מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עובדי סיעוד ממולדובה - זכויות: פתח דבר זוהי תביעת התובעת, עובדת סיעוד אזרחית מולדביה, לתשלום הפרשי שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות ובשעות המנוחה השבועית, דמי הבראה, פדיון חופשה וגמול עבודה בימי חג. כן נתבעו פיצויי הלנת שכר. מטעם התביעה נשמעה בפנינו עדותה היחידה של התובעת ומטעם ההגנה נשמעו בפנינו עדויות הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת) ובנה מר עופר זטלמן (להלן - הבן), אשר היה מעורה בתנאי העסקת התובעת לרבות בתשלום שכרה, כפי שנפרט בהמשך. כל העדים הגישו את עדותם הראשית בתצהיר ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית. עובדות המקרה התובעת, אזרחית מולדביה, הגיעה לעבוד בישראל בעבודות סיעוד והועסקה כמטפלת הסיעודית של הנתבע 1, מר אריה זטלמן ז"ל (להלן - המנוח) מיום 23.8.05 ועד למועד התפטרותה ביום 21.12.08, בנסיבות בהן לטענת התובעת לא ניתן היה לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה (עמ' 1, ש' 10-11). בתקופת העסקתה, התגוררה התובעת בבית הנתבעים בחדר משלה (עמ' 12, ש' 28) ובין הצדדים נחתם הסכם העסקה במועד קבלת התובעת לעבודה ובנוכחותה של נציגת חברת ההשמה "איתני מור", אשר בתיווכה הגיעה התובעת לעבוד בבית הנתבעים (נת/2, סע' 4, נספח 1, להלן - הסכם ההעסקה; מעמ' 32, ש' 24 עד עמ' 33, ש' 9). המנוח, אשר נפטר במהלך בירור התביעה ביום 4.2.12, היה במועד הרלבנטי לתביעה קשיש סיעודי בן 75, אשר סבל ממחלת האלצהיימר והיה מרותק לכסא גלגלים, ובשל כך נזקק לסיוע התובעת. המנוח היה זכאי לשעות סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי, אשר שולמו לו באמצעות חברת הסיעוד "מטב" (להלן - מטב) (ת/1, סע' 17; עמ' 24, ש' 21-22). אין מחלוקת בין הצדדים כי שכר התובעת בשנת עבודתה הראשונה עמד על 550$ לחודש, בתוספת דמי כיס שבועיים בסך 100 ₪ לשבוע, אשר שולמו במלואם על ידי הנתבעים וכי בשנה השנייה להעסקה (החל מחודש 09/06) שכר התובעת עלה ל- 600$ לחודש, בתוספת דמי הכיס האמורים, ואילו בשנה השלישית להעסקה (החל מחודש 09/07) עמד השכר החודשי על הסך 650$, כאשר לטענת התובעת שכר זה שולם לה עד למועד סיום העסקתה (ת/1, סע' 17), ואילו לטענת הנתבעים בשנת ההעסקה הרביעית, החל מחודש 08/08, שכרה החודשי הכולל של התובעת עלה לסך 3,300 ₪ (נת/1, סע' 20-21); משלא נחקרה התובעת בעניין זה ולא הובאה כל ראייה לתמיכה בטענת הנתבעים כי שילמו לתובעת שכר בסך 3,300 ₪ לחודש - אנו קובעים כי שכר התובעת מחודש 09/07 ועד למועד סיום העסקתה עמד על הסך 650$ לחודש, בתוספת דמי הכיס האמורים. עוד הכלילו הצדדים בחישוביהם את שכרה החודשי של התובעת את הסך של 30 ₪, אשר בהתאם להסכם ההעסקה, היה בבחינת התקרה המירבית לשימוש התובעת בטלפון הנייח בבית הנתבעים, אף על פי שלדידי הנתבעים בפועל ניתנה לתובעת האפשרות להשתמש בטלפון ללא כל הגבלה (נת/1, סע' 20; עמ' 42, ש' 25-31). השכר הנזכר לעיל שולם בחלקו במישרין לתובעת על ידי מטב, אשר אף שילמה לתובעת ישירות חלק מזכויותיה, וההפרש הושלם על ידי הנתבעים (ת/1, סע' 17(3)). אין חולק כי שכר זה שולם לתובעת בנוסף לנשיאת הנתבעים בעלויות המדור וההוצאות הנלוות למחיית התובעת (ת/1, סע' 18; הסכם ההעסקה). התובעת התפטרה מעבודתה ביום 21.12.08, לטענתה על רקע עומס העבודה הכבד בו היתה שרויה וסירוב הנתבעת לשלם לה שכר ראוי (ת/1, סע' 4, 14); אין חולק כי במועד סיום העסקתה שולם לתובעת סך של 2,300 ₪ כנגד חתימתה על כתב ויתור (עמ' 1, ש' 11-14). טענות התובעת לטענת התובעת, היא טיפלה במנוח ובמשק בית הנתבעים במסירות משך 7 ימים בשבוע ובמשך כל שעות היממה וזכתה למנוחה שבועית בת 12 שעות בלבד; לעניין היקף מוגבלות המנוח והיזקקותו לשירותי התובעת הפנתה התובעת לדו"חות הערכות התלות שנערכו למנוח במהלך תקופת עבודתה אצלו, המלמדים לטענתה בבירור על המצב הקשה בו המנוח היה שרוי, כאשר אף בלילות נדרשה התובעת להתעורר משנתה ולעמוד לרשותו. בתמורה לעבודתה המרובה קיבלה התובעת לטענתה שכר חודשי הנופל משכר המינימום, וזאת אף לאחר ניכוי הסכומים המותרים לניכוי בגין הוצאות הדיור וההוצאות הנלוות למחיית התובעת. בגין כך, תובעת התובעת הפרשי שכר מינימום בסך 17,277 ₪ (ת/1, סע' 18), בהתאם לטבלה המתוקנת שהוגשה על ידה, בצירוף פיצויי הלנת שכר. לדידי התובעת, היא עבדה שעות נוספות רבות מעבר לשעות העבודה הרגילות, ולכן