מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סכסוך בעלות על רכב: 1. במוקד הסכסוך שלפניי עומד רכב מסוג הונדה אקורד מ.ר 62-552-61 (להלן: "הרכב"). מחד, טוען התובע כי הוא הבעלים של הרכב, לאחר שרכשו מסוחר רכב - הנתבעת מס' 2 (להלן: "אינטרכב"), בתנאי תקנת השוק, ומאידך גיסא, טוענת הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), שאף היא סוחרת רכב, כי היא בעלת הרכב, כי רכשה אותו מן הבעלים הרשום, וכי מאז שנרכש - לא יצא הרכב מחזקתה. 2. בקצירת האומר, עסקינן בסכסוך בעלות על הרכב בין התובע לבין הנתבעת "זה אומר כולה שלי וזו אומרת כולה שלי"; התובע טוען, כי הרכב נמכר לו במגרש למכירת רכבים משומשים ע"י סוחר רכבים (אינטרכב), בתמורה ובתום לב, ועל כן הוא רכש בעלות ברכב כשהיא נקייה מזכויות צדדים שלישיים, אולם יומיים לאחר רכישת הרכב - נגנב הרכב, לאחר שגנבים פרצו לביתו ונכנסו לחדר בנו של התובע, נטלו לידיהם את מפתחות הרכב וגנבוהו מחניית ביתו. לטענתו, כעבור תקופה קצרה (כחודשיים ימים) אותר הרכב במגרש הרכבים שבבעלות הנתבעת ; מנגד, טוענת הנתבעת כי בתקופה שעפ"י הנטען היה הרכב בידי אינטרכב, ולאחר מכן בידי התובע, הרכב היה במגרש הנתבעת וכי הנתבעת רכשה רכב זה מן הנתבעת מס' 3 (להלן: "אלבר") והרכב נותר רשום על שם אלבר. עוד טוענת הנתבעת, כי הרכב לא עבר לידי צד שלישי כלשהו; לפיכך מפקפקת הנתבעת בטענות התובע, ובכל מקרה, טוענת היא שאין מדובר באותו רכב. 3. על מנת להבהיר את המחלוקת שנפלה בין הצדדים, נביא את גרסאותיהם במלואן. גרסאות הצדדים : 4. התובע, תושב חדרה, טוען כי הוא ביקש לרכוש מתנה לרעייתו - הגב' פולט אביטן, וכך הגיע הוא למגרש רכבים משומשים בבעלות אינטרכב, ורכש משם עפ"י ההסכם ת/5 רכב מסוג "הונדה אקורד" מ.ר 62-552-61 וזאת בתמורה לתשלום סך 85,000 ₪ (כפי המפורט בחשבונית שהוציאה חברת אינטרכב- ת/8). על פי הנטען, התמורה שולמה ע"י התובע באמצעות העברת הבעלות ברכב אחר שהיה בבעלות התובע- מסוג "הונדה סיוויק" מ.ר 60-167-61 (להלן: "רכב הסיוויק") עפ"י ההסכם ת/7, כאשר תמורת הרכב הנ"ל הועמדה ע"ס 57,000 ₪ - כפי שמפורט בהסכם הנ"ל, ועל כך הוסיף התובע תשלום בסך 28,000 ₪, ששולם כמפורט בקבלות ת/6 (סעיף 6 לכתב התביעה), כאשר 20,000 ₪ ושילמו במזומן והיתרה, סך 8,000 ₪ בשני שיקים. 5. יוצא אם כן, כי בין התובע לבין אינטרכב נחתמו ביום 14.4.2010 שני הסכמים. לפי הראשון ת/5 רכש התובע רכב הונדה אקורד שפרטיו תואמים את הרכב מושא התביעה (מ.ר. 62-552-61 שנת ייצור 2007, מס' שלדה 3649 מס' מנוע 0451), ואילו עפ"י ההסכם השני ת/7 הועבר רכב הסיוויק לידי הנתבעת, ושולם סכום נוסף - סך 28,000 ₪ 6. לטענת התובע, הוא שילם את התמורה המוסכמת כפי שעולה מן ההסכם ומקבלות המוכיחות תשלום סך 28,000 ₪; קיבל חזקה ברכב עוד ביום כריתת ההסכם (14.4.2010) ומייד יצר קשר עם חברת ביטוח וביטח את הרכב בחברת ביטוח ישיר, כפי שעולה מן המסמכים ת/13-ת/19 שהוגשו ע"י נציג חברת הביטוח (איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ) אשר ביטחה את הרכב לבקשתו רעייתו של התובע. 7. לטענת התובע, קיבל הוא את החזקה ברכב ביום חתימת ההסכם (14.4.2010) וימים ספורים לאחר מכן, במוצ"ש- בלילה שבין 16.4.2010 לבין 17.4.2010 נגנב הרכב מחניית ביתו, לאחר שפורצים פרצו לביתו, גנבו את המפתחות, גנבו את הרכב, ובגין כך הוגשה תלונה למשטרת חדרה. 8. כעבור מספר חודשים, ולאחר חקירה ודרישה שביצעה אינטרכב, התגלה הרכב במגרש אותו מנהלת הנתבעת בירכא, והתובע אף טען בכתב תביעתו כי יש לו חשש, כי ידה של הנתבעת בגניבה. בעקבות גילוי מקומו של הרכב, הוגשה ע"י התובע תלונה למשטרת ישראל, אשר תפסה את הרכב ולאחר הליכים שניהלו הצדדים בבית המשפט השלום ובבית המשפט המחוזי בבקשות להחזרת תפוס שהגישו התובע והנתבעת, הוחזר הרכב לידי הנתבעת, בין היתר בשל הנימוק שהרכב נתפס בידיה, ולאחר ניתוח חומר החקירה שנצבר עד לאותו שלב, וזאת בכפוף להפקדה כספית בקופת בית המשפט. 9. לטענת התובע, הרכב שנתפס בחצרי הנתבעת הוא הוא הרכב אשר נרכש על ידו במגרשה של אינטרכב. על כן טוען התובע, כי לאחר שהוא רכש את הרכב מסוחר רכבים בתנאי תקנת השוק, וגם אם הרכב רשום על שם אלבר, הרי עבר הרכב לבעלות התובע כשהוא נקי מזכויות הנתבעים או מזכויות צד ג' (סעיף 9 לכתב התביעה), ועל כן יש להשיב את הרכב לבעליו - הוא התובע. 10. גרסה אחרת בפי הנתבעת, בכתב ההגנה ובתצהירי עדות ראשית מטעם מנהלה אמל סגייר; הנתבעת כופרת בטענות התובע, והיא טוענת כי התובע מעולם לא היה בעל הרכב, וכי היא, הנתבעת, היא היא בעלת הרכב כאשר בעלותה זו מבוססת על מסמכי רכישת הרכב מן הבעלים הרשום - חברת אלבר. לטענתה, בעלותה ברכב מוכחת מכך שהנתבעת מחזיקה ברכב, במפתחותיו, בקבלות ובחשבוניות המוכיחות רכישתו מחברת אלבר - שהיא הבעלים הרשום במאגר הרישום שמנהל משרד הרישוי (סעיף 4 לכתב ההגנה). 11. עוד טענה הנתבעת, כי אם נמכר הרכב לתובע כנטען, הרי מדובר בעסקה הנגועה במרמה. לאינטרכב לא היתה זכות למכור את הרכב, הרכב היה ועודנו רשום במאגר הרישום של משרד הרישוי ע"ש חברת אלבר ומשועבד לטובת חברת אלבר בטוחות בע"מ; אינטרכב לא היתה מעולם בעלת הרכב, ועל כן אין היא רשאית להעביר מה שאין לה (ראו סעיף 10 לכתב ההגנה). טוענת הנתבעת, כי הרכב מושא התובענה מעולם לא נגנב, וכי מעולם לא היה בחזקתו של התובע או מי מטעמו וכי אינטרכב, אף היא, מעולם לא החזיקה ברכב מושא התובענה (סעיף 14 לכתב התביעה) . כן טוענת הנתבעת כי הבעלים האמתיים ברכב היא הנתבעת, והיא מעולם לא העבירה בעלות בו לאחר . 