מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נהג אוטובוס הותקף - תביעת פיצויים: 1. פתח דבר במועד הרלוונטי לתביעה נשוא תיק זה שימש התובע, כנהג אוטובוס ב"אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן - "אגד"). התובע הגיש לבית משפט זה את התובענה שלפני ובה עתר לחייב את הנתבעים (אגד ומדינת ישראל) לפצותו על נזקי הגוף שנגרמו לו, לטענתו, בגין אירוע מיום 7.4.96. בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט ביום 16.3.2006 טען התובע כי במהלך נסיעה שביצע באזור חברון, ביום 7.4.1996, הותקף האוטובוס שבו נהג על ידי מחבלים שהשליכו לתוך האוטובוס בקבוקי תבערה וכי מספר נוסעים, ביניהם ילדים, נחבלו באופן חמור עקב כוויות בגופם (להלן - "האירוע"). לטענתו - "(...). עם תחילת פעולת התקיפה הגביר התובע את מהירות נסיעת האוטובוס בכדי להימלט מהמחבלים, ולאחר מספר דקות נסיעה, עצר והחל לטפל בפצועים הקשים עד אשר הגיעו כוחות הביטחון". בכתב תביעתו טען התובע כי - "בשנת 2000, בתאריך לא ידוע במדויק, החל התובע לסבול מסיוטים בלילה כאשר מאורעות הזוועה אותם חווה בתאריך 7.9.96 (נראה שנפלה כאן טעות קולמוס וצ"ל 7.4.1996. ע.ג.) חזרו לנגד עיניו, כשהוא רואה ושומע את זעקות הנפגעים וכוויותיהם לנגד עיניו". האם התיישנה עילת התביעה לאור המועד בו הוגשה לבית המשפט? ואם התביעה לא התיישנה, האם נושאים המעביד, אגד, ו/או מדינת ישראל (משרד הביטחון) באחריות לאירוע? האם יש מקום לחייב את אגד או את מדינת ישראל בתשלום פיצויים על הנזקים שנגרמו לו? אלו הן השאלות העומדות במרכזו של פסק דין זה. 2. תמצית טענות התובע בתביעתו א. הנתבעת מס' 1, אגד, הינה אגודה רשומה כדין בישראל ובזמנים הרלוונטיים לאירוע התקיימו בינה לבין התובע יחסי עובד - מעביד. התובע עבד כנהג אוטובוס בשירות אגד וכן עבד כמכונאי במוסך של אגד. ב. התובע הגיש את תביעתו גם נגד הנתבעת מס' 2, מדינת ישראל משרד הביטחון (להלן - "המדינה"), בשל טענתו כי היתה מופקדת על ביטחון האנשים הנמצאים בחברון ובסביבותיה, היוצאים והנכנסים לעיר, לרבות ספקי עבודה, נותני שירותים ומובילים למיניהם. ג. התובע טען בתביעתו כי רשלנותן של הנתבעות מתבטאת, בין היתר, בכך שהורו ו/או אפשרו את הנסיעה המסוכנת; לא דאגו לאמצעי מיגון מתאימים באוטובוס; לא עמדו בחובתן לספק אוטובוס ממוגן; לא דאגו לליווי ואבטחה מתאימים. באשר לאגד, נטען כי התרשלותה באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהורתה לתובע לנסוע באזור חברון באוטובוס לא ממוגן על אף המתיחות הביטחונית שהיתה קיימת באזור ועל אף שבאותו אזור אירע פיגוע דומה שעה וחצי לפני האירוע נשוא כתב התביעה; לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ונוחה לעובדיה וביניהם התובע; לא הזהירה את התובע מפני הסכנות הצפויות לו על אף שידעה כי היא חושפת אותו לסיכון ממשי; לא סיפקה לתובע אמצעי מיגון מתאימים; לא דאגה כי על האוטובוס יהיו מאבטחים; לא סיפקה לתובע אוטובוס ממוגן על אף שהיו ברשותה אוטובוסים ממוגנים; לא הוציאה הוראות ו/או נהלים מתאימים ולא נהגה בהתאם לכללי הבטיחות בעבודה וכפי שמעבידה סבירה היתה נוהגת בנסיבות העניין; לא עקבה אחר מצבו הנפשי של התובע לאחר האירוע ולא הפנתה אותו לקבלת טיפול ומעקב מתאימים. בכך, טען התובע, הפרה אגד את חובותיה כמעבידה בהתאם להוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל - 1970 וחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד - 1954. באשר למדינה, נטען כי התרשלותה באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שאפשרה ו/או לא מנעה מהתובע לנסוע באזור חברון על אף המתיחות ששררה באזור ועל אף האירוע הדומה שהתרחש כשעה וחצי עובר לאירוע שבו נפגע התובע; ידעה ו/או היתה צריכה לדעת כי אזור חברון הינו אזור השורץ פעילות מחבלים ועל כן היה עליה למנוע את הנסיעה; לא סיפקה לאוטובוס ליווי ואבטחה על ידי החיילים; התירה לאוטובוס לא ממוגן לנסוע באזור על אף הסכנה ועוד. ד. התובע טען כי ביום 8.3.02 פנה לראשונה לקבלת טיפול נפשי במרכז לבריאות הנפש בראשון לציון שם אובחן כפגוע נפש קשה ונמצא בהשגחה עד היום. ה. פגיעתו של התובע הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה ונקבעה לו נכות רפואית יציבה בשיעור 20% החל מיום 1.1.06 תוך הפעלת תקנה 15 במלואה ובסה"כ 30% נכות צמיתה (ראו מסמכי המוסד לביטוח לאומי שצורפו כנספח י' לסיכומי התובע). ו. על שום כל אלה, טען התובע כי על הנתבעות לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו ושיגרמו לו בעתיד, כמפורט בסעיף 16 לכתב התביעה ובסיכומיו. 2. טענת ההתיישנות ונסיבות העלאתה לדיון א. כבר בכתב הגנתה (בסעיף 1) העלתה אגד טענת התיישנות. כן הגישה אגד בקשה נפרדת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות (בש"א 15544/07). ב. המדינה לא טענה להתיישנות בכתב הגנתה. היא השמיעה טענה זו, לראשונה, בתגובתה לבקשה לסילוק על הסף שהגישה אגד, כאמור לעיל. ג. במהלך הדיון בבית המשפט טען בא כח התובע, עו"ד ירון בן ארי, כי המדינה לא טענה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה כנדרש ולפיכך איבדה את זכותה להשמיע את הטענה. ד. במהלך הדיון הסכים בא כח אגד, עו"ד משה אפלמן, כי ההכרעה בשאלת ההתיישנות תוכרע בתום שמיעת הראיות בהליך העיקרי. ה. באת כח המדינה, עו"ד הגב' נירה משרקי, הסבירה במהלך הדיון בבית המשפט כי הסיבה לכך שלא טענה להתיישנות במסגרת כתב ההגנה נעוצה בכך שהתובע טען בכתב התביעה שרק בשנת 2000 נודע לו שהוא סובל מפוסט טראומה ומכאן שתביעתו הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. רק בהמשך, לאחר שאגד הגישה את בקשתה לסילוק על הסף אליה צורפו מסמכים רפואיים שונים של התובע, שלא צורפו לכתב התביעה, נחשפה המדינה, לראשונה לחומרים האמורים. על רקע זה הצטרפה גם המדינה לטענת אגד לעניין ההתיישנות. ו. כן טענה באת כח המדינה כי התביעה התיישנה גם לפי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (שם, בעמ' 2 לפרוטוקול). ז. בסיום הישיבה האמורה, ניתנה החלטה לפיה- "מבלי להכריע במחלוקת שבין בא כח התובע לבין באת כח הנתבעת מס' 2 אם המדינה זכאית לטעון טענת התיישנות אם לאו; נראה לי כי נכון יהיה לדון בשאלת ההתיישנות רק בסוף הדרך, לאחר שמיעת ראיות, משום שבנסיבות העניין שלפנינו שאלת הנזק ושאלת המועד שבו פרצה המחלה והתובע ידע על קיומה של עילת התביעה, לשיטתו, כנגד הנתבעות, שלובים זה בזה ואין טעם להפרידם. לפיכך, אשמע ראיות לגבי כל המחלוקות, לרבות טענת ההתיישנות מפי שתי הנתבעות, ושמורה לתובע הזכות לטעון, בסיכומיו בסוף הדרך, כי הנתבעת 2 אינה זכאית כלל להעלות את טענת ההתיישנות" (שם, בעמ' 3 לפרוטוקול). ח. ואכן, הצדדים טענו בפירוט לעניין ההתיישנות במסגרת סיכומיהם והדברים יובאו בהמשך. 