הנאשמת הורשעה בעבירה של סיוע להפקרה לפי סעיפים 64 א(ב) לפקודת התעבורה ו-31 לחוק העונשין; ובעבירה של סיוע לאי דיווח לפי תקנה 144 (א)(3) ו-(4) לתקנות התעבורה וסעיף 31 לחוק העונשין. Y נידונה לשל"צ בהיקף של 350 שעות; לפסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים, ולתשלום פיצוי כספי בסכום של 1,500 ₪ לכל אחת מארבע (נפגעות העבירה). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סיוע לנהג בתאונת פגע וברח: השופט א' קיסרי: שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת פ' ארגמן) בת"פ 1230-08: ע"פ 25614-10-12 הוא ערעורו של נאשם 1 בהליך קמא ("המערער" או "X"), וע"פ 25653-10-12 הוא ערעורה של נאשמת 2 באותו הליך ("המערערת" או "Y"). X וY מערערים הן על הכרעת הדין המרשיעה מיום 22.9.11 ("הכרעת הדין") והן כנגד חומרת העונשים שהושתו עליהם בגזר הדין מיום 2.9.12 ("גזר הדין"). לאחר שמיעת ראיות הורשע X בעבירות של פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיף 338 (1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ("חוק העונשין"); מהירות בלתי סבירה, עבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 ("תקנות התעבורה"); סטייה מנתיב נסיעה, עבירה לפי תקנה 40 לתקנות התעבורה; גרימת חבלה של ממש, עבירה לפי תקנה 41 (ב)(2) לתקנות התעבורה ביחד עם סעיפים 62(2), 68 ו-38 (3) לפקודת התעבורה; נהיגה ברכב לא תקין, עבירה לפי תקנה 306 לתקנות התעבורה; הפקרה לאחר פגיעה, עבירה לפי סעיף 64 א(ב) לפקודת התעבורה, ואי דיווח, עבירה לפי תקנה 144 (א)(3) ו-(4) לתקנות התעבורה; ושיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. X נידון לעונש של 20 חודשי מאסר בפועל; 8 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה וכן עבירה על סעיפים 64 א' לפקודת התעבורה ו-244 לחוק העונשין, ויורשע באיזה מהן בין בתקופת התנאי ובין לאחריו; תשלום קנס בשיעור 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תחתיו; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 7 שנים בפועל, ותשלום פיצוי כספי בסך של 5,000 ₪ לכל אחת מארבע נפגעות העבירה. Y הורשעה בעבירה של סיוע להפקרה לפי סעיפים 64 א(ב) לפקודת התעבורה ו-31 לחוק העונשין; ובעבירה של סיוע לאי דיווח לפי תקנה 144 (א)(3) ו-(4) לתקנות התעבורה וסעיף 31 לחוק העונשין. Y נידונה לשל"צ בהיקף של 350 שעות; לפסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים, ולתשלום פיצוי כספי בסכום של 1,500 ₪ לכל אחת מארבע (נפגעות העבירה). כתב האישום וההליך קמא כפי שציין בית משפט קמא בהכרעת דינו, השתלשלות העניינים כאמור בכתב האישום מתחלקת לשלושה אירועים: האירוע הראשון הוא התאונה עצמה, שבה הואשם רק המערער; האירוע השני הוא הפקרת נפגעות התאונה והאירוע השלישי הוא שיבוש חקירה. בכתב האישום נטען שביום 14.10.07 בשעה 00:50 או בסמוך לכך אירעה תאונת דרכים ברכב פרטי שבו נהג המערער, בכביש היציאה מנמל קיסריה. המערערת ישבה ליד המערער, ובמושב האחורי ישבו הנאשמים 3 ו-4 (שאינם מערערים בערעור זה). באותה עת עמדו על הכביש בצומת היציאה מנמל קיסריה ("הצומת"), ליד מחסום עץ נייד שהוצב על אי תנועה מצויר ("המחסום"), הולכות הרגל מאיה ורטהיימר ("מאיה"), יעלה טל ("יעלה"), דניאל גולדרייך ("דניאל"), הלנה חסון ("הלנה") ואלכס בריניב ("אלכס") (ביחד, "הולכות הרגל"). עוד נטען כי המערער הגיע לצומת כשהוא נוסע במהירות בלתי סבירה בהתחשב בתנאי הדרך ובאופן רשלני, מבלי שהאט את מהירות נסיעתו. הוא סטה שמאלה מנתיב הנסיעה, עלה על אי התנועה ופגע תחילה במאיה, יעלה, ודניאל שהועפו ממכת המכונית, ולאחר מכן פגע במחסום העץ שפגע בהלנה וזרק אותה למרחק ("התאונה", "האירוע הראשון"). המערער עצר את מכוניתו מטרים ספורים ממקום התאונה. כתוצאה מהתאונה נגרמו להולכות הרגל חבלות של ממש, ובין היתר נגרמו למאיה שבר תת ראשי בירך ושבר בברך ימין; ליעלה שבר בשוק ימין; לדניאל שבר בעצם הבריח הימנית ולהלנה פצעי שפשוף רבים בגפיים. כמו כן ניזוק המחסום. עניינו של האירוע השני הוא הפקרת הולכות הרגל הפצועות על ידי כל הנאשמים. בכתב האישום נטען כי ארבעת נוסעי הרכב ירדו ממנו וניגשו אל הולכות הרגל שהיו מוטלות על הכביש. פרט למי שהייתה הנאשמת 4 (שכאמור, אינה צד להליך זה), שחזרה מיד לרכב, המערערים ועמם נאשם נוסף בהליך קמא שמעו את בקשות הולכות הרגל להזעיק עזרה. Y הציעה לאחת הנפגעות שלא תזוז ולאחר מכן הם הפקירו אותן, עזבו ברכבם את מקום התאונה מבלי שנקטו כל פעולת עזרה, מבלי שדיווחו למשטרה על התאונה ומבלי שהשאירו פרטים מזהים של הנהג. המערער המשיך לנהוג ברכבו ששמשתו הקדמית נופצה כתוצאה מהתאונה ("האירוע השני"). עניינו של האירוע השלישי, המתייחס רק לX, הוא שיבוש הליכי חקירה. בכתב האישום נטען כי לאחר שנפתחה חקירה משטרתית בעקבות התאונה התקשרו אל X, והוא מסר פרטים כוזבים שלפיהם הוא בילה במסיבה עם נאשמים 3 ו-4 ונהג ברכב המסחרי של נאשם 3, וזאת כדי למנוע את זיהויו כנהג שהיה מעורב בתאונה. בכתב האישום נטען, בין השאר, שהתאונה והנזקים לגוף ולרכוש נגרמו בשל נהיגתו הרשלנית של המערער שסיכנה חיי אדם; שהוא נסע במהירות בלתי סבירה בהתחשב בתנאי הדרך; שהוא סטה מנתיב נסיעתו ופגע בהולכות הרגל והן נחבלו חבלות חמורות, ואף שידע או שהיה עליו לדעת שהן נפגעו, הוא לא הגיש להן עזרה, עזב את המקום והפקירן לגורלן. כמו כן נטען כי בעזיבתו את המקום פגע המערער גם בחקירת התאונה, כולל זיהוי הנהג הפוגע ובדיקת רמת האלכוהול או הסמים בגופו ובגופם של הנוסעים האחרים ברכב. ביחס למערערת ולנאשמים 3 ו-4, נטען כי הם לא הגישו עזרה להולכות הרגל וסייעו