12. בתצהיר עדות ראשית מטעם נציג הנתבעת, נתן הוא גרסה מלאה לגבי זכויות הנתבעת ברכב. מן התצהיר עולה, כי חזקה ברכב קיבלה הנתבעת ביום 1.4.2010; כי ביום 6.4 נחתם ההסכם בין הנתבעת לבין אלבר בקשר לרכב, לפיו רכשה הנתבעת את הרכב מאלבר (נספח א' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת) וביום 7.4.2010 ניפקה אלבר חשבונית מס בגין מכירת הרכב (נספח ג' לתצהיר הנתבעת) והרכב אוחסן במגרש הנתבעת. עוד טוענת הנתבעת כי הרכב פורסם באתר "יד 2 " ביום 14.4.2010, וכי לאחר שקיבלה את הרכב מחברת אלבר, הוא לא נמכר לאחר "והוא נשאר במגרש" (סעיפים 9 ו- 15 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת). 13. עוד הוסיף נציג הנתבעת מר סגייר בתצהירו כי הרכב נתפס כשהוא במגרש הנתבעת, וכי הרכב היה ועודו בבעלות הנתבעת. הרישיונות המקוריים היו בידי הנתבעת, והם נמסרו לידי המשטרה ע"י הנתבעת. הנתבעת הצביעה בתצהירה על מספר סימני זיהוי שיש בהם כדי להפריך את גרסת התובע, ובין היתר: קיומם של "ג'אנטים מאלומיניום" - מקום שהתובע ואשתו טענו כי לרכב לא היו ג'אנטים כאלה; התובע ואשתו לא ידעו מהו קוד ההתנעה של הרכב ומספר הקילומטרים שנסע הרכב - כאשר עפ"י גרסת התובע ואשתו הרכב נסע מספר קילומטרים הנופל, באופן ניכר, מזה המופיע על מד האוץ של הרכב. 14. הנתבעת טוענת כי התובע לא רכש את הרכב בתנאי תקנת שוק, הוא רכש רכב, ככל שרכש רכב כלשהו, ממי שלא היה בעליו וכאשר הרכב משועבד, וכי בכל מקרה, ככל שנעשתה עסקה ברכב הנושא את פרטי הרכב מושא התביעה הרי "לא מדובר ברכב המקורי האמיתי" (סעיף 42 לתצהיר נציג הנתבעת). 15. לשם שלמות התמונה, חשוב להביא את גרסת נציגי אינטרכב. בכתב ההגנה תמכה אינטרכב בגרסת התובע וטענה כי הרכב מושא התובענה הוא הוא הרכב שרכש התובע ממנה עפ"י ההסכם ת/5 סיום 14.4.2010. בתצהיר עדות ראשית שהגיש מר ליאור אוז- מנהל בחברת אינטרכב, טען הוא כי אינטרכב רכשה את הרכב מסוחר רכבים בשם סעיד חן עפ"י זכרון דברים (נספח ה' לתצהירו) וזאת ביום 9.4.2010 לאחר שסעיד חן הציג רישיון עליו רשום כי בעלת הרכב היא חברת אלבר, אולם הדבר לא היה חריג, מאחר ובעבר עשתה החברה עסקאות עם סעיד חן. עפ"י ההסכם שילמה אינטרכב לחן סך 46,500 ₪ ובנוסף העבירה לרשותו רכב מסוג שברולט אופטרה ששוויו מוערך בסך 37,000 ₪ (סעיף 5 לתצהיר מר אוז). באשר לרכישת הרכב ע"י התובע, חזר מר אוז על גרסת התובע וטען כי התובע אכן רכש הרכב מאינטרכב ע"פ ההסכם ביניהם מיום 14.4.2010. 16. מר ליאור אוז הצהיר, כי לאחר שנגנב הרכב, ולאחר שלא הצליחו לקבל העברת הרישום ברכב על שם הקונה, פנה לחברת אלבר, וזו הודיעה להם כי רכב זה נמכר לנתבעת, ואז נסעו שלומי אוז - אחיו של ליאור, עו"ד סטורזי, וליאור אוז אל הכפר ירכא, ושלומי אוז - מי שקיבל את הרכב מידיו של סעיד חן, זיהה באופן ודאי את הרכב ככזה שרכש מסעיד חן. זיהוי הרכב היה ודאי, מאחר ומעל השמשה הקדמית קיים נזק לצבע וכן בשל קיומו של ג'ק וגלגל רזרבי חדשים שנרכשו על ידי אינטרכב בטרם נמכר הרכב לתובע. בעת הביקור, צולם הרכב והתמונות צורפו לתצהירה של הגב' פולט אביטן. 17. ראוי להביא את עיקרי תצהירו של שולמי אוז, מי שעפ"י הנטען ביצע את העסקה עם סעיד חן הנ"ל ואף קיבל, כך לטענת אינטרכב, את החזקה ברכב מידי סעיד חן. עד זה מעיד כי הוא ביצע את עסקת רכישת הרכב מסעיד חן ביום 8.4.2010 ולפני שעשה כן הוא בדק את "השאסי, תיקוני צבע, גיר ומנוע" (סעיף 7 לתצהירו). לטענת שלומי אוז, הציג סעיד חן רישיון הרכב , כאשר עפ"י הרישון הרכב היה רשום במאגר הרישום של משרד הרישוי ע"ש חברת אלבר (סעיף 4 לתצהיר). עוד טען העד, כי הוא נסע למגרש המכוניות של הנתבעת ושם הוא זיהה, באופן ודאי את הרכב, מאחר והוא זיהה מספר סימני זיהוי שנמצאו על הרכב, לרבות פגעי צבע מעל השמשה, וכן "ג'ק" וגלגל רזרבי שנרכשו ע"י הנתבעת והושמו ברכב. 18. אלבר הגישה כתב הגנה והתייצבה לדיונים. עפ"י תצהירו של אילן קפון מטעם אלבר, טענה אלבר כי הרכב נמכר לנתבעת עפ"י הסכם מיום 6.4.2010 והרכב הועבר לחזקת הנתבעת. עפ"י אלבר, הם לא מכרו את הרכב לצד שלישי כלשהו, והם יסכימו להעביר את הרכב על שם הנתבעת או על שם מי שהנתבעת תורה עליו. המחלוקת ונטל ההוכחה: 19. כפי שעולה מטענות הצדדים בכתבי הטענות, אלה הן השאלות הדורשות הכרעה: א. האם הוכיח התובע, כי הוא רכש רכב הונדה אקורד הנושא מ.ר 62-552-61 . שאלה זו דורשת הכרעה נוכח הכחשת הנתבעת שעסקה כזו נכרתה וטענתה, כי מדובר במסמכים מזוייפים. ב. למקרה והתובע יוכיח כי מדובר בעסקה אמתית, האם הוכח כי הרכב שנרכש בעסקת מכירת הרכב בין התובע לבין אינטרכב הוא אותו רכב מושא התביעה, ואשר מצא את דרכו, לאחר מכן, אל מגרשה של הנתבעת. ג. מאחר ואין מחלוקת כי הרכב היה בבעלות אלבר והוא נמכר לנתבעת, האם הוכיח התובע כי הוא רכש רכב נקי מזכויות של אחרים והאם הוכיח התובע את התנאים לתחולת תקנת השוק, באופן שהוא, התובע, רכש בעלות ברכב נקייה מזכויותיהם של צדדי ג' ובכלל זה אלבר והנתבעת, אשר מזכה אותו להירשם כבעל הרכב. 20. נטל ההוכחה להוכיח כל אחת מן הטענות הנ"ל מוטל הוא מתחילתו ועד סופו על המוציא מחברו- התובע. הנתבעת רכשה את הרכב מחברת אלבר הבעלים הרשום ברכב, והרכב אף נתפס בידי הנתבעת - במגרשה. לפיכך הנטל להוכיח כי התובע רכש את הרכב מושא התביעה וכי הוא רכש אותו נקי מזכויות הנתבעים מוטל הוא על התובע. הראיות: 21. הצדדים לא חסכו בהבאת ראיותיהם. להלן אסקור את הראיות שהביאו הצדדים. 22. מטעם התובע העידו העדים שלהלן: התובע; רעייתו - הגב' פולט אביטן; מר דני אנדלר - נציג חברת איי.די. איי ממנה רכש התובע את הביטוח לרכב, וזאת מייד לאחר רכישתו. 