"י היבואן התנהלה פעמיים. היבואן הביא לבית המשפט שתי  משחזות לצורכי הדגמה. התובע העיד כי המשחזת שקיבל ממר יורם אליהו הייתה משחזת קטנה לצורכי חיתוך שיש מצבות. הוא אישר שהיה מגן (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 15.4.10). לבקשת היבואן אופשר לו לחקור פעם נוספת את התובע בישיבת הדיון של יום 26.12.10. הוא העיד כי הוא עבד עם מגן פנים וכובע, אך תיקן את עצמו כשהתבקש להסביר מדוע בעדות קודמת אמר שעבד רק עם משקפיים. ההסבר היה שהוא חשב שמגן פנים זה משקפיים (עמ' 33 לפרוטוקול מיום 26.12.10, מול שורה 28). הוא תיאר את אופן ביצוע החיתוך. לפי עדותו הפרופיל היה מונח על הרצפה והוא חתך אותו על לוחות עץ. ככל שמדובר בגודל המשחזת, הוא הסתכל פעם נוספת על המשחזות שהביא היבואן והעיד שמדובר במשחזת שהיא בין הגדולה לקטנה (עמ' 34 לפרוטוקול). הוא חזר על כך שמר אליהו פירק את הדיסק שלו ושם את הדיסק שהביא התובע מהחנות. יחד עם זאת, הוא עמד על כך שהיו מגנים אך הוא אמר שהוא לא כל כך זוכר כי זה קרה לפני 8 שנים. היבואן עמד על כך שאת הדיסק (אבן) אי אפשר להכניס למשחזת קטנה עם מגן אלא רק דיסק קטן (עמ' 34 לפרוטוקול). התובע אישר כי הוא ראה את איש השיש משתמש במשחזת בשיש (עמ' 35-36 לפרוטוקול).             מר היימן, העד מטעם המועצה הדתית וחברת מגדל, מאשר שכאשר היה צורך לחתוך ברזל הם היו חותכים עם דיסק של קבלן המצבות יורם אליהו (עמ' 66 לפרוטוקול מיום 14.3.11). מר היימן גם הסביר שעל פי שיטת עבודה שנהגה אם עובד המועצה הדתית נדרש לחתוך באותו רגע, הם היו שואלים כלי חיתוך ממר אליהו (עמ' 68 לפרוטוקול, מול שורות 2-3). העד גם מאשר שעבודה כאמור לא הייתה תדירה והוא והעובדים הנוספים שעסקו באחזקה לא עברו השתלמות בנושא של כלים חשמליים לחיתוך ברזל (עמ' 68 לפרוטוקול, מול שורה 12). מר היימן גם אישר שביקשו מהתובע לסדר את השער בכניסה לבית העלמין וכי מדובר בשער מברזל. העד שמע מהתובע שהוא הולך לסדר את השער ולאחר שהוא שמע על התאונה, הוא הגיע לשטח. את המידע שקרתה תאונה הוא למד מקבלן המצבות. עד זה העיד על מה שהוא ראה במקום אחרי שהתובע פונה. מר היימן אישר ששימוש בכלי חיתוך האמור לא היה תדיר, שכן ביום יום אין צורך בכלי העבודה הזה, ואמצעי הבטיחות שהמועצה מעמידה הם כפפות וגם יש מסכה אחת (עמ' 69 לפרוטוקול). מר היימן אישר שהרכישות היו מבוצעות בחנות של ראובן זוהר (צד ג' 2). כמו כן הוא אישר שאם היה צריך לרכוש דיסק לחיתוך, אז זה היה נרכש שם כאשר הדיסקים מתחלקים לדיסק ברזל ודיסק לבטון (עמ' 70 לפרוטוקול). העד הסביר כי ההבדל בין דיסק לברזל לדיסק לבטון הוא שדיסק לברזל הוא יותר דק (עמ' 70 לפרוטוקול). העד מסר על ניסיונו הקודם לעבודה במועצה הדתית בים המלח שם עבד בכלים החשמליים. הוא אישר שהוא מכיר את הכלים והוא יודע איך להתאים דיסק למכונה. כמו כן הוא אישר שיורם אליהו היה קבלן המצבות היחיד במקום ורק ממנו נשאלו כלי העבודה האמורים (עמ' 70 לפרוטוקול). העד מסר שעד כמה שהוא ידע, התובע לפני שבא לעבוד במועצה היה שרברב (עמ' 73 לפרוטוקול).             בסיכומיו טוען ב"כ המועצה הדתית וחברת מגדל, כי עילת התביעה היא שלתובע נמסר דיסק אשר מתאים להשחזה במקום דיסק המתאים לחיתוך ולכן נשבר הדיסק, השתחרר מאחיזתו ופגע בתובע (עמ' 2 לסיכומים של עו"ד אריה כרמלי). התובע אפוא יודע מה הסיבה לתאונה. היבואן אישר כי הדיסק יובא על ידו (עמ' 56 לפרוטוקול), ובהמשך הוא אישר שהדיסק לפי העובי שלו נועד להשחזה ולא לחיתוך (עמ' 80-81 לפרוטוקול). לפי עדותו, הרישום "ברזל" על הדיסק מעיד שהוא נועד לעבוד על ברזל, להבדיל מדיסק שנועד לעבוד על בטון, אך בתוך כל קבוצה המטרה שלשמה נועד הדיסק (האבן) הוא פועל יוצא של עובי הדיסק (עמ' 80-81 לפרוטוקול). היבואן גם הביע את דעתו שהתאונה היא פועל יוצא של אי שימוש בדיסק ובמגן המתאימים (עמ' 81 לפרוטוקול, מול שורות 28-30). העולה מעדות היבואן הוא שכדי לדעת את סוג הדיסק הנדרש לעבודה שמבוקש לבצע, נדרש ידע מינימאלי מסוים וכי הדיסקים שבהם מדובר נדרשים לעובדים מיומנים (עמ' 81-82 לפרוטוקול).             