למערער בישיבת בית משפט קמא מיום 15.6.08 כפרו המערערים במיוחס להם בכתב האישום. בתשובתו לאישום טען X כי התאונה הייתה בלתי נמנעת וכי לא ניתן לייחס לו עבירה של הפקרת הנפגעות באשר ההפקרה, אם בכלל, נעשתה מתוך טעות בהבנת מצב הדברים. הוא אף הכחיש כי ניסה לשבש את החקירה, וטען כי ברגע שנודע לו על קיומה הוא התייצב מיד במשטרה. בתשובתה של Y לאישום היא טענה שהציעה את עזרתה להולכות הרגל, אך נאמר לה שהכול בסדר ולכן עזבה את המקום. לאחר שמיעת הראיות ועיון בטענות הצדדים שסוכמו בכתב, הורשעו המערערים. הכרעת הדין המרשיעה התבססה בעיקרה על עדויות הולכות הרגל שהעידו על האירועים המתוארים בכתב האישום; עדויות בוחני תנועה ושוטרים נוספים אשר חקרו את התאונה; צילום מצלמת אבטחה שתיעדה את המתרחש; עדויות עדי ראייה שהיו במקום התאונה; ועדויות הנאשמים. בהכרעת הדין סקר בית משפט קמא את הראיות שהובאו בפניו ואת גרסאות הצדדים. באשר לתאונה עצמה, נדחתה גרסתו של X כי הולכות הרגל "קפצו" לכביש ולכן נאלץ לסטות שמאלה אל אי התנועה כדי להימנע מפגיעה בהן. כמו כן נדחתה גרסתו שהוא נסע במהירות סבירה של 50 קמ"ש לכל היותר, וכי פגע פגיעה קלה ביותר באחת מהולכות הרגל בלבד. כמו כן נדחתה גרסתו שהולכות הרגל נפגעו מהמחסום ולא מהרכב, וששמשת הרכב נופצה אף היא מפגיעת המחסום ולא כתוצאה מכך שאחת מהולכות הרגל נחבטה בשמשה. בית המשפט קמא דחה את טענת המערער כי במקום שררה עלטה מוחלטת, וקבע כי המערער התאים את גרסתו לראיות בתיק. בית המשפט הצביע על כך שהמערער נהג במהירות שמעל זו המותרת ושאינה סבירה בהתחשב בתנאי הדרך והתאורה, שהוא הבחין במחסום רק כאשר היה קרוב אליו מאוד ושהוא גרם לתאונה שהייתה נמנעת אם היה נוהג במהירות של עד 50 קמ"ש. הוא קבע גם כי המחסום והולכות הרגל הוארו בתאורה שהייתה על מבנה קרוב למקום התאונה. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגתו הרשלנית של המערער אשר נסע במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך; לא היה ער למתרחש בדרך ולא האט את מהירות נסיעתו אף כשהתקרב לצומת; לא הבחין בעוד מועד במחסום שהיה בנתיב נסיעתו; ולא הבחין בעוד מועד בהולכות הרגל שעמדו לפני המחסום. כמו כן הוא קבע כי המערער פגע ברכבו בשלוש מהולכות הרגל ובמחסום, וכי הרביעית נפגעה מהמחסום שהועף כתוצאה מפגיעת המכונית. את ההרשעה בעבירות שעניינן אחריותו לתאונה ביסס בית משפט קמא על צפייה בסרטון מצלמת האבטחה (ת/10), דו"ח בוחן התנועה (ת/1) ועדויות הצדדים. באשר להפקרת הנפגעות, בית משפט קמא דחה הן את טענת X שסבר בטעות ש"הכול בסדר" ולכן עזב את המקום, והן את טענת Y שהם עזבו משום שידעו שכוחות ההצלה בדרך. טענות אלה מנוגדות לעדויותיהם של הולכות הרגל ועדי הראייה ולמסמכים הרפואיים. בית משפט קמא קבע כי המערערים היו מודעים לכך שיש שתי פצועות נוספות ואף שמעו את הצעקות לעזרה ובריחתם מהמקום נבעה מכך שהיו מבוהלים מתוצאות התאונה שנגלו לעיניהם ומרצונם לחמוק מאחריות. הוא העדיף את גרסתן של הולכות הרגל שלפיה המערערים (ועמם נאשם נוסף) לא רצו להזעיק אמבולנס ומשטרה וניסו לשכנע אותן שהן "בסדר". כמו כן נדחתה טענתו של X, אשר התבססה על חוות דעתה ועדותה של ד"ר אינה ממרוקוב, כי סבל מתגובת דחק (ASR) לתאונה ובעקבות זאת שגה בפרשנות המצב והגיב בצורה המתאימה לפרשנותו ולא למציאות. בית משפט קמא לא קיבל גם את הגרסה כי X עזב את זירת התאונה רק לאחר שידע על נוכחותו של ברק אילוז, עד ראייה שנקלע למקום, כיוון שטענה זו מנוגדת לעדותו בבית המשפט שלפיה לא ראה שהיו אנשים במקום ושהם עזרו להולכות הרגל. עוד נקבע כי המערערים היו מודעים לתוצאות החמורות של התאונה, לא סייעו אף לאחת מהפצועות, לא הזעיקו כוחות הצלה ונמלטו מהמקום. בית המשפט קבע כי המערערים ( וכן הנאשמים האחרים) היו "כגוף בן ארבעה ראשים", וY הייתה גם שותפה פעילה לניסיון לשכנע את הולכות הרגל הפצועות שלא להזעיק אמבולנס, ואף שימשה, כך נקבע, כגורם מאיץ לבריחתם מהמקום. ביחס לאירוע השלישי, באשר לשיבוש החקירה, העדיף בית משפט קמא את גרסתו של רס"מ חרדאן שלפיה הוא דיבר עם המערער וזה מסר לו גרסה שקרית שלפיה הוא הגיע למקום בטנדר של הנאשם 3, וזאת כדי למנוע את זיהויו כנהג המעורב בתאונה וכדי להכשיל את חקירתה. כמו כן נקבע כי אין ספק שעזיבתו של X את מקום התאונה נועדה, בין היתר, למנוע או להכשיל את החקירה. בית משפט קמא קבע כי בניגוד לגרסתו, המערער פנה למשטרה רק כשלא הייתה בידו ברירה אחרת וכשהבין שהמשטרה קרובה לעלות על עקבותיו. כאמור, X הורשע בעבירות שיוחסו לו כנהג הרכב ונמצא אחראי לתאונת הדרכים שנחבלו בה ארבע הולכות הרגל, בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה ובעבירות של אי דיווח ושיבוש מהלכי משפט. Y הורשעה בעבירה של סיוע להפקרה, ובעבירה של סיוע לאי דיווח. לאחר הכרעת הדין המרשיעה נשמעו טיעוני הצדדים לעונש, וכל צד הביא ראיותיו, לרבות תסקירי שירות מבחן. בית משפט קמא סקר את השיקולים הרלוונטיים, וביניהם את חומרת העבירות ואת נסיבות ביצוען, את הנסיבות האישיות, את הבעת החרטה וכן את המלצות שירות המבחן, ולבסוף גזר על המערערים את העונשים כאמור לעיל. תמצית הטענות בערעורים בהודעת ערעור מפורטת וכן בטיעון בעל פה מלין X על הרשעתו. ביחס לאחריותו לתאונת הדרכים הוא טען כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, וכי אלמלא אחת מהולכות הרגל "קפצה" לכביש לא היה סוטה מנתיב נסיעתו ומתנגש במחסום. ביחס לטענת ההפקרה הוא טען טענה מקדמית שעניינה חוסר סמכות עניינית. לטענתו, הוא הואשם והורשע בעבירת הפקרה כאמור בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה, אשר העונש הקבוע בה הוא תשע שנות