מטרתו העיקרית של חוק ההלוואות להסדיר הריבית הנגבית בהלוואות חוץ בנקאיות, קרי הלוואות ב"שוק האפור", ולקבוע שיעור מירבי לריבית ההלואות. ראו הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג -1993, ה"ח 2172: "עניינו העיקרי של החוק המוצע הוא ריבית הנשך הנגבית בהלוואות שאינן בנקאיות והניתנות במה שקרוי "השוק האפור". עד כה היתה הימנעות מלהתערב בדרך החקיקה, בפעילות כלכלית זו מחמת שתי סיבות עיקריות: האחת, שבדרך זו מוענקות הלוואות לאנשים שהמערכת הבנקאית אינה מוכנה לתת להם אשראי בשל העדר בטחונות מספיקים, וכן שתנאי האשראי בשוק זה משקפים את רמת הסיכון הגבוהה; הסיבה השנייה היתה, שקביעת שיעור מרבי של ריבית יש בה התערבות יתר בחופש ההתקשרות, ושניתן להסתפק בקביעה של חובת גילוי נאות של תנאי ההלוואה, לפי דיני החוזים. בנוסף לכך, נראה היה כי ניתן למצוא סעד בבתי המשפט על פי הנורמות הכלליות של דיני החוזים בעניין עושק והעדר תום לב. המציאות ראתה מקרים קשים שלא מצאו פתרון נאות במסגרת המשפטית הקיימת, ובתי המשפט וראשי ההוצאה לפועל מצאו עצמם חסרים כלים משפטיים מתאימים למניעת תופעות קשות." מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערבות להלוואה חוץ בנקאית: פתח דבר בפני תביעה שראשיתה שטרית שהוגשה על ידי התובע (ולהלן: "התובע") כנגד הנתבעת 1 (ולהלן: "הנתבעת 1") בגין שקים שניתנו על ידה בסך של למעלה מ-260,000 ₪, וכנגד הנתבעת 2 (ולהלן: "הנתבעת 2") בבעלות הנתבעת 1, אשר שימשה, כערבה לשיקים, בגין הלוואה לכאורה, שהעמיד התובע לנתבעת 1. התובע הגיש תביעתו השטרית ללשכת הוצאה לפועל בתל אביב, במסגרת בקשה לביצוע 21 שיקים המשוכים על ידי הנתבעת 1 לפקודתו, ובסך כולל של 260,000 ₪ . על גב השיקים מופיעה חתימת הנתבעת 1. לביצוע השיקים נפתחו תיקי הוצאה לפועל 01-50933-09-2 ותיק מספר 01-77046-09-6 תט-21747-09-09, תט-24257-09-09, תט25681-09-09. ביום 10.2.2010 בהחלטת סגנית הנשיאה (כתוארה אז) כבוד השופטת אלמגור אוחדו התובענות לתיק אחד. ביום 28.10.2010 הוגש כתב תביעה מתוקן בגידרו הגדיר התובע את תביעתו ואת סכום תביעתו בסך של כ-262000 ₪. סכום זה מגלם את סכומי הצ'קים לביצועם פתח התובע את תיקי ההוצאה לפועל : 0150933092 ו0177046096 הסוגיה העיקרית העולה מהתיק ודרושה הכרעה הינה האם עסקינן בתובענה שטרית גריידא , או שמא, חל בענייננו בנוסף על ההיבט השטרי החוק ההסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג 1993 (להלן: "חוק ההלוואות"). עיקר טענות התביעה התובע ,בעל בית דפוס, והנתבעת 1 הייתה לקוחתו במשך מספר שנים. לטענת התובע, הנתבעת 1, ,סופרת ועורכת ספרים במקצועה, הייתה בזמנים הרלוונטיים הבעלים של הנתבעת 2, - חברה לתכשיטים. הנתבעת 1, עשתה עליו רושם אמין ומכובד באופן מגמתי , ולאור היכרותם במשך מספר שנים ראה בה התובע כחברה, ומעבר ליחסי ספק -לקוחה. מערכת יחסים שהייתה גם מעורבת בחייו האישים. בשלב מסוים, פנתה הנתבעת 1 אל התובע וביקשה ממנו כסף במזומן לשם רכישת חומרים שונים להמשך תפקודה של הנתבעת 2 בייצור תכשיטים, וכן על מנת לשחרר תעודה לטובת בנה שלמד בחו"ל. (סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית תובע). לטענתו, אינו עוסק בעסק להלוואות, עיסוקו אינו קשור להלוואות על פי החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות ולמעט הכספים שהלווה לנתבעת 1, מעולם לא נתן הלוואות לגורם כלשהו, לא עסק בכך ולא היו לו הכנסות מעיסוק ממן זה . לגרסתו , הכספים שהעביר התובע לנתבעת 1 היו הכספים שהרוויח, השתכר, והתפרנס. (-סעיף 24 לתצהיר עדות ראשית). לאור בקשתה של הנתבעת 1, ולאור קשרי היחסים החבריים לכאורה בין השניים, הסכים התובע ליתן לנתבעת 1 כסף מזומן בתמורה לשיקים שמועד פירעונם עתידי, וזאת ללא החתמתה על מסמך כלשהו. זאת לטענת התובע בסעיף 12 לתצהירו מתוך אמונה כי הנתבעת 1 תעמוד בהתחייבותה לפרוע הצ'קים ולהחזיר לו הכספים. לטענת התובע בסעיף 10 לתצהיר עדות ראשית, בראשית תהליך ההלוואה לא התכוון לקחת ריבית בגינה אך משהתעכבו ההחזרים החל לגבות ריבית. זאת רק לאחר שהנתבעת 1 לא קיימה את התחייבותה ולא פרעה את השיקים שנתנה על פי הסיכום עימה. כאשר ביקשה פריסה חוזרת של השיקים ותשלומים נוספים הסכימו על תוספת ריבית בגין הכספים שנתן בידה. בסעיף 5 לתצהירו טען כי במסגרת היחסים עם הנתבעת 1 , הציעה לו הנתבעת להיות שותף שלה בעסקי התכשיטים. פעילות בתחום זה, קרצה לתובע, וזה הכיר לה לקוחות של בית הדפוס ומכרים נוספים, אשר רכשו ממנה תכשיטים ועשו איתה עסקים. בהמשך התברר לתובע לגירסתו כי את חלקם היא הונתה , ולטענתו זוהי שיטת פעולה חוזרת ונשנית של הנתבעת 1. לטענת התובע, בתחילה מסרה הנתבעת 1 לתובע שיקים של צד ג' שלטענתה היו לקוחות שלה. בהמשך התברר לתובע כי מדובר בשיקים שניתנו לנתבעת 1 על ידי "מוסדות נירים ירושלים בע"מ "אשר הינה חברה להלוואות חוץ בנקאיות מהם לקחה הלוואות. הנתבעת 1 ביקשה מהתובע להחזיר לה את השיקים שקיבלה מ מוסדות נירים ירושלים בע"מ, התובע הסכים והחזיר לנתבעת 1 את השיקים וקיבל כנגדם שיקים אחרים .במשך תקופה מסוימת פרעה הנתבעת 1 את השיקים שנחתמו על ידה- סעיף 9 לכתב התביעה. אלא שיתרתם ולמעשה עיקרם לא נפרע (נספח 2 לכתב התביעה המתוקן ) להלן פרטי השיקים: מס"ד מספר השיק סכום השיק מועד פירעון קוד בנק קוד סניף חשבון מספר הערות ע.