מתוך מכלול הראיות השתכנעתי, התאונה קרתה כי הדיסק, האבן, השתחרר מאחיזתו בטבורו תוך כדי הפעלה, וחלקים ממנו עפו מעבר למגן הכיפתי שהיה למשחזת. לא מצאתי שהיה לקוי במשחת עצמה. 7.         כמו כן, נטען ע"י ב"כ המועצה הדתית וחברת מגדל בסיכומיו, כי התובע היה מיומן לביצוע סוג העבודות מסוג של חיתוך ברזל והוא גם זה אשר קבע באיזה אופן יתבצעו הדברים ואלו חומרים נדרשים לשם כך.             התשתית הראייתית אכן מצביעה על כך שהנחת העבודה הייתה שאנשי האחזקה, בגלל הניסיון הרב והרקע שלהם, יכולים להתמודד עם מטלות תחזוקה שונות, כפי שעולה מדברי התובע וגם מדברי העד מר יוסף היימן. משני העדים ניתן גם ללמוד, כי עבודות כגון חיתוך ברזל, שימוש בקונגו וכדומה, אינן עבודות תדירות מבחינת העבודות אשר נדרשים עובדי התחזוקה לבצע. לטענת ב"כ הנתבעים 1-3, לא הייתה סיבה עניינית שהתובע ישתמש במשחזת של קבלן המצבות ללא אמצעי מיגון נאותים אשר הועמדו לרשות התובע.             חקירתו התובע וחקירתו של מר היימן אמנם מעלים מספר סתירות גם בתוך העדויות עצמן, אך לגבי סוגיית השימוש בכלים זמינים אצל קבלנים בבית העלמין, ישנה תמיכה לעדות התובע בעדותו של מר היימן כאמור (סעיף 6 לעיל). התובע גם מסר גרסה, שלא נסתרה, שמלכתחילה כשהוא התבקש לבצע את העבודה, הוא עתר לא לבצע אותה אלא להזמין איש מקצוע (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 15.4.10). על פי הגרסה של התובע, מי שהטיל עליו את העבודה היה חיים טובים ראש המועצה. עד זה לא הועד ע"י אף אחד מהצדדים. התובע נשאל מדוע הוא לא זימן אותו להעיד, ומסר כי הוא לא הצליח לאתר אותו (עמ' 4 לפרוטוקול).             המועצה העידה מטעמה כאמור, את מר היימן, אך היא לא זימנה את מר טובים למרות היותו עד חשוב להבנת האירוע והזמת גרסת התובע. ההנחה המשפטית היא שהעדר זימון של עד נדרש על ידי צד נעשה כי עדותו לא תהיה לטובתו [ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 ( 1980 )]. לא מצאתי להחיל כלל זה על התובע אשר הציג את הגרסה האמורה וגם מחמת מעמדו הזוטר באותה עת במועצה.             מתוך התשתית העובדתית שהונחה בפניי, השתכנעתי, כי התובע התבקש לבצע עבודה של מסגר, גם אם הייתה זו עבודה קטנה, והושאר לתובע להסתדר מבחינת כלי עבודה וכן אמצעי מיגון. על פי התשתית העובדתית השתכנעתי, כי המיגון ששימש את התובע היה הכובע הרגיל ששימש אותו ומשקפיים שלא כיסו את כל פניו. הן מעדותו של התובע והן מעדותו של מר היימן לא השתכנעתי כי במועצה היו אמצעי מיגון הנדרשים לעבודה של חיתוך מתכת. גם לא השתכנעתי כי במועד הרלבנטי הייתה במועצה משחזת המתאימה לחיתוך ברזל ולכן התובע שאל כלי חשמלי מקבלן המצבות שהיה לו מיגון ברמה שקבלן המצבות הסתפק בו ולא תאם מבחינת המיגון את הדיסק והעבודה שהוטלה על התובע.             חבות המעביד כלפי העובד היא ברמה של זהירות מוגברת ומוטל על המעביד לדאוג שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים [ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592 (1982)]. המעביד גם צריך לצפות מעשה רשלני של העובד, ועליו להגן על העובד מפני רשלנותו וטעויותיו [ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח (1) 197 (1973)]; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה (2) 593 (1991)].             