23. מטעם הנתבעת העיד מר אמאל סגייר; רפ"ק יניב רונן - ראש משרד חקירות בתחנת עכו, אשר הגיש את תיק החקירה שניהלה משטרת עכו באשר לגניבת הרכב (נ/1). 24. מטעם אינטרכב העיד מר ליאור אוז - מנהל בחברה; מר סעיד חן - שעפ"י טענת אינטרכב הוא שמכר לה את הרכב; מר יוסי בונדה - מנהל צוות חקירות בחברת איי.די . איי, אשר העיד על החקירה שערכה חברת הביטוח ממנה רכש התובע ביטוח לגבי גניבת הרכב; מר שולמי אוז - שעובד בחברת אינטרכב; מר דרור פסקוביץ - ששימש חוקר בתחנת עכו בתקופה הרלוונטית לניהול החקירה; וכן מר עמוס גאון - נציג חברת פמה מימון בע"מ. 25. מטעם חברת אלבר העיד מר אילן קפון. הכרעה: האם רכש התובע רכב הנושא את מספר הרישוי של הרכב מושא התביעה 26. באשר לשאלה הראשונה; כלום רכש התובע רכב מסוג אקורד שנשא את מספר הרישוי של הרכב מושא התביעה ועונה על התיאורים של הרכב מושא התביעה (צבע, דגם וכו'); תשובתי היא כי התובע הוכיח כי הוא רכש רכב כזה. מחומר הראיות עלה, כי המדובר בעסקה אמתית, במהלכה רכשה אינטרכב מסוחר רכב בשם סעיד חן רכב העונה לתיאורים האמורים בהסכם בינה לבין מר סעיד חן. כמו-כן אף העסקה בין אינטרכב לבין התובע היתה עסקה אמתית והיא התייחסה לרכב הנושא פרטים האמורים בהסכם בין אינטרכב לבין התובע. למסקנה זו הגעתי מן הנימוקים שלהלן. 27. באשר לעסקת רכישת הרכב מסעיד חן, העידו בפניי ה"ה ליאור ושלומי אוז וכן מר סעיד חן. העדים העידו, כי העסקה התייחסה לרכב הנושא את הפרטים האמורים בהסכם הרכישה. עסקה זו תועדה במספר מסמכים שנערכו בזמן אמת; ובנקודה זו נתתי אמון מלא בדברי ה"ה אוז ובדבריו של העד סעיד חן, מאחר וכאמור, גרסתם נתמכה במסמכים, לרבות: הסכמים, חשבוניות וקבלות שנערכו בזמן אמת, ואף מסמכי הביטוח - המוכיחים כי התובע רכש ביטוח לגבי הרכב עוד ביום 14.4.2010 ושילם במיטב כספו בגין הביטוח. כל אלה מוכיחים כי עסקה זו אכן נערכה, וכי רכב הנושא פרטי הרכב מושא המחלוקת אכן הגיע לידי אינטרכב ומשם לידי התובע ואשתו, ורכב זה נגנב. 28. כאמור, העסקה תועדה במסמכים שנערכו בזמן אמת; ראשית ההסכם בין אינטרכב לבין סעיד חן מיום 9.4.2010 לפיו רכשה אינטרכב בתמורה לסך 83,500 ₪ רכב הונדה אקורד מ.ר 62-552-61 מודל 2007 מס' שלדה 3649 מס' מנוע 0451 , רכב שפרטיו תואמים את פרטי הרכב מושא התביעה. כמו-כן הוצג הסכם (ת/9), לפיו מכרה חברת אינטרכב לסעיד חן רכב מסוג שברולט אופטרה שתמורתו קיזזה מתמורת ההונדה אקורד. אינטרכב הציגה בפניי חשבונית מס שהוציאה לסעיד חן המתעדת את עיסקת החליפין והעברת סך 6,500 ₪ לידיו של חן (ת/10). 29. לגבי עסקה זו בין אינטרכב לבין סעיד חן העיד בפניי סעיד חן כי הוא רכש את הרכב "מסוחר מהצפון ששמו אסי פאר וידוע בכינויו כושי" (בעמוד 104 שורה 26 לפרוטוקול), הוא לקח את הרכב מאסי פאר ו- "בא למגרש של אינטרכב" (שם, שורה 30 לפרוטוקול). העד סעיד חן העיד, כי הוא מכר את רכב ההונדה שפרטיו בהסכם בינו לבין אינטרכב (ת/8) ובתמורה קיבל כסף ורכב אחר מסוג שברולט (ראה עדותו של חן בעמוד 107 שורה 12 לפרוטוקול- שם הוא מעיד כי הוא מכר הרכב הנושא את הפרטים המצויינים בהסכם בינו לבין אינטרכב). עוד טען סעיד חן בעדותו בפניי שכאשר העביר הוא את הרכב לליאור מאינטרכב הוא מסר לו את הרכב יחד עם הרישיון המקורי של הרכב (בעמוד 107 שורות 24-27 לפרוטוקול) : "ת. כן. נתתי לו מקורי, קיבלתי אותו מאסי פאר. ש. ממי אסי פאר קיבל את הרכב ואת הרישיון? ת. הרכב היה על שם אלבר לפי רישיון הרכב, לא שאלתי מאיפה הוא קנה את הרכב, זה לא מענייני. אף סוחר רכב לא יגיד לך מאיפה קנה". 30. עוד עולה מעדותו של סעיד חן כי הוא קיבל את הרכב מאסי פאר כדי למוכרו, והוא קיבל את הרכב מפאר יום לפני ביצוע העסקה עם אינטרכב (ראו עדותו בעמוד 109 שורות 29 ו- 30 לפרוטוקול). 31. יצויין, כפי שיוסבר עוד להלן, כי הוכח בפניי כי רישיון רכב או העתקו, הנושא את פרטיו של הרכב מושא התביעה הגיע לידי אינטרכב והדבר אך מבסס את גרסת סעיד חן, לפיה הוא מכר רכב הנושא את פרטי הרכב מושא התביעה. בעדותו בפניי העיד עמוס גאון נציג חברת "פמה מימון" (להלן : "חברת פמה"), כי לאחר שהתובע רכש את הרכב, ביום 14.4.2010 התבקשה חברת פמה ליסינג, להעביר בטוחה מרכב הסויוויק שהיה בבעלות התובע לרכב האקורד שרכש זה עתה (להעביר שעבוד מרכב לאחר), ולצורך כך העבירה אינטרכב את המסמכים הנוגעים להעברת הבטוחה אשר כללו רישיון רכב (ת/4) (ראו עדותו של מר עמוס גאון בעמוד 129 שורות 9-16 לפרוטוקול). הנתבעת אינה חולקת כי זהו רישיון הרכב המתייחס לרכב מושא התביעה אולם טוענת כי הרישיון המקורי לא יצא מן הרכב, ולפיכך מעולם לא הגיע לצד שלישי כלשהוא, לרבות לאינטרכב או לסעיד חן. כך או כך, אפילו אקבל טענת הנתבעת, הימצאות העתק רישיון הרכב בידי נציג פמה מוכיחה כי נערכה עסקה לגבי רכב הנושא את הפרטים האמורים ברישיון הרכב. 32. לאור האמור לעיל, אני מאמין לעדותם של העדים ליאור ושלומי אוז, לפיה רכשו רכב הנושא את הפרטים של הרכב מושא התביעה. גרסה זו מגובה היא במסמכים למכביר, לרבות הסכם בין סעיד חן לבין אינטרכב, וחשבונית- קבלה שהוציאה אינטרכב לסעיד חן, ולפיכך, אני מאמין לגרסת אינטרכב, לפיה רכשה היא רכב הנושא את מספר הרישוי של הרכב מושא התביעה, שהוא בעל אותם מאפיינים (דגם, צבע וכו'). 33. כמו-כן, סבורני, וכהמשך לקביעתי הנ"ל, שהתובע אף הוא רכש את הרכב הנושא את מספר הרישוי התואם את מס' הרישוי של הרכב מושא התביעה, מאותו סוג, מאותו דגם ומאותו צבע. הדבר עולה מן ההסכם ת/5, לפיו מכרה חברת אינטרכב רכב מסוג הונדה אקורד. עפ"י ההסכם ת/5 רכש התובע מן הנתבעת רכב שאלה פרטיו (עפ"י האמור בהסכם) רכב הונדה אקורד, מס' שלדה 3649 מס' מנוע 0451 שנת ייצור שנת 2007 מ.