מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערבות אישית של בעלי מניות על חובות חברה משפחתית: רקע כללי: 1. השאלה העיקרית העומדת להכרעה בתביעה זו, הינה שאלת חיובם האישי של בעלי המניות בחברה משפחתית בחובותיה של החברה שבבעלותם, בין מכח דוקטרינת הרמת המסך, ובין מכח אחריותם האישית על פי דיני החוזים או דיני הנזיקין. עוד עומדות להכרעה שאלת עצם חיובה של הנתבעת בחוב הנתבע, ואחריותם האישית של הנתבעים 2 ו- 3 מכח הסכם ערבות אישית לחיובי הנתבעת. 2. התביעה התבררה בפני כב' השופט א.שחורי, אשר לא עלה בידו ליתן פסק דין בתקופה הקבועה בסעיף 15(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984. בתאריך 15.7.12 נתנו בעלי הדין הסכמתם למתן פסק דין על בסיס כתבי הטענות, הראיות וסיכומי הצדדים. פסק הדין ניתן על ידיי, בהתאם לתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ולאור הסכמת הצדדים כאמור. 3. הרקע העובדתי שאינו שנוי במחלוקת הינו, בתמצית, כדלקמן: הנתבעת 1 (להלן:"הנתבעת" או "החברה") הינה חברה משפחתית העוסקת בעבודות בניה ופיתוח. הנתבע מספר 2 (להלן:"קאסם") מחזיק ב- 75% מהון מניותיה של הנתבעת ובעל זכות החתימה בחברה. הנתבע מספר 3 (להלן:"סלימאן") בנו של קאסם, הינו מנהל בחברה ובעל 25% מהון מניותיה. בתאריך 26.9.06 נחתם בין התובעת לנתבעת הסכם לביצוע עבודות הגינון בפרויקט שביצעה הנתבעת עבור משרד הבינוי והשיכון, בשכונת נאות מוריה בעכו, הכולל את שצ"פ 12ד' שצ"פ 4 ושצ"פ 52 (להלן:"ההסכם"). עבודות הגינון וההשקיה נושא ההסכם בוצעו על ידי התובעת בתקופה שבין אוקטובר 2006 למאי 2007. במהלך ביצוע העבודות, הוגשו לנתבעת שני חשבונות ביניים, בתאריכים 31.1.07 ו- 30.3.07. החשבונות אושרו והנתבעת שילמה לתובעת סך של 45,190 ₪ בשני שיקים שזמן פרעונם היה 29.7.07. פרט לתשלום בסך 45,190 ₪ לא שולם לתובעת כל סכום נוסף בגין העבודות שביצעה. בתאריך 4.7.07 מסרו הנתבעים לתובעת שיקים דחויים על סך 50,000 ₪ כל אחד, שזמני פירעונם 29.10.07 ו- 29.11.07 אולם השיקים חוללו באי פירעון. בתאריך 31.5.07 מסרה התובעת לנתבעים חשבון סופי על סך 355,653 ₪. 4. הנתבעים מכחישים את החוב הנטען. לטענתם, מיהרה התובעת להגיש תביעה במקום לדאוג לאישור חשבון סופי מול הגורמים המוסמכים מטעם הנתבעת. ביחס לאחריותם של הנתבעים 2 ו- 3 טוענים הנתבעים, כי במהלך שנת 2006, בעת ההתקשרות עם התובעת, עמדה הנתבעת בכל התחייבויותיה כלפי ספקיה, ורק בשנת 2007 נקלעה לקשיים כספיים, כך שבעת ההתקשרות לא ניתן היה לדעת שהנתבעת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. כן טוענים הנתבעים, כי מעולם לא התחייבו בכתב או בעל פה, כלפי התובעת, להיות ערבים באופן אישי לחובות הנתבעת. 5. לטענת התובעת, בעלי השליטה בחברה התובעת ובחברה הנתבעת הסכימו להיות ערבים באופן הדדי, להתחייבויות החברה שבבעלותם. בשם הנתבעת חתם על ההסכם סלימאן, אשר בנוסף חתם גם כערב לתשלום תמורת החוזה, ומצד התובעת חתם שוכרי כערב להתחייבויות התובעת כלפי הנתבעת. הנתבעים מכחישים, כאמור, את חבותם האישית, אך קודם שאדון בשאלת החבות האישית של בעלי המניות, עלי להכריע בשאלת חבותה של הנתבעת עצמה, המוכחשת אף היא. חבות הנתבעת: 6. על פי ההסכם, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת כל סכום שיאושר על ידי המזמין בניכוי 15% רווח קבלני, למעט הסכומים שיאושרו בגין ביצוע העבודות המפורטות בסעיף 0141020001 לכתב הכמויות. כמפורט בהסכם, היה על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים המגיעים לה בתוך 90 יום מיום אישור החשבון על ידי המזמין. 7. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 10.3.08 אישר בא כח הנתבעים כי "החברה חייבת", וכי "אין בעיה עם החשבון" אלא שהחברה נקלעה לקשיים (ראו בעמוד 1 לפרוטוקול שורות 1 ו- 9). למרות זאת, בהמשך, הכחישו הנתבעים מכל וכל אף את חבותה של הנתבעת. קאסם היה בעל זכות החתימה היחיד בחברה - כך על פי עדותו בסעיף 2 לתצהירו. בהתאם לתשובתו לשאלה 32 בשאלון, היה גם אחראי על הצד הכספי בחברה. יחד עם זאת, אין בפי הנתבעים טענה לפיה חסר ההסכם כל נפקות לאור העובדה שנחתם על ידי סלימאן ולא על ידי קאסם. הנתבעים ראו בהסכם הסכם מחייב. משכך, פטורה אני מלדון בשאלת ההרשאה שניתנה לסלימאן לצורך חתימה על ההסכם בשם החברה. 8. בתאריך 29.4.07 מסרה התובעת לנתבעת חשבון טרום סופי על סך 301,825 ₪. החשבון נבדק, לטענתה, על ידי מהנדס הפרויקט מטעם הנתבעת מר עלי קבלאן ומתוכו אושר סכום של 247,189 ₪ לתשלום. לתמיכה בטענה זו מפנה התובעת לעדותו של מנהלה ולתיקונים שביצע קבלאן על החשבון בכתב ידו (נספח ז' לתצהיר שוכרי). אף שהחשבון אושר בחלקו, לא שולם. לטענת התובעת, יתרת חובה של הנתבעת קרובה מאוד לסכום שאושר לנתבעת לתשלום על ידי משב"ש עבור עבודות הגינון, ואשר שולם לנתבעת לפי חשבון סופי מספר 15 (נספח י' לתצהיר שוכרי). 9. הנתבעים מאשרים כי חשבון סופי הוגש בתאריך 31.5.07. לטענתם, מאחר ומדובר בחשבון סופי, חפצה הנתבעת לבצע בדיקות מטעמה, על מנת לאמת את הטענה שהתובעת השלימה את ביצוע העבודות בהתאם להסכם, אולם למצער, בטרם הספיקה לעשות כן, מיהרה התובעת להגיש תביעה זו, ובכך גרמה לנתבעים נזק רב. בסיכומים מטעמם, מפנים הנתבעים לעדותו של קאסם, הנתבע 2, אשר העיד כי אין באפשרותו לדעת אילו עבודות הושלמו, ועוד העיד, כי לא הוגש חשבון סופי אלא כתב כמויות בלבד. עוד טוענים הנתבעים, כי העובדה שעיריית עכו אישרה כי קיבלה את השטח כשהוא מסודר ותקין, לשביעות רצונה, אין בה כדי להעיד על השלמת העבודות על ידי התובעת. מזמין העבודה היה משרד הבינוי והשיכון, והוא ששילם תמורתה. המזמין אמנם שילם את תמורת העבודות, אך שמר לעצמו ערבויות טיב בשיעור לא מבוטל. מטיעוני הנתבעים לא ברור אם הערבויות נשמרו למשך שנה או שלוש שנים מיום אישור ההסכם הסופי. 10. התובעת הציגה, באמצעות מנהלה מר שוכרי אבו רומי (להלן:"שוכרי"), את החשבון הטרום סופי שהוגש על ידיה, נספח ז' לתצהיר שוכרי, ואת החשבון הסופי, נספח ט' לתצהירו. על פי עדותו של שוכרי, אושר החשבון הטרום סופי, בחלקו, על ידי המהנדס קבלאן, מטעם הנתבעת. עדותו זו של שוכרי לא נסתרה. מעיון בנספח ז' עולה כי אכן נרשם ביחס לכל סעיף בחשבון, סכום נמוך יותר, שהינו כפי הנראה הסכום המאושר לתשלום. העובדה שלאחר אותו מועד נמסרו לתובעת שני שיקים על סך 100,000 ₪ מעידה אף היא על כך שחלק מהחשבון אושר. כן הציגה התובעת אישור מטעם עיריית עכו, המופנה אליה, ממנו עולה כי העירייה קיבלה לידיה את השטח כשהוא לשביעות רצונה. 