אין חולק כי יש לנכות את החלק יחסי בתגמולי הנכות הכללית המהוונים , הנובע מן התאונה (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו). השאלה כיצד יש לחלץ אותו חלק יחסי, ובענין זה ניתנו בפסיקה תשובות שונות, עד שהועמדה הלכה על מכונה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל (ניתן ב 27.3.11). נבחרה שם דרך השקלול המתמטי: הנכות הכוללת המשוקללת של הניזוק כיום פחות הנכות המשוקללת שלו לפני התאונה, חלקי הנכות המשוקללת כיום. אלא שלשם חילוץ רכיבי "המונה והמכנה" שיתנו אותו חלק יחסי הנובע מן התאונה, יש להיזקק לפי ההלכה לקביעות מומחי ביהמ"ש ולא לקביעות ענף נכות הכללית. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ניכוי נכות כללית: 1. תביעת נזקי גוף בתאונת עבודה מיום 20.11.00. התובע יליד 28.6.70, כבן 30 אפוא לעת התאונה, ובן 42 (וחודשים) כיום. הנתבעת 1 (להלן "הנתבעת") היתה מעבידתו של התובע במועדים הרבלנטיים, ומי שביצעה עבודות התקנה כקבלן של נתבעת 2, חברת כבלים. התובע טכנאי תקשורת בעיסוקו, וככזה עבד אצל הנתבעת. כפי שיבואר, בעקבות התאונה נותרה נכות אורטופדית וגם נכות נפשית, שיסודה בטראומה. על פי קביעות מומחי ביהמ"ש מדובר בנכות משוקללת בת 14.5%. יש הפרזה רבה מצד התובע בתיאור וכימות הנזקים שהוסבו לו; כאשר חישובי בא כוחו הוליכו אותו בסיכומיו לשורה תחתונה כספית של לא פחות מ 1,894,000 ש"ח . 2. לעת התאונה ביצע התובע עבודות תיקון בכבלי תקשורת שבטמרה , ונדרש לטפס לשם כך על עמוד עץ אליו חוברו כבלי התקשורת. במהלך הטיפוס , בעודו בגובה מס' מטרים השתחררו רצועת הבטן שקשרה אותו לעמוד ואחד הדורגלים - שניהם ציוד שסיפקה לו הנתבעת. הוא נפל ומצא עצמו תלוי במהופך מגובה של כמה מטרים , על רצועת הדורגל השני , שלא השתחרר, שחבקה את קרסול שמאל. המומחה האורטופדי מטעמו, גרס שנפגע הקרסול השמאלי, שכן הקרסול ספג בלימה פתאומית של כל משקל הגוף יחד עם תנועת פיתול כאשר רצועת הדורגל התהדקה אליו בכוח הנדרש לעצור את משקל הגוף; ואף עמוד השדרה המתני ספג חבטה (בלימה של משקל הגוף בתנועה סיבובית). כמו כן הגיש התובע חוו"ד נוספת בה נטען לנכות נפשית שהוסבה בשל התאונה. התובע שנותר תלוי במהופך על העמוד, חולץ לדבריו על ידי תושבים מהכפר, שהורידו אותו מן העמוד. הנתבעת, הכופרת בחבותה, טוענת שהתובע לא עשה שימוש נאות בציוד הבטיחות שהועמד לרשותו. 3. א. אקדים ואציין כי לאחר שנשמעו הראיות מצאתי כי הוכחה אחריותה של הנתבעת 1, ולא הומחשה ההצדקה להטיל אשם תורם על התובע, שלא נסתרה גרסתו שלא הודרך כיאות לביצוע הטיפוס וכי הציוד שהועמד לרשותו - כשל. אתייחס בהמשך לאחריות הנתבעת 1. ב. מאידך אציין כבר כעת כי לא הומחשה כזית אחריותה של הנתבעת 2. לאורך הדרך וגם בסיכומיו, לא התייחס התובע אל הנתבעת 2 במובחן, אלא בצוותא חדא עם הנתבעת 1, משל היתה אף הנתבעת 2 מעבידתו של התובע, ולא כך פני הדברים. גם החובות החקוקות שלהפרתן נטען בסיכומים, ישימות אך ביחס לנתבעת 1, ככל שיש להן תחולה ביחסים שמול התובע. כמובן שיש פעמים בהן מזמין עבודה נושא באחריות נזיקית כלפי עובד של קבלן שנפגע, בין כמעוול בצוותא עם הקבלן ובין במובחן; אולם אין להניח שהדברים נתונים ומובנים מאליהם, אלא יש להוכיחם, והדבר לא נעשה. אין מדובר באתר של עבודות בניה, והנתבעת 2 אינה "מבצע בניה" או קבלן ראשי שאמור למנות מנהל עבודה. אין היא בבחינת "מפעל" שחייב למנות ממונה בטיחות במה שנוגע לעובדי הנתבעת 1. מדובר בחברת כבלים, והנתבעת 1 הנה מי שספקה לה שירותי התקנה ותיקונים באופן שוטף. לא היה לנתבעת 2 יד ורגל בהנחיות שניתנו או לא ניתנו לתובע, להדרכות שעבר או לא עבר ביחס לטיפוס ועבודה בגובה, להסמכה שעבר, להנחיות שקיבל או לציוד שהועמד לרשותו. אף לא היו אמורות להיות לה, וכל אלו היו ב"חצרה" ובאחריותה של הנתבעת 1 - המעבידה. הנתבעת 2 אף לא פיקחה ולא היתה אמורה לפקח על עבודת התיקון הספציפית לשמה טיפס התובע על העמוד עת שנפגע; הנתבעת 1, כהרגלה וכמי שזו התמחותה, ביצעה עבור הנתבעת 2 עבודות התקנה ותיקון - לרבות התיקון הספציפי שביצע התובע ובמהלכו נפגע. אמנם כפי שהומחש בעדויות התובע ואף בעדות איציק מלכה מטעם הנתבעת, הטכנאים של נתבעת 1 היו ניגשים למשרדי הנתבעת 2 ומקבלים שם במישרין את סידור העבודה היומי; אולם אין בכך שוני ממצב בו מעבירה הנתבעת 2 לנתבעת 1 את מטלות התיקונים וההתקנות היומיות באזורים שונים, והנתבעת 1 מצוותת המטלות לעובדיה. הנתבעת 1 לא היתה בחזקת חברת כ"א המספקת עובדים ל"מעבידה בפועל" שהיא למעשה בעלת הפיקוח והשליטה על העובדים, אלא מעבידה לכל דבר וענין. אין חולק כי הנתבעת 1 ולא הנתבעת 2 היא שהכשירה הטכנאים שלה לביצוע עבודות התיקון השונות, לרבות הדרכה כיצד לטפס על עמודים באמצעות ציוד טיפוס שסיפקה להם (בכפרים הערביים שבצפון, מוקמו לרוב קופסאות התקשורת והכבלים על אותם עמודים). אלא שבמקרה זה טוען התובע כי היתה זו לו הפעם הראשונה בה טיפס על עמוד, וכי אף לא עבר הדרכה לדבר, וממילא היה כשל בציוד הטיפוס שסופק לו על ידי הנתבעת 1. הנתבעת 1 כמעבידה , היא שהיתה אמורה להעמיד לביצוע העבודות טכנאים שהוכשרו כהלכה לביצוען, גם בפן ההדרכה והפן הבטיחותי, וגם מבחינת הציוד שתספק להם. התובע לא הוכיח שקמה לנתבעת 2 חובת אחריות מושגית כלפיו, ולא כי הפרה בהתרשלות חובת הזהירות הקונקרטית. לפיכך יש לדחות התביעה נגדה. עם זאת שתי הנתבעות יוצגו על ידי אותו ב"כ (ככל הנראה מטעם אותה מבטחת), ולאור הייצוג המשותף לא יהא צו להוצאות במישור היחסים מול נתבעת 2. 4. נכויות רפואיות: א. התיק החל דרכו בביהמ"ש המחוזי (ת.א. (חי') 753/04). מטעם התובע הוגשה חוו"ד בתחום האורטופדי של ד"ר אייל מלמד, שקבע 10% נכות צמיתה בגין הגבלת התנועה בקרסול שמאל, ובנוסף נכויות בשיעור 10% ו 5% על הגבלת התנועה בעמוד השדרה הצווארי והגבי. כמו כן הוגשה מטעם התובע חו"ד מומחה פסיכיאטר, ד"ר אבי פלד, שקבע נכות בשיעור של 50%. ב. הנתבעת מטעמה הגישה חוו"ד אורטופדית של ד"ר דוד אנג'ל , שקבע כי לא נותרה נכות. כמו כן הגישה חוו"ד של הפסיכיאטר פרופ' שלמה נוי, אשר קבע כי אף הוא בתחומו, כי לא נותרה נכות נפשית בעקבות התאונה, אלא נכות בת 10% שאינה קשורה לה וקדמה לה. ג. המוסד לביטוח לאומי, ענף נפגעי עבודה, קבע אף הוא כי לא נותרה נכות צמיתה הקשורה לתאונה. עם זאת התובע הוכר בהמשך כנכה בענף נכות כללית במל"ל, וזוכה שם מאז לקצבה חודשית; אין חולק כי יש לנכות את החלק היחסי מן התגמולים המהוונים של ענף נכות כללית , אותו יש לשייך לתאונה. אתייחס בהמשך לעניין זה. ד. לנוכח הפערים בין מומחי הצדדים, ובהסכמת