בהסתמך על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'ן - מעין משה, פד"ע לט 409 (להלן - עניין טודוראנג'ן) ובפסקי דין נוספים (עע 1267/04 אלנה זכריה - עזבון המנוחה ליזה קימלמן, מיום 31.12.06) זכאית התובעת לטענתה, עבור כל חודש מחודשי עבודתה לתוספת של 30% משכר המינימום בסך 42,302 ₪; התובעת פירטה בתצהירה את מתכונת עבודתה היומיומית, המלמדת לטענתה על עבודתה בשעות הנוספות (ת/1, סע' 8-12, 19-20). לטענת התובעת, תביעתה ברכיב זה נסמכת אף על עמדת היועץ המשפטי לממשלה בבג"ץ 1678/07 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, מיום 29.11.09 (להלן - בג"ץ גלוטן) וכן על אמנות העבודה הבינלאומיות עליהן חתומה מדינת ישראל, והמחייבות השוואת השכר המשולם לעובד הזר עם השכר המשולם לעובד המקומי. יודגש, כי סכום התביעה ברכיב זה מתייחס הן לעבודת התובעת בשעות הנוספות והן לעבודתה הנטענת בשעות המנוחה השבועית, שכן לטענת התובעת ניתנה לה מנוחה שבועית בת 12 שעות בלבד. עוד עתרה התובעת לתשלום הפרש דמי ההבראה להם היתה זכאית לטענתה בשנת העסקתה האחרונה בסך 1,094 ₪ (ת/1, סע' 21). כמו-כן תבעה התובעת תשלום בגין פדיונם של 12 ימי חופשה ו- 36 ימי חג בסך 2,629 ₪ (ת/1, סע' 22), כאשר בתצהירה העידה התובעת כי לא קיבלה כל חופשה בשנת עבודתה האחרונה ולא קיבלה לאורך כל תקופת עבודתה חופשות בימי החג; התובעת טענה כי חלק מהתשלום לו היתה זכאית בגין רכיב זה שולם על ידי מטב, מבלי שפירטה התובעת את טענתה או תחשיבה. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, דין תביעת התובעת להידחות על כל הרכיבים הנתבעים בה. באשר לתביעה להפרשי שכר מינימום, הנסמכת על הטבלה שצורפה לכתב התביעה, הרי שבחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי מעולם לא ראתה את הטבלה האמורה ואף איננה יודעת מה כתוב בה (עמ' 16); לפיכך, ומשלא השכילה התובעת להוכיח את זכאותה, דין תביעתה לתשלום הפרשי שכר מינימום להידחות. זאת ועוד, בהתאם לטבלה שצורפה לתצהיר הבן (נת/1, נספח 4), ולאחר ניכוי הסכומים המותרים לניכוי בגין הביטוח הרפואי, הוצאות הדיור, הכלכלה והוצאות המחיה יוצא כי התובעת אף קיבלה תשלומים בעודף מעבר לשכר המינימום. נוסף על כך, מעדויות הנתבעת ובנה עלה, כי התובעת אף קיבלה סכומי כסף ושווי כסף מעבר לסכומים המצוינים בטבלה, דבר המעיד על הפער בין תפיסת הצדדים ליחסים ביניהם. באשר לתביעה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, התובעת לא הוכיחה כל מתכונת העסקה סדירה כטענתה, ועדותה בעניין זה היתה מופרזת, מגמתית ולא אמינה. התובעת קבעה את אופן הטיפול במנוח כראות עיניה (עמ' 35, ש' 2-3), כאשר היה נותר לה זמן חופשי למכביר מדי יום, בו היא אמנם שהתה בבית הנתבעים, אשר היה גם ביתה, אולם היא היתה חופשיה לענייניה, כאשר בזמן זה נהגה התובעת לצפות בטלוויזיה שנרכשה במיוחד עבורה ובערוצים בשפה הרומנית, אשר אף הם הוזמנו במיוחד לרווחתה (נת/2, סע' 19; עמ' 19, ש' 10-11). זאת ועוד, בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי מדי יום נהגו בני המנוח להגיע לביתו ולטפל בו משך כשעתיים, כי הנתבעת היא זו שבישלה את כל האוכל בבית וכיבסה את הכביסה ואילו הקניות היו באחריותו של בן הנתבעים. מכל מקום, בהתאם לפסיקה בעניין בג"ץ גלוטן אין לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה) תחולה על עבודת התובעת, ומשכך אין כל בסיס לדרישתה לתשלום תוספת של 30% משכר המינימום כגמול בגין עבודתה הנטענת, והמוכחשת, בשעות הנוספות. עוד נטען בסיכומי הנתבעים, כי טענת התובעת בסיכומיה לפיה לא קיבלה מנוחה שבועית כמתחייב על פי החוק הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה, שלא נכללה בתביעת התובעת, ומשכך דינה להידחות. אף התביעה לתשלום פדיון חופשה וחגים דינה להידחות, שכן התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי לאורך תקופת עבודתה שהתה פעמיים בחופשת מולדת, בפעם הראשונה למשך 5 שבועות ובפעם השנייה למשך חודש ימים, כאשר בתקופות אלה קיבלה שכר כולל בסך 1,500$ (עמ' 18). לתובעת שולמו מלוא זכויותיה בגין דמי ההבראה, אולם ככל שייקבע כי התובעת זכאית לסכום הנתבע על ידה, יש לקזז סכום זה מהסך של 2,300 ₪ אשר שולם לתובעת עם סיום עבודתה. דיון והכרעה הפרשי שכר מינימום כאמור, אין חולק כי השכר ששולם לתובעת בתקופת עבודתה היה כדלהלן: מתחילת עבודתה ועד לחודש 08/06 שולמו לתובעת 550$ לחודש; בין החודשים 