עיקול אוטובוס

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עיקול אוטובוס: אוטובוס בבעלות התובעת, הרשום במשרד הרישוי על-שמה של חברה אחרת, עוקל לטובת הבנק הנתבע ונתפס בידי פקידי ההוצאה לפועל, בשל חוב שחבה החברה האחרת. בסופו של דבר ולאחר הליכים משפטיים, הוחזר האוטובוס אל התובעת. בתביעה זו עותרת היא לחייב את הנתבע לפצותה בגין הנזקים אשר לטענתה נגרמו לה, בשל עיקול האוטובוס, שלטענתה היה שלא כדין, ואחסנתו ברשות ההוצאה לפועל במשך מספר חודשים. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו נדונה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. כפי שעוד יפורט להלן, בתובענה זו הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלפיו לא נשמעו ראיות וכי סיכומי טענותיהם הוגשו על סמך התצהירים והמסמכים שהוגשו לבית המשפט. פסק הדין יינתן בהתאם להסדר דיוני זה ועל-פי הוראת תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", הקובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים 3. תחילה יובאו עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים שקדמו לתביעה הנדונה, אשר אינם שנויים במחלוקת. ככל שישנה מחלוקת ביחס לאלו, הדבר יצוין במפורש. 4. התובעת היא חברה פרטית העוסקת בהסעות, אשר על-פי הצהרתה, לא ניתן לה רישיון ממשרד התחבורה לעסוק בכך. בחודש מרץ 2000 רכשה התובעת שני אוטובוסים מחברת תיירות ששמה "מאונט אוף אוליבזז טורס בע"מ (להלן - מאונט אוף אוליבזז או החייבת). אחד מהם הוא האוטובוס נושא התביעה, שהוא מתוצרת "וולוו", שנת ייצור 2000, מספר רישוי 30-794-15 (להלן - האוטובוס), ותמורתו, על-פי הנטען, שלמה התובעת 766,493 ₪ (חשבונית המס - נספח א' של תצהיר התובעת). מאחר שכאמור, התובעת לא הייתה משרד נסיעות מאושר בידי משרד התחבורה, לא הועברה הבעלות ברישום האוטובוס על-שמה של התובעת וברישומי משרד התחבורה נותר האוטובוס רשום על-שמה של מאונט אוף אוליבזז. זאת הגם שלטענת התובעת היא הייתה בעלת האוטובוס ולטענתה, אף שילמה את המסים והאגרות המתחייבים מהחזקת האוטובוס בבעלותה ומהפקת רווחים ממנו (אישור רואה-חשבון על כך - שם, נספח ב'), וכן טענה, כי היא זו שבטחה את האוטובוס ושילמה את דמי הביטוח. התובעת בחרה להציג את העובדה שהאוטובוס לא נרשם על שמה בשל היעדר רישיון להפעלת אוטובוס מטעם משרד הנסיעות שהפעילה, כעובדה "טכנית בלבד הנעוצה בנהלי משרד התחבורה" (פסקה 6 בסיכומיה), אולם נקדים ונאמר כי אין כך פני הדברים. על-פי הפרק העוסק ב"רישוי שירותי אוטובוסים" בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (חלק ה', פרק שני, תקנות 398-385), מדובר בעניין מהותי. תקנה 385 בתקנות התעבורה קובעת במפורש איסור על הפעלת אוטובוס שלא על-פי רישיון כדין (ראו גם תקנה 397 לעניין איסור גביית תשלום עבור נסיעה באוטובוס פרטי, שלא בהתאם לתנאי הרישיון). כך גם נקבע בתקנה 287 בתקנות אלו, שעניינה "העברת רכב ציבורי", כי עצם העברת הבעלות על אוטובוס מגורם אחד למשנהו וכן ורישום רישיון הרכב המתייחס לאוטובוס על-שמו של בעליו, טעונים היתר מיוחד מרשות הרישוי (תקנה המופיעה בחלק ד' בתקנות התעבורה, בפרק השני שעניינו "רישום ורישוי רכב מנועי", בסימן ב' העוסק ב"שינויים ברישום רכב"). 5. ביום 12.4.2003 נחתם הסכם הלוואה בין התובעת לבין חברת פי.די.אף ירושלים בע"מ (להלן - פי.די.אף), חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות, שעל-פיו לוותה התובעת סכומי כסף מפי.די.אף, וכי לשם הבטחת החזר ההלוואה נרשם שיעבוד על האוטובוס לטובת פי.די.אף. שעבוד זה נרשם גם ברשם החברות וגם במשרד הרישוי (הסכם ההלוואה - שם, נספח ג'). 6. הנתבע הוא בנק פרטי הפועל בשטחי הרשות הפלסטינית ובמזרח ירושלים. בשל חובות בסכומים גבוהים שחברת מאונט אוף אוליבז הייתה חייבת לנתבע, נקט הנתבע נגדה בהליכי הוצאה לפועל (תיק הוצל"פ חדרה 12-02739-07-9). במסגרת הליכים אלו ניתן נגד מאונט אוף אוליבז צו לעיקול ולתפיסת האוטובוס, אשר כאמור היה רשום על שמה. על-פי צו זה, נתפס האוטובוס בידי פקידי ההוצאה לפועל ביום 26.4.2007, בעת שהאוטובוס היה בנסיעה והוביל תיירים. 7. בעקבות תפיסת האוטובוס כאמור, הגישה התובעת ביום 6.5.2007 בקשה לשחרור תפוס אל לשכת ההוצאה לפועל בחדרה (שם, נספח ד'), שבה עתרה לקבל חזרה לידיה את האוטובוס, בטענה שהוא בבעלותה ולא בבעלות החייבת, מאונט אוף אוליבז. בנוסף להליך האמור, הגישה התובעת ביום 8.5.2007 תביעה אל בית משפט זה, נגד מאונט אוף אוליבז ונגד הנתבע, שבה עתרה לפסק-דין הצהרתי, שיצהיר כי היא בעלת האוטובוס (ת"א 5548/07. שם, נספח ה'. להלן - התביעה לסעד הצהרתי). כעבור למעלה משלושה חודשים, ביום 15.8.2007, הגישו התובעת ופי.די.אף בקשה דחופה אל בית-משפט זה להחזרת האוטובוס המעוקל, עוד בטרם תוכרע התביעה העיקרית (בש"א 6042/07. שם, נספח ו'. להלן - הבקשה להחזרת תפוס). הבקשה להחזרת תפוס נדונה ביום 16.9.2007 ובהחלטה מיום 11.10.2007, נקבע כי כדי למזער את נזקי התובעת בשל החזקת האוטובוס במחסני ההוצאה לפועל, הוא יוחזר אליה בכפוף להמצאת ערבויות שונות (החלטת כבוד השופטת מ' ליפשיץ-פריבס. שם, נספח ט'). בהחלטתו נדרש בית המשפט לכך שהמשכון שנרשם לטובת פי.די.אף הוא גם קודם בזמן לעיקול לטובת הנתבע וגם גובר על הזכות המובטחת בעיקול לטובתו (שם, פסקאות 32-28). עם זאת נקבע, כי אין בהחלטה קביעה בשאלת הבעלות, אשר תתברר במסגרת התביעה לסעד הצהרתי (שם, פסקה 22). 8. בדיון שהתקיים בתביעה לסעד הצהרתי ביום 26.12.2007, הודיעו התובעות באותה תביעה (הן התובעת בתיק הנדון ופי.די.אף), על הסדר פשרה שאליו הגיעו עם הנתבע שעל-פיו ביחסים שבין צדדים אלו (להבדיל מן היחסים עם הנתבעת הנוספת באותה תביעה, שהיא מאונט אוף אוליבז), יינתן פסק-דין המצהיר שהאוטובוס בבעלות התובעת ובהתאם לכך יינתן פסק-דין חלקי ללא צו להוצאות (במקביל הודע על תיקון כתב התביעה, ככל שהוא מתייחס אל מאונט אוף אוליבז ואל נושים נוספים שלה, שהטילו עיקולים על האוטובוס, אך עניין זה אינו רלוונטי לענייננו). לבקשת הצדדים ובהתאם להסדר הפשרה שהוגש בכתב, שעליו חתמו באי-כוחם של שלושת הצדדים להסדר, ניתן פסק-דין המאשר את הסדר הפשרה ללא צו להוצאות (שם, נספחים י' ו-י"א). 