הצדדים, מינה ביהמ"ש המחוזי מומחים רפואיים מטעמו, בהחלטה מיום 10.2.08. המומחה הפסיכיאטרי מטעם ביהמ"ש, ד"ר פרחאת כמאל , קבע כי התובע סובל מנכות נפשית בת 20% אולם רק מחציתה משויכת לתאונה, היינו 10%, והמחצית האחרת יסודה במצב רפואי ואירועים שבעברו. המומחה האורטופדי מטעם ביהמ"ש , פרופ' וולפין, קבע כי נותרה בעקבות התאונה נכות מותאמת בת 5%, בשל הגבלת תנועה קלה בעמוד השדרה המתני. הגבלת תנועה קלה בע"ש מתני אמורה לזכות בנכות בת 10%; אולם גם כאן יוחסה רק מחצית לתאונה, שכן התובע סבל מעקמת ודיסקופתיה כבר עובר לתאונה. לכן גרס פרופ' וולפין שלא ניתן לשלול החמרה בעקבות התאונה, וזיכה מטעמי הגינות במחצית הנכות הקבועה בפריט 37(7)(א) לתוספת של תקנות הביטוח הלאומי, שעניינן בקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה. בשונה ממומחה התובע, גרס מומחה ביהמ"ש שהמסמכים הרפואיים שבסמוך לתאונה כלל אינם מצביעים על חבלת קרסול שמאל. וכי מדובר על שינויים ניווניים בשני הקרסוליים, שאכן מגבילים מעט התנועה בקרסול שמאל, אך אינם קשורים לתאונה. הנכות המשוקללת הקשורה לתאונה על פי קביעות מומחי ביהמ"ש, עומדת אפוא על 14.5%. בנסיבות אלה, ובהסכמת הצדדים, הועברה התביעה לבית משפט זה. ד"ר פרחאת כמאל נחקר על חוות דעתו (לבקשת הנתבעת, שתחילה ביקשה לחקור גם את פרופ' וולפין, ולאחר מכן ויתרה על חקירתו). 5. ניכויי ענף נכות כללית: א. אקדים הדיון בענין זה למרות שקונספטואלית שייך הוא לשלב הדיון בנזק. התובע זוכה כאמור לקצבת נכות כללית, על פי נכויות צמיתות שהוכרו בשעורים שונים בשל קשיי הסתגלות, עודף משקל, והגבלת תנועה בעמוד שדרה מתני (על פי הודעת הנתבעת מיום 9.11.10, ותיק הנכות הכללית שהומצא בתעודת עובד ציבור, נקבעה לו נכות רפואית משוקללת יציבה בת 44% ואי כושר תעסוקתי בן 60%, והוא מקבל קצבת נכות כללית החל מ 1.4.06). אין חולק כי יש לנכות את החלק יחסי בתגמולי הנכות הכללית המהוונים , הנובע מן התאונה (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו). השאלה כיצד יש לחלץ אותו חלק יחסי, ובענין זה ניתנו בפסיקה תשובות שונות, עד שהועמדה הלכה על מכונה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל (ניתן ב 27.3.11). נבחרה שם דרך השקלול המתמטי: הנכות הכוללת המשוקללת של הניזוק כיום פחות הנכות המשוקללת שלו לפני התאונה, חלקי הנכות המשוקללת כיום. אלא שלשם חילוץ רכיבי "המונה והמכנה" שיתנו אותו חלק יחסי הנובע מן התאונה, יש להיזקק לפי ההלכה לקביעות מומחי ביהמ"ש ולא לקביעות ענף נכות הכללית (בשונה מהילוכה של הנתבעת בסיכומיה). כך - אם מחשבים "על פי הספר" (עיין בסיכום שבסע' 7 עד 10 לפסה"ד שברע"א 1459/10 הנ"ל). ב. אלא שכמובן ולחלופין ניתן גם להגיע להסכמה דיונית של בעלי הדין בדבר אחוז הניכוי מן הסכום המשקף את תגמולי המלל המהוונים. להסכמה מחייבת כזו ניתן היה להגיע מאז ומעולם, הן לפני שנקבעה בהלכה דרך החישוב והן לאחריה. משעה שניתנה הסכמה דיונית כזו יש לראות בה משום קניית סיכון הדדי המחייבת את הצדדים לה. ממש כפי שניתן להסכים על שיעור נכות זה או אחר. ג. בישיבת 7.10.10 הודעתי כי היה ולא תושג הסכמה בדבר האחוז אותו יש לנכות מתגמולי הנכות הכללית, לא יהא מנוס מהשלמה בענין זה (אזכיר כי אף בתחום הפנימי הוכרה נכות בענף נכות כללית, בגין עודף המשקל; ולפיכך אם לא היו הצדדים באים לכלל הסכמה בענין שיעור הניכוי, היה צריך למנות מומחה בתחום זה לשם קביעת הנכות הכוללת באותו תחום שאמנם אין חולק שאינה תולדת התאונה, אך הנה בבחינת נתון משלים נצרך כאמור, לשם חילוץ החלק היחסי בתגמולים שכן נובע מן התאונה. כאמור, אין להיזקק לקביעת ועדות הנכות הכללית לגבי גובה הנכות בתחום זה או אחר באין הסכמה דיונית, כך לכל הפחות בתביעת הנפגע עצמו). הצדדים לא הודיעו דבר ובנסיבות אלה, בהחלטה עוקבת מ 8.11.10, קבעתי כי מומחי ביהמ"ש ישלימו חוות דעתם בענין זה, וימונה מומחה נוסף כאמור, אולם הבדיקות עוכבו ב 30 יום נוספים על מנת לתן שהות לצדדים להגיע להסכמה. בתגובה הגישה הנתבעת הודעה מיום 9.11.10 בה הציעה להעמיד את הניכוי על 32.5% מתגמולי הנכות הכללית המהוונים, ושבה והפנתה לעמדתה זו בהודעת המשך. התובע נתן הסכמתו להצעה זו בהודעה מ 18.11.10. בהחלטה מיום 19.11.10 קבעתי כי לאור הסכמת הצדדים בדבר שיעור הניכוי מתגמולי הנכות כללית, מתייתר הצורך בבדיקות חוזרות אצל מומחים. ד. ענין זה לא הפריע משום מה לנתבעת בסיכומיה להציע דרך משלה לניכוי החלק היחסי, המתעלמת באופן תמוה מן ההסכמה המחייבת שקבלה תוקף של החלטה, ומתבססת כאמור על קביעות הועדות הרפואיות של הנכות הכללית. אם סברה הנתבעת שההסכמה לא משרתת עניינה, יכולה היתה שלא לתן הסכמה או לבקש לבטלה, לכל המאוחר עת ניתנה ההחלטה מ 19.11.10, כאשר ברור היה שבאין הסכמה תצא ההשלמה אל הפועל. לא ניתן מחד לבקש לחסוך במינויים נוספים של מומחים, ומאידך להתחמק מן המתווה המוסכם שנועד לחסוך בדיוק ענין זה. ה. על פי חוו"ד אקטוארית מעודכנת מאוקטובר 2012 עומדת קצבת הנכות הכללית המהוונת על 599,141, כאשר החישוב כולל הפרשי הצמדה בלבד. במידה ומוסיפים ריבית על תשלומי העבר (כפי שיש לעשות, וכך גם לגבי הפסדי העבר) יש תוספת של 15819 ₪. כך שהסכום הכולל עומד על 614,960 ₪. הסכום לניכוי עומד אפוא על 32.5% מסך זה היינו 194,721 ₪. ו. אציין עוד כי הגיונית, בקשת ב"כ הנתבעות בסיכומיו לנכות לא פחות מ 80% מתגמולי הנכות הכללית אינה סבירה על פני הדברים; כאשר מומחי ביהמ"ש קבעו כל אחד בתחומו נכות, שלשיטתם רק מחציתה יש לייחס לתאונה; ובנוסף אין חולק שמשקל עודף, שגם בגינו הוכרה נכות בנכות הכללית, אינו תולדת התאונה (ותהי הנכות שיש לקבוע בגינו כאשר תהי). אם כן החלק הארי שבנכות אינו מיוחס לתאונה; והכיצד אפוא ינוכו לא פחות מ 80% מתגמולי הנכות הכללית? גם אם היה נקבע שאף הנכות הפסיכיאטרית שיוחסה על ידי ד"ר פרחאת לתאונה אינה לאשורה תולדת התאונה אלא תולדת העבר, הרי שאז מחד אין נכות פסיכיאטרית שיש ליחס לתאונה, ומאידך במצב זה גם אין לנכות בגינה מתגמולי נכות כללית. מכל מקום כפי שיבואר, מסקנותיו של ד"ר פרחאת לא נסתרו בחקירה ומקובלות עלי. מעבר לצורך, התוצאה לא היתה משתנה בהרבה אף לו ערכתי אקסטרפולציה ממין "השעטנז" המשלב בין קביעות מומחי ביהמ"ש בתחום האורטופדי והנפשי לבין קביעת הנכות הכללית בתחום של עודף המשקל (שאין חולק כאמור שלא נובעת מהתאונה ולא מונה מומחה בגינה). אז היה מדובר בנכות אורטופדית בת 10% לאחר התאונה, ממנה מחצית משויכת למצב הטרום תאונתי; נכות נפשית בת 20% לאחר התאונה, מחצית ממנה משויכת למצב הטרום תאונתי ואירועי