התובעת אזרחית מולדובה, שעבדה כמטפלת סיעודית בישראל שכרה של התובעת, במהלך תקופת עבודתה, היה כדלקמן: בשנת העבודה הראשונה (2006) שכרה של התובעת עמד על 550 $, בתוספת דמי כיס, בסך 100 ₪ לשבוע. בשנת העבודה השניה (2007) שכרה של התובעת עמד על 600 $, בתוספת דמי כיס, בסך 100 ₪ לשבוע. בשנת העבודה השלישית (מחודש 1/08 עד לחודש 4/08) שכר התובעת עמד על 650 $, בתוספת דמי כיס, בסך 100 ₪ לשבוע. הצדדים חלוקים באשר לשכרה של התובעת בגין עבודתה בימי ראשון, כאשר לטענת התובעת, בתצהירה - לא שולם לה עבור עבודה "בשעות המנוחה השבועית" [ת/1, ס' 7], ועבור "עבודה בימי חג" קיבלה רק 33 $ ליום [ת/1, ס' 18(4)], בעוד שבחקירתה הנגדית אישרה, כי קיבלה 33 $, גם בגין עבודה ביום א' בשבוע, שהיה יום המנוחה [עמ' 9, ש' 11-4]; ואילו לטענת הנתבעים - שכרה עבור עבודה בימי א' עמד על 50 $ [נ/5, ס' 31]. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא משכורת עובד זר בסיעוד: רקע לפנינו תביעתה של התובעת (להלן: התובעת), אזרחית מולדובה, שעבדה כמטפלת סיעודית בישראל, לתשלומים שונים - הפרשי שכר עבודה עד לשיעור שכר המינימום, גמול "שעות נוספות", תמורה בגין עבודה במנוחה השבועית, הפרש פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויי הלנה. התובעת עבדה כמטפלת סיעודית של הנסעדת ז"ל (להלן: הנסעדת), מיום 25.12.05 ועד לסיום יחסי העבודה, ביום 13.4.08, בטרם נפטרה הנסעדת. התביעה הוגשה נגד עזבון הנסעדת (להלן: העזבון) ונגד בתה של הנסעדת (להלן: אילנה; העזבון ואילנה, ביחד, להלן: הנתבעים). הנתבעים מצידם, הגישו הודעת צד ג' כלפי מר קרול אייזנשטיין, מי אשר גייס כוח אדם של עובדים זרים, ובכללם התובעת, לשם עבודה בישראל (להלן: אייזנשטיין); כמו כן, הוגשה הודעת צד ג' לחברת מטב - עמותה לשירותי טיפול ורווחה, שהינה עמותה המספקת שירותי סיעוד לקשישים ומוכרת ע"י המוסד לביטוח לאומי כמעניקת שירותי סיעוד, מכוח חוק הביטוח הלאומי (להלן: מטב). מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית שלה, אשר נחקרה עליו במסגרת דיון שהתקיים בפנינו, באמצעות מתורגמן לשפה הרומנית. מטעם הנתבעים הוגשו מספר תצהירים - של אילנה [נ/5], של גב' לילך גז, נכדתה של הנסעדת [נ/8 (להלן: לילך)], של מר יצחק גנץ, בנה של הנסעדת [נ/9 (להלן: יצחק)], של גב' נעמי בורן, חברתה של הנסעדת [נ/10 (להלן: נעמי)] וכן של מר יוסף גז, נכדה של הנסעדת [נ/11 (להלן: יוסף)]. אייזנשטיין לא הגיב להודעת צד ג' שהוגשה נגדו, על אף שהומצאה לו כדין, ביום 13.5.10, יחד עם ההחלטות בעניין צרוף צדדים שלישיים [עמ' 1, ש' 21]. ביום 2.11.11, הסכימו הצדדים, כי ניתן להתקדם בתיק גם ללא אייזנשטיין [עמ' 6, ש' 19-14], וב"כ מטב ביקש להימחק מההליך, מחוסר יריבות. הוחלט, כי על מנת לברר את מעמדם של כל המעורבים בהעסקת התובעת, אין מקום לשחרר את מטב. מאוחר יותר, במהלך אותו דיון ההוכחות, הודיע ב"כ הנתבעים, בהסכמת התובעת, כי הוא מבקש לוותר על התביעה כנגד מטב ולשחרר אותה מהמשך הדיון. לאחר ששקלנו את הבקשה, החלטנו, שאין זה נכון לשחרר את מטב מהמשך הדיונים בתיק, שכן, למסקנות בקשר עם מערכת היחסים המשולשת, עלולות להיות השלכות גם עליה; על כך חזרנו גם בהמשך הדיון [ראו: החלטות בעמ' 7, ו-19]. תחילה נפנה להצגת העובדות, הצריכות לעניין, ולמחלוקות ביחס אליהן, בתמצית, לאחר מכן נתייחס לשאלת זהות המעביד ומעמדן של חברות ההשמה, בקשר עם העסקת עובד סיעוד זר, ואחר כך, ליתר הפלוגתאות. העובדות ותמצית טענות הצדדים התובעת היא עובדת זרה, אזרחית מולדובה, שעבדה בארץ בסיעוד. התובעת עבדה כמטפלת סיעודית של הנסעדת מיום 25.12.2005 ועד לסיום יחסי העבודה, ביום 13.4.2008. נקדים את המאוחר - קבענו שהתובעת התפטרה. התובעת התגוררה יחד עם הנסעדת בביתה, בו 3.5 חדרים, כאשר אילנה התגוררה עם משפחתה בבית סמוך, במרחק 5-4 מטרים [עמ' 23, ש' 23-19]. הנסעדת היתה משותקת בכל חלקי גופה, ונזקקה לעזרה בכל פעולות היומיום (אכילה, רחצה, הלבשה), וכן לשם העברתה ממקום למקום [נ/5, ס' 9]. שכרה של התובעת, במהלך תקופת עבודתה, היה כדלקמן: בשנת העבודה הראשונה (2006) שכרה של התובעת עמד על 550 $, בתוספת דמי כיס, בסך 100 ₪ לשבוע. בשנת העבודה השניה (2007) שכרה של התובעת עמד על 600 $, בתוספת דמי כיס, בסך 100 ₪ לשבוע. בשנת העבודה השלישית (מחודש 1/08 עד לחודש 4/08) שכר התובעת עמד על 650 $, בתוספת דמי כיס, בסך 100 ₪ לשבוע. הצדדים חלוקים באשר לשכרה של התובעת בגין עבודתה בימי ראשון, כאשר לטענת התובעת, בתצהירה - לא שולם לה עבור עבודה "בשעות המנוחה השבועית" [ת/1, ס' 7], ועבור "עבודה בימי חג" קיבלה רק 33 $ ליום [ת/1, ס' 18(4)], בעוד שבחקירתה הנגדית אישרה, כי קיבלה 33 $, גם בגין עבודה ביום א' בשבוע, שהיה יום המנוחה [עמ' 9, ש' 11-4]; ואילו לטענת הנתבעים - שכרה עבור עבודה בימי א' עמד על 50 $ [נ/5, ס' 31]. הצדדים חלוקים גם באשר לקיומו של חוזה עבודה ביניהם. התובעת הצהירה - כי הנתבעים לא חתמו עמה על חוזה העסקה, המפרט את תנאי עבודתה ושכרה [ת/1, ס' 21], ולא התקיים כל קשר בינה לבין חברת סיעוד, כלשהי, מעבר לכך ששמעה מהנסעדת, כי חלק מהשכר, ששולם לה ע"י אילנה - "מומן על ידי המוסד לביטוח לאומי כקצבת סיעוד של הנסעדת ..." [ת/1, ס' 19]. לעומת זאת, במהלך הדיון, העידה התובעת: "אני עבדתי במטב." [עמ' 17, ש' 7]. מנגד - אילנה טוענת, כי במסגרת הנחיות שנתן איינזשטיין נחתמו שני הסכמים, בעניין תנאי העסקתה של התובעת: האחד - בינו לבין התובעת, והשני - בין התובעת לבין אילנה, הסכם שנותר בידי אייזנשטיין [נ/5, ס' 30]. בחקירתה הנגדית חזרה אילנה על טענתה, כי אין ברשותה את ההסכמים הללו, שנעשו לפי הנחיית אייזנשטיין ונותרו בידו [עמ' 26, ש' 16]. חברת מטב הגישה תצהיר של גב' דלית רוטמן, מנהלת סניף מטב בחדרה (להלן: רוטמן), אליו צורף הסכם עבודה, החתום - לטענתה - ע"י התובעת, המנוחה - באמצעות אילנה, ומטב [נ/6, נספח ב' (להלן: הסכם העבודה)]. אילנה אישרה, כי חתמה על הסכם העבודה [עמ' 28, ש' 13-1]; אולם - התובעת העידה, שלא חתמה על שום חוזה [עמ' 10, ש' 21], והחתימה על הסכם זה, בשם "העובד", כביכול, אינה החתימה שלה [עמ' 19, ש' 23]. ייאמר כבר עתה - לא האמנו לתובעת, בנקודה זו, ואנו קובעים, שהסכם העבודה נחתם בינה לבין מטב והנסעדת - באמצעות אילנה. מטב גם הציגה טופס של "פרטים אישיים למועמד/עובד מטב", עם פרטי התובעת, כשאליו צמודה תמונתה, ובו מצויין: "תאריך תחילת עבודה (בפועל) 26.12.05" [נ/3]. מהסכם העבודה עולה, כי שכרה של התובעת שולם לה בחלקו על ידי מטב, ישירות - בהתאם למידת זכאותה של הנסעדת: 14 שעות בשבוע, כשעות זכאות לגמלת