מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עבירות מרמה של עובד ציבור: א. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ע. קוטון) מיום 20.5.12 בת"פ 28519-09-11 שלפיו נדון המערער בע"פ 6706-07-12 (להלן: "המערער") ל-39 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו והיתרה: 11 חודשי מאסר על תנאי. התנאי הוא שהמערער לא יעבור תוך שלוש שנים ממועד שחרורו את אחת העבירות בגינן הורשע, או כל עבירה שיש בה יסוד של מרמה. כמו כן, הוטל על המערער תשלום קנס בסך 100,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו, כשאת הקנס עליו לשלם ב-50 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 15.1.13. ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה: במועדים הרלוונטיים לכתב האישום שימש המערער כעובד ארכיב באגף הרישוי והפיקוח על הבניה בעיריית חיפה. ביום 8.5.11 הועבר המערער לתפקיד איש אחזקה בבית ספר שבקרית שמואל, תפקיד אותו מילא המערער עד להגשת כתב האישום, ולכן הוא בגדר עובד ציבור, כמשמעותו בחוק. כתב האישום המתוקן שהוגש כנגד המערער מונה 30 אישומים בגין עבירות שונות. כמתואר בגזר הדין מיוחסות למערער באישומים הראשון עד הרביעי עבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, גניבה בידי עובד, זיוף בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה, השמדת ראיה, שיבוש הליכי משפט, מרמה, והפרת אמונים. באישומים החמישי עד השלושים מיוחסות למערער בעיקר עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים, אך גם קבלת נכס שהושג בעוון, וניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות. ג. באשר לאישומים הראשון עד הרביעי: כמצויין לעיל, שימש המערער כעובד הארכיב באגף הרישוי והפיקוח על הבניה בעיריית חיפה, וביום 8.5.11 הועבר לתפקיד איש אחזקה בבית ספר בקרית שמואל, ולכן היה עובד ציבור. בהתאם לאישום הראשון הגיע לידי המערער המחאה שהונפקה על-ידי העירייה, אך בוטלה. המערער השמיט את שם הקבלן עבורו היתה ההמחאה מיועדת, ושיבץ במקום זאת את שמו. בהמשך, הגיע עורך דין בשמו של המערער למחלקת השכר בעירייה ובידיו ההמחאה שזוייפה. עורך הדין דרש לקבל את כספי ההמחאה בטענה שאלה פיצויי הפיטורין של המערער. השווי הכספי של ההמחאה היה 161,467 ₪ והאישום הראשון מייחס למערער ניסיון לקבל דבר במרמה. באשר לאישום השני: המערער עבד מיום 1.1.08, במקביל לעבודתו בעירייה, כאיש אחזקה במשרד עורכי דין. במהלך ניקיון המשרד גנב המערער המחאות רבות השייכות למעבידיו. על ההמחאות הטביע חותמות וזייף את חתימת עורכי הדין ובהמשך העביר את ההמחאות לגורמים שונים וקיבל עבורן כסף, וזאת בסכום של 124,724 ₪. באשר לאישום השלישי: בזמן עבודתו כאיש אחזקה במשרד עורכי הדין, הגיע המערער למשרדי חברות שונות, גנב פנקסי המחאות וחותמות ו"פיזר" את ההמחאות החתומות בין נושיו. באשר לאישום הרביעי: במהלך עבודתו של המערער בארכיב אגף הרישוי והפיקוח על הבניין בעירייה, העלים המערער תיק העוסק בצו להריסת מרפסת, וזאת מתוך כוונה להשמיד ראיה ולשבש הליך שיפוטי. ד. באשר לאישומים מס' 5 עד 30: בתקופה שבין סוף שנת 2010 ועד אמצע שנת 2011 נהג המערער לפנות בעצמו או באמצעות אחרים לבעלי עסקים ולאנשים פרטיים ולהציע להם הנחות בתשלומי הארנונה, למרות שהיה חסר סמכות או יכולת לעשות כן. המערער קיבל מאותם חייבי תשלום כספים שאותם שלשל לכיסו לאחר שהבטיח לבעלי החוב הנחות בארנונה. את חובות הארנונה של החייבים שילם המערער לעירייה באמצעות המחאות גנובות שזייף על שם גורמים שונים. ההמחאות שזוייפו נגנבו מן הבעלים בדרכים שונות. פעמים רבות הגיע המערער לאגף הגבייה בעירייה ושילם את החובות השונים באמצעות ההמחאות אותן זייף. בעת התשלום ביקש המערער מעובדי העירייה לכתוב עבורו את פרטי ההמחאה (למעט החתימה) כדי להסוות את הזיוף שבוצע. ה. לא נפרט כאן כל אחד ואחד מן האישומים בנפרד, אך נציין, כדוגמא, שבהתאם לאישום החמישי קיבל המערער במרמה סכום של 52,000 ₪ במזומן עבור סגירת חוב ארנונה לעסק. את הסכום שלשל המערער לכיסו. בהמשך, זייף חתימה על גבי המחאות גנובות ושילם את החוב לשיעורין במחלקת הגבייה בעירייה. לאחר מכן המציא המערער לחייב קבלות על תשלום חלק מן החוב. בהתאם לאישום השמיני, פנה אל המערער חייב ששמע שהוא "מסדר הנחות בארנונה". המערער אמר שיסדר לו הנחה וקיבל מאותו חייב 8,530 ₪. את הכסף שלשל המערער לכיסו. בהמשך, זייף חתימה על גבי המחאות גנובות ושילם את החוב לשיעורין במחלקת הגבייה בעירייה ולאחר מכן המציא לחייב קבלה על תשלום חוב. בהתאם לאישום ה-14, הגיע המערער למספרה של חייב ארנונה בטענה שהגיע לבצע עיקול. המערער ביקש להעביר לו 4,000 ₪ במזומן ואילו החייב העביר לו 2,000 ₪ בלבד, אותם שלשל המערער לכיסו, ובהמשך זייף המחאה גנובה, ושילם באמצעותה את החוב במחלקת הגבייה של העירייה. בהתאם