עבר, ונכות בשל עודף משקל בשיעור 10% - כולה לא שייכת לתאונה. לפי נתונים אלה הנכות המשוקללת הכוללת לאחר התאונה וכיום עומדת על 35.2%. הנכות המשוקללת שאינה קשורה לתאונה עומדת על 23.05% (10% עודף משקל, 10% נפשי, 5% אורטופדי). ההפרש עומד על 12.15%. חלוקת מונה זה במכנה של הנכות המשוקללת הכוללת לאחר התאונה, היינו חלוקה ב 35.2%, מביאה לתוצאה של 34.5%: פער זניח, ביחס להסכמה הדיונית בדבר שיעור ניכוי בסך 32.5%. סוגיית החבות 6. כך מתוארות נסיבות התאונה ע"י התובע : א. כאמור, התובע עבד בנתבעת 1 כטכנאי תקשורת וביום התאונה קיבל סידור עבודה ממנהל עבודה בנתבעת 2, מר בן הרוש, לבצע פקודת עבודה בכפרים ערביים שבאזור הצפון. לדבריו, מעולם קודם לכן לא הצריכה אותו עבודתו לטפס על עמודים, שכן עד אז ביצע עבודות בתוך בתים פרטיים או דירות ונעזר לכל היותר בסולם. עוד ציין כי התלונן בעבר בפני הממונים עליו שאין לו ציוד מתאים לעבודה בכפרים, המצריכה טיפוס על עמודים. ביום האירוע התלונן שוב בענין היעדר ציוד מתאים בפני מר בן הרוש, והאחרון כעס והפנה אותו למעבידתו היא הנתבעת 1, וביתר פירוט - למר איציק מלכה שהיה הממונה עליו. האחרון הודיע לו שהזמין עבורו את הציוד הנדרש לשם טיפוס על עמודים . התובע הופנה לחנות מסוימת לשם איסוף הציוד, ושם הודיע לו המוכר כי לא נותרו לו דורגלים לעמודים המוגדרים במס' 8 אלא רק עבור מס' 10 (מספרים המתייחסים לעובי העמוד). למעשה אפוא, טוען התובע, שסופקו לו על ידי הנתבעת דורגלים המתאימים לעבודה על עמודים עבים יותר מאלה שנדרש לטפס עליהם ביום התאונה. ב. הדורגל (מעין סנדל טיפוס) עשוי בחלקו יריעת עור המולבשת על כף הרגל. הוא מחובר באמצעות כבל מתכת לחישוק ברזל. החישוק מצדו נאחז בעמוד העץ באמצעות זיזים הננעצים בו ומאפשרים את הטיפוס. בנוסף יש רצועת גוף מבד קשיח - אותה כורכים סביב העמוד וסביב גופו של המטפס. בעוד שאת הדורגלים קיבל התובע בחנות ביום התאונה, הרצועה בה השתמש היתה ציוד של הנתבעת שהיתה ברכבו דרך קבע, ומעולם לא עשה בה שימוש עד ליום התאונה. ג. התובע עדכן את איציק מלכה הממונה עליו בנתבעת, בדברי המוכר ביחס לסוג הדורגלים. לדבריו האחרון השיב לו שיעבוד עם הציוד הנ"ל עד שיהא ציוד אחר, ואיציק ידאג להחלפתו. איני מקבל פרט זה שבעדות התובע שנחזה כניסיון "לעיגול פינות עובדתי" שלצרכי החבות. גרסה זו לגבי מה שמסר לו כביכול איציק, נזכרת בתצהירו, ונשמטה בחקירתו הנגדית. בחקירה ציין, והדברים עשו רושם אותנטי יותר לגופם, כי לא ייחס חשיבות להערת המוכר, לקח הדורגלים ונסע לאיציק מלכה, ורק כשהגיע לעמוד וכרך את הדורגל, הבין את משמעות ההערה לפי שהיקף הדורגל נראה גדול ביחס לעמוד (עמ' 17 - 18 לפר'). נשמטה הטענה שעדכן את איציק והאחרון כביכול טען בפניו, בשלב לאחר שקיבל הדורגלים ולפני התאונה, שיחליף לו את הציוד רק בהמשך לציוד מתאים יותר. ד. מכל מקום, בהמשך היום נסע התובע לכפרים הערבים שבצפון, כאשר העבודות היו בבית הלקוחות. לקראת סוף המשמרת הגיע לטמרה כדי לבצע עבודה ונפגש עם הלקוח המסוים שבביתו היתה תקלה. כדי לפתור אותה נאלץ לטפס על אותו עמוד "מס' 8" (בהיקפו). לדבריו מדובר בעמוד בגובה שבין 6 עד 8 מטר. התובע טיפס על העמוד כמעט עד סופו , כאשר חש שהדורגל הימני ורגל ימין התנתקו מאחיזתם בעמוד, ומלא משקל הגוף הוטל על רצועת הגוף. או אז השתחררה גם הרצועה, והתובע התהפך ב 180 מעלות כך שהחלק האחורי של ראש וגבו נחבטו בעמוד; והוא נותר תלוי במהופך ע"י הדורגל השמאלי שהוסיף לעגן את רגל שמאל לעמוד. לטענתו חש ערפול חושים. הוא הורד מהעמוד על ידי תושבים מהכפר שסייעו לו. בטשטוש חושים ומעוצמת הטראומה חשד שהם מתכוונים להרע לו; כך נתפסו הדברים בחווייתו הסובייקטיבית בזמן אמת, מה שהעצים הטראומה; ורק בדיעבד ולאחר שעיבד את החוויה הפנים שסייעו לו (הדברים תוארו אף בחוות דעתו ועדותו של ד"ר פרחאת). התובע לחץ על מכשיר המירס והזעיק טכנאי אחר שעבד בכפרים סמוכים , מר מאיר אמונה. האחרון הגיע וביקש לפנות התובע ברכבו, אך האחרון לא רצה להותיר רכבו בכפר, והתעקש לנסוע בעצמו. בדרך חש בהחמרה במצבו. כשהגיע לביתו נענה להפצרות אשתו ומר אמונה (ששוחח עמו במירס), והסכים לנסוע עם האחרון לבית חולים רמב"ם. על פי התיעוד הרפואי , ברמב"ם התלונן על פגיעת ראש וגב , ובימים הסמוכים נבדק עוד פעמיים במיון עקב תלונות חרדה דכאון ובכי והופנה למעקב פסיכיאטרי. 7. איציק מלכה, בתצהיר שנתן לנתבעות, ציין שעבודת הטכנאי כללה גם תיקון תקלות הקשורות בכבלים העיליים, כחלק אינטגראלי מן העבודה. אין לחלוק על כך, אלא שהשאלה השנויה במחלוקת הנה האם הודרך התובע לעבודה בגובה שלטעמו ביצע בפעם הראשונה ביום התאונה, והאם סופק לו ציוד תקין כנדרש לביצוע העבודה הספציפית. מר מלכה ציין באופן כללי בתצהירו כי טכנאי היוצא לעבודה במגזר הערבי מקבל רכב צמוד ובו הציוד הנדרש לצורך ביצוע עבודה בגובה: דורגלי הטיפוס, קסדה, וחגורת הבטיחות העוטפת את הטכנאי ואת העמוד. הוא לא ידע לספר כיצד אירעה התאונה, ומה שזכר הוא שהתובע התקשר אליו ביום התאונה וסיפר לו שנפגע בתאונת עבודה וכי הוא מפונה על ידי עובד נוסף לבית חולים. לטענתו עבדה החברה עם סוג דורגלים אחד המתאים לעמודים שבמגזר הערבי, ואין שם סוגי עמודים שונים לציוד התקשורת (היינו אין עמודי תקשורת בעובי שונה המצריכים דורגלים בהיקפים שונים). וממילא לא מובנת לו הטענה בדבר דורגלים מסוג 8 או 10. הוא הכחיש שמסר לתובע שיעבוד עם הציוד שברשותו עד שיחליף אותו. 8. יש לקבוע שהתובע הוכיח גרסתו למצער ביחס לשתי טענות עובדתיות: א. שאחד הדורגלים ובהמשך חגורת הטיפוס - נתקו, והוא התהפך פתאומית ומצא עצמו תלוי מגובה כמה מטר, על רצועת הדורגל הנוסף. ב. שהיה מחוסר ניסיון מעשי בעבודה שהצריכה טיפוס על עמודים וכי אף לא הודרך לכך. 9. בענין אחרון זה של ניסיון מעשי והדרכה לטכנאים (ואף הספקת ציוד תקין ובדיקתו): א. הנתבעת לא הביאה לעדות מי מהעובדים האחרים כדי לסתור טענת התובע שעד לתאונה לא נצרך לטפס על עמודים. גם אם זה אמור להיות חלק אינטגרלי מהכשרת הטכנאי, כשיטת הנתבעת, הרי התובע כאמור ציין עוד בתצהירו שלא נדרש בפועל עד התאונה לטפס על עמודים. ככל שחפצה הנתבעת לסתור הטענה יכולה היתה לזמן לעדות מי מן העובדים, או להציג רישומים ושיבוצי עבודה המלמדים שהתובע כן שובץ בעבר וטיפל בכפרים בעבודות שהצריכו טיפוס על עמודים שם, ולא עסק רק בעבודה בתוך בתים. הגרסה לא נסתרה. ב. וגם ביחס להדרכה: מר מלכה ידע לציין את שמו של מדריך הבטיחות הרלבנטי בנתבעת, בתקופת התאונה (עמ' 27 לפר'). הוא ידע לספר שההדרכה שהיה מעביר המדריך לטכנאים כללה הדרכה כיצד לטפס