9. ביום 5.2.2008 הגישה התובעת את התביעה הנדונה, שבה עתרה לפיצוי כספי בסך של 188,990 ₪ בגין הנזקים אשר לטענתה נגרמו לה כתוצאה מעיקול האוטובוס. כתב ההגנה הוגש ביום 2.4.2008. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 5.1.2009 נקבעו הפלוגתות הטעונות הכרעה במסגרת התובענה הנדונה ונקבע כי על הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית. בעניין פלוגתות אלו, אשר תפורטנה בהמשך הדברים ואליהן עוד נשוב ונידרש, הוסיף בית המשפט כי "לא יותרו ראיות ו/או טיעונים שלא במסגרת ולעניין הפלוגתאות הנ"ל". מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית מאת מנהל התובעת ובעליה העיקרי, מר מוחמד בדר אלזעאמרה וכן מאת מר ג'אד אליאס, מנהל חברת "הסעות ג'אד אליאס בע"מ" (להלן - אליאס), אשר על-פי הנטען השכיר לתובעת אוטובסים במקום האוטובוס שעוקל כאמור. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של עו"ד אשרף ג'אסר, אשר טיפל בכל הליכי עיקול האוטובוס מטעם הנתבע וייצג אותו עד שלב הגשת התצהיר. בדיון שהתקיים ביום 16.12.2009, המועד שנקבע לשמיעת הוכחות, הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר דיוני שלפיו הם מוותרים על חקירת המצהירים וכי יגישו את סיכומי טענותיהם בכתב על סמך התצהירים והמסמכים הקיימים בתיק בית המשפט. סיכום טענותיה של התובעת הוגש ביום 21.3.2010 וסיכום טענותיו של הנתבע הוגש ביום 22.8.2010. ג. עיקרי טענות הצדדים (1) עיקרי טענות התובעת 10. עיקר טענותיה של התובעת הן כי עיקול האוטובוס ותפיסתו עולים לכדי רשלנות, אשר הסבה לתובעת נזקים, אשר מזכים אותה בפיצוי כספי. בעניין זה סמכה התובעת את תביעתה על ההלכה אשר נקבעה ברע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638 (2000) (להלן - סחר ושירותי ים), אשר בו נקבע מפי כבוד השופט י' מצא (שאליו הצטרפו כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן וכבוד השופט י' טירקל), כי אם ניתנו צווי עיקול אשר נסמכו על בקשה המבוססת על טענות שנמצא כי אינן נכונות, כי אז בעל המעוקלים שניזוק עקב כך, זכאי לפיצוי כספי ממבקש העיקול שלטובתו הוטל. על-פי טענת התובעת רשלנותו של הנתבע באה לידי ביטוי בשלוש תקופות, אשר בכל אחת מהן ידע הנתבע, או למצער, יכול היה לדעת, כי התובעת היא הבעלים של האוטובוס. התקופה הראשונה היא זו שקדמה להגשת בקשת העיקול בהוצאה לפועל; התקופה השנייה היא מיום תפיסת האוטובוס ועד הגשת הבקשה להחזרת תפוס אל בית המשפט; התקופה השלישית היא מיום הגשת הבקשה להחזרת התפוס ועד החזרת האוטובוס לתובעת בפועל. לפיכך ולאור טענותיה של התובעת כאמור, אשר על תוכנן נעמוד ביתר פירוט בעת הדיון בהן, טענה היא כי היא זכאית לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה בשל עיקול האוטובוס, אשר לטענתה, כוללים את אלו: דמי שכירות של אוטובוס חלופי מחברת אליאס (125,580 ₪); עלות תיקונים וחלפים בשל נזקים שנגרמו לאוטובוס כתוצאה מכך שהוחזק תקופה ממושכת במחסני ההוצאה לפועל (כ-22,000 ₪); שכר-טרחת עורך-דין (40,000 ₪). (2) עיקרי טענות הנתבע 11. תחילה טוען הנתבע כי יש לקבל את כל האמור בתצהיר מטעמו, וזאת לאור ויתור התובעת על חקירה נגדית של המצהיר מטעמו. לטענתו, בנסיבות אלו של ויתור על חקירת מצהיר, יש לראות בתובעת כמי שאינה חולקת על האמור בתצהיר הנתבע. בעניין זה נקדים ונאמר כבר עתה, כי אין לקבל טענה זו של הנתבע, מאחר שאין מדובר במצב שבו בעל-דין ויתר על חקירת מצהיר מסוים מבין המצהירים של הצד שכנגד, שאז חל הכלל כי יש לראות במי שויתר על חקירה נגדית של מצהיר, כמי שאינו חולק על האמור בתצהיר מטעם אותו מצהיר. בענייננו, אי חקירת המצהירים היה חלק מהסדר דיוני מוסכם, אשר כלל ויתור הדדי על חקירות נגדיות של המצהירים מטעם שני הצדדים והגשת סיכומי טענות על סמך התצהירים ונספחיהם. בנסיבות אלו הפרקטיקה הנוהגת היא, שאין תחולה לכלל האמור, החל ביחס לויתור על חקירת מצהיר על תצהירו. משמעות ההסכמה להסדר דיוני כאמור, הוא שהויתור על חקירות המצהירים נעשה מבלי שצד מודה בתוכנם של התצהירים מטעם הצד שכנגד, וכי תוכנם מהווה ראיה רק כל עוד לא נסתר בראיות. בנסיבות אלו בית המשפט גם אינו נדרש לשאלת מהימנות המצהירים, אלא אם כן האמור בתצהירם עומד בניגוד לראיות אמניות אחרות או שכולל סתירה פנימית בין האמור במקום אחד בתצהיר לאמור בו במקום אחר. 12. טענה מקדימה נוספת שטען הנתבע, עניינה בכך שפסק הדין שניתן בהסכמה בתביעה לסעד הצהרתי הקים מעשה בית-דין החוסם מפני הגשת התביעה הנדונה. תחילה טען הנתבע, כי אמנם שאלה זו לא נכללה בפלוגות המוסכמות, אולם לטענתו, אין לראות את רשימת הפלוגתות כרשימה ממצה. בנוסף טען, כי זו אחת מטענותיו המרכזיות אשר נטענה בכתב ההגנה ובתצהיר מטעמו. בעניין זה נעיר כבר עכשיו, כי הגם שטענה זו נטענה בתצהיר מטעם הנתבע, לא מצאנו כל אזכור לטענת "מעשה בית-דין" בכתב ההגנה. טענה נוספת של הנתבע היא, כי משהגישה התובעת תביעה לסעד הצהרתי, הרי שאינה יכולה להגיש תביעה נוספת מבלי שהותר לה לפצל את סעדיה, וזאת לאור הוראת תקנות 44 ו-45 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 13. באשר לעצם התביעה, לטענת הנתבע, לא הייתה כל רשלנות מצדו בעיקול האוטובוס. אמנם הרישום במשרד הרישוי אינו מהותי אלא הצהרתי (דקלרטיבי), אך הלכה היא שיש ברישום כדי להקים חזקה כי הגורם הרשום בתור בעל הרכב הוא גם בעליו בפועל, וכי הנטל לסתור חזקה זו מוטל על הטוען שהרישום אינו משקף את הזכויות האמיתיות. בעניין זה טען הנתבע כי לא הייתה כל סיבה שידע שהאוטובוס הרשום בבעלות מאונט אוף אוליבז אינו בבעלותה וכי אף לא יכול היה לדעת על כך. לטענתו, אף לא הוכח שהתובעת הביאה לידיעתו מידע זה ובכל מקרה לא הוכחה רשלנות כלשהי מצד הנתבע. בעניין זה הצביע הנתבע על שורה של מסמכים אשר לטענתו, לכאורה לא מוכיחים שהתובעת אמנם רכשה את האוטובוס ממאונט אוף אוליבז, אלא דווקא מעוררים חשד כי טענות התובעת היו מעין קנוניה בין השתיים נועדה לאפשר הברחת נכסים מהנתבע, בעוד מאונט אוף אוליבז חייבת לו סכומי עתק. כן טען הנתבע, כי גם העובדה שהתובעת לא מיהרה לתבוע את החזרת האוטובוס עוררה חשד כי אין מדובר באוטובוס שהוא אמנם בבעלותה וכי תפיסתו מסבה לה נזקים. בטענותיו אלו, התייחס הבנק אל כל אחת משלוש התקופות שאליהן התייחסה התובעת בסיכומיה, כפי שיפורט בהמשך הדברים, עת נדון בכך. 14. עוד טען הנתבע, כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה ולא הוכיחה כנדרש את כל אחד מנזקיה הנטענים. ד. השאלות הטעונות הכרעה 15. כפי שכבר נאמר, בדיון מיום 5.1.2009 נקבעו הפלוגתות שיידונו ושלגביהן יגישו הצדדים את תצהירי העדות הראשית ואת הראיות מטעם כל אחד מהם. כך נקבע בעניין הפלוגתות: "... 