מאסר, ומשכך אין לבית משפט קמא סמכות לדון בעבירה זו ולכן פסק הדין שניתן בעניינו בטל מעיקרו. לגופו של עניין נטען כי הוא עצר את רכבו, ירד אל הנפגעת אלכס,אשר סבר כי היא הנפגעת היחידה, בדק את מצבה ומשנוכח כי לא נפגעה מרכבו, ניגש לבדוק את מצבה של מאיה שהייתה על הכביש אך סבר שאינה מעורבת בתאונה. המערער חזר על טענתו כי לא יכול היה לדעת כי בתאונה נפגעו ארבע הולכות רגל, וכי נודע לו על כך לראשונה בחקירתו במשטרה. המערער טען כי עזב את מקום התאונה רק לאחר שהבין כי כוחות הצלה הוזעקו, כי נכחו במקום אנשים נוספים וכי הכול בסדר. כמו כן נטען כי בית המשפט קמא שגה כשהרשיע אותו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. נטען כי עזיבת מקום התאונה אין בה להעיד על כוונתו של המערער להכשיל את חקירת התאונה. כמו כן נטען כי עבירות אי הדיווח ושיבוש מהלכי המשפט נבלעות בעבירת ההפקרה, ולא היה מקום להרשיע את המערער גם בעבירות אלו. ביחס לחומרת העונש טען המערער לקיומן של נסיבות אישיות, התמשכות ההליכים, פסיקה מקילה ותסקיר חיובי, אשר יש בהם כדי להצדיק הקלה בעונשו. Y מלינה גם היא על הרשעתה וכן על הרשעת X בעבירת ההפקרה. לטענתה, יש לזכות את המערער מעבירה זו ולזכותה מאשמת סיוע לה. היא חוזרת על גרסתה כי עזבה את המקום רק לאחר שהבינה כי הוזעקו כוחות הצלה למקום. Y טוענת כי בית משפט קמא טעה כאשר קבע שהנאשמים הם ארבעה אנשים שהיו לגוף אחד וכי היא יכלה להשפיע על X. לטענתה, היא לא הכירה כלל שניים מהנוסעים, היא ידידתו של X זמן קצר בלבד וצעירה ממנו בשנים רבות, ואין כל ראיה שהיה ביכולתה לסייע לו בעבירת ההפקרה. כמו כן טענה כי ממילא הישארותה בזירת התאונה לא הייתה תורמת דבר להולכות הרגל. באשר לחומרת העונש, נטען כי בפסילתה מלהחזיק רישיון הנהיגה יש כדי לפגוע בה פגיעה חמורה. כמו כן נטען כי לא היה מקום להטיל עליה עונש פסילה, וכי הפסול בעבירות שהורשעה בהן אין בו מסוכנות בנהיגה. מנגד טוענת המדינה שיש לדחות את הערעורים, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. המדינה טוענת כי אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. ביחס לטענת הסמכות העניינית נטען כי עבירת ההפקרה היא עבירת תעבורה, וכי לפי סעיף 25(א)(1) לפקודת התעבורה יש לשופט תעבורה סמכות לדון בעבירות תעבורה, גם אם העונש על העבירה הוא תשע שנים. ביחס לגזרי הדין טענה המשיבה כי חומרת העבירה וכיעורה מצדיקים את הטלת העונשים שהושתו על המערערים, ואין מקום להתערב בהם. דיון 21. לאחר עיון בפסק הדין ובחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, בכתב ובעל פה, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים. הערעורים כנגד הכרעת הדין ערעור X הסמכות העניינית בפתח הדברים אתייחס לטענת המערער כי פסק דינו של בית משפט קמא בטל מעיקרו מאחר שניתן בחוסר סמכות. לדעתי, לטענה זו אין יסוד מספיק ולכן דינה להידחות. בין העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום הייתה גם עבירת ההפקרה המעוגנת בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה אשר נוסחו, בעת הרלוונטית להגשת כתב האישום, היה כדלקמן: "נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו - מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן" (ההדגשה הוספה, א"ק). סעיף 64א תוקן בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 101), התשע"ב-2011, ס"ח 2319 ביום 9.11.11, אולם להוראת החוק המתקן אין תחולה בענייננו. טענת המערער היא, כזכור, כי בשל כך שלעבירה לפי סעיף 64א(ב) נקבע עונש של תשע שנות מאסר, אזי נוכח הוראת סעיף 51(א)(1)(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 ("חוק בתי המשפט") אין לבית המשפט קמא סמכות לדון בעניין, שכן סעיף 51(א)(1)(א) מגביל את סמכותו של בית משפט שלום לדון בעבירות שעונש המאסר בגינן אינו עולה על שבע שנים. המערער גם הפנה אותנו להלכה שנפסקה בע"פ 313/79 דדה נ' מדינת ישראל (5.12.79) ובע"פ 476/78 ביטון נ' מדינת ישראל (22.4.79). עיון בפסיקה זו מלמד כי כשלעצמה אין היא תומכת בטענת המערער בערעור זה. נפסק שם שכאשר הערכאה הדיונית דנה בעניין שאינו בסמכותה העניינית, אזי פסק הדין שניתן על ידה הוא בטל מעיקרו. אלא שהשאלה שעליה יש להשיב בענייננו היא אם אכן לבית המשפט קמא לא הייתה סמכות עניינית לדון באישום שהוגש נגד המערער. בעניין זה טענה המדינה, והטענה מקובלת עליי, שאת הסמכות העניינית ניתן להסיק גם מסעיף 25 לפקודת התעבורה. הוראתו של סעיף זה היא: "25(א) מי שנתמנה שופט תעבורה לעניין פקודה זו מוסמך לדון בעבירות אלה: עבירות תעבורה; .... ...." העבירה לפי סעיף 64א(ב) שיוחסה למערער בכתב האישום היא עבירת תעבורה, ומכאן שהייתה לבית משפט קמא - שבידו גם סמכות של שופט תעבורה - סמכות עניינית לדון באישום שהוגש נגד המערער. מעבר לדרוש אציין כי בחיבורם של רבקה בן יששכר-שוורץ ושלומי נרקיס ,סוגיות בדיני תעבורה - דין וסדרי הדין, 17 (2009) הם מעירים ש"קיימת עבירת תעבורה, הנתונה לסמכותו של שופט תעבורה על פי הסעיף (סעיף 64א, א"ק), שבה העונש הקבוע בחוק גבוה מהעונש ששופט תעבורה - כשופט שלום מוסמך לתת. המדובר בעבירה על פי סעיף 64א לפקודת התעבורה הדנה בעבירת "פגע וברח" שהינה עבירת תעבורה אך העונש הקבוע עליה הוא תשע שנות מאסר". המחברים מעירים אמנם שלדברים האמורים אין אסמכתא בהלכה הפסוקה, ולדעתם שופט תעבורה אכן מוסמך לגזור עונש מאסר העולה על זה שאותו מוסמך שופט שלום לגזור, אולם לדעתי להשקפה זו אין בסיס מספיק ועל אף הוראת סעיף 25(א) לפקודת התעבורה, סמכות הענישה של שופט תעבורה - להבדיל מסמכותו העניינית לדון בעבירות תעבורה - אינה