ר 60-167-61. גרסה זו נתמכת בהסכמים שנערכו בזמן אמת לרבות ההסכם ת/7, לפיו העביר התובע את רכב הסיוויק לבעלות הנתבעת, שתי קבלות (ת/6) המעידות על תשלום סך 20,000 ₪ במזומן לחברת אינטרכב ושני תשלומים ע"ס 4,000 ₪ להשלמת התמורה המוסכמת עפ"י ההסכם ת/5. 34. בנוסף, נתמכת גרסת התובע, כי הוא רכש את הרכב שפרטיו מצויינים בהסכם ת/5 בראיות חציוניות, לרבות העובדה כי מייד לאחר רכישת הרכב ביום 14.4.2010 (המועד המצויין בהסכם) רכשה אשתו של התובע ביטוח מחברת ישיר איי.די. איי (להלן : "המבטחת") כפי שהעיד נציג חברת הביטוח מר דני אנדלר, ולאור המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט וסומנו ת/13 - ת-19. מן העדות הנ"ל ומן המסמכים ניתן להסיק כי אשתו של התובע רכשה ביטוח ואף שילמה תמורת הביטוח הנ"ל (עד ביטולו), דבר המלמד כי התובע אכן רכש רכב הנושא את מספר הרישוי של הרכב מושא המחלוקת, ורעייתו אף רכשה ביטוח לאחר ביצוע עסקת הרכישה. עוד נתמכת גרסת התובע בעדותו של מר עמוס גאון מטעם פמה מימון, שהעיד כי הוא קיבל את העתק רישיון הרכב עוד ביום 14.4.2010. האם הרכב שרכשה אינטרכב ומכרה אותו לתובע הוא אותו רכב מושא התביעה: 35. זוהי השאלה העיקרית שבמחלוקת, והתשובה עליה, מן הבחינה הראייתית אינה קלה. הקושי נובע מכך שקיימות בתיק ראיות לכאן ולכאן, כאלה שתומכות בגרסת התובע ואינטרכב - לפיה זהו הרכב שהוחזק על ידם בעבר, וכאלה שסותרות טענה זו. 36. נדמה, כי רב הנסתר על הגלוי בפרשה זו, ובית המשפט לעולם לא ידע מה שהצדדים (או חלקם) יודעים היטב; למרות הראיות למכביר שהביאו, נותרו שאלות שאין להן מענה; מי הוא אותו אסי פאר שהביא רכב הנושא פרטי הרכב מושא התביעה ומכרו לידי סעיד חן, האם הוא - אסי פאר, קשור עם הנתבעת, האם קיימות היכרות בין אסי פאר לבין הנתבעת, האם גירסת התובע ואשתו לגבי נסיבות גניבת הרכב מביתם, הנשמעת מוזרה אך אפשרית, היא גרסת אמת ועוד שאלות נוספות שנותרו פתוחות. 37. כאמור, אין לנו צורך להכריע בשאלות שאין להן מענה, המחלוקת בין הצדדים היא אחת- האם הוכיח התובע, ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי הרכב שהיה בידיו ונגנב מביתו, הוא אותו רכב שנמצא לאחר מכן בידי הנתבעת ונתפס ע"י משטרת ישראל; ככל שבית המשפט יקבע כי זהו הרכב, אזי יש לעבור ולהכריע בשאלה השלישית; והיא, האם גובר התובע על זכויות הנתבעים ברכב. 38. הנתבעת טוענת כי הרכב לא יצא ממגרשה, רישיונות הרכב לא יצאו מחזקתה, ועל כן ככל שהגיע למגרשי אינטרכב רכב הנושא לוחית רישוי בעלת מספר הזהה למספר הרישוי של הרכב מושא המחלוקת, הרי אין מדובר באותו רכב. הנתבעת מפנה למספר ראיות שיש בהן, כך לטענתה, להפריך את הטענה, שמדובר באותו רכב, ובין היתר: העובדה כי התובע ורעייתו לא ידעו לתת מספר הקוד ב"קודן" של הרכב כאשר היה במשטרה, וגם לאחר מכן, הם לא סיפרו במשטרה על תכונות מזהות של הרכב, הם לא הוכיחו כי הרכב יצא מן המגרש אותו מנהלת הנתבעת ולא ידעו לקשור בין אותו אסי פאר - שמכר את הרכב לסעיד חן לבין הנתבעת. עוד מפנה הנתבעת לעובדה חשובה והיא כי התובע רכש רכב שמד האוץ שלו מצביע על 37,000 ק"מ, כפי שעולה מן ההסכם בין אינטרכב לבין סעיד חן וכפי שעולה מן המסמכים ששלחו לחברת פמה (ת/4), אולם עפ"י המסמכים שניפקה חברת אלבר, לרבות הסכם רכישת הרכב מחברת אלבר, מד האוץ של הרכב הראה, כי ביום 6.4.2010 (יומיים לפני ביצוע העסקה בין אינטרכב לבין סעיד חן) הצביע מד האוץ על 104,893 ₪. הנתבעת אף מפנה למזכר שערכה משטרת ישראל (חלק מנ/1- מזכר מיום 20.6.2010 ערוך ע"י השוטר דרור פסקוביץ), לפיו מד האוץ ברכב לאחר תפיסתו ע"י משטרת ישראל (לאחר הגשת תלונה ע"י אשת התובע במשטרת ישראל ביום 3.6.2010 לאחר שלטענתה איתרה הרכב באותו יום אצל הנתבעת) עומד על 106,164 ₪ דבר שמחזק את גרסת הנתבעת, לפיה אין המדובר באותו רכב. 39. עוד טוענת הנתבעת, כי סימני הזיהוי אינם מובילים למסקנה כי המדובר באותו רכב. כך לדוגמא, טענת מר שלומי אוז, לפיה הוא רכש גלגל חלופי וג'ק אינה נכונה, מאחר וכל האביזרים שהיו ברכב נמצאים בו, כפי שעולה מן המסמכים שסיפקה אלבר. 40. אקדים מסקנה לניתוח. נראה, כי במחלוקת אותה הביאו הצדדים בפני בית המשפט, המסקנה כי אותו רכב יצא בנסיבות שלא הובהרו ממגרש הנתבעת והגיע למגרשה אל אינטרכב והוא נמכר לידי התובע, נראית בעיניי, מסתברת יותר מן המסקנה, לפיה מדובר ברכב מזוייף או "משוכפל", הנושא אותם פרטים, אשר הגיע למגרש איטנרכב ולאחר מכן נמכר לתובע . 41. הוכח בפניי, הן מעדותו של מר קפון - נציג אלבר, והן מעדותו של אמאל סגייר - נציג הנתבעת, כי אלבר מכרה את הרכב לידי הנתבעת, וער אני לעובדה כי לא הובהר כלל כיצד הוצא הרכב מידי הנתבעת ובאילו נסיבות; כלום היה הדבר בהסכמתה או שמא שלא בהסכמתה, האם לצמיתות או באופן זמני, אלא שאיני נדרש להכריע בשאלה זו, והשאלה היחידה שהובאה לפתח בית המשפט היא: האם אותו רכב מושא המחלוקת שלפניי, הוא אשר נמכר ע"י סעיד חן לאינטרכב, ולאחר מכן נמכר לתובע ע"י אינטרכב. 