יחד עם זאת, ניתן להטיל על העובד רשלנות תורמת כאשר מידת הטלת האשם לוקח בחשבון את מודעות העובד לסיכון, היותו בעל מקצוע מיומן, ותיק ומנוסה; בחינת מידת האוטונומיה ושיקול דעתו המקצועי [ע"א 435/85 מחמור נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524 (1987)].             כאמור, התאונה קרתה בגלל שהדיסק שנרכש נועד לשחיקת מתכת והתובע השתמש בו לחיתוך. מקור הטעות של השימוש בדיסק הלא נכון, לפי גרסת התובע, הוא בעסק, ולפי גרסת העסק - בתובע. מכל מקום, הזיהוי של תכלית הדיסק מופיע בכיתוב באנגלית, שפה שהתובע לא קורא. מקור נוסף, לשיטת היבואן, הוא בחוסר אבחנה של חדות ועובי הדיסק שנרכש. אני מקבלת את עדות צד שלישי שעובד מיומן היה מבחין בין הדיסקים (אבנים) גם מבלי לקרוא את הכיתוב באנגלית. מכאן מתחזקת המסקנה שהתובע לא היה העובד המיומן לביצוע העבודה שהוטלה עליו.             לכן אני קובעת, כי המעבידה, המועצה הדתית, לא דאגה שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים כי אילו עשתה כן, לא הייתה מטילה את העבודה על התובע אלא רוכשת שירות של מסגר. 8.         לגבי התביעה נגד מדינת ישראל, משרד הדתות - בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי הנתבעת 2, משרד הדתות, שימש זרוע ארוכה של הנתבעת 1 ומעבידה של התובע, כי מחובתה לפקח ולדאוג שהנתבעת 1 תמלא אחר חובותיה החקוקות. באשר לבטיחות עובדה ובאשר לכללי הבטיחות בעבודה החלים על עובדיה באחריות ישירה ו/או שילוחית. פורט כי המועצה הדתית מהווה אגף במשרד ראש הממשלה (סעיף 28 לסיכומי עו"ד נתן). תשובת המדינה בסיכומי הפרקליטות היא, שהמועצה הדתית ערד הינה תאגיד סטאטוטורי שהוקם מכוח חוק שירותי הדת היהודיים, נ"ח התשל"א - 1971, תוך הפניה גם לתקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות), התש"ל - 1970. כמו כן, התקצוב של מועצה דתית נקבע בסעיף 11 לחוק שירותי הדת היהודיים וסעיף 1 לתקנות שירותי הדת היהודיים (תקציב מועצות דתיות), התשמ"ה - 1985. התקצוב מתחלק בין המדינה לבין הרשות המקומית. נטען, כי המדינה פועלת כגוף מפקח על תקני כוח אדם במועצות הדתיות, מכוח סמכויותיה על פי חוק. השר המפקח הוא השר לשירותי דת. הפיקוח  דומה לפיקוח משרד הפנים על תקנים ברשויות המקומיות, על פי סעיף 24 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985. יחסי העבודה בין המועצה לעובדיה מוסדרים ע"י חוקת העבודה  לעובדי הרשויות המקומיות. מעבר לנדרש, נטען כי בסעיף 2 לפקודת הנזיקין מוגדר מעביד כמי שיש לו ביחסיו עם העובד שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ועליו אין מרות דומה [ע"א 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פ"ד נד (4) 583 (2000)].             אני מקבלת את עמדת המדינה שבתקופה הרלבנטית המועצה הדתית לא הייתה חלק ממשרד ראש הממשלה אלא תאגיד סטטוטורי ולא הונחה תשתית ראייתית נוגדת.             ככל שהמדינה מחויבת לפקח על יישום חוקי העבודה- אין בכך כדי ליצור חיוב  של יחסי עובד ומעביד ולא הונחה תשתית ראייתית המבססת תביעת רשלנות כנגד המדינה על אי הפעלת סמכויותיה השלטוניות בהקשר לתאונה נשוא תיק זה. לכן התביעה נגד משרד הדתות, מדינת ישראל נדחית. רשלנות תורמת 9.         התובע שימש אצל הנתבעת מס' 1 איש אחזקה. הוא למד להיות שרברב, וניתן היה לצפות שיהיה לו ידע בסיסי במיגון אישי ובכלל זה, הידע והיכולת לדרוש את המיגון המתאים. מעדותו עולה שהיה מיגון על המשחזת עצמה, אך על פי חוות דעת המומחה, המיגון לא היה מספיק כדי להגן מפני חתיכות דיסק שעפו. כמו כן, הציפייה היא שגם היה לו ידע מסוים להבחין בין סוגי דיסקים ולא רק בין דיסק לבטון או ברזל. באשר למיגון פנים - על הדיסק כתוב שדי במשקפיים, והוכח שהתובע השתמש במשקפיים. לכן לא מצאתי שהתובע התרשל כשלא השתמש במגן פנים.             