09/06 עד 08/07 - 600$ לחודש, ואילו מחודש 09/07 ועד למועד סיום העסקת התובעת עמד הסכום על 650$ לחודש. כמו-כן אין חולק כי לתובעת שולמו דמי כיס שבועיים בסך 100 ₪ לשבוע ו- 30 ₪ נוספים שנכללו בחישובי שני הצדדים, בגין שימוש התובעת בטלפון הקווי בבית הנתבעים. לאחר שהתובעת הודתה בקבלת סכומים אלה בלבד, ולאחר שניכתה משכרה החודשי סך של 180 ₪ בגין הוצאות המדור וההוצאות הנלוות, היא נותרה זכאית לגישתה להפרשי שכר מינימום בסך 17,277 ₪, וזאת על פי הטבלה העדכנית שצירפה לכתב תביעתה המתוקן (נספח א'). לטענת התובעת בסיכומיה, אין מקום לניכוי כל סכום בגין הביטוח הרפואי שנרכש לכאורה עבורה, שכן הקבלות שצורפו לא הוצאו על שם המנוח אלא על שם "סילביה" מחברת "איתני מור" ולא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענת הנתבעים כי שילמו לחברת "איתני מור" את הסכום הנקוב בקבלות (סע' 34). התחשיב שצורף לתצהיר הבן (נת/1, נספח 4) נסמך על הסכומים הנזכרים לעיל, אולם בחודשים בהם היו 5 שבתות צוין בטבלה כי דמי הכיס ששולמו לתובעת היו בסך 530 ₪, וכן הופחתו הסכומים המותרים לניכוי בגין הוצאות הדיור, ההוצאות הנלוות, כלכלת התובעת והביטוח הרפואי שנרכש עבור התובעת על ידי הנתבעים, כטענתם. עוד צוין בטבלה האמורה, כי שכרה הכולל של התובעת לרבות דמי הכיס ששולמו לה החל מחודש 08/08 ועד למועד סיום העסקתה עמד על הסך 3,300 ₪ - טענה שאנו דוחים כאמור וקובעים כי שכרה הבסיסי של התובעת מחודש 09/07 ועד למועד סיום העסקתה עמד על הסך 650$ לחודש, בתוספת דמי הכיס האמורים. לאחר בחינת עדויות הצדדים וראיותיהם, עדיפים בעינינו תחשיבי הנתבעים, תוך תיקון הסכומים ששולמו לתובעת החל מחודש 08/08 ועד למועד סיום העסקתה כקבוע לעיל, וכן תוך העמדת הסכומים המותרים לניכוי על דיוקם. להלן הנימוקים לקביעתנו. הצדדים כאמור אינם חלוקים בנוגע לגובה שכר הבסיס ששולם לתובעת בתקופת עבודתה, ואף לא בנוגע לדמי הכיס השבועיים בסך 100 ₪ לשבוע כאמור בהסכם ההעסקה - מכאן שבחודשים בהם היו 5 שבתות, מקובלת עלינו טענת הנתבעים כי לתובעת שולמו 530 ₪, ולא 430 ₪ כמצוין בתחשיב התובעת. בתחשיב התובעת צוין כי בחודשים בודדים שולמו לתובעת דמי כיס בסכומים נמוכים (בחודש 04/07 - 157 ₪; בחודש 05/07 - 186 ₪; בחודש 08/08 - 358 ₪; בחודש 09/08 - 57 ₪) אולם, משלא פירטה התובעת מדוע בחודשים אלה שולמו לה לכאורה סכומים שונים ומהו היסוד לטענתה זו - אנו מקבלים את תחשיבי הנתבעים לדמי הכיס כמצוין בטבלה מטעמם. הנתבעים טענו לזכותם על פי דין לנכות משכרה החודשי של התובעת את החזר הוצאות המגורים בביתם והחזר ההוצאות הנלוות, לרבות כלכלת התובעת והביטוח הרפואי שנרכש עבורה; מנגד, התובעת הסכימה לניכוי הוצאות המגורים וההוצאות הנלוות בלבד (ת/1, סע' 18, נספח א' לכתב התביעה המתוקן). לאחר בחינת טענות הצדדים, מקובלת עלינו טענת הנתבעים בעניין הניכויים המותרים, כמפורט להלן. סעיף 3 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר), אשר כותרתו "תשלום בשווה כסף" קובע כך: "מותר, בהסכמת העובד, לשלם חלק משכר-העבודה באוכל ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה, להוציא משקאות משכרים, או בדיור, אם דרך-תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה-עבודה, או שהיא נוהג מקובל בתנאי-עבודה, ובלבד שהשווי המיוחס לכל אלה לא יעלה על המקובל בשוק". הסכמת הצדדים בעניין זה נלמדת מהסכם ההעסקה ביניהם, מהתנהגותם רבת השנים ומותרת מכוח היותו של תשלום חלק מהשכר באמצעות תשלום הוצאות, נוהג מקובל בתנאי העבודה של העובדים הסיעודיים המתגוררים בבתי המטופלים. השווי המיוחס לניכויים האמורים מחושב בהתאם להוראות הדין, כדלקמן: ביטוח רפואי בתצהירו טען הבן לזכות הוריו לנכות משכרה החודשי של התובעת סכומים בעד דמי הביטוח הרפואי שרכשו עבורה, וצירף אישורים מחברת הביטוח "הראל" המעידים על רכישת הביטוח בכל תקופת ההעסקה (נת/1, סע' 22, נספח 2). בהתאם לתקנה 2 לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס"ב- 2001, רשאי המעביד לקזז מחצית הסכום שהוציא או שהתחייב להוציא על הביטוח הרפואי עד לתקרה הקבועה שם. עיון בהעתקי קבלות התשלומים מעלה, כי הוצאו על שם "סילביה" מחברת "איתני מור", עם ציון הקוד של שם המנוח על גבי הקבלות. די לנו בראיות אלה כדי להתיר את הניכוי בגין רכישת הביטוח הרפואי על ידי הנתבעים, שכן הבן הסביר בעדותו המהימנה, את אופן תשלום הביטוח הרפואי באמצעות חברת ההשמה "איתני מור" (עמ' 22, ש' 23-31), והסברו אכן הניח את דעתנו. עיון בנספח 2 לתצהיר הבן, מלמד כי הביטוח הרפואי לשנת ההעסקה הראשונה מחודש 08/05 עד 08/06 נרכש בעלות 547.50 $ נכון לחודש 08/06, ולפיכך הניכוי המותר בגינו הינו בסך 99.9 ₪ לחודש בלבד (2 / 12 חודשים / 4.38 (שער הדולר בתקופה הרלבנטית) * 547.5 $); בשנת ההעסקה השנייה מחודש 08/06 עד 08/07 הסכום המותר לניכוי עמד על 96.2 ₪; בשנה השלישית להעסקה מחודש 08/07 עד 08/08 הסכום המותר לניכוי, נכון לחודש 08/08, עמד על סך 82.76 ₪ ואילו בשנה הרביעית להעסקה הסכום המותר לניכוי עמד על 77.56 ₪ לחודש בלבד (2 / 3.802 (שער הדולר נכון לחודש 12/08) * 5 חודשי ביטוח / 204 $). הסכומים שצוינו בתחשיב הנתבעים הינם הסכומים המרביים המותרים לניכוי על פי התקנות, אולם משהוצגו בפנינו הסכומים שהוצאו בפועל בגין רכישת הביטוח הרפואי, רק מחצית סכומים אלה יותרו לניכוי כאמור בתקנות. ב. החזר הוצאות מגורים בהתאם לסע' 1(ה) לחוק עובדים זרים, מחויב המעביד להעמיד לעובד הזר מגורים הולמים למשך כל תקופת עבודתו והוא רשאי לנכות משכרו בגין כך, בשיעורים שיקבעו בתקנות. משאין חולק כי התובעת התגוררה בחדר נפרד בבית שבבעלות הנתבעים, הרי שבהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס- 2000 (להלן - תקנות עובדים זרים - מגורים), הנתבעים היו רשאים לנכות משכר התובעת את מחצית הסכום הנקוב בטבלה, לאזור חיפה. נציין, כי בתחשיב הנתבעים אף ננקבו סכומים הנופלים מהסכומים המרביים שהיו מותרים לניכוי בגין השנים 2005 ו- 2006 (בשנת 2005, הסכום המרבי אותו ניתן היה לנכות משכר התובעת בגין מגורים בחיפה עמד על 121 ₪ לחודש ובשנת 2006 ניתן היה לנכות עד 123.985 ₪ לחודש, ואילו הנתבעים ביקשו לנכות בכל תקופה זו סך של 117.785 ₪ לחודש בלבד - הסכום המרבי שהיה מותר לניכוי בגין שנת 2007). הסכומים המרביים שהיו ניתנים לניכוי בגין מגורים בחיפה בשנים 2007 ו- 2008 היו כמצוין בתחשיב הנתבעים: בשנת 2007 - 117.78 ₪ לחודש ובשנת 2008 - 114.35 ₪ לחודש. ג. הוצאות נלוות בהתאם לתקנה 3 לתקנות עובדים זרים - מגורים, המעביד רשאי לנכות משכרו החודשי של עובד הסיעוד המתגורר בביתו, סכום מירבי הנקוב בתקנה, כאשר הסכום בשנת 2008 עמד על 67.49 ₪ לחודש; בשנת 2007 - 65.49 ₪ לחודש; בשנת 2006 - 65.68 ₪ לחודש ואילו בשנת 2005 הסכום עמד על 63.97 ₪ לחודש. בתחשיבי הנתבעים חושב הסכום המירבי לניכוי בשנים 2005-2006 לפי הסך 65.49 ₪ לחודש (הסכום לשנת 2007). כלכלה התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי הנתבעים נשאו בעלויות כלכלתה, למעט מספר פעמים בשנת העסקתה האחרונה, בהם קנתה לעצמה ועל פי בחירתה האישית לחם וחמאה בלבד, וזאת שלא על דעת הנתבעים (עמ' 14, ש' 27-32; עמ' 16, ש' 1-23). על כן בהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת השכר המתיר לשלם חלק משכר העבודה באוכל ובדיור, ובהתאם להלכה שנקבעה בעניין זה בע"ע 300333/97 עליזה כהן - רמונה קבררה, פד"ע ל"ז 755 (2002), הנתבעים היו רשאים לנכות משכר התובעת דמי כלכלה בשיעור 10% משכר המינימום, דהיינו 333.5 ₪ לחודש בשנת 2005, 358.5 ₪ לחודש החל מ- 06/06, 371 ₪ לחודש החל מ- 04/07 ו- 385 ₪ החל מחודש 07/08. על יסוד האמור לעיל, הנתבעים היו רשאים לנכות משכרה החודשי של התובעת את הסכומים הבאים: 618.37 ₪ לחודש בשנת 2005; 644.36 ₪ לחודש בשנת 2006; 637.03 ₪ לחודש בשנת 2007 ו- 644.4 ₪ בשנת 2008. נציין, כי הניכויים המותרים שלעיל, אינם עולים על רבע השכר החודשי (שכר המינימום בענייננו), כהוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר. מכאן, שבחינת נספח 4 לתצהיר הבן, המפרט את השכר ששולם לתובעת במהלך תקופת עבודתה, תוך תיקון השכר מחודש 08/08 עד 12/08 כאמור לעיל, אל מול הניכויים המותרים כמפורט על ידינו, מעלה כי התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום בסך 4,615 ₪ בלבד, כמפורט להלן: מחודש 09/05 עד 05/06 התובעת השתכרה בסה"כ כ- 3,618 ₪ לחודש (2,540 ₪ בממוצע לחודש+ 460 ₪ בממוצע לחודש דמי כיס + 618.37 ₪ הסכומים המותרים לניכוי); בתקופה זו שכר המינימום עמד על הסך 3,335.18 ₪ לחודש, ולכן התובעת קיבלה בתקופה זו סכום העולה על שכר המינימום; מחודש 06/06 עד 04/07 התובעת השתכרה בסה"כ כ- 3,604 ₪ לחודש (2,500 ₪ בממוצע לחודש + 460 ₪ בממוצע לחודש דמי כיס + 644.36 ₪ הסכומים המותרים לניכוי); בתקופה זו שכר המינימום עמד על הסך 