על עמודי עץ, הן בעזרת סולם והן באמצעות הדורגלים. חרף זאת לא זימנו הנתבעות את אותו טכנאי לעדות ואף לא הציגו כל מסמך בחתימת התובע או בכלל בדבר השתתפות בהדרכה, ולא רישום לפיו עבר התובע ההדרכה בתאריך פלוני או שהוסמך לעבודה בגובה. לא הוצגו גם הנחיות בטיחות כתובות בדבר אופן השימוש בציוד הטיפוס , או נהלים בדבר בדיקת תקינותו השוטפת מדי תקופה על ידי הנתבעת. מדובר בחובות זהירות הנגזרות הן מחובות חקוקות והן מעוולת הרשלנות במישרין, בבחינת חובת זהירות של מעביד כלפי עובדו. ברור שעל המעביד לספק לעובד ציוד תקין. כחלק מחובה זו, לפי העניין וטיב הציוד, עליו לבדוק הציוד מדי תקופה, שמא התבלה (כל כמה זמן - תלוי כאמור בטיב הציוד; אך לא הוצגה שום ניירת בענין, ואין גם טענה שהנתבעת בדקה מדי תקופה את חגורות הטיפוס - רתמות הבטיחות - שברכבי הטכנאים). ג. רישום בדבר הדרכות בטיחות ותאריכיהן הנו "אלף בית" אצל כל מעביד מסודר שלו כמות עובדים גדולה. באין רישום כזה ואף לא עדות של המדריך, יש לקבוע כי לא נסתרה עדות התובע שאכן לא עבר הדרכה לביצוע הטיפוס באמצעות הציוד הנ"ל. ביחס לאי זימון המדריך, באין רישום, אמנם קשה להלום שהאחרון היה זוכר אם טכנאי פלוני עבר אצלו הדרכה ממרחק של שנים, אך כן יכול היה להתייחס למה כללה אותה ההדרכה שנהג להעביר. מעדות מר מלכה נובע בבירור שהנתבעת 1 בעת הרלבנטית העסיקה הרבה יותר מחמישים עובדים (ראה להלן). לענין זה רלבנטיות שתבואר. מר מלכה לא התייחס לענין במישרין אך חלק מעדותו נועדה לשלול גרסת התובע, לפיה פוטר בגין התאונה. במאמר מוסגר, כאן מקובלת עלי דווקא עמדת הנתבעת שפיטורי התובע , שנה וחמישה חודשים לאחר התאונה, היו אכן חלק מפיטורין המוניים בנתבעת, בעקבות מה שתואר על ידי מר מלכה כ"נפילה" של תבל, הנתבעת 2, שהיתה כאמור מזמינת עבודות מרכזית מאת נתבעת 1. אין הגיון שהתובע חזר לעבוד זמן קצר לאחר התאונה , הוסיף לעבוד עוד שנה וחמישה חודשים ורק אז פוטר בעקבות התאונה דוקא. בפרט כאשר הוא עצמו טוען שלאחר התאונה ועד לפיטוריו הועסק בתפקידים משרדיים ופקידותיים עד שפוטר. אלא שאף איני מקבל טענה אחרונה זו. מתצהיר נגה ישראלי עולה כי מרישומי המחשב של הנתבעת הוסיף התובע וקיבל פרמיית התקנות לאחר שובו לעבודה. כך או אחרת, לא נתתי אמון בטענה שהפיטורין, שנה וחמישה חודשים לאחר התאונה, היו על רקע המגבלות הנובעות מן התאונה, שאף אינן החלק הארי בבעיות הבריאות הקיימות ממילא של התובע. למצער, אם זו טענת התובע, היה צריך להמחישה ביותר מהבל פה ולזמן מי מחבריו לעבודה דאז, שיוכלו להעיד על סידור העבודה החדש שלו כביכול, לאחר חזרתו לעבודה בנתבעת בתום תקופת אי הכושר. אלא מה?: ענין זה שעשוי לשחק לטובת הנתבעת בשאלת הנזק, משחק לרעתה בשאלת החבות, במובן הפרת חובות הזהירות הרובצות עליה כמעבידה מכוח עוולת הרשלנות: בעמ' 27 לפר' ציין מר מלכה שרק בסניף שלו פיטר לערך 70 איש בעקבות הפסקת העבודה מול תבל. אם כן היו לנתבעת 1 יותר מסניף אחד, ורק בסניף עליו היה אחראי מר מלכה פוטרו יותר מ 70 איש. עדות זו של העד בחקירתו הנגדית, נועדה כאמור לשלול טענת התובע לפיטורין בעקבות מגבלה גופנית שבעקבות התאונה. אלא שמאידך, מתקיימת אז בנתבעת דרישת תק' 4(1) לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על בטיחות). התקנה קובעת כי מחזיק במקום עבודה שחלה עליו פקודת הבטיחות בעבודה, כולה או חלקה ואשר מועסקים בו לפחות 50 עובדים, חייב במינוי ממונה בטיחות. תק' 10 לתקנות האמורות מטילה על ממונה הבטיחות בין היתר את החובות הבאות: " ...(3) לדרוש הנהגת סדרי בטיחות וגיהות נאותים במפעל, בתהליכי העבודה, במיתקנים, במבנים, בציוד ובחומרים ובכל שינוי בהם; (4) לפעול לקיום הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשמ"ד-1984, ולהכנת תכנית להדרכת עובדים; (5) לוודא הכנת תכנית בטיחות ועידכונה כנדרש בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית בטיחות), תשמ"ד-1984; (6) לוודא ביצוע הוראות תכנית בטיחות שהוכנה במפעל והכללת דרישות בטיחות וגיהות בהוראות עדכניות לשימוש, הפעלה, תחזוקה, איחסון בטוח של ציוד, של חומרים ושל תהליכי עבודה במפעל; (7) לברר סיבותיהן ונסיבותיהן של תאונות עבודה ומחלות מקצוע במגמה להפיק לקחים, לערוך בכתב ממצאים ומסקנות הבירורים ולהציע למעביד צעדים מתאימים למניעת הישנות התאונות; לוודא הדרכת העובדים באשר לנסיבות התאונות ומחלות מקצוע והלקחים שהופקו; (9) להכין הוראות בטיחות וגיהות ותמצית בכתב של מידע על הסיכונים בעבודה, פרסומן ועדכונן. להשגיח על ביצוע הוראות בטיחות וגיהות ולדווח למעביד על כל מקרה של הפרתן;.... (11) לוודא ביצוע ביקורת ומעקב על המצב התקין של התקני בטיחות וגיהות, ציוד מגן אישי, של כלי עבודה ושל ציוד החייב בדיקות תקופתיות על פי דין, על פי הוראות היצרן ולפי כללי מקצוע מקובלים; תקנות ארגון הפקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) קובעות בין היתר כדלקמן : "3. (א) מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם (להלן - הדרכה), באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף; מחזיק במקום עבודה יחזור ויקיים הדרכה כאמור, בהתאם לצורכי העובדים ולפחות אחת לשנה. (ב) מחזיק במקום עבודה ינקוט אמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה. (ג) הדרכה למנהלי עבודה ולעובדי תחזוקה תינתן באמצעות המוסד לבטיחות ולגיהות או מוסד או אדם אחר שאישר לכך מפקח עבודה ראשי. ... 6. מחזיק במקום עבודה ינהל פנקס הדרכה ובו ירשום את אלה: (1) שמות העובדים שהשתתפו בהדרכה; (2) מועדי מתן ההדרכה; (3) סוג ההדרכה; (4) נושא ההדרכה; (5) שם המדריך; (6) כשירותו ותפקידו של המדריך. 7. (א) מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה, לכל המאוחר ביום תחילת עבודתו, תמצית בכתב של מידע בדבר סיכונים בעבודה שבה הוא מועסק, או הקיימים במקום העבודה או בכל מקום אחר שבו עלול הוא להיחשף להם עקב ביצוע תפקידו. (ב) תמצית בכתב, כאמור בתקנת משנה (א), תהיה בשפה העברית והערבית ובשפה נוספת המובנת לרוב העובדים במקום העבודה; המעביד ידאג שתוכנו של המסמך האמור יוסבר לעובד בשפה המובנת לו, אם אינו שולט בשפות שבהן נמסרה התמצית. (ג) נשתנו התפקיד או תחנת העבודה של העובד, ימסור לו המחזיק במקום העבודה תמצית בכתב כאמור בתקנת משנה (א), לגבי התפקיד או תחנת העבודה החדשים. ... 