מכל הטעמים הללו מצאתי, כי התובע נושא ברשלנות תורמת לקרות התאונה, אותה אני מעמידה על 5%, כי מלכתחילה לא היה צריך להטיל עליו לבצע את העבודה. חבות צד שלישי 10.        המועצה הדתית שלחה הודעה צד ג' כנגד היבואן וכנגד בית העסק שמכר לתובע את הדיסק. הודעת צד שלישי נגד בית העסק נמחקה . בסיכומיו טוען ב"כ המועצה הדתית, עו"ד אריה כרמלי, כי מאחר והתובע מיקד את תביעתו על ייעוד הדיסק ותקינותו, החבות היא של היבואן והמוכר.             על פי הראיות, בהתייחס ליבואן, הוכח שהתאונה נגרמה כי התובע השתמש בדיסק שנועד להשחזת ברזל, לחיתוך ברזל, והתובע נפגע כי המגן על המשחזת ששאל לא הצליח להכיל את חלקי הדיסק שעפו. כמו כן לתובע לא היה מיגון שיכסה על כל פניו. לא הונחה תשתית ראייתית שהדיסק עצמו היה פגום לשימוש שלו הוא נועד. באשר לעניין העדר זיהוי תכלית הדיסק כנועד להשחזה, גם בשפה העברית - אני מקבלת את עדות צד שלישי, היבואן, כי בעל מקצוע מיומן יודע שדיסק להשחזה עבה יותר מדיסק לחיתוך ולא נדרש לכיתוב, ואת עדות התובע, בהעדר ראיה נגדית, שהוא לא בחר את הדיסק אלא ביקש דיסק לחיתוך מתכת וקיבל את הדיסק מוצג נ/7. לכן לשפת הכיתוב יש פחות משקל מבחינת הקשר הסיבתי, שכן הצפי הוא שבעל העסק ועובדיו יכירו את הסחורה למכירה. בהעדר תשתית ראייתית מספקת, לא הובהר האם התובע היה שם לב לטעות בסוג הדיסק שרכש אילו היה כתוב בעברית "להשחזה".             הודעת צד שלישי נגד היבואן נדחית אפוא. נכות רפואית 11.        לפי תעודה רפואית של קופ"ח מיום התאונה נרשם שהתובע נחתך במצחו מדיסק שנשבר מאבן משחזת "ללא איבוד הכרה" (נספח ז' לתיק מוצגי המועצה הדתית). כך גם נרשם למחרת. התובע הגיש חוות דעת רפואית של פרופ' ריכנטל, נוירופסיכולוג, שקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 30% בגין מיחושיו וליקוי ירוד בתפקודו לפי תקנה 34 ד' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות  לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התוספת לתקנות") וכן 15% נכות צמיתה בגין הפרעות בתחושת הפנים, תסמונת נויראלגיה של העצבים העורפיים לפי תקנות 29 (5)(א) (1) + (2) לתוספת לתקנות. מטעם הנתבעת 1 ו-3 נתן פרופ' פיינסוד חוות דעת בתחום הנוירו-כירורגיה והוא קבע שלתובע לא נגרמה נכות צמיתה בגין התאונה.             ביהמ"ש, סגנית הנשיא, כב' השופטת טהר שחף, מינתה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הנוירולוגי את פרופ' יובל הרישנו. פרופ' הרישנו מצא כי התובע סובל מתסמונת בתר-חבלתית ממושכת והוא העמידה על 25% לפי סעיפים 34(ב)-(ג) לתוספת לתקנות. הוא לא מצא הפרעה בתחושה במצח. הוא המליץ על טיפול פסיכיאטרי ע"י עובד סוציאלי פסיכיאטרי במרפאה פסיכיאטרית. הוא גם לא מצא רגישות בנקודות היציאה של עצב העורף (תשובה מיום 30.4.08 לשאלות הבהרה ששלח בא כוח התובע, עו"ד שי נתן). כמו כן, הוא התייחס לכך שפרופ' ריכנטל מצא ירידה תפקודית וקוגנטיבית. לפי תשובתו שיפור מצב רוחו של התובע וטיפול בחרדה ישפרו את תפקודו הקוגנטיבי (תשובות מיום 30.4.08).             בישיבת קדם משפט ביום 25.9.08 העלה בא כוח הנתבעות את הקושי שמומחה ביהמ"ש, פרופ' הירשנו, בדק את התובע במל"ל.             בהמשך מונה פרופ' בר-אל, ז"ל להיות מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטרי (החלטה מיום 28.10.08), אך מינוי זה בוטל כי פרופ' בר-אל המנוח נתן חוו"ד למשרד בא כוח הנתבעות 1 ו-3, ובמקומו מונה ד"ר י' שוורצמן. מסקנתו הייתה, כי לתובע 10% נכות זמנית למשך 3 שנים מאז התאונה לפי סעיף 34ב' לתוספת לתקנות ו-20% לצמיתות לאחר מכן לפי סעיף 34ג' לתוספת לתקנות מחמת "סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה" (חוות דעת מיום 21.6.09).             