3,585.18 ₪ לחודש, ולכן התובעת קיבלה בתקופה זו סכום העולה על שכר המינימום; מחודש 05/07 עד 06/08 השתכרה התובעת בסה"כ כ- 3,537 ₪ לחודש (2,440 ₪ בממוצע לחודש + 460 ₪ בממוצע לחודש דמי כיס + 637.03 ₪ הסכומים המותרים לניכוי); שכר המינימום בתקופה זו עמד על הסך 3,710.18 ₪ לחודש, ומכאן שהתובעת השתכרה סכום הנופל משכר המינימום החודשי בכ- 173.18 ₪, ובכל התקופה הזו השתכרה התובעת כ- 2,424.52 ₪ בחסר; מחודש 07/08 ועד למועד סיום ההעסקה בחודש 12/08 השתכרה התובעת בסה"כ כ- 3,485 ₪ לחודש (2,380.5 ₪ בממוצע לחודש + 460 ₪ בממוצע לחודש + 644.4 ₪ הסכומים המותרים לניכוי); בתקופה זו שכר המינימום עמד על הסך של 3850.18 ₪ לחודש ולכן התובעת השתכרה סכום הנופל ב- 365 ₪ לחודש משכר המינימום, ובסה"כ בתקופה זו השתכרה התובעת כ- 2,190 ₪ בחסר. מכאן שהתובעת זכאית להפרשי שכר מינימום בסך 4,615 ₪ (סיכום סע' ג' ו-ד' לעיל). משראינו שבחלק ניכר של עבודתה היו ההפרשים לטובתה של התובעת, אנו קובעים כי החוסר בתשלום נבע מטעות כנה ועל כן איננו מוצאים לנכון לפסוק פיצויי הלנת שכר, כי אם הפרשי ריבית והצמדה כחוק בלבד. גמול עבודה בשעות נוספות ובשעות המנוחה השבועית בתביעתה זו, עתרה התובעת כאמור לתשלום תוספת בשיעור 30% משכר המינימום בגין כל אחד מחודשי העסקתה בסך 42,302 ₪ (ת/1, סע' 8-12, 19-20), וזאת בתמורה לעבודתה הנטענת בשעות נוספות, וכן בתמורה לעבודתה הנטענת בשעות המנוחה השבועית, שכן לדידי התובעת היא זכתה ל- 12 שעות מנוחה שבועית בלבד. לצורך הכרעה ברכיב תביעה זה נדון תחילה בזכאות התובעת לגמול עבודה בשעות נוספות ולאחר מכן נפנה לבחינת זכאות התובעת לגמול עבודה בשעות המנוחה השבועית. גמול עבודה בשעות נוספות לדידי התובעת, יש ליישם את שנקבע בעניין טודוראנג'ן על נסיבות העסקתה, כאשר לגרסתה מתכונת עבודתה בסיעוד המנוח ובטיפול במשק ביתו כללה 14 עד 16 שעות עבודה יומיות (משעה 05:00-07:00 עד לשעה 21:00), כאשר בכתב תביעתה המתוקן טענה התובעת כי זכתה להפסקת צהריים בת שעה ומחצה ליום (סע' 8) ואילו בתצהירה העידה התובעת כי לא קיבלה כל הפסקה בצהריים (ת/1, סע' 9). התובעת פירטה בתצהירה את הפעולות אותן נדרשה לבצע מדי יום, כאשר מתכונת עבודתה זו מלמדת לדידה על ביצוע השעות הנוספות הנטענות (ת/1, סע' 8-12). מנגד, טענו הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה מתכונת העסקה סדירה הכוללת עבודה בשעות נוספות כטענתה ועדותה בעניין זה היתה מופרזת ולא מהימנה. זאת ועוד, בהתאם להלכה שנפסקה לאחר פסק הדין בעניין טודוראנג'ן, אין לחוק שעות עבודה ומנוחה כל תחולה על עבודת התובעת, ומשכך דין תביעתה להידחות. נקדים ונציין כי לא מצאנו בטענות התובעת בסוגיה זו כדי להצדיק קבלת תביעתה לגמול שעות נוספות. להלן נבאר טעמינו. בבג"ץ גלוטן, לאחר דיון נרחב בשאלת תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד המתגוררים בבתי המטופלים המעסיקים, החליט בית המשפט העליון שלא להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי, ע"ע 157/03 יולנדה גלוטן - לאה יעקב (לא פורסם, מיום 1.1.2007), בציינו כי פתרון הולם לסוגיה סבוכה זו יכול וייעשה רק בדרך של חקיקה מתאימה. הסוגיה עדיין תלויה ועומדת בפני בית המשפט העליון שכן הוחלט על קיומו של דיון נוסף בבג"צ, הממתין להבשלת ניסיונות המחוקק להסדיר סוגיה סבוכה זו בדרך של חקיקה ההולמת נסיבות העסקה ייחודית זו. לפיכך, פסק הדין המנחה אותנו אפוא לעת הזו, הינו פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. בהכרעת בית הדין הארצי בעניין גלוטן, נקבע כי בנסיבות המקרה לא חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, אולם חלק מהנסיבות שפורטו בפסק הדין הארצי בעניין גלוטן, שונות מהמקרה דנן. במקרה שבפנינו אכן מדובר במעסיק אשר אינו נעדר את יכולת הפיקוח על העובד, כפי שטענה התובעת (ת/1, סע' 13), בהיות אשת המנוח - הנתבעת - אשה צלולה ועצמאית אשר ביכולתה היה לפקח מקרוב על עבודת התובעת. מאידך, סוג העבודה, אשר יש בו יחסי אמון מיוחדים וקושי להפריד בין שעות העבודה לשעות המנוחה - דומה. זאת ועוד - בנסיבות המקרה הנדון, ממילא לא הוכיחה התובעת בפנינו כי הועסקה בשעות נוספות, כפי שנפרט להלן. בטרם נפנה לתאר מתכונת העסקת התובעת נציין כי אף טענת התובעת, המבססת את זכאותה לגמול שעות נוספות על האמנות הבינלאומיות עליהן חתומה מדינת ישראל והמחייבות השוואת השכר המשולם לעובד הזר עם שכר העובד המקומי, דינה