11. הנתבעת, לעומתה, לא הציגה גרסה עובדתית סדורה מטעמה. לא ניתן ללמוד מטיעוניה, אילו עבודות לא בוצעו, לטענתה, על ידי התובעת, מדוע לא אושרו החשבונות שהגישה לה התובעת, ומהו סכום החוב שהיא חבה לתובעת לטענתה. לשיטתה, למעשה לא הוגש לה מעולם חשבון סופי על ידי הנתבעת- כך בהתאם לעדותו של קאסם בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 19-20, ועד כה לא נערכה בדיקה מטעם מי שמוסמך מטעמה לאשר את החשבון - כך בהתאם לעדותו בעמוד 21 לפרוטוקול שורות 1-4. עדותו של קאסם עומדת בסתירה לתשובות לשאלונים, שם אישרו הנתבעים כי התובעת ביצעה את כל עבודות הגינון שהתחייבה לבצע על פי ההסכם (ראו תשובות לשאלה 84 בשאלונים ת/2 ו- ת/3). בנוסף, הוכח כי הנתבעת קיבלה תמורה ממשב"ש בגין עבודות הגינון בפרויקט, אותן ביצעה עבורה התובעת. נספח י' לתצהיר שוכרי הינו החשבון המאושר, מספר 15. לטענת התובעת, הסכום ששולם לנתבעת בגין עבודות הגינון אותן ביצעה עבורה התובעת, הינו 463,848 ₪ - הסכום נלמד מעיון בעמוד 20 לחשבון, ומהפחתת הסכום ששולם בגין פריט 01.41.02.0001 אותו לא ביצעה התובעת, שהתאם להסכם. לאחר ניכוי רווח קבלני בשיעור 15% מסכום זה, מתקבל סך של 403,347 ₪ - מתוכו שולם לתובעת סך של 45,190 ₪ בלבד. 12. קאסם נחקר על התשלום שקיבלה הנתבעת ממשב"ש עבור ביצוע עבודות הגינון, באמצעות התובעת, לאחר שטען שהתובעת כלל לא הגישה חשבון סופי, וכך אמר: "אתה מפנה אותי לעמוד 20 לחשבון של משרד הבינוי והשיכון שם כתוב שעבודות גינון והשקיה אושר 509,000 ₪ ועל כך אני אומר שנכון שכתוב אבל אני לא יודע על זה כלום." לשאלתך האם הייתי אחראי על ניהול הכספים או ניהול המערכת הכספית של הנתבעת אני משיב שזה נכון. הייתי מנהל החברה." (בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 21-24). הדברים מעוררים תמיהה ועולה מהם כי הנתבעים ביקשו לזרות חול בעיני בית המשפט. לא מתקבל על הדעת שקאסם, מנהל הנתבעת, לא ידע מהו התשלום ששולם לנתבעת עבור עבודות הגינון שביצעה עבורה התובעת, ואף לא הוכחה טענתם הסתמית לפיה לא הושלמו העבודות. העובדה כי משב"ש שילם לנתבעת את תמורתן של אותן עבודות, היא הנותנת שהעבודות בוצעו בשלמותן. 13. כאשר נשאל סלימאן, בחקירתו הנגדית, האם השלימה התובעת את העבודות בהתאם להסכם השיב בשלילה. תשובתו אינה מתקבלת על הדעת ואינה מהימנה בעיני. לדבריו: "...חברת זוז לא השלימה את כל העבודות בפרויקט בעכו גם לא את עבודות הגינון , יש בהחלט חשש שמשרד השיכון יחליט לחלט ערבות וזה יחייב גם במערכת היחסים עם התובעת." (בעמוד 25 לפרוטוקול שורות 4-6) הדברים נאמרו בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתאריך 3.2.11, למעלה משלוש שנים מהיום בו אושר לנתבעת החשבון הסופי על ידי משב"ש, ושולם על ידי משב"ש במלואו. טענה זו מחוסרת כל בסיס, וריח חריף של חוסר תום לב עולה ממנה. 14. מן המקובץ, עולה כי התובעת הוכיחה את חובה של הנתבעת כלפיה, וכי יש לחייב את התובעת במלוא סכום התביעה. חבותם של הנתבעים 2 ו - 3 מכח ערבות אישית: 15. טענת התובעת בדבר אחריותם האישית של הנתבעים 2 ו- 3 לחובות הנתבעת מבוססת, בין היתר, על הטענה לפיה הוסכם בין הצדדים, כי מנהלי החברות יהיו ערבים הדדית, להתחייבויותיהן. 16. אין מחלוקת, כי ההסכם נחתם על ידי סלימאן, בצירוף חותמת החברה, כן אין מחלוקת, כי חתימתו של סלימאן, היא המופיעה בעמוד השני להסכם תחת המילים: "הקבלן יהיה ערב אישי לתשלום תמורת ביצוע העבודה." לטענת התובעת, הוסכם בין מנהלה לבין מנהל הנתבעת קאסם, כי מנהלי החברות יהיו ערבים הדדית, לביצוע התחייבויות החברות שבשליטתם. לטענתה, מי שאמור היה להיות ערב להתחייבויות הנתבעת, על פי דרישתה במסגרת המשא ומתן לכריתתו של ההסכם, הינו קאסם, האב, כאשר בפועל, בסופו של דבר חתם על הערבות האישית סלימאן, הבן (ראו עדותו של שוכרי בעמוד 15 לפרוטוקול שורות 13-14). עוד טוענת התובעת, כי המשא ומתן נוהל עם קאסם, האב, וכי הוא עצמו אמור היה לחתום על ערבות אישית לקיום התחייבויותיה של הנתבעת. משכך, יש לראות את חתימתו של סלימאן כאילו נעשתה בהרשאת אביו והיא מחייבת אף אותו כערב. 17. טענת הנתבעים, הינה כי מעולם לא התכוונו לערוב באופן אישי להתחייבויות החברה הנתבעת, וכי חתימתו של סלימאן אינה אלא חתימה בשמה של הנתבעת. לטענת הנתבעים, שמו של סלימאן אינו מופיע בחוזה, ולפיכך לא ניתן לפרש את חתימתו ככזו היוצרת ערבות אישית שלו. "הקבלן" הוגדר ברישא להסכם כחברה הנתבעת, ולפיכך אין להסיק כי מדובר בערבות אישית של בעל מניות בחברה. לטענתם, אם רצתה התובעת שמנהלי הנתבעת יחתמו על ערבות אישית לקיום התחייבויותיה, היה עליה לדאוג לכך שהדבר יפורט בהסכם בלשון ברורה. עוד טוענים הנתבעים, כי נדרשת לכל הפחות ראיה בכתב להוכחת התחייבותו של ערב, ומפנים לפסיקה הקובעת כי יש לנהוג בכובד ראש בעת בחינת התנאים להתקיימותו של חוזה ערבות, בשל הפוטנציאל שיש לו ליצור חיובים משפטיים חמורים כלפי הערב. במקרה הנדון, כך נטען, לא הציגה התובעת כל ראיה בכתב לקיומו של הסכם ערבות. לטענת הנתבעים, אף העובדה שבין החברות היו קשרים עסקיים קודמים, אשר אף במהלכם לא ניתנה ערבות אישית של מנהלי החברה, היא הנותנת שכך היה גם הפעם. 18. מקובלת עלי טענת התובעת לפיה לשונו של ההסכם אינה מתיישבת עם גרסת הנתבעים. עיון בהסכם מלמד כי הצדדים ייחדו לחתימת הערבות מקום נפרד ושונה מהמקום המיועד לחתימת החברות על ההסכם. לשונם של סעיפי הערבות האישית ברורה, ולא ניתן לקבל את טענת הנתבעים לפיה אין מדובר בערבות אישית אלא בחתימה בשם החברה, שמשמעותה זהה לחתימה המופיעה בסיפא להסכם, בצירוף חותמת החברה. המילים "ערב אישי" אינן יכולות להתיישב עם גרסת הנתבעים. עולה מהן בבירור, כי בעלי המניות שחתמו על ההסכם, התכוונו להיות ערבים באופן אישי לקיום התחייבויותיהן של החברות שבשליטתם. בנוסף, ברור כי החתימה בסעיף הערבות האישית שונה מהחתימה בסיפא לחוזה, שם צורפה לחתימתו של סלימאן חותמת החברה. אם לא היתה לסלימאן כוונה ליתן ערבות אישית לחיובי הנתבעת, לא היתה כל סיבה שלא להטביע את חותמת החברה ליד שמו, כפי שעשה בסיפא להסכם, ולמעשה לא היה כל צורך בחתימה נוספת שלו, פרט לחתימתו בצירוף חותמת החברה. טענת הנתבעים לפיה ההסכם נוסח על ידי התובעת ולפיכך יש לפרשו לרעתה, במקרה של ספק, אינה יכולה להתקבל, הן משום שלשון ההסכם אינה מאפשרת פרשנות כנטען, והן משום שלא ניתן לומר שפרשנות כזו הינה לרעת המנסח, שהרי גם מנהל התובעת, המנסח, התחייב בערבות אישית לחיוביה של התובעת. 