מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה של מורה בכיתת אומנות: 1. התובעת, ילידת 1955, נפגעה לטענתה ביום 12.12.00 עת נפלה בכיתת אומנות במוסד החינוכי הידוע כ "אולפנת מבשרת ברוך" בחדרה בה ביקרה במסגרת עבודתה אצל הנתבעת 1 (להלן: התאונה).התובעת שהייתה מורה למלאכה בתקופה הרלבנטית נכנסה לבקר את עמיתתה בכיתה הנ"ל ושם ארעה התאונה. 2. התובעת הגישה את התביעה סמוך מאד לתום תקופת ההתיישנות וכנגד הנתבעות 1 ו 2 בהיות הנתבעת 1 בעלים ומחזיקת המקרקעין ומפקחת בפועל על עבודתן של שתי המורות וכנגד הנתבעת 3, מעסיקתן של שתי המורות. הנתבעת 3 הגישה הודעה לצד ג' כנגד העמותה אשר בהחזקתה נמצא מבנה ביה"ס ולטענתה היא המעסיקה את המורות וכנגד מבטחה. 3. הצדדים חלוקים בעניין נסיבות התאונה ,האחריות וגובה הנזק. נסיבות התאונה 4. לגרסת התובעת הכינה עובר לתאונה עבודות מלאכה בטכניקה של מיחוי ( מריחה של פלסטלינה) עם תלמידויתיה ולאחר סיומן יצאה מכיתתה לכיוון כיתת האומנות בה לימדה המורה למלאכה, הגב' שוש מלחי (להלן- הגב' מלחי). בכוונת התובעת היה להציג בפני האחרונה את העבודות הנ"ל שעשו התלמידות. התובעת אחזה כ-14 עבודות נייר בשתי ידיה כשהן מושטות לפנים, וצעדה מרחק של 2-3 דקות הליכה עם העבודות בידה כשהיא עוברת מחצר ביה"ס דרך מעבר פרוזדורים עד להגיעה לכיתת הגב' מלחי. העבודות הונחו על ידה על השולחן והוצגו בפני הגב' מלחי, ובבואה לצאת מהכיתה באותה דרך כשהיא מחזיקה בשתי ידיה את העבודות, הואיל והחלו לרדת טיפות גשם ביקשה את סיועה של הגב' מלחי לכיסוי העבודות בנייר עיתון, וזו היפנתה אותה למחסן מאולתר שהיה קיים בכיתת האמנות. כדבריה (בעמ' 26 לפר') : "שאלתי אותה איפה יש עיתונים והיא אמרה לי במחסן המאולתר הזה שמאחורי הסטנדים". המחסן המדובר כפי שנראה מנ/2 היה למעשה מעין פינת אחסון שיצרה הגב' מלחי באמצעות לוחות תצוגה וסטנדים אשר חצצו בין המחסן לכיתה, בפינה זו אוחסן הציוד שבו נעשה שימוש בכיתת האמנות כמו בריסטולים, ספוגים, ארונות, חימר, צבעי גואש ועוד. בעת שיצאה התובעת מהמחסן המאולתר לאחר שהניחה עיתון בודד על העבודות, נתקלה רגלה בקרטון מלא חימר ובסרט הדבקה שנפתח לצורך פירוק הקרטון אשר היה על הרצפה מתחת לסטנדים. או אז- רגלה התקפלה והיא נפלה על צדה הימני כשהיא נחבלה בשולחן סמוך. וכך תארה (בעמ 27 לפר'): "יצאתי מהמחסן הזה, ונתקלתי בארגז, כשהארגז היה כנראה באותו היום פתחו אותו, כל סרטי הדבק היו על הרצפה..." התובעת הדגישה כי לא ניתן היה להבחין בארגז משום שלוחות תצוגה שהונחו במקום על ידי גב' מלחי הסתירו אותו וכי הארגז הונח שלא במקומו. עוד הסבירה התובעת כי הארגז היה פתוח ורגלה נדבקה לסרט ההדבקה - מה שהוסיף לאובדן שיווי משקלה ולהחמרת הנפילה. 5. בהודעה על פגיעה בעבודה שהגישה התובעת למל"ל ביום 17.1.01 תיארה את נסיבות התאונה כדלקמן: "החזקתי בשתי ידיים מושטות עבודות תלמידים תוך הליכה מהירה נתקלתי בחוזקה בארגז חומרים שלא הבחנתי בו. רגלי התקפלו ובחבטה נפלתי על ברכי. נהדפתי עם הפלג העליון בחזקה קדימה כאשר ידי נחסמו (נתקלו) בעוצמה רבה בשולחן שהיה לפני. גבי התקפל הפוך כלפי הבטן ובחבטה עזה פגעה ברצפה". גרסתה של התובעת מובאת גם במסגרת תמלילי הקלטות אשר הוגשו על ידי הנתבעת 3 ונערכו על ידי גב' גליה וירט, חוקרת פרטית ממשרד החקירות "בטיחות אנוש" (להלן: החוקרת). התובעת תיארה את נסיבות התאונה באזני החוקרת (עמ' 3 לתמליל) כך: "חנה אלקובי: היה כל מיני חומר. את יודעת מה זה חמר? מה זה (לא ברור) ... חוקרת: אבל הוא היה על הרצפה? חנה אלקובי: הוא היה על הרצפה, אה...היא בדיוק פתחה את החבילות (לא ברור) זה סרט... ... חנה אלקובי: את יודעת, סרט מאוד חזק... חוקרת: כן חנה אלקובי: ודביק. חוקרת: כן. חנה אלקובי: שמתי רגל על זה חוקרת: אה הה חנה אלקובי: אני לא ראיתי, ולא ראיתי גם את הקרטונים". 6. עדת התביעה הגב' מלחי הצהירה כי נכחה במקום ובזמן נפילת התובעת. אותה עת לימדה בכיתת האומנות והתובעת נכנסה על מנת ליטול עיתון כדי לכסות את העבודות תלמידיה. התובעת ניגשה לאזור אחסון הציוד בכיתה, אותה עת הייתה הפסקה ואילו הגב מלחי עמדה כשגבה מופנה אליה. לפתע שמעה את צעקת התובעת וכשהסתובבה ראתה אותה ישובה על הרצפה כאובה. גב' מלחי מציינת כי לא ראתה את התרחשות התאונה ממש אך מיד עם שמיעת הצעקה הסתובבה לעבר התובעת וראתה בסמוך ארגז מלא בחימר אשר טרם סידרה ואשר הוסתר על ידי לוחות תצוגה. 7. החוקרת ניהלה שיחה עם גב' מלחי ביום 10.1.08 ובתמליל השיחה כמו בהודעה שנכתבה מפיה ע"י החוקרת שבה גב' מלחי על תיאור נסיבות התאונה. כך חזרה על ההסבר לפיו ככל הנראה מעדה התובעת בגלל ארגז שהיה מונח תחת לוחות התצוגה כשהוא פתוח וכי רגלה נתקלה בארגז או בסרט ההדבקה שסגר אותו ונפלה. לדבריה, היות ושעת הפסקה היתה, רק היא והתובעת היו בכיתה. גב' מלחי מציינת כי התובעת אמרה לה שנתקלה בארגז ורגלה ככל הנראה נדבקה לסרט הדבקה ששימש לסגירת הארגז והוסר כשהחלו בפריקת הציוד שבקרטון. 