לאישום ה-20, קיבל המערער סכום של 12,600 ₪ מבעל אטליז שהיה חייב ארנונה. הסכום הועבר אליו לאחר שצד שלישי פנה אל חייב הארנונה וזה שלח המחאה למערער, אך המערער סרב לקבלה. בהמשך, זייף המערער חתימה ופרטים על גבי המחאות גנובות ושילם את החוב במחלקת הגבייה בעירייה. לאחר מכן המציא המערער קבלה לחייב על תשלום החוב באמצעות צד שלישי. בהתאם לאישום ה-30, פגש המערער בחייב ארנונה ששמע כי המערער יכול לסדר הנחה בארנונה. המערער זייף המחאה גנובה, באמצעותה שילם את החוב במחלקת הגבייה בעירייה. המערער העביר לחייב קבלה על תשלום החוב, תמורתה קיבל סכום של 1,400 ₪ אותו שלשל לכיסו. צויין בגזר הדין של בית משפט קמא כי סכומי החוב ששולמו לכאורה על ידי המערער באמצעות ההמחאות הגנובות והמזוייפות, עבור חייבי הארנונה, עלו על פי רוב על הסכומים ששולמו למערער, סכומים שאותם שלשל המערער לכיסו. ו. בישיבת בית משפט קמא מיום 3.5.12 הודיעו שני הצדדים לבית המשפט כי הם הגיעו להסדר טיעון, לפיו יחזור בו המערער מן הכפירה, כתב האישום יתוקן והמערער יודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ויורשע בהתאם. צויין גם שאין הסכמה לעניין העונש. בהתאם לכך הודה המערער והורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. ז. יצויין, כי בתאריך 20.5.12, בטרם מתן גזר הדין, צורף לבקשת המערער תיק נוסף (פל"א 37218/11 של יחידת הונאת חוף), וזאת לאחר שהמערער הודה בכל מה שיוחס לו בתיק הנוסף. העבירות שיוחסו בתיק המצורף היו שימוש במסמך מזוייף (שתי עבירות) וקבלת דבר במרמה, דהיינו: במהלך 2011 העביר המערער לאדם שלוש קבלות תשלום מזוייפות של עיריית חיפה בתמורה לסכום של 15,000 ₪, וכן העביר לאדם אחר קבלת תשלום מזוייפת של עיריית חיפה וקיבל תמורתה במרמה סכום של 4,156 ₪. ח. בישיבת בית משפט קמא מיום 3.5.12 טענו הצדדים לעונש, כשהמערער אמר שהוא מביע חרטה, הוא כבן 38, וזו הפעם הראשונה שהוא מבצע עבירה כזו, עקב מצבו הכלכלי הקשה נוכח הסתבכותו בשוק האפור, ואם היה ביכולתו היה מתנצל בפני כל אדם שהוא גרם לו נזק. המערער ציין שהוא הפסיד בגלל מעשיו את משפחתו ומקום עבודתו ונותר חייב כספים רבים, ומבקש שבית המשפט יתחשב בו, ומבקש לשקם את עצמו ולחזור להיות אדם, כפי שהיה בעבר, לפני המעשים בהם הורשע. ט. בית משפט קמא מציין בגזר דינו כי לטענת ב"כ המדינה יש להתייחס לנזק הכלכלי הכולל שגרם המערער, שעומד, לפי חישוביה של ב"כ המדינה, על סכום של 1,381,000 ₪. ב"כ המדינה ביקשה להטיל על המערער מאסר משמעותי לריצוי בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי והדגישה, שהמערער לא בחל להשתמש באמצעים והכל בשל בצע כסף. ב"כ המדינה הוסיפה וטענה כי המערער, שהיה עובד ציבור, זכה לאמון עובדי העירייה, פקידי הגבייה ואחרים שהכירוהו כאחד משלהם, ומאידך גיסא בעלי החוב זיהו את המערער כאדם מקושר בעירייה ובר סמכא שיכול לסייע בידם. את האמון הזה, שכל הגורמים נתנו בו, ניצל המערער לגריפת רווחים, זיוף, גניבה, וקבלת טובות הנאה פעם אחר פעם. לטענת ב"כ המדינה מדובר באדם מניפולטיבי שניצל את מצוקתם של בעלי החוב, אנשים מן השורה שהתקשו לעמוד בתשלומי חובות הארנונה, ומדובר בשרשרת מעשים מתוכננת ומתוחכמת, כשהמערער מצידו לא גילה כל אמפתיה כלפי קורבנותיו. ב"כ המדינה ציינה שהמערער גם ניסה להסוות את טביעותיו על ההמחאות שבאמצעותן שולמו חובות הארנונה בכך שביקש מפקידי מחלקת הגבייה למלא את הפרטים במקומו. הפגיעה הכלכלית, כך לטענת ב"כ המדינה, היא בכל הנוגעים בדבר, ובציבור בכללותו, כשהמחאות שונות עדיין מסתובבות בשוק וממשיכות להסב נזק לבעליהן ולקורבנות התמימים. נטען גם, שלא נודעה הדרך בה הגיעו ההמחאות הגנובות לידי המערער, הואיל והוא לא שיתף פעולה בחקירתו ולא ניתן למנוע אפשרות שהמחאות הגנובות נמצאות בידיו והוא אף יוכל לעשות בהן שימוש בעתיד. י. הסניגור שייצג את המערער בפני בית משפט קמא טען, שיש להתייחס רק לסכום הכסף ששלשל המערער בפועל לכיסו, כשלטענת הסניגור הסכום עומד על 408,654 ₪, ולכן הנזק הכלכלי שנגרם ממעשיו של המערער קטן לאין ערוך מן הסכום שאליו התייחסה המדינה בטיעוניה. כמו כן נטען על-ידי הסניגור, שהעירייה הודיעה לבעלי החוב שחובם לא נפרע והם עדיין מחוייבים לשלם לה את חוב הארנונה ששולם, לכאורה, על-ידי המערער באמצעות ההמחאות הגנובות והמזוייפות, ולכן, לדעת הסניגור, פסקי הדין שעליהם התבססה ב"כ המדינה בטיעוניה לעונש חורגים ממדיניות הענישה הנוהגת והראויה למקרים מהסוג הנדון. בפני בית משפט קמא טען סניגורו דאז של המערער, על יסוד פסיקה שניתנה בעיקרה על-ידי בתי משפט שלום, שנאשמים שביצעו עבירות דומות נדונו לעונשי מאסר בפועל, קצרים יחסית, או אף לריצוי בעבודת שירות. הסניגור הבהיר, שהסתבכותו של המערער לא באה על רקע בצע כסף או ניסיון לעשות רווח קל, אלא מחמת מצב כלכלי קשה שאליו נקלע המערער עקב רכישת בית