פ 2621545 45,600 22.3.2009 20 42400 491209 2621546 47,200 22.3.2009 20 42400 491209 2621801 10,000 24.2.2009 20 42400 491209 2621802 10,000 25.2.2009 20 42400 491209 2621838 8,900 21.2.2009 20 42400 491209 2621839 8,900 20.2.2009 20 42400 491209 2621840 8,900 24.2.2009 20 42400 491209 2621841 8,900 23.2.2009 20 42400 491209 אין התאמה בין הסכום במספרים למילים 2621843 8,900 25.2.2009 20 42400 491209 אין התאמה בין הסכום במספרים למילים 2621844 8,900 26.2.2009 20 42400 491209 אין התאמה בין הסכום במספרים למילים 2621845 8,600 28.2.2009 20 42400 491209 2621847 7,000 5.2.2009 20 42400 491209 2621848 6,700 15.2.2009 20 42400 491209 2621849 10,000 15.2.2009 20 42400 491209 2621850 10,000 20.2.2009 20 42400 491209 2621871 8,500 19.1.2009 20 42400 491209 2621962 4,500 16.2.2009 20 42400 491209 2621996 9,295 27.2.2009 20 42400 491209 2621997 6,737 4.3.2009 20 42400 491209 69953457 9,800 10.3.2009 17 69948 009818 69953456 9,800 15.3.2009 17 69948 009818 (נספח 2 לכתב התביעה). נספח 2 לכתב התביעה). תיאור השיקים: מרבית הצ'קים להוציא שניים שיפורטו להלן משוכים על ידי הנתבעת 1 לפקודת:התובע - דרור צזנה. פרטי בעל החשבון כפי שמודפסים בצד ימין בראש השיק: "פרי לילי", "שועלי שמשון 006 כפר סבא". הצ'קים משוכים על ידי הנתבעת 1 וחתומים על ידה השקים אינם משורטטים. הצ'ק כדלקמן משוך על ידי הנתבעת 2 ובערבות הנתבעת 1: צ'ק ע"ס 9800 ₪ מספרו 0015 זמפ 20.3.2009 נשוא תיק 25672-09-09 ותיק 24257-09-09 על מנת להמחיש את מערכת היחסים בין השניים ולהבנתי בעיקר את תמימותו אל מול התנהלות הנתבעת טען ת התובע, כי באחת הפעמים, הפקיד שיק של הנתבעת על סך 5,000 ₪, אשר הגיע מועד פרעונו . או אז כעסה עליו הנתבעת, על כך שעשה זאת "ללא שתיאם עימה" ההפקדה ודרשה ממנו להפקיד בחשבון שלה את הסכום בחזרה .התובע בתמימותו ומתוך אמונה שהנתבעת כחברה, לא תתחמק ותשלם כפי שהתחייבה בפניו, פעמים רבות עשה כמבוקשה (נספח 3 לכתב התביעה המתוקן). בסעיף 9 לתצהיר עדות ראשית תובע טוען כי בסך הכל "להערכתו" הילווה לנתבעת 1 סך כולל של כ- 220,000 ₪, ולמעט פרעון של 2 שיקים בסך כולל של 11,500 ₪ לא פרעו הנתבעות סכומים נוספים. אחזור ואדגיש - מדובר ב"הערכה" גריידא ללא כל אסמכתא , לא לסכומי ההלוואות , ולא למועדיהן לטענתו, בשלב מסוים הפסיקה הנתבעת לכבד ולפרוע השיקים שלה, בהם החזיק התובע. לרוע מזלו חוללו השיקים בצירוף ההערה "העדר כיסוי מספיק". לטענת התובע, נוכח השינוי בהתנהגות הנתבעת, וחילול השיקים שלה, הבין שהנתבעת מתחמקת מתשלום החוב, ועלולה להתכחש לו. על רקע זה החתים אותה על הסכמים במסגרתם אישרה כי קיבלה חזרה את השיקים של צדדי ג' וכי מסרה לתובע שיקים דחויים חתומים על ידה ,בגינם קיבלה בתמורה כספים במזומן. (נספח ה'1 ו-ה'2 לתצהיר עדות ראשית תובע). הסכם מספר 1 בגין שיקים של צדדי ג' שהיו ברשות התובע ולא כובדו. הסכם מספר 2 המסדיר את פרעון השקים של צדדי ג' וגם את השיקים שהיא נתנה מחשבונה. מהסכם זה עולה לדידו, כי הנתבעת 1 מודה בחוב כלפיי התובע בסך של 266,932 ₪ . לטענת התובע , כל השיקים המפורטים בהסכם למעט אחד, נמשכו מחשבונה של הנתבעת ומועד פירעונם חלף זה מכבר. השקים לא הופקדו בעת הגיע מועד פירעונם , לבקשת הנתבעת 1 מאחר ולא היה באפשרותה לפרוע את תמורתם. לשיטתו של התובע הסכמים אלו, אשר נחתמו ביום 22.03.2009 מגלמים ריבית בגין הכספים שנתן לנתבעת 1 החל מחודש מרץ 2008. אעיר כי מעיון בתצהיר עדות ראשית תובע לא ניתן ללמוד על שיעור הריבית שהתכוון לגבות או שחישב , לא כל שכן המועד בגינו סוכם על ריבית, ועיקר עיקרים - ריבית על איזה סכום ובגין איזו תקופה. לטענת התובע, מבדיקה שערך, התברר לו שהתובעת פעלה בשיטה זהה ופנתה לבעלי עסקים שונים, אשר נתנו לה כספים בעוד היא נעלמה ואינה פורעת את החוב. (נספח 8 לכתב התביעה המתוקן)על זאת מלבד פרעון של שני צקים בסכום כולל של 11,500 ₪.. בסעיף 17 לתצהירו, טוען התובע כי כל ההתכתבויות אשר הציגה הנתבעת, היו לפני חתימה על ההסכמים מיום 22.3.2009. לאחריו לא קיבל כל שיק, ו/או תמורה כספית ולא נוהלה כל תכתובת בנדון. עוד טוען התובע, כי משהמשיכה הנתבעת להתחמק מתשלום ובניסיון להשקיט אותו הביאה לו "הסכם הלוואה" (נספח 6 לכתב התביעה המתוקן), עליו ביקשה שיחתום. בהסכם זה נרשם הסכום אותו היא חייבת סך של 310,000 ₪. התובע באמצעות בא כוחו שלח הסכם אחר לפריסת החוב , אותו החזירה הנתבעת בצירוף הערות על גבי ההסכם, אלא שבסופו של יום לא נחתם ההסכם שכן, לטענתו, הנתבעת לא התכוונה לשלם לו סכום כלשהו. לטענת התובע הכספים שנתן לנתבעת 1 הכניסו אותו לתסבוכות כלכליות , שכן הוא הסתמך על הנתבעת שתקיים התחייבותה ותשיב לו את הכספים. לטענתו נאלץ לקחת שתי הלוואות, ביום 27.12.2009 הלוואה בסך 200,000 ₪ מבנק לאומי (נספח ט' לתצהיר עדות ראשית תובע), והלוואה נוספת מחברו מר זורע מאיר בסך של 90,000 ₪ . טענות ההגנה של הנתבעת 1 והנתבעת 2 הנתבעת 1, הינה הבעלים של הנתבעת 2 אשר עוסקת בתכנון, עיצוב וייצור תכשיטים לשוק המקומי ולשוק הבינלאומי. כל טענות ההגנה שהועלו מתייחסות לשתי הנתבעות, שכן, שיקים של הנתבעת 2 ניתנו במסגרת יחסיה של הנתבעת 1 עם התובע. הכרתם של הצדדים החלה כאשר הנתבעת 1 הדפיסה בבית הדפוס של התובע הדפסות הקשורות ליצוא תכשיטים עבור הנתבעת 2. לטענתה, התפתחה מערכת היחסים שבין הצדדים כך שהתובע היה "מלווה", כמשמעותו בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג - 1993. באותם ימים נקלעה הנתבעת 1 לקשיי מימון, ולא היו לה בטחונות בבנק. לטענת הנתבעת 1, הציע התובע לסדר לה הלוואות באחד המשרדים העוסקים במתן הלוואות חוץ בנקאיות תמורת 10% ריבית בחודש "מלמעלה" .