1.1 האם הנתבע פעל לעיקול ותפיסת האוטובוס נשוא התביעה שלא כדין? כיצד ומתי? 1.2 האם התובעת יידעה את הנתבע כיצד ומתי כי האוטובוס נשוא התביעה שייך לה? 1.3 אם אכן יידעה התובעת את הנתבע כאמור בפלוגתא 1.2 לעיל, מה הפעולות שעשה הנתבע מיום ההודעה ועד לשחרור האוטובוס ביום 17.10.07? והאם בכל ההתנהלות של הנתבע כלפי התובעת כאמור, התרשל הנתבע כלפי התובעת כיצד ומתי? 1.4 אם התרשל הנתבע כלפי התובעת, האם נגרם לתובעת נזק ומהו כתוצאה מהתרשלות הנתבע אם הייתה התרשלות? 1.5 האם פעלה התובעת להקטנת נזקיה כיצד ומתי? 1.6 את מי יש לחייב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד וכמה? לא יותרו ראיות ו/או טיעונים שלא במסגרת ולעניין הפלוגתאות הנ"ל" (ההדגשה במקור) 16. בשים לב לפלוגתות שנקבעו כאמור, ולטענות הצדדים בסיכומיהם, השאלות שלהן נידרש במסגרת הדיון בטענות הצדדים תהיינה אלו: שאלה ראשונה: תחילה נידרש לשאלה אם יש מקום לדון בטענת מעשה בית-דין שטען הנתבע. אם נשיב על כך בחיוב, כי אז נדרש לבחון אם אמנם פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים בתביעה למתן סעד הצהרתי מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה. רק אם נשיב על שאלה זו בשלילה, כי אז נידרש אל שאר השאלות. שאלה שנייה: עניינה בכך שלתובעת לא ניתן היתר לפצל את סעדיה. השאלה הטעונה הכרעה היא, אם יש מקום לדון בטענה זו, שלפיה התובעת מנועה מלתבוע את הסעד הנתבע משלא כללה סעד זה במסגרת התביעה לסעד הצהרתי ואף לא ביקשה לפצל את סעדיה. אם נשיב על כך בחיוב כי אז נידרש לטענה לגופה. אם הטענה תידחה, כי אז נידרש אל השאלות הבאות. שאלה שלישית: האם הנתבע ידע שהתובעת היא בעלת האוטובוס, או יכול היה לדעת על כך, והאם התרשל כלפי התובעת בכל אחת משלוש התקופות (קודם להגשת בקשת העיקול בהוצאה לפועל; מיום תפיסת האוטובוס ועד הגשת הבקשה להחזרת תפוס; מיום הגשת הבקשה להחזרת התפוס ועד החזרת האוטובוס לתובעת בפועל). שאלה רביעית: עניינה של שאלה זו בנושא הנזק ושיעורו. לשאלה זו נידרש רק אם נשיב על השאלה השלישית בחיוב ונמצא שאמנם הנתבע התרשל כלפי התובעת. במקרה זה נבחן, אם התובעת פעלה להקטנת נזקיה ואם הוכיחה את כל אחד מן הנזקים שבגינם תבעה פיצוי. ה. דיון והכרעה (1) טענת מעשה בית דין השאלות לדיון 17. הנתבע כאמור, טען, כי פסק הדין שניתן בהסכמה בתביעה לסעד הצהרתי, מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה. טענה זו מעוררת שתי שאלות אלו: השאלה האחת, האם לנוכח הגדרת הפלוגתות הפסוקות, אשר לא כללו טענה זו, וקביעת בית המשפט כי לא תותר הבאת ראיות או העלאת טענות בעניינים החורגים מהפלוגתות שנקבעו, יכול היה הנתבע להעלות את טענת מעשה בית-דין. משהעלה אותה, האם יש מקום לדון בה. כך במיוחד בשים לב לכך שטענה זו כלל לא נטענה בכתב ההגנה. אם נשיב על שאלה זו בחיוב, כי אז נדרש לשאלה השנייה, שעניינה בטענה לגופה, אם אמנם פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים בתביעה למתן סעד הצהרתי מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה. טענות הצדדים 18. התובעת לא נדרשה אל טענת מעשה בית-דין במישרין, באשר הטענה כאמור, לא נטענה בכתב ההגנה שהגיש הנתבע וגם לא נקבעה כפלוגתה שעל הצדדים להידרש לה. עם זאת, במסגרת טענות התובעת בנושא הנזקים הנטענים ושיעורם, העלתה מספר טענות בעניין זה (פסקאות 4-3 בעמ' 14 בסיכומי טענותיה). לטענת התובעת, בניגוד לנטען בתצהיר מטעם הנתבע, התובעת מעולם לא ויתרה על טענותיה בדבר הנזקים אשר לטענתה, נגרמו לה בשל עיקול האוטובוס ואף מעולם לא ויתרה על תביעתה לקבלת פיצוי בגינם. לטענתה, הדבר היחיד שעליו הוסכם הוא נושא פסק הדין, המצהיר שהתובעת היא בעלת האוטובוס וכי לאור ההסדר שאליו הגיעו הצדדים, לא יינתן צו להוצאות. 19. הנתבע טען כי טענתו בדבר מעשה בית-דין "נשמטה משום מה מרשימת הפלוגתאות" (פסקה 9 בסיכומי טענותיו), וכי לטענתו, הלכה היא שרשימת פלוגתות אינה רשימה ממצה ובמקרים רבים יידרש בית המשפט גם לפלוגתות נוספות. במקרה הנדון, מדובר בעניין מכריע בטענותיו ואף יש לראות בתובעת כמי שהסכימה לבירורה, מאחר שלא התייחסה אל העניין, למרות מקומו המרכזי בתצהיר מטעמו. הנתבע הפנה אל פסק הדין ברע"א 9123/05 אדמוב פרויקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (2007) (מבלי שציין לשם איזו טענה מטענותיו הפנה אל פסק-דין זה). לעצם העניין טען הנתבע, כי בהסכמת התובעת להתפשר במסגרת התביעה לפסק-דין הצהרתי, הסכימה לוותר על כל זכות העומדת לה כלפי הנתבע. עוד טען, תוך הסתמכותו על התצהיר מטעמו (בפסקאות 41-40), כי הסדר הפשרה הושג לאחר שהתובעת הסכימה לוותר על כל טענה או דרישה נגד הנתבע בגין ההליכים, לרבות ההוצאות וכן הסכימה שההסכמה שהושגה נועדה לסילוק כל טענות התובעת כלפי הנתבע. עוד טען, כי בא-כוחה של התובעת הסכים לאלו במפורש. הנתבע ביקש לסמוך את טענותיו אלו על נוסח ההסכם ועל פרוטוקול הדיון, והוסיף וטען, כי התובעת נמנעה מהבאת עד רלוונטי בעניין, בכך שלא הובא תצהיר מטעם בא-כוחה של התובעת, שהיה צד למשא ומתן. בנסיבות אלו, על אי הבאת עד רלוונטי לפעול לחובת התובעת. זאת במיוחד בשעה שמטעם הנתבע הובאה כאמור, ראייה בתצהיר מטעם בא-כוחו. הרחבת חזית בהעלאת טענת מעשה-בית דין 20. אין מחלוקת שהנתבע לא העלה את טענת מעשה בית-דין בכתב ההגנה וכי טענה זו אף אינה נמנית עם הפלוגתות שנקבעו לדיון, הגם שהטענה הובאה במסגרת התצהיר שהגיש הנתבע מטעם מי שהיה בא-כוחו בתקופה הרלוונטית. בנסיבות אלו ובמיוחד לאור העובדה שהטענה לא נטענה בכתב ההגנה, מהווה טענת מעשה בית-דין משום הרחבת חזית או שינוי חזית אסורים, ודי בכך כדי לדחותה. גם פסק הדין בעניין אדמוב פרויקטים, אינו מסייע בידי הנתבע. בעניין זה קבע בית המשפט (כבוד השופטת ע' ארבל) את הדברים הבאים (בפסקה 12). "עקרון העל המנחה את בית המשפט בבואו להכריע הכרעות דיוניות הוא:   'משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה רשימה' (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 91 (מהדורה שמינית, 2005) (להלן: גורן)).              רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה 'שינוי חזית' או 'הרחבת חזית', ויש לדחותה (ראו למשל: ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378, 348 (1989); ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145 (2003); ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169 (1977); גורן בעמ' 91-94; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 329-332 (מהדורה שביעית, 1995)). יחד עם זאת מכיר הדין בשני מקרים בהם יותר שינוי חזית. הראשון הוא תיקון כתבי הטענות באישורו של בית המשפט, לפי סעיף 91-92 לתקנות, והשני הוא שבעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, מפורשות או מכללא (ראו למשל: ע"א 37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"ד ב 143, 146 (1949); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 874 (1995)). בענייננו, לא חל אף אחד מאותם חריגים שבהם יתיר בית המשפט שינוי חזית. לא התבקש תיקון כתב ההגנה, לא התבקש תיקון של רשימת הפלוגתות ואף אין לומר שניתנה הסכמת התובעת מכללא להכללת הטענה האמורה. הטענות שנטענו בתצהיר מטעם הנתבעת, הובאו בהיבט העובדתי, ובמישור הזה השיבה התובעת בסיכומיה. ניסיון הנתבע לייחס הסכמה מכללא להעלאת הטענה אינו אלא ניסיון לרפא את מחדליו של הנתבע מבלי לבסס זאת. בנסיבות אלו, די בכך כדי לדחות את טענת מעשה בית-דין שטען הנתבע. דיון למעלה מן הצורך בטענת מעשה-בית דין 21. חרף המסקנה האמורה והגם שהדבר בבחינת למעלה מן הצורך, ראיתי לדחות את טענת מעשה בית-דין שטען הנתבע גם לגופה. תכליתו של מעשה בית-דין על שני ענפיו, השתק עילה והשתק פלוגתה, הוא להביא לכך שהכרעה שיפוטית בעניין מסוים תביא לסיומן של התדיינויות באותו עניין. הטעמים לכך הם מניעת הטרדתו החוזרת של בעל הדין בשל אותה עילה שכבר נדונה והוכרעה על-ידי בית המשפט, וכן כדי למנוע עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינויות חוזרות בעניין שכבר נדון והוכרע (ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, פסק-דינו של הנשיא ש' אגרנט. כן ראו למשל, ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י בע"מ (2004), פסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; רע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (2006), פסק-דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין בפסקה ה(5)). בענייננו, כלל לא נדונה תביעה כספית קודמת וממילא שלא הוכרעה. במסגרת התביעה לפסק-דין הצהרתי עתרה התובעת לסעד אחד בלבד, והוא פסק-דין אשר יצהיר שהתובעת היא הבעלים הבלעדיים של האוטובוס. פסק הדין שניתן במסגרת ההסדר שעליו הודיעו הצדדים, אף הוא התייחס לסעד הנתבע בלבד. בנסיבות אלו, במקום שלא הוגשה תביעה כספית, תביעה כספית אף לא נדונה ופסק הדין לא עוסק בה, ממילא שאין פסק הדין יכול להקים מעשה בית-דין אשר יחסום תביעה שעילתה שונה והסעד הנתבע במסגרתה שונה אף הוא. 22. ככל שהנתבע ביקש לטעון כי הייתה הסכמה בין הצדדים לכך שהתובעת לא תוכל לתבוע סעד כספי בשל עיקול האוטובוס, הרי שהיה עליו לבקש לתקן את כתב התביעה ולטעון זאת במפורש. שכן מדובר בטענת הגנה חדשה הנסמכת על הסכם שלכאורה, נכרת בין הצדדים - בין בכתב ובין בעל-פה - אשר על-פיו במסגרת הסכמת הצדדים להחזיר להצהיר שהתובעת בעלת האוטובוס, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין, אף הוסכם שהתובעת לא תוכל לשוב ולתבוע את הנתבע בגין נזקיה הנטענים. אולם אין מדובר בטענה של מעשה בית-דין, אלא בטענה על סמך הסכם, שלטענת הנתבע, לכאורה, נכרת בין הצדדים. אולם אפילו כך היה נטען, ואפילו היה הדבר בגדר פלוגתה שנקבע שתוכרע, לא היה מקום לקבלת טענת הנתבע. בעניין זה נעיר, וזאת לא רק למעלה מן הצורך, אלא מעל ומעבר לצורך, כי הנתבע מבקש לקרוא בהסדר שעליו הסכימו הצדדים ובפרוטוקול הדיון דברים אשר לא נאמרו ושאף ניכר, כי לא במקרה לא נאמרו. ההסדר שאושר בפסק-דין לא היה הסדר שעליו הוסכם במהלך הדיון בחטף, כי אם הסדר שהוכן בכתב ומראש ונחתם בידי שלושה עורכי דין (באי-כוחם של התובעת, של הנתבע ושל פי.די.אף). במסגרתו הוסדר רק נושא הבעלות על האוטובוס, והתבקש מתן תוקף של פסק-דין ללא מתן צו להוצאות (נספח י' של תצהיר התובעת). ההסדר הוצג לבית המשפט ואושר בפסק-דין (שם, נספח י"א). אין מחלוקת כי אין בהסכם או בהצגתו במסגרת פרוטוקול הדיון כל אמירה מן הסוג שנהוג לכלול, כמעט כדבר שבשגרה, בהסדרי פשרה המאושרים בפסקי-דין, וזאת כי ההסכם נועד לסילוק מלא וסופי של טענות הצדדים בעניין נושא התביעה, כי ישנה הסכמה לויתור על כל טענה או דרישה נוספת בעניין הקשור בתביעה, או כל כיוצא באלו. בנסיבות אלו, שבהן הדברים לא נאמרו באופן ברור ומפורש, הגם שכאמור, ההסכם נוסח בכתב והגם שהדבר מהווה חריג למרבית הסדרי הפשרה, המסקנה המתבקשת היא, שההסדר נועד רק להסדרת נושא הבעלות על האוטובוס ולשלול פסיקת הוצאות במסגרת אותה תביעה, לאור סיומה בהסדר. הא ותו לא. 23. מכאן אפוא, שהנתבע כלל לא יכול היה להעלות את טענת מעשה בית-דין, בהיות הטענה בגדר הרחבת חזית אסורה ומשלא נכללה בפלוגתות שנקבעו להכרעה. אפילו יכול היה להעלות את הטענה, הרי שאין בפסק הדין בתביעה לסעד הצהרתי כדי להקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה, מאחר שהנושא כלל לא נדון ולא אמור היה להידון במסגרתה. מכל מקום, אין מדובר בטענת מעשה בית-דין אלא בטענה מכוח הסכם שלכאורה נכרת, אשר הראיות מצביעות על כך שלא היה הסכם מעין זה. לפיכך טענת מעשה בית-דין, נדחית. (2) טענת אי מתן היתר לפיצול סעדים השאלות לדיון 24. בתביעתה הקודמת, עתרה התובעת לסעד הצהרתי, אשר ניתן בפסק הדין שאישר את הסדר הפשרה שבין הצדדים שלפיו נקבע שהתובעת היא בעלת האוטובוס. אין מחלוקת שהתובעת הגישה את התביעה הנדונה, הגם שלא ביקשה וממילא שלא הותר לה לפצל את סעדיה, ככל שאמנם היה הדבר דרוש. הכרעה בטענת הנתבע כי בנסיבות אלו מנועה התובעת מלתבוע את הסעד הנתבע, מצריכה מתן תשובות לשתי שאלות. שאלה אחת, עניינה בשאלה אם יש מקום לדון בטענה זו של הנתבע, אשר לא נטענה בכתב ההגנה ולא נמנתה עם הפלוגתות שנקבעו להכרעה. שאלה שנייה, שאליה נדרש אם נשיב בחיוב לשאלה הראשונה היא, אם יש מקום לקבל את הטענה לגופה. טענות הצדדים 25. הטענה לא נטענה בכתב ההגנה, לא בא זכרה בשום מקום ואף לא נמנתה עם הפלוגתות שנקבעו להכרעה, אלא נטענה לראשונה בסיכומי הנתבע שהוגשו לאחר סיכומיה של התובעת. מכיוון שכך, ממילא שהתובעת לא נדרשה לטענה האמורה ולא טענה דבר בעניינה. 