10. (א) לא יועסק עובד במקום עבודה, אלא אם כן ניתנה לו הדרכה כאמור בתקנות אלה וסופקו לו אמצעי המיגון הנדרשים. (ב) במקום עבודה לא ישתמשו בחומר או בציוד ולא יפעילו תהליך עבודה, שיש בהם סיכונים, אלא אם כן ניתנו לגביהם מידע והדרכה ונעשו סימונים, הכל בהתאם לתקנות אלה. " 10. א. יצוין: לאור העובדה שבכתב התביעה לא פורטו במקור החובות החקוקות שהופרו (אלא על דרך ההפניה הכללית לפקודת הבטיחות בעבודה בסע' 17 לתביעה) ולאור תק' 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לא נכנסה כדין הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה לזירת הפלוגתאות העומדות להכרעה. שכן נדרש פירוט ספציפי של הסעיפים שבדין המהווים חובות חקוקות שהופרו. תכלית התקנה הנה להעמיד הנתבע לאשורה על הטענות מפניהן הוא נצרך להתגונן. אין די להפנות כללית לפקודת הבטיחות בעבודה אלא יש לציין אלו חובות חקוקות שבה הופרו. בודאי שאין די בהפניה "לכל דין". ב. מאידך, כתב התביעה היה בהחלט מפורט די צרכו במה שקשור להפרת חובות הזהירות מכוח עוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה הן שתי עוולות מסגרת עצמאיות. אך משעה שנקבעה חובה חקוקה הקובעת סטנדרט בטיחות , בפרט למעביד, יכול עצם הסטנדרט שנקבע בחובה החקוקה "להקרין" ולקבוע אמת מידה בטיחותית בה על המעביד לעמוד אף מכוח חובת הזהירות שבעוולת הרשלנות, ואף אם לא פורטו הדברים כנדרש במה שקשור להפרת החובה החקוקה עצמה. כזה הוא המקרה אף בענייננו. בסע' 15 לכתב התביעה פורטו טענות ההתרשלות המיוחסות לנתבעות. בין היתר נטען שלא סופק לתובע ציוד מתאים ותקין לביצוע העבודה אליה נדרש או שסופק לו ציוד פגום, וכי התובע לא הודרך כראוי. נטענה גם "טענת הסל" שהמעביד הפר חובות הזהירות החלות עליו. זו אמנם טענה כללית, אך בהיעדר תק' ספציפית ביחס לעוולת הרשלנות כמו תק' 74(א) (ביחס להפרת חובה חקוקה), הרי נתבע החפץ לקבל פירוט צריך להתכבד ולפנות בדרישה לפרטים נוספים, שייצקו תוכן לטענת הסל. אחרת ייחשב כמי שמחל על זכות זו ולתובע נפתחה הדרך להוכיח כל טענה למעשה או מחדל, בתנאי שעולה הוא כדי התרשלות המפרה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של מעביד כלפי עובדו. מכל מקום, די בענייננו בטענות שפורטו לעיל בתביעה באופן ספציפי בדבר הפרת חובת ההדרכה והספקת הציוד התקין. החובה לקיים הדרכות למי שעשוי להיזקק לטיפוס לגובה על עמודים קיימת כמובן כחובה עצמאית של המעבידה מכוח עוולת הרשלנות. על היקף אותה החובה בדבר קיום הדרכות וניהול רישומים אודותיהן ניתן להקיש , אף לענין עוולת הרשלנות, מתוך הפניה לחובה החקוקה הקבועה בדין ממילא בבחינת מינימום נדרש. במצב דברים זה לא עומד לתובע לרועץ אי הפירוט של החובות החקוקות בכתב התביעה. ב. לנתבעת היתה חובה להעביר לתובע הדרכה מתאימה ביחס לאופן השימוש בציוד הבטיחות של דורגלים וחגורת הגוף לשם טפוס על עמודים. כאמור, חובת הזהירות המושגית והקונקרטית חייבו אותה לספק לטכנאים העובדים בשירותה ציוד בטיחות תקין לעבודת טיפוס על עמודים בכפרים. וחלק בלתי נפרד מאותה חובה הנה לוודא התאמת הציוד למשימה, ואף לבדוק הציוד תקופתית למקרה של בלאי או כשל. זוהי חובה של מעביד כלפי עובדו אף אלמלא היו חובות חקוקות ספציפיות שחלקן אוזכר לעיל, ו"מקרינות" כאמור אף לעוולת הרשלות. ג. לא ברור הכיצד כשלה חגורת הבטיחות ואחד הדורגלים, אך לא נסתרה גרסת התובע שכך אירע כאשר כבר טיפס כמה מטר לגובה על העמוד. לתאונה לא היו עדים זמינים, ואין לבוא חשבון עם התובע על שלא דאג בזמן אמת של טראומת התאונה (על הטראומה מעיד גם התיעוד הרפואי הסמוך) לשוב לכפר ולנסות לברר מי מהתושבים הוריד אותו מן העמוד . למעשה גם הנתבעת לא טענה אחרת בסיכומיה. לא נעלמה ממני הנחיית סע 54 לפקודת הראיות, אף שלא נטען לתחולתו. אולם כוונת אותו סע' אינה אלא לקבוע הנחיה שמשעה שההכרעה הנה על פי עדות יחידה של בעל דין המעוניין התוצאה, יש לבדוק הגרסה בדקדקנות, מטעמים מובנים. ברי שאין הכוונה לכך שעל כל עובד או אדם לשאת בצקלונו עד זמין בכל אשר יפנה, שמא יפגע בתאונה. הנתבעת התייחסה לעבודת הטיפוס לגובה מטרים על העמודים ככזו שמצריכה ציוות של טכנאי אחד בלבד, ולא עבודה בצוות. משכך ממילא לא יכולה היתה להישמע בטענה שהוכחת התביעה כושלת במבחנו של סע' 54 הנ"ל, ככל שאין עדים זמינים שלא הובאו לעדות במחדל ראייתי של התובע. ועדיין כאמור, גם באין מחדל ראייתי, משעה שמדובר בעדות בעל דין יחיד ומעוניין, יש לבחון הגרסה בקפדנות ב"משקפיים" פנימיות וחיצוניות. אף משעה שעשיתי כך לא מצאתי סתירה חיצונית או פנימית ביחס לאופן התרחשות התאונה הנטען. מר מלכה ידע להעיד שדווח על פגיעתו של התובע ועל הפינוי לבית החולים בזמן אמת; וגם התיעוד הסמוך לתאונה תומך באופן התרחשותה הנטען, ומלמד על טראומה נפשית שבעקבות תאונה "טרייה". אציין כבר כאן כי אין חולק שהתובע בעל "היסטוריה נפשית" ובהתאם יוחסה רק מחצית מן הנכות הנפשית לתאונה. בעברו גם אירועי טראומה משמעותיים שיפורטו במסגרת הדיון בנזק. לא מן הנמנע שיש להתייחס למקרה כאל מקרה של "גולגולת דקה", במובן זה שיכול שאדם בלא אירועי עבר טראומטיים ובלא מצב נפשי קודם היה עובר התאונה בלא שתותיר אצלו נכות נפשית צמיתה, היינו התגברות מלאה על הטראומה. ואלו במקרה של התובע עוצמת הטראומה ותוצאותיה יכול שהועצמו על רקע רגישות נפשית קיימת, כך שמצבו הוחמר מנכות רפואית נפשית קיימת בת 10%, ל 20%. אולם גם אם כך פני הדברים אין הדבר מעלה או מוריד, שכן לכך בדיוק נועדה הלכת "הגולגולת הדקה". בעניין אומדן הנכות והנזק יש להתייחס לנפגע הספציפי, על חוזקותיו וחולשותיו, ולא לממוצע סטטיסטי. ענין זה עולה בקנה אחד עם הגיונם של דיני הנזיקין, שמטרתם המוצהרת הנה השבת המצב של הנפגע הספציפי לקדמותו. מכל מקום אני מציין הדברים במסגרת הדיון בשאלת החבות, שכן הם יכולים לבאר תחושת הטראומה המועצמת שחווה התובע סובייקטיבית, והדברים מצאו הד גם בחוו"ד מומחה ביהמ"ש בתחום הנפשי; ואותה טראומה מועצמת יכול שתבאר המצב הבלבולי וסערת הרגשות במועד התאונה ואחריה, שתוארו בתיעוד הרפואי. יש בכך אפוא משום תימוכין עקיפין גם ביחס להוכחת אירוע התאונה, אף שלא היו לה עדים. היינו תימוכין לכך שהיתה טראומה בעקבות תאונת עבודה פתאומית, כהילוכו של התובע. ד. כך, טופס בל/250 מיום 22/11/00 בחתימת הנתבעת (יומיים לאחר התאונה) מציין "בעת מתן שירות ללקוח טיפס על עמוד ונפל גב וראש" . מאחר ואין עדים זמינים, ברי שהתיאור בא מפי התובע, ואני נכון שלא לייחס מעמד של הודאת בע"ד לטופס זה כמו גם להודעה על התאונה למל"ל בחתימת הנתבעת. היינו לא לתפוס הנתבעת על עצם חתימתה על הטפסים בלא סייג (על טופס ההודעה על תאונה למל"ל חתמה הנתבעת בחודש שלאחר התאונה, כאמור בלא סייג, אך החשוב לענייננו הנו שהתיאור מפי התובע תואם גרסתו כאן). אין "סיוע עצמי" בהודעות