8. בעדותה ובחקירתה ציינה כי זכורים לה פרטי התאונה שארעה כ- 11 שנים לפני עדותה וכי לדבריה, זכרה כי התובעת נכנסה לכיתתה על מנת להראות לה עבודות של תלמידים וכשבקשה לצאת ראתה שיורד גשם וחזרה כדי לקחת עיתון על מנת לכסות את העבודות, בדרכה החוצה מהכיתה אירעה התאונה. היא זכרה את סוג העבודות שהוצגו, גודלן כמותן המשוערת וכי התובעת נכנסה לכיתה כשידה פרושות לפנים. עוד זכרה כי התובעת נטלה את העיתון מהמדף ולא ממנה. יחד עם זאת חזרה על גרסתה כי לא ראתה בפועל את הנפילה אולם ידעה להודות כי (בעמ' 15 לפר') : "היה ציוד על הרצפה שלא פיניתי,שהיה מונח על הסטנדים. אני לא יודעת אם היא נפלה על משהו." כשנשאלה לגורם הנפילה השיבה(שם): ש. יהיה נכון לומר, שגם נכון לרגע זה את לא יודעת מידיעה אישית למה התובעת נפלה. ת. היא לא צריכה להגיד לי. אני מכירה את הכיתה. היו סטנדים, ליד הסטנדים. ש. מי אמר לך שהיא נתקלה בסטנדים? ת. אני לא יודעת ממה במה היא נתקלה". גב' מלחי לא זכרה מי הביא את הארגז לכיתת האומנות ביום התאונה והניחו בצמוד ללוחות התצוגה ,לדבריה, ייתכן והארגז היה מונח שם עד שהתפנתה לסדרו . יצוין כי זכרונה של הגב' מלחי היה מלא יותר בסמוך לתאונה כפי שעלה מהתמליל שהוגש, אולם חקירתה לא הפחיתה מרושם זה אלא ההיפך וחיזקה את המסקנה בדבר ניסיון הטיית דבריה ע"י החוקרת למסקנות אחרות. למקרא התמליל ניתן להתרשם כי הגב' מלחי הודתה למעשה בגרסת התובעת בדרך שלא ענתה לציפיות החוקרת שבחרה להציג תמונה שבמידה מסויימת מחטיאה את מטרת החקירה. 9. למעשה עדויות התביעה היו העדויות היחידות לאופן קרות התאונה ונסיבותיה. אני מצאתי את עדות התובעת אמינה ונתמכת בעדותה האמינה לא פחות של גב' מלחי. האחרונה הודתה אמנם כי לא ראתה את התרחשות התאונה ממש שכן עמדה כשגבה מופנה לעבר התובעת. ברם, גם אם אקבע כי עדותה של התובעת עדות יחידה של בעל דין (ואינני סבורה כך) אשר בהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, על בית המשפט לנמק מדוע יסתפק בה אף ללא סיוע, מצאתי את עדות התובעת אמינה , עקבית ושואבת את אדני התמיכה לגרסתה הן מהדווח למל"ל מיום 17.1.01 (סמוך לתאונה) והן מתמליל השיחה עם החוקרת מטעם הנתבעת 3. אני סבורה כי יש בכל אלו לקבע כי עלה בידי התובעת להוכיח את נסיבות התאונה במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי. טענות הצדדים 10. התובעת מבקשת להטיל אחריות על הנתבעת 3 בהיותה מעסיקת? של גב' שוש מלחי, מורה לאומנות אשר התרשלה לטענתה בהנחת ארגז ציוד שלא במקומו ושגרם לתאונה וכן וכנגד הנתבעת 1 בהיותה בעלת המקרקעין ומעסיקתה בפועל אשר אמונה, בין היתר, על נקיטת אמצעי בטיחות הולמים. לטענתה יש להורות על היפוך נטל הראיה מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] ולקבע בהעדר הרמת הנטל דבר אחריותן של כל הנתבעות. 11. הנתבעות 1-2 מכחישות אחריות לתאונה וכי לא התקיימו התנאים להיפוך הנטל ולטענתן הארגז הונח על ידי גב' מלחי שהינה עובדת של הנתבעת 3. מעבר לאמור, גם אם תוכח אחריותן הרי שלדידן יש לייחס לתובעת אשם תורם משלא גילתה ערנות בעת שבקשה לצאת במהירות מהכיתה כשידיה מושטות לפנים כשהיא נושאת עבודות של תלמידים. הנתבעת 3 הכחישה אחריות לתאונה בהעדר מעשה רשלני מצד גב' מלחי או מצדה וטענה לשיהוי ניכר בהגשת התביעה. בנוסף הגישה הודעה לצד ג' וטענה כנגד צדדי ג' כי מלבד הבעלות במקרקעין והמבנה בו פועל המוסד החינוכי הרי צד ג' 1 העסיקה את המורות באולפנה וכי צד ג' 2 כמבטחת העמותה חבה מכח פוליסת הביטוח שהוצאה על ידה בעבור צד ג' 1 שהוא חוזה לטובת צד ג -שולחת ההודעה. צדדי ג' הגישו הגנה מטעמם והכחישו אחריות לתאונה, לטענתם מעסיקתה של גב' מלחי היא הנתבעת 3 והיא חבה כלפי התובעת באחריות שילוחית . זהות המעביד 12. בכתבי הטענות טענו כל הצדדים להעסקת שתי המורות ע"י מי מהנתבעים כאשר הנתבעות 1 ו-2 וצדדי ג' טענו להעדר יריבות בינן לבין התובעת. לאחר הראיות והסיכומים אין חולק כי הנתבעת 3 היא המעסיקה של שתי המורות. ב"כ התובעת והנתבעת 3 טענו כי אחריותה של הנתבעת 1 או צד ג' 1 קמה גם מכח העַסַקה בפועל במבנה השייך לה. הואיל ואף לא אחד מהצדדים נדרש למבחני הפסיקה לענין העסקתו של עובד בהקשר זה אני מוצאת על פי חומר הראיות כי מישור אחריותן של הנתבעת 1 וצד ג' 1 כלפי התובעת הוא אחר , כפי שיובהר. האחריות הנתבעת 3 13. עילת התביעה כנגד הנתבעת 3 נעוצה הן באחריותה הישירה והן באחריותה השילוחית למעשה המורה -הגב' מלחי. האחריותה הישירה המיוחסת נובעת הן בהיותה מעבידתה של התובעת והן כמי שמפקחת על בתי הספר במסגרת פעילות משרד החינוך. לא הייתה מחלוקת על חובת הזהירות המושגית של הנתבעת 3 בכל אחת מפונקציות הפעילות הנ"ל. כמעביד- היא חבה בחובת זהירות כלפי העובד בין אם בחצרי המעביד ובין אם בחצרים אחרים. חובתו של המעביד היא להעמיד לעובד סביבת עבודה בטוחה, שיטת עבודה בטוחה, הדרכה והנהגת כללי זהירות ומניעת סיכונים. (ראה ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3) 225 וע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3) 345 ) כמשרד החינוך- היא חבה חובת פיקוח והבטחת רמת בטיחות בביה"ס. (ראה ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אלרחים נ' מוסבאח ואח' (7.9.10)) כאחראית שילוחית לפעילותו של מורה בביה"ס- חבה מכח סעיפים 13, ו- 14 לפקודת הנזיקין, כפי שיובהר. בכל הנוגע לחובת הזהירות הקונרטית בענפי הפעילות הנ"ל יש לבחון את חובת הצפיות. דהיינו, האם בנסיבות הספציפיות בעניין הנדון לפנינו היה על הנתבעת לצפות את התרחשות התאונה והנזק או שמא מדובר היה בסיכון בלתי סביר. בע"א 2061/90 אילנה מרצ'לי נ' מ"י ואח' פ"ד מז(1) 802(1993) 808 מציין בית המשפט (בעמ' 816): "הכול מסכימים כי הצפיות (הטכנית) הנדרשת - 'איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו... הצפיות הרלוואנטית איננה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו...'". שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחס לתאונות במקום העבודה נדונה בעבר על ידי הערכאות השונות. כך לדוגמא קבע בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן במסגרת ע"א 8263/98, צים, חברת השיט הישראלית בע"מ נ' שמואל בן מויאל, פ"ד נה(3), 666 (2001), 670: "...