19. ברי כי טוב היה לו היה נרשם במפורש שמו של בעל המניות המתחייב בערבות אישית לחובות החברה, אך עניין לנו בהסכם שנוסח "על ידי מי שאינם משפטנים, וניסוחו קלוקל" כהגדרת כבוד השופט ריבלין בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד סא(2)1 (11.5.06). משכך, יש ליתן לכתוב את המשמעות הרגילה הנודעת לצדדים בלשון הרגילה והטבעית של הצדדים להסכם. ראו לעניין זה דבריו של כבוד השופט ריבלין (כתוארו אז) בדנ"א 2045/05 בסוקרו את דבריו של הנשיא ברק בעניין אפרופים (בעמוד 14 לפסק הדין). כן ראו דבריו של כב' השופט דנציגר בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (28.1.08) בעמוד 11 לפסק הדין: "יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט" 20. אמנם, הנתבעת היא המוגדרת כ "קבלן" ברישא להסכם ולא בעלי מניותיה, אך ברי כי אין כל משמעות ל"ערבות אישית" שנותנת החברה, שהינה צד להסכם, להתחייבויותיה שלה על פי ההסכם. הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעים לסעיף הערבות האישית מרוקנת את הסעיף מכל תוכן, ולפיכך אין לקבלה. פרשנותה של התובעת היא המתיישבת עם לשון ההסכם הברורה ועם ההגיון המסחרי הפשוט. 21. אני קובעת אם כן, כי חתימתו של סלימאן על גבי ההסכם, נועדה להקים ערבות אישית לחיובי הנתבעת בהתאם להסכם, היינו לתשלום תמורת ביצוע העבודה, ממש כפי שנרשם במפורש במקום המיועד לחתימתו.   22. לא אוכל לקבל את טענת התובעת לפיה חתימתו של סלימאן על גבי סעיף הערבות האישית מחייבת גם את קאסם, אביו. אף שמקובלת עלי טענת התובעת, לפיה חתימתו של סלימאן על גבי ההסכם נעשתה בהסכמתו ובידיעתו של אביו קאסם, שהיה בעל זכות החתימה בחברה, איני סבורה שדי בהסכמה זו על מנת להקים חבות אישית של קאסם. ערבות הינה חיוב אישי. בחוק הערבות לא נקבע כל הסדר המאפשר לאדם לחייב את זולתו בערבות, על סמך הרשאתו בלבד, בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 92 לפקודת השטרות (נוסח חדש). משכך, אני דוחה את טענת התובעת ביחס לחיובו של קאסם, הנתבע 2, מכוח ערבות אישית. 23. השאלה העומדת להכרעה כעת, הינה שאלת חיובם האישי של בעלי המניות בחברה, הנתבעים 2 ו- 3, מכח דוקטרינת הרמת המסך, או מכח אחריותם האישית בדיני נזיקין או בדיני חוזים, בשל ניהול משא ומתן בחוסר תום לב. אדון תחילה בטענת התובעת לפיה יש לחייב את הנתבעים 2 ו- 3 מכח הרמת מסך ההתאגדות. חבות הנתבעים 2 ו- 3 מכח הרמת מסך 24. לטענת התובעת, ניצלו הנתבעים 2 ו- 3 את האישיות המשפטית של הנתבעת בחוסר תום לב, כאשר אינם דואגים להפריד בין חשבונות החברה לחשבונותיהם הפרטיים, ותוך ניסיון להתעשר על חשבון נושיה של החברה. את טענתה זו, ביחס למרמה שבה נהגו הנתבעים 2 ו- 3 מבססת התובעת על מספר אירועים שיש בהם כדי להצביע על כוונת הנתבעים להונות את נושיהם ולקפחם, אדון בטענות בהרחבה להלן. 25. לטענת הנתבעים, התובעת לא הביאה כל ראיה המלמדת על שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או על פעילות בלתי כשרה כלשהי מצד הנתבעים 2-3 ואף לא הובאה כל ראיה לכך שהתנהגות החברה היתה בלתי סבירה וסיכנה שלא כדין את נושיה. נטל הבאת הראיות: 26. לטענת התובעת, נתונים רבים הדרושים לשם הוכחת התביעה, מצויים בשליטתם ובידיעתה הבלעדית של הנתבעים. משכך, טוענת היא כי נטל השכנוע המוטל עליה להוכחת עילות התביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3 הינו נטל מופחת. הדין עם התובעת. יפים לעניין זה דברים שנכתבו על ידי כבוד השופט משה סובל בפסק דינו בת"א (י-ם) 6116/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' פונדק אליעזר (29/12/05): "אי לכך, כאשר החיוב האישי הנטען של האורגן מבוסס על עילה שאינה נוגעת למערכת היחסים שבין התובע לבין החברה (כגון הסתרת המצב הפיננסי האמיתי שלה מעיניו בעת ההתקשרות) אלא על עילה הנוגעת להתנהלות הפנימית בתוך החברה או למגעיה עם צדדים שלישיים שאינם קשורים לתובע (כגון ערבוב נכסים או הברחתם), הרי אז יש לנקוט ביד מקלה בכל הנוגע לאופן הוכחת התביעה. הקלה זו מתבקשת מהדין המיוחד החל על הוכחת עובדה המצויה בידיעה המיוחדת של בעל דין. "תובע הנדרש להוכיח עובדה המצויה ב'ידיעה מיוחדת' של הנתבע יוכל להסתפק, בשלב ראשון, בכמות הוכחה קטנה יחסית" (י. קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003, חלק שלישי, עמ' 1496 והאסמכתאות שם; כמו כן: ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 644; ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 82-83).... לכן, במצבים כאלה די לתובע להציג במסגרת פרשת ראיותיו כמות של ראיות הפחותה מהכמות הנדרשת בדרך כלל מתובע לשם הרמת נטל הבאת הראיות. מדובר למעשה ב"קצה חוט" או ב"ראשית ראיה" להתנהלות בלתי-כשרה של האורגן, אף שאין בהם כדי לבסס את התביעה במידת ההסתברות הנדרשת לזכייה במשפט. הצגתן של ראיות כאלה בפני בית המשפט מעבירה אל הנתבע את הנטל להביא ראיות ולתת הסברים שיסלקו במידה סבירה את החשד הצומח מראיות התביעה. הימנעותו של הנתבע מעשות כן ובחירתו בשב ואל תעשה, עשויה במרבית המקרים להספיק לצורך המסקנה כי התובע הרים גם את נטל השכנוע, וממילא להביא לקבלת תביעתו נגד האורגן" כן ראו דברים המובאים באותו פסק דין, מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י.צבן) בת"א (י-ם) 3114/01 דלתות חמדיה בע"מ נ' עץ בן אבו בע"מ: "על מנת להוכיח טענותיה, נדרשת התביעה להביא ראיות המצויות רובן ככולן בידי הנתבעים. דרישה מהתביעה להציג בפני בית המשפט ראיות משכנעות וברורות, תעניק לנתבעים יתרון גדול, באשר בכוחם להימנע מחשיפתו של מידע שעלול לפעול לרעתם...לפיכך, כאשר הנתבעים נכשלים בהרמת הנטל, תוך הימנעות כמעט גורפת מהבאת ראיות שיצדדו בגרסתם, צודק ונכון להרים את מסך ההתאגדות... במקרה הנדון, היה על הנתבעים להציג את החובות והזכויות של החברה בתקופה הרלוונטית ולהראות כי ניהלו חברתם באופן תקין, לטובת החברה, וללא נטילת סיכונים בלתי-סבירים. משלא עשו כן, ולאור הראיות הלכאוריות שהביאה התובעת, יש לקבל את טענת התובעת ולהרים את מסך ההתאגדות". ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט העליון בפסק דינו מיום 16.10.05 בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ. ראו גם עמדתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 47100-02-12 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' יוסף דולינסקי (18.7.12). עלי לבחון, אם כן, האם הרימה התובעת את הנטל המופחת המוטל עליה, להוכיח את טענותיה כנגד הנתבעים 2 ו- 3. האם פעלו הנתבעים, בעלי המניות בחברה, באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר, באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, כמשמעותם של הדברים בסעיף 6(א)(1)(ב) לחוק? מצבה הפיננסי של הנתבעת וידיעת הנתבעים: 27. מקובלת עלי טענת התובעת, לפיה הנתבעים ידעו כל העת מה מצבה הכספי של החברה, ויכלו להעריך את מידת יכולתה לפרוע את חובותיה. סעיף 6 לחוק, קובע כי בעל מניות יחוב באופן אישי, רק במקרים חריגים, בהתקיים אחד מהתנאים הקבועים בסעיף, ובשים לב לאחזקותיו של בעל מניות בחברה. אין חולק, כי שיעור האחזקה הוא המצביע, בדרך כלל, על מידת מעורבותו של בעל המניות בניהול החברה, ובמצבה הפיננסי. הנתבעת הינה חברה משפחתית, שבעליה הם הנתבעים בלבד, אב ובנו. קאסם, בעליהם של 75% מהון מניותיה, מנהל הכספים שלה ובעל זכות החתימה היחידי בחברה. סלימאן, בנו ויד ימינו. די בכך על מנת להצביע על מעורבות הנתבעים במצבה הפיננסי של החברה. נותר לבחון, אם כן, האם הוכח כי מצבה הכלכלי של החברה היה כה קשה, עד שניתן לומר כי הנתבעים נטלו סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. 28. לתמיכה בטענותיה, הגישה התובעת חוות דעת מומחה מטעם רואה החשבון אברהים יוסף עואד. חוות דעתו נערכה לאחר שעיין בדו"חות הכספיים המבוקרים של הנתבעת לשנים 2002-2006, במאזני הבוחן שלה לשנים 2006-2007 ובדפי תנועות הבנק בשלושת החשבונות אותם ניהלה באותה עת. המומחה קבע כי ניתוח המאזנים של החברה, בנספח א' לחוות הדעת, מלמד על יחס שוטף נמוך מאוד לאורך כל השנים, ומעיד על יכולת פירעון נמוכה מאוד בטווח הקצר. ההון החוזר נטו של החברה לכל אורך חיי החברה היה תמיד בערכים שליליים, דבר המצביע על סיכון גבוה מאוד. המנוף הפיננסי של החברה גבוה מאוד, ולפיכך החברה מסוכנת. יחס ההון העצמי נמוך מאוד ואינו עולה על 20% כך שאין לחברה רשת בטחון לספיגת הפסדים. עוד קובע המומחה, כי ניתוח דו"חות הרווח והפסד של הנתבעת, בנספח ב', מלמד כי לחברה לא היה רווח נקי בכל שנות פעילותה, פרט לשנת 2005 למרות שבסוף שנת 2005 היה לחברה הפסד מצטבר בסך 854,241 ₪. 29. בנוסף, הוכח, כי בדו"ח המבקר של רואה החשבון של הנתבעת בשנת 2005, הביע המבקר הסתייגותו ביחס להפסדי החברה והיחס השוטף הנמוך. דו"ח זה נחתם על ידי רואה החשבון של החברה כבר בחודש יוני 2006, היינו שלושה חודשים לפני מועד החתימה על ההסכם. בדו"ח המבקר לשנת 2006 חזר רואה החשבון של הנתבעת על אזהרתו משנת 2005 והטיל ספק בדבר יכולתה של החברה להמשיך לפעול כעסק חי. לבסוף, כותב המומחה, כי מניתוח התוצאות ומיישומו של מודל שנהוג להשתמש בו לצורך ניבוי סיכוייה של חברה להגיע לחדלות פרעון, עולה כי כבר בסוף שנת 2005 ניתן היה להעריך כי החברה נמצאת במצב כלכלי קשה מאוד, צוברת הפסדים, ונזקקת למימון זר לפעולותיה השוטפות, בהעדר תזרים מזומנים מפעילות שוטפת. 30. הנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם. הנתבע 2 התייחס בתצהירו לחוות הדעת, אך דבריו אינם אלא עדות סברה של מי שאינו בקיא בתחום. רו"ח עואד נחקר על חוות דעתו, ובחקירתו לא נתגלעו בקיעים. משלא הרימו הנתבעים את נטל הבאת הראיות שהועבר אליהם, עם הגשת חוות הדעת מטעם התובעת, יש לקבלה כלשונה. חשבונות הבנק של הנתבעת: 31. בנספח ג' לחוות הדעת, מנתח המומחה את דפי החשבון של הנתבעת, בשלושת חשבונות הבנק שלה ומגיע למסקנה, כי קיימות העברות הדדיות בין חשבונות הבנק, במטרה לכסות חריגות בחשבון מבלי להזרים כספים לחברה, דבר העשוי לגרום להטעיה. כן כותב המומחה כי ניתן ללמוד על ריבוי הלוואות גישור שנטלה הנתבעת כדי לכסות גירעונות בחשבונותיה. 32. במועד ההתקשרות בהסכם, ניהלה הנתבעת את ענייניה הכספיים באמצעות שלושה חשבונות בנק שונים. חשבון מספר 84335 בבנק הפועלים, חשבון מספר 030864 בבנק מרכנתיל דיסקונט, וחשבון מספר 036000/91 בבנק ערבי ישראלי. 33. לטענת התובעת, ברי כי קאסם ידע שהנתבעת לא הצליחה לצמצם את יתרות החובה שלה בתקופה שקדמה לחתימת ההסכם. קאסם ידע כי חשבונה של הנתבעת בבנק מרכנתיל התנהל תוך חריגה ממסגרת האשראי, עוד טרם חתימת ההסכם, ובמשך שנת 2007. קאסם נאלץ באותה תקופה לבטל שיקים לדחות תשלומים וליטול הלוואות גישור, על מנת לצמצם את החריגה, ובכל זאת, נתנו הנתבעים 2 ו- 3 לתובעת להשלים את עבודות הגינון על פי ההסכם, בידיעה שהנתבעת לא תוכל לשלם לה. 34. לטענת הנתבעים, במועד שקדם לחתימת ההסכם, היו יתרות החברה בחשבונות הבנק של החברה תקינות. לטענתם, מעיון בדפי החשבון של בנק מרכנתיל דיסקונט ניתן לראות כי הלכה למעשה, אישר הבנק לחברה מסגרת אשראי עד לסכום של 330,000 ₪. עיון בדפי החשבון של החברה בבנק הפועלים, מעלה, כי דווקא בחודשים שקדמו לחתימת ההסכם, היה חשבונה של הנתבעת ביתרות זכות משמעותיות. 35. עיון בדפי החשבון של הנתבעת בבנק מרכנתיל דיסקונט ובבנק ערבי ישראלי מלמד כי יתרות החובה של הנתבעת בחשבונות אלה היו יתרות דביטוריות בסכומים משמעותיים. בחודש ספטמבר 2006, עובר לחתימת ההסכם, נעו יתרות החובה בחשבון בבנק ערבי ישראלי בין 600,000 ₪ ל- 850,000 ₪. אמנם, מסגרת האשראי המאושרת היתה באותה עת 855,000 ₪ אולם ניתן לראות שהנתבעת התקשתה לעמוד במסגרת האשראי, וכבר בחודש אוקטובר 2006 הגיע יתרת החובה ליותר מ- 1,000,000 ₪. מכל מקום, אין בכך שהיתרה הדביטורית היתה בגבולות מסגרת האשראי המאושרת, כדי לאיין את משקלה המשמעותי של העובדה שיתרות החובה המצטברות של הנתבעת הסתכמו בלמעלה ממיליון ₪ עובר לחתימת ההסכם, בעוד שיתרת הזכות שלה בבנק הפועלים היתה לא יותר מ- 200,000 ₪, והפכה ליתרת חובה מספר ימים לאחר חתימת ההסכם. בתאריך 4.7.07 מסרו הנתבעים לתובעת שני שיקים בסכום כולל של 100,000 ₪, משוכים על חשבונם בבנק ערבי ישראלי, בידיעה שאלה לא יכובדו, שכן במועד פרעונם של השיקים, עמדה יתרת החובה בחשבונם זה על סך של כ- 1,000,000 ₪ כאשר בחודש אוקטובר 2006 היתה מסגרת האשראי המאושרת 855,000 ₪. 36. לטענת הנתבעים, לאחר שרואה החשבון המבקר של הנתבעת אבו ריש ראיק, ציין בביקורת שערך לחברה בשנת 2006, כי החברה אינה יכולה להמשיך להתקיים כעסק חי ללא הזרמת כספים לכיסוי התחייבויותיה, הזרים קאסם מיידית לחברה כמיליון ₪, לאחר שפרע את כל חסכונותיו ומכר חלק מאדמות שבבעלותו. בסך הכל הזרים קאסם לחברה לטענת הנתבעים, למעלה משני מליון וחצי ש"ח. כן טוענים הנתבעים כי סלימאן, ויתר על מספר משכורות חודשיות בסכום כולל של כ- 170,000 ₪. 