עולה על זו של שופט שלום. לעומת הסמכות העניינית לדון בכלל העבירות הקבועות בחוק העונשין, סמכות שחוק בתי המשפט אפיין על פי משך תקופת המאסר שנקבעה להן בדין (רע"פ 8316/05 מדינת ישראל נ' אילן סגל, פ"ד סב(1) 788 (12.3.07)), הסמכות העניינית לדון בעבירות תעבורה נקבעה בפקודת התעבורה והסתירה, לכאורה, בין משך תקופת המאסר הקבועה בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה לבין זו הקבועה בסעיף 51(א)(1)(א) לחוק בתי המשפט ניתנת ליישוב בכך ששופט תעבורה הדן בעבירה לפי סעיף 64א(ב) לא יוכל לגזור עונש מאסר העולה על שבע שנים. יצוין שמצב עניינים שבו ניתנה לבית משפט שלום סמכות עניינית לדון בעבירות שהעונש שנקבע להן בחוק עולה על שבע שנים אינו זר למחוקק. כך למשל נקבע בסעיף 51(א)(1)(ב) לחוק בתי המשפט שבית משפט שלום יוכל לדון גם ב"עבירות המנויות בחלק ב' לתוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה העולה על שבע שנים ועבירות שהן עניין כלכלי..., אם החליט פרקליט המדינה או פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית משפט שלום, ובלבד שלא יוטל עונש מאסר לתקופה העולה על שבע שנים;". משמעותה של הוראה זו היא שסמכותו העניינית של בית משפט שלום אינה מוגבלת רק לעבירות שהעונש הקבוע להן הוא עד שבע שנות מאסר, כי אם גם לסוגי עבירות נוספים ובלבד שעונש המאסר שיטיל לא יעלה על תקופה זו. מכאן ניתן להסיק כי ההסדר החקיקתי הנוגע לסמכותו העניינית של שופט התעבורה, הוא דומה, היינו הוא מוסמך לדון בכל עבירה שהיא עבירת תעבורה אלא שסמכות הענישה שלו מוגבלת לעונש של שבע שנות מאסר. סיכומו של דבר, יש לדחות את טענות המערער בנושא הסמכות העניינית. האחריות לתאונה עיקר טענותיו של X מכוונות כלפי ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא לאחר שמיעת ראיות, ואשר ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בהן. ההלכה היא שככלל, אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ובעיקר כאשר העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים (ע"פ 3132/07 בניאגוב נ' מדינת ישראל (14.06.10); ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.06); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל (2.3.06)). התערבותה של ערכאת הערעור מצטמצמת למקרים חריגים בלבד. בע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (2007) נקבע כי: "כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, ובייחוד כך מקום בו ממצאים עובדתיים אלה נקבעו על יסוד הערכת מהימנותם של העדים שהעידו בפני בית המשפט (ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פד"י נז(4) 558, 565 (2003); ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פד"י נז(2) 273, 284 (2003))... רק במקרים חריגים תסטה ערכאת ערעור מכלל זה של אי-התערבות, וזאת כאשר טעותה של הערכאה הדיונית היא מהותית ובולטת עד כדי איון העדיפות המוקנית לערכאה הראשונה. מקרה חריג שכזה עשוי להתרחש מקום שהגרסה שאומצה מופרכת על פניה ואינה מתקבלת על הדעת, מקום שממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון ולא על הערכת מהימנות, או כאשר קביעותיה של הערכאה הדיונית אינן מושתתות על תשתית ראייתית שהוצגה במשפט (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632, 646-645 (2000); ע"פ 4176/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נח(3) 636, 641 (2003))." המקרה שבפנינו אינו נמנה על איזה מן החריגים, ולכן אין מקום להתערב בפסק הדין. הכרעת הדין היא מקיפה, מנומקת ומבוססת. בית משפט קמא סקר בהרחבה את התשתית הראייתית שהובאה בפניו, התייחס לכל אחת מהעדויות והראיות, ומסקנותיו מעוגנות היטב בחומר הראיות. הכרעת הדין התבססה בעיקרה על עדותן של הולכות הרגל, אשר נקבע כי גרסאותיהן סדורות, הגיוניות, תואמות בפרטים המהותיים ומשתלבות בראיות האחרות. בית משפט קמא קבע כי דברי הולכות הרגל לא נסתרו בחקירה נגדית וכי עדותן הותירה עליו רושם אמין. לא נפל כל פגם במסקנותיו של בית משפט קמא שקיבל את גרסתן של הולכות הרגל, והסתמך על הראיות והעדויות הנוספות בתיק המבססות את הרשעתו של X. כאמור, טענות המערער המתייחסות לאחריותו לתאונה - הן לעניין מהירות נסיעתו, הן בקשר לסטייה מנתיב הנסיעה, הן טענות שנידונו והוכרעו בבית משפט קמא, ולא מצאתי עילה להתערב בממצאיו ובמסקנותיו עת העדיף את גרסת הולכות הרגל ואת ראיות התביעה (סרטון אבטחה ודו"ח בוחן תנועה) על פני גרסתו של המערער. גרסת המערער, שלפיה הוא נאלץ לסטות מנתיב נסיעתו אל אי התנועה כדי להימנע מפגיעה בהולכות הרגל אשר לטענתו "קפצו" לנתיב נסיעתו (או, כגרסתו המאוחרת, כי רק הולכת רגל אחת "קפצה" לנתיב נסיעתו), נדחתה על ידי בית משפט קמא. לא עלה בידי המערער להסביר לאן היה בכוונתו לנסוע אלמלא "קפצה" הולכת הרגל לכביש, ובית משפט קמא קבע כי כדי לפנות שמאלה, כפי שהמערער טען שהתכוון לעשות, היה עליו להאט ולהתחיל בפנייה זמן רב לפני שהתקרב למחסום ולהולכות הרגל. חיזוק למסקנה זו מצא בית משפט קמא בגרסתה של Y, שממנה עלה בבירור כי היא הזהירה את X מפני פגיעה במחסום ולא מפני התנגשות במי מהולכות הרגל "שקפצה" לכביש, כפי שטען המערער. בית משפט קמא קבע כי הולכות הרגל לא עמדו בנתיב נסיעתו של המערער, וסטייתו מנתיב הנסיעה היא תוצאה של נהיגה במהירות בלתי סבירה. בית משפט קמא קבע כי המערער הבחין במחסום רק כאשר היה קרוב אליו מאוד, ולכן במהירות שנהג בה גרם לתאונה. קביעה זו התבססה, כאמור, על העדפת ראיות המשיבה על פני עדותו של המערער, ולא מצאתי עילה להתערב בממצא עובדתי זה. אינני מקבל את טענת המערער כי לא ניתן להעריך