3. מהלך הדיון והראיות א. מטעם התובע העידו התובע עצמו ואשתו הגב' לימור אדוני שנחקרו על תצהיריהם. כן העידה המומחית מטעם התובע ד"ר סבטלנה לנדה שנחקרה על חוות דעתה. ב. מטעם אגד העידו קצין הביטחון באגד בתקופה הרלבנטית לאירוע מר עובדיה בר; מנהל משרד משאבי אנוש באגד בין השנים 2000 - 2009 מר אבי פולק; ועובדת במחלקת השכר של אגד הגב' מרגלית יחיא. ג. מטעם מדינת ישראל העידו: סא"ל גד רותם שבתאריך האירוע פיקד על יחידת מילואים בציר המחבר בין גוש עציון לחברון; מר שלמה ועקנין ששימש בתקופה הרלבנטית קצין הגנה מרחבית של אוגדת איו"ש כולל גזרת חברון; מר מוטי זליקוביץ ששימש בתקופת האירוע כראש היחידה להתיישבות; סא"ל אמיר יעקבי ששימש בתקופת האירוע קצין אג"מ בחטמ"ר יהודה; הגב' בתיה אמבר, האחראית על תביעות גוף במשרד הביטחון; והחוקר הפרטי מר יעקב אבירם. כמו כן, העיד המומחה מטעם הנתבעת הפסיכיאטר ד"ר אבי פלד שנחקר על חוות דעתו. והאקטואר מר גד שפירא. ד. לאחר שמיעת העדויות ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומי טענות בכתב. להלן אביא בקצרה את תמצית הטענות שהעלו התובע והנתבעות בסיכומיהם. 4. תמצית טענות התובע בסיכומיו א. התובע טען כי המדינה היא האחראית לאירוע. עם זאת טען כי יש להטיל גם על המעסיק (אגד) אחריות בשיעור כפי שיקבע על ידי בית המשפט. ב. התובע טען כי חשוב לזכור את המתיחות הקשה ששררה במדינה באותה תקופה. התובע נפגע בשנת 1996. באותה שנה המצב הביטחוני בארץ היה רווי מתח ומלווה בפיגועים רבים בהם נהרגו עשרות אנשים. זאת ועוד, בתוך שטחי יהודה ושומרון שרר מצב ביטחוני קשה יותר שכלל, בין היתר, הטלת סגרים, פיגועים, השלכות אבנים ובקבוקי תבערה, הנחת מטענים, הפגנות, תהלוכות וחיסולים של מחבלים ומבוקשים. ג. התובע טען כי האירוע התרחש ביום 7.4.96. אגד הורתה לתובע להסיע קבוצה של מתפללים ומבקרים אשר השתתפו בתפילות ובעצרת הזדהות עם הישוב היהודי בחברון, ממערת המכפלה אל בני ברק. בהקשר זה, טען התובע כי מהראיות עולה שלא היה מדובר בהסעה מכח היותה של אגד מפעילת קווי אוטובוס ציבוריים, אלא בהסעה "פרטית" היינו, שגורם פרטי הוא ששכר את שירותי אגד על מנת שתסיע את המתפללים. ד. בשעה 20:23, כ- 150 מטרים דרומית לבית עומר, כשהתובע נהג באוטובוס בדרכו חזרה מחברון, נזרקו בקבוקי תבערה לעבר האוטובוס בו נהג. האוטובוס לא היה ממוגן מפני פגיעת בקבוקי תבערה ואבנים. הבקבוקים חדרו את החלונות, התלקחו בתוך האוטובוס וגרמו לפציעתם החמורה מכוויות של מספר נוסעים וביניהם ילדים. הכל כפי שמפורט בטופס הדיווח של צה"ל על האירוע (נספח ד' לסיכומי התובע). ה. התובע הוסיף כי באותו יום, בשעה 19:00 לערך, במרחק 500 מטרים בלבד ממקום האירוע נשוא תיק זה, התרחש אירוע נוסף בו נזרקו בקבוקי תבערה על אוטובוס אחר שהסיע אף הוא מבקרים ומתפללים. הכל כמפורט בטופס הדיווח של צה"ל על האירוע (נספח ה' לסיכומי התובע). התובע טען כי האירוע שקדם לאירוע נשוא התביעה, צריך היה "להדליק נורה אדומה" אצל כל הגורמים המעורבים ובמיוחד אצל המדינה. לטענתו הדבר חייב את המדינה להפעיל אמצעי בטיחות וזהירות מוגברים. ו. התובע טען כי התרשלות המדינה התבטאה במעשים ו/או במחדלים שלהלן: (1) הסרת העוצר מהאזור בבוקר האירוע, ה- 7.4.96, למרות המתיחות הקשה ששררה באזור באותה תקופה, הפיגועים וההתראות. נטען כי המדינה צריכה היתה להערך הערכות מיוחדת לקראת העצרת שנערכה באותו יום. (2) אי הטלת עוצר בעקבות האירוע האחר שהתרחש באותו יום בשעה 19:00. (3) שימוש בכוחות אבטחה "דלים". (4) אי שימוש באוטובוסים ממוגנים. (5) אי עצירת התנועה לאחר הפיגוע הראשון (בשעה 19:00) והימנעות מהסטת התנועה לציר חליפי קיים. (6) המדינה אפשרה לתובע לנסוע באזור חברון באוטובוס לא ממוגן על אף המתיחות שהיתה קיימת באזור באותו זמן. (7) המדינה צפתה ו/או צריכה היתה לצפות את הפיגוע הן לאור המצב הביטחוני באזור והן לאור עצרת ההזדהות עם הישוב היהודי שהתקיימה באותו יום. (8) המדינה לא סיפקה לאוטובוס ולנוסעיו, וביניהם התובע, ליווי מאובטח על ידי חיילים ו/או שוטרים. (9) המדינה התירה לאוטובוס אזרחי לא ממוגן לנוע בשטח מסוכן בו צפוי היה כי האוטובוס ייפגע על ידי מחבלים. (10) המדינה פעלה באי אכפתיות ו/או בחוסר סבירות. (11) המדינה לא נהגה כפי שרשות ריבונית וצבאית סבירה היתה נוהגת בנסיבות העניין. ז. התובע טען כי התרשלות אגד התבטאה במעשים ו/או במחדלים שלהלן: (1) אגד הורתה לתובע לנסוע באזור חברון באוטובוס לא ממוגן על אף המתיחות הביטחונית שהיתה קיימת באזור ועל אף שבאותו אזור אירע פיגוע דומה כשעה וחצי לפני האירוע נשוא התביעה. (2) אגד לא הנהיגה שיטת עבודה נוחה ובטוחה והשיטה שהנהיגה, על פי טבעה וטיבה, היתה מסוכנת לעובדיה בכלל ולתובע בפרט. (3) אגד לא הזהירה את התובע מפני הסכנות הצפויות לו בעבודתו, זאת על אף שידעה כי היא חושפת אותו לסיכון ממשי. (4) אגד לא סיפקה לתובע אמצעי מיגון נוחים ו/או מספקים ו/או מתאימים כדי להגן עליו מפגיעות בכלל ומן הפגיעה שנגרמה לו באירוע בפרט וזאת על אף שהיו ברשותה באותה עת אוטובוסים ממוגנים מפני אירועים מן הסוג בו היה התובע מעורב. (5) אגד לא הוציאה הוראות ו/או נהלים כיצד לנוע בדרכים המהוות מוקדי סכנה ו/או לא הוציאה הנחיות ההולמות ותואמות את המצב הביטחוני בכלל והמצב באותו הזמן בפרט. (6) אגד לא הצטיידה בכמות מספקת של אוטובוסים ממוגנים. (7) אגד לא נהגה בנסיבות העניין כפי שמעביד סביר וזהיר היה נוהג. (8) אגד לא נהגה בהתאם לקבוע בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות שהותקנו על פיה ומאחר ומדובר בהפרת חובה חקוקה נטל ההוכחה על היעדר אחריות יחול על אגד. (9) אגד לא שמרה על כללי זהירות ובטיחות בעבודה והפרה חובות חקוקות כמפורט בפרק ג' לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל - 1970, וכמפורט בחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד - 1954. (10) גם לאחר קרות האירוע, אגד לא הפנתה את התובע לקבלת טיפול ומעקב נפשיים ולא עקבה אחר מצבו הנפשי. (11) התובע טען כי על שום כל אלה, אגד הפרה במעשיה ו/או במחדליה הוראות שבדין שלפי מובנן הנכון נועדו להגן עליו. ח. התובע טען כי לאור כל האמור לעיל ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי הנתבעות התרשלו במסגרת האירוע רשלנות רבתי שהובילה למצבו. ט. בהמשך סיכומיו, פנה התובע לפרט את הטיפולים