סיעוד, על חשבון המוסד לביטוח לאומי, ועוד 9 שעות סיעוד שבועיות במימון הקרן לנפגעי השואה. מתלושי השכר לחודשים 1/07 עד 1/08 וחודשים 3/08 עד 4/08, שהנפיקה מטב [נ/6, נספח ג'], עולה, כי עבור כל שעת עבודה שילמה מטב לתובעת 22.76 ₪ (סכום העולה על המינימום החוקי, על שינוייו, באותה תקופה), וכן תשלומי "הבראה", "חופשה" ו"חגים". הצדדים חלוקים גם באשר להיקף עבודתה של התובעת: לגרסת התובעת - היא עבדה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, החל מ-05:00, והיתה צמודה לנסעדת גם בשעות הלילה על מנת לטפל בה, למניעת פצעי לחץ ועוד [ת/1, ס' 17-16]. מנגד, לגרסת הנתבעים - היקף עבודתה של התובעת היה מצומצם יותר, ובסך הכל שעות עבודתה, נטו, הסתכמו ב-28 שעות שבועיות, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך [נ/5, ס' 16]. עוד נטען, בתצהיר אילנה, כי התובעת נהגה לצפות בחדרה בטלויזיה ברוב שעות היממה, והעדיפה לשהות בחדרה ולאכול שם לבדה ברוב שעות היום [נ/5, ס' 15]; וכן שהתובעת לא נדרשה לערוך קניות וכמעט ולא השקיעה זמן בניקיון הבית [נ/5, ס' 18 ו- 23, בהתאמה]. הצדדים חלוקים עוד, באשר לנסיבות סיום העבודה. לטענת התובעת - היא פוטרה מעבודתה ביום 13.4.08, כאשר אילנה הודיעה לה שנמצאה עובדת חליפית, והיא נשלחה מהבית, תוך שאילנה סירבה להחזיר לה את דרכונה ולשלם את שכר חודש עבודתה האחרון [ת/1, ס' 14-13]; נשוב לנושא זה בהמשך. לטענת הנתבעים - התובעת התפטרה מעבודתה. לגרסתם, עליה נרחיב בהמשך, בסביבות חודש מרץ 2008 הודיעה התובעת לאילנה, כי ברצונה לעזוב את העבודה, כיון שמצאה משפחה לטפל בה, בחיפה [נ/5, ס' 37]. בתאריך 13.4.08, הודיעה אילנה לתובעת, כי בשעות הצהריים תגיע ותיקח אותה ואת מזוודותיה למשפחה שאיתרה, לאחר שיתחשבנו על מה שמגיע לה [נ/5, ס' 39-38]. אולם, כשהגיעה אילנה לבית אמה, בשעות הצהריים, אמרה לה אמה, הנסעדת, כי התובעת נפרדה ממנה ואמרה שתשוב אחר הצהריים, אולם, מאז לא חזרה התובעת לבית הנסעדת ולא היה למשפחה כיצד לאתר אותה [נ/5, ס' 42-41]. דיון והכרעה נפתח ונאמר, כי התקשינו לתת אמון מוחלט בדברי שני הצדדים וכל אחד מהעדים חטא באי דיוקים, בנקודה זו או אחרת. אולם, בסופו של יום, שוכנענו, כי התובעת עבדה במתכונת עבודה קבועה, שלא עלתה על היקף משרה מלאה. כמו כן, התובעת התפטרה מעבודתה, לכן, אינה זכאית לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. יחד עם זאת, התובעת זכאית להפרשי תשלומים בגין זכויות סוציאליות, אשר לא שולמו לה במלואן, כפי שיובהר בהמשך. זהות המעסיק סעיף 1ג(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, מטיל חובה על כל מעסיק של עובד זר להתקשר עמו בחוזה עבודה בכתב, בשפה המובנת לעובד, וליתן לעובד עותק מהחוזה. כאמור בסעיף 1ג(ב) לחוק, יש לציין בחוזה העסקה, בין היתר, את זהות המעסיק וזהות העובד, תיאור תפקידו, שכרו, רשימת הניכויים מהשכר, תאריך תחילת העבודה ותקופת העבודה, ועוד פרטים נוספים. לא הוצג בפנינו חוזה העסקה כזה, אולם, בהסכם העבודה - שהציגה מטב והנתבעים אישרו - נכתב במפורש, כי מטב תעסיק את "העובד" - בענייננו, התובעת - "בהיקף שעות אשר אינו חורג ממסגרת הזכאות ...", ובנוסף הוסכם, כי "המטופל בלבד (בין אם בעצמו ובין אם באמצעות בני משפחתו) הינו המעסיק העיקרי של העובד והוא זה אשר מעסיק את העובד בשעות העבודה החורגות ממסגרת הזכאות" [ראו: הפתיח להסכם העבודה, "הואיל" רביעי וחמישי]. הזכאות, המצויינת בהסכם העבודה, מוגדרת אף היא בפתיח שלו ["הואיל" שלישי], ומתייחסת למסגרת זכאות לשעות סיעוד לפי חוק הביטוח הלאומי ועוד תמיכות, במימון המל"ל, ברם, מובן מהסכם העבודה, שמטב - מחד -והנסעדת ובני משפחתה - מאידך - השתתפו בהעסקת התובעת. לטענת התובעת - הנתבעים היו מעסיקיה במשותף [ת/1, ס'4], כאשר אילנה, אשר שהתה זמן רב במשך היום בבית הנסעדת, היא זו שניהלה את הקשר עימה, טיפלה בקבלתה לעבודה ובאשרות העבודה, ופיטרה אותה [ת/1, ס' 6]. אולם, בגרסת התובעת, בעניין זהות המעסיק, היו כמה סתירות. בתצהירה, טענה שהנתבעות היו מעסיקותיה במשותף, וכי "לא התקיים כל קשר ביני לבין חברת סיעוד כלשהי" [ת/1, ס' 19]. אבל, בעדותה לפנינו טענה אחרת ואמרה - "בחברה ידעו שאני עוזבת. אני עבדתי במטב. אילנה חשבה שאני הולכת הביתה למולדובה. במטב ידעו שאני עוזבת כי הם הביאו לי מתנה לפסח." [עמ' 17, ש' 8-7 - ההדגשה הוספה]. ואילו בסיכומי התובעת נסמכו על טיעוני הנתבעים, שאילנה העסיקה את התובעת במשותף עם חברת הסיעוד מטב [שם, ס' 3-2]. בכתב ההגנה הנתבעים טענו, כי התובעת הועסקה, אמנם, ע"י אילנה, אך, בעיקר ע"י מטב ואייזנשטיין, אשר הביאה לארץ ופעל כמעסיק בחברת כוח אדם [כתב הגנה, ס' 11]. לעומת זאת, בהודעת צד ג', שנתמכה בתצהיר של אילנה, נטען במפורש, כי צדדי ג' 2-1 הם אשר העסיקו את התובעת, הם אשר היו אחראים להבאתה לארץ, לתנאי העסקתה, לתשלום שכרה ולתשלום עבור זכויותיה הסוציאליות [הודעת צד ג', ס' 2]. במקביל, מתצהירה של אילנה, עולה, כי היא זו ששילמה לתובעת את שכרה [נ/5, ס' 31], כולל חופשה, ופיקחה על ימי החופש של התובעת [נ/5, ס' 36], שילמה לה עבור הבראה ואי ניצול ימי מחלה [עמ' 25, ש' 30-28; נ/5, ס' 31], וגם פיקחה על עבודתה ועל אשרת העבודה שלה [נ/5, ס' 21, 23, 38-37]. לא זו אף זו, אילנה העידה, כי אין לה טענות כלפי מטב, ובדיון לפנינו, כזכור, ביקשו הנתבעים לוותר על התביעה נגדה ולשחרר אותה מהמשך ההליך. למרות שגרסת הנתבעים, באשר לזהות המעסיק, לא היתה אחידה, יש בהסכם העבודה, שאישרה אילנה ובאמור בכתב-ההגנה, כדי לחייבם; הסכם העבודה נחתם, אמנם, על-ידי אילנה בשם אימה, הנסעדת, אך, נוכח מצבה של האם מובן, כי מי שפיקח על עבודת התובעת ונהג כלפיה מנהג מעביד היתה אילנה עצמה. מן הסתם, בשל כך הודו בכתב-ההגנה שהיא היתה המעסיקה. כבר נפסק, כי נקודת המוצא - לגבי שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין מטפל סיעודי לבין מטופל - הינה, שבדרך כלל המעסיק הינו המטופל, עמו נקשר חוזה העבודה, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת העבודה וסיומה, יש להגיש כנגד המטופל או כנגד העזבון, אם המטופל הלך לעולמו. יחד עם זאת, במקרים מתאימים, כאשר המטופל לא היה מסוגל לנהוג כמעביד, יש מקום לראות בבני המשפחה כמעביד או כמעביד במשותף [ע"ע 660/06 ישי בירגר - יונל קטיבוג (מאגר ממוחשב, 23.1.08)]. כך היה במקרה שלפנינו, ככלל, ונדרש לכך בהרחבה בהמשך, ובנושא נסיבות סיום עבודתה של התובעת והפיצויים הנתבעים בשל כך, בפרט, באשר טענותיה מכוונות, למעשה, רק כלפי אילנה. אנו רואים, אפוא, הן את הנסעדת והן את אילנה כמי שהיו שתיהן מעסיקות של התובעת (לפי