כוונת הביטוי לדידה, הינה כי שיעור הריבית הלכה למעשה עמד על 11.1%. בסעיף 9 לתצהירה טענה הנתבעת 1 כי, מעת לעת נהגה לפנות אל התובע וביקשה ללוות ממנו סכום כסף, בכל פעם סכום שנע בין 10,000 ₪ ל-40,000 ₪, כיוון שנזקקה לסכומים אלה לעסקיה בייצור תכשיטים. בפועל מודה הנתבעת 1 כי "ההלוואות נמשכו על פני שנה וחצי, שנתיים, והסתכמו בכ- 200,000 ₪."-סעיף 2 לכתב ההגנה. לטענתה, שילמה את מלוא ההלוואות באמצעות העברת שיקים משוכים על ידיה בפריסה של עד 3-4 חודשים בריבית של 10% בחודש. שיקים אלו נמשכו לפקודת דרור או נמסרו ללא ציון שם הנפרע בהתאם לתחשיב שמסר לה התובע. יודגש בהקשר זה כי הגם שהנתבעת טוענת לפרעון , לתשלום ריביות - לא צירפה כל אסמכתא לפרעון כאמור!. לא כל שכן לא נתנה כל הסבר הכיצד פרעה את חובה בגין השיקים נשוא התביעה ולמרות זאת אלה לא הוחזרו לה עם פרעונם. לשון אחרת - בהנחה שאין כל מניעה שתצרף הצ'קים המשוכים על חשבונה שנפרעו בפועל כאסמכתא לפרעון ניטען - לא עשתה כן!. לטענת הנתבעת 1 בסעיף 8 לתצהירה, התנה התובע את העמדת ההלוואות בתשלום ריבית בסך 10% לחודש משיעור ההלוואה. בכל פעם שהנתבעת פנתה וביקשה הלוואה, דרש התובע כי פירעון הלוואה ותשלומי הריבית בגינה ייעשו במסירת שיקים לידיו, שיקים דחויים שסכומם הכולל משקף את שיעור קרן ההלוואה בצירוף הריבית שדרש עבורה. בהתאם לכך, כאשר לא שולמו הקרן והריבית במלואם, נמסר לידי התובע שיק דחוי נוסף על החלק שנותר בצירוף ריבית של 10% עליו. כך שחלק מהשיקים היו לפירעון קרן ההלוואה, וחלק מהצ'קים נועדו לפירעון הריבית בלבד. בסעיף 15 לתצהירה, טענה כי לעיתים היה דורש להשאיר את השיקים כ"בטחון", למקרה של עיכוב בתשלומים במזומן. למותר להעיר כי הנתבעת לא טרחה לפרט אלו שיקים נמסרו להבטחת פרעון אל שיקים אחרים נקובים אשר לטענתה נפרעו. כך היו בידיו הן שיקים לביטחון והן שיקים שנמסרו כחלופיים לשיקים אלה, ומיועדים היו להיפרע. כלומר ,לדידה היו בידיו של התובע שיקים כפולים בגין חוב אחד והם נשאו ריבית. לטענתה, בתביעתו לביצוע שיקים, תבע דרור את ביצועם של שתי הסדרות החלופיות זו לזו, הן את השיקים לביטחון והן את השיקים שבאו תחתיהם. עקב קשיים כלכלים שלה ושל הנתבעת 2 ניבצר מהנתבעות לעמוד בתנאים שהעמיד להן התובע, וביקשה כי יאפשר לה פריסה נוחה יותר של תשלומי ההלוואה והריבית. לטענת הנתבעת 1, בגין הלוואה של 200,000 ₪ נדרשה לשלם כ- 1,000,000 ₪ בקירוב. לטענתה הסתבר לה שפרעה לידי התובע את מלוא סכומי ההלוואה בשיעורים העולים של כפל סכומי ההלוואה, כיוון שהתובע דרש ממנה בכל פעם כי תמסור לידיו סדרת שיקים נוספים על חשבון יתרת חובה אליו או על חשבון הריבית שנותרה חייבת לו. לכאורה, הצטברו בידיו שיקים לפירעון סכומים שהיו מעבר לקרן ההלוואה ולריבית המרבית שרשאי הלווה לגבות מכוח החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. ובנוסף כאמור , התובע דרש גם שיקים לביטחון, אותם קיבל והחזיק בידיו. בתגובה לטענת התובע בגין החזרת השיק בסך 5,000 ₪ טוענת הנתבעת 1 כי במועד המדובר הפקיד התובע שיקים בערך כולל של 23,000 ₪ מאלה שהחזיק בידיו. לטענתה, הואיל ובין הצדדים התקיימו יחסי מלווה - לווה, גם הוסכם ביניהם אודות המועדים בהם ייפרעו תשלומים לידיו של התובע. הצדדים סיכמו כי אותו סכום ישולם לתובע במועד מאוחר יותר, כפי שנעשה, ואילו התובע פעל בניגוד למוסכם ביניהם וניסה להיפרע ממנו במועד מוקדם יותר. לטענתה, מנסה התובע להוציא עצמו מגדר הוראות החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, בנימוק כי מערכת היחסים ביניהם הייתה "מתן כספים בין חברים", וכאילו די בעובדה זו לשם כך. אלא שכוונתו החברית של התובע הייתה גם להרוויח ממון מן ה"מעשה החברי", ובשיעורים -מעבר למותר על פי דין לטענתה. בתגובה לטענת התובע בעניין החתימה על המסמכים, טוענת הנתבעת 1 כי אומנם חתמה על המסמכים אך התובע הוא מי שערך אותם. לטענת הנתבעת בהקשר זה, התובע הוציא ממנה את חתימתה על המסמכים בתרמית. (נספח 5 לכתב התביעה המתוקן). עוד טענה הנתבעת 1 כי התובע עבר על תקנות הגנת הצרכן (פרטי חוזה הלוואה שאינה הלוואה בנקאית), התש"ן - 1989, אשר לדידה, חלות במקרה דנן וכי גם על פיהם חייב לעמוד העסק (נותן ההלוואה) בדרישה לקיום הסכם בכתב המכיל פרטים מדויקים ומפורטים אודות מועדי ההלוואה, פירעונם ושיעורי הריבית. לטענת הנתבעת 1 בסעיף 34 לתצהירה, היא אינה צריכה לפרוע סכומי כסף נוספים לתובע, הואיל ופרעה את סכומי ההלוואה בצירוף ריבית מירבית העולה על השיעור המותר לכאורה. דיון המסגרת המשפטית והנורמטיבית עקרון תום הלב, חוק החוזים [חלק כללי] 1973 סעיף 39 לחוק קובע כי: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג - 1993. אין מחלוקת כי הנתבעת 1 היא לווה על פי סעיף 1 לחוק ההלוואות המגדיר