26. בעניין השאלה הראשונה, לטענת הנתבע הוא רשאי לטעון שהתובעת לא ביקשה לפצל את סעדיה ולפיכך היא מנועה מלתבוע סעד כספי, בהיות הטענה חלק מטענת מעשה בית-דין (כך!), אשר לטענתו, רשאי היה להעלותה. בעניין השאלה השנייה טען הנתבע, כי לאור הוראות תקנות 44 ו-45 בתקנות סדר הדין האזרחי, היה על התובעת לכלול את מלוא הסעדים הנתבעים, לרבות הסעד הכספי הנתבע עתה, במסגרת התביעה לסעד הצהרתי. משלא עשתה כן ולא ניתן לה היתר לפצל את סעדיה על-פי תקנה 45, היא מנועה מלתבוע עתה סעד כספי. דיון בטענה שעניינה אי מתן היתר לפיצול סעדים 27. מאותם טעמים שלפיהם היה הנתבע מנוע מהעלאת הטענה בדבר קיומו לכאורה, של מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה, מנוע הנתבע מהעלאת הטענה הנדונה, שעניינה מניעות התובעת להגיש את התביעה הנדונה משלא ניתן לה היתר לפצל את סעדיה. כך שדי בכך כדי לדחות את הטענה. 28. גם בעניין זה נוסיף למעלה מן הצורך, שבכל מקרה דינה של הטענה להידחות גם לגופה. תקנה 44 בתקנות סדר הדין האזרחי קובעת שתובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה. על כך מוסיפה תקנה 45, כי תובע אינו רשאי לפצל את הסעדים שהוא מבקש לתבוע בשל אותה עילה למספר תביעות, אלא אם כן ניתן לו היתר לפיצול סעדיו, אשר יכול להינתן רק כל עוד מתבררת התביעה הראשונה שהגיש. אולם אם הסעדים הנתבעים נובעים מעילות שונות, אזי אין מניעה להגיש תביעות נפרדות גם מבלי שניתן לתובע היתר לפצל את סעדיו. בעניין זה נפסק פעמים רבות, כי במקום שבו נתבע סעד הצהרתי, אין כל מניעה להגיש תביעה נוספת לסעד כספי, הנובע מזכייתו בסעד ההצהרתי וכי במקרה זה, אין צורך בהיתר לפיצול סעדים. כך נקבע בין השאר, אגב דיון נרחב בשאלה זו בע"א 10474/03 עודד הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ (2005) (פסקה 18 בפסק-דינה של כבוד השופטת ע' ארבל), כי "נכונה הגישה הגורסת כי הזוכה בסעד הצהרתי רשאי לתבוע גם סעד אופרטיבי הנובע מאותה עילה ואין צורך בהיתר לפיצול סעדים" (כן ראו את פסקי הדין המובאים שם וכן ראו, א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט-2009, בעמ' 134). בנסיבות אלו, שבהן גם לא היה מקום להעלאת הטענה וגם מדובר בטענה שגויה, הרי שדינה להידחות. (3) שאלת רשלנות הנתבע השאלות לדיון 29. תביעת התובעת לפיצוי כספי נסמכת על ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין סחר ושירותי ים, שלפיה מי שרכושו עוקל על יסוד בקשה להטלת עיקול במעמד צד אחד, יהיה זכאי לפיצויים אם מבקש העיקול התרשל כלפיו. הנסיבות המזכות בפיצוי מעין זה הן במקום שבו העיקול הוטל במעמד צד אחד על בסיס עובדות שגויות, בעוד מבקש העיקול ידע את העובדות הנכונות או יכול היה לדעת עליהן, והעיקול הסב נזק. במקרה זה יראו במבקש העיקול כמי שהתרשל כלפי זה שעל רכושו הוטל העיקול, והוא יהיה זכאי לכך שמבקש העיקול יפצה אותו בשל הנזק שנגרם לו. לאור הלכה זו, יש לבחון אם אמנם הנתבע ידע שהתובעת היא בעלת האוטובוס, ולא מאונט אוף אוליבז שעל-שמה האוטובוס היה רשום, ואם יכול היה לדעת על כך וזאת בכל אחת משלוש התקופות הרלוונטיות: התקופה הראשונה, קודם להגשת בקשת העיקול בהוצאה לפועל; התקופה השנייה, מיום תפיסת האוטובוס ועד הגשת הבקשה להחזרת תפוס; התקופה השלישית, מיום הגשת הבקשה להחזרת התפוס ועד החזרת האוטובוס לתובעת בפועל. שאלת הרשלנות בתקופה הראשונה (קודם להגשת בקשת העיקול) טענות הצדדים 30. התובעת טוענת שבטרם התבקש העיקול בלשכת ההוצאה לפועל, לא ערך הנתבע את הבירורים והבדיקות ההכרחיים כדי לברר מיהו בעליו של האוטובוס. לטענתה, בתצהיר מטעם מי שהיה באותה עת בא-כוחו של הנתבע נאמר, שהעיקול התבקש לאור המידע שהיה ברשות הנתבע, אך לא פורט איזה מידע היה ברשות הנתבע. כך גם לטענת התובעת, בא-כוח הנתבע אינו יכול להצהיר על המידע שהיה ברשות הבנק-הנתבע וכי בעניין זה לא הובא מצהיר רלוונטי, כך שדי בכך כדי לפעול לחובת הנתבע. עוד טענה התובעת, כי לאור העובדה שמאונט אוף אוליבז הייתה נתונה בחובות כספיים כבדים, מרבית האוטובוסים שהיו בבעלותה שועבדו לטובת נושיה והדבר היה בידיעת הנתבע-הבנק. כך שגם עובדה זו חייבה את הנתבע לבדוק מיהו הבעלים האמיתיים של האוטובוס. באשר לאוטובוס הנדון, ניתן היה לבדוק את הדברים ברשם החברות ובמסמכי הרישוי של הרכב, שבשניהם נרשם שעבוד על האוטובוס לטובת פי.די.אף עוד בשנת 2003, ודי היה בכך כדי להימנע מעיקול האוטובוס. לפיכך ומאחר שהנתבע לא ערך כל בירור, ובכל מקרה לא ערך בירור ממשי, הרי שהתרשל כלפי התובעת בתקופה זו ואף הפר כלפיה את חובת תום הלב. 31. הנתבע טוען כי לא הייתה כל רשלנות מצדו. עיקול האוטובוס ותפיסתו היו בהתאם לצו הוצאה לפועל שניתן ביחס למספר אוטובוסים שהיו רשומים במשרד הרישוי כי הם בבעלות מאונט אוף אוליבז, אשר ניתן לטובת הנתבע בשל חובות בסכומי עתק שמאונט או אוליבז הייתה חייבת לו. מאחר שאותם אוטובוסים, כמו האוטובוס הנדון, היו רשומים בבעלות מאונט אוף אוליבז, יכול היה הנתבע להסתמך על הרישום, שכן הגם שהרישום הוא הצהרתי בלבד, הוא מקים חזקת בעלות, שהנטל לסתירתו מוטל על הטוען שהרישום אינו משקף את הזכויות האמיתיות. עוד טענה הנתבעת, שבכל מקרה, אפילו היה נבדק ונמצא שנרשם שיעבוד על האוטובוס, לא היה בקיומו של שיעבוד כדי למנוע הטלת עיקול על האוטובוס. דיון 32. הטלת עיקול במעמד צד אחד על נכסי חייב, נועדה למנוע את הברחתם של נכסי החייב ולאפשר לנושה להיפרע מהחייב באמצעות אותם נכסים. לפיכך במקום שבו מאונט אוף אוליבז חבה לבנק כספים רבים, אשר לא הייתה מחלוקת שסכום החוב אף עלה על שווים של האוטובוסים, לא הייתה כל מניעה להטלת העיקול על האוטובוסים הרשומים על שמה של מאונט אוף אוליבז, ובהם גם על האוטובוס הנדון. בעניין זה, התובעת נטלה סיכון בכך שרכשה את האוטובוס שנותר רשום על-שם מאונט אוף אוליבז ולעניין זה אין רלוונטיות לסיבה בגללה בחרה לעשות כן. בוודאי שאין לכך רלוונטיות במקום שבו התובעת עשתה כן כדי לעקוף את הוראות תקנות התעבורה שעליהן עמדנו, אשר קובעות כי הבעלות על אוטובוס יכולה להיות רק בידי מי שברשותו רישיון מתאים לכך. כך במיוחד, בעוד התובעת הודתה כי אין בידיה רישיון כמתחייב מהוראות התקנות וכי בפועל עברה על הוראותיהן שלא כדין, בהחזיקה באוטובוס שאינו רשום על שמה ושלא ניתן לה רישיון להפעילו. 