חוץ של בעל דין, אך מאידך חשוב לבחון הגרסאות שנרשמו מפי התובע בסמיכות לתאונה, כדי לבדוק אם אין סתירות מהותיות, וכאמור - אין). ה. גם התיעוד הרפואי שבסמיכות לתאונה - עולה כאמור בקנה אחד עם גרסת התובע (ראה הסקירה בעמ' 5 לחוו"ד מומחה ביהמ"ש): בפניה למיון מיום התאונה צוין שנפל מגובה 3 מטר ונחבל בגב. גם אם לא דייק התובע בגובה ממנו נפל בין במיון ובין בגרסתו בביהמ"ש, איני מצפה להערכה מתמטית מדויקת ממי שחווה תגובה טראומטית ובלבול חושים. בפניה הבאה לרמב"ם יום לאחר התאונה ציין כי נפל מעמוד ותואר שהוא נראה מבולבל מדבר לא לענין עיניו אדומות ובוכה. נמצאו הפרעות בזכרון ובהתמצאות בבדיקת פסיכיאטר. בבדיקה נוספת במיון 9 יום לאחר התאונה התלונן על כאבי ראש סחרחורות ובחילות. בבדיקה נוירולוגית צוין שאינו מתמצא בזמן ולעתים לא עונה לענין. בבדיקה פסיכיאטרית הועלה חשד ל POST CONCUSSION. בהערכה נוירוקוגניטיבית הועלה חשד לתגובת סטרס חריפה (ACUTE ) . ו. אם כן ובסיכום: גם התיאור המילולי והממצאים הרפואים שבסמיכות לתאונה, הולמים את תיאור התובע בתצהירו בדבר אופן התרחשות התאונה. אני קובע שהתאונה אירעה כאשר טיפס התובע כמה מטרים לגובה ואז השתחררו אחד הדורגלים וכן רתמת הבטיחות, והוא התהפך פתאומית ומצא עצמו תלוי במהופך מגובה. ז. אם השתמש התובע באופן שגוי בציוד שהועמד לרשותו בשל היעדר הדרכה וניסיון קודם, הרי שממילא אלו נסיבות שאינן מקימות אשם תורם שלו אלא חבות מלאה של הנתבעת, שלא דאגה להדריך כיאות. ולתובע כעובד לא היתה ברירה מעשית לסרב לקחת על עצמו העבודה אליה צוות. כאמור בתקנות אליהן הפניתי קודם, חובה היתה לה לנתבעת לנהל פנקס הדרכות. וכאשר ידעה על דבר התאונה , והתביעה הוגשה אך ארבע שנים אחריה, אין היא יכולה להישמע בטענה שלא ידעה שעליה לשמור בחלוף השנים על "הניירת הרלבנטית" (תקופת ההתיישנות הקבועה בסע' 5(1) לחוק ההתיישנות היא כזכור בת שבע שנים). אי הצגת פנקס ההדרכות מהווה הימנעות מהצגת ראיה שהיתה אמורה להישמר בידי הנתבעת, וככזו פועלת לרעתה. יש לקבוע אפוא שלא נסתרה גרסת התובע (שניתן היה להפריכה על נקלה לו הוצג פנקס ההדרכות) שלא זכה להדרכה בדבר אופן הטיפוס והשימוש בדורגלים וברתמת הבטיחות. כאמור קבלתי גם גרסתו שעובר לתאונה לא נדרש לטפס לגובה, וכי כל עבודתו עד אז היתה בבתים ובדירות. אלא שממילא יש סבירות שהתובע כן עשה שימוש נכון בציוד שהועמד לרשותו, גם אם לא זכה להדרכה, אך הציוד עצמו אכן כשל בשל פגם סמוי או אי התאמת הציוד לעבודה הספציפית. היינו שהדורגלים החדשים שנקנו בחנות אכן לא התאימו, כשיטת התובע, לסוג העמוד, וחגורת הבטיחות שהיתה ברכב התבלתה בחלוף השנים, ובאין בדיקה תקופתית מתאימה - כשלה בזמן התאונה. גרסת התובע ביחס לעצם רכישת הדורגלים כחדשים בחנות עובר לתאונה מהימנה עלי, גם אם לא קיבלתי גרסתו אודות התרעה בפני איציק מלכה עובר לתאונה על אי התאמת הדורגלים לעבודה כביכול. לא היתה לתובע סיבה להמציא רכישת ציוד חדש דווקא ביום התאונה, שכן מדובר בעניין שלא משחק לטובתו בבחינת "הציוד חדש ולא בלוי". אך אז ככל הנראה אכן לא התאימו הדורגלים מבחינת ההיקף. גם אם הכשל הוא בציוד - האחריות המלאה הנה ממילא של המעבידה הנתבעת, שהיא שהזמינה הציוד, בלא סיבה או טעם להטיל אשם תורם על התובע שנדרש לעשות שימוש בציוד שהועמד לרשותו, ולא היתה לו סיבה לחשוד חשד של אמת ובזמן אמת בכשל צפוי, גם אם שמע מהמוכר הערה לאקונית (לה ייחס משמעות בדיעבד) שלא נותרו דורגלים מן הסוג אותם נהגה הנתבעת להזמין. וביחס לחגורת הטיפוס - זו כאמור אינה ציוד חדש אלא ציוד ששהה ברכב דרך קבע. רתמת הבטיחות המשמשת לטיפוס אמורה לעגן את גוף העובד לעמוד, ומטבעה לא להיקרע או להשתחרר. ככל שלא עיגן התובע את החגורה כיאות, לא ברור הכיצד הצליח לטפס כמה מטר לגובה בטרם השתחררה או נקרעה. מכל מקום יחול כאן סע' 41 לפקודת הנזיקין שלתחולתו נטען בסע' 16 לתביעה. אין ולא אמורה להיות לתובע ידיעה מדוע כשלה החגורה. מדובר ככל הנראה בבלאי בחגורה שהמעבידה כשלה מלבדוק אותה מדי תקופה. בתאונה מסוג זה, כאשר הנתבעת חתמה לתובע על טופס הודעה למל"ל על התאונה (בה פורטה גרסתו בדבר השתחררות הדורגל ורצועת הבטן) ניתן היה לצפות לפחות לביצוע תחקיר בסיסי על ידי ממונה בטיחות בנתבעת בדבר נסיבות התאונה , שיכלול גם בדיקת הציוד והתאמתו בדיעבד (עיין כאמור בתק' 10(7) לתקנות אירגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות)). אי המצאת ממצאי התחקיר או העדת ממונה הבטיחות יכולים ללמד שאו שהנתבעת הפרה חובתה לחקור האירוע או שדוקא חקרה, והממצאים לא פעלו לטובתה. במאמר מוסגר יצויין כאן שהתובע פירט בתצהירו שלאחר התאונה אספה הנתבע תאת ציוד הטיפוס מרכבו. בכל מקרה, אי המצאת הנתונים פועלת שוב לחובתה מבחינה ראייתית ומחזקת גרסת התובע. ואם לא נשמרו הנתונים מדובר במחדל ראייתי הנזקף לחובתה. ביחס לנפקות הראייתית הנודעת להימנעות צד מהצגת ראיות רלבנטיות שברשותו (או לפחות יש לתן הסבר קביל לאי הימצאותן ושמירתן ככל שזו הסיבה לאי הגשתן) עיין למשל בע"א 498/81 זמיר קבלנות כללית בע"מ נ' שא"ז חברה לשרותים בע"מ (פרסום נבו) ;  ע"א 635/76 טייבר ואח' נ. טייבר ואח', פ"ד ל"א 743 ,737; סע' 25-27 לפסק דינו של השופט ג'ובראן בעא  8569/08 חוזיימה נמר תיתי נ' עזבון המנוחה תמאם דיאב תיתי (פרסום נבו). ח. לסיכום: מכוח עוולת הרשלנות על הנתבעת 1 החובה לפצות התובע על כל נזקיו בגין התאונה, בשל מחדלה לספק ציוד תקין ומתאים, ואף באי מתן הדרכה; כאשר לכל הפחות ההתרשלות הראשונה מבין השתיים, ובסבירות מה אף השניה, גרמו לתאונה, תוך הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של הנתבעת כמעבידה. אין מקום להטלת אשם תורם. גובה הנזק 11. כאמור, מינוי המומחים מטעם ביהמ"ש היה מוסכם . פרופ' וולפין מצא שיש הגבלת תנועה קלה בקרסול . הוא לא נחקר. אין להתערב במסקנתו בדבר מידת ההגבלה הקלינית שמצא בבדיקה ומזכה ב 10%. ולא נסתרה אף מסקנתו בדבר חלוקת אותה נכות אורטופדית בחלקים שווים בין המצב הניווני הקודם לבין התאונה. מסקנה זו אף מסברת האוזן לגופה ונחזית הוגנת. הנכות הרפואית בתחום האורטופדי שיש לייחס לתאונה עומדת איפוא על 5%. 