החוזה, עליו חתמה אילנה בשם הנסעדת, ולפי ההתנהגות בשטח והודאתה של אילנה במעמדה כמעבידה, בזמנה, וכעת - העזבון ואילנה כאחד), ובמשותף עם מטב, כפי שנרחיב מיד. מעיון בתצהירה של רוטמן, עולה, כי לטענת מטב היא שימשה כצינור שהעביר את כספי גמלת הסיעוד שהגיעה למנוחה מהמוסד לביטוח לאומי לידי התובעת, בהתאם להיקף הזכאות שקבע המוסד, ולטענתה - מחויבויותיה של מטב כלפי התובעת נוגעות לעבודת התובעת בשעות הזכאות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי, בלבד [נ/6, ס' 12]. כמו כן, לתצהירה צורף הסכם העבודה, שנחתם, לטענתה, בין מטב לבין התובעת ואילנה [נ/6, נספח ב']. התובעת העידה שהחתימה על הסכם העבודה אינה החתימה שלה [עמ' 19, ש' 23], משום שלא חתמה על שום חוזה [עמ' 10, ש' 21]. אולם, התובעת הסכימה לוותר על חקירותיהן הנגדיות של רוטמן ושל מצהירה נוספת מטעם מטב, גב' דפנה כהן [עמ' 31, ש' 25 - ביחס ל-נ/6 ו-נ/7], וזאת - על אף שלתצהיר רוטמן צורף הסכם העבודה, עליו הצהירה שנחתם עם התובעת. משלא הועמדה טענה זו במבחן החקירה הנגדית - אין לקבל כעת את טענת התובעת שאינה חתומה על ההסכם, טענה שנטענה בעלמא ואיננו מאמינים לה. אנו מעדיפים, בנקודה זו, את ההצהרה מטעם מטב, הנתמכת במסמך, ובעדותה של אילנה, שהעידה שהתובעת חתמה על הסכם העבודה [עמ' 31, ש' 9-8]. לאור כל האמור, במצטבר, אנו קובעים, כי - בין התובעת לבין הנסעדת ומטב נחתם הסכם העבודה, כמעסיקיה במשותף, לפי החלקיות המפורטת בהסכם העבודה; כאשר אילנה היא זו שנכנסה לנעלי הנסעדת, כמעסיקה במשותף של התובעת, הלכה למעשה, יחד עם מטב. חבותה של מטב לאור קביעתנו דלעיל ומעיון בהסכם העבודה, אנו למדים, כי מאחר שמטב העסיקה את התובעת בהתאם למסגרת הזכאות של הנסעדת לשעות הסיעוד ולא מעבר לכך - היקף אחריותה של מטב מצומצם להיקף שעות הזכאות, שהוענקו לנסעדת מאת המוסד לביטוח לאומי והקרן לנפגעי שואה (23 שעות בשבוע). זאת, כפי שהצהירה רוטמן: "במשולש יחסי העבודה בין התובעת, גב' גנץ ומטב, תפקידה של מטב היה לשלם לתובעת שכר עבור שעות הזכאות אשר אישרו המוסד לביטוח לאומי והקרן לנפגעי השואה לגב' גנץ, ורק בגין שעות אלה היתה מטב מעסיקתה של התובעת" [נ/6, ס' 12 - ההדגשה הוספה]. במקרים רבים, חברות ההשמה נותנות ייעוץ לצדדים אחרים, המעורבים בהעסקת עובד זר - המטפל, מחד, והמטופל ומשפחתו, מאידך. הן מלוות את יחסי העבודה, ונותנות גם הכוונה שוטפת, ככל שמתעורר צורך לכך. במקרה שלפנינו, אין ספק, שהצדדים הסתמכו על הנחיות של מטב ואייזנשטיין [עמ' 26, ש' 14-13], ברם, לא מכאן חבותם של אלה. אלא, מכך שהתובעת העידה על עצמה כעובדת מטב וזו אף הוציאה תלושי שכר לתובעת, לפי רישום שעות [נ/4]. אשר על כן - יש להתייחס אל מטב כאל מעסיקה במשותף של התובעת, יחד עם הנתבעים, אולם, רק ביחס להיקף משרה של 23 שעות שבועיות, בהן נשאה באופן מעשי, כמפורט בהסכם ההעסקה. אשר לאיזנשטיין - לכאורה, מאחר שלא הגיב להודעת צד ג', שנמסרה לו כדין, ניתן היה לקבל את הטענות כלפיו ולחייבו בהתאם; ברם, הנתבעים לא ביקשו זאת בסיכומיהם. אמנם, חזרו על הטענה שפעלו לפי הנחיות אייזנשטיין (ס' 37 לסיכומים), אך, אין בכך די כדי לפטור אותם מחובות כמעסיק, או כדי להטיל עליו חבות של מעביד, כאשר אינו נזכר כלל כמעסיק של התובעת בהסכם העבודה, עליו חתומה אילנה. עוד חוזה, שאילנה טענה, שנחתם בינה לבין אייזנשטיין - לא הוצג; התובעת לא היתה צד לו וברור שאינו רלבנטי כלפיה, אבל, גם לא הובהר מה נכלל בו. משכך, תביעת צד ג' נגד אייזנשטיין - נדחית. הפרשי שכר מינימום הוסכם ע"י הצדדים, כי התובעת קיבלה את כל התשלומים מאילנה, במזומן [עמ' 21, ש' 1; נ/5, ס' 31], כך שהסכומים שהועברו על ידי מטב לתובעת חושבו כחלק מהשכר החוזי המוסכם, כאמור לעיל, ושולמו על ידי אילנה לתובעת בצרוף השלמה למוסכם, מטעם הנסעדת ומשפחתה. לגרסת התובעת - היתה עושה חשבון עם אילנה, לפיו שולם לה שכר של חודש (לדוגמא: 550 $ בשנה הראשונה), בתוספת שכר עבודה בגין ימי ראשון ובתוספת דמי כיס. אילנה שלחה כסף למולדתה של התובעת, ואת יתרת הסכום היתה נותנת לתובעת, יחד עם תלוש השכר [עמ' 11, ש' 25-22]. לגרסת הנתבעים - אילנה נהגה לעשות חשבון עם התובעת, מידי חודש, כך שאם הגיעה לה באותו החודש, למשל, משכורת של 550 $ ומטב שילמה רק 300 $ או 350 $, אז היא שילמה לתובעת את ההפרש לסכום האמור [עמ' 27, ש' 24-20]. כמו כן, בסיום עריכת החשבון שלחו השתיים לחו"ל את הכסף [עמ' 26, ש' 29]. אילנה העידה, כי היה לה ייפוי כוח לחשבון הבנק של התובעת, אך, מידי חודש היתה לוקחת אותה לבנק והן היו עורכות שם את החשבון [עמ' 27, ש' 10-2], ובניגוד לכך - התובעת העידה, כי לא ידעה על קיומו של חשבון הבנק [עמ' 21, ש' 25] ולדברי ב"כ התובעת, הוא לא הצליח לקבל פרטים על חשבון הבנק של התובעת [עמ' 21, ש' 4-2]. מונח לפנינו תצהירה של רוטמן, שהוגש בהסכמה, ובו הצהרה שהתובעת פתחה חשבון בנק, על שמה, אליו צורף אישור פתיחת החשבון [נ/6, ס' 8 ונספח א']. אנו דוחים את גרסת התובעת, בהקשר זה, וקובעים, כי - לתובעת היה חשבון בנק, בבנק הפועלים, אליו היתה מועברת מידי חודש המשכורת מאת מטב, ואילנה היתה הולכת לבנק יחד עם התובעת על מנת להוציא סכום כסף זה, לערוך חשבון עם התובעת, ולשלוח אותו עם תוספת ממנה לחו"ל. התובעת טוענת - שהשכר שקיבלה, כמפורט בפרק העובדות דלעיל - היה נמוך משכר המינימום החודשי, לאחר הניכויים המותרים, לפי התקנות הרלבנטיות (עבור מדור והוצאות כלליות) [ת/1, ס' 24; וראו: טבלה בנספח א' לתביעה (להלן: הטבלה)]. הנתבעים לא חולקים על כך שהשכר שקיבלה התובעת, מדי חודש, היה כמפורט בפרק העובדות, דלעיל. אולם, לטענת אילנה, היא שילמה לתובעת את מלוא הזכויות שהגיעו לה בגין תקופת עבודתה, במסגרת הנחיותיו של אייזנשטיין. כמו כן, לטענתה, שילמה לתובעת סך של 50 $ מידי שבוע, בגין עבודתה בימי א' [נ/5, ס' 31]. התובעת ציינה בטבלה "ניכוי מותר", בסך 181 ₪ לחודש, והצהירה, כי הסכום כולל "מדור והוצאות כלליות", אך, לא פירטה על יסוד מה חישבה את הסכום הנ"ל [ת/1, ס' 24]. אילנה העידה, כי אין לה העתק מההנחיות ומחוזה העבודה, שאיזנשטיין נתן לה [עמ' 26, ש' 11-10, וש' 16-15]. כמו כן, אישרה בעדותה, כי אין לה שום מסמך שמוכיח ששילמה ולו שקל אחד לתובעת [עמ' 26, ש' 8], וטענת הנתבעים התמצתה בכך שכל הסכומים שהגיעו שולמו לתובעת במלואם. טענה זו הינה מסוג טענת "פרעתי", המעבירה את חובת ההוכחה לפתחם של הנתבעים. הלכה היא, מלפני בית-הדין, כי על מעביד הטוען "פרעתי" רובץ נטל הראיה להוכיח את טענתו [ע"ע 300318/98 טויטו מרב - וינסטנסה (במאגר ממוחשב, 23.7.01), בסעיף 8 לפסק-הדין]. בנסיבות אלה, שעה שהנתבעים