הרפואיים שעבר לאחר התאונה ואת הנכות הנפשית ממנה הוא סובל לטענתו. י. בהקשר האמור נטען כי, רק בשנת 2000 לערך, ובעקבות התפרצות אינתיפאדת "אל-אקצה", החל התובע לסבול מסיוטים בלילה "כאשר מאורעות הזוועה אותם חווה ביום 7.4.96 חזרו אליו כשהם מלווים במראות הקשים ובקולות הזוועה של הנפגעים". יא. התובע טען כי הוא לא נזקק וממילא לא קיבל כל טיפול רפואי בגין מצבו הנפשי עד ליום 8.3.02 כשפנה לראשונה למרכז הקהילתי לבריאות הנפש בעקבות תגובה פוסט - טראומטית מאוחרת. בהקשר זה הפנה התובע למכתבו של ד"ר יעקב וגנר מיום 7.12.03 (שצורף כנספח ח' לסיכומי התובע). במכתב האמור כתב ד"ר וגנר אל המוסד לביטוח לאומי, בין היתר, את הדברים שלהלן: "מר אדוני אלון הגיע למרכז (הכוונה למרכז הקהילתי לבריאות הנפש ע"ש ד"ר רוזנר. ע. ג.) ב 8.3.02 וזאת בעקבות תגובה פוסט - טראומטית מאוחרת על אירוע פח"ע באפריל 1996, (...). בשעת האירוע הוא הגיב בתושייה רבה ואף כמה שבועות לאחר מכן התנהג כאילו לא אירע דבר ואז נכנס למצב חרדתי משתק, אף שכלפי חוץ כאילו תיפקד, אך לא הגיע לטיפול נפשי כלל. (...)". יב. בהקשר זה טען התובע כי אין ולו מסמך רפואי אחד המעיד על כך שהוא קיבל טיפול רפואי כלשהו לפני שנת 2002. התובע הדגיש כי עסקינן בפגיעה נפשית שידוע כי אבחונה קשה יותר. יג. התובע טען כי בחודש דצמבר 2004 הוא הופנה לאשפוז במחלקת יום של בית החולים "קפלן" ברחובות לשם איזון מצבו הנפשי וכי במהלך השנים האחרונות הוא ביקר עשרות פעמים בשנה במרכזים רפואיים שונים לצורכי ריפוי, החלמה ומעקב רפואי. יד. התובע נבדק על-ידי ד"ר סבטלנה לנדה, מומחית בתחום הפסיכיאטריה, אשר חיוותה דעתה כי נותרה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 70%. חוות דעתה של ד"ר לנדה שהוגשה מטעם התובע צורפה כנספח ט' לסיכומיו. טו. בחוות דעתה מיום 3.3.06 תארה ד"ר לנדה את מצבו של התובע, בין היתר, בדברים שלהלן: "דיון וסיכום: מדובר על בחור בן שלושים ושש ושלושה חודשים, נשוי + 3, שעד האירוע היה בריא, עבד, היה בעל משפחה וללא שום תלונות. משנת 2000-2001, אלון מנסה בכוחות עליונים להמשיך לעבוד ולפרנס את משפחתו, אבל, התמונות מהאירוע לא נותנות לו מנוחה כשהתמונות חוזרות, הבטחון העצמי שלו יורד ויש תסכולים, חרדות, בכי ורגשות אשמה, סיוטי הלילה, שמהם סובל אלון, הביאו אותו לחוסר תפקוד ולפניה לעזרה נפשית". טז. התובע טען כי יש להעדיף את חוות דעתה של ד"ר לנדה על פני קביעת המוסד לביטוח לאומי ועל פני חוות דעתו של ד"ר פלד שהוגשה מטעם הנתבעות ולקבוע כי נכותו הרפואית הצמיתה עומדת על 70%. יז. התובע ציין כי ביום 19.1.04, בזמן שניסה להרים במסגרת עבודתו אצל הנתבעת מדחס כבד משקל, הרגיש התובע בכאב חד בכתף יד שמאל. גם האירוע הזה הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה. יחד עם זאת, ביום 3.5.05 נבדק התובע על ידי הועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי שקבעה כי לא נותרה לתובע נכות רפואית בגין הפגיעה האמורה (ראו פרוטוקול הועדה של המוסד לביטוח לאומי מיום 3.5.05 שצורף כנספח יד לסיכומי התובע). על כן, טען התובע, אין לתאונה משנת 2004 כל השלכה ו/או השפעה על התאונה נשוא כתב התביעה ועל מצבו הנפשי והנזקים מהם הוא סובל. נטען כי היה מדובר בתאונה קלה שבגינה הוא נעדר מעבודתו לתקופה קצרה והיא לא הותירה בגופו כל נכות רפואית. יח. התובע טען כי לאור מגבלותיו הפיזיות ונכותו הרפואית הגבוהה הרי שיש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור 100%. בהקשר זה נטען כי לפני התאונה היה התובע בריא לחלוטין ואולם כתוצאה מן האירוע הוא נותר נכה לשארית ימי חייו כשהוא סובל מנכות נפשית שהיא הנכות הקשה מכל. עובר לתאונה עבד התובע אצל הנתבעת גם במוסך וגם כנהג והשתכר שכר בסיס וכן שעות נוספות. נטען כי בענייננו דרגת הנכות התפקודית היא בשיעור מוחלט הן לאור הפגיעה הנפשית הקשה והן לאור סוג ומהות מקצועו של התובע והעבודה שביצע עובר לתאונה. בהקשר זה צוין כי ביום 12.2.04 נפסל התובע מלהחזיק ברישיון נהיגה לרכב ציבורי ולכל רכב כבד אחר וזאת לאור נכותו הנפשית. לפיכך, נחשב התובע כמי שאיבד את מקצועו כנהג אוטובוס בעקבות התאונה. מצבו של התובע תואר בסיכומים ובעדויות כקשה ביותר. נטען כי התובע מתבודד מחבריו וממשפחתו, נעשה עצבני, חסר סבלנות, חסר ריכוז ומצב רוחו משתנה עד כדי פגיעה בתפקודו בעבודה ובחיי היומיום. נטען כי מצבו הנפשי של התובע חמור עד כדי הופעת סימנים של חרדה ודיכאון. התובע אובחן כסובל מ - PTSD. בהקשר זה הפנה בא כח התובע לעדויות התובע ואשתו שסיפרו על הקשיים היומיומיים אותם חווה התובע מאז התאונה (ראו: בפרוטוקול הישיבות מיום 13.9.09, 14.9.09 ומיום 20.10.10). יט. בהמשך סיכומיו טען התובע באריכות לעניין סוגיית ההתיישנות. ראשית, בהתייחסו למדינה, טען התובע כי בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות") משלא העלתה המדינה את הטענה בהזדמנות הראשונה יראו אותה כאילו ויתרה עליה והיא לא תוכל להעלות את הטענה בשלב מאוחר יותר של ההליך. בענייננו, כך נטען, המדינה לא העלתה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתה ו"התירוץ" שסיפקה לפיו כביכול לא הבינה מכתב התביעה מהו מועד הפגיעה (על אף שהדברים צוינו באופן מפורש בכתב התביעה ובחוות הדעת של ד"ר לנדה שצורפה לכתב התביעה) אינו מתקבל על הדעת. על כן, טען התובע כי אין מקום להיזקק עוד לטענת המדינה בעניין ההתיישנות. שנית, טען התובע כי מן הדין לדחות גם את טענת ההתיישנות שהעלתה אגד. זאת לאור תחולתן בענייננו של הוראות חוק הדוחות את מועד תחילת ההתיישנות. בהקשר זה, הפנה התובע לסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כלל השעיה מיוחד במקרה בו רכיב הנזק נתגלה באיחור. התובע טען כי המקרה דנן הוא "המקרה הקלאסי" להארכת תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 89 לפקודת הנזיקין. נטען כי בענייננו, מדובר בפגיעה נפשית שהיא פגיעה שאינה נראית לעין ולא ניתנת לאבחון בקלות על ידי גורם חיצוני וברוב המקרים אף הנפגע עצמו אינו מודע לכך שהוא פגוע נפשית. כראייה, בענייננו פנייתו הראשונית של התובע למוסד לביטוח לאומי בקשר עם האירוע היתה רק ביום 3.3.03 (ראו: הודעה על פגיעה בעבודה שצורף כנספח ט"ז לסיכומי התובע). בהודעה האמורה, במקום המיועד ל"תאור הפגיעה" (סעיף ג' בעמ' 3 לטופס), ציין התובע, בין היתר, את הדברים הבאים: "(...). בשנה האחרונה לאור ריבוי הפיגועים והאירועים הביטחוניים, בפרט באוטובוסים, החלו להופיע אצלי התקפי חרדה, סיוטים חוזרים ונשנים, שחזורים של האירוע בחלומות (...)" (ההדגשה