בקבלו את הטענה כי צים הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, מציין בית-משפט קמא, כי: "חובתו של המעביד היא לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לאפשר לעובדיו לבצע את העבודה בתנאי בטיחות אופטימליים, סבירות האמצעים תיבדק על פי מידה אובייקטיבית כיצד היה נוהג אדם סביר בנסיבות העניין". הדבר נכון בודאי גם לפעילות הנתבעת 3 במישור הפיקוח על התנהלות ביה"ס . 14. במקרה שלפני מצאתי כי הוכחה אחריותה השילוחית של הנתבעת 3 למעשה הרשלני של הגב' מלחי ולכן מתייתר הדיון בשאלת ההתרשלות במישורים האחרים אם כי לא אמנע מכך בהמשך. נסיבות התאונה כפי שהוכחו מצביעות על התנהלות רשלנית של הגב' מלחי בהנחת הקרטון שלא במקומו ולמעשה ביצירת מכשול אשר גרם לנפילת התובעת. הגב' מלחי הודתה לא אחת כי לא סידרה את הציוד אפילו במחסן המאולתר שיצרה. הדברים נאמרו בתצהירה, בתמליל חקירתה ובעדותה. ניסיון הנתבעים להתפס לתשובות שנתנה לשאלת מהות מחדלה לא יכולות להעיב על המסקנה הנ"ל. יתר על כן והדגש לטעמי מצוי בדבריה עת הודתה, כי הכיתה לא הייתה מסודרת וכי האילתור שחייב אותה ביצירת המחסן הנ"ל לא היה פיתרון המעיד על סדר. כדבריה (עמ' 5 ו- 12 לתמליל) : " הכיתה שלי היא גם משמשת אותי כמחסן......... בגלל הפירוק הזה של כל החבילות אני לא יכולה להגיד שהכיתה הייתה מה -זה.... מצד ימין מאחורי הארונות יש לי מחסן. זה הבלגן,את תראי כשתיכנסי לצלם תראי שיש בלגן". משהוברר כי הנתבעת 3 הייתה מעסיקתה של הגב' מלחי הרי על פי סעיף 14 לפקודת הנזיקין היא חבה במעשה הרשלני של שלוחתה כלפי התובעת. 15. כאמור , הנתבעת 3 הייתה גם מעסיקתה של התובעת ואין חולק כי התאונה ארעה במסגרת עבודתה של האחרונה. ב"כ הנתבעת 3 בסיכומיו לא חלק על חובותיה כמעביד כלפי התובעת אלא שטען כי על התובעת חלה אשמה מכרעת לקרות התאונה וככל שהיה מפגע בכיתה אליה נכנסה הרי הייתה מודעת לקיומו ויכלה להמנע מלגשת לאיזור שבו היה קיים. אין ספק כי היה על הנתבעת 3 לדאוג לבטיחות עבודתן של מורות המלאכה או האמנות בביה"ס הנ"ל בכלל ולתובעת או הגב' מלחי בפרט שבו הן הועסקו על ידה ובכלל זה להנהיג שיטת איחסון ועבודה עם ציוד מתאים לפעילות הנ"ל כך שתמנע יצירת "מפגעים" או מכשולים כנ"ל במהלך התנועה בכיתה . מר רותם זהבי, ממונה הבטיחות מטעם משרד החינוך כ- 7 שנים (להלן: מר זהבי) לא התכחש לחובתו הכללית של משרד החינוך ואף הצהיר כי הנתבעת 3 העבירה לנתבעת 1 ולצד ג' 1 נהלי בטיחות כמקובל. לדבריו, במועד התאונה יצא חוזר מנכ"ל בנושא הבטיחות בבתי הספר שהופץ לכל בתי הספר. בחוזר זה פורטה למעשה תוכנית משרד החינוך בכל הנוגע לבטיחות בבתי הספר והטיפול במניעת התאונות התמקד בשני תחומים מרכזיים, האחד- תחום החינוכי לבטיחות וזהירות והשני -תחום המינהלי הכולל את הטיפול בליקויים בטיחותיים והסרת מפגעים בטיחותיים. על פי עדותו, במסגרת תפקידו פיקח על יישום נהלי הבטיחות בבתי הספר באמצעות יועצי בטיחות ובהתאם לסדרים הקבועים בחוזרי מנכ"ל כאשר הבדיקה הייתה מתבצעת סמוך לפתיחת שנת הלימודים, מעת לעת ובאופן מדגמי. מר זהבי נשאל לגבי קיומם של כלים וציוד במעברים (עמ' 44 לפר' )ואמר: "ש. האם נכון שמשרד החינוך מודע לבעייתיות של הותרת כלים וציוד במעברים באופן שעלול להכשיל את העוברים ושבים? ת. בהחלט. ש. למעשה ישנם חוזרי מנכ"ל, נהלים שמתייחסים לנקודה הזו, נכון? ת. בהחלט כן............. ת. יכול להיות, סביר להניח שכן. אני אבדוק את זה. באופן כללי ברור שבחדר מלאכה שיש הרבה ציוד, יש להניח שיהיה סעיף כזה בנושא ארגון. אוסיף ואומר, שבחדר אומנות מאחר ומדובר בחדר שיש בו ציוד רב, סביר להניח שיהיה גם על הרצפה ארגזים, או ציוד כזה או אחר אשר מונח בצד הקירות. ש. אבל לא במעברים, אז זה לא יהיה תקין. ת. כן. מה זה מעבר? ש. מה זה מעבר? ת. הסעיף של מעבר, מדובר במסדרונות. ש. מדובר במעברים שבתוך כיתה. ת. מורה מן הישוב שמנהלת כיתת מלאכה או כיתת אומנות, מן הראוי היה אכן שידאג לארגון הכיתה בצורה סבירה, שגם התלמידים יוכלו לנוע בה וגם המבוגרים כמובן, ושיהיה אפשר לבצע את הפעילות באופן...כמו שאני רואה בתמונה, אני לא רואה משהו חריג". מר זהבי העיד על מומחיותו וציין כי הוא האחראי לנושא הבטיחות והיה מכשיר כוח אדם לבדיקת מוסדות חינוך בארץ. הוא הדגיש כי הגדרת "מפגע בטיחותי" הינה תלוית נסיבות ומבט כולל על המוסד החינוכי ואופי הפעילות. הדבר נכון גם לגבי כיתות אומנות אשר כל אחת שונה מחברתה לרבות לגבי אופן סידורה והציוד בה. לדבריו (עמ' 47 לפר'): "ש. אם מורה הגיעה לבית ספר עם ציוד. ארגז עם ציוד. מי צריך להגיד לה איפה להניח? האם אתה מצפה ממורה לדעת לבד איפה להניח אותו? או שמישהו היה צריך להגיד לה איפה להניח אותו? ת. אם היא עובדת שם ביום יום צריכה לדעת איפה להניח אותו. ש. האם מישהו מבית הספר היה צריך להגיד לה איפה להניח אותו? ת. לא. ש. אלא? ת. ...מורה שמביאה קרטון לבית ספר ודאי חשבה מהי הולכת להביא, יש לה כוונה, ולכן היא כמורה אחראית, אם היא מורה לאומנות או למתמטיקה, היא יודעת בדיוק איפה לשים אותו. יכול להיות שהיא תתייעץ אם יש חריגה בכמויות. אבל לא אומרים לה, היא יודעת בדיוק. היא חלק מצוות בית הספר. יש לה כיתה, יש לה מחסן, יש לה מדפים, היא יודעת בדיוק, יש לה פינת עבודה". 