לווה: "לווה - למעט תאגיד". במובן שהחוק חל על יחידים. על פי הצעת החוק (הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג -1993, ה"ח 2172): "מוצע שהחוק יחול לגבי הלוואות הניתנות ליחידים, להבדיל מתאגידים ע"י גורמים שאינם מוסדות בנקאיים בפיקוח." אשר למעמדו של התובע על פי סעיף ההגדרות לחוק ההלוואות: כל נותן הלוואה הינו בגדר "מלווה" ככל שאינו תאגיד בנקאי, לפיכך אין חולק כי התובע, מהווה מלווה על פי החוק. ראו סעיף 1: ""מלווה" - מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א- 1981;" התובע טען אמנם כי לא מדובר בדרך עיסוקו אלא מדובר במספר עסקאות אקראיות של הלוואות - ודי בכך לטעמי כדי לבסס את המעמד של מלווה חוץ בנקאי, בפרט לאור גרסתו של התובע , לרבות לעניין החלטתו לגבות ריביות בגין ההלוואות שלא נפרעו במועדן. לא נותר אלא להביע תהייה לאור העובדה שהתובע בעצמו אינו מפרט את שיעורי הריבית , הסכומים בגינם חושבה הריבית ותקופת חיובי הריבית. מעבר לכך, לא שוכנעתי, כי התובע עסק בפעילות הנ"ל פעמים ספורות. גם לשיטתו התפרסה תקופה זו על למעלה משנה וחצי . ובשים לב לסכומי הכנסתו ממשכרות על פי הדוחות שהוא צירף לראיותיו - עסקינן בסכומי הלוואות העולות על הכנסה שנתית!, לו אכן לא היה המלווה בגדר מלווה שזה אחד מעיסוקיו , הרי שחזקה על התובע שלא היה מתקשה לזכור את סכומי ההלוואות במדוייק מועדיהם, היקף הכספים שניתנו ועוד. ואדגיש בהקשר זה כי ההלכה הפסוקה מורה כי מי שנתן הלוואה, יראו אותו כנותן הלוואה בדרך עיסוק, אלא אם יוכיח שלא כך הדבר; הווה אומר נטל ההוכחה על הטוען לתחולת סעיף 15 לחוק, היא על הנותן הלוואה ואפילו חד פעמית (וראו ע"א (ת.א - מחוזי תל-אביב) 07\4003, בס נ' אריה, פורסם במאגרים המשפטיים, בסעיף 26) (להלן: "ענין בס" אשר אושר בבית המשפט העליון). בקצירת האומר, הכלל הוא כי מי שנותן הלוואה יראו אותו כמי שנתן את ההלוואה בדרך עיסוק אלא אם יוכיח שלא כן הדבר, שהרי אז לא יחולו עליו החובה בדבר הסכם הלוואה בכתב לצד הוראות נוספות בענייננו, טען התובע כי אינו עוסק במתן הלוואות והמדובר ב"הלוואה חברית" שהרי ראה עצמו כ"חבר" וספק של הנתבעת 1. ברור כי אין בעצם היותו "חבר" וספק בלבד לשלול אפשרות היותו בנוסף מלווה כדרך עיסוק. התובע ידע כי אין לנתבעות בטחונות או אמצעים כספיים וכי חברות האשראי הבנקאיות לא תסכמנה להעמיד לנתבעת 1 הלוואה ולמרות זאת נתן הלוואה "חברית", כלשונו, נטולת ריבית. אלא שטיב ה"חברות" נותר בגדר תעלומה, ומה גם שאין מחלוקת שמשלב מסוים ואילך ,ביקש לגבות ריבית ההלוואות, ויתרה מכך, גם לגרסתו שלו בעדותו אין מדובר בהלוואה אחת אלא במספר הלוואות שהתפרסו על פני תקופה -ע 13 לפרטיכל שורות 8-12 "ניתן ללמוד שההלוואות היו לפי השיקים בין 10 ל-15 פעמים. זה נראה לי ממרץ 2008 עד חודש נובמבר 2008". מסקנה - לאור כל אלה אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל הרובץ עליו להוכחת היותו מלווה שנתן הלוואה שאינה בדרך עיסוק. אני קובעת כי התובע נתן לנתבעת 1 שורה של הלוואות ואף ביקש לגבות ריבית בשיעור שלא הוכח תמורתן. משכך עסקינן ב"מלווה" על פי החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות משקבעתי כי תחולת החוק אכן רלוונטית לענייננו, עובר נטל ההוכחה לפתחו של התובע להוכיח כי עמד בהוראות חוק ההלוואות. נטל בו לא עמד . על סמך קביעה זו, כי מדובר בהלוואה במסגרת עסקית, לכאורה כרוכה הלוואה שכזאת בריבית ששיעורה לא הוכח בפני אלא שיתרת החוב הבלתי נפרעת של ההלוואות בצירוף ריביות בשיעור עלום באה לידי ביטוי בהסכם מספר 2 הנוקב בסכום חוב של 266,932 ₪ ל22.3.2009 ובטיוטות ההסכמים שצירף התובע אשר לא נחתמו בגידרם מודה הנתבעת 1 בחוב כולל של 310,000 ₪ בפריסה לתשלומים חודשיים של 5000 ₪ לחודש - כלומר לכ-5 שנים . שוב חוב עלום - קרן בצירוף ריבית . מסקנה - התובע מלווה חוץ בנקאי הנכנס בגדר הוראות החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות משקבעתי כי התובע נכנס לגדרי החוק האמור, עליו לעמוד בתנאים אשר הציבו החוק והפסיקה על מנת שתעמוד לו עילת תביעה ובכלל זה - קיומו של מסמך בכתב - אשר לא הוצג; כמו כן עליו לעמוד בחובת גילוי ביחס לסכום ההלוואה, שיעור הריבית, תקופת ההלוואה ועוד. בענייננו אני קובעת כי ההסכמים שצירף התובע לתצהיריו הם הסכמים מאוחרים למתן ההלוואות במסגרת "מחזור הלוואות" או מחזור המחאות לפרעון הלוואות שלא נפרעו, הם כוללים ריבית ששיעורה וסכומה אינו ידוע.. חוק ההלוואות - הוראות מהותיות בלתי ניתנות להתניה מטרתו העיקרית של חוק ההלוואות להסדיר הריבית הנגבית בהלוואות חוץ בנקאיות, קרי הלוואות ב"שוק האפור", ולקבוע שיעור מירבי לריבית ההלואות. ראו הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג -1993, ה"ח 2172: "עניינו העיקרי של החוק המוצע הוא ריבית הנשך הנגבית בהלוואות שאינן בנקאיות והניתנות במה שקרוי "השוק האפור". עד כה היתה הימנעות מלהתערב בדרך החקיקה, בפעילות כלכלית זו מחמת שתי סיבות עיקריות: האחת, שבדרך זו מוענקות הלוואות לאנשים שהמערכת הבנקאית אינה מוכנה לתת להם אשראי בשל העדר בטחונות מספיקים, וכן שתנאי האשראי בשוק זה משקפים את רמת הסיכון הגבוהה; הסיבה השנייה היתה, שקביעת שיעור מרבי של ריבית יש בה התערבות יתר בחופש ההתקשרות, ושניתן להסתפק בקביעה של חובת גילוי נאות של תנאי ההלוואה, לפי דיני החוזים. בנוסף לכך, נראה היה כי ניתן למצוא סעד בבתי המשפט על פי הנורמות הכלליות של דיני החוזים בעניין עושק והעדר תום לב. המציאות ראתה מקרים קשים שלא מצאו פתרון נאות במסגרת המשפטית הקיימת, ובתי המשפט וראשי ההוצאה לפועל מצאו עצמם חסרים כלים משפטיים מתאימים למניעת תופעות קשות." (הדגשות שלי, כ.