להידחות, ובעניין זה אנו מאמצים את דברי כב' השופטת ורבנר בפסק דינה בס"ע 8980-05-09 לריסה גבנקו - אידה מיאסניק, מיום 14.7.10 כדלקמן: "בסיכומיה טענה התובעת כי בין אם חל על העסקתה חוק שעות עבודה ומנוחה ובין אם לאו, היא זכאית לתמורה עבור עבודתה בשעות נוספות, מכח חוקת העבודה הבינלאומית והאמנה לזכויות אדם אשר אושרה ע"י הכנסת ואוסרת אפלייה בין עובד מקומי לעובד זר. מכיוון שחוקת העבודה והאמנה הנדונות, אינן עוסקות בזכות לשעות נוספות בנסיבות העסקתה של התובעת, אלא אך באיסור האפליה ביחס לעובד ישראלי, איננו מוצאים בהן סיוע לתובעת. ברי, כי הפסיקה שניתנה בעניין זה, ואליה נתייחס להלן, יוצאת מנקודת הנחה שעובדים שאינם ישראלים, המועסקים בישראל, זכאים לזכויות המגן הנתונות לעובדים ישראליים וממילא הלכה כי משפט העבודה הישראלי הינו טריטוריאלי. נציין כי הפסיקה והתוצאה של פסק הדין לא היתה שונה לו היה מדובר בעובדת שהינה אזרחית ותושבת ישראל שהיתה מועסקת כמטפלת סיעודית בקשישים או כמטפלת בילדים קטנים ("אופר" - עיין בענין רמונה קבררה בסיפא של סעיף 3 לפסק הדין), במתכונת של מגורים ושהייה בבית המטופלים כדוגמת התובעת, כאשר ניתן לה על ידי המעסיקים מדור, כלכלה, וכד'. אשר על כן אין מדובר כלל על הפליה של עובד זר בהיותו עובד זר, אלא בצורך למצוא הסדר חקיקתי מניח את הדעת לעובדים המתגוררים בבית המעסיקים ואשר קשה להפריד לגביהם בין שעות העבודה לבין עיסוקיהם בצרכיהם הפרטים, לרבות אותם דברים שהיו מבצעים לו היה מתגוררים בבית נפרד." מתכונת העבודה לה טענה התובעת ולפיה היא עבדה ברצף משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעה 21:00 בערב ואף מעבר (ת/1, סע' 9) נסתרה בחלקה על ידי העדויות והראיות שהובאו בפנינו והתרשמנו כי התובעת הפריזה בטענותיה בעניין זה. טענת התובעת בחקירתה הנגדית כי החלה את יומה בשעה 4:00 בבוקר (עמ' 7, ש' 25-29) התבררה כעדות שאינה משקפת את שגרת ימי עבודת התובעת בתקופת העסקתה, שכן בהמשך עדותה, הודתה התובעת כי רק מדי פעם היו תקופות בהן התעורר המנוח בשעה מוקדמת זו (עמ' 9), מה גם שטענה זו נסתרה במפורש על ידי הנתבעת (עמ' 44, ש' 2-7), ומשכך התרשמנו כי שעת התחלת עבודת התובעת היתה בין השעות 06:00-07:00 מדי יום. אף עדות התובעת כי מדי יום, בזמן בו צפה המנוח בטלוויזיה לאחר ארוחת הבוקר, עסקה היא בניקיון דירת הנתבעים משך כשלוש שעות התבררה במהרה כעדות שאינה משקפת את שגרת העבודה היומיומית (עמ' 10, ש' 3-20), וזאת משהשיבה התובעת לשאלת בית הדין כי באופן שגרתי בזמן זה היא נהגה לשבת על ידי המנוח נוכח צעקותיו (שם בש' 27-28) וכי עבודות הניקיון בוצעו משך כשעתיים שלוש-ביום, אחת ליומיים (עמ' 12, ש' 5-15). התובעת הודתה בחקירתה הנגדית, כי הנתבעת נהגה לבשל את כל האוכל בבית (עמ' 15, ש' 1-2), כי הנתבעת נהגה לכבס את הכביסה בבית (שם בש' 17-24) וכי הקניות היו בעיקר באחריות הבן המצהיר מטעם הנתבעים (שם בש' 26-29). עוד הודתה התובעת בחקירתה הנגדית, כי מדי יום המנוח נהג לשבת ולצפות בטלוויזיה משך כשעתיים בין השעות 17:00-19:00, כאשר בזמן הזה נהגה התובעת לדבריה "לשבת לידו ולא יודעת מה לעשות איתו" (עמ' 14, ש' 1-3) ולאחר מכן היה מגיע לבית המנוח אחד מבניו, אשר היה מטפל בו במשך כשעתיים נוספות (עמ' 13, ש' 31-32; עמ' 14, ש' 5-10), כאשר מיד לאחר מכן בשעה 21:00 התובעת היתה מחליפה למנוח את החיתול, משכיבה אותו לישון ומתפנה לעיסוקיה (שם בש' 12-19). באשר לטענות התובעת, כי המנוח היה מעיר אותה בלילות בצעקותיו, העידה הנתבעת כי צעקות המנוח היו בתקופות מסוימות עד שקיבל המנוח טיפול תרופתי שהפסיק את צעקותיו (מעמ' 36, ש' 30 עד עמ' 37, ש' 5) ועדותה מקובלת עלינו. נוכח כל האמור לעיל, ומשלא התרשמנו בסבירות גרסת התובעת כי עבדה משך כל שעות היממה, אלא כי לתובעת אכן היה זמן פנוי במהלך היום בו היא עשתה לעצמה כאשר הטיפול בפועל במנוח ובמשק ביתו לא ארך, ובוודאי לא במתכונת קבועה, מעבר ל- 8 שעות ביום - אנו דוחים את התביעה לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות. נציין, כי גם אם דו"חות הערכות התלות שנערכו למנוח במהלך תקופת עבודת התובעת אצלו מלמדים על היזקקותו לעזרה מקיפה בפעולות היומיום - עדיין לא מצאנו בכך עדות להשגחה הצמודה והעבודה ללא הרף בכל שעות שהות התובעת בבית הנתבעים כטענתה; התרשמנו כי עבודת התובעת בפועל אכן לא עלתה על 8 שעות ביום, במצטבר, כאשר חלק מהטיפול במנוח בוצע על ידי הנתבעת