42. למסקנה כי המדובר באותו רכב, הגעתי מן הנימוקים והראיות אותם אמנה להלן. 43. הנימוק הראשון: הוכח בפניי כי סעיד חן צייד את אינטרכב ברישיון המקורי ששייך לרכב, מבלי שנקודה זו מצאה הסבר בגרסת הנתבעת: א. מר עמוס גאון, עד שאינו מעוניין בתוצאות המשפט ואשר עובד בחברת פמה מימון בע"מ, העיד בפניי וטען כי ביום 14.4.2010 לאחר שהתובע רכש את רכב מסוג הונדה, ביקש הוא להעביר את השעבוד הרשום על רכב הסיוויק אל רכב ההונדה שרכש, ולצורך ביצוע העסקה, מר גאון קיבל מחברת אינטרכב, באמצעות הפקס, אסופת מסמכים, ובין היתר את רישיון רכב ההונדה (ת/4). לאחר שמר גאון שלח טפסים לשם מילויים ע"י התובע, העיד מר גאון כי הוא קיבל את המסמכים שלהלן: "טופס בקשה להלוואה, תעודת זהות של הלקוח, רישיון רכב וזכרון דברים על מכירת הרכב" (עדות מר גאון בעמוד 129 שורה 14 לפרוטוקול). ב. השוואה בין הרישיון הכלול במסמכים ת/4 ואשר התקבל במשרדי "פמה מימון" ביום 14.4.2010 לבין העתק הרישיון שצירפה חברת אלבר לכתב ההגנה מטעמה, מעלה כי מדובר בשני מסמכים זהים- שני העתקים לאותו מסמך. ג. משמע- לו יוכח כי רישיון הרכב המקורי הגיע לידי אינטרכב, הרי יש בכך ראיה בעלת משקל משמעותי, כי אף הרכב המקורי הגיע למגרשה של אינטרכב, נוכח טענת הנתבעת, כי הרישיונות היו בתוך הרכב לאורך כל התקופה והם לא נמסרו לצד שלישי כלשהו. ד. הזהרתי את עצמי שמא העד סעיד חן מעוניין בתוצאות המשפט נוכח העבודה כי הוא מכר את הרכב הנושא את פרטי הרכב נשוא התביעה, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות בכללותו ולאור הרושם שעשה עליי העד הנ"ל, אני מקבל טענתו, כי בעת ביצוע העסקה הומצאו לאינטרכב הרישיון המקורי של הרכב וכי רישיון זה נותר ברכב. העד סעיד חן העיד בפניי כי הוא מסר לאינטרכב רישיון מקורי (עדותו בעמוד 107 שורה 24), עדות זו מתיישבת עם הודעתו של סעיד חן במשטרת ישראל מיום 10.6.2010 (חלק מנ/1), שם הוא העיד כי הוא קיבל רישיונות הרכב המקוריים. אף העדים הנוספים שהיו מעורבים ברכישת הרכב העידו כי הם קיבלו את הרישיון המקורי של הרכב (ראו עדותו של שלומי אוז בתצהירו וכן בעדותה של הגב' פולט אביטן, ציינה היא כי ראתה רישיון, הגם שאין היא זוכרת מה היה רשום בו (עדותה בעמוד 28 שורה 4 לפרוטוקול) . ה. לאמור לעיל אוסיף, כי עפ"י הסכם הרכישה בין סעיד חן ואינטרכב (ת/8) ולאחר מכן בהסכם בין אינטרכב לבין התובע (ת/5) לא הוזכר כי הרישיון המקורי "יומצא בעתיד", וניסיון החיים מלמד כי הרוכשים בשתי העסקאות היו מתעקשים לקבל לידיהם את הרישיון המקורי, ואם הרישיון המקורי לא היה בידי המוכר, היו טורחים לציין זאת מפורשות בהסכם. ו. נציג הנתבעת ניסה לטוען בעדותו כי הרישיון לא יצא מהרכב, והרכב לא יצא מחזקתו וכי ייתכן והרישיון שהגיע לידי אינטרכב הוא העתק של הרישיון (ראו עדותו של מר אמאל סגייר בעמוד 56 שורות 9 ו- 10 לפרוטוקול) . טענה זו אני דוחה; ראשית, לא נראית לי סבירה הטענה, כי אינטרכב ולאחר מכן התובע רכשו רכב עם העתק רישיון ללא רישיון מקורי (כפי שנציג הנתבעת ניסה לטעון בעדותו), במיוחד לאור העובדה כי התובע, אשתו ובנו נסעו לאחר העסקה, ביום שישי, לטבריה ולא נראה שסביר שהתובע ובנו ייסעו לטבריה כאשר אין בידיהם מסמך מקורי (ראו עדות התובע בעמוד 63 שורה 29 לפרוטוקול); ושנית, הרכב היה במגרש הנתבעת, כך לשיטת מר סגייר, כשבוע ימים, וחזקה עליו שיידע להבהיר מי צילם את רישיון הרכב. ז. נימוק נוסף התומך במסקנתי היא שהתובע עצמו הודיע למשטרה מספר ימים לאחר גניבת הרכב (ראו ת/20) כי ברכב היו רישיונות הרכב ומסמכים רפואיים. 44. המסקנה היא, שהוכח בפניי כי רישיון מקורי היה בידי התובע, ורישיון זה תואם את הרישיון שצורף לכתב ההגנה מטעם אלבר (שאף הוא, לכל הדעות העתק של הרישיון המקורי). משמעות הדבר היא שרישיון מקורי הגיע לידי אינטרכב, ומכאן המסקנה כי אף הרכב הגיע לידי אינטרכב, ומשם מצא דרכו לידי התובע. הנימוק השני: זיהוי הרכב ע"י סעיד חן: 45. כאמור, הנתבעת מנסה לפקפק בעדותו של העד סעיד חן; אולם, לא מצאתי מקום שלא לסמוך על עדות זו. א. סעיד חן חזר בפניי על הודעתו במשטרה (ראו נ/1) והוא היה עקבי בגרסאותיו. העד התבקש ליתן מספר סימני זיהוי לגבי הרכב, ותחילה הוא נתן סימן זיהוי שאינו מופיע בתמונות ת/1 שהוצגו לעיונו: " אני זוכר שבכנף הימני או שמאלי היתה מכה- שריטה די רצינית והיה ויכוח ביני לבין שלומי, אח של ליאור על להוריד לו 500 ₪...". עיון במסמך שצורף כנספח ה(1) לתצהירו של מר אילן קפון מטעם אלבר, בו מצויינים הפגיעות שנמצאו בשלדת הרכב, מעלה כי צויינו שריטות בכנף אחורית שמאלית ובכנף אחורית ימנית- ואף בכנף קדמית דבר התומך בגרסת העד. ב. בנוסף, לאחר שהופנה העד לתמונות ת/1 הוא זיהה את הכתם שמעל השמשה הקדמית. מדובר בכתם שנגרם ככל הנראה בשל חומר כימי. העד סעיד חן, לאחר שעיין בתמונות ת/1 ולמרות שתחילה טען כי הוא זוכר שריטה בכנף של הרכב, זיהה את הכתם: "את החומצה שאני רואה בתמונה הזו על הגג אני מזהה, למרות מה שאמרתי קודם" (עדות מר בעיד חן בעמוד 106 שורה 16 לפרוטוקול). 46. הנימוק השלישי: זיהוי הרכב ע"י שולמי אוז: א. מודע אני כי עדותם של נציג אינטרכב, שלומי וליאור אוז, היא עדות של מי שמעוניינים בתוצאת המשפט נוכח הצהרת ליאור, כי למקרה והתביעה דנן תידחה אמור הוא לשבת עם התובע על מנת שיגיע להסכמות (ראו עדות ליאור אוז בעמוד 102 שורה 27 לפרוטוקול). ב. מר שלומי אוז נתן מספר פרטים מזהים שיש בהם כדי לתמוך בגרסת התובע. ראשית, מר אוז טען כי הוא רכש ג'ק וגלגל חלופי והוא אף הציג קבלה המוכיחה כי אינטרכב רכשה לרכב הונדה אקורד שני האביזרים הנ"ל ביום 11.4.2010. עיון בתמונות ת/1 מעלה כי אכן מצוי ברכב גלגל חדש וג'ק חדש. אומנם אין מדובר בראיה חותכת לזיהויו של הרכב, אולם בפניי ראיה נוספת המצטרפת ליתר הראיות והתומכת בגרסת התובע. 