שלי. ע' ג'). התובע טען כי לא פנה לשום גורם רפואי לפני שנת 2002 וכי הוא אף המשיך בעבודתו באגד לאחר התאונה. לצורך יישום הכלל בדבר גילוי מאוחר של הנזק הדוחה את תחילת מועד תקופת ההתיישנות, הפנה התובע למבחן "היקף הנזק" ולמבחן "אופי הגילוי של הנזק" המוזכרים בפסיקה וטען כי יש ליישמם בעניינו. באשר לשאלת "היקף הנזק" נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כך לטענת התובע, כי המבחן האמיתי הוא מתי חש הנפגע החמרה משמעותית במצבו שהיא מעבר להחמרה של "מה בכך", החמרה כזו שכל בר דעת במקומו היה תובע בגינה. בענייננו, טען התובע כי עד לשנת 2002 הוא לא נזקק ולא קיבל כל טיפול רפואי בגין מצבו הנפשי ועל כן ברי כי בנסיבות אלה אדם סביר ובר דעת לא היה מגיש תביעה לפני שנת 2002. באשר לשאלת "אופי הגילוי עצמו", הפנה התובע לשני מבחני עזר שפותחו בפסיקה והם המבחן הסובייקטיבי שלפיו ההנחה היא כי הנזק התגלה ביום שבו נתגלה לניזוק עצמו, והמבחן האובייקטיבי שלפיו ההנחה היא כי הנזק התגלה ביום שבו נתגלה "לעין המדע". בענייננו, טען התובע כי לא יכולה להיות מחלוקת שהגילוי האובייקטיבי של הנזק היה רק בשנת 2002 עת אובחן התובע והחל לקבל טיפול בתחום הנפשי. ואולם גם המבחן הסובייקטיבי מתקיים שכן התובע בעצמו לא ידע כי מתקיימת אצלו בעיה נפשית אלא רק לאחר שהיקף הנזק הצדיק פנייה ראשונית למרפאת בריאות הנפש. על שום כל אלה, נטען כי בנסיבות המקרה מתקיימים כל התנאים להחלת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המאריך את תקופת ההתיישנות עד ליום 7.4.2006 (התביעה הוגשה ביום 16.3.06). הנזק התגלה אצל התובע רק בשנת 2002 והתביעה הוגשה בטרם חלפו עשר שנים מיום אירוע התאונה, לפיכך נטען כי אין כל התיישנות. שלישית, טען התובע כי במקרה דנן חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות המעכב את תחילת מועד מניין תקופת ההתיישנות עד למועד בו התגלה לתובע הקשר הסיבתי העובדתי שבין מחלתו הנפשית לבין אירוע התאונה. בהקשר האמור הפנה התובע לעדויות התובע עצמו, אשתו של התובע וכן לעדות המומחית ד"ר לנדה שהעידו כי לאחר האירוע התובע תפקד בתחילה כרגיל, המשיך בעבודתו אצל הנתבעת וניהל חיי משפחה. זאת, עד שהגיע אירוע טראומתי שהוא הפיגועים הקשים והרבים שאירעו במהלך תקופת האינתיפאדה בשנת 2002 שהם אלה שהביאו להידרדרות ולחוסר תפקוד של התובע שהצדיק פנייה לקבלת עזרה וטיפול רפואי. כ. בהמשך, פנה התובע לבחון את היקף הנזק הכללי והמיוחד וטען, בהתאם לנתונים ולתחשיב שהוצג, ולאור טענתו שלעיל לפיה יש להעמיד את נכותו התפקודית על 100%, כי סך הכל על הנתבעות לפצותו בגין נזקיו הנאמדים לטענתו בסכום של 14,179,709 ₪ (לפני ניכויים). 5. תמצית טענות אגד בסיכומיה א. תחילה נדרשה אגד (הנתבעת מס' 1) באריכות לשאלת ההתיישנות. לטענת אגד, התביעה הוגשה ביום 16.3.06 בגין אירוע מיום 7.4.96, ובהיעדר תחולה לכללים המאריכים את תקופת ההתיישנות, הרי שתביעתו של התובע התיישנה. אגד טענה כי מהמסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט וכן מן העדויות עולה כי הוכח שהתובע סבל מבעיות נפשיות מיד לאחר האירוע וכי התובע היה מודע לבעיותיו הנפשיות. בעניין זה, הפנתה אגד למסמכים רפואיים שונים מהם עולה, לטענתה, כי על אף שהתובע שינה את גרסתו כשהבין כי תביעתו התיישנה, הרי שמהמסמכים הרפואיים בהם מסר התובע עצמו דיווח אותנטי על מצבו עולה כי הוא החל לסבול מבעיות נפשיות שונות מיד לאחר התאונה. בהקשר זה, הפנתה אגד למסמכים רפואיים שונים בהם נרשם לטענתה כי הקשיים של התובע, הסיוטים, מצבי הרוח וכו' החלו עוד בשנת 1996 ובסמוך לאחר האירוע. המסמכים הנ"ל צורפו לבקשת אגד למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנות (בש"א 15544/07). כך, למשל, במסמך של המרכז לבריאות הנפש בנס ציונה לשם נתקבל התובע ביום 23.1.05, נכתב בפרק "תולדות המחלה" כי "מאז האירוע נעשה מתוח, מרוגז, לא ישן בלילות, החל לשחזר את האירוע כל יום" (ההדגשה שלי. ע. ג.). במסמך אחר של המרכז לבריאות הנפש ע"ש ד"ר רוזנר בראשון לציון כתב ד"ר יעקב וגנר ביום 17.12.02, בין היתר, כי "באותה התקפה על האוטובוס הוא גילה תושייה מעל ומעבר למצופה ועזר בפינוי הפצועים. אולם מספר ימים לאחר מכן הוא החל לסבול מסיוטים שכללו את צעקות הילדים השרופים וריח הבשר החרוך ונכנס למצב חרדתי מה שקרוי בשפה הפסיכיאטרית - פוסט טראומה. לצערנו משום מה הוא לא הופנה לטיפול פסיכיאטרי ופסיכוטרפויטי מיידי כמקובל במקרים אלו. הוא הגיע אלינו באיחור רב, בעיקר לאור העובדה שהוא לא מסוגל להיכנס לאוטובוס שלא לדבר על נהיגה באוטובוס" (ההדגשה שלי. ע. ג.). במכתב מיום 16.2.03 מטעם הגב' פזית ברנשטיין, פסיכולוגית קלינית מהמדור לטיפול בפרט באגד, נכתב כי "אלון הגיע לפגישה בעקבות פנייתו לרדת מנהיגה עקב קשיים מתמשכים שהחלו עוד ב- 96 לאחר אירוע איבה בו היה מעורב" (ההדגשה שלי. ע. ג.). בעמ' 2 למסמכי האשפוז של התובע (נספח ד' לבש"א 15544/07 הנ"ל) בפרק "תולדות המחלה" נכתב, בין היתר, כי "(...). אירוע הזה השאיר את חותמו עליו ומאז החל לסבול מסיוטים בלילה, (...)". כך, גם במסגרת דו"ח הועדה הרפואית במסגרת תביעה שהגיש התובע בעצמו למוסד לביטוח לאומי נכתב בפרק "תולדות המקרה מפי התובע" כי "נפגע בפיגוע חבלני ב 7/4/96 לא הגיש תביעה מאז סבל מבעיות נפשיות (...)" (ההדגשה שלי. ע. ג.). על שום כך, טענה אגד כי מהמסמכים הנ"ל עולה כי התובע סבל ממצב חרדתי ומפוסט טראומה מיד לאחר אירוע התאונה. זאת ועוד, בשל האירוע המשיך התובע לעבוד אצל הנתבעת במוסך בלבד (וחדל מלעבוד כנהג) וגם מכאן עולה כי השפעת האירוע על התובע היתה מיידית. לטענת אגד, מכיוון שהתובע אינו טוען לבעיות רפואיות אחרות בעקבות האירוע (אלא לבעיות נפשיות של טראומה וחרדה בלבד) הרי שברור שיש קשר בין החלטתו להפסיק לנהוג לבין האירוע. אגד הפנתה להלכה הפסוקה לעניין ההתיישנות והמבחנים למועד גילוי הנזק וטענה כי דין התביעה להידחות. אגד הפנתה להלכה לפיה תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ מהמועד שנתגלה נזק פיזי כלשהו, גם אם לאחר מכן הוחמר והתרחב ההיקף הפיזי של אותו הנזק (ראו: ע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 557). אגד טענה כי ברי שתביעתו של התובע התיישנה שכן הסימפטומים של הנזק הנטען על ידו נתגלו מיד לאחר התאונה. הלכה היא כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם גילוי הנזק ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו (ראו, למשל, ע"א 2242/03 אורה אברהם ואח' נ' עדנאן ראשד ואח', תק-על 2005(3) 746, 751). עוד נקבע בפסיקה כי מועד