ל) ההעדר מסמך בכתב -המשקף את תנאי הלוואה וסכומה - להבדיל מנספחי התביעה שאינם עונים על דרישה זו סעיף 2 לחוק ההלוואות קובע כי: "חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב." . בענייננו , אין מחלוקת קיים מסמך בכתב. והצדדים גם אינם חלוקים באם ניתנה הלוואה. חובת הגילוי סעיף 3 לחוק ההלוואות קובע חובת גילוי מלא ללווה בחוזה. בין היתר על החוזה לכלול: פרטי ההלוואה לרבות שמות מלווה ולווה ומעניהם, סכום ההלוואה, הסכום שקיבל הלווה בפועל, תקופת ההלוואה וסכומי התשלומים לפירעון ההלוואה ומועדם בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום לפי הידוע בעת חתימת החוזה. . (א) מלווה, העומד לחתום על חוזה הלוואה עם לווה, יתן לו עותק ממנו והזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימתו, וכן ימסור לו עותק חתום ממנו לאחר החתימה. (ב) חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של הפרטים האלה: (1) שמות המלווה והלווה, ומעניהם המלאים; (2) סכום ההלוואה; (3) הסכום שקיבל הלווה בפועל; (4) שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פרעון ההלוואה; (5) בהלוואה בריבית משתנה - מרכיבי הריבית המשתנה, העקרונות לשינוי שיעור הריבית, מועד השינוי או האירועים שבעקבותיהם ישונו השיעורים; (6) בהלוואה צמודה למדד או לבסיס אחר - (א) סוג ההצמדה ושיעורה, ובסיס ההצמדה ומועדו; (ב) הרכיבים שעליהם חלה ההצמדה; (7) ציון כל התוספות שאינן מנויות בפסקאות (4) עד (6), תוך פירוט סכומיהן; (8) שיעור העלות הממשית של האשראי; (9) תקופת ההלוואה, וסכומי התשלומים לפרעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה; (10) הצעדים, על פי הדין ועל פי החוזה, שרשאי המלווה לנקוט בשל אי- תשלום במועד, לרבות העמדת הלוואה לפרעון מיידי, והתנאים לנקיטת צעדים אלה; (11) שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה; התובע לא עמד ולו במקצת החובות הרובצות לפתחו לצייון סכומי הלוואה קרן , תנאי ההלוואה , שיעור הריבית , סכומי פיגורים, ריבית פיגורים וכו. סדרי דין - סף פרוצדורלי סעיף 8 לחוק קובע סדרי דין מיוחדים למקרים בהם מבקש המלווה להגיש תובענה נגד הלווה בבית המשפט או לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל כאשר גדר המחלוקת הינה ההלוואה שניתנה. על המלווה מוטל הנטל לעמוד בדרישות הוראות חוק ההלוואות, כאמור. סעיף 8 מורה בזו הלשון: "8. (א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי הענין. (ב) בתובענה או בקשה כאמור בסעיף קטן (א) יציין המלווה את הסכום שתשלומו נדרש ואת אופן חישובו, וכן פרטים אלה: (1) כל הפרטים שיש לגלותם לפי סעיף 3(ב); (2) התשלומים ששילם הלווה לפרעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום; (3) יתרת החוב במועד הגשת התובענה; (4) התשלומים שבפיגור, וסכומי הריבית וריבית הפיגורים ביחס אליהם שנצברו עד למועד הגשת התובענה; (5) כל סכום שמועד פרעונו הוקדם, וסכום הריבית ביחס אליו שנצבר עד למועד הגשת התובענה; (6) כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר." בהקשר זה מפנה לע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי : " דווקא אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור... לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק, וחובתנו לעמוד על משמר זה.... אך כל שקבע המחוקק באשר לחובות המלווה כלפיהם צריך להישמר ללא פשרות....". (הדגשה שלי, כ.ל). וכן: "... יש ליתן נפקות ומשנה עידוד לתכלית החוק, על-ידי פרשנות מקפידה ומחמירה של הוראותיו". בענייננו, כאמור, אין חולק כי "חוזה הלוואה" בסמוך או בד בבד עם מתן הלוואה או כל אחת מההלוואות לא בא לעולם. בהקשר זה ראו הלכת בס (סעיף 20): "בהתאם לסעיף 8 לחוק, המסמך היסודי שעל מבקש הביצוע לצרף ולהציג הינו חוזה ההלוואה. חוזה ההלוואה הוא זה שיוצר את חיוב הנתבע במסגרת עיסקת היסוד, ובהעדרו, לכאורה לא קמה עילה לפי עיסקת היסוד." ובהמשך: "...אם מצאו בתי משפט להקל בנושאים אחרים בנושא דרישת הכתב באופן זה או אחר - לא ראוי כי ייעשה כן, בחוק דנן. יש לראות את דרישת הכתב בפן המהותי על כל המשתמע מכך. " מן המקובץ עולה כי התובע לא ביסס תביעתו לעניין מתן הלוואה/ות והסכום לו הוא זכאי בפרעונה/נן על דרך עמידה בתנאים הדרשים בהתאם לחוק ההלוואות. לא למותר להתייחס בהקשר לאחיזת התובע בצ'קים אותם הגיש לביצוע לסעיף 11 לחוק הסדרת הלוואות כאמור : "נפתח נגד הלווה הליך בבית משפט או בהוצאה לפועל לביצוע שטר שחתם הלווה בקשר לחוזה הלוואה, יהיו זכויות האוחז בשטר כפופות להוראות חוק זה כאילו היה המלווה, אלא אם כן הוכיח האוחז בשטר כי הוא אוחז בו בתום לב ובעד תמורה, וכי הוא לא ידע שמקור השטר בחוזה הלוואה כאמור." משכך, ברי כי חל בענייננו חוק ההלוואות. בעניין זה ראו סעיף 19 לע"א 4003/07 ארנון בס נ' אברהם אריה ואח' (להלן: "עניין בס"): "עילה שטרית רגילה לחוד ועילה