מהי עסקת משכון ? סעיף 1 (א) לחוק המשכון מגדיר את מהות המשכון כדלקמן: "משכון הוא שעבוד נכס כערובה לחיוב; הוא מזכה את הנושה להיפרע מן המשכון אם לא סולק החיוב". בהתאם ללשון החוק לעיל, וכפי שנקבע ב-ע"א 10780/08 REALIT CONSULTING LIMITED נ' הורוביץ ואח' (להלן: "פסק דין הורוביץ"), עסקת "משכון" כוללת שלושה מאפיינים בסיסיים כדלקמן: א. היא נעשית על ידי שעבוד של נכס לנושה. ב. השעבוד נועד להבטיח את קיום החוב. ג. אופן מימוש הבטוחה הינו במתן זכות לנושה להיפרע מן הנכס המשועבד באם החיוב לא מסולק (שם, סעד 18 לפסק הדין). ב-ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד ואח', פ"ד נג(2) 353 (להלן: "פסק דין כוכבי") נפסק לעניין מאפייני השיעבוד כדלקמן: "מן ההגדרה עולה בבירור כי הנכס המשמש כערובה מצוי בבעלותו של החייב וכי מנכס זה זכאי הנושה להיפרע אם לא סולק החיוב. אני סבור כי למהות זו מכוונת הוראת סעיף 2 (ב) לחוק, דהיינו לעיסקה שכוונתה שעבוד נכס השייך לחייב. זוהי מהותה של עיסקת מישכון, וכפי שההוראה מוסיפה 'יהא כינויה של העסקה אשר יהא', דהיינו, כינויה אינו יכול לשנות את מהותה ה'משכונית'" (שם, עמ' 365 מול האות ג'-ד'). סעיף 2(ב) לחוק המשכון מחיל את חוק המשכון על כל עסקה של שיעבוד נכס כערובה לחיוב, וקובע באומרו: "הוראות חוק זה יחולו על כל עיסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כינויה של העסקה אשר יהא". ב- ע"א 196/87 שוויגר נ' לוי ואח', פ"ד מו(3) 2, עמד כבוד הנשיא דאז שמגר על אופיה הקוגנטיבי של הוראת החוק ומטרותיה, באומרו: "הוראה זו, שהיא בעלת אופי כופה, נכללה בחוק למטרת הגנתם של החייב וצדדים שלישיים, אשר לטובתם נקבעו הוראות כופות בחוק המשכון, כגון אלה בדבר זכות פדיון הנכס על-ידי החייב (סעיף 13(א)), פקיעת המשכון כשחדל החיוב (סעיף 15), הגבלת הדרכים למימוש המשכון ..." (שם, עמ' 18 מול ו'). בפסק דין הורוביץ חזר בית המשפט, כבוד השופט ג'ובראן , על ההלכה לעיל והוסיף באומרו: "אכן, אחת התכליות שלהן נועדו הוראות חוק המשכון, היא להבטיח שמימוש המשכון ייעשה בזמן ובהליך המתאימים ובאופן שישיג תמורה הוגנת במכירת הנכס... המטרה היא להביא לאיזון בין האינטרסים של הלווה (ונושיו) לבין האינטרס של המלווה. המגבלות על דרכי המימוש, הקבועה בחוק, נועדה להבטיח שלאחר שנפרע המלווה מן הנכס, יתרת שווי הנכס תשוב לידי הלווה או נושיו ..." (שם, סע' 19 לפסק הדין) (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). בנדון ראוי גם כן להפנות להוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לעניין פירוש חוזה, ולפיו: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". אמנם נכון, נוסח החוק לעיל תוקן בחודש ינואר 2011, אולם, בפסק הדין אשר ניתן ב-רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהרה לחברה לתביעות בע"מ ואח' נקבע כי התיקון מאמץ למעשה את ההלכה הפסוקה ביחס לאופן פרשנות החוזה, ולפיה, אומד דעתם של הצדדים המתקשרים בו נלמד מתוך לשון החוזה המהווה כלי חשוב ומרכזי בתהליך הפרשנות. על אותה הלכה חזר בית המשפט באחרונה ממש ב-דנ"א 1797/12 ליסטר נ' פרידנברג. משכון