33. כפי שנפסק פעמים רבות לגבי רישום כלי רכב, המתנהל על-פי דין במשרד הרישוי, זהו רישום הצהרתי שאינו קובע מי בעל הזכויות ברכב (רישום דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי), ולכן על הטוען לבעלות להוכיח זאת (רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 (1997), בעמ' 473). עוד נקבע, כי יש ברישום כדי להעביר את נטל ההוכחה אל שכמו של המבקש לסתור את הרישום, באשר יש ברישום חזקה, או למצער, "ראשית ראיה" שהוא משקף את מצב הזכויות. כך גם בעוד אין ברישום כדי להקים זכות לבעלים הרשום, במישור הראייתי יש ליתן משקל לרישום במרשם המתנהל במשרד הרישוי (ה"פ (מחוזי חיפה) 308/02 רוחי אלחג' נ' החסוי משה בן הרואה (2003), פסק-דינו של כבוד השופט י' עמית, בפסקה 13). 34. התובעת טענה כאמור, כי היה על הנתבע לבדוק את הרישום של נכסי החייבת, מאונט אוף אוליבז, ברשם החברות וכן את רישום האוטובוס. אולם רישומים אלו היו מעלים שהאוטובוס רשום על שמה של מאונט אוף אוליבז, וכי ישנו שעבוד רשום לטובת פי.די.אף. כך שבכל מקרה, לא היה בכך כדי למנוע את עיקול האוטובוס, שכן כאמור, האוטובוס היה רשום על שמה של החייבת ולא הייתה כל סיבה להניח שאינו בבעלותה. בנוסף לכך וכפי שטען הנתבע, לא היה ברישום השעבוד כדי למנוע את העיקול, שכן אין בשעבוד כדי למנוע עיקול. רק בשלב מאוחר יותר, אילו ביקש הנתבע לממש את העיקול, כי אז היה מקום לבירור זכותו של מי עדיפה; האם של פי.די.אף שלטובתה נרשם השיעבוד, שאף קודם בזמן, או שמה זכותו של הנתבע, שלטובתו עוקל האוטובוס. מאחר שהתובעת לא הציגה כל מקור מידע שעל בסיסו יכול היה הנתבע לדעת שהיא בעלת האוטובוס, עוד בטרם ביקש לעקל את האוטובוסים, אין לומר כי הנתבע התרשל כלפי התובעת בכך שביקש את העיקול. המסקנה היא אפוא, שככל שהדברים אמורים בתקופה הראשונה, זו אשר קדמה לבקשת העיקול ולמתן הצו לעיקול האוטובוס, לא הייתה כל רשלנות מצד הנתבע. שאלת הרשלנות בתקופה השנייה (מתפיסת האוטובוס עד הגשת הבקשה להחזרת תפוס) טענות הצדדים 35. באשר לתקופה השנייה, טענת התובעת היא שיידעה את הנתבע שהיא בעלת האוטובוס, וזאת באמצעות מנהלה, כפי שנאמר בתצהיר מטעמו (בפסקאות 26-17). התובעת טוענת, כי הנתבע צריך היה לדעת שהיא בעלת האוטובוס גם מעצם הבקשה שהגישה אל לשכת ההוצאה לפועל ביום 6.5.2007, שבה עתרה להחזרתו וגם מהתביעה לסעד הצהרתי שהגישה אל בית המשפט ביום 8.5.2007. לטענתה, אל כתב התביעה צורפו חשבונית מס וקבלה המעידים על כך שהתובעת רכשה את האוטובוס ממאונט אוף אוליבז, וכי די היה בכך כדי שהנתבע יידע שהתובעת היא בעלת האוטובוס, או לפחות יבדוק את העובדות לאשורן. התובעת טענה בעניין זה, כי לא היה כל יסוד להשערת הנתבע, כי הייתה קנוניה בין התובעת ובין מאונט אוף אוליבז, וזאת במיוחד לאור העובדה שלא הונחה תשתית ראייתית לכך מצד הנתבע. כך גם לאור המסמכים שהוצגו לנתבע, ובהם אישורים על כך שהתובעת היא זו אשר מבטחת את האוטובוס ומשלמת את דמי הביטוח. בנוסף לכך, בעת תפיסת האוטובוס מי שנהג בו היה עובד של התובעת, ואף עובדה זו ניתנת לבירור בנקל והיה בה כדי להצביע על כך שהתובעת היא בעלת האוטובוס. לטענת התובעת, במקום שבו כאמור, הרישום במשרד הרישוי הוא הצהרתי בלבד ואינו קובע זכויות, היה על הנתבע לערוך בירור מקיף יותר, כפי שעשה במועד מאוחר יותר, לאחר שהוחלט על שחרור האוטובוס, בכך ששכר חוקר פרטי לבדוק זאת (פסקה 35 בתצהיר מטעם הנתבע). 36. גם באשר לתקופה השנייה טען הנתבע כי לא היה במעשיו משום רשלנות וכי לא יכול היה לדעת שהתובעת היא בעלת האוטובוס. תחילה טען הנתבע כי אין לקבל את טענות המצהיר מטעם התובעת, כי פנה אל הנתבע והסביר את מהות העסקה עם מאונט אוף אוליבז וכי התובעת היא בעלת האוטובוס (בפסקאות 22-17 בתצהירו). לטענת הנתבע, טענות מנהל התובעת בתצהירו כי פנה אל הנהלת הבנק בין השאר ברמאללה ובבית לחם, כדי להציג הוכחות שהתובעת היא בעלת האוטובוס לא נתמכה בדבר ואף לא צוין עם מי דיבר, לא נאמר אלו תשובות ניתנו לו, וטענות אלו אף לא נטענו במסגרת התביעה לפסק-דין הצהרתי. הנתבע אף הפנה לעדותו של מנהל התובעת בדיון בבקשה להחזרת תפוס, שם רק טען שמנהל הנתבע הציע לו "לעשות סולחה", אך לא שטח פרטים מעבר לכך. הנתבע גם טען כי לא היה במידע שהוצג באמצעות כתב התביעה, כדי להפיג את החשד של הנתבע באשר לקנוניה בין התובעת לבין מאונט אוף אוליבז. בעניין זה הצביע הנתבע על העובדות ועל המסמכים הבאים, כפי שפורט גם בתצהיר מטעם מי שהיה בא-כוחו באותה עת: ראשית, במשך כל אותה תקופה ממושכת, בת כארבעה חודשים מיום תפיסת האוטובוס, לא הגישה התובעת אל בית המשפט בקשה להחזרתו. עובדה זו עוררה חשד כי התביעה לפסק-דין הצהרתי שהוגשה, הייתה תביעת סרק. זאת במיוחד לאור העובדה שמדובר בחברה המסיעה תיירים, אשר מצופה היה שתפעל במהירות לקבל את האוטובוס חזרה לידיה, אם הוא אמנם בבעלותה ולא בבעלות החייב שעל-שמו הוא רשום. שנית, על-פי טענות התובעת, האוטובוס ואוטובוס נוסף נרכשו ממאונט אוף אוליבז ביום 31.3.2000 ותמורתם שולם סך של 1,623,443 ₪, בעוד שמחירו של האוטובוס הנדון הוא 766,493 ₪. התובעת צירפה כאמור, חשבוניות מס הנושאות את התאריך האמור, אך לא צירפה את הקבלות המוכיחות שהסכומים האמורים אמנם שולמו. נספחי כתב התביעה בתביעה להחזרת תפוס מלמדים כי צורפו שתי קבלות בלבד, האחת על סך של 23,884 ₪ ואילו השנייה על סך של 212,000 ₪, ושתיהן מיום 15.8.2000, שהו מועד מאוחר בכחמישה חודשים מהמועד שנטען שהאוטובוסים נרכשו. מכאן לטענת הנתבע, שלא