גילוי הקשר הסיבתי לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא כאשר מתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק. בענייננו, טענה אגד לא "קצה חוט" התגלה אלא ממש "חבל שלם". על שום כל אלה, טענה אגד כי הן עובדתית, על סמך מכלול המסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט, והן מן הטעמים המשפטיים שצוינו לעיל, הרי שדין התביעה כנגד אגד להדחות מחמת התיישנות. אגד התייחסה בקצרה לטענות התובע כי התביעה לא התיישנה בשל תחולת סעיף 89 לפקודת הנזיקין ו/או סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אגד טענה כי דין הטענות להידחות וכי אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות במקרה זה מן הטעמים שפורטו לעיל. ב. בהמשך טענה אגד כי מבלי לגרוע מטענת ההתיישנות, הרי שדין התביעה להידחות גם לגופה בשל כך שאין מקום להטיל על אגד אחריות לקרות הנזק. אגד טענה כי טענתו המרכזית של התובע כלפיה, הלכה למעשה, היא שרשלנותה באה לידי ביטוי אך ורק בכך שאיפשרה לו נסיעה באוטובוס לא ממוגן. אגד טענה כי עיון בסיכומי התובע מעלה כי האחרון מיתן, ובצדק רב, את טענותיו כלפי אגד כמעסיק ומרבית טענותיו הופנו כלפי המדינה והאחריות המוטלת עליה. ואולם, טענה אגד, גם הטענה כי היה עליה לספק לתובע אוטובוס ממוגן הינה טענה חסרת בסיס. זאת, משום שבכך מתעלם התובע מהראיות שהוצגו ושלפיהן באותה עת כלל לא היו לאגד אוטובוסים ממוגנים הואיל ורק באותן שנים החלו באספקת האוטובוסים הממוגנים. בהקשר זה, הוסיפה וטענה הנתבעת כי גם מן העדויות שהובאו על ידי המדינה ניתן ללמוד על היעדר חבות של אגד. כך, למשל, סא"ל אמיר יעקובי העיד כי אגד פעלה בהתאם להנחיות צה"ל וכי צה"ל נערך לכך שייכנסו לאזור גם אוטובוסים שאינם ממוגני אבנים או ירי. לטענת אגד דברים דומים עולים גם מעדותו של סא"ל שלמה וקנין ומתשובת המדינה לשאלון שהופנה אליה. אגד טענה כי גם מעדותו של סא"ל גד רותם מטעם המדינה עולה כי היה ברור לכל, לאור כמות המתפללים והאנשים שהגיעו לאזור ולאור הכמות המצומצמת של האוטובוסים הממוגנים, שהאוטובוסים שינועו באותו היום יהיו ברובם הגדול לא ממוגנים. אגד הוסיפה וטענה כי סא"ל גד רותם העיד כי בעקבות האירוע נשוא התביעה נעשה תחקיר בכתב על ידי אלוף הפיקוד דאז עוזי דיין. לטענתה, העובדה שהמדינה בחרה שלא להגיש את התחקיר שהוזכר בעדותו של גד רותם אומרת דרשני, פועלת כנגדה ופוטרת את אגד מאחריות. גם מעדותו של העד מר מרדכי זליקוביץ מטעם המדינה עולה שאילוצים תקציביים הם שהביאו לכך שאוטובוסים רבים שפעלו באזור לא מוגנו וכי העדיפות באותה תקופה היתה למגן אוטובוסים של הסעות תלמידים. לדברי העד, באותה תקופה פעלו באזור אוטובוסים ממוגנים בודדים (כ - 5 או 7 בלבד). בהמשך, טענה אגד כי גם בחינת העדים שהעידו מטעמה מעלה מסקנה חד משמעית של היעדר חבות של אגד לאירוע בו התובע לטענתו נפגע. בהקשר זה, הפנתה אגד לעדותו של מר עובד בר, ששימש כקצין הביטחון של אגד, על כך שבאותה תקופה לאגד לא היו כלל אוטובוסים ממוגנים וכי המדינה היא זו שהנחתה את אגד לפעול על פי הוראות צה"ל. אגד הוסיפה וטענה כי אין כל נפקות לאבחנה שעשה התובע בסיכומיו בין קו שירות רגיל ויומיומי של אגד לבין נסיעה מיוחדת. נטען כי הטענה לא הועלתה בכתב התביעה ועל כן היא מהווה הרחבת חזית אסורה. אולם, מעבר לכך נטען כי דין הטענה להידחות אף לגופה שכן לפי תקנות התעבורה הרי שההוראות החלות על נסיעה בקו ציבורי סדיר זהות להוראות החלות על קו שירות מיוחד או על נסיעה חד פעמית. בשולי הדברים נטען כי המדינה אינה יכולה לטעון כל טענה ביחס לאחריותה של אגד מאחר והדברים לא נטענו במסגרת כתב הגנתה והמדינה לא הגישה הודעת צד ג' כנגד אגד. על שום כל אלה, טענה אגד כי דין התביעה כנגדה להידחות בשל העדר אחריות. ג. עוד טענה אגד לעניין דרגת הנכות הרפואית, דרגת הנכות התפקודית וגובה הנזק. ראשית, טענה אגד כי יש לאמץ את קביעת המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר פלד, לפיה לתובע נכות רפואית בשיעור 20%, כפי שנקבע גם על ידי המוסד לביטוח לאומי. שנית, טענה אגד כי בהתאם לחוות דעתו של ד"ר פלד הרי שלתובע כלל לא נותרה נכות תפקודית כתוצאה מן האירוע. המומחה מטעם הנתבעות ד"ר פלד קבע בחוות דעתו, בין היתר, כי "מר אדוני הוא חבר אגד ויכול לשוב לעיסוקו כטכנאי מזגנים כפי שגם עבד כך עד שנת 2004 או לעבוד בעבודות טכנאות/מכונאות לפי כישוריו או בעבודות משרדיות כמו סדרן עבודה". שלישית, טענה אגד כי מעדויות התובע ואשתו מסתבר שבני הזוג חיים היטב. אשתו של התובע מרוויחה היטב והתובע מתפקד בצורה סבירה. עוד הוכח כי מקצועו הקבוע של התובע אצל הנתבעת לא היה נהג אלא מכונאי והוא עבד כנהג רק בעבודות מזדמנות מדי פעם, לצורך השלמת הכנסה. אגד הוסיפה שככל הנראה נוכח הצלחת החברה של אשתו העדיף התובע לסייע לה בחברה וזו הסיבה לכך שהוא לא נענה לפניית אגד לשוב לעבודה ואף לא פנה עד היום לקבלת כספי פדיון המניה שלו באגד. באשר לתחשיב הנזק שהציג התובע בסיכומיו (בסכום כולל של למעלה מ- 14,000,000 ₪) טענה אגד כי עסקינן בסכומים אסטרונומיים וכי חלק גדול מהנזקים לא הוכח כלל. אגד מצידה הגישה תחשיב לפיו נזקי התובע, אם בכלל, נמוכים בהרבה מהנטען על ידי התובע וכי מכל מקום, לאחר ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוות דעתו של האקטואר גד שפירא, הרי שהתביעה נבלעת. 6. תמצית טענות המדינה בסיכומיה א. המדינה טענה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. זאת, לאחר שאגד, מעבידתו של התובע, הציגה מסמכים מהם עולה שהתובע כבר טען לפגיעה בתקופה מוקדמת, בסמוך לאחר האירוע בשנת 1996. מאז ועד מועד הגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות. המדינה טענה כי העלתה את טענת ההתיישנות "(...) מיד משנודעו לה עובדות חדשות לגבי גילוי מועד ההפרעה על ידי התובע, על פי מסמכים שהגישה הנתבעת 1" (בסעיף 283 לסיכומי המדינה). מבחינת המדינה, כך נטען, זו היתה הלכה למעשה "ההזדמנות הראשונה" (בסעיף 412 לסיכומי המדינה). ב. המדינה הוסיפה וטענה כי דין התביעה להידחות גם על פי הוראות חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952 (להלן - "חוק הנזיקים האזרחיים") הקוצב תקופת התיישנות בת שנתיים בלבד. צוין כי לגבי אירועים שקדמו למועד תחילת התיקון לחוק ה- 1.8.02 (דוגמת האירוע נשוא כתב התביעה) מניין תקופת ההתיישנות של שנתיים יחל מאוגוסט 2002 וכי גם באופן זה דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. סעיף 5א לחוק הנזיקים האזרחיים קובע לאמור - "תובענה נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל (בסעיף זה - תובענה) תידון בכפוף להוראות סעיף זה". סעיף 5א (3) לחוק מוסיף - "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת". ג. כמו כן בקשה המדינה לדחות את התביעה לגופה. בהקשר זה נטען כי התובע טען שאירועי האינתיפאדה הם שעוררו אצלו את הטראומה וכי עד לאותו מועד היה ביכולתו לתפקד. מכאן, טענה המדינה, כי ההפרעה של התובע היא בעיקר תוצאה של אירועי האינתיפאדה ולא של אירועי האיבה. יתרה מזאת, המדינה טענה כי בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל - 1970, נקבע מנגנון לפיצוי אזרחים נפגעי פעולות איבה. מנגנון זה מבטא את אופן חלוקת הנזק בציבור. לטענת המדינה, זוהי דרך המלך ועל התובע היה לנהוג על פי האמור בחוק זה. לטענת באת כח המדינה "לא ייתכן הדבר, כי כל נפגעי פעולות האיבה יגישו תביעות נזיקין נגד המדינה". המדינה הוסיפה וטענה כי עד היום "לא נמצא מקרה בו אדם שנפגע בפיגוע מצא לנכון לתבוע את המדינה, ומכאן שאין סבירות בהגשת התביעה נגד המדינה ובטענה להתרשלות המדינה". לטענתה, אדם שנפגע בפיגוע פונה על פי רוב למוסד לביטוח לאומי לפי חוק נפגעי פעולות איבה. בנוסף, ובשל היות המקרה בגדר תאונת דרכים, ישנה גם האפשרות להגיש תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כך גם היו תביעות נגד חברות הביטוח בגין ביטוח תאונות אישיות. במקרה מיוחד אף הוגשה תביעת נזיקין נגד הרשות הפלסטינית. אולם, בשום מקרה, כך המדינה, לא הוגשה תביעת נזיקין נגד המדינה במקרים מן הסוג הזה. ד. המדינה הוסיפה וטענה כי התובע לא הוכיח כל רשלנות מטעם המדינה. בהקשר זה נטען כי אכן אירע אירוע חבלני נוסף כשעה וחצי לפני האירוע נשוא התביעה אולם אין לקשור בין שני האירועים. ממילא, כך נטען, לא ניתן היה לגלות מראש את חולית המחבלים שביצעה את המעשה החבלני נשוא התביעה. לגופו של עניין, הפנתה המדינה לעדויות שהובאו מטעמה מהן עולה, לטענתה, כי ביום האירוע כל הכוחות האפשריים היו על הכביש וכן היתה לפחות תצפית אחת שנועדה לאבטח את הציר. כמו כן, הוקם לפחות מחסום אחד ושאר הכוחות היו ממונעים ונעו הלוך וחזור על מנת לאבטח את הציר (ראו, למשל, את חקירתו הנגדית של סא"ל גד רותם בישיבת בית המשפט מיום 16.3.11 החל מעמ' 275 לפרוטוקול). המדינה הודתה כי אכן בתקופת האירוע היתה חובה כי בצירים המאוימים ייעשה שימוש באוטובוסים ממוגנים, והדבר כלל את הציר בו אירע האירוע נשוא התביעה. עם זאת נטען שכאשר התקיימו אירועים מיוחדים, אליהם הגיע ציבור רב, ניתנו היתרים חריגים לנסוע בציר גם ללא מיגון, וזאת על סמך תגבור נוכחות כוחות צה"ל בכבישים (ראו: בסעיף 8 בתצהיר מר ועקנין מטעם המדינה; וכן בחקירתו הנגדית בעמ' 444- 445 לפרוטוקול הישיבה מיום 1.5.11). המדינה טענה כי אגד כלל לא פנתה לקבל היתר כאמור, והחליטה על דעת עצמה לשלוח את התובע לחברון באוטובוס לא ממוגן. מכל מקום, טענה המדינה, מעדותו של סא"ל אמיר יעקובי עלה שכמות האוטובוסים הממוגנים באותה התקופה לא היתה גדולה. זו הסיבה לכך שהצירים המאוימים תוגברו בצורה משמעותית (ישיבת בית המשפט מיום 20.10.10, בעמ' 219 לפרוטוקול). עוד נטען כי ביום האירוע ולאור כמות האנשים שהגיעו למקום היה צורך בכ- 250 אוטובוסים ובאותה התקופה לא היה סיכוי שכולם יהיו ממוגני ירי (שם, בעמ' 227 - 228 לפרוטוקול). ה. לבסוף נטען, כי דין התביעה להידחות גם משום שהתובע נפגע באירוע שהתרחש במסגרת "פעולה מלחמתית" שאין לצידה חבות בנזיקין על פי חוק הנזיקים האזרחיים. "פעולה מלחמתית" מוגדרת בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים. בענייננו, טענה המדינה, חלה ההגדרה שקדמה לתיקון מס' 4 לחוק, ולפיה "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל". המדינה הפנתה בהקשר האמור לפסיקת בית המשפט העליון, ובעיקר לפסק הדין המנחה בעניין ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל (להלן - עניין בני עודה), וטענה כי גם פעולות כנגד ארגוני טרור עשויות להיות פעולות מלחמתיות אשר יהיה בהן להקים ולהצדיק מתן חסינות למדינה בנזיקין. המדינה טענה כי היות והיערכות כוחות הצבא ביום האירוע נועדה להגן על הציבור העובר בציר מפני איומים ביטחוניים, הרי שאין ספק שהאירוע במהלכו נפגע התובע הוא בגדר "פעולה מלחמתית". זאת, משום שהיערכות צבאית שמטרתה היתה מניעת פעולת טרור הינה על פי טיבה "פעולה מלחמתית" ולפיכך חלה על המדינה הגנת החוק. ו. עוד נטען, כי בית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול דעתה של המדינה, ובעיקר ככל שהדבר נוגע לשיקולי ביטחון. בהקשר זה, נטען כי אופן ההגנה על היישובים נטוע על פי טיבו בלב מתחם שיקול הדעת הנתון לרשויות המינהל. ההחלטה מסורה לגורמים המבצעיים בצה"ל. עסקינן בהחלטה הכורכת עימה, באופן טבעי, משמעויות צבאיות, תקציביות, מדיניות ואחרות שמן הראוי שההכרעה בשאלות אלה תיוותר בידי הגורם האמון על שקילת שיקולים מן הסוג הזה ולא בידי בית המשפט. ז. המדינה הוסיפה וטענה כי במקרה דנן יש להטיל את האחריות על הנתבעת 1 כמי שהיתה מעבידתו של התובע בתקופה הרלבנטית לתביעה. בהקשר זה נטען כי אגד היתה אחראית כלפי התובע בשעה ששלחה אותו לנסיעה לחברון, מבלי שהכיר את הדרך לחברון ומבלי שהוכן לנסיעה כזו. כן נטען שאגד לא עשתה שימוש באחד מ- 42 האוטובוסים הממוגנים שהיו ברשותה באותה עת (ראו בתשובה מס' 3 לתשובות אגד לשאלון שנשלח אליה; וכן בעדותו של סא"ל אמיר יעקובי בעמ' 218 לפרוטוקול ישיבת בית המשפט מיום 20.10.10). נטען כי אגד לא הוכיחה כי לא היו ברשותה אוטובוסים ממוגנים פנויים ביום האירוע ומדוע לא סיפקה לתובע אוטובוס ממוגן. ח. עוד טענה המדינה כי האירוע שגרם לנזק הינו בבחינת "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, ועל כן היה על התובע לתבוע את מבטחת הרכב כתביעה ייחודית. בהקשר זה, ציינה הנתבעת כי הטענה בדבר היות האירוע "תאונת דרכים" הינה טענה משפטית ועל כן ניתן להעלותה בכל שלב של ההליך. ט. כן טענה המדינה לעניין נכותו הרפואית ונכותו התפקודית של התובע ולעניין הנזק שנגרם לו. המדינה טענה כי נכות רפואית בשיעור 20% אינה בגדר "סיום הקריירה" מבחינת התובע ואינה פוגעת בתפקוד אלא במעט. בנוסף נטען כי אין להקל ראש בתאונה שפגעה בידו של התובע בשנת 2004 שכן מאז תאונה זו הוא אינו עובד, ולפני התאונה הזו הוא הגיע לעבודה ועבד מדי יום. לטענת המדינה, הדברים שאמרו התובע ואשתו למומחה מטעם הנתבעות וכן לחוקר הפרטי מעידים על כך שלתובע תפקוד טוב יותר מזה שהוצג על ידו בבית המשפט. בכל מקרה, נטען כי התובע יכול לשוב לעבודתו באגד כמכונאי וברי כי הוא יכול לעבוד כמכונאי גם בכל מקום עבודה אחר. עוד טענה הנתבעת כי התובע לא פעל להקטנת נזקו בכך שלא פנה, כהמלצת הביטוח הלאומי, לשיקום, ואף סירב להתייצב בפני הוועדה הרפואית של אגד על מנת שתפנה אותו לתפקיד מתאים. נראה כי סירובו לשוב לעבודתו באגד או להשתלב במקום עבודה אחר נובע רק מן העובדה שהתובע מצא את מקומו במסגרת העסק המצליח של אשתו. ככל שהתובע אינו מנסה לשקם את עצמו הרי שהוא גורם לקביעות במצבו. המדינה טענה כי יש לחשב את שיעור הנזק של התובע לפי שיעור נכות של 20% בלבד. לטענת המדינה, ולאחר הצגת התחשיב, סך כל נזקי התובע עומדים על 463,641 ₪ בלבד. זאת ועוד, על פי חישוב האקטואר מר גד שפירא תגמולי המל"ל שהתובע קיבל ויקבל בעתיד מן המל"ל בעקבות התאונה עומדים על 2,338,136 ₪, וזאת עוד טרם תשלום ריבית על תגמולי העבר כפי שהעיד האקטואר. הנה כי כן, תביעתו של התובע נבלעת מספר פעמים. 