מגורים חדש. בגין הרכישה נאלץ המערער ללוות סכום של 600,000 ₪, שאותו עליו להחזיר למלווים בשוק האפור, ואלה איימו עליו ועל בני משפחתו. בסופו של יום, כך נטען, הכסף ששלשל המערער לכיסו, כלל אינו נמצא בכיסו, אלא עבר לאחרים לכיסוי חובותיו. עוד טען הסניגור, שבגין מסכת אירועים זו נקלע המערער לקשיים משפחתיים: המערער התגרש וילדיו הקטינים הושפעו מאוד ממעצר אביהם ומן ההתייחסות החברתית. עוד הוסיף וטען הסניגור, שהמערער נמצא במצב כלכלי קשה ביותר וחובות גדולים רובצים לפתחו. בעברו של המערער הרשעה קודמת אחת בלבד שאיננה ממין העניין ולכן יש להתייחס אליו כמי שנעדר עבר פלילי. כמו כן ביקש הסניגור ליתן משקל נכבד לקולא להודאתו של המערער, שחסכה עדות עדים רבים שנרשמו בכתב האישום ובהם בעלי חוב הארנונה, שהם אנשים פרטיים קשיי יום, עובדי עירייה, וכן אנשי משטרה. ההודאה, כך נטען, מגלמת את חרטתו של המערער שמעוניין לשקם את עצמו. הסניגור ציין בפני בית משפט קמא שהמערער גם היה עצור שבועות רבים, ומאז שחרורו הוא מצוי בתנאים מגבילים שהקשו על חייו ועל בני משפחתו. הסניגור שייצג את המערער בפני בית משפט קמא, אף ביקש שיוטל על המערער מאסר בפועל לריצוי בעבודת שירות. י"א. בגזר דינו, ציין בית משפט קמא שהעבירות שביצע המערער מופלגות בחומרתן. המערער ניצל את מעמדו, עבודתו, קשריו, וכישוריו, כדי לגזול, להונות, לרמות, ולהוליך אנשים וגורמים רבים במרמה ובכחש. המערער גנב ממקום עבודה, החזיק בהמחאות שנגנבו, פנה אל חייבי ארנונה והציע להם תשלום ארנונה בהנחה, כשהוא מציג עצמו כעובד עירייה בר סמכא. המערער ניצל את קשריו המקצועיים ואת אמון מעסיקיו כדי להסדיר לכאורה חובות ארנונה של חייבים שונים, וזאת תוך שימוש בהמחאות גנובות אותן זייף. את סכומי הכסף שקיבל מן החייבים שלשל המערער לכיסו כדי לגרוף רווחים קלים. כותב בית משפט קמא, שככל שהמעילה באמון גבוהה יותר, כך חמורים מעשיו של המבצע. המערער מעל באמונו של כל גורם אפשרי כמעט שעמו בא במגע. י"ב. מציין בית משפט קמא בגזר-דינו שהמחלוקת בין הצדדים באשר לערכו המדוייק של הנזק הכלכלי שנגרם אין בה כדי להשפיע באופן ממשי על הענישה. חומרת מעשיו של המערער מתבטאת בכך שהוא גנב המחאות, וקיבל כספים רבים מחייבי ארנונה, שסברו שהם משלמים את חובם לעירייה. העירייה מצידה סברה, נוכח מעשי הזיוף וההונאה, שאכן החוב שולם, דא עקא, שהחייבים נותרו עם חובם, למרות שהמערער קיבל כסף מזומן, והעירייה נותרה עם טענותיה לחוב כנגד אותם חייבים, שהרי החוב נפרע לכאורה בלבד על ידי ההמחאות הגנובות והמזוייפות שמסר המערער לעירייה. לכן, מציין בית משפט קמא, שאין דרך להגדיר את מעשי העבירה של המערער אלא כחמורים ביותר הראויים לכל גנאי. עוד ובנוסף, העלים המערער תיק העוסק בצו הריסה ומעשה זה, כשלעצמו, מחייב החמרה משום שיש בכך פוטנציאל לשיבוש הליכי משפט ועיוות דין. כמו כן, בתיק שצורף קיבל המערער סכום המתקרב ל - 20,000 ₪ בגין קבלות מזוייפות. י"ג. בית משפט קמא גם מציין בגזר-דינו כי את מעשיו ביצע המערער לאורך זמן, ובמהלך זמן זה גרם נזק לאנשים ולגורמים רבים. בכל עת נתונה יכול היה המערער לעצור ולהרהר שנית על מעשיו, ואולם המערער לא דאג לנזק שגרם לקורבנות אלא דאג לענייניו האישיים. המערער גם העסיק לצורך מעשיו הנפסדים גורמים נוספים שקישרו בינו לבין חייבים שונים, גורמים אלה הוגדרו בכתב האישום כ"מתווכים". מוסיף בית משפט קמא, שהסניגור אף לא הביא ולו נתון אחד על ניסיון מצד המערער או רצון מצידו להחזיר חלק מסכומי הכסף שקיבל לרשותו שלא כדין. המערער אמנם ביקש להתנצל בפני הנושים השונים אשר גרם להם נזק, אך לא נשמעה מפיו ולו מילה אחת על ניסיון להחזיר למי מקורבנותיו את כספי הגזלה. י"ד. בית משפט קמא כותב בגזר-דינו, שעבירות מן הסוג שעבר המערער, שנקראות לא פעם "עבירות צווארון לבן" מצדיקות החמרה של ממש וענישה הולמת שיהא בה מסר בלתי מתפשר לפיו עסקינן במעשים שלא ייעשו. מעשים אלה מצדיקים ענישה שיהא בה כדי לגמול למערער על מעשיו הרעים, על הפגיעה שפגע בחברה וביחידיה של החברה, ולהרתיעו מלחזור על מעשים אלה. לכן, יש איפוא למצוא הלימה בין חומרת ההתנהגות לבין העונש הראוי ויש גם ליתן משקל להרתעת הרבים. ט"ו. לקולא, ציין בית משפט קמא את הודאתו של המערער בכל המיוחס לו בכתב האישום, כפי שתוקן בהתאם להסדר הטיעון. ברי, ששמיעת ההוכחות בתיק היתה מחייבת את בית המשפט להקדיש שעות דיון רבות ביותר, הואיל ובכתב האישום צויינו עדים רבים מאוד שעדותם נחסכה, ובהם אנשי משטרה ועובדי עירייה, אך גם אנשים פרטיים רבים, דהיינו, אלה ש"נעזרו" במערער לתשלום חובם, ושכספם ירד לטמיון והם נותרו בגדר חייבים לעירייה. עוד מופיעים בכתב האישום אלה שבמשרדם עבד המערער וגנב את המחאותיהם, וכן אנשים שהמחאותיהם הגיעו לידי המערער בדרך עלומה. הודאתו של המערער חסכה לפחות חלק מסבלם של אותם אנשים. ט"ז. בית משפט קמא גם