טוענים, כי שכרה של התובעת שולם במלואו, הרי שהיה עליהם להביא בפנינו את התחשיב המדוייק של כל הסכומים ששולמו, על מנת להראות במדוייק מה נכלל בהם, ומה נוכה מהם, האם כדין. הנתבעים לא עשו כן ומכאן, שלעניין הסכומים ששולמו יש לקבל את החישוב בטבלה כנכון, בכל הקשור לשער ההמרה של הדולר. שונה הדבר, באשר לניכויים המותרים, ולתשלום שווה כסף אליהם התייחסו בתצהיר אילנה ובסיכומים. התובעת אישרה בעדותה, כי למרות שגרה בבית הנסעדת - לא שילמה בגין שכר דירה, לא שילמה מיסים לרשות מקומית ולא שילמה עבור אוכל; אילנה קנתה והתובעת אכלה [עמ' 9, ש' 30-23]. יש להתחשב בכך, בגבולות שנקבעו. הלכה היא, כי מעביד רשאי על פי דין לנכות משכרו של עובד זר סכומים שונים שהוציא עבור מגורים, הוצאות נלוות וביטוח רפואי. על פי דרישת הפסיקה: "הניכוי משכרו של עובד זר עבור מגורים והוצאות נלוות ואחרות צריך לעמוד בשלושה מבחנים: האחד - הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השירות, אותה הוא מבקש לנכות. בעניין זה לא ניתן לנכות משכרו של עובד סכומי כסף 'תיאורטיים' שאינם כרוכים במתן השירות לעובד אלא רק סכומים שהוציא המעביד בפועל בקשר לכך. הוכחת ההוצאה יכולה להיעשות על ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. השני - זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת 'החזר הוצאות' כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה. והשלישי - ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד הקבועה בחוק הגנת השכר ובתקנות (תקנה 5). חריגה מכל אחת מהבחינות הללו אינה מותרת" [ע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ ואח' - סטופארו נורצל סיזר (במאגר ממוחשב, 24.6.07), ס' 13]. אשר לניכוי בגין מגורים - על פי הקבוע בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000, הנתבעים היו רשאים להפחית את הסכומים הקבועים בתקנות 2, 3, בגין מדור ובגין הוצאות נלוות, המוגדרות בתקנה 1 כ-"הוצאות בגין שימוש במגורים, לענין מים, חשמל וארנונה". זאת - בשיעור המתאים למגורים בבעלות המעביד, לפי תקנה 2(ב) לתקנות, היינו - מחצית הסכום הנקוב בתקנת משנה (א), לפי מקום המגורים; לעניין זה נקבע בתקנות, כי יראו מגורים כנמצאים בבעלות המעביד כל עוד לא הציג המעביד למפקח חוזה שכירות לגבי הדירה שבה מתגוררים עובדיו וקבלות על תשלום שכר דירה בעדה. בסיכומי הנתבעים ערכו את החישוב תוך ניכוי מלוא הסכום הנקוב בתקנות, ברכיב זה [ס' 13-11, שם]. על כן, אנו מעדיפים, בנקודה זו, את הסכום בו נקבה התובעת בטבלה שערכה. אשר לניכוי בגין ביטוח רפואי - אילנה הצהירה, כי ערכה לתובעת ביטוח רפואי בעלות של 1.8 $ ליום [נ/5, ס' 33]. אמנם, לא הוצגו קבלות על התשלום, אבל - אמירה זו לא נסתרה; נהפוך הוא - התובעת אישרה שהיה לה "כרטיס בריאות", כלשונה, שקיבלה מאילנה לאחר שהכרטיס שקיבלה מאיזנשטיין "לא היה טוב" [עמ' 8, ש' 29-27]. בנסיבות אלה - הנתבעים היו רשאים לנכות משכר התובעת גם את התשלום שהוציאה אילנה, בעין, בכפוף לשיעורים הקבועים בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001. לפי תקנה 2(2), שם - ביחס לעובד סיעוד, כמו שהיתה התובעת - הניכוי המותר הוא: מחצית הסכום שהוציא המעסיק. על כן, כשלה התובעת שלא הביאה כלל בחשבון את ניכוי ההוצאה על הביטוח הרפואי ובחישוב שערכו הנתבעים בסיכומיהם כשלו בהפחתת מלוא הסכום, במקום מחציתו [ס' 13-11, שם]. בנוסף, סעיף 3 לחוק הגנת השכר מאפשר למעביד לשלם חלק משכר העבודה "באוכל ומשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה", בין היתר, כאשר זהו נוהג מקובל בתנאי העבודה - כמו במקרה דנן. נדרש, כי תינתן לכך הסכמת העובד והתשלום בשווה כסף מוגבל עד לשווי המקובל בשוק, תשלום זה הינו בגדר "שכר עבודה" ולא בגדר "ניכוי מותר". בענייננו, אין חולק שאילנה היא שנשאה בהוצאות כלכלתה של התובעת וניתן ללמוד מנסיבות ההעסקה, על הסכמה מכללא של התובעת, שחלק משכרה יינתן לה בכלכלה, בעין, שכן, התובעת התגוררה עם הנסעדת בביתה וכאמור, התובעת אישרה שכל צרכי מחיתה סופקו על ידי אילנה [עמ' 9, ש' 28-23]. היו רשאים לנכות משכר התובעת, בנוסף לניכוי מגורים ונלוות, שצויין בטבלה, גם מחצית מההוצאות שהוצאו על ביטוח רפואי; כמו כן - היה צריך לראות ולו חלק מההוצאות שהוציאה אילנה לכלכלת התובעת, כחלק משכרה החודשי. אילנה העריכה את הוצאותיה עבור כלכלת התובעת בסך 1,100 ₪ לחודש [נ/5, ס' 33]. סכום זה נשמע סביר ומציאותי, גם ללא הצגת קבלות ספציפיות, והוא עולה בהרבה על הסכום החודשי שהתובעת טענה שחסר בתשלומים שקיבלה, לעומת שכר המינימום, מדי חודש, כמופיע בטור האחרון בטבלה. ממנו יש לנכות, כאמור, גם מחצית מההוצאות על הביטוח הרפואי. סה"כ הניכויים לא עלה על 255 משכר המינימום החודשי, בכל התקופה נוכח זאת, איננו נדרשים לשאלה - מהו השיעור הראוי של התשלום החודשי אותו יכלו הנתבעים לשלם לתובעת בשווה כסף, ומסתפקים בקביעה, כי בהתחשב בניכויים המותרים על דיור, נלוות וביטוח רפואי - בהתאם לתקנות הרלבנטיות - יחד עם העובדה המוסכמת, של נשיאה במלוא כלכלת התובעת משך כל תקופת העסקה אצל הנסעדת, ובשים לב לסכומים ששולמו לתובעת בכסף, לפי הטבלה - השכר החודשי ששולם לתובעת לא נפל משכר המינימום החוקי ואין על הנתבעים להשלים לה הפרשי שכר מסוג זה. "שעות נוספות" ואי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה התובעת טוענת, כי עבדה "שעות נוספות", אך, לא קיבלה תמורה בגין עבודתה זו. כמו כן, לא שולם לה עבור עבודתה בשעות המנוחה השבועית. בהתאם לפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, בעניין ע"ע 1113/02 טודוראנג'אן - מעיין [פד"ע לט 409 (2004)] - טענה התובעת, כי היא זכאית, עבור כל חודש מחודשי עבודתה עם הנסעדת, לתוספת של 30% על שכר המינימום לחודש, המצטברת לסך 29,668 ₪, לכל התקופה [ת/1, ס' 26]. מנגד, טענה אילנה, כי אמה התעוררה בשעה 08:00, והתובעת טיפלה בה כשעה וחצי עד הצהריים; שהקדישה כחצי שעה לחימום ארוחת צהריים והגשתה ומהשעה 13:00 עד השעה 19:00-18:00 שהתה האם עם בני משפחתה והתובעת היתה פנויה לענייניה. בסביבות השעה 18:00-18:00 האם אכלה ארוחת ערב, שלרוב הוכנה והוגשה ע"י אילנה. בשעה 20:00, לערך, התובעת קילחה את הנסעדת, תמיד בעזרת אילנה או בתה, ואח"כ הושכבה האם במיטתה וצפתה בטלויזיה עד שנרדמה בשעה 23:00, כשהתובעת בחדרה [נ/5, ס' 13-10]. אילנה הדגישה, כי בחדרה של התובעת היה חיבור לערוצי כבלים מרומניה ורוסיה, וזו צפתה בהם רוב שעות היממה [נ/5, ס' 14]. בסיכום של סדר היום ושעות העבודה של התובעת, שערכה אילנה, טענה כי שעות העבודה, נטו, הסתכמו ב-28 שעות