הובאה כל ראייה לכך שהתובעת אמנם רכשה את האוטובוס ושילמה את מלוא תמורתו. עוד טוען הנתבע, שגם מועד הוצאת הקבלות מעורר תמיהות באשר לאמיתות עסקת רכישת האוטובוס ממאונט אוף אוליבז, כפי שטענה התובעת. שלישית, המסמך שניתן מאת מאונט אוף אוליבז, שאף הוא צורף אל כתב התביעה לפסק-דין הצהרתי, שאמור היה לאשר את עסקת המכר, הוא מיום 14.8.2000, מספר שנים קודם לעיקול האוטובוס ומועד סמוך למועד הוצאת הקבלות האמורות. לא זו בלבד, אלא שאין במסמך זה כדי להעיד על עסקת המכר שהתובעת טוענת לה, שעניינה ברכישה של האוטובוס ממאונט אוף אוליבז. שכן, במסמך זה רק נאמר כי האוטובוסים הנזכרים במכתב רשומים על שם מאונט אוף אוליבז וכי הם "שייכים ומופעלים" על-ידי הנתבעת. לטענת הנתבע, בכך אין כדי להעיד על כך שהבעלות באוטובוס עברה אל התובעת. רביעית, בעוד התובעת טענה שרכשה את האוטובוס ממאונט אוף אוליבז וכי האוטובוס עבר לבעלותה, לא הסבירה התובעת את ההיגיון לעסקה זו, הכרוכה בהוצאה כספית בסכום גבוה מאד (766,493 ₪). גם עובדה זו לטענת הנתבע, עוררה חשד שאמנם לא היה מכר אמיתי וכי הבעלות לא עברה לידי התובעת. חשד זה התעורר במיוחד לאור העובדה שמאונט אוף אוליבז נקלעה באותה תקופה לקשיים כלכליים וחובה לנתבע היה בסכום עתק. דיון 37. בחינת המידע אשר לטענת התובעת הובא באמצעות מנהלה לידיעת הנתבע עד מועד הגשת הבקשה להחזרת תפוס, אינו מעלה כי די בו כדי לבסס את טענת התובעת שאמנם היא הייתה בעלת האוטובוס וכי לא הייתה קנוניה בינה לבין מאונט אוף אוליבז להברחת נכסים. המידע שעל-פי הנטען הובא באמצעות מנהלה של התובעת, לא הוכח. כפי שטען הנתבע, לא הובאה כל ראיה לכך שמנהלה של התובעת אמנם נפגש עם גורם כלשהו מטעם הבנק, ובוודאי שלא הוכח שנפגש עם גורם בכיר ובעל סמכות להחליט בעניין עיקול האוטובוס. מנהל התובעת לא פנה בכתב, לא ידע לנקוב בשמו של האדם מטעם הנתבע שעמו לכאורה, נפגש, ואף לא ידע לנקוב בתפקידו. בנסיבות אלו, שבהן אין כל ראייה לכך שמנהלה של התובעת אמנם פגש גורם כלשהו מטעם הנתבע, אין מקום לקבוע שאמנם עשה כן. בנוסף לכך, לא היה במסמכים אשר צורפו אל כתב התביעה כדי להעיד שהתובעת אמנם רכשה את האוטובוס ממאונט אוף אוליבז וכי האוטובוס עבר לבעלותה וזאת מכל הטעמים שעליהם עמד הנתבע ואשר פורטו לעיל. לבסוף, בניגוד לנטען, לא צורפו אל כתב התביעה לפסק-דין הצהרתי אישורים או מסמכים שמהם ניתן היה ללמוד שהתובעת היא זו שביטחה את האוטובוס ושילמה את כספי הביטוח. מסמכים אלו לא נזכרו בכתב התביעה ככאלו שצורפו, ואף לא צורפו בפועל (נספח א' של התצהיר מטעם הנתבע, הכולל עותק של כתב התביעה בצירוף נספחיו). 38. בנסיבות אלו, גם ביחס לתקופה השנייה, המתייחסת לתקופה שמיום תפיסת האוטובוס ועד הגשת הבקשה להחזרת תפוס אל בית המשפט, לא הוכח שהנתבע ידע שהתובעת היא בעלת האוטובוס או שהיה צריך לדעת על כך. לפיכך גם בתקופה זו אין לומר שהנתבע התרשל כלפי התובעת. שאלת הרשלנות בתקופה השלישית (מהגשת הבקשה להחזרת תפוס עד החזרת האוטובוס) טענות הצדדים 39. באשר לתקופה שראשיתה בהגשת הבקשה אל בית המשפט להחזרת תפוס ועד החזרת האוטובוס בפועל, בעקבות ההחלטה שניתנה במסגרת בקשה זו, טוענת התובעת כי היה בידי הנתבע מידע למכביר, שהיה בו כדי להצביע על כך שהיא בעלת האוטובוס. בעניין זה טוענת התובעת כי הנתבע יכול היה ללמוד על רצינות טענותיה מעצם העובדה כך שהגישה את הבקשה. בעניין זה אף מפנה התובעת לכך שאת הבקשה הגישה באמצעות עורך-דין אחר מזה שייצג אותה קודם לכן, וכי החלפת ייצוגה הייתה לאור התמשכות ההליכים שנקט בא-כוחה הראשון, אשר לא הובילו לכל תוצאה עד אותו מועד. בנוסף לכך, את הבקשה הגישה התובעת גם בשמה וגם בשם חברת פי.די.אף שהייתה בעלת שיעבוד על האוטובוס שעוקל, ומסמכים המעידים על כך אף צורפו לבקשה (ובהם, הסכם ההלוואה שהלוותה פי.די.אף לתובעת, אישור רישום המשכון ורישיון הרכב המעוקל שבו רשום השעבוד). בנסיבות אלו, היה על הנתבע לשחרר את האוטובוס המעוקל, ולו מן הטעם שרישום השעבוד הפך את העיקול לחסר תועלת לנתבע. לטענת התובעת, כל טענותיו של הנתבע שלפיהן הניח גם בשלב זה כי לכאורה, ישנה קנוניה בין התובעת לבין מאונט אוף אוליבז שתכליתה הברחת נכסים, נעדרת כל אחיזה. לפיכך בשלב שבו הוגשה הבקשה האמורה, היה על הנתבע להסכים לשחרור האוטובוס ומשלא עשה כן, התרשל כלפיה. 40. לפי טענת הנתבע, הנסמכת על האמור בתצהיר מטעמו, גם בבקשה להחזרת תפוס לא היה כדי להפיג את חשדותיו כי התובעת איננה הבעלים האמיתיים של האוטובוס או כי ישנה קנוניה בינה לבין מאונט אוף אוליבז. זאת מטעמים אלו: ראשית, העובדה שרק בחלוף כארבעה חודשים מיום תפיסת האוטובוס, הוגשה הבקשה להחזרתו, עוררה חשד כי מדובר בבקשת סרק. שכן אילו היה ממש בבקשה, הייתה הבקשה מוגשת מיד לאחר תפיסת האוטובוס. זאת במיוחד לאור העובדה שגם בבקשה עצמה לא ניתן הסבר לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה ולאור טענות התובעת כי תפיסת האוטובוס הסבה לה נזקים. שנית, רק בשלב זה הוזכרה חברת פי.די.אף, שצורפה לבקשה בתור אחת המבקשות, מבלי שקודם לכן הייתה צד להליכים ומבלי שהוזכרה על-ידי התובעת. גם לא היה ברור על שום מה פי.די.אף צורפה לבקשה, אם לטובתה רשום שעבוד המבטיח את זכויותיה. בנוסף לכך, על-פי הנטען, התובעת לוותה מפי.די.אף סך של 153,000$ בחודש אפריל 2003, בעוד שעד הדיון בבקשה, בחלוף יותר מארבע שנים, הוכח שהוחזר לפי.די.אף רק חלק מזערי, בסך של 3,000$. שלישית, נימוק התובעת כי לא רשמה את האוטובוס על שמה ממניעים לא חוקיים, אף הוא עורר את חשד הנתבע, כי אין מדובר רק בהונאה של משרד התחבורה, אלא אף במהלך הכרוך בהונאת הנתבע. רביעית, למרות הבקשה המפורטת והמנומקת שהגישה התובעת, לא צורפו ראיות נוספות על אלו שצורפו אל כתב התביעה, שמהן ניתן היה ללמוד שהתובעת אמנם שילמה למאונט אוף אוליבז את מלוא התמורה עבור האוטובוס. בנסיבות אלו, היעדר תשלום מלא גם מפקיע את בעלות התובעת על האוטובוס וגם מעורר חשד שהאטובוס כלל לא נמכר לתובעת. לא זו בלבד, אלא שאותו אישור לכאורה שמסרה מאונט אוף אוליבז לתובעת בעניין מכירת האוטובוס, שהיו בו תמיהות כאמור לעיל, אף לא צורף בשנית אל הבקשה להחזרת תפוס, ולא הייתה כל תמיכה מצד מאונט אוף אוליבז לטענת התובעת כי רכשה ממנה את האוטובוס. חמישית, כל עסקת ההלוואה מפי.