נתן דעתו בגזר הדין למצב האישי, המשפחתי והכלכלי של המערער, כשברור שההסתבכות בפרשה זו הביאה את המערער למצב כלכלי קשה ותשפיע קשות על משפחתו ובעיקר ילדיו הקטינים. י"ז. בית משפט קמא הוסיף, שפרט להרשעה אחת בגין אירוע שונה מלפני שנים רבות, אין לחובת המערער במהלך כל אותן שנים הרשעה נוספת, וכן ציין בית משפט קמא שאין להוציא מכלל אפשרות שבסופו של יום, הכספים שקיבל המערער, לא שימשו אותו לשיפור מצבו הכלכלי אלא בעיקר להחזר חובות אליהם נקלע. י"ח. בית משפט קמא החליט שלא להטיל על המערער לפצות את המתלוננים השונים בציינו, כי לא הוברר עד תום האם הנזק הממוני ייפול על כתפי המתלוננים ישירות, או על כתפי העירייה, או על כתפי כלל הציבור. בנוסף, הביא בית משפט קמא בחשבון גם את עובדת מעצרו של המערער, ואת התקופה הבלתי מבוטלת בה היה משוחרר בתנאים מגבילים. בשקלול כלל הנתונים, הגיע בית משפט קמא למסקנה, שגוברים השיקולים לחומרא, אם כי השיקולים לקולא יהא בהם כדי למתן את מידת הדין. נוכח כל המפורט לעיל, הטיל בית משפט קמא על המערער את העונשים כפי שפורטו בפתח דברינו. י"ט. שני הצדדים מיאנו להשלים עם גזר דינו של בית משפט קמא, וערעוריהם מונחים בפנינו. כ'. טוענת המדינה בערעורה (ע"פ 28047-06-12) שבית משפט קמא שגה בכך שלא הטיל על המערער עונש מאסר ממושך ומרתיע המשקף את ריבוי העבירות בהן הורשע המערער וחומרתן. מציינת המדינה, שהעונש בגין קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וזיוף בנסיבות מחמירות, הינו 5 שנות מאסר, ואילו בית משפט קמא גזר על המערער בגין מעשי עבירה רבים וחמורים, הפוגעים בציבור, עונש מאסר שאינו מגיע אף לעונש שקבע המחוקק בגין ביצוע עבירה אחת בלבד. כ"א. כמו כן נטען בערעור המדינה, שבית משפט קמא הציג את הנסיבות לחומרה בגזר דינו, אך לא נתן להן את המשקל הראוי בגזירת הדין של המערער, ובנוסף גם לא נתן משקל לריבוי התחומים בהם פעל המערער במרמה. התנהגות המערער איננה, כך טוענת המדינה, מעידה חד פעמית עקב קושי כלכלי אלא דרך חיים מתוכננת שכל מטרתה היא השגת רווחים על חשבון אחרים. לטענת המדינה, פעולותיו של המשיב היו מתוחכמות ומתוכננות והם נועדו להאריך את משך המרמה, להקשות על חשיפתה, ולמשוך למלכודת מתלוננים נוספים. נטען גם, שבית משפט קמא לא נתן בגזר דינו את המשקל הראוי לכך שבזמן ביצוע העבירות שימש המערער כעובד ציבור בעיריית חיפה, דבר שהקל על ביצוע העבירות נוכח ההיכרות הקודמת של המתלוננים ושל עובדי העירייה עם המערער, והכל תוך ניצול האמון והמעמד שרכש כעובד ציבור. כ"ב. המדינה הוסיפה בטיעוניה, שהמערער ניצל את האמון שנתנו בו שני מעסיקיו, הן העירייה והן משרד עורכי הדין, הוא הונה אותם וגרם להם נזקים כלכליים משמעותיים, וכן פגיעה ממשית באמון הציבור ברשות המקומית, ובשמם הטוב של עורכי הדין. המערער פגע דווקא בכיסם של אלה שנתנו בו אמון כעובד עיריית חיפה, אנשים פשוטים שהתקשו בתשלום חוב הארנונה. מצוקתם הכלכלית היתה ידועה למערער והם מצאו את עצמם נקלעים לחובות גדולים הרבה יותר. המדינה מציינת שבפסיקה נקבע, שיש להחמיר בענישה בעבירות כלכליות הפוגעות בציבור הרחב ולהעביר מסר עונשי הולם שיבטא תכלית חברתית ברורה במיגור עבירות אלה, ואילו העונש שהוטל על המערער אין בו כדי לשמש הרתעה. כ"ג. מוסיפה המדינה, שהנזק שגרם המשיב הביא גם לפגיעה מהותית בבעלי ההמחאות שזוייפו, שממשיכות לעבור מיד ליד בשוק החופשי, והן עלולות להסב נזקים נוספים גם לבעלי ההמחאות, גם לפגיעה בתקציב העירייה, וכן לפגוע באמון הציבור במערכת הציבורית כולה. לדעת המדינה שגה בית משפט קמא כשלא נתן בגזר דינו משקל לסכומי המרמה הגבוהים, שהרי בנוסף לסכומים ששלשל המערער לכיסו (כ-420,000 ₪), הסב המערער נזק של כ-980,000 ₪, ופער חור בקופה הציבורית של עיריית חיפה. מציינת המדינה בטיעוניה, כי אמנם לא ברור עדיין, כפי שגם צויין בגזר הדין של בית משפט קמא, על כתפי מי ייפול נטל התשלום של הסכום הנ"ל, אך המדינה מצביעה על כך שסכום זה צובר חיובי ריבית והצמדה, וכן הוצאות דיוניות רבות, שלכולן אחראי המערער. כ"ד. מוסיפה המדינה, ששגה בית משפט קמא כשנתן משקל למצב הכלכלי של המערער, שהרי לא ניתן לקבל את טענת המערער כי בגלל משכנתא של 600,000 ₪, שהוא קיבל בשוק האפור, הוא ביצע עשרות מעשי עבירה. הרי אזרחים רבים במדינה, שאין בידם כספים לרכישת דירה, נוטלים הלוואות בסדרי גודל דומים, ואין זה מתקבל על הדעת שהדבר ישמש תירוץ למעשי מרמה כולל ניצול מצוקה כלכלית של אחרים. כ"ה. המדינה סבורה, שלא היה מקום ליתן משקל לקולא לכך שבעברו הפלילי של המערער הרשעה אחת בלבד. המדובר בהרשעה בתקיפת שוטר, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, והעלבת עובד ציבור, ועבירות אלה משקפות נורמות לקויות של המערער וזלזול ברשויות החוק. עוד מצביעה המדינה על כך שהעבירות בהן הורשע המערער מבוצעות לרוב על ידי נאשמים "נורמטיביים", ללא עבר פלילי, בעלי ניסיון בתחום הכלכלי, ומדובר בעבירות שמבוצעות בתכנון ובתחכום ומכאן גם החשיבות בהחמרה בענישתם של אותם עבריינים. כ"ו. בנוסף, טוענת המדינה, שלא היה מקום ליתן משקל לקולא לתקופה בה שהה המערער בתנאים מגבילים, שהרי היה זה המערער עצמו שבמשך תקופה ארוכה דחה את מסירת תשובתו לכתב האישום, דבר שיכול היה לעשות עוד בישיבות הראשונות שנערכו בעניינו בספטמבר-אוקטובר 2011. לסיכום, טוענת המדינה כי בית משפט קמא חרג לקולא מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. עד כאן תמצית טענות המדינה בערעורה. כ"ז. בע"פ 6706-07-12 הוגש ערעורו של המערער על-ידי בא כוחו הנוכחי - עורך הדין תומר נוה. תמצית טענות ערעורו של המערער: בית משפט קמא שגה כשהטיל על המערער עונש מאסר ארוך וממושך מבלי להתחשב כראוי בכך שכתב האישום תוקן באופן משמעותי. בית המשפט לא נתן משקל ראוי לכך שהמערער עבר תקופה קשה עד מאוד, בתנאים מורכבים, ובמערכת משפחתית הנמצאת על סף פירוק. בית משפט קמא לא נתן דעתו לאומדן הנזק. לטענת המדינה, הסכום ששלשל המערער לכיסו הינו בסך של כ-1,380,000 ₪, ואילו בפועל הסכום שהועבר לידי המערער נמוך בהרבה ועומד על כ - 500,000 ₪, ומכאן, שהנזק הכלכלי שנגרם ממעשיו של המערער קטן בהרבה מן המיוחס לו. נטען גם, שבית משפט קמא לא ייחס חשיבות לעובדה שהמערער הסתבך כלכלית מחמת הלוואות שניטלו מן השוק האפור, וכל שעשה המערער לא נעשה בגין בצע כסף, או משום שראה לנגד עיניו מטרה רווחית קלה. המערער ביצע את מה שעשה מחמת המצב הכלכלי הקשה שלו ושל משפחתו, וזאת משרכש בית מגורים למשפחתו ולא יכול היה לעמוד בנטל ההלוואות והחלו להגיע איומים מגורמים חיצוניים עליו ועל משפחתו. המערער עשה את אשר עשה מחמת דאגה לשלום משפחתו ושלום גופו. כ"ח. נטען בערעורו של המערער שבית המשפט לא בחן לעומק את החובות הכבדים שרבצו על המערער, וכן לא ייחס בית המשפט חשיבות של ממש לכך שעברו של המערער למעשה נקי. בנוסף גם לא ייחס בית המשפט חשיבות גבוהה להודאתו של המערער, ולכך שנחסך זמן שיפוטי יקר מאוד, ונחסך הצורך להעיד 92 עדי תביעה. בית משפט קמא גם לא ייחס חשיבות גבוהה לחרטה האמיתית של המערער, ובגזר הדין הזכיר שוב ושוב את העובדה שהמערער לא השיב את הכספים שלקח. המערער מדגיש שהוא לא שלשל אף אגורה לכיסו, ולא עשה דבר כדי להתעשר, אלא פעל רק מתוך פחד שמא יאונה רע לו ולבני משפחתו. נטען בערעור כי ראוי היה לבחון את המקרה לפי עיקרון הענישה האינדיווידואלית. אילו היו ברשות המערער כספים שאותם יכול היה להחזיר, לבטח היה משיב אותם לבעליהם, שהרי החזרת כספים זו היתה מביאה להקלה בעונש שנגזר עליו וחירותו חשובה לו מאוד, גם משום שיש לו משפחה, רעיה ושני ילדים קטינים שאביהם יחסר להם. כ"ט. עוד נטען בערעור, שלא היה מקום להשוות את המקרה שבפנינו לפסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון ואשר התייחסו למקרים שבהם כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי, ומכאן שמדובר היה שם במקרים חמורים בהרבה מן המקרה שבפנינו, שבו כתב האישום הוגש לבית משפט השלום. ל. נטען בערעור שבית משפט קמא לא התייחס למה שנכתב בתסקיר המעצר מיום 30.10.11, שם נאמר, כי המעצר גרם למערער להיכנס לתהליך של חשיפה והתפרקות מהגנותיו ויש בכך משום מסר של "כניעה" והתחלה של תהליך שינוי שבבסיסו מחליט המערער לחדול ממעשים לא חוקיים לשם השגת מטרות. לפי הערכת שירות המבחן, המערער מכוון כיום לשינוי בדרכי חייו ומשאביו הנפשיים מכוונים לכיוון השיקומי. ל"א. בהתייחס לשיקולי הענישה, נטען בערעורו של המערער שבתי המשפט דואגים להדגיש את חשיבות התאמת הענישה לנסיבותיו של כל מקרה ומציאת האיזון הראוי במכלול השיקולים (כמו למשל ע"פ 4872/95 מדינת ישראל נ' גל אילון פ"ד נג(3) עמ' 1). נטען בערעור, שהעבירות בהן הורשע המערער אכן חמורות, אך השיקול של החומרה איננו הגורם הבלעדי. לדעת המערער 39 חודשי המאסר לריצוי בפועל שהוטלו עליו הם חמורים בנסיבות העניין ועומדים בניגוד לפסיקה ומן הראוי להפחית את התקופה. ל"ב. המערער חוזר וטוען, שהודאתו חסכה זמן שיפוטי יקר מאוד (שמיעת 92 עדי תביעה), ומעצרו דרבן אותו לערוך חשבון נפש עצמי ולהבין את הטעות בדרך החיים אליה נקלע. נטען, שבית משפט קמא לא זקף לזכותו של המערער את הודאתו בשלב כה מוקדם של המשפט ואת העובדה שהמערער הפנים את הצורך לתקן את דרכיו. ל"ג. מודגש בערעור, כי מדובר במערער נורמטיבי לכל דבר ועניין, נטול עבר פלילי, שבנה משפחה תומכת ואוהבת שבה שני ילדים קטינים. המשפחה איבדה את הבית הראשון מחמת חובות, וכמעט איבדה את ביתה השני, כשנקלעה למשבר כלכלי נוסף שהלך והתדרדר ובגינו ניטלו הלוואות שהמערער לא יכול היה להחזירן, ולכן הוא ביצע את העבירות נשוא כתב האישום מתוך צורך להתקיים, כשכוונת המשפחה עכשיו לתמוך במערער ולשמור עליו שלא ייפול למעגל הפשיעה. ל"ד. עוד נטען