16. עיון בתמונות שהוגשו מלמד כי בתוך כיתת האומנות הונחו ציוד ואביזרים שונים המשמשים את הפעילות הלימודית בכיתה וגב' מלחי אשרה כי התמונות משקפות את מראה הכיתה . במצב דברים זה גם אם הציוד היה דרוש לפעילות השוטפת ובמקרה זה לא נטען כך במפורש,הרי אין מקום ליצירת מכשול גם תוך כדי פירוק הציוד וסידורו. לטענת התובעת, בצד לוחות התצוגה המונחים בצידי הכיתה הונח הקרטון אשר פריקתו טרם הושלמה כשהוא בולט החוצה והונח כך שהיה נסתר מעיני העובר ושב .מנגד גב' מלחי העידה כי ניתן היה לראות את הארגז מכל צד שהוא וכן העידה כי אינה יודעת מי הניח את הארגז תחת לוחות התצוגה ואינה יודעת באיזה אופן הונח. גם מבלי לקבע מסמרות לעניין מיקומו של הקרטון ועד כמה היה נראה לעין, אין ספק כי לפחות הגב' מלחי ידעה כי טרם סיימה לפרקו ועל כן הפניית התובעת לגשת למחסן הנ"ל כששתי ידיה מושטות ע"מ ליטול את העיתון היה בבחינת שימת מכשול בפני עיוור וזאת גם אם לא הייתה כל כוונה מצידה של הגב' מלחי להכשיל את התובעת. כדברי התובעת (בעמ' 27 לפר') : ש. האם נכון יהיה לומר, שאת יצאת עם העבודות ולא ראית מה קרה מתחת לידיים שלך, כי על הידיים שלך היו עבודות. זה נכון? ת. הסטנדים קצת באלכסון, יצאתי...לא יכולתי לראות גם אם הייתי בלי עבודות. לא הייתי יכולה לראות. זה לא מקום שזה אמור להיות. לא היו צריכים להיות שם ארגזים, גם המורה אמרה את זה". התנהלותה המעוולת של הגב' מלחי מקימה את אחריותה שילוחית של הנתבעת 3 ואילו הניסיון מצידה להשליך את מלא האחריות על המורה הנ"ל לא יכול לפטור אותה גם מאחריותה כמזיק כלפי התובעת וגם לא כמעבידת?. זאת ועוד, גרסת התובעת כי הנתבעת 3 לא דאגה להעביר הדרכות והוראות זהירות בנושא בטיחות והגב' מלחי לא קיבלה הסבר כיצד עליה לסדר את חמרי העבודה בפינת האחסון של הכיתה לא הופרכה אלא אושרה בדברי העד. אני יכולה להניח כי יש הגיון בטענת האחרון כי המורה אחראית לסידור הכיתה והיא שיודעת באופן מירבי את מידת התאמתו של הסידור לצרכיה . אולם אין בכך לפטור את הנתבעת 3 מחובת ההדרכה לגבי ה"סידור הבטיחותי". יתר על כן , הגם שהעד הביע התרשמות חיובית ממראה הכיתה כנשקף מהתמונות אינני סבורה כי בכך יצאה הנתבעת 3 ידי חובתה שהרי, דווקא מהתמונות נראית באופן ברור מידת "האילתור" בהקמתו של מחסן בפינת הכיתה חלף הסדרתו של איחסון הציוד אשר אין חולק כי הוא רב בכיתה כנ"ל יותר מכיתה רגילה. המסקנה היא אם כן כי הוכחה אחריותה של הנתבעת 3 לקרות התאונה . הנתבעות 1,2 17. בכל הנוגע לאחריות הנתבעת 1 כבעל או מחזיק במקרקעין אין חולק כי היא חבה בחובת זהירות מושגית כלפי המבקר במקרקעין ומקל וחומר כלפי העובד בתחומם. (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113) לטענת ב"כ התובעת מחדלה של הנתבעת 1 הוא בין היתר בהעדר אספקת מחסן או פינה יעודית בטוחה לאחסון חמרים והוא שעמד בבסיס רשלנותה כלפי התובעת. כמו כן לטענתו הואיל והנתבעת 1 ידעה כי הגב' מלחי עובדת רק יומיים בשבוע הניחו עובדי הנתבעת 1 בדרך קבע את הציוד בכיתה היכן שהיה להם נוח ובלא שיסודר. ב"כ הנתבעות 1,2 טען בסיכומיו כי מצג הרשלנות שתארה התובעת הופרך בחקירתה ובעדויות שהובאו לפני ביהמ"ש. הכיתה נוהלה ע"י הגב' מלחי כ- 15 שנה כשהיא מרווחת ולא נגרמה בה מעולם פגיעה של אחת מתלמידותיה בהעדר מפגע שהיה בה. כך גם לא ניתן לטעון כי הצבת הסטנדים בכיתת אומנות מהווה מפגע ואילו הגב' מלחי היתה הסמכות הקובעת בלעדית כיצד יוצב הציוד בכיתה . בפועל התברר כי התאונה ארעה עקב חוסר שימת ליבה של התובעת. לחילופין נטען כי אם תמצא אחריות הרי היא של עובדת הנתבעת 3 שהחליטה על אופן סידור הכיתה והיא שמיקמה את הארגז והסטנדים במקום בו הם נמצאו. לטענת הנתבעת 3 מנגד,האחריות השוטפת לפעול בהתאם להנחיות משרד החינוך חלה על הנתבעת1 וצד ג' 1 וכי עליהן הנטל לבדוק אם כיתות הלימוד תקינות ובטיחותיות ואילו מחדלם לעשות כן ובנוסף לעובדה כי אחד מעובדי העמותה או האולפנה הוא זה אשר הניח את הארגז חלה עליהן אחריות לתאונה.זאת ועוד, נטען כאמור כי אין משרד החינוך יכול להורות ל"בעלות" כיצד לחלק את מבנה ביה"ס והאם להקצות לכיתה מקום או חדר נוסף או ציוד או ארון אחסנה ולכן יש להטיל עליהן את חובת הזהירות כמעסיקתה בפועל של התובעת כמי שהאחריות השוטפת חלה עליהן. 18. אחריותן של הנתבעות 1,2 קמה לטעמי מכח הבעלות והאחזקה במבנה והפעלתו במסגרת במוסד החינוכי הנ"ל. חובה זו קמה גם מכח חובה ספציפית כבעלים וכמחזיק של מוסד חינוכי על פי חוז"ר המנכ"ל כפי שהוכח ע"י הנתבעת 3, כפי שיובהר. בחקירתו הסביר מר זהבי הסביר כי בעל המקרקעין בהם פועל המוסד החינוכי מחויב להחזיק את המבנה והחצרות באופן בטיחותי לאורך כל השנה בניגוד לבדיקה המדגמית של הנתבעת 3. התחום האחרון מצוי בתחום אחריותה של הרשות המקומית או המחזיקה במקרקעין משכך על הנתבעת 1 וצד ג' 1 היה לערוך הערכת סיכונים בתחומן ולטפל בנושא זה. כאן המקום לציין ולהדגיש כי הנתבעות 1,2 וצד ג 1 נמנעו מהעדת עד מטעמן. המנעות הנתבעות הנ"ל וצד ג' 1 מלהעיד את מנהל ביה"ס או כל עד מטעמן עומד לחובתן משום ההלכה הנוהגת לעניין המנעותו מהבאת ראיות הקובעת כי ( בע"א 548/78 שרון ואח' נ. לוי ואח' פ"ד לה(1) 736 בעמ' 760 ): "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הדבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו". אולם לא רק משום כך, אלא משום הנטל להוכיח שבוצעה על ידן ביקורת בטיחות בכיתה הנ"ל שחל לאור הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ולאור הכלל לפיו על בעל דין להוכיח טענה המקדמת את ענינו. ( ראה ע"א 7008/09 הנ"ל בעמ' 16 לפסה"ד) 19. הוכח כאמור, כי כיתת האומנות התנהלה באופן המאולתר הנ"ל במשך זמן רב ולכן הדאגה לבטחונם של המבקרים בכיתה כנ"ל מצד הנתבעת 1 וצד ג'1 מקבלת משנה תוקף. עוד הוכח ע"י עד הנתבעת 3 , מר זהבי, בלא שנעשה מאמץ כלשהו מצד הנתבעות הנ"ל לסתור את עדותו כי על הנתבעת 1 וצד ג' 1 היה לתחזק את המבנה במשך כל השנה באופן בטיחותי ולערוך בדיקת בטיחות מטעמן. לדבריו ,היתה צריכה להיות אצל הנתבעת 1 או צד ג' 1 פונקציה מתאימה לריכוז נושא הבטחון הבית ספרי אשר מטפלת בנושאי הבטיחות . כדבריו ( בעמ' 45 לפר') : בכל בית ספר יש רכז בטחון בית ספרי, אשר מסייע למנהל לרכז את נושא הבטיחות ,הוא אמור לייעץ למנהל בכל נושאי הבטיחות בשעת חירום .... האגדם הזה עובר השתלמויות , הוא מרכז את חוזרי המנכ"ל , את הניסיון שמצטבר בבית ספר ואמור להעביר בישיבות צוות, ישיבות מורים, את עיקרי הדגשים לקראת פעילויות ייחודיות לקראת פתיחת שנת הלימודים, ולאורך כל השנה. הוא איש מצוות בית הספר, אשר בוחרת אותו כרכז, ...." הנתבעות 1, 2 מצידן לא הפריכו עדות זו וכאמור המנעותן או הניסיון מצדן להסתמך על ראיות הנתבעת 3 לא הואילו לפטור אותן מאחריות. חלוקת האחריות 20. הנתבעות והן צדדי ג' ביקשו להטיל כאמור את האחריות בעיקר על התובעת ולחילופין הנתבעת 3 על האחרות ולהיפך. הקשרי האחריות של הנתבעת 3 כפי שצויונו לעיל רחבים עד להטלת אחריות מלאה עליה לקרות התאונה ברם, לאור התנהלות הנתבעת 1 וצד ג' 1 כמפורט- הן חבות כלפי התובעת ביחד ולחוד. ביחסים הפנימיים שבין הנתבעות ובמסגרת ההודעה לצד ג' יש להדרש למבחן האשמה ההדדית.בע"א 7008/09 הנ"ל קבע ביהמ"ש העליון כי אין להרחיב את אחריותו של משרד החינוך לכל ליקוי בבתי הספר בארץ, באשר אין באפשרותו לפקח על מצב המתקנים בכל בתי הספר בכל רגע נתון, לא כך כשפיקח ומצא ליקוי ולא וידא כי תוקן. במקרה שלפני אין באמור כדי להפחית את אחריות הנתבעת 3 שפעלה כאמור כמעביד ואחראית שילוחית למעשי הגב' מלחי ,אולם יש בכך להוסיף על האחריות שהוטלה כאמור על הנתבעות 1 ו-2 וצדדי ג' שהיא אחריות במידה לא מבוטלת בשיעור של 35% לפחות. אשם תורם 21. לטענת כל הנתבעים היה בהתנהלותה של התובעת כדי לתרום באופן מכריע לקרות התאונה שארעה בפועל באשמה הבלעדי. לטענת הנתבעת 3 בנוסף ,הליכתה המהירה מבלי לשים לב למדרך רגלה על אף ידיעתה אודות ציוד המצוי בפינה הנ"ל בכיתה מהווה גורם זר מתערב המנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות כלשהי לפגיעתה. אני סבורה ומבלי לייתר את האמור בנוגע לאחריותן של הנתבעות וצדדי ג' ,כי נסיבות המקרה כפי שהוכחו מעידות על אשם תורם מצד התובעת בשיעור ניכר. הן מתמליל שיחתה של התובעת עם החוקרת והן מחקירתה הנגדית עלה כי התובעת הכירה היטב את כיתת האומנות וציינה כי נכנסה לשם בעבר. התובעת עצמה העידה והתלוננה כי הנתבעת 3 אינה מספקת די מקומות אחסון וכי היו "מאלתרים מחסנים" כדבריה. משמע, התובעת היתה מודעת לאופן סידור? של הכיתה ולעובדה כי הציוד וחומרי המלאכה מאוחסנים בצדי הכיתה. מעבר לאמור ציינה התובעת כי נחפזה לצאת מהכיתה בזריזות ובמהירות וכי ידיה כאמור היו מושטות קדימה כשהיא נושאת עבודות של תלמידים וכך אמרה (בעמ' 26 לפר'): "ש. ואז יהיה נכון לומר שבאותו זמן את אומרת שכמעט רצת. ת. כן, כמעט בריצה הכוונה מבחינת הזריזות לצאת מהכיתה. היה צלצול פעמון...מיהרתי כדי לקחת את הציוד שלי מכיתה ד', והייתי צריכה לקחת את הציוד, כדי שהתיק שלי גם לא ישאר שם .. גם בתמליל הודתה התובעת כי ( בעמ' 4 ): "חנה אלקובי: ולקחתי עיתונים, הנחתי את זה על העבודות והלכתי עם שתי ידיים מושטות קדימה. אני לא ראיתי את הקרטונים. ... חנה אלקובי: ...ובאתי בכלל מאגף אחר נכנסתי לכיתה שלה וכשבאתי לצאת ורצתי אה...כאילו...הייתי במצב של באמצע עבודה. ... חנה אלקובי: בנחפזות... ... חנה אלקובי: ואז...כשיצאתי מהפינה הזאת ובאתי ב...בתנופה כזאת, בריצה, כמעט בריצה, מעדתי מעל הקרטונים. ... חנה אלקובי: הרגל שלי נדבק.. ... חנה אלקובי: שתי ידיים מושטות קדימה, לא ראיתי את זה". וכן בחקירתה (בעמ' 27-28 לפר') : "ת. ...אך אני כמורה למלאכה לא רק שהלכתי עם שתי ידיים מושטות, אלא הלכתי עם ארגזים, עם כלים של נגרות, סחבתי מכיתה לכיתה, כי אלו התנאים שעבדתי בהם. זו החרפה של משרד החינוך. היו אומרים לנו לאלתר מחסנים.." נראה כי היה מקום לצפות כי התובעת, אשר מכירה את מבנה כיתת האומנות, תנהג בזהירות המתבקשת בעת שהייתה מהלכת בכיתה כששתי ידיה מושטות לפנים ,קל וחומר כשהיא ממהרת ומזדרזת לצאת מכיתה. גם אם אתן אמון בטענתה כי ביקשה להזדרז על מנת לשוב לתלמידותיה להתחיל את השיעור בתום ההפסקה ואקבל את טענתה כי נפילתה לא נבעה מסיכון טבעי ורגיל בכיתה כנ"ל, הרי אין בכך להפחית את אשמה התורם גם כעובדת המוסד החינוכי. בעניין זה ההלכה הרווחת מדקדקת בחיובי המעביד יותר מאלה של העובד . (ראה ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נגד אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 וע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ"ד מא(4) 524,). נטל ההוכחה הוא על הטוען לקיומה של רשלנות כנ"ל לרבות המעביד להראות כי הנפגע הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן כזה שהוא עצמו יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, ולא פעל בדלת אמות הסיכון שיצר המזיק ברשלנותו . בנסיבות המקרה כפי שהוכחו כמתואר אני קובעת ששיעור התרומה של התובעת מגיע לכדי 25%. הנזק הנכות הרפואית והתפקודית: 22. בעקבות התאונה נחבלה התובעת בפלג גוף ימין ,ופנתה לטיפול רפואי בקופ"ח שם הופנתה לצילום גב,ברך וכתף ימין. לאחר ביקור אצל מספר רופאים לנכוח התגברות כאביה נשלחה לבצע בדיקת US שהדגימה נוזל בכתף ימין. בד בבד החמירו כאבי הברך והתובעת עברה סדרת טיפולי פיזיוטרפיה בכתף ובברך ועברה בשנת 04 ארטרוסקופיה שהדגימה שחיקה וגידול בברך. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי, ובעטיה נקבעה לתובעת ע"י ועדת עררים מיום 31.8.03 קיומה של נכות רפואית צמיתה בשיעור של 15% מיום 1.6.02 בגין הפגיעה בכתף ימין. 23. התובעת הגישה חוות דעתו רפואית מטעמה של ד"ר לואי מדלג שקבע כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% לצמיתות ואילו ד"ר קובי לידור מטעם הנתבעת 3 קבע כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בעקבות התאונה. 24. ד"ר דודקביץ שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% - מחציתם בגין התאונה וסיכם ממצאיו כדלקמן: "לגבי ברך ימין- .....אני מעריך כי החבלה מיום 12.12.00 לא גרמה או החמירה את הנכות האורטופדית הצמיתה בברך ימין. לגבי כתף ימין- מקבל חוות דעתו של ד"ר לואי מדלג ..כי נותרה לתובעת נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 15% ...בשל ההגבלה בתנועה.........מקבל חלקית את חוות דעתו של ד"ר קובי לידור ....... עובדה התומכת במסקנה כי החבלה החמירה מצב קיים ולא יצרה אותו. לאור זאת אני מעריך כי יש מקום לנכות 50% בגין מצב קודם." את תקופת אי הכושר הזמנית העמיד המומחה בשיעור של 100% לתקופה של 9 חדשים ובשיעור של 50% לתקופה של 3 חדשים נוספים. 25. הגם שהתובעת חלקה במסגרת תצהירה על קביעת מומחה ביהמ"ש לענין העדר קשר סיבתי לכאביה בברך ולניכוי בגין מצב קודם בגין הכתף ואף בסיכומי בא כוחה חזר האחרון על טענות אלו- לא הוזמן מומחה ביהמ"ש לחקירה. לפיכך, אני מאמצת את קביעת המומחה מטעם ביהמ"ש, כפי שעשה ב"כ התובעת בפועל בסיכומיו כך שיש להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 15%. 26. לטענת ב"כ התובעת נכותה התפקודית של התובעת עולה על הנכות הרפואית משום שהתאונה החמירה את מצבה כאשר בעבר עבדה ללא מגבלה ואילו בעקבות התאונה הפכה לשבר כלי. היא מתקשה בתפקוד יומיומי כמו ביצוע פעולות משק הבית וחשה קשיים בהרמת דברים ביד ימין. כמו כן ובנוסף סבלה מירידה במצבה הנפשי , חרדות , אי שקט ועצבנות ונקבעה לה בגין כך נכות זמנית ממושכת ע"י ועדה רפואית מטעם הביטוח הלאומי. בודאי הייתה לתאונה השפעה משמעותית על יכולת תפקודה כמורה למלאכה ובעקבות התאונה לא יכלה לעבוד יותר מחצי משרה בתפקידה הנ"ל ולכן פרישתה מהעבודה נבעה מהמצב הפיזי הנ"ל . מנגד טענו כל הנתבעות וצדדי ג' כי התאונה לא הותירה אצל התובעת נכות תפקודית משמעותית וכי חישוב הנזק מטעמה מופרז בנסיבות . ממילא שעה שהצדדים לא שמרו על חווה"ד מטעמם והמומחה לא זומן לחקירה אין מקום לקבל טענה בדבר שיעור נכות גבוה יותר ונכות רפואית בשיעור הנ"ל אינה משביתה אדם מלעבוד. לכן, לכל היותר שיעור הנכות התפקודית של התובעת הינו בשיעור זהה לנכותה הרפואית.מטעם זה קראו ב"כ הנתבעות לקבע כי שיעור נזקה של התובעת נבלע במסגרת הפיצוי שקיבלה מהמל"ל. 27. הכלל הידוע הוא כי בבא ביהמ"ש לבחון את מידת השפעתה של הנכות הרפואית על התפקוד בכלל, ההסתכלות תהא על מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. (ראה ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נ"ב (3) 792). עוד נקבע כי בית המשפט יקבע שיעור נכות תפקודית שונה מזו הרפואית אם שוכנע שקיים פער בין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לניזוק בגין נזק מסוים, לבין השפעתה הצפויה של נכות זו על יכולתו התפקודית. ( ראה: ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר פ"ד מה (1), 580, 592, ע"א 3049/93 הנ"ל וע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי. 28. לאור אופי ומהות הפגיעה על התובעת שעבדה בין היתר בעבודה הכוללת רכיב פיזי אין ספק כי נכותה האורטופדית היא בעלת משמעות תפקודית, אשר יש בה כדי להקשות על השתלבותה בשוק העבודה, לרבות בתפקידים הדורשים ביצוע פעולות הדורשות את המוטוריקה שנפגעה. פיטוריה לאחר שחזרה לעבוד במשך כ-4 חדשים מעידים גם כן על אי יכולתה לבצע את שביצעה קודם לכן. בהתחשב בכל האמור לעיל הנני סבורה כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על10% . כאב וסבל: 29. ב"כ התובעת מנה את אופי הפגיעה המשמעותית אצל התובעת וסבלה הרב וביקש ליישם את ההלכה העדכנית על פיה חלה העלאה משמעותית של סכומי הפיצויים הנפסקים לניזוקים בגין ראש נזק זה. הכאבים שנותרו , הקושי בתפקוד ההשלכות על אורחות חייה מחייבים לטענתו פסיקת 140,000 ₪. הכלל להערכת נזק לא ממוני של הנפגע מכיר בפרמטרים שונים כמו מהות הפגיעה, שיעור הנכות הרפואית ,הטיפולים שהוא עבר, ותהליך ההחלמה מהפגיעה, כמו גם הכאבים וההגבלות הצפויים לו בעתיד. בניגוד לחישוב רכיב זה על פי הפלת"ד הערכת הנזק בגין כאב וסבל נעשית על בסיס אידיבידואלי ולא על בסיס מכני. (ראה ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762 ) אכן וכפי שהיפנה ב"כ התובעת ,ביהמ"ש העליון קבע עוד בשנת 99 כי שיעור הנזק הלא ממוני בתביעת רשלנות צריך להקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי וכי יש