די.אף, רישום השעבוד וכל הקשור בעסקת המכר העלו תמיהות רבות נוספות, שאלו העיקריים: ישנו פער של יותר מחודשיים בין מועד הסכם ההלוואה, שהיה ביום 12.4.2003 לבין רישום השיעבוד ביום 17.6.2003; הסכם ההלוואה הוא כאמור מיום 12.4.2003, בעוד שתעודת רישום השיעבוד מתייחסת לחוב מיום 22.2.2004; במסמכי השעבוד מופיעים פרטים שונים מפרטי האוטובוס הנדון. שנת ייצור האוטובוס הנדון היא 2000 ומספר הרישוי הוא 3079415, בעוד שמסמכי ההלוואה מתייחסים לאוטובוס מסוג מרצדס משנת ייצור 2003 שמספר הרישוי שלו הוא 7303615; ברישום השעבוד מופיעים פרטי האוטובוס הנדון, אך נרשם ששנת ייצור האוטובוס היא 2003 ולא 2000, שזו שנת הייצור של האוטובוס הנדון; לא צורפו מסמכים המעידים על עסקת המכירה של האוטובוס, לא צורף זיכרון דברים או הסכם על עסקת המכירה ממאונט אוף אוליבז לתובעת, הגם שדובר בעסקה בשווי גבוה מאד, ובמיוחד שעל-פי הנטען במסגרתה נרכשו שני אוטובוסים בסך של 1,623,443 ₪; הגם שהתובעת הותירה את רישום האוטובוס על שמה של מאונט אוף אוליבז, שלה היו חובות רבים וכבדים, לא הראתה התובעת שהבטיחה את עצמה בבטוחות כלשהן כל עוד לא שונה הרישום במשרד הרישוי. דיון 41. כל הטעמים שמנה הנתבע שהובאו בהרחבה לעיל, היה בהם כדי לעורר את חשד הנתבע כי האוטובוס אמנם אינו בבעלות התובעת, אלא בבעלותה של מאונט אוף אוליבז, כפי שאמנם נרשם במשרד האישוי. התובעת נמנעה מהצגת מסמכים מהותיים להוכחת טענתה, ומנגד הציגה מסמכים שהיה בהם כדי לעורר חשדות ותמיהות כפי שאמנם עוררו בקרב הנתבע וכמפורט לעיל. בנסיבות אלו, אין לומר כי הנתבע ידע שהתובעת היא אמנם הבעלים האמיתיים של האוטובוס, או כי היה עליו לדעת על כך, ואף אין לומר כי התרשל כלפיה בעומדו על העיקול ובהתנגדותו להסרתו. עוד נוסיף, כי גם בעובדה שהנתבע הסכים לפסק הדין בתביעה לפסק-דין הצהרתי, אין כדי ללמד שעוד קודם לכן ידע שהתובעת היא בעלת האוטובוס. כפי שטען הנתבע בעניין זה, לאור ממצאי החקירה הפרטית שערך ולאור העובדה שמידת ההוכחה הדרושה בהליך אזרחי היא הטיית הכף לטובת התובעת, העדיף הנתבע להסכים לתביעה ולהימנע מניהולה. אולם אין בכך כדי לאיין את החשדות והתמיהות הסבירות שהיו לו באשר לנכונות טענות התובעת כי היא בעלת האוטובוס. הנתבע לא חייב היה לערוך חקירה פרטית קודם לכן, וכפי שעולה מהתצהיר מטעם הנתבע, אף לא היה בממצאי אותה חקירה כדי להפיג את חשדותיו, אלא רק כדי להחלישן. בנסיבות אלו, גם ביחס לתקופה השלישית, מיום הגשת הבקשה להחזרת האוטובוס ועד החזרתו בפועל, אין לומר שהנתבע התרשל. (4) נושא הנזק ושיעורו 42. משהגענו למסקנה האמורה, כי לא עלה בידי התובעת להראות שהנתבע התרשל כלפיה בכך שביקש לעקל את האוטובוס, בעוד שלא היה רשום על שמה, ואף לא עלה בידיה להראות כי התרשל בעומדו על המשך עיקולו עד החזרתו לידי התובעת, איננו נדרשים עוד לדון בנושא הנזק הנטען. עם זאת ולמעלה מן הצורך נעיר, שהתובעת לא הוכיחה את רובו של סכום הנזק הנטען. לכל היותר ניתן לומר שעלה בידי התובעת להוכיח את הנזקים שנגרמו בשל עמידת האוטובוס פרק זמן ממושך במחסני התובעת, אולם ישנו קושי באשר לראיות שהוצגו בעניין שאר הנזקים הנטענים. לאור התוצאה שאליה הגענו, נפרט את הדברים בקצרה בלבד. 43. התובעת הציגה קבלות לכך שנאלצה להחליף שני מצברים בעלות של 5,500 ₪ (הגם שלא הובהר מדוע נדרשו שניים), כי שילמה עבור אחסנה סך של 490 ₪, נדרשה לתקן את המזגן בשל נזילות ובשל הצורך במילוי גז במזגן וזאת בעלות של 1,962 ₪ וכן נדרשה להחליף צמיגים בסך של 15,458 ₪ (נספחים י"ב עד ט"ו של התצהיר מטעמה). הגם שלא הוגשה חוות-דעה של מומחה בעניין הקשר בין הנזקים לבין האחסנה הממושכת של האוטובוס, ניתן להניח שמדובר בנזקים סבירים שנגרמו מאחסנת האוטובוס במשך כחמישה חודשים ללא הנעתו. באשר לעלות עבור שכירת אוטובוס חלופי, נראה שאכן יש קושי בראיות שהציגה התובעת כדי לבסס את טענתה ששילמה עבור כך סך של 125,580 ₪, וזאת לאור הקשיים שעליהם הצביע הנתבע. כך למשל, אחד המסמכים שעליהם ביקשה התובעת לבסס את טענותיה הוא ריכוז הזמנות של נסיעות באוטובוס חלופי. אולם בדיקת ריכוז ההזמנות מעלה שהיא מתייחסת למספר אוטובוסים שפעלו בעת ובעונה אחת, כך שממילא אוטובוס אחד לא יכול היה לבצע את כל הנסיעות ובמיוחד שלעתים דובר בנסיעות שבוצעו בידי שישה אוטובוסים באותו זמן (ראו פירוט בעניין זה בפסקאות 98-97 בסיכומי הנתבע). בנוסף לכך, מהמסמכים עולה שהיו רק עשרים ימי עבודה שבהם שכרה התובעת אוטובוסים מחברת אליאס. מאחר שמנהל התובעת העיד שעלות השכרת אוטובוס ליום אחד היא 280$ (עדותו בפרוטוקול הדיון בבקשה להחזרת תפוס), אזי לכל היותר עלות השכרת האוטובוס החלופי הסתכמה בסך של 5,600$. לכך הוסיף הנתבע והצביע על תמיהה נוספת, שעניינה בכך שחשבונית המס המתייחסת אל התשלום עבור השכרת האוטובוסים, אינה מהמועד הרלוונטי, אלא מיום 24.12.2007, מועד שהוא סמוך ליום 13.1.2008, שזה המועד שבו תוקנה התביעה לפסק-דין הצהרתי. חשבונית זו, כנטען, מעוררת תהיות נוספות, בכך שאינה כוללת מע"מ ולא ברור כיצד חשבונית מס יכולה שלא לכלול את רכיב המע"מ. לבסוף, גם בעניין התשלום עבור שכירת אוטובוס חלופי, צורפה חשבונית מס, שאיננה קבלה על תשלום בפועל. גם בעניין שכר-טרחת עורך דינה של התובעת, יש מקום לטענת הנתבע, כי הוכח תשלום סך של 15,000 ₪ בלבד, ולא הוכח מלוא הסכום הנתבע, בסך של 40,000 ₪. 44. מכאן אפוא, שאפילו התקבלו טענות התובעת - וכאמור, הן לא התקבלו - הרי שלא עלה בידיה להוכיח את מלוא הנזק בסכום הנתבע. לכך מצטרפת טענה נוספת של הנתבע, שאף אותה יש לקבל, אשר עניינה בכך שהתובעת לא פעלה להקטנת הנזק בכך שאת הבקשה להחזרת האוטובוס המעוקל הגישה רק כארבעה חודשים לאחר שנתפס, מבלי שנתנה הסבר המניח את הדעת לשיהוי הממושך בהגשת הבקשה. ו. סיכום ותוצאה 45. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, התוצאה היא שלא עלה בידי התובעת להוכיח את טענותיה כי הנתבע התרשל כלפיה בכך שביקש לעקל את האוטובוס. לפיכך התביעה נדחית. התובעת תישא בשכר-טרחת בא-כוחו של הנתבע ובהוצאות המשפט שהוציא בסך של 20,000 ₪ אשר ישולם תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. עיקולאוטובוס