הקושי לקשר בין מצבו של התובע לחבלת ראש עם איבוד הכרה הוא, שהממצאים הרפואיים בסמוך לתאונה זו ולתאונה בשנת 1995, אינם תומכים בקיום זעזוע מוח או איבוד הכרה. לפי התיעוד הרפואי לגבי כל תאונה התובע העלה את הדיווח של איבוד הכרה באיחור ובשני המקרים הדיווח לא תואם את התוצאות של הבדיקות הנוירולוגיות שבוצעו בזמן אמת.             בתעודת חדר מיון מיום 1.1.95 אין תלונה על חבלת ראש או אבדן הכרה, ובדיקות לא העלו קיפוח נוירולוגי. אבדן ההכרה מופיע בחוות דעת של ד"ר רון מ-17.1.96, מטעם התובע.             בתיעוד הסמוך לתאונה משנת 1999, של קופת חולים מכבי, אין רישום של איבוד הכרה וגם לא של נפילה וחבלה בראשו. ד"ר ברקלי מציין ביום התאונה בשעה 11:33 כי: "בעבודה הבוקר נחתך במצח אחרי "דיסק" נשבר מאבן המשחזת לא איבד את הכרתו". התובע חזר לד"ר ברקלי למחרת לביקורת והרישום היחיד הוא האבחנה המקורית של הפציעה במצח “Laceration Face”. לראשונה התובע הלין על כאבי ראש ביום 28.6.99 ועל סחרחורות ביום 11.7.99 (רישומי ד"ר הררי בקופת חולים וד"ר לוזון, נוירולוג מיום 19.7.99). בדיקת CT לא הראתה עדות לפגיעה מוחית. איבוד ההכרה עלה במל"ל בראשית שנת 2000, בפני הועדה הרפואית .             פרופ' הירשנו מציין בחוות דעתו, כי מתוך התיעוד הרפואי שהוצג בפניו, התובע נפגע בעברו מספר פעמים ובכללן חבלות ראש, כדלקמן:             8.2.65 - חבלת ראש בתאונת עבודה כולל אשפוז בבית החולים קפלן למשך 4 ימים; 5.1.81 - תעודת חדר מיון המציינת שהתובע נחבל בראשו. לא נמצא ממצא חריג בבדיקה בחדר מיון ביה"ח סורוקה; 1.1.95 - חבלה בחלק עליון של הגוף מטרקטור, תאונת עבודה. כעבור שבוע התלונן על כאבי ראש, סחרחורות והעדר שיווי משקל. בבדיקות בביה"ח נמצאה הגבלה בתנועות ע"ש צווארי ולא נמצא ממצא נוירולוגי. ב-1997 התובע עבר תאונת דרכים שבה הוא נפגע מרכב.             בהתייחס למצבו של התובע שטופל בגין תגובה בתר חבלתית (PTSD ) עומדות בפני חוות הדעת שניתנו ע"י 3 מומחים בנוירולוגיה/נוירוכירורגיה -             פרופ' ריכנטל - מומחה בנוירוכירורגיה; פרופ' פיינסוד - מומחה בנוירוכירורגיה; פרופ' הירשנו - מומחה לנוירולוגיה; וכנגד עם עמדה שונה - חוות של ד"ר שוורצמן - פסיכיאטר.             המומחים בתחום הנוירוכירורגיה, נוירולוגיה נתנו חוות דעת לפי החלוקה הבאה:             פרופ' ריכנטל התייחס למצבו של התובע לפי מבחנים קוגנטיביים והתבסס על תיאוריית ריבוי חבלות ראש;             פרופ' פיינסוד שלל את הקשר בין המצב של התובע לבין חבלות ראש;             פרופ' הירשנו סבר שמצבו מעיד על תגובה פסיכיאטרית; לעומתם, ד"ר שוורצמן לא מצא בסיס נפשי וייחס את מצבו לבעיה נוירולוגית של חבלת ראש.             במל"ל הגיעו לכלל מסקנה, כי מדובר על תהליך ולא על אירוע מסוים.             תלושי המשכורת של התובע מעידים שמשכורתו לפני התאונה ובמהלך השנים 2000-2002 לא השתנתה משמעותית והוא גם עבד 100% משרה כל השנים. השינוי העיקרי הוא כי מדי חודש הוא נעדר מחמת מחלה וכנגד הוא גם עבד שעות נוספות (בחודשים 1-3/00; 7/00; 10/00; 11/00; 12/00-3/01; 5/02; 9/02). התובע מאשר שהוא עובד שעות נוספות ברישום למל"ל מיום 9.12.01 (חלק ממוצג נ/3).             ב-22.7.01 הוא עבר תאונת עבודה של פריצת דיסק (מוצג נ/3) וכאמור הוא ביצע שעות נוספות במאי וספטמבר 2002.             כנגד מציאות זאת עומד הדיווח של התובע במכון "משאבים" שלשם הוא נשלח לבדיקה נוירופסיכולוגית ע"י המל"ל שאחרי חצי שנה לאחר ששב לעבודה, הוא התקשה לבצע את העבודות שנדרש, ירד למשרה של 4 שעות, נעדר באופן תכוף, והוא מתקשה אפילו בפעולות פשוטות, כגון החלפת נורה. הדו"ח הוא מאוקטובר 2002 עם המלצה שיפרוש לפנסיה מוקדמת.             לפי האבחון, רמות התסכול והחרדה הגבוהים של התובע הקשו על ביצוע המבחנים וכאשר הם בוצעו בפועל התוצאות הקוגנטיביות היו נמוכות ביחס לכלל האוכלוסייה.             