שטרית הנסמכת על הלוואה לפי החוק לחוד. דהיינו, המחוקק קבע כי ככל שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, שהחוק חל עליה - לא מדובר בעילה שטרית רגילה המנותקת מעיסקת סוד, אלא בית המשפט יבחן גם את עיסקת היסוד. ודוק, עיסקת היסוד לא אמורה להתברר נוכח טענות הגנה המוכרות כנגד עילה שטרית, שאזי על הנתבע לשכנע את ביהמ"ש כי קמה לו עילת הגנה נוכח עיסקת היסוד. מעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר שהחוק חל עליה - עיסקת היסוד היא הנדונה, ראשית לכל, בפני בית המשפט, ולכן הורה המחוקק כי על התובע, כחלק מעילת תביעתו, לצרף את המסמכים הקשורים לעיסקת היסוד, תוך פירוט מלא של מכלול הפרטים הקשורים להלוואה. בהתאם בית המשפט יבחן את עיסקת היסוד, ויברר אם אכן בהתאם לה ובכפוף להוראות החוק, רשאי התובע להיפרע מהנתבע את השטרות נשוא הבקשה לביצוע." (הדגשה שלי, כ.ל). מהימנות הצדדים. אבהיר כי כפי שפירטתי לעיל , בשים לב לעובדה שהתובע לא עמד בחובות הגילוי הרובצות לפתחו על פי החוק הרי שהוא בגדר מי שגילה טפח והסתיר טפחיים. יחד עם זאת בהחלט שוכנעתי כי היחסים מלכתחילה בין הצדדים החלו על רקע חברי ויחסי ספק לקוח בבית הדפוס של התובע. כן שוכנעתי כי יחסים אלה גלשו בצוק העיתים ומשלא פרעה הנתבעת את ההלוואות הראשונות ליחסי לווה מלווה. התובע, ייתכן על רקע העובדה שאינו מומחה כנותן הלוואות וייתכן ומסיבות אחרות השמורות עימו לא גילה את מלוא פרטי ההלוואות , קרן , ריביות , שיעורי ריבית וכו. בהחלט שוכנעתי בהקשר זה כי התובע ביקש לגבות ריביות בשיעורים שונים . שיעורים אשר לא נשא בנטל הרובץ לפתחו להוכחתם. ואין חולק כי הנטל לעניין זה על התובע רובץ. ראו ע"א 1259/05 עג'מי נ פואנקינוס פורסם במאגרים ב5.10.2006 עדותה של הנתבעת מאידך ; נגועה בחוסר אמינות בוטה. הנתבעת טענה לפרעון , לתשלום של כמליון ₪ לתובע על חשבון ההלוואות שהעניק לה אלא שלא המציאה ולו בדל של ראיה להוכחת טענתה זו . לא למותר להדגיש כי ספחי צ'קים שאינם מעידים על פרעון לתובע אין בהם ולא כלום לתמוך בטענת הפרעון של הנתבעת. התרשמתי שגרסת הנתבעת 1 בסוגיות המהותיות לאורך ההליך לא הייתה אינה עקבית, אינה אמינה ומצביעה על העדר מהימנות, ולמעשה על הגנת בדים. הנתבעת 1 לא תמכה גרסתה בחוות דעת חשבונאיות אשר היו יכולות לסייע בעדה בדבר החזרים מופרזים לכאורה שהעבירה לתובע אם בכלל. הנני מכריעה כי הגנתה של הנתבעת, לפרעון הלוואה ותשלום הרבה מעל ומעבר לפרעון כאמור הינה הגנת בדים. מנגד , ובשים לב לסכום ההלוואה/ות שאומנם לא הוכח על ידי התובע , הנתבעת בעדותה אישרה קבלת הלוואה בסכום של כ200,000 ₪ קרן - סעיף 9 לתצהירה. טענתה לפרעון בסכום שלא הוכח כאמור מהווה טענת הודאה והדחה. בכגון דא לא נותר אלא לצטט דיון וליבון המצב המשפטי בפסק דין קודם שניתן על ידי החתומה מטה לעניין נטל השכנוע בטענת פרעון: "ההלכה היא שדיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי. "בקבעם מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע, הולכים דיני הראיות אחר המשפט המהותי. כל אימת שבעל דין סומך על הלכה מהלכות המשפט המהותי, עליו הראיה שנתקיימו אותן העובדות בהן מתנה 'הלכתו' את מתן מבוקשו: ע"א 642/61, פד"י, כרך טז, ע' 1000, 1005, [5]. מכאן שמי שבא לבית-המשפט בתביעת שטר, עליו הראיה שנתקיימו במסמך כל היסודות המנויים בסעיף 3 לפקודת השטרות, שבלעדיהם אין הנתבע חייב. ואילו נתבע המתגונן בטענת פירעון, מבקש לפטור עצמו מן החבות ועליו להוכיח שפרע, שאם לא עשה כן, אינו פטור: ע"א 642/61, ....... (ע"א 6641/66 שפיר ואח' נ' קליבנסקי ואח', פ"ד כא (2) 358).   "על פי עקרונות כלליים, חייב הטוען שפרע- עליו הראיה, ואף בשטר כך. טענת הפירעון צריכה לטיעון מפורש בכתב הטענות. על פי סעיף 51(ד) לפקודה, אוחז שגבה שטר, חייב למסור את המסמך 'מיד' למי שפרע לו. לכן עשויה החזקת שטר בידי החייב לשמש ראיה לפירעון; ולהיפך, החזקת המסמך בידי האוחז סותרת את טענת הפירעון. ואולם אין זו, כמובן, ראיה חותכת שאין אחריה ולא כלום. פעמים יש ויחסי אימון שוררים בין הצדדים וחייב שפרע משאיר את השטר בידי האוחז. אמנם אין דרכו של עולם לנהוג כל וחייב שפרע ואינו דואג לקבל שטרו בחזרה מסתכן בכך, שייכשל בהוכחת הפירעון. אבל אם יש בידי החייב הסבר על שום מה שטר שנפרע לא הוחזר לו, לא מן הנמנע שבית המשפט ישוכנע כי השטר נפרע, אף על פי שהמסמך עודנו מצוי בידי האוחז" (זוסמן שם 322-321).   ובהמשך, "אין צריך לומר שאם הסכום שנפרע שנוי במחלוקת, על הנתבע הטוען לפירעון להוכיח מה סכום פרע. לפיכך, אם טען הנתבע שפרע את השטר במלואו והוכיח שפרע משהו, אבל לא הוכיח מה סכום פרע, מחייבים אותו בתשלום השטר, כי לא יצא ידי חובת ההוכחה" (זוסמן שם 322). (תא (ת"א) 40344/07 עופרי עמי נ' אופק יריב - מאגר נבו 15.03.2009  זאת ועוד, טענת פירעון  במהותה טענת הודאה והדחה היא, משכך, הנטל מוטל על הטוען אותה. נטל זה , כבד אף יותר מהרגיל מקום שהשטרות או השיקים (שנטען כי נפרעו) נותרו בידי התובע ולא הוחזרו כנגד הפירעון. הכרעה לאחר עיון ומעמיק בתיק ובבחינת כל המסמכים שהוגשו אני קובעת כדלקמן: אשר לסכום הלוואה - מאחר והתובע טען להלוואה בסכום של 220,000 ₪ אלא שלא הרים הנטל להוכחת סכום ההלוואה ומועד ההלוואה , אלא שהנתבעת הודתה בקבלת הלוואה בסכום