מצהיר שלא התייצב לדיון בבית משפט

סעיף 17(א) לפקודת הראיות, קובע כי אם לא יתייצב המצהיר, רשאי בית המשפט לפסול את תצהירו. לשון אחר, סעיף 17(א) איננו מחייב את בית המשפט לפסול את תצהירו של מי שלא התייצב להיחקר, אלא מורה כי הוא רשאי לפסול תצהיר שכזה, משמע נתון לבית המשפט שיקול דעת לעניין זה על פי נסיבות העניין. כאמור, תצהירו של מי שלא מתייצב לחקירה נחשב כהודעת חוץ, ואולם ניתן לקבלו כראיה קבילה אם יענה על אחד החריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות שמיעה, למשל בעניינו של עד שנפטר בטרם נחקר על תצהירו (רע"א 7953/99 פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד נד(2) 529, 533 (2000); קדמי, 930; ולאחרונה, לעניין חוות דעת של מומחה שנפטר בטרם נחקר על חוות דעתו ראה רע"א 3810/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח מאיר יחזקאל בע"מ (8.7.2012)). בעניין זה נקבע, כי כאשר דברי הנפטר הינם לפחות בחלקם בניגוד לאינטרס הכספי הרכושי שלו, מתלווה להם עקב כך סימן של אמת, ומטעם זה ניתן לקבלם כראיה קבילה במשפט. כך בעניינו של נפטר וכך גם בעניינו של בעל דין, שבעניין זה נקבע, כי הודאת חוץ של בעל דין, שלא לטובתו, הינה ראיה קבילה במשפט אף שבית המשפט רשאי שלא לייחס לה משקל אם סבר כי יש להעדיף ראיות אחרות מהימנות על פניה (ע"א 279/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156, 164-163 (1993); ע"א 8251/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' אייש סעיפים 20-16 (6.9.2006)). זאת ועוד, בהלכה הפסוקה בספרות המשפטית ניכרת מגמה להרחיב את תחולתו של החריג. מגמת ההרחבה מתיישבת עם מגמת ההתפתחות הכללית של דיני הראיות בישראל, המבקשים לעבור בהדרגה מכללים פורמאליים של קבילות, לכללים גמישים של משקל (רע"א 423/83 מדינת ישראל נ' עזבון סילברמן, פ"ד לז(4) 281, 287-286, 295 (1983)). לפיכך נקבע, כי בהתייחס לכלל הפוסל עדות שמיעה, הנטייה היא לרכך את מגבלות הכלל ובמקום לחסום את דרכה של הראיה לבית המשפט מלכתחילה, ניתן לבחון את מהימנותה ומשקלה לגופה (ע"א 703/86 ברנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 529, 533 (1989); ע"א 3038/05 זידאן נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון (9.8.2006)).דיוןאי התייצבות לדיון