התובע העיד, כי בעברו התקשה לסיים קורס של משרד העבודה (עמ' 3 לפרוטוקול). כי בילדותו הוא אובחן כסובל מדיסלקציה והוא התקשה בכתיבה וקריאה. בנו מסר באבחון שהדיסלקציה החמירה מאז התאונה. מצוין בדו"ח שהמבחנים שנעשו לתובע ב"משאבים" לא כללו בדיקה של כישורי קריאה וכתיבה (עמ' 5 לדו"ח). בדו"ח מצוין כי יכולותיו של הנבדק מונמכות מחמת מצבו הרגשי המאופיין בדיספוריה וחרדה וכן "עקב קשיי ראייה בנוסף" (עמ' 6 לדו"ח). לכך יוסף מתוך התיעוד גם כי ברקע הקשיים הרגשיים גם משבר בזוגיות והעמדה לדין פלילי בגין מעשה מגונה.             התובע לא הניח תשתית עובדתית למצבו הקוגנטיבי, רגשי, וכו' לפני התאונה. כפי שעולה מתלושי המשכורת ומהדיווח של התובע למל"ל על ביצועים בעבודה בחודש דצמבר 2001 (מוצג נ/3), ישנם פערים בין מה שנמצא בבדיקה במכון משאבים לבין תפקודו לאחר התאונה, ולפני הבדיקה, שמחייבים הסבר. הסבר כזה לא ניתן ע"י התובע ולא הונחה תשתית ראייתית שמצבו השתנה משמעותית ממועד התאונה ובגללה.             התובע הלין על כאבי ראש וסחרחורות כ-3 שבועות לאחר התאונה, והם יוחסו לחבלת ראש למרות התיעוד ע"י ד"ר לוזון, נוירולוג, מיום 1.3.00, שה-CT החוזר חזר תקין.             התובע הלין על כאבי ראש וסחרחורות גם אחרי התאונה ביום 1.1.95, וגם שם לא נמצא ממצא נוירולוגי בסמוך למועד התאונה.             הרופאים המטפלים בתובע הניחו אפוא שעניין לנו הוא עם תגובה נפשית, PTSD.             מבחינת המל"ל נכון ל-14.6.07 אישרה הועדה הרפואית לעררים את הנכות של 20% לפי סעיף 34ג, דהיינו הפרעה פסיכונוירוטית כשישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה, כאשר הייחוס הוא ל-PTSD עם סימני שאלה לתהליך אורגני דמנציה (ועדה רפואית לעררים מיום 16.11.06).             בשנת 2003 דוחה ד"ר בן ציון את התביעה במל"ל להחמרה, ומעלה אפשרות של הטבה, אך הוא מותיר את אחוז הנכות כפי שהוא, כאשר לנגד עיניו הדו"ח של מכון משאבים.             בראשית ההליך במל"ל עמדו בפני המל"ל חוו"ד פסיכיאטרית ונוירולוגית. חוות הדעת הנוירולוגית עסקה בתוצאות הפיזיות של הפציעה במצח והפגיעה הקלה בתחושה (סעיף 29(5) א' I), וניתנה נכות זמנית של 10%. כמו כן עמדה בפני המל"ל חו"ד פסיכיאטרית מיולי 2000 שמצאה תגובה PTSD המצדיקה נכות זמנית של 10% לשנה (ד"ר ירוסלובסקי). אבל כבר מיולי 2001 הנכות מתקבעת על 20% לפי סעיף 34ג, דהיינו רק הפגיעה הנפשית, לפני פריצת הדיסק.             הקושי העומד בפני הוא שה-PTSD כתגובה נפשית מיוחסת לתובע ע"י מומחים לנוירולוגיה/נוירוכירורגיה והמומחה לפסיכיאטריה מייחס את מצבו של התובע למצב פיזי נוירולוגי ולא למצב הנפשי. במל"ל נקבעה הנכות בגין התגובה הנפשית ותלונות הפגיעה בזיכרון וכאבי הראש במשותף.             דרך המלך לבדיקת תביעות התובע נעשתה במל"ל ע"י קבלת חוות דעת נוירולוגית באשר לאיבוד תחושה באזור הפציעה וחוות דעת נפשית בהתייחס לתגובה הנפשית. בתיק זה התובע הסתפק בחוות דעת נוירולוגית שבנוסף לתלונות הפיזיות ניתן הסבר נוירולוגי לפגיעה ה"נפשית".             לכאורה, עליי לדחות את תביעת התובע לנכות בהקשר הנפשי, שכן המומחה היחיד בתחום זה שנתן חוות דעת בתיק זה, ד"ר שוורצמן, לא אימץ אותה. יחד עם זאת, נראה, כי מסקנה זו תתעלם מהתיעוד המציין מעקב פסיכיאטרי מאוקטובר 2000 ועד 9.5.07, בגין PTSD (פירוט ד"ר שוורצמן בחוות דעתו).             אני מקבלת את עמדת באי כוח הנתבעות 1 ו-3, עו"ד אריה כרמלי, כי לאור תקינות בדיקות ההדמיה לא ניתן לייחס את תלונותיו של התובע לחבלת ראש במובן זעזוע מוח.             