והבן. גם בתיק שלפנינו לא נחתום פרק זה מבלי להעיר, שאכן, גם עבודה "במצטבר" בת 8 שעות ביום, מעלה תהייה באשר לזכותו של העובד לגמול בגין השהות שבין משימה אחת למשנתה ואולם לעת הזו, אנו מונחים על ידי הפסיקה בעניין גלוטן, תוך תקווה כי המחוקק יביא סוגיה זו לכדי פתרונה ההולם בהקדם (כפי שאף ציינו בס"ע 25412-10-09 BIRU - עזבון המנוחה סילביה הרשקוביץ ז"ל, מיום 2.5.12, להלן - עניין BIRU). גמול עבודה בשעות המנוחה השבועית כאמור, ברכיב תביעתה זה כללה התובעת גם תביעה לגמול בגין עבודה בשעות המנוחה השבועית, שכן לטענת התובעת היא נהנתה מ- 12 שעות מנוחה שבועית בלבד, בימי הראשון בשבוע (ת/1, סע' 12; עמ' 17, ש' 18-20). בסיכומיהם, טענו הנתבעים כי גרסת התובעת לפיה לא זכתה למנוחה השבועית כמתחייב על פי החוק הובאה לראשונה בסיכומיה ומשכך הינה בגדר הרחבת חזית אסורה שדינה להידחות (סע' 41). אין בידינו לקבל טענה זו של הנתבעים, שכן כבר בכתב תביעתה המקורי טענה התובעת כי זכתה למנוחה שבועית בת 12 שעות בלבד (סע' 11) והבהירה כי תביעתה ברכיב גמול העבודה בשעות הנוספות כוללת גם את עבודתה בשעות המנוחה השבועית, וזאת מבלי לפרט כל תחשיב בנפרד. אף אנו הסבנו תשומת לב הנתבעים לסוגיה זו במסגרת ניסיונותינו להביא הצדדים להסכמות שייתרו הדיון בתיק. בפסיקה קודמת של בית דין זה בעניין BIRU, עמדנו בהרחבה על חשיבותה העליונה של הזכות למנוחה שבועית לעובד, אשר לא בכדי היתה בין הזכויות הראשונות שהוסדרו בתחום יחסי העבודה בסעיף 18 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 ובסעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, ואין לנו אלא לחזור על דברינו שם (סע' 69-80 לפסק-הדין בעניין BIRU). התובעת נמנית עם העדה הנוצרית ויום מנוחתה השבועי המקובל עליה הוא יום הראשון, היום בו היא אכן יצאה לחופשה/מנוחה שבועית, כטענת הצדדים. בעניין BIRU מנינו בהרחבה את עיקרי הטעמים המובילים למסקנה כי חרף הקביעה שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על העסקת התובעת אין להסיק כי התובעת אף אינה זכאית למנוחה השבועית הקבועה בו, וקביעתנו שם יפה גם לענייננו. נפנה אפוא לבחון את העובדות כפי שהוכחו בפנינו. הנתבעת ובנה אישרו בעדותם כי התובעת שהתה לכל היותר במנוחה שבועית משך 26 שעות בלבד (נת/2, סע' 12; נת/1, סע' 17), וזאת לטענתם החל מיום השבת בצהריים ועד ליום הראשון בשעה 18:00 בערב. לדידי הנתבעים, במועדים אלה נהגו בני המנוח להגיע לביתו ולסעוד אותו במקום התובעת, אשר לעיתים בחרה מיוזמתה ומרצונה החופשי להישאר בבית הנתבעים אף בזמן מנוחתה השבועית, וזאת משלא היה לה מקום אחר לפנות אליו (עמ' 40, ש' 15-19). לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, התמונה שעלתה בפנינו הינה כי התובעת נהגה לצאת מבית הנתבעים בימי ראשון בשעה 08:00 בבוקר ולשוב לבית הנתבעים באותו היום בשעה 19:00 בערב (עמ' 17, ש' 18-27), כאשר מעדות התובעת עלה, כי עם שובה לבית הנתבעים בימי ראשון כל שעשתה זה להחליף למנוח את החיתול. בחיבור שעות השינה של התובעת בבית הנתבעים, שהיה גם ביתה, בלילות הסמוכים ליום מנוחתה, אנו מקבלים את טענת הנתבעים כי התובעת שהתה במנוחה שבועית 26 שעות בלבד. לפיכך, משהעמידה התובעת את תביעתה ברכיב זה על סך 42,302 ₪ וזאת בהתייחס הן לתביעתה לגמול העבודה בשעות הנוספות (6-7 שעות ביום), אשר נדחתה כאמור, והן לגמול העבודה במנוחה השבועית (10 שעות בשבוע), אשר הוכח בפנינו כי אכן לא ניתנה לתובעת במלואה, על פי המתחייב מלשון סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, - אנו מעריכים כי תביעת התובעת לגמול העבודה בשעות המנוחה השבועית מהווה כ- 25% מסך תביעתה ברכיב זה, ולכן אנו קובעים כי התובעת תהא זכאית לגמול עבודה במנוחתה השבועית בסך 10,575 ₪. נוכח המחלוקת הכנה ביחס לחובת התשלום האמור, אין אנו מחייבים את הנתבעים בתשלום פיצויי הלנת שכר, אלא בתשלום הפרשי ריבית והצמדה בלבד. פדיון חופשה וחג בתביעתה, עתרה התובעת לתשלום פדיונם של 12 ימי חופשה שצברה לטענתה בשנת עבודתה האחרונה ו- 36 ימי חג במהלך כל תקופת עבודתה, בהם לטענתה לא קיבלה חופשה, בסך 2,629 ₪. בחקירתה הנגדית הודתה התובעת, כי במהלך תקופת עבודתה נסעה פעמיים לרומניה, כאשר בפעם הראשונה נסעה התובעת ל- 5 שבועות ובפעם השנייה נסעה התובעת למשך חודש ימים, ובתקופות אלה השתכרה התובעת לדבריה כ- 1,500 $ (עמ' 18, ש' 14-25). בנסיבות אלה, ומשנסתרה טענת