47. הנימוק הרביעי: אי הבאת ראיות חשובות ע"י הנתבעת שהיה בהן כדי להפריך מן היסוד את גרסת התובע: א. הלכה פסוקה היא שמי שבידיו ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתו, ואינו מביא אותה, הרי חזקה כי ראיות אלה אינן תומכות בגרסתו. ב. בידי הנתבעת שתי ראיות שיש בהן כדי להפריך מן היסוד את גרסת הנתבע, ואף על פי כן לא מצאה הנתבעת לנכון להביא ולו אחת מהן. ג. הראיה הראשונה: סרטון המתעד את המגרש של הנתבעת בתקופה שבין 7.4.2010 ועד 14.4.2010. בתקופה זו, כך לטענת התובע, היה הרכב בידי אינטרכב ואילו לטענת הנתבעת הרכב היה במגרש הנתבעת. עפ"י עדותו של מר אמאל סגייר, במגרש הנתבעת מותקנות מצלמות שבאמצעותן ניתן היה לראות את הרכב בתקופה הנ"ל וכך מעיד מר אמאל סגייר בעמוד 70 שורות 9-18 לפרוטוקול: "ש.        יש לך מצלמות במגרש? ת.        כן. ש.        כמה זמן מחזיק סרט במצלמה? ת.        אני לא יודע. אח שלי במגרש. אני יוצא רוב היום לתל אביב. ש.        אם היינו בודקים סרטים צילום מ- 1.4.10 עד יוני 2010 מה היינו מוצאים? ת.        יש זכרון למצלמה. במצלמות במגרש אני לא מומחה ואני לא יודע מה הזכרון. ש. נניח שיש להם זכרון ל- 100 שנה. אם נסתכל בתאריכים מ- 1.4.10 עד יוני 2010 אז נראה אותם יום יום במגרש? ת.        אם הכרטיס זכרון מאפשר אז כן אפשר לראות. ד. מר סגייר אינו טוען כי הוא, או אחיו בדקו את זכרון המצלמה ונמצא, כי ההסרטה נמחקה. מר סגייר טוען, למעשה, כי הנושא לא נבדק לא בעת חקירת המשטרה (פחות מחודשיים לאחר התקופה הרלוונטית) וגם לאחר מכן כאשר היה ברור לנתבעת כי התובע תובע זכויות ברכב. הימנעות מר סגייר לבדוק את המצלמות והימנעותו מלהביא ראיות לגבי תוכן ההסרטות, פוגעות בגרסת הנתבעת פגיעה של ממש. ה. ראיה נוספת שהיתה בהשיג ידו של התובע ונמנע מלהביאה היא הראיה כי ביום 14.4.2010 היה הרכב מפורסם באתר "יד 2 " כרכב המצוי במגרש הנתבעת. טענה זו טענה הנתבעת בסעיף 8 לתצהירו של מר אמאל סגייר : " הרכב אף הוצע למכירה ופורסם באתר יד שנייה באינטרנט וזאת החל מיום 14.4.2010 או בסמוך לכך. הנתבעת פירסמה את הרכב למכירה וכן פורסמו מספר תמונות של הרכב ומקום הימצאו" לו יוכחו הדברים הנ"ל היה בכך כדי לחזק באופן ניכר את גרסת הנתבעת ולהפריך את גרסת התובע ואינטרכב, לפיה הרכב לא היה בחזקת הנתבעת, כי אם בחזקת אינטרכב ולאחר מכן בחזקת התובע, באותו מועד. אלא שמלבד טענה בעלמא, לא הוכחה טענה זו. לא הובאה כל ראיה מטעם אתר האינטרנט מתי פורסמה המודעה, האם שולם בגינה, ולא הובאה כל ראיה מטעם אתר האינטרנט, לפיה לא ניתן לברר מידע זה. ו. טוען נציג הנתבעת כי הוא הביא למשטרה דיסק הכולל את הפרסום ואת התאריך שבו פורסם הרכב באתר "יד 2 ". אלא שכאשר נשאל מר סגייר מדוע לא הוזמן נציג מטעם אתר יד 2 על מנת שיעיד כי אכן פורסם הרכב ע"י הנתבעת ביום 14.4.2010 תשובתו היתה כי הוא העביר דיסק למשטרת ישראל, הכולל את הפרסום ואת מועדו (ראו עדות מר סגייר בעמוד 49 שורה 15 לפרוטוקול). בכל הכבוד הראוי, אין בהמצאת חומר למשטרה משום הוכחה לכך שהרכב פורסם במועד פלוני. ועוד, בשלב מסויים הסתבר אין כל דיסק בחומר המשטרה, ואף על פי כן לא עתרה הנתבעת להמציא לתיק בית המשפט מה שהמציאה בעבר למשטרה, לטענתה. ז. ב"כ הנתבעת ניסה להוכיח עובדת פרסום הרכב באתר יד 2 בתאריך פלוני ע"י הפניית שאלות לחוקר דרור פסקוביץ - מי שריכז את החקירה בתחנת עכו, אלא שהעד פסקוביץ העיד כי הוא "לא בדק את אמיתות הפרסום מול אתר יד 2 " (עדות מר פסקוביץ בעמוד 158 שורה 4 לפרוטוקול). 48. לסיכום נקודה זו, במאזן ההסתברויות, נראה כי המסקנה שהרכב מושא התביעה יצא, מסיבות שלא הובהרו, ממגרש הנתבעת והגיע לאינטרכב ומשם לידי התובע, ולאחר גניבתו הוא חזר למגרש הנתבעת, מסתברת יותר מן המסקנה כי הרכב לא יצא ממגרש הנתבעת ורכב "כפיל" הוא שהיה במגרשה של אינטרכב ונמכר לידי התובע. למסקנה זו הגעתי, כאמור, למרות שלא הוכח קשר בין אותו אסי פאר שמכר את הרכב לסעיד חן, לבין הנתבעת או מי מטעמה, ולמרות שנסיבות יציאת הרכב ממגרש הנתבעת לא הובהרו כלל, וכאמור, כבר אמרתי, כי רב הנסתר על הנגלה בפרשה זו. 49. מסקנתי אפוא, שהוכח כי הרכב מושא התביעה הוא הוא הרכב שנמכר לתובע. האם הוכיח התובע כי רכש את הרכב בתנאי תקנת השוק: 50. בטרם אדון בשאלה זו, ובשאלה אם קיים צורך בכך שהתובע יוכיח רכישת הרכב בתנאי תקנת שוק, עליי להכריע בשאלה מקדמית והיא, האם לנתבעת 3 זכויות שעבוד או שמא, הרכב אינו משמש עוד בטוחה. בסיכומיה, מנסה הנתבעת לטעון, כי הרכב משמש בטוחה לעסקאות שעשתה הנתבעת עם חברת אלבר. 51. מסקנתי היא, כי הנתבעת מס' 3 - אלבר מכרה את הרכב, וכי הרכב נקי מכל שעבוד לזכות הנתבעת מס' 3 או חברה מטעמה. להלן אנמק מסקנתי זו. 52. ראשית השעבוד הרשום על הרכב לא נוצר להבטחת חיוב הנתבעת כלפי אלבר; הוא נוצר על ידי צד שלישי (סביר להניח אותו גורם שהשתמש ברכב לפני השבתו לידי אלבר) להבטחת חיוביו כלפי אלבר. הערה על השעבוד נותרה רשומה ואלבר התחייבה להסיר הערה זו עם תשלום התמורה. על כן, אותו שעבוד הרשום על הרכב אינו שעבוד שיש בו כדי להבטיח את חובות הנתבעת כלפי אלבר, ואלבר לא יכולה לממש את השעבוד למקרה וההסכם הופר על ידי הנתבעת או למקרה וקיים חוב של הנתבעת כלפי אלבר. הסרת השעבוד אינו אלא מחיקת ההערה על השעבוד במרשם החברות ובמשרד הרישוי, ופעולה טכנית זו התחייבה אלבר לעשות לאחר תשלום התמורה ובכפוף לתשלום התמורה. מכאן לא ברורה טענת הנתבעת, לפיה משמש הרכב בטוחה להבטחת קיום חובות הנתבעת כלפי אלבר. 53. כך או כך, אני דוחה טענת הנתבעת, לפיה הרכב היה משועבד לטובת אלבר לאחר יום 7.4.2010. בכתב ההגנה מטעמה, טענה אלבר, כי לפי החוזה בין אלבר לבין הנתבעת הועברה החזקה ברכב לידי הנתבעת "בכפוף להתחייבויותיה של הנתבעת 3 להסיר את השעבוד החל עליו במועד דרישתה הראשונה של הנתבעת מס' 1" . אלבר עתרה לדחות את התביעה מחמת חוסר היריבות מבלי שתטען כי עומדות לה זכויות ברכב זה או שהרכב משמש כבטוחה להבטחת חובות שהנתבעת חייבת לאלבר. גרסתה ראשונית זו של אלבר מתיישבת היטב על התנהגות ב"כ אלבר בדיון שהתקיים ביום 3.4.2011. באותו יום נועד להתקיים קדם משפט. לישיבה לא התייצב ב"כ הנתבעת וב"כ התובע עתר למתן פסק דין המקבל את התביעה. ב"כ אלבר לא התנגד למתן פסק דין ולא טען כי לאלבר טענות לגבי שעבוד על הרכב או לגבי שימור בעלות ברכב לטבת אלבר ותחת זאת הוא טען כדלקמן: "אנו לא טוענים לזכות ברכב. הגשנו את כתב ההגנה בגדרו טענו כי המשיבה מס 3 מכרה את הרכב למשיבה מס' 1 . אנו מסכימים לכל פסק דין שיינתן בתיק, ונכבד כל פסק דין". 