לכן אני מוצאת ברמה של מעל 50% קשר בין התאונה לתגובה בתר-חבלתית על רקע מצב קודם כמפורט לעיל. לאור ריבוי החבלות שנחבל התובע שאינן קלות, ואני גם מקבלת את ה- 20% נכות שקבע ד"ר שוורצמן שתואם את הנכות העדכנית במל"ל. אני מעמידה את חלק התאונה על 20% מתוך הנכות לפי חלק חמישי מכלל החבלות שסבל התובע. אינני לוקחת בחשבון את האשפוז אחרי מלחמת יום הכיפורים שאין עליו פרטים, או חוו"ד לקשר בין דיכאון לתגובה בתר-חבלתית.             בגין הפגיעה נפשית/תפקודית בהקשר לתאונה אני פוסקת לתובע 4% (20% מנכות של 20%).             לגבי הפגיעות הנוירולוגיות הנוספות שכלולות בחוו"ד פרופ' ריכנטל - הן פרופ' פיינסוד והן פרופ' הירשנו לא הסכימו עמו. גם במל"ל לא מצאו להאריך את הנכות הזמנית הנוירולוגית האמורה.             אני מקבלת את עמדת רוב הנוירולוגים כי לא נותרה נכות צמיתה בגין העדר תחושה בפנים ותסמונת נויראלגה של העצבים העורפיים.             לפיכך, אני פוסקת לתובע 4% נכות רפואית בגין התגובה לחבלת הראש שהיא גם נכות תפקודית.    אובדן כושר השתכרות בעתיד   12.        למועד התאונה היה התובע בן 58 . למועד מתן פסק הדין גילו 71. במועד שהוא היה זכאי לקצבת זקנה הוא העדיף אותה על קצבת נכות. לפיכך, אינני פוסקת לו פיצוי בראש נזק זה. יחד עם זאת כאמור, לצורכי חישוב אני מעמידה את נכותו התפקודית על 4%.     הפסד פנסיה             13.        התובע יצא לפנסיה מוקדמת בינואר 2003, ועל פי חוות דעת מטעם התובע, רו"ח אסף ברוך, אלמלא התאונה הוא היה צפוי לקבל 15,257 ₪ לשנה מגיל 67, לעומת 13,608 ₪ שנתי שהוא מקבל בפועל. דהיינו הפסד של 10.81% באחוזי הפנסיה. מתוך זה חלק התאונה עומד על 4% השווה ל-0.43%.             הפסד התובע מדי חודש הוא 6 ₪ (נומינלי) מעוגל כלפי מעלה (15,257 חלקי 12) X 0.43%).             הפסד פנסיה לעתיד:             לפי תוחלת חיים של 84 - דהיינו 13 שנים X 6 מהוון = 774 ₪. הפסד פנסיה לעבר: 114 חודשים X 6 = 684 ₪. סך הכול: 1,458 ₪. סכום זה משוערך מאמצע תקופה עומד על 2,609 ₪ (מעוגל כלפי מעלה).   הפסד השתכרות בעבר   14.        על פי עדויות התובע ואשתו, הוא עבר למשרה של 4 שעות מחודש דצמבר 1999 ועד שפרש. אולם גרסה זו לא מתיישבת עם תלושי המשכורת המעידים שקיבל שכר על משרה מלאה 180 שעות, כפי שקיבל לפני התאונה והוא גם עבד שעות נוספות. אשת התובע לא חלקה על כך (עמ' 51 לפרוטוקול, מול שורה 23). תובע יצא לפנסיה מוקדמת מפברואר 2002 על פי המלצת מכון "משאבים" למל"ל. במועד זה הוא היה בן 61. התובע לא הצליח להשתלב בעבודה. ההפסד שלו הוא של 6 שנים (עד גיל 67 ומסכום זה יש להפחית את התשלום שקיבל כפנסיה. השכר שלו ערב התאונה עמד על 4,238 ₪ לפי שכר רבע שנתי של 12,715 ₪ . התובע שהה בחופשת מחלה חצי שנה מאז הפגיעה וקיבל דמי פגיעה. ההפסד שלו הוא כדלקמן: א. מיום 9/6/99 ועד ליום 14/12/1999 : 4,238 X 6 = 25,428 ₪ (נומינלי). ב. מיום 1/2/02 ועד להגיעו לגיל 67 : 305,136 ₪ (4,238 X 12 X 6). חלק התאונה בהפסד הוא 4% ולכן ההפסד הוא: 12,205.44 ₪. ג. מהסכום נשוא סעיף ב' אני מפחיתה את הפנסיה בתקופה המקבילה שהתובע קיבל בפועל שהוא 13,608 ₪ בחישוב שנתי (חוות דעת רו"ח אסף ברוך)- 1,134 ₪ לחודש. הסכום לניקוי הוא: 1,134 X 12X6X 4%=3,266 ₪ (מעוגל). ההפסד הוא : 25,428 + 3,266 = 28,694 ₪ נומינלי. סכום זה משוערך להיום עומד על: 51,354 ₪ (מעוגל כלפי מעלה). הוצאות רפואיות לעתיד   15.        על פי טיב הנכות והאחוז שלו, לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה. ככל שהתובע נדרש לטיפול נפשי, הוא זכאי לכיסוי על ידי מערכת הרפואה הציבורית כאשר לכאורה הוא לא נוטל טיפול תרופתי. עזרת זולת בעתיד 16.        לאור חלק התאונה בנכות - אני קובעת פיצוי גלובאלי של 5,000 ₪ נכון להיום.   נסיעות לעתיד 17.        