התובעת בתצהירה כי לא יצאה לחופשה בשנת עבודתה האחרונה על ידי עדות התובעת עצמה - דין תביעתה לתשלום פדיון חופשה שנתית להידחות. באשר לתביעת התובעת ל"פדיון ימי חג" - הרי שהתביעה ברכיב זה נכרכה ברכיב פדיון החופשה השנתית ונוסחה באופן מעורפל למדי ולא מפורט, כאשר בתצהירה העידה התובעת כי לאורך תקופת עבודתה לא קיבלה כל חופשות בימי החג (ת/1, סע' 22), אולם בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי בימי החג נהגה להתארח יחד עם הנתבעים בבתי בנותיהם, ומעדותה אף עלה, כי בימים אלה בנות הנתבעים נהגו להגיש לה אוכל לשולחן (עמ' 15, ש' 4-15), דבר המעיד הן על אופן תפיסת הצדדים ליחסים ביניהם והן על העובדה כי בימים אלה התובעת לא נדרשה לבצע עבודה, ומכל מקום התובעת כלל לא הוכיחה לאיזו עבודה היא נדרשה בחגים. בנסיבות אלה, דין התביעה ל"פדיון ימי חג" להידחות, וזאת בין אם התכוונה התובעת בתביעתה לגמול עבודה בחגים, עבודה אשר לא הוכחה בפנינו, ובין אם התכוונה התובעת בתביעתה לדמי חג, אשר מכוח היות התובעת עובדת חודשית, אינה זכאית לתשלום נוסף עבור ימי החג (סעיף 7.ב לצו ההרחבה הכללי במשק בדבר הרחבת הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל מיום 7.6.2000). אשר על כן, תביעת התובעת בעילה זו נדחית. דמי הבראה בכתב תביעתה המתוקן עתרה התובעת לתשלום דמי הבראה בגין שנת עבודתה האחרונה בסך 1,094 ₪ (סע' 20). לטענת הנתבעים, שילמו לתובעת את מלוא זכויותיה בגין דמי ההבראה, אולם ככל שהתובעת תימצא זכאית ליתרה כלשהי, הרי שיש לקזזה עם הסך של 2,300 ₪ אשר שולם לתובעת כאמור עם סיום עבודתה. הנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה במלואם מוטל על המעביד, כאשר נטל זה לא הורם בענייננו כלל. לפיכך, התובעת זכאית לדמי ההבראה בגין שנת עבודתה האחרונה, בסכום שנתבע על ידה בסך 1,094 ₪. טענות הנתבעת לקיזוז בכתב הגנתה טענה הנתבעת מספר טענות קיזוז, כאשר העיקרית בהן היא לקיזוז 2,300 ₪ אשר אין חולק כי שולמו לתובעת במועד סיום העסקתה. התובעת מודה בקבלת הסכום (עמ' 1, ש' 12-14), אך טוענת כי מדובר בתשלום פיצויי פיטורים ומפנה לעדויות הנתבעים (תצהיר הנתבעת, סע' 26). כן ביקשה הנתבעת לקזז את דמי החופשה ששולמו לטענתה לתובעת ביתר בחודש 09/2008, עת עמדו לזכות התובעת 7 ימי חופשה בלבד, אולם היא יצאה לחופשת מולדת בת כחודש ימים ושולם לה שכר מלא בגין חודש זה; כך גם נטען לגבי חודש 12/2008 בו שולם לטענת הנתבעת שכר עודף לתובעת, שכן היא עזבה את עבודתה כבר ביום 21.12.08 אולם שולם לה שכר בגין חודש מלא (סע' 21 לכתב ההגנה). אין לקבל טענות אלה לקיזוז, מן הטעם שלא הוכח בפנינו כי מקור התשלומים היה בטעות בחישוב, אלא שכפי שהתרשמנו מעדות הנתבעת ובנה, הם ביקשו מרצונם החופשי להיטיב עם התובעת. קיזוז בדיעבד של תשלומים שניתנו ברוחב לב, כנגד זכויות סוציאליות, שקול כקביעה בדיעבד ששכרה של התובעת כלל זכויות נלוות, ללא שהדבר מעוגן בדין. באשר לתשלום בסך 2,300 ₪ נציין, כי אמנם התובעת לא טענה לזכותה לקבל פיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתה שנעשה מרצונה, ויחד עם זאת, משהודו הנתבעים כי בחרו לשלם לה פיצויי פיטורים, איננו מוצאים לנכון להתיר להם לנכות סכום זה, מזכויותיה הסוציאליות שנמצאו בחסר. ת/2 עליו חתמה התובעת בסיום עבודתה אינו משנה ממסקנתנו זו, שכן אין הוא מתנה את קבלת הסכום האמור בויתור על זכויות אחרות. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות, לפדיון חופשה שנתית וחגים - נדחית בזאת. התביעה להפרשי שכר מינימום, לגמול עבודה בשעות המנוחה השבועית ולדמי הבראה מתקבלת כאמור לעיל ועל הנתבעת לשלם לתובעת, בתוך 30 ימים מהיום, את הסכומים הבאים: הפרשי שכר מינימום בסך 4,615 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מתאריך 15.2.08 (מחצית תקופת הזכאות מחודש 05/07 עד 12/08) ועד למועד התשלום המלא בפועל; גמול עבודה במנוחה השבועית בסך 10,575 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.4.2007 (מחצית תקופת הזכאות מחודש 08/05 עד 12/08) ועד מועד התשלום המלא בפועל; דמי הבראה בסך 1,094 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד סיום העבודה, 21.12.08, ועד מועד התשלום המלא בפועל. מובהר כי טענת הקיזוז - נדחית. נוכח התוצאה אליה הגענו ודחיית חלקה הארי של התביעה, אך קבלתה בחלקה, ישא כל צד בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. סיעודמשכורת