שבועיות, כאשר שעות אלה כוללות 3 שעות עבודה ביום עם הנסעדת ועוד 7 שעות של עבודות בית בשבוע (בישול, ניקיון, כביסה) [נ/5, ס' 16]. נציין, כי אילנה לא התייחסה בתצהירה בצורה מפורשת למנוחתה השבועית של התובעת, אולם, מהחישוב שערכה, עולה, כי גם לשיטתה - התובעת עבדה 7 ימים בשבוע [28 שעות שבועיות, כשמתוכן 7 שעות כלליות (בישול, כביסה ונקיון), מותירות 21 שעות עבודה עם הנסעדת בשבוע, שהן בדיוק מכפלה של 3 השעות היומיות שתיארה אילנה, במשך 7 ימים]. כמו כן, הנתבעים הסתמכו על פסיקה בעניין גלוטן, בה אישר בית-המשפט העליון את הכרעת בית-הדין הארצי לעבודה, כי במקרה בו עובדת סיעוד גרה בבית מעסיקתה, הדירה היא לא רק מקום עבודתה, אלא, גם מעונה וקשה לעשות חלוקה פונקציונאלית של פעולות העובדת במהלך היממה ולומר מהן השעות בהן עשתה העובדת לעצמה ומתי עבור מעבידתה, על כן, חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, אינו חל על תבנית העסקתם הייחודית של עובדי סיעוד בבתים פרטיים [בג"ץ 1678/08 (29.11.2009), עתירה על פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה בעניין ע"ע 157/03 גלוטן - יעקב (1.1.07), שניהם במאגר ממוחשב; ויוער - על בג"ץ גלוטן הוגשה עתירה לדיון נוסף, שטרם הוכרעה: דנג"ץ 10007/09]. בעניין טודוראנג'אן התקבלה, ברוב דעות, דעתה של כב' השופטת ברק, לפיה - הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, אינן חלות על עובד המטפל בקשישים או בנכים ומתגורר בביתם דרך קבע, בהעדר אפשרות לפקח על עבודתו. אף על פי כן, נפסק, שצריך לגשר בין המשפט לחיים, לכן, למרות שהחוק אינו חל על עובד מסוג זה, מגיעה לו תוספת מעל שכר המינימום, בגין מסגרת עבודתו, ובהתחשב בעובדה שהעובד מקבל דיור וכלכלה מן המעביד. בעניין טודוראנג'אן נקבע, כי התוספת הסבירה, בשל תנאי העבודה שנבחנו שם, תהא בגובה של 30% מעל שכר המינימום. אולם, כפי שציינו בפסיקה קודמת, לא היה זה בבחינת "סוף פסוק", וחלק מפסקי הדין, שבאו אחרי פס"ד טודוראנג'טן, נטו לאמץ את הגישה, כי אין להוציא עובדים כאלה מתחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה בד בבד עם הגמשת הדרישה, להוכחת היקף העבודה בשעות נוספות, והקביעה, כי די שהעובד יוכיח את "מתכונת העבודה בכללותה" [ראו: ע"ע 1511/02 לאחאטו - עזבון בן בנימין פד"ע מ 371 (2005); ע"ע 1247/04 דאמשה - דוידוביץ (6.2.06); ע"ע 1333/04 Teresita - לוגסי (6.2.06); ע"ע 395/03 ציריק - עו"ד דוידוביץ (28.12.06); ע"ע 1267/04 זכריה - עזבון קימלמן (31.12.06). גם בעניין ע"ע 270/08 Bodeic - דוני (12.2.09), נפסק, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העובדת הסיעודית הזרה, אם כי, בנסיבות אותו מקרה, לא נפסק לה גמול עבודה בשעות נוספות, משלא הוכיחה, כי עבדה במתכונת קבועה, בה הועסקה מספר שעות ביום מעבר לתחום הקבוע בחוק - כולם במאגר ממוחשב]. המשמעות היא, כי על אף שקשה לדרוש בנסיבות העסקתו של עובד סיעודי הוכחת שעות העבודה, אחת לאחת, מוטל עליו להוכיח שמתכונת עבודתו מצדיקה תשלום "שעות נוספות", כדי לזכות בתשלום מעבר לשכר המינימום. במידה שמתכונת, כאמור, אכן הוכחה, נקבע גמול השעות הנוספות לפי החוק (למשל, תוספת של 25% לשתי שעות העבודה הראשונות שמעבר ל-8) [עניין לאחאטו ועניין Teresita, לעיל], או על פי תוספת גלובלית, של אחוז משכר המינימום, שהשתכר העובד הסיעודי [עניין זכריה, לעיל]. לטעמנו, משניתן פסק-הדין בבג"ץ גלוטן, וכל עוד לא נקבע אחרת בדנג"ץ - חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עובדי סיעוד, דוגמת התובעת. מכאן, שאין לדבר על תמורת "שעות נוספות", שזו מטבע הלשון בה נוקט החוק, ואף גבולות המנוחה השבועית והתמורה עבור עבודה במהלכה, אינה מתחייבת מהוראות החוק. לכל היותר, ניתן להיעזר במסגרות שנקבעו בחוק זה, כדי ללמוד על הערכים שראוי לקדם - הענקת מנוחה שבועית, באופן מעשי, לכל עובד, באשר הוא, ותגמולו ביתר ביום כזה. פסק-הדין בעניין גלוטן, מפיו של המשנה לנשיאה, דאז, כב' השופט ריבלין, סקר את הדעות השונות שהובעו בפסיקת בית-הדין הארצי ועמד על הקשיים שמעוררת כל אחת מהגישות, בכלל, ובפרט - על הקושי לבחון את זכאותם של עובדי הסיעוד לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, במנותק מן השאלה המרכזית ממנה נגזרת זכאות זו, קרי, שאלת תחולת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, המגבילות את מכסת שעות העבודה, על עובדים אלה. שהרי, יתכן שבצורת העסקה זו, מעצם העובדה שהמטופל הסיעודי תלוי בעובד המטפל בו, מתבצעת עבודה במהלך כל שעות היממה; וכך חתם המשנה לנשיאה את פסק הדין: "פסק דין זה עוסק בסוגיה סבוכה וקשה, אשר זכתה לפרשנויות שונות ואף סותרות בבית הדין הארצי לעבודה. במסגרת החקיקתית הקיימת אין הסדר המתאים למצב הדברים הייחודי בעניינם של העובדים הסיעודיים, ופרשנות צרה וחלקית של הדין ביחס לחובת התשלום עבור שעות נוספות, ללא התמודדות עם מכלול השאלות הכרוכות בעצם תבנית העסקתם הייחודית, עשויה להוליך לתוצאות קשות מאד. לפיכך, התוצאה היא שאין להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה; כך בין אם נניח כי קיימת תחולה לחריגים הקבועים בחוק ובין, ולכך אני נוטה יותר, משום שאין להחיל את הוראות החוק לעניין התשלום עבור עבודה בשעות נוספות בענייננו בהיעדר כל יכולת ליישמו לשיעורין ובהתקיים הסכמה כוללת כי אין לחוק תחולה בכל חלקיו העיקריים הנוגעים למתכונת העבודה עצמה. מדברים אלה עולה, כאמור, כי ספק אם מתקיים בענייננו התנאי הראשון להתערבותו של בג"ץ בפסקי דין של בית הדין לעבודה [קיומה של טעות משפטית מהותית בפסק הדין - ד.ג.] ומכל מקום, לא מתקיים התנאי השני [שהצדק מחייב את התערבות בית-המשפט הגבוה לצדק, בנסיבות העניין - ד.