בערעור, שגם ההיבט הציבורי תומך בכיוון שיקומי, שהרי אין המדובר במי שגדל אל תוך עולם הפשע, אלא באדם נטול עבר פלילי שהשתלשלות אירועים גרמה לו , לרוע מזלו, לבצע את אשר עשה, הוא מתבייש על כך, וזו מעידה שלעולם לא תחזור. נטען בערעור, שהחרטה אותה מביע המערער בגין התנהגותו הפסולה היא בעלת משקל של ממש שיש להביאו בחשבון, שהרי הכאה על חטא היא הצעד הראשון במסלול השיקום והחזרה לחיים הנורמטיביים בקהילה. ל"ה. כמו כן נטען בערעור, שחלה הסלמה במצב הרפואי והנפשי של המערער, המנסה כיום לשקם את חייו ואת תדמיתו ומטרתו העיקרית היא לחזור למעגל העבודה, להתפרנס בכבוד, ואולי אף לנסות להחזיר את הכספים שלקח. המערער מוסיף וטוען, שהוא נותר בודד מכל משפחתו הואיל ורעייתו, אם ילדיו, בוחרת להיפרד ואף להתגרש ממנו, כל זאת כשהמערער לא פעל ממניעים אישיים אלא עשה את אשר עשה לטובת משפחתו, והוא עצמו לא הפיק תועלת והנאה משמעותית מביצוע העבירות בהן הורשע, ואין זה המקרה הקלאסי בו גזל אדם את כספי הציבור, עשה בהם שימוש, וטוען כיום שאינו מסוגל להחזיר את הגזלה. ל"ו. נטען גם שגזר הדין של בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לשיקום המערער. כמו כן נטען, שמדובר במאסרו הראשון של המערער, כשהרקע לביצוע העבירות הן נסיבות יוצאות דופן שבוצעו בצוֹק העיתים ונוכח הנסיבות הכלכליות הקשות שפקדו את המערער. נטען, שהמערער מתחרט מעומק ליבו ובכנות על ביצוע העבירות, התנתק לחלוטין מדרך חייו הקודמת, ומקווה לשקמה על דרך הישר. אין ספק שזו מעידה חד פעמית שלא תחזור על עצמה, ולכן פונה המערער לבית המשפט בבקשה להקלה בגזר הדין שגזר עליו בית משפט קמא על מנת שיוכל לשקם את חייו. בקשת המערער היא שתוטל עליו ענישה הצופה פני עתיד, שהרי חרטה כנה ועמוקה של נאשם ורצון שיקום לעתיד הם שיקולים חשובים ומהותיים בדרכי הענישה. ל"ז. נטען בערעור, שהנסיבות האישיות והשיקולים לקולא שציין בית משפט קמא בגזר דינו מחייבים לעשות שימוש בתורה האינדיווידואלית של הענישה, ואולם, בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לנסיבות האישיות של המערער ולנסיבות הספציפיות של ביצוע העבירה. ב"כ המערער מציין, שלבית המשפט נתון שיקול דעת רחב בגזירת העונש, והוא מפנה, בין היתר, לדו"ח הוועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת דין (ירושלים, אוקטובר 1997) 13, וכן להקדמה של כב' השופט ח. כהן ז"ל לספר "ענישה או שיקום" של כב' השופט א. מלמד. ל"ח. נטען בערעור, שהענישה חייבת להיות רגישה לכל גווני המעשים ונסיבותיהם, כך גם לנסיבות האישיות של הנאשם, הואיל ורק כך תשיג הענישה את המטרות העונשיות שיש בהן מסר של חינוך, הכוונה, והרתעה. לדעת המערער החמיץ בית משפט קמא בעניין דנן. ל"ט. נטען עוד בערעור (סעיף 37), שאין המערער מלין על כי חוייב לפצות את המתלוננים, ואולם, נוכח מצבו הכלכלי הקשה, הרי שהטלת פיצוי בגובה של 100,000 ₪ בשישה תשלומים שווים, החל מינואר 2013, בשעה שעליו לרצות עונש מאסר בפועל בפרק זמן החופף בעיקרו לתשלום הפיצוי, איננו הולם ואף איננו ישים. נטען עוד, כי המערער אינו מבקש להשתמט מתשלום פיצוי למתלוננים, אך בהינתן העובדה שקיים פסק דין בהליך אזרחי בין הצדדים (שניתן בטרם גזר דינו של המערער) יש לתת לכך משקל כלשהוא על ידי הפחתת דמי הפיצוי שהוטלו על המערער ו/או פריסת התשלום לשיעורים גמישים יותר שהמערער יוכל לעמוד בהם. מ. בסיכום הדברים, נטען בערעור, כי בענייננו בולטות נסיבות חייו הקשות של המערער ונסיבות ביצוע העבירה. המערער נטל אחריות על מעשיו, הביע חרטה כנה, והבהיר כי מדובר במעידה חד פעמית שלא תישנה. נטען גם, שמעצרו של המערער הוביל אותו לבחון את חייו מחדש ולבקש להתנתק מן הנגע הרע שדבק בהם, ולחזור לנהל אורח חיים נורמטיבי. בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה, שיקולי הענישה האינדיווידואליים מצביעים לעבר שיקומו של המערער, כשיקול הגובר על הרתעת היחיד והציבור. המערער מעוניין להתחיל את חייו מחדש בתקווה לחיים נורמטיביים, יחד עם משפחתו, שעדיין ממתינה לו. מכאן העתירה להביא בחשבון, נוכח הנסיבות המיוחדות והחריגות, את הודיית המערער, גילו הצעיר יחסית, הפנמת חרטתו, והמשפחה הזקוקה לו נואשות, ועל יסוד כל אלה לבטל את גזר דינו של בית משפט קמא ולהסתפק ברף ענישה נמוך תוך מתן דגש על ענישה הצופה פני עתיד. עד כאן תמצית נימוקי הערעור שהגיש המערער באמצעות סניגורו הנוכחי. מ"א. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 24.10.12 חזרו בפנינו ב"כ המערער וב"כ המדינה על תמצית הטענות שהופיעו בערעורים המונחים בפנינו, וכן גם הפנו לפסיקה רלוונטית. מ"ב. ב"כ המדינה חזרה על עמדתה שלפיה הענישה שהוטלה על המערער מקלה עד מאוד. ב"כ המערער סבר שיש לדחות את ערעור המדינה. לטעמו, העונש שהושת על המערער חמור עד מאוד. לטענתו, קיבל בית משפט קמא כמעט את כל טענות המדינה, אך התעלם מן הפרמטרים שהוצגו לפתחו מטעמו של המערער, ובין יתר הדברים לא הביא בית משפט קמא בחשבון את החיסכון בזמן השיפוטי היקר, הואיל ונחסך הצורך לשמוע 92 עדי תביעה. מ"ג. ב"כ המערער חזר בפנינו על תמצית הטענות שבערעור בהדגישו, בין היתר, שמדובר במקרה של נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מה גם שמדובר באדם שהוא בן למשפחה מכובדת בקרית אתא, עובד מצטיין, שעבד למעלה מ-15 שנים בעירייה, עבר את כל המחלקות השונות, התקדם עד ליום שבו בנה את ביתו, ואזי קרס כלכלית ונאלץ, בלית ברירה, לפנות לשוק האפור וכתוצאה מכך עליו להתחבא חדשות לבקרים מנושי השוק האפור, ולהיות מאויים, הוא ובני משפחתו, עד כדי הצורך להעבירם למקום מגורים אחר. מ"ד. את החרטה והרצון לסיים את הסאגה רואה הסניגור בין היתר גם בכך שבמועד גזר הדין עצמו (20.5.12), ראה המערער לבקש לצרף תיק אחרון נוסף, דבר שאכן נעשה. עוד טוען הסניגור, כי החרטה של המערער כנה ואמיתית היא, ולא אחת נאמר "במקום שבו בעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות, ל"ד, ב'). לעניין הקנס שהוטל על המערער, טוען הסניגור כי הקנס חייב היה להיות ריאלי, כך שהמערער יוכל לשלמו. מ"ה. לאחר שנתנו דעתנו לעובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודה המערער ועל פיהן הורשע, ולאחר שעיינו בנימוקי גזר דינו של בית משפט קמא, לרבות נימוקי הערעור שהגישה המדינה על קולת העונש, ונימוקי הערעור שהגיש המערער על חומרת העונש, כמו גם טיעוניהם בעל-פה של ב"כ שני הצדדים, ולאחר שגם הבאנו בחשבון את הפסיקה הרלוונטית, מסקנתנו היא שיש לדחות את שני הערעורים. מ"ו. תמימי דעים אנו עם ב"כ המדינה שהמעשים בגינם הורשע המערער חמורים הם עד מאוד, הן מבחינת עצם העבירות שבוצעו, והן מבחינת משך הזמן שעבירות אלה בוצעו, תוך גרימת נזק הן לגורמים שהעסיקו את המערער (העירייה, ומשרד עורכי הדין), והן לאנשים פרטיים רבים, כשבמשך כל אותו פרק זמן המערער לא עצר כדי להרהר אחר חומרת מעשיו. ברי שאין המדובר במעידה חד פעמית, ומה גם שמדובר בעבירות שבוצעו תוך ניצול האמון והמעמד שרכש המערער כעובד ציבור, בתכנון ובתחכום. מ"ז. בין אם האומדן של הנזק כתוצאה ממעשי העבירה שביצע המערער עומד על כ-1,400,000 ₪ כטענת המדינה, ובין אם האומדן של הנזק, הינו כפי שנטען בערעורו של המערער (דהיינו, כ-500,000 ₪ לפי סעיף 4 של נימוקי הערעור), הרי בכל מקרה מדובר בנזק משמעותי ביותר. אין בידינו אלא להסכים עם בית משפט קמא אשר ציין, כי העבירות שעבר המערער מופלגות בחומרתן. הנימוקים שפירט בית משפט קמא בגזר דינו הם נימוקים ראויים הולמים ונכונים. מ"ח. אין בידינו לקבל את טענת המערער שלפיה בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי למצבו האישי, המשפחתי, והכלכלי של המערער. בית משפט קמא מציין מפורשות בגזר דינו, שיש ליתן את הדעת לנסיבותיו אלה של המערער, ומוסיף כי הסתבכותו של המערער בפרשה זו הביאה אותו למצב כלכלי קשה, והיא תשפיע השפעה יתרה על משפחתו הגרעינית של המערער, ובפרט על ילדיו הקטינים. לא רק זאת, אלא שבית משפט קמא ציין שאין להוציא מכלל אפשרות כי בסופו של יום שימשו כספים אלה, אותם קיבל המערער, בעיקר להשבת החובות שאליהם נקלע. מ"ט. בית משפט קמא הוסיף וציין מפורשות כי אין לחובת המערער הרשעה זולת הרשעה אחת בגין אירוע שונה שאירע לפני שנים רבות. לא זו בלבד, אלא שבית משפט קמא גם כתב מפורשות שבראש וראשונה יש ליתן משקל לקולא להודאת המערער בכל המיוחס לו בכתב האישום המתוקן, דבר שהביא לחיסכון של שעות דיון רבות ביותר. כשבית המשפט כותב מפורשות בגזר דינו שבכתב האישום צויינו עדים רבים מאוד שעדותם נחסכה, ואין ספק שהודאתו של המערער חסכה מעדים אלה לפחות חלק מסבלם. רואים אנו איפוא שבית משפט קמא הביא בחשבון באופן ראוי ומאוזן את כלל השיקולים הרלוונטיים, הן לצד החומרא והן לצד הקולא. נ'. הן מצד המערער והן מצד המדינה הוגשו אסמכתאות משפטיות, אך ברי שעל בית המשפט לדון ולהכריע בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו הספציפיות. ככלל, עולה מתוך פסיקתו של בית המשפט העליון כי עבריינות "צווארון לבן" יש בה יסודות חומרה קשים עד מאוד, הואיל והיא גורמת לפגיעה קשה בציבור הרחב, הן מבחינה כלכלית, והן משום שהיא מזעזעת את תשתית אמון הציבור במערכת הציבורית האחראית לענייניו ולרווחתו. מה גם, שעבריינות כלכלית היא לרוב מתוחכמת ונזקיה קשים לחברה בכללותה, ולכן על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה שעבריינות זו צופנת בחובה, עיינו: ע"פ 9788/03 טופז נ' מדינת ישראל פ"ד נח(3) 245, ובמיוחד בעמ' 250 ואילך, כשבאותו פסק דין מובאים גם דברי בית המשפט העליון בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 221, בעמ' 470-471: "כאשר ניצבים אנו אל מול מעשים של פגיעה בגוף או ברכוש, הכל מסכימים שיש לראות בהם עבירות שענישה