לא מצאתי לפי טיב הנכות, מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה. הוצאות רפואיות לעבר 18.        אני פוסקת סכום גלובאלי של 1,000 ₪ נכון להיום.   נסיעות לעבר 19.        אני פוסקת סכום גלובאלי של 1,000 ₪ נכון להיום.   עזרת זולת לעבר 20.        אני פוסקת סכום גלובאלי של 5,000 ₪ נכון להיום.    נזק לא ממוני 21.        התובע התבקש לבצע עבודה שלא היה מיומן בה ובנוסף גם רכש דיסק שלא מתאים למלאכה, בנסיבות שפורטו לעיל, והרכיב את הדיסק על משחזת לא תואמת שנאלץ לשאול בבית העלמין. הוא גם לא פוקח באופן ביצוע העבודה ומבחינת אמצעי בטיחות. כתוצאה מכך הוא נפגע. הפיצוי בנסיבות אלה הוא הן על סבלו והן כהתראה על שיטת עבודה לקויה.             לפיכך, אני פוסקת בראש נזק זה סך של 120,000 ₪. סכום זה נכון להיום.   סוף דבר   22.        הנתבעות מס' 1 ו-3 תשלמה לתובע כדלקמן:   נזק לא ממוני - 120,000 ₪. הפסד פנסיה                  -           2,609 ₪. הפסד שכר לעבר - 51,354 ₪ עזרת זולת לעתיד - 5,000 ₪. הוצאות רפואיות לעבר   -           1,000    ₪.29371 נסיעות לעבר                  -           1,000    ₪. עזרת זולת לעבר            -           5,000    ₪.   סה"כ:  185,963 ₪. מסכום זה אני מפחיתה 5% בגין רשלנות תורמת (9,298 ₪). יתרה: 176,665 ₪. מהיתרה אני מנכה את חלק התאונה מתגמולי המל"ל שניתנו על סך הכול הנכות של 20% בגין אותה נכות. חלק התאונה הוא חמישית ולכן מהתגמולים ששולמו עד לתשלום קצבת הזקנה, יש לנכות 20%. על פי חוות דעת אקטוארית, סכום התגמולים ששולם לתובע בגין קצבת נכות עד לקבלת קצבת זקנה, שהועדפה על ידי התובע, עומד על סך של: 231,138 ₪ נכון ליום 11.5.11. מסכום הפיצוי יש להפחית סך של 46,228 ₪ [231,138 פחות (20% X 231,138)]. סכום זה משוערך למועד פסק הדין עומד על 47,356 ₪, לפי הפרשי הצמדה בלבד (מעוגל). כמו כן התובע קיבל דמי פגיעה בסך של 19,253 ₪ (3,715 + 13,101 + 2,437). הסכומים משוערכים ממועד התשלום ועד היום עומדים על סך של: 25,100 ₪ (הפרשי הצמדה בלבד). היתרה עומדת על 104,209 ₪ למועד פסה"ד. לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט כדלקמן: א.         אגרת ביהמ"ש - 587 ₪, נכון ליום 23.6.04; ב.         שכ"ט מומחה בטיחות - 4,500 ₪, המורכב מסכום של 1,000 ₪ ששולם 500 ₪ ביום 11.7.01 ו-500 ₪ ביום 12.8.01, וכן 3,500 ₪ ששולם ביום 25.3.10; ג.          חוו"ד רפואית - בסיכומיו הפנה בא כוח התובע לאסמכתא ככלולה בנספח י"ב לתיק מוצגיו, ללא ציון סכום. האסמכתא לא אותרה על ידי. גם לא בחיפוש בצרופות לכתבי התביעה/תחשיבי נזק. לכן אינני פוסקת סכום לגבי הוצאה זו; ד.         שכ"ט רו"ח אסף ברוך בגין חוות דעת אקטוארית - סך של 5,000 ₪, נכון יום 17.3.10. ב"כ התובע גם עתר לסך של 2,000 ₪ בגין עדותו של רו"ח אסף. שכר בטלה בסכום זה נפסק ביום 26.12.10 (עמ' 32 לפרוטוקול); ה.         עדות ד"ר ביקלס - 2,000 ₪ נפסקו ביום 13.3.11 (עמ' 11 לפרוטוקול). סך הכול הסכומים בסעיפים קטנים א'-ה' משוערכים להיום עומד על: 16,410.59 ₪. סך הכול לתשלום: 120,620₪ (מעוגל כלפי מעלה) (להלן: "היתרה").             היתרה תישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.              הנתבעות ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 20% מסכום הפיצוי לאחר ניכוי תגמולי מל"ל ולא כולל הוצאות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.             הפיקדון בסך של 2,500 ₪ יוחזר למפקיד.             התובע ישלם לנתבעת מס' 2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.             הודעת צד שלישי נדחית.             הנתבעות 1 ו-3 ישלמו לצד שלישי 1 הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. תאונת עבודה