ג.] - שכן נראה שהצדק מחייב דווקא שלא נתערב בפסק הדין. העתירה נדחית ובכך מתפנה המקום הראוי למחוקק שכאמור 'בימים אלה' שוקד על הסדרת הסוגיה על כל היבטיה." כאמור, בג"ץ נטה לגישה שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עובדי סיעוד, ואין ספק, כפי שנאמר, לא אחת, אף בפסיקת בתי-הדין לעבודה, כי הפתרון הראוי לסוגיה קשה זו יכול שיעשה אך ורק בדרך של חקיקה מתאימה. קביעת יום עבודה במסגרת 8 או 9 שעות, ולא יותר, אף היא תולדה של תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, בו מוגדר יום עבודה ככזה (תלוי אם מדובר בשבוע עבודה בן 6 או 5 ימים). נוכח הייחודיות של עובדי הסיעוד בביתם של הנסעדים והקושי להפריד בין שעות שהן "עבודה" לבין שעות שהן "פרטיות", אנו סבורים, כי יש לכבד את הסכם העבודה, אשר קבע את התמורה למתכונת ההעסקה ייחודית זו, בה מדובר על תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אימון אישי. לא נותר לנו, אלא, לקבל את פסיקת הערכאה השיפוטית העליונה בשיטתנו, והננו פוסקים, כי - הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה אינן חלות במקרה דנן. נוסיף ונאמר, כי לעניין מתכונת העבודה, במקרה זה, אנו סבורים, כי שני הצדדים הגזימו - זה הפחית וזה הוסיף, לעומת המציאות. התרשמנו במיוחד לרעה מעדות התובעת, אשר תחת לפרוש לפנינו את מלוא התמונה העובדתית, הקשורה בהעסקתה גם ע"י חברת מטב, ולו בהיקף המוגבל של שעות הזכאות, שנרשמו על דפי עבודה של מטב נחתמו על-ידי התובעת ושולם לה לפיהם [נ/4], העדיפה להעלים מעיננו את התקשרותה עמה. כמו כן, הגזמתה של התובעת בתיאוריה, כאילו עבדה 24 שעות ביממה עם הנסעדת, לא תרמה לאמינותה בנקודה זו. אנו מאמינים לתובעת, כי היה עליה לקום, לעיתים, בשעות הלילה על מנת להפוך את הסעדת או לקנח את אפה, וודאי זשבשעות אלה לא היה עליה פיקוח. יחד עם זאת, מעדויות כלל בני המשפחה של הנסעדת, שהתגוררו בסמיכות לה, עולה שבמשך שעות רבות ביום היו הם אלה שסעדו אותה והתובעת היתה עצמאית לענייניה. כך, שבכל מקרה, לא עבדה בצמידות לנסעדת גם במהלך היום. התובעת הסתפקה באמירה סתמית וכללית, לפיה עבדה שעות רבות, 24 שעות ביממה מלבד שעות השינה [ת/1, ס'16]. אולם, בחקירתה הנגדית, התובעת תיארה את סדר יומה, באופן מפורט, מסודר ועקבי, כלהלן: "ש. שאלתי שאלה ממוקדת - האם הנסעדת היתה מתעוררת בשעה חמש כל בוקר? ת. כן. היא היתה קוראת לי והייתי באה להפוך אותה. וגם בלילה היתה קוראת לי. ש. היא היתה נשארת ערה מחמש בבוקר עד הלילה? ת. הייתי הופכת אותה על הבטן והיא היתה נרדמת. בשעה 7:00 היא היתה מתעוררת ושותה את הקפה. היא היתה שוכבת במיטה ואני הייתי נותנת לה את הקפה עם קש בפה. ש. ואז היא היתה נשארת ערה עד בלילה? ת. לא. בשעה 7:00 בבוקר הייתי נותנת לה את הקפה, אחר כך הייתי נותנת לה את הכדורים, אחר כך הייתי מורחת עליה קרם, לא תמיד, הייתי לוקחת אותה עם הכסא והיה מקום מסוים בבית, ליד הקיר, בו היא היתה יושבת, אח"כ הייתי שמה אותה על כסא הגלגלים ומוציאה אותה החוצה. אח"כ הייתי נותנת לה תפוח או יוגורט, בחוץ, מה שהיא ביקשה. אח"כ בשעה 11:00 או 12:00 היינו חוזרות הביתה, בקיץ קצת יותר מוקדם. הייתי שמה אותה עוד פעם במקום שלה בתוך הבית והייתי נותנת לה לאכול. אח"כ הייתי שמה אותה על הכורסה עם הרגליים פשוטות קדימה, אח"כ הייתי נותנת לה כוס תה או מים, לפי בקשתה. היא היתה ישנה שעה או שעתיים בערך. בשעה 16:00 הייתי שמה אותה שוב על כסא הגלגלים ויוצאות החוצה. אח"כ היינו נשארות עד השעה 19:00 או בחורף עד השעה 17:00, ונכנסות חזרה הביתה. הייתי עושה לה מקלחת ושמה לה כותונת לילה ומרימה אותה, ביחד עם אילנה, למיטה. אני ביד אחת ואילנה ביד השניה. אח"כ היינו צופות בטלויזיה. בשעה 23:00 בערך או קצת יותר מאוחר הולכות לישון" [עמ' 17, ש' 31-14]. איננו מקבלים את תיאוריה של התובעת. גם אם הנסעדת היתה משותקת בכל חלקי גופה - אין פרוש הדבר שהתובעת שירתה אותה ללא הפסקה, בכל השעות בהן שהתה בביתה. אנו קובעים כעובדה, כי כאשר בני המשפחה היו בסביבה, התובעת נחה, למעט מתן עזרה נקודתית. איננו מקבלים אף את הערכתה של אילנה, כי עבודת התובעת הסתכמה ב-28 שעות שבועיות, אולם, להערכתנו התובעת עבדה, בפועל, לא יותר מ-8 שעות ביום, אולי פחות [כ-4 שעות מהקימה בבוקר עד ארוחת הצהריים - ובזמן זה, מלבד טיפול שוטף בנסעדת, ביצעה גם מטלות שונות בבית, לא כל יום באותו היקף, ואף שהתה בחדרה לענייניה הפרטיים, בשעות משתנות], כ-3 שעות אחה"צ, אחרי המנוחה היומית ועד ארוחת הערב, כולל מקלחת והשכבה במיטה, מוקדם, וכחצי שעה במשך הלילה; סה"כ, בממוצע, כ-7.5 שעות ביום] . כפי שקבענו, ביתה של הנסעדת היה דירה לא גדולה, הכוללת 3.5 חדרים, וברי, שניקיונה אינו נמשך יותר משעות ספורות, מדי שבוע, לא כל יום; וכך גם יתר המלאכות - בישול ושטיפת כלים או כביסה, שאינן מסתכמות בזמן רב, מדי יום. אילנה העידה בחקירתה הנגדית, כי אמה היתה מוגבלת "היא לא יכלה לעשות שום דבר לבד. היא יכלה להעיף זבוב מהעין בנשיפה מהפה מאד" [עמ' 23, ש' 33]. כמו כן, העידה כי נכחה בבית אמה, כמעט כל יום משעות הצהריים עד שהושכבה לישון [עמ' 24, ש' 19-18]. מהימנה עלינו עדותה, בנקודה זו, וגם התובעת בתצהירה, מאשרת - "הנתבעת מס' 2 נהגה לשהות פרקי זמן ארוכים במשך היום בבית הנסעדת" [ת/1, ס' 6]. כמו כן, התובעת אישרה בעדותה, כי מידי יום אילנה הרימה יחד איתה את הנסעדת בעת השכבתה לישון במיטתה [עמ' 17, ש' 30]. לגרסתה של אילנה, הנסעדת ישנה במהלך שעות הלילה [עמ' 24, ש' 2], למעט פעמים בהם ביקשה להסתובב, כי לא היה לה נוח [שם, ש' 8]. יחד עם זאת, אישרה, כי לא ניתן היה להשאיר את הנסעדת לבד בבית בשעות הלילה [עמ' 24, ש' 14-13]. עוד העידה, כי הטיפול שנדרש באמה היה 7 ימים בשבוע, אך, לא 24 שעות ביממה [שם, ש' 12]. מכאן, שהיה צורך בטיפול במהלך כל ימות השבוע, לרבות בסופי שבוע, אך, לא בכל שעות היממה. מהימנה עלינו עדותה של לילך, בתה של אילנה, שהתגוררה בבית אמה בתקופה הרלבנטית, כי "היא ישבה [הכוונה לאמה] עם סבתי בשעות הבוקר לפני הסידורים, כל יום משעות הצהריים ועד הערב" [עמ' 32, ש' 14-13]. כמו כן, העידה, כי היתה שוכבת ליד סבתה במיטתה עד שהיתה נרדמת, ובזמן זה התובעת לא נכחה בחדר [עמ' 32, 24-21]. בנוסף, שמענו גם את עדותו של יצחק, בנה של הנסעדת, אשר העיד שהתגורר במרחק 150-200 מטר מאימו [עמ' 34, ש' 17], ונהג לבקר אותה אחר הצהריים למשך שעתיים - שלוש, כשחזר מהעבודה [שם, ש' 15]. יצחק נשאל בחקירה נגדית אם בעת שביקר את אימו, היא היתה לבד עם התובעת, והשיב שבחלק מהזמן היא היתה לבד, אך, רוב הזמן היו שם ילדיו או ילדיה של אחותו [שם, ש' 11-10]. אנו מקבלים את עדויותיהם של בני משפחתה של הנסעדת באשר לכך ששהו בתדירות גבוהה בבית הנסעדת, הן מאחר שגרסתם היתה אחידה והן מאחר שהתגוררו בסמיכות לאימם הנסעדת, כך שסביר שהרבו לבקרה. בשעות ביקור אלה, התובעת לא טיפלה בנסעדת ויכלה לפרוש לחדרה ולעשות כרצונה. אף אם, בשעות אלה, התובעת עמדה לרשות הנסעדת וזו נעזרה בה גם כשנכחו אחרים לידה [ראו: עדותה של הגב' נעמי בורן בעמ' 35, ש' 9-8] - אין אלה שעות עבודה מלאות ובדיוק בכך ייחודו של התפקיד בו שימשה התובעת. אשר לשאלת התגמול הראוי, בגין העובדה שהתובעת נדרשה, מפעם לפעם, לטפל בנסעדת במהלך הלילה, ניתן ללמוד גזירה שווה מהפסיקה בעניין מדריכים במוסדות בהם היתה דרושה למעסיק לינה של העובדים במקום העבודה, בשעות הלילה, בנוסף לעבודתם הרגילה, וזמן זה לא נחשב "שעות נוספות" [ראו: תש"ן/3-84 מדינת ישראל - רון ראובן ואח' פד"ע כב, 433, 