54. אציין עוד כי בחינת העסקה בין אלבר לבין הנתבעת מעלה כי עפ"י תנאי הסכם בין הצדדים, מעת קבלת התמורה ברכב אין לאלבר זכויות, ואלבר התחייבה לבטל את השעבוד מייד עם דרישת הנתבעת. עפ"י ההסכם בין הנתבעת לבין אלבר, שצורף כנספח א' לתצהירו של מר קפון מטעם אלבר, הוסכם בין אלבר לבין הנתבעת, בסעיף 4 להסכם, כלדקמן: " המוכר מצהיר כי הוא מוסמך למכור את הרכב וכי הרכב נקי מכל חוב שעבוד ועיקול ובמצבו זה יועבר על שם הקונה או מי מטעמו לאחר פירעון כל הסכומים הנזכרים בסעיף זה.." 55. משמע, אלבר מעבירה את הבעלות ברכב עם העברת התמורה המוסכמת. אין חולקין כי התמורה המוסכמת הועברה לידי אלבר ביום 7.4.2010 עם הנפקת החשבונית המצורפת כנספח ג' לתצהירו של מר סגייר (ראו גם עדותו של מר סגייר בעמוד 65 לפרוטוקול, לפיה הוא שילם ביום 6.4.2010 תמורת הרכב). 56. האמור לעיל מביאני למסקנה כי עם תשלום התמורה ביום 6.4.2010 או 7.4.2010 (היום שבו הוצאה החשבונית נספח ג' לתצהירו של מר סגייר), עברה הבעלות ברכב כשהיא נקייה מהשעבוד הרשום לטובת אלבר, ואלבר מתחייבת לבטל את השעבוד מייד לאחר דרישת הנתבעת. הטענה, שניסה מר סגייר לטעון (בעמוד 67 שורה 5 לפרוטוקול) ולאחר מכן מר קפון ((בעמוד 166 לפרוטוקול) ולפיה המשיך הרכב לשמש בטוחה גם לאחר תשלום תמורתו המוסכמת היא גרסה חדשה שאני דוחה, אין היא מתיישבת עם המסמכים, אין היא מתיישבת עם המוסכם, אין היא מתיישבת עם טענות אלבר בכתב ההגנה, ואין היא מתיישבת עם טענות ב"כ אלבר בישיבה בה שניתן פסק דין לטובת התובע (שלאחר מכן בוטל). 57. המסקנה היא שהרכב לא שימש כבטוחה, ורישום השעבוד עליו היה רישום טכני בלבד, ומבחינת אלבר, שעבוד זה פקע ואינו משמש בטוחה יותר, לאחר שהתנאי לפקיעת השעבוד התמלא. משכך, כאשר עבר הרכב לידי הנתבעת, הוא עבר נקי מן השעבוד הרשום. 58. המסקנה היא, כי ביום 7.4.2010 לא היו לאלבר זכויות כלשהן ברכב, הוא עבר לידי הנתבעת נקי מכל זכות שעבוד או משכון, והנתבעת יכולה הייתה לנהוג בו מנהג בעלים. כל שנותר הוא להסיר את ההערה על השעבוד (במובחן מהסרת השעבוד) עם דרישתה הראשונה של הנתבעת. 59. האם לאור האמור לעיל על התובע להוכיח כי הוא רכש את הרכב בתנאי תקנת השוק. לטעמי, מאחר והנתבעת לא טענה, כי הרכב הוצא מידיה שלא כדין ועל כן היא היא הבעלים היחיד ברכב, וכל אשר טענה כי הרכב לא יצא מעולם מחזקתה- וטענה זו נדחתה, לדעתי לא חלה על התובע חובה לטוען כי הוא רכש את הרכב בתנאי תקנת שוק. כפי שעוד יובהר להלן, תקנת שוק, לפי סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח - 1968 (להלן: חוק המכר) נועדה כדי להעניק יתרון לרוכש על פי תנאי התקנת השוק על פני בעליו או בעל הזכויות המקורי בו, אשר טוען כי הממכר יצא מחזקתו שלא כדין. אלא, שכל שטענה הנתבעת הוא כי הרכב לא יצא מחזקתה כלל; משקבעתי כי הרכב יצא מחזקתה שח הנתבעת והגיע לאינטרכב, רשאי בית המשפט להניח כי הרכב יצא מחזקתה כדין, ומשעבר לידי התובע, אשר רכשו מאינטרכב, הרי רכש התובע בעלות ברכב כדין, מבלי להיזקק לתקנת השוק. 60. כך או כך, סבורני כי התובע עומד בתנאי תקנת שוק. 61. סעיף 34 לחוק המכר קובע כדלקמן: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב." 62. על פי הפסיקה, לתקנת השוק שישה תנאים, והם : 1) מכר; 2) נכס נד; 3) מוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; 4 ) המכירה היא במהלך עסקיו הרגיל; 5) קניית הנכס וקבלתו להחזקת הקונה; 6) תום ליבו של הקונה. (ראו: ע"א 5664/93 זהבה כנען נ' United States of America פ"ד נא(1), 114 , 128-129). הרציונל העומד מאחורי תקנת השוק, כפי שהובא בע"א 716/72 זהבה רוזנשטרייך נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ פ"ד כז (2) 709 הוא: "להביא לכך שיהיה סחר חפשי ושוטף במיטלטלין במקומות העסק שנועדו לכך, ללא צורך בחקירות ובדיקות כלשהן, אלא אם נסיבות המקרה עשויות לעורר חשד בזכותו או בכוחו של המוכר לעשות את העסקה והקונה עוצם את עיניו ובכוונה נמנע מלרדת לעמקו של החשד ולבררו עד הסוף" כן ראו: רע"א 2267/95 ב"כ היועץ המשפטי לממשלה נ' אדמונד הרטפילד פ"ד מט (3) 854. 63. נבחן תחילה טענת התובע כי הוא רכש את הרכב בתום לב. לטענתו התובע, כי הוא רכש את הרכב כאשר הוא סומך על אינטרכב ועל ליאור אוז, ומנגד, טוענות הנתבעת ואלבר כי רישום הרכב על שם אלבר, וקיומו של שעבוד על הרכב שולל את טענת תום הלב אותה העלה התובע. בסיכומיה אלבר מפנה היא לע"א 634/79 קון נ' חסון ואח' פ"ד לה(3) 611 ומבקשת לגזור גזירה שווה ממה שנקבע בפסק הדין שם לענייננו, באופן שקיומו של שעבוד שולל את טענת תום הלב; אולם במה דברים אמורים שם? כאשר העברת הבעלות הותנתה באישור משרד הרישוי, ובכך נוצר קשר בין העברת הבעלות לבין המרשם, קשר שאינו מחוייב על פי חוק, ועל כן נקבע שם כי תקנת השוק אינה חלה. אולם בעניינו, כל אשר נטען כי קיום הערה לגבי שעבוד שאינו קיים עוד, שולל את תום לבו של התובע. איני סבור כי בנסיבות העניין הערה לגבי שעבוד שאינו קיים עוד שולל את תום לבו של התובע. 64. באשר לתנאי בדבר תום לבו של הקונה נקבע בע"א 92/78 דוד שטרית נ. קאר תורס (ישראל) בע"מ פ"ד לג(1) 331, 333 כי "תום לב הוא יושר לב... ומי שהוכיחו נגדו שלא נהג ביושר מסתמא לא נהג בתום לב". עוד נקבע שם, כי אי בדיקת רישיון רכב בטרם רכישה היא אמנם רשלנות, אך אינה מהווה חוסר תום לב, ורשלנות ותום לב יכולים לדור בכפיפה אחת, ואילו "רשלנות רבתי" תוכל לשמש ראיה לחוסר תום לב: "כשיש במחדליו של הקונה כדי להצביע על ידיעה או חשש שבלבו בדבר פגם הדבק אם בממכר ואם בזכות קנינו של המוכר...וכיוצא באלה ידיעות וכוונות שאינן מתישבות עם תום הלב". 65. במקרה אחר נקבע, כי גם אם הרכב רשום על שם אחר, והקונה ידע זאת, אין הדבר מאיין את תום ליבו. על כן "חוסר חקירה המונע לדעת את העובדות המלאות, אם הוא, בהתחשב בנסיבות, איננו תוצאה של לא-אכפתיות, איננו שולל איפוא קיום תום-לב" (ראו: ע"א 448/74 אוטו בלה שותפות למחסר בכלי רכב נ. לקי דרייב בע"מ פ"ד ל(2) 207). 66. נשוב לענייננו, המבקש ורעייתו רכוש מן המגרש שניהלה אינטרכב (ליתר דיוק ליאור אוז) מספר רכבים בעבר וניכר היה כי הן התובע והן רעייתו סומכים על המגרש אותו מנהל אוז. הגב' פולט אביטן טענה בעדותה בפניי כי "זו לא פעם ראשונה שאני קונה מאינטרכב ואני קניתי ממנו בעיניים עצומות. פעם ראשונה בחיים שקורה דבר כזה... היה אמון רב. אני האמנתי בליאור כי קניתי ממנו רכב מספר פעמים. לא עניין אותי מי הבעלים של הרכב" (עדותה של הגב' אביטן בעמוד 28 שורות 13 ו- 14 לפרוטוקול). נראה, כי כאשר מגיעים התובע ורעייתו למגרש רכבים משומשים ממנו רכשו מספר רכבים בעבר, רשאים הם לסמוך על בעל המגרש כי ירכשו רכב אשר יעבור לבעלתם כשהוא נקי מכל שעבוד או עיקול או זכות של צד שלישי כלשהוא, שהרי למטרה זו נועדה תקנת השוק, הקלה על חיי המסחר - כאשר הקונה רוכש מיטלטל ממי שסוחר במיטלטלין מסוגו. 67. העובדה, כי הרכב היה רשום על שם חברת הליסינג אלבר והעבודה כי רשום שעבוד לטובת אלבר בטוחות, אינו שולל תום לבם של התובע ורעייתו. ידוע, כי רכבים בבעלות חברות השכרה או חברות ליסינג נמכרים על ידי סוחרים בשוק, מבלי שהרישום במשרד הרישוי יעבור על שם הסוחר (והא ראיה לכך שהנתבעת עצמה, לפי טענתה, הציגה את הרכב במגרשה ופרסמה אותו למכירה כאשר הוא רשום על שם אלבר והיתה רשאית למוכרו לצד שלישי). הטלת חובה על התובע או על רעייתו להתקשר לחברת הליסינג על מנת לברר אם ניתן לרכוש רכב המצוי במגרש, היא בבחינת "גזירה שאין הציבור שאינו יכול לעמוד בה", ויש בה כדי להכביד הכבדה של ממש על סחר ברכבים. אנשים מן השורה המתקשרים בעסקה לרכישת רכב במגרש של סוחר רכבים, רשאים להניח כי הרכב הגיע למגרש כדין ועל כן רישום הרכב על שם צד שלישי (חברת ליסינג) אינו שולל את תום לבם, במיוחד לאור העבודה כי התובע ורעייתו רכשו מן המגרש מספר רכבים בעבר. 68. באשר ליסוד התמורה, אף כאן סבורני כי התובע הוכיח כי שילם תמורת הרכב וכי התמורה היתה סבירה ביחס למחיר השוק. התובע טען, וטענה זו מוצאת תימוכין במסמכים שהציגו התובע ואינטרכב, כי התובע העביר לבעלות אינטרכב רכב הסיוויק ועוד 28,000 ₪ כאשר 20,000 ₪ במזומן ועוד 8,000 ₪ שולמו באמצעות שני שיקים. תמורה זו הינה תמורה הולמת, ועל כך אין מחלוקת, ובכל מקרה לא הוכח כי מחיר זה נופל ממחיר השוק של הרכב. 69. אציין עוד, כי הוכח כי התובע רכש את הרכב מסוחר רכב, דהיינו מ"מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר". אינטרכב ניהלה מגרש למכירת רכבים בחדרה, ועל כך לא היתה מחלוקת, פירסמה את עצמה בעיתונות כסוחרת רכב (ראו ת/2), היא ניפקה לתובע חשבונית מס הנושאת את השם "אינטרכב חדרה 10 בע"מ מכירה קנייה החלפה" (ראו ת/6) ודי בכך כדי להוכיח את העבודה כי הרכב נרכש ממי שעוסק במכירת מכוניות. בנוסף, עולה מחומר הראיות (ת/12) כי לאינטרכב רישיון סחר, אמנם תאריך התשלום על תו הסוחר (12.08.10) מאוחר מיום מכירת הרכב, אולם אין בכך כדי להפקיע מאינטרכב את התואר "סוחר ברכבים" לצורך עמידה בתנאי תקנת השוק. בנוסף, מצטרף אני לדעתו של כב' השופט איתן אורנשטיין בהפ' 310/04 טויטו בני נ' אריאל עמירה (21.11.2005) אשר קבע כי: "דין טענת עמירה כי לא ניתן לראות בבאלי סוחר מכוניות מאחר ואין לו תו סוחר - להידחות מאחר ולא קיימת הוראת חוב לפיה תנאי לעסוק במסחר במכוניות משומשות הינו קבלת תו סוחר כמשמעו בפקודת התעבורה". 70. לאור האמור לעיל, ולמרות שלטעמי לא היה התובע חייב להוכיח כי רכש את הרכב בתנאי תקנת השוק, הוכיח התובע, כי רכש את הרכב בתנאי תקנת שוק, ועל כן רוכש הוא בעלות ברכב כאשר בעלות זו נקייה מטענות הנתבעות. מסקנה: 71. הוכח בפניי כי התובע רכש בעלות ברכב, ובעלות זו נקייה מטענות בעלות או שעבוד שיש לנתבעים ועל כן אני נעתר לתביעה ונותן בזאת פסק דין הצהרתי, לפיו התובע הוא הבעלים ברכב מושא התביעה- רכב מ.ר 62-552-61 . 72. על אלבר להסיר את ההערה על שעבוד הרשומה על הרכב. כמו-כן על הנתבעות, כולן, ובכלל זה הנתבעת ואלבר להעביר את הרישום ברכב במשרד הרישוי על שם התובע, זאת תוך 14 ימים. 73. על הנתבעת להעביר את החזקה ברכב לידי התובע או מי מטעמו, וזאת תוך 14 ימים מהיום. 74. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (שניהם ביחד) בסך 14,000 ₪ )כולל מע"מ). הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 75. לא מצאתי מקום להטיל הוצאות נוספות על יתר הצדדים. בעלותסכסוך בעלותבעלות רכברכבסכסוך