37. לכך משיבה התובעת, כי לא הוכח שהנתבעים השקיעו למעלה משני מליון וחצי ₪ מכספם בחברה. מלבד כרטסת הנהלת החשבונות, לא הביאו הנתבעים כל ראיה להוכחת הטענה, ולא הצביעו על המקור לאותם כספים. לטענתה, למרות הקושי הראייתי העצום שעמד בפניה, הצליחה להראות כי שני הפקדות שבוצעו לחשבון החברה בבנק מרכנתיל דיסקונט, בסכום כולל של 165,000 ₪, ואשר הוצגו על ידי הנתבעים כהלוואת בעלים, נמשכו למעשה באותו יום מחשבונה של הנתבעת בבנק הפועלים. כשעומת קאסם עם הממצא, השיב: "לשאלתך האם יכול להיות שזה כסף שלקחתי מהחברה אני משיב שאני לא זוכר, אם לקחתי מהחברה והפקדתי זה אותו הדבר, אני לא זוכר מאיפה לקחתי, יכול להיות מחברה לחברה, בחסכונות." (בעמוד 22 לפרוטוקול שורות 1-14). מכל מקום, טוענת התובעת, אם אכן הוזרמו כספים מחשבונם הפרטי של בעלי המניות לחשבון החברה נעשה הדבר מתוך מטרה אחת, והיא להשתחרר מערבויות אישיות שנתנו הנתבעים 2-3 לבנקים, ולשחרר את הבטוחות שהעמידו. התובעת מפנה לעדותו של קאסם, בה אישר כי הוא ערב באופן אישי להתחייבויות החברה כלפי הבנקים וכי נכסיו משועבדים להבטחת חובות החברה. 38. מקובלת עלי טענת התובעת לפיה הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי הזרימו כספים מחשבונם האישי לחשבון החברה, על מנת לנסות להצילה. לא הוכח מקור הכספים, ולפיכך אין באפשרותי לקבוע כי הועברו מחשבונו הפרטי של קאסם. כאשר נחקר קאסם על המקור לכספים בסך 150,000 ₪ שהפקיד במזומן בחשבון החברה בתאריך 30.8.07 לא ידע להשיב: "לשאלתך האם על פי התצהיר שלי זה אכן הכסף ששיך לי אישית אני משיב שגם זה יכול להיות ושאכן יכול להיות שזה כסף שניסיתי להציל איתו החברה." (בעמוד 22 לפרוטוקול שורות 2-3). משמע, הנתבע עצמו לא יכול היה לאשר את טענתו לפיה הפקיד כספים מחשבונו הפרטי בחשבון החברה. הרמת מסך - התשתית הנורמטיבית: 39. על מטרתה של דוקטרינת הרמת מסך והשימוש בה אך במקרים קיצוניים, עמדו בתי המשפט לא אחת. כך למשל נאמר בע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חב' לבניה בע"מ (5.2.04): "תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות... הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק". ראו גם: ד"ר א. חביב סגל דיני חברות עמ' 281 ואילך וכן ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ פ"ד מו(5) 353; בר"ע (ת"א) 2176/07 הנאמן הצבורי התאטרון הלאומי הבימה נ' מ.א. קאר לספורט בע"מ (2008); רע"א 6039/04 פלדשטיין נ' עובדיה. 40. בשנת 2005 התקבל תיקון לחוק החברות (חוק החברות (תיקון מספר 3), התשס"ה - 2005, במסגרתו תוקן סעיף 6 לחוק, וזו לשונו כיום: "6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב)... (ג)...." עם התיקון, צומצם סעיף 6 באופן שבו הרמת מסך אפשרית רק במקרים חריגים, בהם מצא בית המשפט שיהיה זה צודק ונכון לעשות כן, כאשר נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..." או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", וזאת בין היתר, בשים לב לאחזקות בעל המניות וכן ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. 41. ד"ר אירית חביב-סגל כינתה את כוונת המרמה, שבהתקיימה יטה בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות, בשם "יסוד המרמה המרוכך". לעמדתה בית המשפט יטה להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית על בעלי המניות באותם המקרים בהם נפרסת לעיני בית המשפט "כוונת מרמה" גם אם לא התקיימו כל יסודות עוולת התרמית, או חוסר תום לב סובייקטיבי שיש בו להטיל דופי מוסרי בהתנהגות בעל המניות. ראו ד"ר אירית חביב-סגל דיני חברות (תל אביב 2007) עמוד 299 . הרמת מסך בחברה משפחתית: 42. הלכה פסוקה היא כי ביחס לחברה משפחתית, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליבראלית בהרמת מסך . ראויים לציטוט בהקשר זה דבריו של כב' השופט רובינשטיין בפסק הדין בעניין בן אבו, שנסיבותיו דומות לנסיבות המקרה הנדון, בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.05) (בעמוד 21 לפסק הדין): "החברה דנא היא חברה משפחתית. על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק...אכן, אין להתעלם מהעובדה שחלק ניכר מעולם החברות בישראל הוא חברות משפחתיות, ואין מקום להקל ראש חלילה בפגיעה בהתאגדותן. ואולם, ההתייחסות אליהן, כעולה מן הפסיקה, מעוגנת בנסיון החיים וכאמור בשכל הישר, קרי, שככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר. גם התיקון לחוק מתשס"ה, כאמור, מביא בחשבון את שיעור האחזקות כמדד ליכולת הפיקוח האפקטיבי של בעל המניות". (ההדגשה אינה במקור - ע.ו) ראו גם: ע"א 3031/09, קל קול בע"מ נ' בן יעקב (2009). 43. בענייננו, הוכח כי הנתבעים לא הקפידו כלל על הפרדת נכסי החברה מנכסיהם האישיים, ולקו ב"עירוב תחומין" כהגדרת השופט רובינשטיין. התנהלותם של הנתבעים נלמדת מכמה פרשיות שהוכחו במהלך בירור התביעה. אפרטן להלן. חיזוק לכך שהנתבעים השתמשו בחברה רק לצורך השגת מטרותיהם הפרטיות, הזרות לחברה, ניתן למצוא גם בעדותו של סלימאן. כאשר נשאל סלימאן האם חתם על סעיף הערבות האישית משום שממילא אין לו כל נכסים שניתן להיפרע מהם, השיב: "לא חתמתי על ערבות אישית לטובת התובעת, חתמתי בשם החברה הנתבעת. אם הייתי אמור לחתום על ערבות אישית בשביל מה אני צריך חברה?" (בעמוד 24 לפרוטוקול שורות 26-28). אבחן להלן את התנהלותם של הנתבעים 2 ו- 3 על רקע המסגרת הנורמטיבית כפי שנסקרה לעיל. בניית המבנה עבור בנו של קאסם בכספי החברה 43. התובעת טענה כי הנתבעת מימנה בנייתו של בית מגורים לבנו של קאסם, לביב אבו חסאן, על מקרקעיו של קאסם בכפר ג'וליס. הנתבעים הכחישו את הטענה. לטענתם, הועסק לביב בחברה הנתבעת החל מחודש ינואר 2001, ובמהלך עבודתו נזקק להלוואה לצרכי בנייה. לפיכך, אישר לו קאסם הלוואה בסך 300,000 ₪ מכספי החברה. החזרי ההלוואה נוכו ממשכורתו של לביב וההלוואה הוחזרה במלואה עוד בשנת 2006, טרם ההתקשרות עם התובעת. 44. בהתאם להלכה בדבר נטל הבאת הראיות המופחת החל על התובעת, בבואה להוכיח התנהלות בלתי כשרה בתוך החברה פנימה, די בראיות שהביאה התובעת על מנת להעביר את נטל הראיה אל הנתבעים. מרגע שהודו הנתבעים בכך שסכום של 300,000 ₪ מכספי החברה שימש לצורך בניית בית מגורים ללביב, עבר נטל הראיה אליהם, והיה עליהם להוכיח כי אכן מדובר בהלוואה שהוחזרה במלואה. זאת לא עשו. 45. לתצהירו של קאסם צורפו 7 תלושי שכר של לביב, בהם מופיע סך של 3,000 ₪ המנוכה מדי חודש משכרו. לכל היותר, יש בכך להוכיח החזר הלוואה בסך של 21,000 ₪ מתוך 300,000 ₪ שנלקחו, אך גם זאת לא הוכח. 46. בחקירתו הנגדית, נשאל קאסם על אותה הלוואה. קאסם טען, כי הנתבעת העמידה לרשות לביב הלוואה בסך 300,000 ₪ למיטב זכרונו בשנת 2004 או 2005 וכי החזר ההלוואה היה בדרך של קיזוז מתלושי המשכורת. יחד עם זאת, כאשר נשאל מדוע לא ניתן לראות בדפי חשבון הבנק תשלום משכורת בסך 2,000 ₪ ללביב, השיב קאסם: "...