להתעלות על החישוב המכני בפרקטיקה של מכפלה של סכום הפיצוי על פי הפלת"ד ולפסוק על פי הנזק האמיתי שנגרם לתובע בנסיבותיו של כל מקרה. (ראה ע"א 398/99 קופ"ח ואח' נ' לאה דיין פ"ד נה (1)765 והלכה זו אושררה בע"א 5175/06 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' אסרף ואח' (3.9.07). על כן בהתחשב בגילה של התובעת ומצבה הבריאותי עובר לאירוע, נכותה של התובעת,סבלה בתקופת אי הכושר,המגבלה וגבולותיה שנותרה וטיפולי הפיזיוטרפיה,אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 40,000 ₪. הפסדי השתכרות בעבר: 30. עובר לתאונה השתכרה התובעת שכר של 8100 ₪ המשוערך לסך של 10,354₪. אין מחלוקת כי לאחר התאונה לא עבדה התובעת במשך תקופה ארוכה ושכרה שולם לה על חשבון ימי מחלה שצברה. התובעת שבה לעבודה כעבור שנה וחדשיים במתכונת של חצי משרה ועבדה במשך כשנה וחצי עד לפיטוריה ביום 31.8.03 . לטענתה ,גם בתקופה זו קיבלה שכר בעבור משרה מלאה על חשבון יתרת דמי המחלה הצבורים. על כן לא נטען להפסד שכר בגין תקופה זו מלבד הפסד ימי מחלה. יחד עם זאת לטענת התובעת שנים לפני התאונה עבדה כמורה פרטית הן במסגרת כפר פינס וגם במתן חוגים למבוגרים ולמרות שלא עשתה כן בשנה טרם התאונה התכוונה לחזור לכך ולטענתה השתכרה כ 500 ₪ לחודש. בעקבות התאונה לא יכלה לחזור לכך ולכן יש לחשב את בסיס השכר שהוא כולל הכנסה זו ובסה"כ 13,065 ₪. 31. אין חולק כי על התובעת הנטל להוכיח נזק מיוחד . בהעדר ראיה כלשהי על השתכרות ממתן שיעורים פרטיים יש לדחות את הטענה להפסד ברכיב זה.הוא הדין באשר לטענות בדבר הפסד השבחת השכר או קבלת תקבולי הטבות למיניהם גם עקב השתלמויות . התובעת לא טרחה לעשות מאמץ להוכיח טענות אלו אף לא באמצעות עדת התביעה האחרת שגם היא עבדה כמורה למלאכה. עוד נטען ע"י התובעת כי ממועד פיטוריה ואילך החלה לקבל פנסיה בשיעור ממוצע של 5363 ₪ (ברוטו) וכך נגרם לה הפסד שכר לעומת השכר הגבוה אותו יכלה להשתכר לו היתה ממשיכה לעבוד. ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי החישוב הנכון צריך להעשות בהתחשב בכך שהתובעת פרשה מעבודתה הן על רקע מצבה הפיזי והן על רקע השיקול הכלכלי שכן אילו היתה ממשיכה לעבוד רק בחצי משרה כפי שקבעה ועדה במשרד החינוך היתה מקבלת אותו סכום . לכן יש לחשב את ההפסד על פי מתכונת המשך העבודה, קרי- הפסד בהיקף מחצית השכר ובסה"כ 643,451 ₪ בתוספת ריבית אמצע התקופה. לטענת ב"כ הנתבעת 3 מהראיות שהוגשו עולה כי התובעת סיימה את עבודתה בשל קיצוצים ורצונה לפרוש ולא כתוצאה מקרות האירוע הנטען. משכך,אין לייחס את הנזק הנטען לתאונה והמנעותה של התובעת מלמצא לעצמה עבודה נוגדת את חובת הקטנת הנזק . ב"כ הנתבעת 3 מציע לפסוק לתובעת לפנים משורת הדין סך של 78,819 ₪. מפרוטוקול הועדה הפריטטית שהוגש עולה אכן ,כי בין נימוקי התובעת לפרישה מוקדמת נמנו מצבה הרפואי, היותה אם שכולה ונכותו של בעלה. זאת ועוד, כמצויין לעיל לא נזקף מלא מצבה הבריאותי לתאונה דנן וכי סבלה ממכאובים גם עובר לתאונה. על כן לא ניתן לקבל את הטענה כי יש לחשב את ההפסד על פי החישוב שערך ב"כ התובעת. אני סבורה כי יהיה נכון לפסוק פיצוי גלובאלי לעבר בהתחשב בהשפעת הנכות על גריעת כושרה של התובעת הקשור סיבתית לתאונה ובסך כולל של 95,000 ₪. אובדן ימי מחלה : 32. לטענת ב"כ התובעת בהתאם לסעיף 1 לחוזר משרד החינוך מיום 17.5.98 עובד הוראה הפורש לאחר הגיעו לגיל 55 זכאי לפיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו. הואיל וניצלה 420 ימי מחלה עד לשובה לעבודתה ומאז נוצלו עוד 195 ימים וסה"כ 615 ימי מחלה, למעשה עמדו לרשותה כ- 720 ימי מחלה ולכן היא זכאית היתה לפדות אותם לולא התאונה הואיל ועמדה בדרישות סעיף 2 לחוזר משרד החינוך ולא ניצלה יותר מ 65% מחופשת המחלה בעד כל תקופת שירותה. ב"כ התובעת הוסיף וטען כי הנתבעים לא סתרו את טענת התובעת והנתבעת 3 לא טרחה להציג חישוב ימי המחלה שעמדו לרשות התובעת והסתפקה בהפנייה להוראות התקשי"ר הכלליות. ב"כ הנתבעת 3 בסיכומיו טען חד משמעית כי בניגוד גמור לטענת התובעת בדבר נזק כלכלי בגין אובדן ימי מחלה המצב הראייתי מורה אחרת . 33. על פי תע"צ מיום 17.2.11 שהוגש ע"י לבנת גוטהולץ צוין כי בהתאם להוראות תקשי"ר 33.27 עובד הוראה שפרש לפני גיל 55 אינו זכאי לפדות ימי מחלה שלא נוצלו. לכן התובעת שפרשה בטרם הגיעה לגיל הנ"ל בעקבות קיצוצים במערכת החינוך לא הייתה זכאית לפדות את ימי המחלה שלא נוצלו. ראיה זו הוגשה במסגרת ראיות ההגנה ואילו ב"כ התובעת לא טרח לזמן את עורך המסמך לעדות. יתר על כן על פי ההלכה הנטל להוכחת ההפסד בגין ימי המחלה רובץ על התובעת. משלא הרימה נטל זה וטענתה הופרכה כאמור, אין לפסוק לה הפיצוי בגין ראש נזק זה. הפסד הפרשות לקופות גמל וקרן השתלמות לעבר 34. לטענת ב"כ התובעת ממועד סיום העבודה הפסידה התובעת את ההפרשות הסוציאליות של מעבידה לפיכך יש לחשב את הפסדיה ברכב נזק זה על בסיס מחצית מהפרשות המעביד מבסיס השכר אלמלא התאונה. לעומתו טען ב"כ הנתבעת 3 כי הטעם להפסדיה הכלכליים של התובעת נעוץ בעובדה כי בחרה שלא להמשיך לעבוד ולהשתכר ולכן אין לה להלין אלא על עצמה. אני סבורה כי גם אם תתקבל טענת התובעת כי פרישתה מעבודתה נבעה על רקע התאונה הרי בהינתן העובדה שאינה שנויה במחלוקת כי החלטתה לא הייתה נעוצה בלבדית בנזק כתוצאה מהתאונה וכי יכלה להמשיך לעבוד ולהשתכר, אין מקום לזכותה בהפסדיה בגין אובדן הפרשות כנ"ל גם לא באופן חלקי ,שהרי התנהלותה עומדת בניגוד לעיקרון הקטנת הנזק. אובדן השתכרות בעתיד ופנסיה: 35. מהראיות שהובאו בפניי, עולה בבירור כי התובעת בחרה שלא להמשיך בעבודה במתכונת שבה הייתה יכולה להשתכר ולא הצביעה על מניעה להשתלב בעבודה מכניסה במומה . בנוסף נטען ע"י ב"כ התובעת כי עקב פרישתה המוקדמת של התובעת נגרמו לה הפסדים רבים בגובה הפנסיה אותה היתה זכאית לקבל לאחר גיל הפרישה המיועד.