של 200,00 ₪ הרי שזה סכום ההלוואה המוכח בפני בית משפט זה. תאריך מתן ההלוואה לא הוכח!. לעניין טענת הפרעון של הנתבעת - הנתבעת טענה כי שילמה למעלה ממליון שח לפרעון הלוואה אלא שלא הרימה הנטל ולא עמדה ולו במקצת חובת הראייה להוכיח פרעון כלשהו. המסקנה המתבקשת היא כי זולת הסכום בקבלתו הודה התובע בסך של 11,500 ₪ לא שילמה כל סכום. מסקנה אריתמטית בשים לב לנטל השכנוע והראיה הרובץ על כל אחד מהצדדים : בגין הלוואה קרן בסך של 200,000 ₪ שולם סכום נקוב של 11,500 ₪. היתרה לתשלום בהתעלם משעור הריבית: 188,500 ₪. אין מחלוקת כי השיקים נרשמו על ידי הנתבעת 1, וכי השיקים ניתנו לפירעון ונתקבלה תמורה במזומן בגינם. עם חתימתה על הסכם מספר 2 , למעשה, הודתה הנתבעת 1 בעילה השיטרית. אלא שכפי שקבעתי , חל בענייננו החוק להסדרת ההלוואות. השאלה הדרושה להכרעה בשלב זה היא מה גורלה של הלוואה שניתנה כעיסקת הלוואה חוץ בנקאית בנסיבות בהן לא עמד התובע בדרישות החוק לעניין זה . לרבות לעניין שיעור הריבית שראוי לחייב בו את הנתבעת אם בכלל, והתקופה בגינה חבה הנתבעת בריבית כאמור . בעניין זה אצטט את פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת ב(עא (נצ') 1259/05 " הוכח בפני בית המשפט קמא כי המערער לא פירט את תנאי ועלות ההלוואה בכתב, כפי שדורש סעיף 3 לחוק, בעת מתן ההלוואה, ואף כאשר ניתנה לו הזדמנות במהלך המשפט להציג בפני בית המשפט עובדות מדויקות בנוגע לסכומי הלוואות ופרעונן, לא עשה המערער דבר בכדי להציג מסד נתונים זה. ...................... הלוואת הכספים למשיב נעשתה במסגרת עיסוקו של המערער, למרות זאת, לא מצא המערער לנכון להציג בפני בית המשפט את מסמכי הנהלת החשבונות ודיווחיו למס הכנסה/מע"מ. בנסיבות אלה, ............, רשאי היה בית המשפט להסיק כי עלות האשראי שנגבתה מן המשיב עלתה על השיעור המירבי הקבוע בחוק. סעיף 9 לחוק מאפשר לבית המשפט לבטל חוזה הלוואה שאיננו עומד בתנאי החוק, או לשנותו במידה הנדרשת כדי להתאימו להוראות החוק. אין חולק כי בפני בית המשפט קמא לא הונחה תשתית עובדתית ראויה שאיפשרה שינוי תנאי ההלוואה והתאמתם לחוק, שכן לא הוכח מהו הסכום שנתקבל בפועל באמצעות ההלוואות, ומהו שיעור הריבית שנגבה עבורו. " בדומה למקרה שנדון בפסק הדין בעא (נצ') 1259/05 , במקרה שבפני אומנם רשאי בית המשפט לבטל את חוזה/י ההלוואה או לשנותם במידה הדרשת לצורך התאמה לדרישות החוק אלא שלא הונחה תשתית עובדתית ראויה שמאפשרת שינוי תנאי ההלוואה והתאמתם לחוק, שכן גם אם אניח מתן הלוואה בסכום של 200,000 ₪ כסכום שנתקבל בפועל באמצעות ההלוואות,לא הוכח מועד מתן ההלוואות, והתובע לא המציא ראיות להוכחת שיעור הריבית המירבית המגעת לו לו על החוק להסדרת הלוואות כאמור. בהקשר זה אני מוצאת לנכון לאמץ גם את פסיקת בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א)1834/06 קי גי צ'ינג' בע"מ נ בס ארנון לאמור "משאין חוזה בכתב בנמצא אין ולא היה מקום להתבסס על טיעון בדבר חוזה בעל פה. את זאת ביקש המחוקק למנוע .דהייהו המחוקק ביקש למנוע כל טענה להסכם בעל פה מבלי שצויינו כל פרטיה בכתב" ראו בהשוואה ע"א (תא) 42148-08-10גרשמן נ עינרם פורסם במאגרים ב23.10.2011 התוצאה היא, שעם ביטול הסכמי ההלוואה,רשאי בית המשפט לחייב את הנתבעת בריבית בהתאם לחוק החוק אלא שהתובע לא עמד בנטל הראיה להוכחת סכומי החוב שהוא זכאי לקבלם, אם תערך התאמה לדרישות החוק, " ראו בהשוואה (עא (נצ') 1259/05 סאלח עג'מי נ' פואנקינוס טל מוריס - מאגר נבו 05.10.2006) לשון אחרת ; הנטל הנוסף הרובץ על התובע המלווה הוא להוכיח את שיעור הריבית לו הוא זכאי במסגרת הדין. התובע במקרה שבפני לא עמד בנטל זה. עינינו הרואות, מצד אחד הובהר חד וחלק כי התובע נהג ליתן לנתבעת 1 הלוואות חוץ בנקאיות אלא שלא עמד בנטלים הרובצים לפתחו על פי החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.משלא עמד בנטל כאמור , הנחת היסוד היא כי ביקש לגבות ריבית העולה על השיעור המותר על פי החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. בבחינת הסכם בלתי חוקי. 48."הסמכות לביטול הסכם ההלוואה מהיבט חופש החוזים ובהתייחס להסכמים המאוחרים למתן ההלוואה שצרף התובע לכתבי בי דין מטעמו בגידרם מודה לכאורה הנתבעת בחבות בסכומים העולים על סכום ההלוואה קרן בהתייחס לחופש ההתקשרות בחוזים, אין חולק כי עסקינן בעקרון מוכר ומכובד. יחד עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית הקבוע בו הינו או חריג וזועק לשמיים, או עלום ובלתי מוכח במובן שאינו עומד בדרישות החוק - שכן לא הועלה על הכתב באופן חד משמע., עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, "כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית ולו במחיר של פגיעה בעקרון חופש ההתקשרות בחוזים, על מנת שלא יימצא בית המשפט נותן ידו להתקשרות בלתי מוסרית, שתנאי העוול שבה זועקים לשמיים" ( ראו שם. בה.פ 503/93 (ת"א). סע' 31 לחוק החוזים מסייג את הבטלות המוחלטת ומאפשר לבית המשפט אם ראה שמן הצדק לעשות כן, לפטור צד לחוזה מחובת ההשבה ואף לאכוף לעיתים את קיומו של החיוב שכנגד.  