12. א. לבקשת הנתבעת נחקר כאמור מומחה ביהמ"ש שבתחום הפסיכיאטרי, ד"ר פרחאת כמאל. טרוניית הנתבעת בשלה בקשה לחקור המומחה לא נגעה בעיקרה לגובה הנכות הכולל שנקבע בתחום זה (20%). אין כאן על פני הדברים כל סיבה או טעם להתערב במסקנת מומחה ביהמ"ש בדבר גובה הנכות הכוללת שנקבעה בתחום הנפשי. חקירת ב"כ הנתבעת את המומחה נגעה בעיקר לייחוס מחצית מאותה נכות לתאונה. במבט ראשון, ההשגות אינן משוללות יסוד שכן כפי שכבר נרמז אין חולק שיש לתובע עבר נפשי ואף חייו לא היו קלים וכללו אירועי טראומה של ממש, שאובייקטיבית נחזים משמעותיים יותר מן התאונה (מבלי להפחית מעוצמת בהלת הפתאום שנגרמה בה, והיתה נגרמת גם לאדם בלא כל בעיה נפשית). אולם כפי שיחוור ניתנה על ידי המומחה תשובה שיש בה לבאר התמיהה הראשונית והיא מקובלת עלי לגופה. ולאשורה , בסיכומיהן לא טענו עוד הנתבעות כי הנכות הרפואית פרי התאונה אינה זו שנקבעה על ידי המומחים, אלא כי לאור העבר הרפואי הנפשי יש לייחס לתאונה נכות תפקודית בשעור 5% בלבד, עקב הנכות האורטופדית בלבד. מסקנתי הנה שהנכות הרפואית היא זו שקבעו המומחים, וכי היא משקפת אף הנכות התעסוקתית. אפרט בתמצית ביחס לנכות הנפשית: ב. בחוות דעתו פירט המומחה נתונים מעברו של התובע , שהאחרון אישר בחקירה. בגיל 8 עבר התובע לגור בפנימיה, לפי הנטען מתוך שיקולים סוציו-אקונומיים, כאשר אביו נעדר תקופות ממושכות לאור עבודתו. לאחר מכן עבר לפנימיה אחרת ולאחר מכן שב הביתה ולמד בתיכון עיוני מקצועי. לערך בגיל 13 לערך חווה התעללות שפורטה . מדובר בהתעללות טראומטית שנמשכה לאורך תקופה ושחרטה צלקת בנפשו. היה מצדו ניסיון אובדני לערך בגיל 14 - 15 והוא טופל נפשית עד גיל 17. בשל מצבו הנפשי הוחלט שלא לגייסו. כל אלה - הנם בלא ספק נתונים משמעותיים כשבאים לשקול נושא הקשר הסבתי וחלקה של התאונה במצב הנפשי; בפרט כאשר בתום תקופת אי הכושר הקצרה יחסית, שב לעבודתו בנתבעת והתמיד בה שנה וחמישה חודשים לאחר התאונה, וכאשר לא קבלתי כאמור שהומחש שפיטוריו נבעו על רקע מגבלה גופנית או נפשית. בנוסף בשנת 1996 קרס עסקו, ומאז עבד בעבודות שונות ומתחלפות. ולזאת יש להוסיף שאף מומחה ביהמ"ש, כמו גם מומחה הנתבעת התרשם מרכיב של העצמה והגזמה בתיאור הסימפטומים והתלונות בכלל, כמו גם העצמה בתיאור התלונות הנוגעות לתאונה ומזעור מצבי דחק שלא קשורים לה, כפי שאף אושר בחקירה. ככל הנראה הפרזות אלה אינן מנותקות בחלקן משיקולי רווח מישני ובחלקן האחר ממבנה האישיות כפי שפורט בחווה"ד. ג. אלא מה?: יש נתונים אובייקטיביים שלא ניתן להתעלם מהם ומצדיקים בהחלט מסקנת המומחה. ראשית, בנושא ההפרזה נלקח בחשבון כזכור מצב רפואי נפשי התואם נכות בשעור 20% ולא מעבר. אלמנט זה כבר "נוטרל" על ידי המומחה בחוות דעתו, ובדין כך. וביחס לסבתיות היינו חילוץ חלקה של התאונה בנכות לאשורה: כפי שציין אף המומחה עם כל העבר הידוע, התובע הצליח לשקם עצמו (לגבי דידי גילה תעצומות נפש לא מבוטלות, בהינתן העבר שפורט בילדות ובהתבגרות). לאחר גיל ההתבגרות משלא גויס, השלים בגרות, השלים לימודי הנדסאי אלקטרוניקה, הקים משפחה, הדריך נוער שוליים, ניהל מעבדת אלקטרוניקה ואח"כ חנות משלו, ומשקרס עסקו ב 1996 (נתון לא יוצא דופן בפני עצמו), הוסיף לעבוד במגוון עבודות לאורך השנים עד התאונה. כלומר, כפי שציין המומחה בחקירה, רמת תפקודו החברתית המשפחתית והתעסוקתית היתה טובה, לאורך שנים. אם נתייחס לתעסוקה במקומות עבודה שונים בעשור לפני התאונה (כעולה מפירוט של ענף רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי - מוצג ת/2): בשנים 91 עד סוף 96 עבד למעשה כל התקופה ברצף כשכיר במקומות שונים (לעתים במקביל ביותר ממקום אחד) וכעצמאי. בשנת 97' עבד בתפזורת 6 חודשים. לאחר מ 1/98 שוב עבד ברצף שנתיים וחצי עד 6/00 כאמור במעבדה לתיקון מכשירי חשמל. בנתבעת עבד כאמור מ 8/00 עד 5/02 היינו שנה וחצי, כאשר התאונה אירעה כזכור ב 20.11.00. ד. לא ניתן להתעלם גם מן התיעוד הרפואי שבסמיכות לתאונה שיש בו אינדיקציה של ממש כאמור לטראומה נפשית, ואף לא מכך שבשנים לאחר פיטוריו היינו לאחר התאונה, חלה החמרה מחודשת במצבו הנפשי , בוצע לפחות ניסיון אובדני נוסף בשנת 2002 (דווח על ניסיון נוסף גם ב 2003), אשפוזים פסיכיאטרים חוזרים (באוקטובר 2004, וביוני 2005) מעקב מרפאתי נפשי (17 פגישות ב 2003 עד 2005; 10 פגישות בשנים 2007 2008 ) והפסקת התעסוקה. דווח על מגוון של סימפטומים לרבות חרדות, דיכאון, אי שקט והפרעות זכרון ושנה. הועלה כאמור חשד לסינדרום שלאחר חבלת ראש, וכן PTSD. מומחה ביהמ"ש אישר שאין אינדיקציה שבתאונה נגרמה חבלת ראש אלא שהסימפטומים של PTSD ושל POST CONCUSSION SYNDROME למעשה חופפים לא אחת עד כדי כך שקשה להבדיל ביניהם. ה. בשים לב מחד לעבר הטראומטי והנפשי ולכך שהתובע הוסיף עוד לעבור לאחר התאונה אצל הנתבעת שנה וחצי; ומאידך שהשתקם בתום גיל ההתבגרות, למד הקים משפחה ועבד ברצף שנים עד התאונה וכן ולהחמרה הנפשית הבולטת מאז 2002 לאחר פיטוריו (שאכן לא את כולה הגיוני לייחס לתאונה): נחזה שמסקנת המומחה בדבר יחוס מחצית הנכות הנפשית לתאונה בשל תסמונת דחק פוסט טראומטי - הנה מסקנה הגיונית. ושוב, גם בהנחה שלא היתה חבלת ראש בתאונה, טראומה משמעותית בודאי היתה, והשאלה האם יכולה היתה להותיר נכות צמיתה בשל תסמונת פוסט טראומטית אצל אדם אחר, או שמא התובע לא התגבר עליה כבעל "גולגולת דקה" בתחום הנפשי ובעל מרכיבי אישיות חרדתית - אינה מעלה ואינה מורידה. בין אם יש לייחס מחצית הנכות לאור "גולגולת דקה" ובין אם נגרמה בתאונה גם בלי קשר לגולגולת דקה - די בכך שהוסבה בתאונה. 13. לאחר אותה החמרה במצבו הנפשי בשנים 2002 ואילך לאחר פיטוריו, לא שב התובע למעגל התעסוקה, ולא עבד מ 5/02 ועד 6/07, כאשר זכה לקצבת הבטחת הכנסה. כיום זוכה התובע כאמור לקצבת נכות כללית, ומ 2007, בסיוע מחלקת השיקום במוסד לביטוח לאומי השתלב במשרה חלקית כמדריך מחשבים בהיקף משרה של 6 שעות שבועיות ושכר של 1200 ₪ לחודש. אלא שלא מנתון זה יש לגזור את ההשפעה התעסוקתית הנודעת לתאונה. הקריטריון המנחה כאן, הוא חוסר המסוגלות הגופנית היינו הפחיתה לאשורה בכושר התעסוקה וההשתכרות שנבעה מן התאונה. כך, גם משעה שמדובר במי שאינו עובד כלל או היקף משרתו מצומצם ביותר. ולא ההשתכרות והתעסוקה שבפועל. נתונים אחרונים אלה הם בבחינת נתוני רקע רלבנטיים שיש לשקול נפקותם לעניין אומדן הפחיתה בכושר ההשתכרות, בין על דרך העלאה ובין על דרך ההפחתה, לאור גובה הנכות הרפואית שהוסבה בתאונה. לא ניתן ואין סיבה לקבל בענייננו הילוכו של ב"כ התובע בסכומיו, שהשלכתה התעסוקתית של נכות רפואית בת 14.5% על כושר ההשתכרות של התובע עולה כדי 30%. אזכיר: הנכות המשוקללת הנובעת מן התאונה עומדת על 14.5% בלבד. לנכויות רפואיות שעד 10% לעתים מזומנות לא נודעת השלכה תפקודית ותעסוקתית מלאה. אלא שבענייננו מדובר כבר על נכות בשיעור 14.5% . בשים לב לכך שנכותו המשוקללת הכוללת של התובע אינה נובעת, בחלקה הארי, מן התאונה, ואף בשים לב לשיעור הנכות שכן נובע מן התאונה - אכן אין זה הגיוני