מכיוון שנאלצה לצאת בטרם עת לגמלאות לא הייתה זכאית לקבל את מלא הפנסיה המגיעה לה בגובה 70% מהשכר ואילו הפנסיה חושבה לפי שכרה במועד התאונה בעוד שאם הייתה ממשיכה לעבוד ולהשביח שכרה הפנסיה הייתה גבוהה יותר. לפיכך יש לפצותה לטענתו בגין ההפרש בין הפנסיה המלאה לה הייתה זכאית בסך של 8698 לבין הפנסיה שהיא מקבלת בסך של 5363 ₪ וזאת מגיל 67 ועד לאריכות ימי חייה ובסך כולל של 150,463 ₪. ב"כ הנתבעת 3 חזר על טענתו כי משלא הוכח קשר סיבתי בין קרות האירוע הנטען לפרישת התובעת ממילא אין לה זכאות לתשלומים הנ"ל. אני סבורה כי התובעת לא עמדה במלא נטל ההוכחה ברכיב זה אולם מנגד הניחה בסיס לפסיקת פיצוי גלובאלי. בהתחשב בנכותה של התובעת, השפעתה על הגריעה משכרה והפסקת העבודה ככל שמניעיה פורטו, אני סבורה כי פיצוי ברכיב זה בסך של 65,000 ש"ח יהיה הולם בנסיבות. עזרת צד ג' 36. לטענת ב"כ התובעת נזקקה התובעת לעזרת הזולת, ולה היא עתידה להיזקק גם בעתיד. בשל תקופת אי הכושר הארוכה הפכה התובעת לנטל על משפחתה ואף נאלצה להעסיק עוזרת בית רק לאחר התאונה פעם בשבועיים למשך חמש עד שש שעות עבודה קרי 415 ₪ לחודש ובשל מצבה הכלכלי לא יכלה להעסיק עזרה אחת לשבוע. על פי תחשיבי התובעת ההפסד צריך להיות על פי שתי תקופות לעבר ;האחת ,עד תום תקופת אי הכושר של 14 חודש והשניה ,מאז ועד היום ובסך כולל של 55,599 ₪ באשר לעתיד על פי חישוב של עלות כנ"ל עד לאריכות חייה (28 שנה) ובסך של 94,261 ₪. לטענת הנתבעים אין שיעור הנכות הצמיתה מצדיק סיוע כה רחב וממילא לא מדובר בסיוע מוגבר ע"י בני המשפחה שאף לפי דבריה לא יכלו לסייע לה. 37. התובעת הצהירה אמנם על דבר העסקת עוזרת בית קרובת משפחתה פעם בשבועיים בעלות של 35-40 ₪ וביקשה לתמוך טענתה בהצהרה למל"ל ע"ש בעלה הנכה. מלבד הספק המתעורר בראיה זו כפי שהצביע ב"כ הנתבעת ,3 לא טרחה התובעת להעיד את העובדת הנ"ל כשהדבר היה נתון בשליטתה ואף אחד מבני משפחתה להעיד על דבר הסיוע במהלך החלמתה. לפיכך,בהתחשב בתקופה הסמוכה לתאונה ותקופת אי הכושר הארוכה, וכן הנכות שנותרה לתובעת על המגבלה והשלכותיה אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 25,000₪. הוצאות רפואיות ונסיעה לרבות ניידות לעבר ולעתיד: 38. לטענת ב"כ התובעת נגרמו לתובעת הפסדים רבים בגין הוצאות רפואיות, טיפולים ,בדיקות מעקבים , נסיעות לטיפולים ,תשלום בחניונים, מומחים פרטיים ,קניית עזרים רפואיים וכיוצ"ב. לעניין ההוצאות הרפואיות, מאחר ומדובר בפגיעה שהוכרה ע"י המל"ל כפגיעה בעבודה, הרי שהוצאותיה הרפואיות של התובעת מכוסות ע"י המל"ל. בכל הנוגע לטיפולים רפואיים ופארארפואיים אלטרנטיביים לעתיד, לא מצאתי לכך יסוד בחוו"ד המומחה ולכן יגולמו במסגרת הפיצוי הכולל בראש נזק זה. יחד עם זאת, מותר להניח בנסיבות העניין כי היו לה הוצאות שלא כוסו ע"י המל"ל. כמו כן יש להתחשב בכך שהתובעת הגישה חוות דעת מטעמה ונשאה בשכר טרחת המומחה, לפיכך יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין כל ההוצאות שנמנו בסך של 10,000 ₪. הפסד תנאים סוציאליים לעתיד 39. לטענת ב"כ התובעת אלמלא התאונה היתה התובעת ממשיכה לעבוד עד לפרישתה והיתה זכאית ל- 330 ימי מחלה. באם הייתה ממשיכה לעבוד רק חצי משרה הייתה צוברת 165 ימים שערכם כ- 25,000 ₪. בנוסף נטען כי הייתה התובעת מקבלת קרן השתלמות ותגמולים שנמנעו ממנה ולכן חישוב אקטוארי של הפסדי התובעת על בסיס מחצית מהפרשות המעביד מגיע לסך של 148,588 ₪ ולפחות 100,000 ₪. כפי שהבהרתי בסעיף 34 לעיל, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד כלכלי כשהתובעת בחרה על פי שיקול דעתה האישי לפרוש ולהמנע מעבודה כלשהי בהמשך. התובעת שהודתה בעריכת חישוב כלכלי עובר להפסקת עבודתה הייתה מודעת לכך וממילא שעה שבחרה שלא לשוב למעגל העבודה למרות שהנכות מהתאונה לא מנעה אותה מכך אין לפסוק לה פיצוי בגין רכיב זה. ניכויים 40. לטענת ב"כ הנתבעת 3 משהוכח כי התובעת קיבלה דמי פגיעה וגימלה מהמל"ל יש לנכותם מסכום הפיצוי ובנוסף אף את מענק הפרישה אותו קיבלה במסגרת הסדר הפרישה. כך נטען כי תקבולי המל"ל מסתכמים כשהם משוערכים לסך של 47,390 ₪ דמי פגיעה וסך של 100,768 ₪ בגין תגמולי הנכות. מענק הפרישה המשוערך מגיע לסך של 112,453 ₪ ובסה"כ 260,611.5 ₪. ב"כ התובעת לא חלק על שיעור התקבולים בסיכומי התשובה אולם אני סבורה כי הנתבעת 3 לא יכולה לאחוז במקל בשתי קצותיו מחד ולטעון כי אין קשר סיבתי ישיר בין הפרישה לתאונה ומאידך לטעון כי יש לנכות את מענק הפרישה. סוף דבר 41. לאור כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: כאב וסבל 40,000 ₪ הפסד השתכרות לעבר 95,000 ₪. אובדן כושר השתכרות ופנסיה לעתיד 65,000 ₪ עזרת צד ג' 25,000 ₪ הוצאות בסך של 10,000 ₪ סך כל נזקיה של התובעת לאחר ניכוי רשלנות תורמת ולאחר ניכויי התקבולים בגין התאונה מגיע לסך של 28,592 ₪.לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. 42. ההודעה לצד ג' מתקבלת בחלקה וצדדי ג' ישלמו לנתבעת 3 על פי חלקן באחריות לתאונה כפי שנקבע. אינני עושה בנוסף צו להוצאות בהליך זה. דיני חינוךתאונות נפילהנפילה בעבודהנפילהמורים