זה לא חייב להופיע בדפי חשבון ויכול להיות ששילמתי במזומן מהכיס שלי את המשכורת." (בעמוד 23 לפרוטוקול שורות 28-31). מוסיף קאסם ומשיב: "לשאלתך האם נהגתי לשלם משכורות במזומנים אני משיב שכן, היינו משלמים מהכספים הפרטיים שלי ופעם אחת הגענו למצב שלא היתה לנו משכורת כלל וביקשתי הלוואה מהמזכירה שעבדה אצלנו בסך 1,000 ₪." 47. דומה שהדברים מדברים בעד עצמם. אם חשבון הבנק של החברה לא שיקף את תשלום המשכורות לעובדי החברה, והמשכורות שולמו מכיסו של קאסם, ברי כי לא נשמרה כל הפרדה בין כספי החברה לבין כספי בעליה, ומסך ההתאגדות היה כלא היה. 48. אם אלה הם פני הדברים, מי לידנו כף יתקע כי תלושי השכר משקפים את הסכומים ששולמו בפועל לעובדים. מה יכול היה למנוע מקאסם לקזז החזר הלוואה לבנו מתלוש השכר, אך לשלם לו את שכרו במלואו במזומן, מסכומים שקיבל לידיו, כמנהל החברה, במזומן? על מנת להוכיח את טענותיהם, היה על הנתבעים לזמן את לביב לעדות, אך הם נמנעו מלזמנו. כלל ידוע הוא שהימנעות מהבאת ראיה מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בשכל הישר, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לרעתו. לעניין זה ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1), 736; ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 602; י. קדמי על הראיות חלק שלישי, 1648. 49. כמנהל חברה סביר היה על קאסם ליתן ביטוי מדויק להלוואה שהועמדה, לטענתו, ללביב בנו, בספרי החברה. לו אכן היה מדובר בהלוואה, ולו היתה נשמרת ההפרדה בין כספי החברה לכספי משפחתו של קאסם, היה קאסם יכול להצביע על רישום מדויק בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה, של עצם העמדת ההלוואה, ושל החזרי ההלוואה בפועל לחשבונה של החברה. זאת לא הצליח להראות. 50. בנוסף, יש ממש בטענת התובעת לפיה, אף לשיטתם של הנתבעים, אין לקבל את הטענה כי ההלוואה הוחזרה, שכן לטענת קאסם ניתנה ההלוואה בשנים 2004-2005. אף אם נניח כי ניתנה בינואר 2004, הרי שעד שנת 2006 יכול היה לביב להחזיר רק 99,000 ₪ מתוך ההלוואה. כאמור, מתלושי השכר שצורפו ניתן ללמוד על החזר של 27,000 ₪ לכל היותר. 51. כטענת התובעת, ניתן ללמוד על מעורבות החברה בבניית בית המגורים של לביב, גם מעיון בחוות הדעת של רו"ח עואד, ממנה עולה כי הדו"חות הכספיים לשנת 2006 הצביעו על עלייה של למעלה ממיליון ₪ בעלויות חומרי הבניה של הנתבעת, בשנה זו, לעומת השנים שקדמו לה. אם אכן שימשו חומרי הבניה לבניית ביתו הפרטי של לביב, ברי כי מדובר ב"הטבה" פרטית נוספת שניתנה ללביב, פרט לסך של 300,000 ₪ שהועמד לזכותו. 52. לא שוכנעתי, אם כן, כי הסכום שניתן ללביב מחשבון החברה, בסך 300,000 ₪ ניתן כהלוואה, או כי הוחזר לחברה בדרך כלשהי. אני קובעת כי הסכום הועמד לרשותו של לביב לצורך בניית בית מגורים על מקרקעין של קאסם עצמו, ולא הוחזר לחשבונה של החברה, הנתבעת. בכך, פעלו הנתבעים להשאת רווחיהם הפרטיים, שלהם ושל בני משפחתם, באופן שיש בו כדי לקפח את נושיה של החברה, כמשמעות הביטוי בסעיף 6(א)(1) (א) לחוק. הנתבעים פעלו בניגוד למטרת החברה, בחוסר תום לב ומתוך כוונת מרמה. רכישת המשאית: 53. בתצהירו, מאשר קאסם כי משאית מתוצרת סקניה, שמספרה 56-592-15 נרכשה בשנת 2006 על ידי הנתבעת, ונרשמה על שמו. לטענתו, שימשה המשאית את הנתבעת. הנתבעים הציגו טופס יא' של החברה, התומך לטענתם בטענה. מן העובדה שהמשאית נכללה בטופס יא' לשנת 2006 ניתן ללמוד כי בשנת 2006 תבעה הנתבעת פחת עבור המשאית ממס הכנסה - הא ותו לא. מובן שכדאי היה לנתבעים להציג את המשאית כנכס של החברה. אין חולק כי המשאית שימשה את הנתבעת, אלא שלטענת התובעת, נרשמה על שמו של קאסם, ובכך העשירה אותו, בנכס שנרכש מכספי הנתבעת. טענת הנתבעת, לפיה נמכרה המשאית, במהלך שנת 2007, לחברת קדמאני הובלות וסחר בע"מ ומחיר המשאית קוזז מחוב שהיתה חייבת הנתבעת לקדמאני, כך שלא נתקבלה כל תמורה בעדה, לא הוכחה. בניגוד לכתוב בסעיף 35 לתצהיר קאסם, לא צורף לתצהירו דו"ח המציג את פירוט העסקאות בין הנתבעת לקדמאני בשנת 2007, התומך בטענה. גם כאן, עבר נטל הבאת הראיות אל הנתבעים, ומשלא הרימו אותו, לא ניתן לומר כי הדפו את טענת התובעת ביחס לשימוש שנעשה בכספי הנתבעת, שלא כדין. שוב, הוכח כי הנתבעים לא הקפידו להבחין בין רכושם הפרטי לרכוש החברה, ופעלו להשגת מטרותיהם האישיות, ללא כל קשר לטובת החברה. מימון דק: 54. בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.05) נדונה סוגיית הרמת המסך בחברה פרטית, לאורו של התיקון המוצע בחוק החברות, אשר התקבל מאוחר יותר באותה שנה. כב' השופט רובינשטיין, עוסק בין היתר בסוגיית המימון הדק, כעילה להרמת מסך, תוך שהוא מנתח את סעיף 6 לחוק החברות בנוסחו הקודם, ואת הצעת החוק, על רקע דברי ההסבר לה (הצעת החוק שהבשילה לכדי נוסחו הנוכחי של סעיף 6 לחוק). בסיכומו של הניתוח, מגיע השופט רובינשטיין למסקנה כי אמנם אין לראות במימון דק, כשלעצמו, עילה להרמת מסך, וכי נדרש "דבר מה נוסף" (כגישתו של ד"ר בר-מור א' פלמן דיני חברות מהדורה ה' בר-מור ע' 124). "ואולם, משמצטרף נושא זה להסתרת המצב האמיתי, יש מקום לצרף גם נימוק זה במצטבר לשיקולים האחרים התומכים בהרמת מסך. ולא למותר לציין כי בתיקון מס' 3 לחוק נכרך הדבר - דומה - בפעולה בניגוד לתכלית החברה ובנטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (שם עמ' 21). ראוי לציין, כי בפרשת בן אבו נדחה הערעור, אך לא מנימוקיו של כב' השופט רובינשטיין, אלא לאור הטלת אחריות אישית מכח הפרת חובת תום הלב. ראו גם: ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד מנור (2009). 55. בענייננו, הוכח כי קאסם שהיה בעל 75% מהון מניותיה של החברה, מנהל החברה, והאחראי על הכספים בה, ידע על מצבה הכלכלי הקשה של החברה עובר להתקשרות עם התובעת, ובמהלך תקופת ההסכם. קאסם הוא זה שביצע העברות כספים מחשבון לחשבון על מנת לצמצם את חריגותיה הניכרות של החברה ממסגרות האשראי בחשבונות הבנק שלה. הוכח כי בדו"ח המבקר שנערך על ידי רואה החשבון של הנתבעת הביע רואה החשבון הסתייגותו בשנת 2005 ביחס להפסדי החברה והיחס השוטף הנמוך. דו"ח זה נחתם על ידי רואה החשבון של החברה כבר בחודש יוני 2006, טרם חתימת ההסכם עם התובעת, וצריך היה להוות "רמזור אדום" לנתבעים ביחס למצבה הכלכלי של הנתבעת ופעילותה העסקית. בדו"ח המבקר לשנת 2006 חזר רואה החשבון של הנתבעת על אזהרתו משנת 2005 והטיל ספק בדבר יכולתה של החברה להמשיך לפעול כעסק חי. 56. ניתוח המאזנים של החברה, בנספח א' לחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת, מלמד על יחס שוטף נמוך מאוד לאורך כל השנים, ומעיד על יכולת פירעון נמוכה מאוד בטווח הקצר. ההון החוזר נטו של החברה לכל אורך חיי החברה היה תמיד בערכים שליליים, דבר המצביע על סיכון גבוה מאוד. המנוף הפיננסי של החברה גבוה מאוד, ויחס ההון העצמי נמוך מאוד ואינו עולה על 20%. די היה מבחינת התובעת להוכיח כי החברה הוקמה ופעלה כל העת במימון דק, כשהמנוף הפיננסי שלה גבוה מאוד, על מנת להעביר את נטל הראיה בנושא זה אל הנתבעים. ראו: ע"א (חי') 47100-02-12 בנק לאומי לישראל בע"מ סניף חדרה נ' יוסף דולינסקי (18.7.12). 