את המהירות שבה נסע על סמך התרשמות עדים או מצפייה בסרטון האבטחה, וכי לא הוצגו לבית משפט קמא חישובים בדבר מרחק וזמן נסיעה. אכן, בפני בית משפט קמא לא הוכח מה הייתה המהירות המדויקת שבה נסע המערער, אולם העבירות שבהן הוא הורשע אינן דורשות חישוב מדויק או כי המערער ינהג מעל למהירות מסוימת. סעיף 51 לתקנות התעבורה קובע איסור כללי לנהוג במהירות שאינה הולמת את תנאי הדרך, ומשמעות הדבר היא כי כאשר תנאי הדרך אינם מאפשרים לנהוג במהירות המרבית המותרת, הרי שיש להתאים את מהירות הנהיגה לתנאי הדרך, ובהתאם לכך לנהוג במהירות שהיא אף נמוכה מהמהירות המותרת וכזו המתאימה לנסיבות ולתנאי הדרך. משכך, גם אם גרסתו של המערער שלפיה נהג במהירות המותרת במקום, שהיא מהירות מרבית של 50 קמ"ש, הייתה מתקבלת, הרי שהיה על המערער להתאים את מהירות נסיעתו לתנאי הכביש, למצב התאורה ולסדרי התנועה במקום, ומקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא כי המערער נסע במהירות בלתי סבירה, גם אם לא ניתן לקבוע במדויק את מהירות נסיעתו. ההלכה בעניין ע"פ 4775/92 אל-תרתור עסאם נ' מדינת ישראל (20.5.93) שאוזכרה בעניין זה על ידי המערער איננה רלוונטית לענייננו כלל: באותו עניין נדונה עבירת הריגה, ולצורך הרשעת הנאשם נדרשה התביעה להוכיח את מהירות נהיגתו, דרישה שכאמור אינה רלוונטית בענייננו. בית משפט קמא גם צדק כאשר דחה את הטענה שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. מדו"ח בוחן התנועה ומעדותו למד בית המשפט כי בניסוי שדה ראייה שנערך במקום התאונה כאשר דלקו ברכב אורות נמוכים, ניתן היה להבחין בהולכות הרגל ממרחק של 40 מטר. הבוחן הסביר כי אם היה המערער נוהג במהירות מותרת של 50 קמ"ש, כפי שטען, הרי שיחד עם זמן תגובה הכולל את גורם ההפתעה, תגובת הנהג, תגובת המערכת והעובדה שמדובר בשעת לילה, יכול היה המערער לעצור כ-3.70 מ' לפני מקום הפגיעה (האימפקט) ובכך למנוע את התאונה. בית משפט קמא לא התעלם מטענתו של המערער, אשר הועלתה גם בפנינו, שהבוחן לא שלל קיומה של אפשרות שלפיה המערער ראה את הולכות הרגל ממרחק של 35 מטר ולא 40 מטר, ובנהיגה של 50 קמ"ש התאונה לא יכולה הייתה להימנע. הוא קבע, בהתבסס על דו"ח בוחן התנועה, כי במקרה זה היה על המערער לנסוע במהירות קטנה מהמהירות המותרת ולהדליק אורות גבוהים. לא מצאתי צורך להכריע אם, כפי שטען המערער, הולכות הרגל עמדו במרחק של 35 מטר ממכוניתו, שאז ניתן היה לקבוע כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, וזאת פני שקביעה זו נסמכת על ההנחה - הבלתי מבוססת - של המערער, כי נהג במהירות של 50 קמ"ש. כשכאמור, נדרש שהמערער ינהג במהירות סבירה ההולמת את תנאי הדרך, דרישה שהתקיימותה לא הוכחה, אין צורך להכריע בשאלת המרחק ויש לדחות את טענת המערער בעניין זה. עבירת הפקרה באשר לטענות המערער בנוגע להרשעתו בעבירה זו, לא מצאתי גם באלה נימוק המצדיק את התערבותנו. בית משפט קמא דן בטענות המערער, דחה אותן אחת לאחת, ולא מצאתי נימוק המצדיק התערבות בקביעותיו וממסקנותיו. הוא קבע כי השתלשלות העניינים הייתה שונה בתכלית השינוי מזו שהציג המערער, וכי המערער שפגע ברכבו בהולכות הרגל ידע שהן נפצעו, ולמרות זאת עזב את מקום התאונה מבלי שהזעיק כוחות הצלה ומבלי שדיווח על התאונה. אין מחלוקת כי המערער עצר את רכבו בסמוך לזירת התאונה, וירד מהרכב יחד עם הנאשמים האחרים. בזירת התאונה נמצאו ארבע הולכות הרגל מוטלות על הכביש כאשר שתיים מהן סבלו מפגיעות קשות, והן זעקו לעזרה וביקשו שיזמינו למקום אמבולנס ומשטרה. המערער שמע את קריאות העזרה והבין שיש נפגעים במקום. הנאשמים שאלו את מי מהולכות הרגל אם הכול בסדר, אמרו להן שאין צורך להזמין אמבולנס ואז עלו לרכב ונסעו מהמקום. המערער שהה בזירת התאונה כשתי דקות בלבד. מסקנתו זו של בית משפט קמא היא קביעה עובדתית המבוססת על מכלול ראיות: עדותן של הולכות הרגל שאותה מצא כמהימנה; חומרת פציעתן שנתמכה במסמכים רפואיים; עדותו של עד ראייה, ברק אילוז, עובר אורח שנקלע לזירת התאונה והעיד על שהתרחש במקום התאונה, עדות אשר הותירה על בית משפט קמא רושם אמין; סרטון האבטחה; ובנוסף לכל אלה, אי הסבירות ואי האמינות של גרסת המערער. בית משפט קמא לא האמין לגרסתו המיתממת ומצא כי גרסתו מתפתלת, מתחמקת ובלתי משכנעת. הוא קבע כי גרסת המערער "לא משכנעת עד כדי קריסה טוטלית של גרסתו". בית משפט קמא קבע בצדק שאפילו תתקבל גרסתו של המערער - היא תוביל להרשעתו בעבירה זו שכן די בכך שהמערער ידע כי בתאונה נפגעה ולו הולכת רגל אחת כדי להקים את חובת הגשת העזרה, ובעצם ידיעתו כי הוזמנו כוחות הצלה אין כדי לפטור אותו מאחריותו לעמוד על תוצאות התאונה. על אחת כמה וכמה כך כאשר הוא לא הזמין אמבולנס, ואף לא המתין לבואו. בע"פ 9628/09 בת אל שרעבי נ' מדינת ישראל (1.3.12) ("עניין שרעבי"), נקבע שלהוראות סעיף 64א לפקודת התעבורה מטרה מרכזית אחת, ולצידה שתי מטרות-משנה: "(א)     המטרה הראשונה - העבירה מבטיחה כי תינתן עזרה מידית לנפגע בתאונה, וזאת על-מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. (ב)      מטרות המשנה - (1) העבירה מכוונת למנוע מנהג מלהתחמק מאחריותו לתאונה. (2) עבירת ההפקרה מקלה על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונת הדרכים ומי אחראי לה". כמו כן נקבע כי הוראה זו מעגנת הן את החובה המוסרית החלה על מעורב בתאונה לסייע לנפגע בתאונה (ע"פ 7224/03 חסון נ' מדינת ישראל (20.11.03)), הן את הציפייה מן הנהג לעצור את רכבו לאחר התאונה וליטול אחריות לאירוע שבו היה מעורב, כשמשמעות אחריות זו היא, בין היתר, הישארות במקום התאונה עד למיצוי הליכי הבירור על ידי גורמי הרפואה ונציגי אכיפת