לייחס לנכות בת 14.5% רכיב תעסוקתי ותפקודי העולה על הנכות התפקודית. יש לזכור גם שלמרות שאין חפיפה הכרחית בין נכות רפואית ותפקודית, עדיין נגזרת הנכות הרפואית משעור המגבלה הקלינית. לכן אין תמה שבאין נתון לסתור הנוגע לטיב הנכויות או נתונים חריגים של הנפגע, יש לרוב קורלציה בין הנכות הרפואית והתפקודית, גם אם אין מדובר בחפיפה הכרחית . הדברים נכונים בפרט בשעורי נכות משוקללת העולים על 10% אך עדיין אינם מגיעים לנכות משוקללת גבוהה, כזו המשקפת לעתים פגיעה רב מערכתית. מאידך אין בענייננו גם שום הצדקה לחישוב גלובאלי הפוחת מחישוב אקטוארי מלא שלפי הנכות הרפואית. השפעת מצבו הרפואי של התובע שאינו נובע מן התאונה, כבר נלקחה בחשבון על ידי המומחים בקביעת הנכות הרפואית. הן הכוללת, והן זו המיוחסת לתאונה. באין נתון לסתור בענייננו, יש לקבל שההשפעה התעסוקתית הנודעת לנכות חופפת את הנכות הרפואית. ביחס להפסד ההשתכרות לעבר והפחיתה בכושר ההשתכרות לעתיד ייערך אפוא חישוב לא לפי הפער בעין בין השכר שעובר לתאונה לבין ההשתכרות המינימאלית כיום, אלא חישוב אקטוארי לפי בסיס השכר שאצל הנתבעת , במכפלת הנכות הרפואית והתעסוקתית שנקבעה, בשעור 14.5%. חישוב זה משקף תרומת התאונה היינו חלקה היחסי בהפסדי ההשתכרות הנמשכים והולכים של התובע, והפחיתה לעתיד בכושר השתכרותו. מאחר ולא התקבלה התזה שאת אי התעסוקה הנמשכת יש לייחס במלואה או אף בחלקה הארי לתאונה, אין מאידך לנכות קצבת הבטחת הכנסה לה זכה התובע לאחר פיטוריו מן הנתבעת במאי 2002. 14. הפסד ההשתכרות בעבר א. מאז 6/02 ועד היום: שכרו החודשי של התובע אצל הנתבעת עמד על שכר יסוד של 4000 ₪ לעת עזיבתו, בתוספת פרמיית התקנות שהשתנתה מדי חודש לפי כמות ההתקנות. בתלושים ניתן להבחין במגמה של ירידה בשיעור הפרמיה לאחר שובו לעבודה אצל הנתבעת לאחר התאונה בתום תקופת אי הכושר. הדבר תומך בטענותיו לענין פגיעה תפקודית בעקבות התאונה, אם כי כאמור ממילא השתנתה הפרמיה מדי חודש ובפירוש לא "אוינה" לאחר התאונה, ואכן נראה שהוסיף לעסוק בהתקנות כטכנאי (בשונה כאמור מטענותיו, לפיהן הוצב לאחר התאונה לביצוע עבודות משרדיות). הוא החל לעבוד בנתבעת ב 8/00 ונפגע ביום 20.11.00 ולכן חודשי העבודה המלאים עד לפגיעה היו ספטמבר ואוקטובר. אתייחס אפוא לחודשיים אלה שבשכר הרבע שנתי כדי לחלץ מהם ממוצע פרמיית ההתקנות במצב בו טרם פגעה התאונה בכושר העבודה הקיים. חודש 9/00 קיבל התובע 3524 ₪ פרמיית התקנה, וב 10/09 2709 ₪. הממוצע הנו 3117 ₪. יש להוסיף סך זה לשכר היסוד ומתקבל סך של 7117 ₪. שערוך סך זה בהצמדה (כמקובל לגבי שערוך שכר שכירים) מאז 5/02 עת פוטר התובע, מניב סך של 8806 ₪. מאז 6/02 ועד היום חלפו 128 חודש. 163,439 ₪ = 128 * 14.5% * 8806 לאחר תוספת ריבית מאמצע תקופה (9/07): 182,439 ₪. ב. יש להוסיף הפסד ל 25 יום אי כושר לאחריהם שב התובע לעבודה , ובגינם שולמו דמי פגיעה. לשם פשטות החישוב יעוגל לחודש אחד של הפסד השתכרות מלא היינו קרן של 7117 ₪, שבתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחודש 12/00 מניבה 13686 ₪. ג. לחלק מן התקופה שלעבר יש להוסיף גם אובדן תנאים סוציאליים לאור צו ההרחבה המחיל על מעבידים חובת ההפרשות לקצבה , בכלל המשק. הסכום לא גבוה בשים לב שמדובר לא בחלק הארי של התקופה; אך יש להביא בחשבון גם סכום גלובאלי רעיוני שממועד התאונה ועד פיטוריו של התובע שנה וחצי אח"כ - בשל פחיתה בפרמיית ההתקנות, שלפחות חלקית יש לייחס כאמור לתאונה. בגין שני ההפסדים הנ"ל יקבע כאן סכום גלובאלי אחד באומדנא, ערך דהיום, בסך 12,000 ₪. סה"כ הפסדי השתכרות לעבר: 208125 ₪. 15. פחיתה בכושר השתכרות לעתיד: א. עד גיל 67 - עוד 25 שנה לפי בסיס השכר המשוערך בהצמדה, במכפלת מקדם ההיוון והנכות הרפואית (והתעסוקתית): 269164 ₪ = 8806 * 14.5% * 210.8 לגבי אופן שערוך בסיס השכר ביחס לשכירים ראה סע' 6 לע"א 435/99 נתן שרפמן נ' מדינת ישראל פ"ד נה(3) 193 ב. הפסד פנסיה : מגיל 67 לעוד 13 שנה לפי 70% מן השכר, במכפלת הנכות התעסוקתית ובהיוון כפול: 54208 ש"ח = 0.47 * 129.04 * 8806 * 14.5% * 70% אלא שכדי לחלץ ההפסד הפנסיוני יש לנכות ה"רווח" בהפרשות נחסכות של העובד (התובע) לפנסיה לפי 5%, מהוון עד גיל 67 במכפלת בסיס השכר והנכות התעסוקתית: 13458 ₪ = 14.5% * 5% * 8806 * 210.8 ההפסד הפנסיוני עומד אפוא על 40750 ₪. 16. עזרת צד ג' אין טענה לעזרה בשכר בעבד אלא לעזרת בני המשפחה. אלא שמעבר לטענות לא הוכח כאן דבר, והמגבלות שנותרו בטיבן ועל פי גובה הנכות לא הצדיקו עזרה, בודאי לא בהיקף חריג המזכה בפיצוי משלא היה כרוך בחסרון כיס; שכן עזרה בהיקף מתון מצופה שתינתן על ידי בני המשפחה בלא תמורה. גם לעתיד אין הצדקה להכיר בפיצוי בראש נזק זה. 17. הוצאות רפואיות ונסיעות: גם כאן לא הוכח דבר, מה גם שבהיות התאונה תאונת עבודה מוכרת מל"ל, זכאי התובע לכיסוי עלויות הטיפולים, לרבות הוצאות נסיעה לקבלתם, באמצעות קופת החולים כשלוחת המל"ל לענין מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה (מכוח הסכמי מל"ל קופ"ח). ועיין בתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה). התובע טען בסיכומיו בפרק זה להוצאות שכה"ט של המומחים, אולם ענין זה שייך להוצאות המשפט. 18. כאב וסבל: מעיון בתיעוד הרפואי וחווה"ד, מקובל עלי שלנכות הנפשית נודעה השלכה של ממש בענין הסבל שנגרם (ויגרם) לתובע בפרט בתקופה מ 2002 ועד 2006 עד שהתייצב מצבו (למרות שכאמור לא את כל הסבל כאן יש לייחס רק לתאונה אלא כגורם "מעורב" במחצית). אני פוסק כאן 80,000 ₪ ערך דהיום. סה"כ: 598039 ₪. 19. ניכויים: א. אין כאמור אשם תורם. ב. ניכויי החלק היחסי מענף נכות כללית על פי ההסכמה עומדים כאמור על סך של 194721 ₪. ג. יש לנכות גם תגמולי ענף נפגעי עבודה משוערכים בגין התאונה כאמור בסיכומי הנתבעות , בגין דמי פגיעה ונכות זמנית, בסך של 27568 ₪. סה"כ לניכוי: 222289 ₪. 20. יתרה לאחר ניכויים: 375750 ₪. 21. סוף דבר: א. אני דוחה התביעה כנגד נתבעת 2 בלא צו להוצאות. ב. אני מקבל התביעה כנגד נתבעת 1 ומחייב אותה לשלם לתובע בתוך 30 את הסכומים הבאים: (1) סך של 375750 ₪ (2) שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסך 87926 ₪. (3) החזר אגרה ראשונית ששלם התובע כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית. (4) חלקו של התובע בשכרם של מומחי ביהמ"ש בתחום האורטופדי והנפשי כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום בו שולם. לאור הפערים בין חווה"ד שמטעם התובע לבין קביעות מומחי ביהמ"ש שהתקבלה, ישא כל צד בשכר טרחת המומחים מטעמו. נכות כלליתנכות