7. דיון א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים, בחומר הראיות שלפני ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. ב. בפתח חלק זה של פסק הדין, אני רואה לציין כי במחלוקת שניטשה בין המדינה לבין התובע בשאלה אם זכאית המדינה להעלות את טענת ההתיישנות אם לאו, מקובלת עלי עמדת המדינה. סבורני כי בנסיבות העניין המדינה אכן העלתה את טענת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה" מבחינתה. כלל הוא כי למונח "הזדמנות ראשונה" יש ליתן פרשנות מרחיבה באופן שייתפסו ברשתו מצבים שונים (ראו: ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן פ"ד נח(4) 769 (2004)). יש לזכור כי המדינה לא היתה מעסיקתו של התובע. עיון בכתב התביעה כפי שנוסח על ידי התובע ובמסמכים שצורפו אליו מעלה כי המדינה לא יכולה היתה ללמוד ממנו עובדות המקימות ומבססות טענת התיישנות. כזכור, התובע טען בתביעתו (שהוגשה ביום 16.3.06) כי בעקבות אירוע שבו היה מעורב ביום 7.4.96 החל לסבול "בשנת 2000, בתאריך לא ידוע במדוייק" מסיוטים, וכי ביום 8.3.02 פנה לראשונה לקבלת טיפול נפשי. לאור הנתונים דלעיל, ובהעדר מסמכים רפואיים אחרים, לא היה למדינה כל יסוד לטעון להתיישנות (ראו לעניין זה בסעיף 9 לתצהיר הגב' בתיה אמבר, אחראית תביעות גוף במשרד הביטחון). ואולם, כאמור לעיל, בסמוך לאחר הגשת כתב ההגנה הגישה אגד בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות (בש"א 15544/07). לבקשתה האמורה של אגד היא צרפה מסמכים רפואיים שונים מהם עלה כי הסימפטומים לבעיה הנפשית של התובע החלו להופיע אצלו בסמוך לאחר האירוע. משנחשפה המדינה למידע שעלה מהמסמכים הנ"ל, מסמכים שלא היו מצויים בידה ו/או בשליטתה במועד מוקדם יותר, נחפזה והעלתה את טענת ההתיישנות במסגרת תגובתה לבקשתה של אגד לסילוק על הסף. סבורני כי בנסיבות העניין אין לומר כי המדינה אחרה את המועד להעלאת טענת ההתיישנות. ג. כאמור לעיל, לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים, במסמכים הרפואיים, בדין, בהלכה הפסוקה ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי תביעתו של התובע הוגשה בחלוף מניין ההתיישנות ועל כן דינה להידחות. (1) טענת ההתיישנות - המסגרת הנורמטיבית תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים, כאמור בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות"). מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות נקבע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". חריג לכלל זה נקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות בו נאמר כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". תקופת ההתיישנות מתחילה, אפוא, ביום בו נולדה עילת התובענה, אלא אם "מסיבות שלא היו תלויות בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה". במקרה אחרון זה יחול "כלל הגילוי" שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות ותקופת ההתיישנות תחל ביום בו התגלו לתובע העובדות הרלבנטיות לתביעה. מקום שעילת התביעה היא עוולה בנזיקין, יחולו שתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. האחת, היא ההסדר הכללי המצוי בחוק ההתיישנות, כאמור לעיל. השנייה, היא ההסדר המיוחד המצוי בהוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ראו: ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח, פ"ד נד(2) 535, 541 (2000); להלן - "עניין המאירי"). לענייננו, רלבנטית הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין , הקובעת כדלהלן: "89. לענין תקופת התיישנות בתובענות של עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) (...). (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, מאמץ "כלל גילוי" אשר מטרתו להושיט עזרה לתובע באותם המקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו הופיעו רק במרוצת הזמן (ראו: ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1) 255, 260 (1961)). הפסיקה הביעה דעתה לא אחת בשאלת היחס בין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בפרשת המאירי נקבעה ההלכה המקובלת היום לפיה כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול רק במקרים שבהם רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו במקרים האחרים, שבהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התובענה, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לא יגרע מן ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. (2) ומן הכלל אל הפרט בענייננו, האירוע המקים את עילת התביעה התרחש ביום 7.4.96. לכאורה, ובהעדר "כללי הגילוי המאוחר" החריגים, המאריכים את תקופת ההתיישנות הסטטוטורית הקבועה בדין, הרי שהתביעה התיישנה בחלוף שבע שנים מיום האירוע, היינו ביום 7.4.03. התובע הגיש את תביעתו לבית משפט זה רק ביום 16.3.06, היינו, כמעט 10 שנים לאחר האירוע. לכאורה, על כן, תביעת התובע התיישנה ודינה להדחות. אלא שהתובע טען שחלים בעניינו הכללים החריגים הדוחים את מועד תחילת מניין תקופת ההתיישנות בשל הגילוי המאוחר של רכיב הנזק, האומנם? (3) הכלל הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין התובע טען, כאמור, כי הפגיעה הנפשית שחווה התגלתה באיחור והוא עצמו כלל לא היה מודע לכך שהוא פגוע נפשית. כהוכחה לכך, ציין התובע כי פנייתו הראשונית אל המוסד לביטוח לאומי נעשתה רק ביום 3.3.03 והוסיף כי גם פנייתו הראשונית לגורם רפואי לטיפול היתה ביום 8.3.02. התובע החל להעיד בישיבת בית המשפט מיום 13.9.09 (החל מעמ' 7 לפרוטוקול) והמשיך להעיד ביום למחרת ה - 14.9.09. התובע העיד כי לאחר הפיגוע בשנת 1996 הוא תפקד כרגיל והמשיך לנהל חיי שגרה ולעבוד. לדבריו "המשכתי, הייתי עם הילדים ועם אשתי, הלכתי לעבודה כל יום. הגעתי בזמן לעבודה. עשיתי את כל השעות והייתי גומר את העבודה במוסך, הולך לעבוד על קו כנהג והמשכתי כרגיל" (בעמ' 8 לפרוטוקול הישיבה מיום 13.9.09, שורות 13 - 14; ההדגשה שלי - ע.