בצידן, ואשר אין חברה אנושית מתוקנת יכולה להתקיים בלי לנקוט סנקציות עונשיות כנגד אלה הפוגעים בציפור הנפש של תפיסתנו הערכית והמוסרית ומסכנים את שלומנו ואת בטחוננו האישי... גם מעשים מתוחכמים, הנעשים על-ידי הפרט בתחומי חברה וכלכלה, פגיעתם עלולה להיות קשה למשק ולאדם הפרטי. ככל שהמעשים מתוחכמים יותר, מקצועיים יותר, ונעשים בידי אנשים או גופים בעלי כוח ושליטה, כך גם אמצעי הריסון, המניעה וההרתעה על-ידי החוק צריכים להיות מתוחכמים ורגישים יותר לאינטרסים של הפרט והחברה הראויים להגנה. עם מעשים אלה נמנות העבירות הכלכליות למיניהן". וכן דברי כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק ב-ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 211, בעמ' 217-218: "ידעו נא עברייני הצווארון הלבן, כי "צווארונו של עושה העבירה הזו אינו לבן" והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט...". נ"א. ב"כ המערער הפנה את תשומת לבנו, בין יתר האסמכתאות שאליהן היפנה אותנו, גם לע"פ 6073/11 משה סגל נ' מדינת ישראל (מיום 11.6.12) שם התקבל ערעורו של המערער שנדון בבית המשפט המחוזי לחמש שנות מאסר בגין עבירות מרמה, ובית המשפט העליון התערב בגזר הדין והעמיד את עונש המאסר בפועל על 36 חודשי מאסר. איננו סבורים שיש בפסק דין זה, בהכרח, כדי לתמוך בטיעוניו של המערער, מן הטעם שלמערער סגל בע"פ 6073/11 היה, לפי קביעת בית המשפט העליון, תפקיד משני בחברה ביחס לשני הנאשמים האחרים, ולגבי שניים מפרטי האישום כנגדו חזרה בה המדינה משלא הוכחה מעורבותו בהם (סעיף 32 של פסק הדין). שונה המקרה בענייננו כשהמערער היה הדמות שתכננה וביצעה בתחכום ועל פני פרק זמן ממושך את מעשי העבירה החמורים שבהם הודה ובגינם הורשע. נ"ב. כאמור כבר לעיל, יש לדון ולהכריע בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו הקונקרטיות. גם לאחר שנתנו דעתנו לפסיקה הרלוונטית, ולאחר שעיינו בטיעונים המפורטים של ב"כ הצדדים בכתב ובעל פה, סבורים אנו שלא נפל כל פגם בגזר דינו של בית משפט קמא, שהביא בחשבון באופן ראוי, הולם, ומאוזן, את כל השיקולים הרלוונטיים. בוודאי שאין לקבל את הטענה לפיה גזר הדין מחמיר עם המערער. אדרבא, בשים לב לנזק שנגרם (אפילו לפי הערכתו הצנועה של המערער), והפגיעה באמון הציבור ובאנשים שנפגעו כתוצאה ממעשים אלה, שבוצעו בתכנון ובתחכום, הדעת נותנת שענישתו של המערער נוטה לקולא, ואולם, מכיוון שערכאת הערעור אינה נוטה בדרך כלל למצות את הדין עם הנאשם, החלטנו שלא להיעתר לערעורה של המדינה. נ"ג. בטרם נניח את המקלדת, נוסיף אך הערות אלה: האחת: סניגורו של המערער טען בפנינו, בין היתר, כי הוא רואה בבקשתו של המערער, בהיותו ביום 20.5.12 על סף גזר הדין, לצרף עוד תיק נוסף, אחרון, משום סממן המעיד על רצונו של המערער לשינוי אורח חייו ולחרטה. ספק רב מאד בעינינו האם ניתן לראות במהלך זה משום ביטוי לשינוי באורח חיים ובחרטה, או שמא נכון יהא יותר לראות בכך משום מהלך (לגיטימי) של נאשם למנוע ענישה נפרדת שתצטבר לעונש הנוכחי שיוטל עליו. השניה: בסעיף 37 של הודעת הערעור מתייחס המערער לכך שהוטל עליו פיצוי בגובה של 100,000 ₪, שהוא הצטווה לשלמו בשישה תשלומים שווים החל מינואר 2013. בעניין זה נפלה שגגה בערעור הואיל והמערער לא נצטווה לפצות את המתלוננים, אלא הוטל עליו קנס בסך של 100,000 ₪, ופרק הזמן שהועמד לרשות המערער לצורך תשלום הקנס הינו פרק זמן של 50 חודשים מינואר 2013, שכן, בית משפט קמא איפשר למערער לשלם את הקנס ב-50 תשלומים שווים, החל מיום 15.1.13. סבורים אנו שהקנס שהוטל הינו ראוי, הן בנסיבות הענין והן בהתחשב במהות העבירות בהן הורשע המערער. 50 התשלומים שבהם נתאפשר למערער לשלם את הקנס, מביאים בהחלט בחשבון את מצבו של המערער. ההערה השלישית מכוונת לכך, שאין לקבל את עמדתו של המערער אשר לפיה החרטה שהוא הביע היא כנה ואמיתית ומשום כך, לטענתו, יש לייחס לה משקל של ממש, שהרי יש בכך משום הכאה על חטא, ובמקום שבו עומדים חוזרים בתשובה גם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (סעיף 17 של נימוקי הערעור, ועמ' 6 של הדיון בפנינו מיום 24.10.12). נציין אך זאת: על מנת שהמערער יהא בגדר בעל תשובה, עליו לעבור דרך ארוכה מאד. עצם העובדה שהמערער הביע, סמוך למתן גזר דינו, חרטה על מעשיו, עדיין אין בה די, ועיינו בדברי הרמב"ם: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה', בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים; ומשנה מעשיו כולן לטובה, ולדרך ישרה. וגולה ממקומו - שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח" (הלכות תשובה ב' ד'). נ"ד. סוף דבר, מסקנתנו היא, שאין להתערב בגזר דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא, ולפיכך, אנו מחליטים לדחות הן את הערעור שבע"פ 28047-06-12, והן את הערעור שבע"פ 6706-07-12. עובדי ציבורמרמה