437, בהסתמך גם על פסיקה קודמת; דב"ע לד/3-4 יקואל - פלד, פד"ע ה 328, 334]. אשר לתמורה על העבודה במנוחה שבועית - התובעת העידה, כזכור, כי קיבלה מידי שבוע שכר בגין עבודה בימי א' בסך של 33 $. הנתבעים, לעמת זאת, טענו ש שכרה בגין עבודתה בימי א' עמד על 50 $. בנקודה זו אנו מעדיפים את עדותה של אילנה, שכן, התובעת לא דייקה, בלשון המעטה, בתיאור הקשור בעבודתה והתמורה לה. החל מהעלמת חלקה של מטב, עבור לכתב התביעה, בו כלל לא נזכרה תמורה נפרדת ששולמה לה עבור עבודה ביום א', והתובעת ציינה רק תמורה "עבור עבודה בימי חג ..." [ס' 17(4) לתביעה] והתייחסה לעבודה במנוחה שבועית במקשה אחת עם התביעה לגמול "שעות נוספות" בלי פרוט [ס' 22, שם]; כך גם בתצהירה [ת/1, ס' 18(4) ו- 28], וכלה בהכחשת יציאתה לחופש. רק בחקירתה הנגדית אישרה שקיבלה, הלכה למעשה, גמול על עבודתה גם במנוחה שבועית, בימי א' בשבוע [עמ' 9, ש' 10]. אנו מעדיפים את דברי אילנה וקובעים שהתמורה המיוחדת שקיבלה התובעת עבור עבודה בימי א' היתה בסך 50 $. מקובל עלינו החישוב הממוצע שערכו בסיכומי הנתבעים ובהתאם - שתובעת קיבלה תמורה על עבודתה בימי א', בשיעור 150% מערך שעה, לפי 8 שעות. מסקנתנו היא, אפוא, שהתובעת עבדה אצל הנסעדת במתכונת עבודה קבועה, בהיקף שאינו עולה על משרה מלאה, רגילה, למעט בסופי שבוע, אשר עבור עבודה בהם קיבלה תשלום נוסף, בשיעור הולם לפי תעריפי חוק שעות עבודה ומנוחה, על אף שאינו חל על יחסי הצדדים. לאור המקובץ - לא מגיעים לתובעת הפרשי שכר כגמול עבור "שעות נוספות", או עבור עבודה בימי מנוחה, גם לו היינו קובעים שחוק שעות עבודה ומנוחה חל על העסקתה - ולא כך קבענו. על כן, גם תביעתה ברכיבים אלה - נדחית. פיצויי פיטורים כזכור, הצדדים חלוקים באשר לנסיבות סיום העבודה: לטענת התובעת - מאחר שהנסעדת סבלה משיתוק בכל חלקי גופה, היה עליה להרימה מהמיטה. מאחר שמשקלה של הנסעדת היה רב, לטענתה, היא התקשתה בהרמתה וביקשה מאילנה לקבל עזרה. בתגובה, נשלח בנה של אילנה לעזור לה, אך, לאחר פעמיים הוא לא הגיע יותר. התובעת התלוננה בפני אילנה, אשר בתגובה לקחה אותה, בתאריך 20.3.08, למשרד הפנים וגרמה לביטול אשרת העבודה שלה והחלפתה באשרת תייר. מייד לאחר מכן, החרימה אילנה את דרכונה של התובעת, והודיעה לה, כי עליה להמשיך לעבוד בסיעוד הנסעדת עד שתמצא עובדת אחרת שתחליפה [ת/1, ס' 11-9]. התובעת הוסיפה, וטענה כי ביום 13.4.08, הודיעה לה אילנה, כי נמצאה עובדת חליפית, והיא נשלחה מהבית, תוך שאילנה סירבה להחזיר לה את דרכונה ולשלם את שכר חודש עבודתה האחרון. באמצעות עמותת קו לעובד, פנתה התובעת למשטרת ההגירה, הגישה תלונה, וכך הוחזר לה דרכונה ושולם לה שכר חודש עבודתה האחרון [ת/1, ס' 14-13]. לטענת אילנה - בסביבות חודש 3/08 הודיעה לה התובעת שברצונה לעזוב את העבודה, כיון שמצאה משפחה לטפל בה, בחיפה. לגרסתה, בעקבות הודעה זו פנתה לקבלת ייעוץ ממטב, שם ייעצו לה לפנות למשרד הפנים, בבקשה לשנות את אשרת העבודה של התובעת לאשרת תיירת, וזאת כדי למנוע מצב שאם תברח לא תוכל להעסיק מטפלת אחרת לאמה, וכך עשתה [נ/5, ס' 37]. במקביל, החלה אילנה לחפש מטפלת חדשה לאמה, תוך שביקשה מהתובעת להמשיך לעבוד עם אמה עד שתמצא מטפלת מחליפה. בתאריך 13.4.08, הודיעה אילנה לתובעת, כי בשעות הצהריים תגיע ותיקח אותה ואת מזוודותיה למשפחה שאיתרה, לאחר שיתחשבנו על מה שמגיע לה [נ/5, ס' 39-38]. אולם, כשהגיעה לבית אמה בשעות הצהריים, אמרה לה אמה, הנסעדת, כי התובעת נפרדה ממנה ואמרה שתשוב אחר הצהריים, אולם, מאז לא חזרה ולא היה כיצד לאתר אותה [נ/5, ס' 42-41]. עובדה היא, שגם מטב איבדה קשר עם התובעת. התובעת השיבה לשאלת בית הדין ואישרה, כי אמרה לאילנה שמצאו לה עבודה בחיפה [עמ' 15, ש' 24-23 - ההדגשה הוספה]: נכון שבזמן כלשהו באת לאילנה ואמרת, שמצאו לך עבודה בחיפה? ת. אמרתי לה שאני לא יכולה לעבוד ושיחליפו אותי. כשבית הדין חוזר על השאלה, אני מאשרת שאמרתי לאילנה שמצאו לי עבודה בחיפה. ש. נכון שאילנה שיכנעה אותך בכל זאת להישאר? ת. כשאמרתי לה אז, היא אמרה שעד שלא ימצאו לי מחליפה אני לא יכולה לעזוב, ואז היא עשתה לי ויזה 2. ש. כמה זמן עבר מאז שהסכמת להישאר עד שהודעת לה בפעם השניה שהחלטת לעזוב? ת. 45 יום." כמו כן, התובעת העידה כי מאוחר יותר, דיברה עם איזנשטיין, והוא אמר לה לעזוב את אילנה, כי היא בן אדם מסוכן ויכולה לגרש אותה מהארץ [עמ' 16, ש' 16-14]. בנוסף, העידה התובעת, כי ביקשה מאילנה את הדרכון ואת הכסף, אך זו סירבה לכך. לפיכך, עזבה את הבית [עמ' 16, ש' 22-21]. מעדות התובעת עולה, שהיא היתה מעונינת להפסיק לעבוד עם הנסעדת מאחר שלטענתה כאב לה הגב והעבודה היתה לה קשה, לכן, הודיעה לאילנה שהיא מצאה עבודה אחרת בחיפה. התובעת לא הביאה אישור רפואי להוכחת טענתה בעניין כאבי הגב מהם סבלה, והיא לא טענה להתפטרות עקב מצב רפואי לקוי, בהתאם לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. כבר נפסק, כי "קבלת עבודה אצל מעביד אחר, יתכן ויראו בה ביטוי לכוונת עובד להתפטר ובייחוד עת ברור שקבלת העבודה האחרת אינה מתיישבת עם המשך קיומם של יחסי עובד מעביד בעבודתו הקודמת" [ראו: דב"ע לח/2-2 בית החולים ביקור חולים - מגדלנה הגלברג, פד"ע ט' 276, 280]. כך המצב בענייננו. אף הוכח בפנינו, כי דרכונה של התובעת נלקח ע"י אילנה רק לאחר שהתובעת הודיעה על מציאת עבודה אחרת בחיפה. אין רלבנטיות לעובדה שבגין מעשה זה הורשעה אילנה בפלילים [ת/1, ס' 6], החשוב הוא, שהתובעת היא זו שיזמה את הפסקת עבודתה, קרי - התפטרותה, משיקולים שלה; ולא יכולה להיות מחלוקת שעבודה בחיפה אינה עולה בקנה אחד עם המשך עבודה אצל הנסעדת, במושב עין אילה. לפיכך, משמעות ההודעה כי מצאה עבודה אחרת בחיפה היא התפטרות. לפיכך, תביעת התובעת לפיצויי פיטורים - נדחית. יצויין, שהתובעת קיבלה פיצויי פיטורים ממטב בסך 5,270 ₪, דרך בא-כוחה, מאחר שנותק הקשר עימה עם עזיבתה את הנסעדת [נ/7, ס' 12-9]. פדיון ימי חופשה התובעת טענה - כי לא קיבלה ימי חופשה בכל תקופת עבודתה, לא קיבלה תמורה בגין עבודה בימים אלה, והיא זכאית לפדיון חופשה שנתית של 27 ימי חופש, בסך 4,081 ₪ [ת/1, ס' 29]. יחד עם זאת, התובעת העידה כי "בשנה הראשונה קיבלתי חופש, חגים ודמי הבראה" [עמ' 18, ש' 10]. מנגד, לטענת אילנה - בשנה הראשונה שילמה לתובעת 12 ימי חופשה ובשנה השניה יצאה התובעת לשבועיים חופשת מולדת וקיבלה שכר מלא [נ/5, ס' 32]. על פי הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, מחובתו של המעביד, לנהל פנקס חופשה, שבו יירשמו ימי החופשה של כל עובד ועובד וזאת בנוסף לחובתו לתת לעובד את ימי החופשה להם הוא זכאי או לשלם פדיונם עם סיום יחסי