ג.). לדבריו, השינוי הגיע "(...) אחרי ששרון עלה להר הבית והתחילו המהומות הקשות, האוטובוסים השרופים כל יום בטלויזיה לא יכולתי להתנתק מהחדשות והטלויזיה. בלילות התחילו הסיוטים. הייתי שומע אותם בלילות צורחים "נהג תפתח את הדלת נהג, אנחנו נשרפים (...)" (שם, שורות 17 - 20). הנה כי כן, לדברי התובע הסיוטים והבעיות החלו בשנת 2000 או בשנת 2002. על שום כל אלה, טען התובע כי בענייננו יש להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין המאריך את תקופת ההתיישנות עד ליום 7.4.06, ולקבוע כי התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. ואולם אגד הציגה, כאמור לעיל, מספר מסמכים רפואיים אותנטיים מזמן אמת מהם עלה כי התובע החל לסבול מן הנזקים הנפשיים מיד ובסמוך לאחר אירוע התאונה, וכי הוא אף היה מודע לכך. מהמסמכים האמורים עולה כי מספר ימים בסמוך לאירוע החל התובע לסבול מן הנזקים הנפשיים שכללו מתח, קשיי שינה וסיוטים. בחלק מן המסמכים הדיווח אף נעשה מפי התובע עצמו. במסמכי המוסד לביטוח לאומי התובע בעצמו כתב, בחלק המיועד לכך, כי מאז האירוע הוא סובל מבעיות נפשיות. עיון בעדות התובע מעלה כי למעשה התובע מודה כי בסמוך לאחר האירוע הוא החל לסבול מקשיים מסוימים, אולם לטענתו הנזק לא היה כזה שגרם לחוסר תפקוד והוא המשיך לתפקד ולעבוד כרגיל בשנים הראשונות שלאחר האירוע. התובע עומת במהלך חקירתו הנגדית עם מסמך רפואי מהמרכז לבריאות הנפש בנס ציונה שם נכתב, בין היתר, כי "מאז האירוע" התובע סובל מסיוטים ורמת תפקודו ירדה באופן ניכר. התובע נשאל האם התיאור הנ"ל הוא נכון, ועל כך השיב כי "אני תפקדתי, הלכתי לעבודה יום יום, לא איחרתי אף פעם לעבודה. לא היה שום דבר שפגע בתפקוד שלי עד שבא התחילו הפיגועים הקשים" (בעמ' 9, שורות 22 - 23). בהמשך, עומת התובע עם מסמך רפואי נוסף, הפעם המסמך מהמרכז לבריאות הנפש בראשון לציון שם נכתב, בין היתר, כי "מספר ימים לאחר מכן החל לסבול מסיוטים (...)". התובע העיד כי הדברים שנכתבו במסמך האמור אינם נכונים וחזר על כך שבשלב הראשוני לאחר האירועים הרגיש אופוריה, אהדה וזכה לפרגון מהסביבה (בעמ' 12). בהמשך חידד התובע את הדברים באומרו כי לאחר האירוע אכן נגרם לו קושי אך הוא הצליח לחיות איתו, וכדבריו "הדברים מרחפים לידי והדברים איתי. הדברים גורמים לי לקושי תפקודי אבל לא גורמים לי לאי יכולת לחיות" (בעמ' 13, שורות 17 - 18). ובמקום אחר העיד כי "מאז 2002 זה התחיל להחמיר יותר. משנת 2002 לא יכולתי לתפקד. עד שנת 2002 עבדתי ותפקדתי. זה היה כצל לידי שחייתי איתו" (בעמ' 15, שורות 10 - 11). בהמשך עדותו, ביום 14.9.09, שב התובע והעיד כי לאחר האירוע הוא חזר לעבוד כרגיל במוסך וכן כנהג בקו (בעמ' 45, שורה 19). התובע העיד כי המשיך לעבוד אצל הנתבעת עד לפגיעה הנוספת שחווה מהמדחס במהלך עבודתו בשנת 2004 (שם, שורה 26). עדויותיהם של התובע ושל אשתו, הגב' לימור אדוני, על כך שמיד לאחר האירוע שב התובע לעבוד ולתפקד לגמרי כרגיל, לא שכנעוני בנכונותן. עדויותיהם של התובע ושל רעייתו סותרים את המסמכים שפורטו לעיל. התובע לא סיפק הסבר המניח את הדעת לדברים שנאמרו באותם מסמכים, בין היתר מפי התובע עצמו, על כך שמיד לאחר האירוע ומאז האירוע הוא החל לסבול מסיוטים ומקשיים נפשיים. הלכה פסוקה היא כי משנתגלה נזק פיסי כלשהו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ ממועד זה, גם אם לאחר מכן התרחב ההיקף הפיסי של אותו נזק (ראו: ע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 557 - 558 (1984), להלן - "עניין בוכריס"). אכן, אין להחמיר עם התובע ואם הנזק בהתגלותו היה נזק של "מה בכך", אשר אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה תובע בגינו, אזי אין לראות בהתגלות זו את מועד תחילת ההתיישנות (עניין בוכריס הנ"ל, בעמ' 559). סבורני כי עיון במסמכים האמורים מעלה כי לא היה מדובר בהם בנזק של "מה בכך". התובע עבר אירוע קשה וטראומטי עת נהג באוטובוס שבקבוקי תבערה הושלכו לעברו ופגעו בו. במסגרת האירוע נפגעו ונפצעו אנשים רבים ביניהם ילדים. התובע גילה תושייה, והצליח למלט את האוטובוס ונוסעיו ממקום הסכנה ואף הגיש עזרה לנפגעים בזמן אמת. מהמסמכים הרפואיים השונים בעניינו עולה כי מאז האירוע התובע נעשה מתוח, מרוגז, לא ישן בלילות והחל לשחזר את האירוע כל יום. עוד עולה כי, מאז האירוע החל התובע לסבול מסיוטים שכללו את צעקות הילדים השרופים ואת ריח הבשר החרוך, ונכנס למצב חרדתי. גם עיון בתצהירו של מנהל משרד משאבי אנוש באגד בתקופה הרלבנטית, מר אבי פולק, מעלה כי טענת התובע על כך שלאחר האירוע הוא חזר לעבוד כרגיל כנהג וכמכונאי אצל הנתבעת איננה מדוייקת. מר פולק הצהיר כי התובע עבד ברציפות במשך כל השנים כמכונאי (בסעיפים 2 - 3 לתצהיר), וכי לאחר האירוע הוא המשיך לעבוד כמכונאי משך קרוב ל- 7 שנים ברציפות (בסעיף 4 לתצהיר). התובע חדל מעבודה כנהג אוטובוס בסמוך לאחר האירוע. בנסיבות אלה, בהן הנזק התגלה לתובע בסמוך לאחר האירוע - יש להתחיל את מנין תקופת ההתיישנות באופן הרגיל, היינו, ביום שבו נולדה עילת התביעה, שהוא היום שבו אירע הנזק. בנסיבות אלה אין מקום להארכת תקופת ההתיישנות לעשר שנים ואין מנוס מקביעה כי הואיל והתביעה הוגשה במועד שבו הוגשה הרי שחלה עליה התיישנות ודינה להדחות. (4) הכלל שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדו לתובע עובדות אלה". סבורני כי הטעמים שמניתי מעלה, באשר לאי תחולת כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, יפים ונכונים גם באשר לאי תחולת כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות המהווה, כאמור, הסדר כללי שתכליתו זהה לתכלית ההסדר המיוחד שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. על שום כל אלה, ולאור מסקנתי כי הנזק נתגלה לתובע בסמוך לאחר קרות אירוע התאונה, סבורני כי אין מקום להחלת כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות ודין הטענה להידחות. 8. לאור המסקנה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, איני רואה צורך לדון ביתר טענות הצדדים. 9. אחרית דבר אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה מחמת התיישנות. ב. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.פיצוייםאוטובוסנהג אוטובוס