החוק. המערער בענייננו חטא באי קיומן של שתי החובות: הוא לא הושיט להולכות הרגל את הסיוע הרפואי שנדרש ואף לא הזמין להן סיוע רפואי, וכן עזב את המקום תוך זמן קצר מבלי שנטל אחריות לתאונה. די בכך שהמערער הסתלק מהמקום טרם החל הליך בירור התאונה, כדי לקבוע כי המערער עבר למעשה עבירת הפקרה: "פירושו הראוי של המונח "עזרה שהיה ביכולתו [של נהג המעורב בתאונה] להגיש בנסיבות המקרה" איננו מצומצם רק להישארות הנהג המעורב במקום עד להגעת רכב ההצלה. הטעם לכך הוא זה: הסתלקות בטרם סיום חקירת האירוע איננה מספקת את הסטנדרט של מתן עזרה שניתן להגיש, שכן למערערת לא נשקף כל סיכון מהישארותה במקום התאונה. לכן יש לפרש את עבירת ההפקרה ככזו המכוונת להציב רף התנהגות גבוה במערכת היחסים שבין אדם לחברו, וככזו אין להגביל את תחולתה במקרה שבו הנהג המעורב בתאונה ביקש להסתלק לאחר הגעת הגורמים הרפואיים למקום" (עניין שרעבי). אין די בכך שהמערער עצר את רכבו; היה עליו לעצור במטרה לעמוד על תוצאות התאונה. ברע"פ 10212/04 חיים ממן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 210 (2005) נקבע כי: "אין די בעצירה קינטית.  העיקר, כפי שנקבע, הוא במטרת העצירה ולא עצם העצירה במובנה הטכני... בית המשפט לא מסתפק בעצירה פיזית אלא בוחן גם האם הפעולות שלאחר העצירה יש בהן "כדי לעמוד על תוצאות התאונה" ... גישה שכזו עולה בקנה אחד עם תכלית הסעיף ... ועם "מדיניות המשפט הפלילי בישראל" כפי שקבע הנשיא ברק ב-דנ"פ 2974/99 אוחנה נ' מ"י (לא פורסם): "מדיניות המשפט הפלילי בישראל בשנים האחרונות, בחקיקה ופסיקה, היא להרחיב את חובתו החוקית (להבדיל מחובתו המוסרית) של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה, ודאי כאשר חובה זו אינה מעמידה את מושיט העזרה בסכנה כלשהי (ראו: חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998 (אשר נכנס לתוקפו לאחר האירועים נשוא פסק הדין) וכן ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 1, 29-33). מדיניות הרחבת חובת העזרה באה לידי ביטוי גם בעבירת ההפקרה"." (והאסמכתאות שם) הדברים יפים גם לענייננו, ואין צורך להוסיף. סיכומו של דבר, לטענות המערער בנוגע לעבירה זו אין בסיס מספיק ויש לדחותן. אוסיף עוד כי עיינתי גם באסמכתא הנוספת שאליה הפנה אותנו המערער בקשר לעבירת ההפקרה ( רע"פ 3306/98 תנעמי נ' מדינת ישראל (14.10.98) ולא מצאתי שהיא רלוונטית לענייננו מפני השוני בנסיבות שברקע שני המקרים. עבירת שיבוש מהלכי משפט המערער הורשע בעבירה זו הן בשל העובדה שעזב את מקום התאונה ללא שמסר פרטים מזהים ובכך פגע בחקירת התאונה, הן בשל מסירת מידע כוזב לחוקר המשטרה, חראדן, שלפיו הגיע למקום התאונה ברכבו של נאשם 3, וזאת כדי למנוע את זיהויו. בית משפט קמא מצא כי מטרת התנהגותו של המערער הייתה שיבוש הליכי משפט, ולא מצאתי טעות במסקנה זו, ואף לא מצאתי בטענות המערער עילה להתערב בה. באשר לשיבוש החקירה המיוחס למערער בשל עזיבתו את מקום התאונה, בית משפט קמא קבע בעניין זה כי נוכח "הלך הרוח שליווה את בריחת הנאשמים (ונאשם 1 בראשם) לא יכול להיות ספק שהבריחה נועדה, בין היתר "למנוע או להכשיל" את החקירה". הוא גם קבע כי רק בחלוף מספר ימים, ביום 19.10.07, הסגיר המערער עצמו למשטרה לאחר שהבין שאין לו ברירה, עובדה אשר יש בה ללמד על כוונתו מלכתחילה לחמוק מאחריות מתוך תקווה שלא יאותר ולא יועמד לדין. אינני רואה טעם לחזור על קביעתו של בית משפט קמא לעניין התנהלות המערער למן רגע הפגיעה ועד להסגרתו במשטרה וכפי שפירטתי לעיל, מקובלות עליי קביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה. על המערער, אשר נקבע כי הוא אחראי לתאונה, מוטלת האחריות לגשת ולהזדהות כנהג הפוגע ולא להימלט מהמקום. המערער חזר על טענתו, כפי שנטענה גם בבית משפט קמא, כי עזב את מקום התאונה רק לאחר שהבין ש"הכול בסדר" וכי כוחות הצלה בדרך ולכן לא ניתן לטעון כי שיבש הליכי משפט, אלא שגרסה זו נדחתה ונקבע שהמערער שהה בזירת התאונה, ראה את הנפגעות, שמע את זעקותיהן לעזרה, ועזב יחד עם יתר הנאשמים את המקום בלי להגיש עזרה ובלי לדווח על התאונה. במצב דברים זה אין ספק כי רצף מעשיו של המערער לאחר התאונה תומכים במסקנה כי המערער התכוון ופעל לשבש את החקירה ואת מהלכי המשפט . באשר למסירת המידע הכוזב לחוקר חראדן, הרשעת המערער בעבירה זו התבססה בעיקר על עדותו של חרדאן אשר רשם מזכר (ת/26) שתיעד את תשאולו של אלי אוזן ("אוזן") שלכבודו נערכה המסיבה, ועל חקירתו של אוזן במשטרה. בית משפט קמא נתן אמון בגרסתו של חרדאן שלפיה אוזן טען בפניו שהמערער אמר לו שהוא נהג ברכבו של נאשם 3 וגרסה זו קיבלה תמיכה בהודעתו של אוזן במשטרה (ת/55) שלפיה המערער סיפר לו בשיחת טלפון כי הגיע למסיבה ברכבו של נאשם 3. לעומת המהימנות שייחס בית משפט קמא לגרסתו של חרדאן, הוא מצא סתירות ופרכות בגרסתו של המערער. בית משפט קמא היה ער להסבריו של המערער ולגרסתו המאוחרת של לוזון בבית המשפט כי המערער הזכיר בשיחה את רכבו של נאשם 3, ונימק היטב מדוע העדיף את גרסתו של חרדאן תוך שהתייחס בפירוט לכל אחת מטענותיו של המערער שהועלו בקשר לגרסה זו. מסקנתו הייתה שמסירת המידע הכוזב על ידי המערער מתוך כוונה שזהותו כמעורב בתאונה לא תיחשף מקיימת את יסודות העבירה של שיבוש הליכי משפט, ולא מצאתי ממש בהשגותיו של המערער בעניין. נוכח כל האמור לעיל, דין ערעורו של X על הכרעת הדין להידחות. ערעורה של Y כאמור לעיל, X הורשע בין היתר בעבירת הפקרה ואי דיווח, ואילו המערערת שישבה לצידו בזמן התאונה הורשעה בעבירה של סיוע להפקרה וסיוע לאי דיווח. כך נקבע בהכרעת הדין לעניין הרשעתה בעבירת סיוע להפקרה: "נאשמת 2 (Y, א"ק) אף שלא הכירה את