העבודה. הנתבעים התעלמו מכלל היסוד, כי מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לתת לעובדו וכמה נתן למעשה, לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בחוק ובתקנות על פיו [דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט - חייב קסטנר פד"ע ד' 215, 219; וראו גם דב"ע נו/201-3 שמש ירושלים בע"מ - מאיר ניסימיאן, [פורסם במאגרים המשפטיים]]. נכון ציינה התובעת בסיכומיה, כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על כתפי המעביד [דב"ע לד/3-17 רפאל אברג'יל-קורט אנסבך פד"ע ה' 253, 257]. בענייננו, לא הוצג לנו כל רישום, מטעם הנתבעים, היכול להעיד על ניצול חופשות ולהראות בגדר "פנקס חופשה", והם אף לא ערכו טבלה או תחשיב מטעמם אודות . נציין, כי לקחנו בחשבון שמדובר במשפחה המעסיקה עובד זר אחד, ולא במעביד בעל עסק המעסיק עובדים רבים. אולם, יחד עם זאת, גם מעסיק כזה אמור לעקוב ולראות שנתן לעובד את כל המגיע לו. התובעת תבעה פדיון של 27 ימים סה"כ, בטענה שלא יצאה כלל לחופשה. טיעון זה אינו הולם את המציאות, בה הודתה בחקירתה הנגדית, לפיה - יצאה ל-17 ימים לביקור במולדתה, כפי שטענו הנתבעים מלכתחילה, בתצהיר אילנה [נ/5, ס' 32], בנוסף לטענה בדבר תשלום עבור 12 ימי חופשה בשנה הראשונה. עיון בתלושי השכר שהוציאה מטב, שצורפו לתצהיר רוטמן, מעלה שמטב העבירה מדי חודש תשלומים עבוד "חופשה". אולם, לא הוצגו ע"י מטב פנקסי חופשה, וגם בתלושי השכר לא נכתב שחופשה נוצלה. על זאת נוסיף, כי בשיטת התשלום שתיארנו לעיל, השלימה אילנה מדי חודש את הסכום שהועבר ממטב לסכום התמורה לפי הסכם העבודה, וזה לא כלל תוספת עבור חופשות. מכאן, שרק ניצול חופשה בפועל, תוך תשלום מלוא השכר, היה עונה על דרישות החוק. כזאת הוכח רק ביחס לחופשת המולדת, בשנת העבודה השניה. כבר נקבע, בעניין תכליתו של חוק חופשה שנתית, כי "תכליתו של חוק חופשה שנתית היא לתת לעובד חופשה בפועל, מנוחה, על מנת שיאגור כוח לעתיד" [ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שירותים בע"מ (27.3.06, במאגר ממוחשב); דברי הנשיא אדלר, בסעיף 11 לפסה"ד]. מכאן, כי היה על הנתבעים ומטב לאפשר לתובעת לנצל חופשה בפועל ולא להסתפק בתשלום "פדיון" של ימי חופש, במהלך העבודה. מאחר שהנתבעים הם אלו שיכלו לתת לתובעת לנצל ימי חופשה, כאשר את התשלום החלקי של מטב קיבלו לידיהם, בעצם כך שהשלימו מדי חודש פחות כסף עד לשכר ההסכמי - הנתבעים בלבד חבים לתובעת פדיון של ימי חופשה שלא נוצלו. התובעת העידה, כאמור, שיצאה לחופשה, אך, לדבריה - "בתקופה שהייתי בחופש, לא קיבלתי תשלום על חודש שלם, אלא רק על הימים שעבדתי. אני לא זוכרת כמה כסף קיבלתי, אבל אני זוכרת שהייתי 17 ימים במולדובה ואילנה הורידה לי את הימים האלה מהתשלום החודשי" [עמ' 15, ש' 11-9]. ברם, טענתה של התובעת, לפיה לא קיבלה תשלום על התקופה בה היתה בחו"ל אינה עולה בקנה אחד עם התחשיב בטבלה של התובעת, ממנו עולה, כי התובעת קיבלה במהלך כל חודשי עבודתה שכר עבודה מלא, לרבות בשנת 2007, בה שהתה בחופשה בחו"ל [התשלום בחסר, לו טענה התובעת - טענה שדחינו - נבע מהפרשי שערי הדולר ופערים בניכויים מותרים, ולא מטענה של אי תשלום עבור ימיםבהם שהתה בחופשה, שהרי - נזכיר, שוב - בתצהירה טענה התובעת שכלל לא היתה בחופשה]. נוכח זאת, על אף שנטל הוכחת תשלום דמי חופשה מוטל על הנתבעים, הנה, תחשיב התובעת מהווה הודאה שקיבלה שכר עבודה מלא בגין 17 הימים בהם שהתה בחופשת מולדת בחו"ל. לפיכך, בניגוד לטענתה - התובעת ניצלה 17 ימים ממכסת החופשה הצבורה שלה ונותרו לה רק 10 ימם לפדיון. מאחר שהנתבעים לא חלקו על החישוב שעשתה התובעת לקביעת ערך דמי החופשה ליום, לפי 148.41 ₪ - אנו קובעים, כי על הנתבעים לשלם לתובעת סך 1,484 ₪, כ"פדיון חופשה" (148.41 X 10). דמי הבראה התובעת טענה - כי לא קיבלה דמי הבראה בשנת עבודתה השניה, ולכן היא זכאית לסך של 1,896 ₪ ברכיב זה [ת/1, ס' 30], מבלי לפרט עבור כמה ימי הבראה היא תובעת ולפי איזה תעריף. בחקירתה הנגדית, אישרה: "... הבראה אני לא זוכרת כמה. נכון שבשנה הראשונה קיבלתי פעם אחת סכום של 1,500 ₪", היא לא אישרה שבשנה השניה קיבלה עוד פעם סכום כזה [עמ' 18, ש' 15-10]. מנגד, טענה אילנה - כי שילמה לתובעת דמי הבראה, אולם, אין לה ראייה ששילמה אותם [עמ' 25, ש' 28-27]. נטל ההוכחה רובץ, במקרה זה, שוב לפתחם של הנתבעים. מאחר שאילנה אף לא נקבה בסכום דמי הבראה ששילמה לתובעת בשנה השניה, ולא תיארה את נסיבות התשלום, אזי, טענת התובעת - שלא קיבלה תשלום כזה - לא נסתרה. לפי צו ההרחבה לעניין דמי הבראה - בתום השנה השניה לעבודתו זכאי עובד לתשלום עבור 6 ימים. בסוף שנת 2007, ומועד ניתוק יחסי העבודה, היה התעריף 318 ₪ ליום. סה"כ 1,908 ₪. לתובעת הגיע גם חלק יחסי עבור שנת 2008, עד התפטותה, אבל, היא העמידה תביעתה ברכיב זה רק על 1,896 ₪ - וממילא, לא נוכל נפסוק לה מעבר לתביעתה. סיכום נדחתה תביעתה של התובעת לתשלום בגין הפרשי שכר מינימום, גמול "שעות נוספות" ועבור עבודה במנוחה שבועית וכן לפיצויי פיטורים. התקבלו התביעות לפדיון חופשה, בסך - 1,484 ₪; והבראה בסך - 1,896 ₪. על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים המצטברים הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, ממועד סיום יחסי העבודה - 13.4.08 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. לתובעת לא היו טענות כלפי מטב, אשר שילמה לה את חלקה היחסי, בעוד מועד, ולמעלה מכך. כפי שראינו, לא היתה הצדקה למשלוח הודעת צד ג' למטב, שכן, זו לא היתה מעסיקה בלעדית של התובעת ולא היה כל מקום להגדירה "כאחראית הישירה לתשלום שכרה וזכויותיה של התובעת ..." [ס' 14 להודעת צד ג'], בעוד הנתבעות "כלל לא אחראיות לתשלומים השונים, להם טוענת התובעת ... האחריות המלאה והבלעדית לאמור בתביעה, במידה ואכן קיימת, מושתת על הצדדים השלישיים בלבד!" [18, שם]. הסכם העבודה, אשר הוצג על-ידי מטב, למרות שהודעת צד ג' הסתמכה עליו - מצביעה על חלוקה ברורה בין מעסיקים במשותף, והגבלת חלקה של מטב. נוכח התוצאה, במחלוקת בין התובעת לבין הנתבעים ישא כל צד בהוצאותיו, ברם - הנתבעים, יחד ולחוד, ישאו בהוצאות מטב, בתשלום 3,000 ₪ שכ"ט עו"ד; לתשלום תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין, שאם לא כן יתווספו הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תביעת צד ג' נגד אייזנשטיין - נדחתה, לאור האמור בהסכם העבודה. מאחר שאייזנשטיין לא הגיש נייר עמדה ואף לא התייצב בהליך, למרות שזומן כדין - לא יחוייבו הנתבעים בהוצאות לטובתו. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. סיעודמשכורתעובדים זרים