57. אף לו הייתי קובעת, כממצא עובדתי, שהנתבעים אכן הוכיחו כי הזרימו למעלה משניים וחצי מיליון ₪ מכספם אל קופת הנתבעת, לא היה בכך להועיל לנתבעים. חדלות הפירעון של הנתבעת, היא הנותנת שאף אם היתה הזרמת כספים כאמור, הרי שהיתה בבחינת "מעט מדי מאוחר מדי" שכן במבחן התוצאה, לא הועיל הדבר לחברה, ולא הצליח להצילה. הפקדת כספים כאמור, אף אין בה כדי להוכיח כי הנתבעים פעלו בתום לב ביחסיהם עם התובעת. אין בה כדי לשנות מן העובדה שהנתבעים לא יידעו את התובעת בדבר קשייה של החברה עובר לכריתת ההסכם, ופעלו על מנת להעשיר את עצמם ובני משפחתם באמצעות החברה, תוך קיפוח נושיה של החברה, שהתובעת נמנתה עליהם. 58. העובדה שקאסם לא ידע להסביר, בחקירתו, מימון דק מהו, אין בה כדי להוכיח כי החברה לא הוקמה במימון דק. ברי לאור שיעור החזקותיו בחברה, שהינה חברה משפחתית בבעלות אב ובנו, והעובדה שהיה מנהל הכספים שלה, כי ידע כי מצבה הכלכלי של החברה לא יאפשר לה לעמוד בחובותיה כלפי התובעת. 59. בנסיבות אלה, אני סבורה כי הוכחה נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הנתבעת לפרוע את חובותיה, ואף הוכח קיומו של "חשד ממשי וקונקרטי" כנדרש (ראו: ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ פ"ד נח (4) 693). כן הוכח, כי החברה הוקמה ונוהלה תוך מימון דק, וכי הנתבעים היו מודעים לכך, ולא יידעו את התובעת בדבר החשש הממשי והקונקרטי כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. תדירות הקמת חברות: 60. הוכח כי בחודש פברואר 2007 הקימו הנתבעים 2 ו- 3 חברה חדשה בשם "סלע-הר בע"מ" ורשמו את כל מניותיה על שם סלימאן, הנתבע 3. בחודש פברואר 2008 הקימו הנתבעים חברה נוספת בשם ד.א.מ בע"מ שמניותיה נרשמו על שמו של קרוב משפחה בשם אמיל חסן אולם בתצהירו, הצהיר קאסם כי החברה הוקמה על ידי סלימאן וכי הוא מנהל אותה, והכחיש כל נסיון להתחמק מפרעון חובות באמצעותה (סעיף 32 לתצהירו). אין חולק, כי החברות החדשות נועדו לעסוק אף הן בתחום הבנייה. משכך, היה על הנתבעים לספק סיבה מספקת להצדקת הקמתן של החברות החדשות. משלא הומצא כל הסבר מניח את הדעת להקמתן, ממש בשעה שהחברה הנתבעת הפכה חדלת פרעון, יש בכך כדי להצדיק הרמת המסך. 61. גם כאן, כל הנתונים היו בשליטת הנתבעים, ולתובעת לא היתה כל יכולת להוכיח האם עובדי הנתבעת עברו לאחת החברות החדשות, האם פרויקטים שלה עברו אף הן לחברות החדשות, ומה עלה בגורל הכלים שהיו בבעלות הנתבעת. 62. למרות הקושי הראייתי העצום, ועל אף הכחשותיהם הנמרצות של הנתבעים, הצליחה התובעת להוכיח, כי הנתבעת חתמה על המחאת זכות לטובת חברת סלע-הר, של כל הסכומים המגיעים לה מן המועצה המקומית כסרא סמיע. הוכח כי הנתבעת המחתה את כל הכספים המגיעים לה במסגרת מכרז מספר 1/07 לטובת חברת סלע הר בע"מ, מיום 28.9.07. (ת/1- נספח יב' לתצהיר שוכרי). בחקירתו הנגדית, נשאל קאסם על המחאת הזכות והכחיש את קיומה: "לשאלתך מי השלים את העבודה אני משיב שאינני יודע. לשאלתך האם נכון שהחברה הנתבעת נתנה המחאת זכות לחברה אחרת שנקראת "סלע הר" אני משיב שלא ידוע לי על כך." (בעמוד 24 לפרוטוקול שורות 4-8). 63. עדותו של הנתבע 2 מעידה על חוסר מהימנות מובהק. לא ייתכן שלא ידע מי השלים את הפרויקט עבור המועצה, או כי לא ידע על המחאת הזכות שנתנה הנתבעת לחברה החדשה שהקימו הנתבעים. אין זאת אלא כי ניסה להסתיר את המחאת הזכות, בהבינו כי יש בה כדי לתמוך בטענות התובעת, לפיהן החברה החדשה שהקימו הוא ובנו, הוקמה על מנת להבריח נכסים מנושי הנתבעת. ראו, לעניין זה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 2555/04 א. שרי פרויקטים שריג בע"מ נ' חנוכה ( 16.2.2005): "הוכח שההעברות האמורות נעשו בעיקרן כדי לרוקן, מידי פעם, אותה חברה שנקלעה לקשיים פיננסיים במטרה שלא יהיו בה נכסים עקב התחייבויות לנושים. במקרה כזה, גם אם הרפז לא נטל כספים לחשבונו הפרטי, או להנאותיו האישיות, עדיין יש מקום להטיל עליו אחריות אישית. פעולותיו בחברות שבשליטתו ובבעלותו נעשו במטרה להמנע מתשלום חובות החברות. לא נמצא רציונל כלכלי אמיתי לקיומן של חלק מהחברות, אלא רצונו של הרפז להעזר במסגרת החברות בהגנה עליו באמצעות האישיות המשפטית של החברות, כדי לכלכל את התשלומים המגיעים לנושים השונים, ובכללם המשיב". 64. סיכום ביניים: בנסיבות אלה, אין לי אלא לקבוע כי הוכח "יסוד המרמה המרוכך" הנדרש לצורך הרמת מסך ההתאגדות. ראו לענין זה: ת"א (חיפה) 20335/04 עיריית חיפה נ' גאב סחר עץ בע''מ (2008): "...אין צורך בהוכחת יסודותיה המלאים של עוולת התרמית על מנת להרים את מסך ההתאגדות "די בכך שהנושים מוכיחים "פעילות קלוקלת" מצדם של קברניטי החברה, אשר אליה מתלווה "כוונת מרמה" ברמה זו או אחרת של חומרה (להלן "יסוד המרמה המרוכך") בדרך כלל תתמצה כוונת המרמה בנסיון להתחמק מפרעון החובות". כן ראו ספרה של ד"ר א. חביב-סגל דיני חברות תשס"ז-2007, עמ' 298 ואילך. התובעת הניחה יסוד ראייתי להוכחת מימון דק של החברה, ונטילת סיכון בלתי סביר מצד הנתבעים, באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. כן הוכח, כי הנתבעים לקו בעירוב תחומין ולא הקפידו על הפרדה בין נכסיהם הפרטיים לבין נכסי החברה. לבסוף, הוכח כי עם הגעת החברה לחדלות פרעון, הקימו הנתבעים שתי חברות חדשות, שתחום עיסוקן זהה, כאשר הם ממחים זכויות של החברה לקבלת כספים בגין פרויקטים שביצעה, אל אותן חברות. בנוסף, סבורתני כי הוכח שהיה בהתנהגותם של הנתבעים כדי לקפח את התובעת, כנושה של החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובה לתובעת. משכך, בהתקיים שני התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק, מצאתי כי המקרה הנדון נמנה על אותם מקרים יוצאי דופן, בהם צודק ונכון לייחס לבעלי המניות בחברה חוב של החברה. אחריותם האישית של הנתבעים 2 ו - 3 מכח דיני הנזיקין או מכח דיני החוזים: 65. לאור מסקנתי, לפיה יש מקום לחייב את הנתבעים באופן אישי מכח דוקטרינת הרמת המסך, אין הכרח להכריע בשאלת חיובם האישי מכח יתר עילות התביעה. למרות זאת, מצאתי לדון אף בטענות אלה, במנותק ממסקנתי ביחס להרמת המסך. בתי המשפט הביעו דעתם, לא אחת, כי במקרים רבים עדיף להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה, מכח "תורת האורגנים" מאשר להטילה מכח הרמת מסך ההתאגדות. בכך, יש כדי: "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ד"ר א.חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת מסך" עיוני משפט יז' (תשנ"ב - נ"ג) 197, 214). ראו גם: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח(5) 661, 699; ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן ואח' פ"ד לה(4) 253 (1981). ראו גם גישתו של כב' הנשיא ברק בע"א 10582/02 הנ"ל (בן אבו); א. חביב-סגל דיני חברות התשס"ז-2007 עמ' 344). 66. בהקשר זה, טענה התובעת כי הדרישה למתן ערבות אישית לתשלום התמורה היתה תנאי עיקרי במשא ומתן וקאסם, שהיה שותף מלא למשא ומתן ידע זאת. למרות זאת, מי שחתם על הערבות האישית היה סלימאן, שהעיד על עצמו כי אין בבעלותו נכסים. חזקה על קאסם שידע כי ערבות אישית של סלימאן ריקה מכל תוכן, והסתרת מידע זה מן התובעת, אשר דרשה באופן ברור להבטיח תשלום התמורה, מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב מצד קאסם, הצגת מצג שווא והטעיית התובעת. לטענת הנתבעים, לא התחייבו ליתן ערבות אישית לחובות הנתבעת. בנוסף, טען קאסם במהלך עדותו כי לא הוא ניהל את המשא ומתן עם התובעת לקראת כריתתו של ההסכם, אלא בנו, סלימאן. 67. הטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה מכוח עוולת התרמית ראוי כי תיעשה רק מקום בו הוכח כי נושא המשרה פעל "... מתוך מודעות או חשד באשר לכזב שבעובדה המוצגת, וכן מתוך כוונה להטעות את האדם שבפניו המצג מתבצע" (ראו: ת.א. (י-ם) 12090/02 מנשה נ' מזור שירותי רפואה ואבחון 1993 בע"מ (2005)). 68. טענתו של קאסם, לפיה לא הוא ניהל את המשא ומתן לכריתת ההסכם, אמנם אינה עולה בקנה אחד עם הראיות, אך לא שוכנעתי כי במהלך המשא ומתן הובהרה באופן חד משמעי דרישת התובעת כי מי שיערוב להתחייבויות הנתבעת יהיה דווקא קאסם ולא סלימאן. לו כך היו פני הדברים, היה מצופה מן התובעת, מיד לאחר שקיבלה את ההסכם חתום בפקס וראתה כי מתנוססת עליו חתימה אחת בלבד, לפנות אל הנתבעים בדרישה להבהיר מי מהם חתם כערב להתחייבויות הנתבעת. לא הוכח כי עשו כן. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי הנתבעים ביקשו להטעות את התובעת או ליצור כלפיה מצג מוטעה כאילו קאסם הוא שחתם על כתב הערבות. אין די בטענת התובעת, לאחר מעשה, כי הערבות האישית שהעמידו הנתבעים לא היתה טובה דיה, כדי להקים חבות אישית של הנתבעים מכח עוולת התרמית כלפי התובעת. 69. לא כך הדבר ביחס לטענה בדבר הפרת החובה לנהל משא ומתן בתום לב. החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, כל כל אדם הנוטל חלק במשא ומתן לכריתתו של הסכם, ואין היא מוגבלת לצדדים להסכם (ראו ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו פ"ד לז(4) 673. כאמור, בפסק הדין בע"א 10582/02 הנ"ל מצא כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק, כי יש לחייב בני זוג שהיו בעלי מניות בחברה משפחתית בחובות החברה, מכח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, מבלי להידרש כלל לדוקטרינת הרמת המסך. בנמקו את פסק הדין, כותב כב' השופט ברק: "החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח' פ"ד מה(3) 401; השוו, ע"א 10385/02 מכנס ואח' ריג'נט השקעות בע"מ ואח' פ"ד נח(2) 53". (שם, בעמוד 23). 70. האם היה על הנתבעים לחשוף בפני התובעת את מצבה הכלכלי הקשה של החברה במסגרת המשא ומתן לכריתת ההסכם? לטעמי, לאור המבחנים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט, יש להשיב לשאלה זו בחיוב. יפים לעניין זה דברים שנכתבו בע"א (חיפה) 4216/05 אורבך נ' תובל (כ.ת.א.מ) מבלטים בע"מ (2007) (כב' השופט סוקול): "עם זאת אציין כי לא כל אימת שעסק נקלע לקשיים כספיים יש לצפות ממנהליו ובעליו כי יפסיקו כל פעילות ויכסו את החובות לנושים. אך טבעי וסביר כי המנהלים ובעלי העסק יעשו כל מאמץ להצילו. אולם ניסיונות אלו לא יכולים להיעשות תוך סיכונם של ספקים שונים מבלי ידיעתם. יכול נושא המשרה לפנות לספקים ולהבהיר להם כי לצורך נסיון הבראה הוא זקוק לסיוע, ולבקש לרכוש סחורה על סמך ההנחה כי יצליח לאושש את מצב החברה. ייתכן שהספקים יהיו מוכנים ליטול את הסיכון, בין ללא בטוחות נוספות ובין תוך קבלת בטוחות למיניהן. הסתרת מצבה הכספי של החברה לאשורו, כאשר סכנת חדלות הפרעון מוחשית ביותר, עשויה לעלות כדי חוסר תום לב. גם אם ניתן להבין את רצונו של מנהל להימנע ממסירת מידע על מצב החברה, מידע שמסירתו לנושים עלול למוטט כל סיכוי להבראת החברה, הרי שבחירתו של המנהל להימנע ממסירת המידע צריכה להעביר אליו את הסיכון שיצר. משמע, להטיל עליו אחריות אישית כלפי הצד השלישי שסמך על המצג שהציג." (ההדגשות אינו במקור - ע.ו.) ראו גם: ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (2009). 71. אזכיר, כי עובר לחתימת ההסכם, הוזהרו הנתבעים 2 ו- 3 על ידי רואה החשבון של החברה, כי לא תוכל להמשיך לפעול בשל ההון העצמי המזערי שלה. בנוסף, ידעו הנתבעים כי יתרת החובה של החברה בחשבונות הבנק שלה משמעותית, וכי לא תוכל לעמוד בהתחיבויתיה. למרות זאת, הסתירו מידע זה מן התובעת, בחוסר תום לב, והתנהלו כאילו "עסקים כרגיל". התנהלותם זו, על רקע ידיעתם כי החברה הוקמה במימון דק מהווה חוסר תום לב במשא ומתן. 72. אני קובעת, אם כן, כי הונחה תשתית ראייתית מספקת לצורך הטלת חבות אישית על הנתבעים מכח הפרת חובת תום הלב כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים. 73. סיכום: אשר על כן, אני קובעת כי הנתבעים 2 ו- 3 חבים בחובה של הנתבעת 1, באופן אישי. חבותו של הנתבע 2 נובעת מהרמת מסך ההתאגדות של החברה ומהפרת חובת תום הלב בניהול משא ומתן, בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. חבותו של הנתבע 3 נובעת מערבותו האישית לחובות החברה, מכח הרמת המסך, ובשל הפרת חובת תום הלב בניהול משא ומתן. 74. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד, במלוא סכום התביעה, בסך 355,653 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 14.11.07. כן ישלמו הנתבעים 1-3 לתובעת החזר אגרת תביעה בסך 9,399 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 35,000 ₪. לצדדים נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.דיני חברותערבות אישיתחובות חברהבעלי מניותחברה משפחתיתמניותחובערבות