הנאשמים 3 ו-4 לפני אותו ערב, הרי דווקא כידידתו של הנהג - הנאשם 1 (X, א"ק), הייתה לה אפשרות להשפיע עליו. והנה, לא רק שהנאשמת 2 לא ניסתה להניא את הנאשם 1 מן הבריחה, היא הייתה שותפה פעילה לניסיון לשכנע את הבנות שלא להזמין אמבולנס, ולפי עדותה של מאיה אף שימשה גורם מאיץ לבריחה (ר' עמ' 62 לפרוטוקול, ש' 22-23) זאת לצדו של הנאשם 3 שהיה לכל הפחות נוכח בעת האמירות שאין צורך להזמין אמבולנס, או אף אמר זאת בעצמו, יחד עם הנאשם 1 על פי עדותה של אלי בר ניב. ועוד: בשונה מהמקרים בהם נוסע ברכב מוצא עצמו במצב כפוי של בריחה, כאשר הנהג אינו עוצר, הרי במקרה זה הנאשם 1 עצר, הנאשמים 2 ו-3 כבר היו מחוץ לרכב וחזרו אליו מבחירתם, יחד עם הנאשם 1 ואז נסעו מן המקום במהירות. היינו, הנאשמים 2 ו-3 היו מסייעים פעילים להפקרה - במעשים של ממש ולא רק מסייעים במחדל - בשתיקה". ביחס להרשעתה בעבירה של סיוע לאי דיווח קבע בית משפט קמא כי: "הנאשמים 2 ו-3 היו עם הנאשם 1 היינו, ידעו שהוא אינו מוסר את פרטיו, וחיזקו אותו בנוכחותם ובבריחתם המשותפת, כמו גם בהמשך שתיקתם בימים שלאחר התאונה, עד שלא הייתה להם עוד ברירה, אלא להסגיר עצמם למשטרה". בית משפט קמא קבע את הממצאים בעניינה של המערערת לאחר שסקר וניתח את מכלול הראיות בתיק, ולאחר שדחה את גרסתו של המערער כמו גם את גרסתה של המערערת שנמצאה בלתי מתקבלת על הדעת, לא מהימנה ומתאפיינת בניסיונות למזער את האירועים. מקובלת עליי קביעת בית משפט קמא כי מעשיה של המערערת עולים כדי סיוע לעבירת ההפקרה הן במעשה - ניסיון למנוע את הזמנת האמבולנס, והן במחדל - אפס מעשה במהלך הנסיעה ולאחר מכן עד למועד שהמערער הסגיר עצמו, וכי התנהגותה של המערערת מרגע התאונה ועד למועד שהמערער הסגיר עצמו חיזקה את מעשיו בהסתרת המידע מן הרשויות וסייעה לו גם בעבירת אי הדיווח. למערערת אמנם לא הייתה שליטה על אחריותו של המערער לגרימת התאונה, אולם מרגע שהמערער עצר את רכבו, והמערערת ירדה ממנו, היא יכלה לבחור את אופן פעולתה, לסייע להולכות הרגל ולכל הפחות להישאר במקום עד להגעתם של האמבולנס והמשטרה. העובדה כי המערערת ניסתה למנוע את הזמנת האמבולנס ובחרה לחזור לרכבו של המערער, ולא לעשות דבר כדי לסייע להולכות הרגל או כדי לדווח על מעורבות המערער בתאונה וזאת עד להסגרת המערער, היה בה כדי לסייע ולהקל על המערער בביצוע עבירת ההפקרה ואי הדיווח ו"ליצור את התנאים לשם עשיית עבירה" כנדרש בסיוע לביצוע עבירה (סעיף 31 לחוק העונשין). סיכומו של דבר, יש לדחות את ערעורה של Y כנגד הרשעתה. הערעורים כנגד גזר הדין דין הערעורים להידחות. המערער ביקש להקל בעונשו תוך שהוא מדגיש, כנסיבה לקולא, את העובדה שבמקום נכחו אנשים נוספים אשר הזעיקו כוחות הצלה. המערער ציין את עדי האופי שהובאו מטעמו, את תרומתו לקהילה ואת הצורך לטפל בבנו, טענה שנתמכה בחוות דעת (נ/א). כמו כן מבקש המערער לאמץ את המלצות שירות המבחן בתסקיר מיום 7.2.12, וכן להביא בחשבון את עברו הנקי ואת הימשכות ההליכים משך של כ-5 שנים. המערער גם טען לענישה מקילה והביא כאסמכתא את פסיקת הערכאות השונות במקרים דומים. שירות המבחן המליץ, מן הנימוקים שפורטו בתסקיר, להטיל על המערער עונש מאסר שירוצה בעבודת שירות, עונש מאסר מותנה, פיצוי לנפגעות התאונה, והטלת צו מבחן לחצי שנה. בית המשפט קמא החליט שלא לאמץ המלצה זו ולדעתי אין מקום להתערב בכך. עיון בגזר דינו של בית משפט קמא מלמד כי ענישתו של המערער הושתתה על חומרת העבירות שבהן הורשע ובעיקר על עבירת ההפקרה, ההימלטות מזירת התאונה ומסירת המידע הכוזב לחוקר המשטרה מתוך כוונה למנוע את זיהויו כאחראי לתאונה. בית משפט קמא סקר בהרחבה את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירת הפקרה גם כשהיא נעשית על ידי נאשמים נורמטיביים. בית המשפט שקל את כל טענות המערער בנוגע לנסיבותיו האישיות, והביא במניין שיקוליו את עדויות האופי שנשמעו בעניינו ואת טענותיו להתארכות ההליכים, ולא מצא להעדיף את טובתו על פני טובת האינטרס הציבורי, ולכן גזר עליו את העונשים שצוינו בפתח פסק הדין. לא מצאתי כי עניינו של המערער נמנה על המקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם תתערב ערכאת הערעור בעונש שקבעה הערכאה הדיונית. בע"פ 6809/09 ויאצסלב מלינובסקי נ' מדינת ישראל (31.3.11), נקבע כי: "כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על פניה או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות" (והאסמכתאות שם). גזר דינו של בית משפט קמא מבטא את הענישה ההולמת והמדיניות העונשית הראויה בנסיבות האירוע. רבות נכתב על אודות המלחמה בתאונות הדרכים המחייבת ענישה מחמירה והרתעת הרבים. ענישה מחמירה אף יותר נדרשת כאשר מדובר בתאונת דרכים שהמעורב בה נמלט ומפקיר את הנפגעים לגורלם. בע"פ 5729/09 ‏אלישע לוי נ' מדינת ישראל (27.4.10) נפסק כי הפקרת אדם לאחר תאונה: "... יש בה מימד חמור במיוחד. מימד זה בא לידי ביטוי בפן הבלתי מוסרי אשר מתנוסס מעל מעשה קשה זה. זהו אותו פן אשר מזעזע את הנפש ומעורר את סלידתנו העמוקה... מי אשר מפר איסור משפטי-מוסרי זה צריך להיענש ביד קשה, וזאת על מנת להביע את הסלידה העמוקה ממעשיו המכוערים. עמד על כך בית משפט זה: "מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה. בריחה של נהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק, וראוי הוא כי ייענש בכל חומר הדין " (רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פד"י נו(3) 187, 230 (2002))". העונש שהושת על המערער אינו עונש קל, אולם הוא קל באופן משמעותי מהעונש המרבי הקבוע בחוק. הן עונש המאסר והן פסילת רישיון הנהיגה הם עונשים ההולמים היטב את שיקולי הענישה, כפי