במסגרת זו יכול בית המשפט לשקול את כלל נסיבותיה של העסקה בשאיפה למנוע מחוטא לצאת נשכר ולעמוד על עשיית צדק בין הצדדים המעורבים. במסגרת זו יכול להביא בית המשפט בחשבון את מעמדו של התובע כאוחז כשורה. לאור העובדה שהוכח בענייננו שהתובע איננו אוחז כשורה בצ'קים נשוא התביעה השטרית המקורית - בין היתר, גם איננו תם לב, כאמור לעיל בשים לב לעובדה שביקש לגבות ריבית בהוכחת שיעורה המותר- במסגרת הדין לא עמד - וכי הריבית על ההלוואה שביקש לגבות על פי ההסכמים המאוחרים הינה ריבית שלא נוכחתי כי עומדת היא בדרישות הדין , הרי שהייתי מגיעה לאותה תוצאה אליה הגעתי גם בדרך זו, היינו- ביטולו של הסכם ההלוואה והשבה כאמור לעיל. ראו דיון בנושא בפסק דיני ב(תא (ת"א) 40344/07 עופרי עמי נ' אופק יריב - מאגר נבו 15.03.2009) ביטול הסכמי ההלוואות בהתאם לסעיף 9 לחוק ההלוואות מוקנית לבית המשפט הסמכות להורות על ביטולו של הסכם ההלוואה. סע' 9 לחוק קובע כדלקמן: "(א) ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5, 6 או 7, ...יורה בית המשפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן הזדמנות לצדדים להשמיע את טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכול במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק ולפי העניין. במקרה דנן - עסקינן בהפרת הוראת סעיף 8 לחוק שאינו מאוזכר בסעיף 9א) הנ"ל אלא שהמענה לדעתי מצוי בסעיף 9ב) לחוק לאמור : "(ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א)...רשאי בית המשפט ....לצוות על השבת של כל סכום שקיבל המלווה מן הלווה שלא בהתאם להוראות חוק זה, לחייב את המלווה בהוצאות שנגרמו ללווה, וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות העניין". במשמע, על פי סעיף 9ב לחוק, מוסמך ורשאי בית המשפט לצוות על השבת כל סכום שקיבל לווה ממלווה שלא בהתאם להוראות החוק, וכן ליתן כל הוראה אחרת שימצא אותה צודקת. לכאורה, יכולה הייתי להסתפק בהפחתת הריבית לשיעורים המרביים המותרים לפי החוק וזאת על מנת לאזן את ענייניהם של הלווה מחד והמלווה מאידך. לאור כל האמור לעיל, מאחר והסכם ההלוואה - הבלתי כתוב באשר הוא , מנוגד מעצם העדרו של הסכם בכתב מפורט המגלם עמידה בחובת גילוי - להוראות חוק ההלוואות החוץ בנקאיות, ומאחר ובכל מקרה לא הרים התובע הנטל להוכיח אחרת, הנני מורה על ביטולו של הסכם/מי ההלוואה/ות בין הנתבעת 1 לבין המלווה התובע. לאור ביטולו של חוזה/י ההלוואה/ות, ועל מנת  שהלווה לא יתעשר מההסכם הבלתי חוקי שהיה צד לו, על כל צד להשיב לצד האחר את מה שקיבל לפי ההסכם. אשר לשיעור הריבית אם בכלל לו זכאי התובע בגין הלוואה שאינה מוכחשת: לכאורה, יכולה הייתי להסתפק בהפחתת הריבית לשיעורים המרביים המותרים לפי החוק וזאת על מנת לאזן את ענייניהם של הלווה מחד והמלווה מאידך. אלא שמסקנתי היא כי התובע ביקש לגרוף רווחים לא מוצהרים לא מוכחים ושמכך החזקה היא שגם בלתי חוקיים בגין הלוואה שלא הוכחשה על ידי הנתבעת. יפים לעניין זה הדברים המובאים בת.א. (ת"א) 57846/06 אלדד קוטב סחר בע"מ נגד דה פילוסוף אורנה, (מיום 14.5.2008). שם פסק כבוד השופט פרידלנדר, כי "לכאורה היה מקום להסתפק בהפחתת הריבית לשיעורים המרביים המותרים לפי החוק. אולם, לו כך נעשה, הייתה התובעת ומלווים חטאים שכמותה יוצאים נשכרים, והיה קיים להם תמריץ להמשיך ולחטוא, לפי "שיטת המצליח": אם לא ייתפסו - יקצרו את פרי עוולתם, אם ייתפסו - עדיין יזכו בתשואה נאה על השקעתם הפיננסית, בדמותם של הפרשי ריבית חוקית מרבית על הקרן." לפיכך, ומשיקולי צדק ושיקולי מדיניות משפטית בהקשרים של השבה ובכלל, היה מקום להורות על ביטולו של החוזה הבלתי חוקי מכל וכל, ולא רק להתערב בשיעורי הריבית החורגים. "יידעו נא המלווים כי באי קיום הוראותיו של חוק ההלוואות - הם מסתכנים לא רק בהקטנת הרווח מן העסקה, אלא אף בחסרון כיס עקב ביטולו המלא של החוזה הבלתי חוקי" (סע' 14-16 לפסק הדין). לאור כל האמור לעיל, מאחר והסכם ההלוואה - הבלתי כתוב באשר הוא , מנוגד מעצם העדרו של הסכם בכתב מפורט המגלם עמידה בחובת גילוי ובשיעור הריבית המותר בהלימה מלאה - להוראות חוק ההלוואות החוץ בנקאיות, ומאחר ובכל מקרה לא הרים התובע הנטל להוכיח אחרת, ומשהוריתי על ביטולו של ההסכם ההלוואה ועל מנת  שהלווה מחד ומהלוואה מאידך לא יתעשר מההסכם הבלתי חוקי שהיה צד לו, על כל צד להשיב לצד האחר את מה שקיבל לפי ההסכם. סוף דבר בנסיבות אלו, התוצאה הינה כי מחייבת את הנתבעות 1 ו-2 ביחד ולחוד לשלם לתובע את הסך של 188,500 ₪ בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד מיום פתיחת תיקי ההוצאה לפועל לביצוע השיקים נשוא תיקי ההוצאה לפועל המקושרים ועד התשלום בפועל בנוסף , מחייבת את הנתבעות 1ו-2 ביחד ולחוד בתשלום האגרות והוצאות העדים בהם נשא התובע כפי שהוצאו בפועל בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד מיום הוצאתם ועד התשלום בפועל בהתחשב באמור לעיל, ולאחר ששקלתי גם את משך ניהול ההליך, היקף המסמכים שהוגשו במסגרתו ומספר הדיונים, ולאור ההלכה הפסוקה בדבר פסיקת שכר טרחה ראלי סביר (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתוף לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רישיונות יבוא-משרד התעשייה והמסחר. מחייבת את התובעת לשלם לנתבע 2 את הוצאות המשפט ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 58,500 ש"ח ₪ בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד החל מהיום ועד התשלום בפועל.הלוואה חוץ בנקאיתבנקערבותהלוואה