שפורטו על ידי בית משפט קמא, ולא מצאתי כי באיזון בין שיקולי הענישה השונים חרג בית משפט קמא לחומרא באופן שיצדיק את התערבות ערכאת הערעור. המערער פגע בהולכות הרגל וברח מזירת התאונה. הוא נותר אדיש לגורלן במשך כחמישה ימים ושב לעיסוקיו ולשגרת יומו, עד שהבין כי אותר ובלית ברירה הסגיר את עצמו. התנהגות המערער, שנעשתה מתוך כוונה ברורה לחמוק מאימת הדין, מצדיקה את העונשים שהוטלו עליו. גם בעובדה כי שירות המבחן המליץ שלא לשלוח את המערער למאסר מאחורי סורג ובריח אין כדי לשנות את מסקנתי. בית משפט קמא לא אימץ את המלצת שירות המבחן להטיל על המערער מאסר שירוצה בעבודות שירות. המלצת שירות המבחן היוותה שיקול במכלול שיקולי הענישה אך לא שיקול מכריע, ונוכח חומרת מעשיו של המערער אין בית המשפט חייב לקבל את המלצת שירות המבחן, וההחלטה בדבר הענישה היא בגדר סמכותו הבלעדית. במקרה זה חלים הדברים שנאמרו ברע"פ 5434/07 שאדי פריג' נ' מדינת ישראל (9.9.07)): "מתפקידו של בית המשפט להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירות ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור וביטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה וכיוצא באלה. שיקולים אלה אינם מתחום שיקוליו של קצין המבחן, ואין הוא אף מוסמך להמליץ לגביהם. השופט, הוא אשר ישים במאזני שיקוליו, כאחד השיקולים החשובים, גם את המלצתו של קצין המבחן. אך בכך לא סגי... ודוק; ההחלטה בדבר הענישה היא תחת סמכותו הבלעדית של בית המשפט". גם המערערת מלינה על גזר דינה, וטענתה המרכזית היא לעניין פסילת רישיון הנהיגה ולקיצור תקופת השירות לטובת הציבור. לטענתה, מאחר שלא עברה עבירה הקשורה לנהיגתה ואין במעשיה כדי להעיד על מסוכנות בנהיגה, אין להטיל עליה עונש פסילה. עוד היא טוענת לנסיבות אישיות ולנזק שייגרם לה כתוצאה מפסילת רישיונה. סעיף 35 לפקודת התעבורה קובע: "הורשע אדם בעבירת תעבורה או בעבירה לפי חוק אחר הכרוכה בנהיגה ברכב, רשאי בית המשפט שהרשיעו... נוסף על כל עונש אחר במקומו, לפסול אותו מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה, לצמיתות או לתקופה מסוימת ..." (ההדגשה הוספה, א"ק) כאמור, עונש של שלילת רישיון נהיגה אפשר להטיל רק בשל עבירת תעבורה על פי פקודת התעבורה או בשל עבירה פלילית שביצועה נתאפשר או הוקל עקב נהיגתו של הנאשם ברכב. די בכך שהמערערת הורשעה בעבירות תעבורה לפי פקודת התעבורה, ולא נדרש כי העבירה שהורשעה בה תהיה בקשר לנהיגתה או למסוכנות בנהיגתה. כמו כן, נתן בית משפט קמא את דעתו לנסיבותיה של המערערת, כפי שנטענו גם בפנינו, ולא מצאתי כי חרג ממידת הענישה הראויה באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. העבירות שהמערערת הורשעה בהן הן עבירות חמורות. למרבה הצער, בעת האחרונה נפגעי תאונה רבים מופקרים לאחר שהמעורבים בתאונה בורחים מהמקום, מבלי להושיט להם עזרה ומבלי להשאיר פרטים, וזאת מתוך תקווה שלא ייתפסו. דומה כי אלמלא הסכמתם שבשתיקה או העידוד והסיוע של נוסעי הרכב למעשיו של הנהג הפוגע, ניתן היה לצמצם ולו במעט את היקפה של תופעה זו, שיש בה זלזול בחיי אדם. העונשים המוטלים על מבצעי עבירות אלו, כמו גם על המסייעים לביצועם, צריכים להיות חמורים ומרתיעים, והעונשים שהטיל בית משפט קמא על המערערת מאזנים כראוי בין האינטרס הציבורי ובין נסיבותיה האישיות של המערערת, ואינני רואה כל עילה להתערב  בעונשים אלה. סוף דבר, דין שני הערעורים להידחות. לאחר הדיון הגיש המערער בקשה שבה הוא עתר, למקרה שבו יידחה ערעורו בעיקר בסוגיית הסמכות העניינית, נעשה שימוש בסמכות הנתונה לנו בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט ונרשה לו לערער לבית המשפט העליון. אציע לחברי שלא להיעתר לבקשה זו שכן כבר נאמר - גם אם בהקשר אחר - שהדרך הראויה היא להשאיר את מתן הרשות לערער לערכאת הערעור (רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' טל פתאל , (6.5.10)) אלכס קיסרי, שופט השופט רון שפירא [אב"ד]: אני מסכים לאמור בפסק דינו של חברי, השופט א' קיסרי. לעניין ענישה יש לציין כי חשיבות ההחמרה בענישתם של מבצעי עבירות תעבורה חמורות, נומקה בעבר בפסיקה כצורך להרתעת הרבים. הרתעת הרבים הוא נימוק שאינו נמנה על שיקולי הענישה המפורטים בתיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו בהבניית שיקול הדעת בענישה. עם זאת, וכאשר הקטל בדרכים גובה קורבנות במספר רב יותר מכל מלחמות ישראל, נותר בעינו השיקול של הגנת הציבור מפני אלו שנוהגים בפרעות וגורמים לפגיעות קשות בגוף וברכוש, עד לכדי פגיעות קטלניות. עקרון ההלימה שבענישה מביא לידי ביטוי את המידתיות שבין חומרת המעשה והענישה, שתפקידה להגן על הציבור בפני מעשי עבירה. לא בכדי גם החמירה החקיקה בעונשם של מבצעי עבירת ההפקרה, כי הרי החובה היא לנסות ולסייע לנפגע. אדם המפקיר את נפגע התאונה, ובעיקר אם נגרמה באשמו, מצביע על כך שאין הוא מכיר בחובה הבסיסית להגן ולשמור על חיי אדם. אדם כזה מסכן את הציבור. בהתאם, ובמסגרת הענישה, בא בחשבון השיקול של ההגנה על הציבור מפני פגיעתו הרעה, בדרך של עונש המגלם את עקרון ההלימה והיחס הראוי שבין המעשה לענישה. בסיכומו של דבר, סבור אני כי אין עילה להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא, כמו גם בגזר דינו שאינו מחמיר עם הנאשמים כלל ועיקר, ולטעמי אף נוטה לקולא. כמו חברי, סבור גם אני כי השאלה האם ליתן רשות ערעור על פסק דיננו, צריכה להידון בבית המשפט העליון. רון שפירא, שופט[אב"ד] השופט עודד גרשון: אני מסכים. עודד גרשון, שופט . אשר על כן הוחלט, פה אחד, לדחות את שני הערעורים.משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרה