מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מצג שווא בין שותפים: פתיח לפנינו שתי תביעות שהדיון בהן אוחד: התביעה בתיק 15972-11-08 הוגשה על ידי התובע (להלן: התובע), נגד הנתבעת (להלן: הנתבעת), ובבסיסה טענותיו, כי הפרה חוזה שותפות ביניהם, לא קיימה אותו בתום לב ויצרה בפניו מצג שווא, על-כן, לדעתו, היא חבה כלפיו בתשלומים שונים, כמפורט בתביעתו. תחילה הוגשה תזו לבית-משפט השלום בחיפה, אך, היא הועברה אלינו, בהחלטת בית-משפט השלום, מיום 1.3.09, לאחר שנקבע, כי נדרשת הכרעה בסוגיה - האם התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה, כפי שטענה הנתבעת, ולא יחסי שותפות. התביעה בתיק 22230-11-09 הוגשה על ידי הנתבעת נגד התובע, ובמסגרתה נטען, לזכותה לקבל מהתובע: הפרשי שכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, זכויות סוציאליות, נסיעות ופיצויי הלנה. להלן נפרט את העובדות הרלבנטיות, הדרושות לענייננו, כפי שהוכחו מתוך מכלול הראיות שהונחו לפנינו, ואת טענותיהם העיקריות של הצדדים. לאחר מכן נפנה להכרעה במחלוקות, על פי סדרן, לא לפני שנדון תחילה בשאלת הפרשנות המשפטית, שיש ליתן לאופי היחסים שהתקיימו בין הצדדים בתקופה הרלוונטית לתביעות. העובדות ותמצית טענות הצדדים בתקופה הרלבנטית לתביעה, התובע היה בעלים ומנהל של רשת לממכר פלאפל וסביח, שמנתה שלושה סניפים בחיפה: סניף ראשי בשד' מוריה (להלן: הסניף הראשי או סניף מוריה), סניף בקרית-חיים (להלן: סניף הקריות) - אותו ניהלו התובע ואחיו (להלן: עופר), וסניף ברחוב הלל בהדר (להלן: הסניף החדש או הסניף או סניף הדר) - אותו ניהלה הנתבעת. החל משנת 2006 ועד ליום 17.4.08 הנתבעת הועסקה על ידי התובע בסניף מוריה, כעובדת שכירה (להלן: התקופה הראשונה). העבודה בסניף זה היתה במשמרות: משמרת בוקר בשעות 16:00-08:00, משמרת צהרים בין השעות 20:00-12:00, ומשמרת ערב מהשעה 15:00 עד 20:00 ובחורף עד 19:00. במהלך הזמן התפתחו יחסי חברות קרובים בין הנתבעת לבין התובע ועופר, שכללו יציאות משותפות לבילויים ומפגשים חבריים, לבד ועם חברים נוספים. בחודש 1/08 הנתבעת אמרה לתובע, כי בכוונתה להתפטר, שכן, מיצתה את העבודה, ובעקבות זאת התובע הציע לה להצטרף למיזם, שמטרתו הקמת סניף פלאפל נוסף של הרשת בהדר. לאחר שיחות בנושא, שניהלו הצדדים, התקיימה בחודש 3/08 פגישה, בה נכחו התובע, עופר, הנתבעת, בן זוגה של הנתבעת - אמיר שפיר (להלן: אמיר), וחבר קרוב של הנתבעת, שהפך גם חברם של התובע ועופר, בשם אלעד פרג (להלן: אלעד). הפגישה נערכה בביתם של הנתבעת ואמיר ונועדה לבחון את עניין הקמת הסניף החדש ולגבשו. לטענת התובע - הוא הציע לנתבעת להצטרף למיזם כשותפה, כאשר הוא עצמו יישא בעלויות הקמת הסניף ותפעולו, יספק לנתבעת את חומרי הגלם, לרבות תערובת הפלאפל והטחינה באמצעות עופר, ויסדיר את האישורים הנחוצים, ואילו הנתבעת תנהל את הסניף ותפעילו, בפועל, ובכלל זה תדאג לביצוע הזמנות מספקים, כראות עיניה, בהתאם לצורכי הסניף, תנהל את הכספים בסניף, ותהיה אחראית על כל הפעילות הרציפה בו. לטענתו, לנוכח היקף ההשקעה שנדרשה מצידו, וכיוון שהיה ברור לצדדים שרק הפעלת הסניף החדש, לאורך זמן, תחזיר את ההשקעה ותניב פירות, נקבעה התחייבות הנתבעת לפעילות במשך תקופה של 24 חודשים, לפחות, והובהר לה, שרק אם תסכים לכך, יהיה התובע מוכן להיכנס למיזם המשותף. באשר לרווחי הסניף החדש - התובע טוען, כי הוסכם שהם יתחלקו באופן שווה, כאשר הנתבעת תקבל מדי חודש 5,000 ₪, כמקדמה, וההתחשבנות תיערך בתום כל רבעון. לעומת זאת, לטענת הנתבעת - הצעת התובע היתה, שהיא תנהל את הסניף החדש, כעובדת שכירה, ולאחר מו"מ בין הצדדים סוכם, כי בתמורה לניהול הסניף שייפתח היא תקבל שכר בסיסי של 5,000 ₪ ו-50% מהרווחים, אך, בכך אין כדי להופכה לשותפה של התובע או הסכמה שלה לתנאי עבודה מחפירים. לטענתה, התחייבותה לעבוד תקופה ממושכת בסניף עמדה כנגד התחייבות התובע לתגמלה כראוי, עבור עבודתה, אבל, בפועל היא עבדה שעות ממושכות ושכרה היה נמוך מהמינימום המגיע לה, בהתחשב בשעות הנוספות הרבות, בהן עבדה; זאת, למרות שבפגישה הוסכם, שבמידת הצורך, תיבדק האפשרות להעסיק בסניף עובדת נוספת. בשל יחסי החברות הקרובים, והאמון שנתנו זה בזה, הסיכום בין הצדדים נערך בעל-פה ולא הועלה על הכתב, והם החלו לפעול להקמת הסניף ותחילת הפעילות בו - כאשר אין מחלוקת, שהתובע הוא שנשא בכלל העלויות. בתחילת חודש 4/08 התובע חתם על חוזה שכירות של נכס בהדר, שהיה שייך לאחותו [חוזה השכירות צורף לתצהיר התובע - ת/5, נספח ב']. ביום 18.4.08 החלו עבודות שיפוץ בנכס, ובסמוך לכך התובע טס לחו"ל, ועופר והנתבעת טיפלו בהקמת הסניף. בין היתר, השניים נסעו לחנויות שונות לרכישת הציוד הנדרש, ונעזרו באלעד, שאף הביא את רכב הטנדר של אביו לצורך הובלת הציוד. במקביל לביצוע הרכישות, הנתבעת פעלה עם עופר להכשרת הסניף החדש לפתיחה, ורתמה לכך גם את הוריה וחבריה [תמונות צורפו כנספח לתצהירו של עופר - ת/3]. לקראת סוף 4/08 הסתיימו עבודות השיפוץ וההכנות לפתיחת הסניף החדש, ועופר והנתבעת החליטו לחגוג זאת בפאב "הפרנקי", בו נהגו לבלות. הנתבעת הגיעה עם מספר חברים, ועל פי גרסת התובע, במהלך האירוע המצומצם עופר ביקש ממנהל המקום - מר יניב מנשה (להלן: מנשה), להנמיך את המוזיקה על מנת להרים כוסית ולברך את השותפה החדשה. לפתיחת הסניף, למחרת היום, הזמינה הנתבעת את חבריה הקרובים [תמונות צורפו כנספח ל-ת/3]. בתקופה שלאחר 17.4.08 ועד תחילת 9/08, הנתבעת הפעילה וניהלה את הסניף החדש בהדר (להלן: התקופה השניה). במהלך התקופה השניה התובע שילם לנתבעת, מדי חודש, סכום של 5,000 ₪, והנפיק עבורה תלושי משכורת לפיו, ולא שולם לה תשלום כלשהו בגין רווחים [תלושי השכר לשתי התקופות צורפו לתצהירה של יועצת המס, גב' ענבל לירן (להלן: יועצת המס) - נ/7]. התובע טוען - כי ביקש מהנתבעת לפתוח ברשויות המס תיק "עוסק מורשה" על שמה, כדי שיוכלו לנהל את הדברים בצורה תקינה, אך, היא לא רצתה בכך, ולכן, לבקשתה - תשלום המקדמות, על חשבון חלקה ברווחי הסניף החדש, נעשה באמצעות תלושי שכר. לטענתו, כפי שהעריכו הצדדים מלכתחילה, בתקופת הקמת הסניף וביסוסו הרווחים לא עלו על המקדמות ששולמו לה. הנתבעת, לעומת זאת - מכחישה שביקשה תשלום באמצעות תלוש שכר, כדי להימנע מפתיחת תיק כעצמאית, וטוענת, כי תלושי השכר מעידים על קיומם של יחסי עבודה, בפועל, בין הצדדים. ביום 31.8.08 הנתבעת פנתה לתובע וביקשה, כי יוקדם התשלום בסך 5,000 ₪ שאמור היה להינתן לה כמו בכל חודש, ביום 10.9.08, והתובע נענה לבקשתה והעביר לה את התשלום באמצעות אמיר, למחרת היום, ב-1.9.08. כבר ביום שלאחר מכן, ביום 2.9.08, הנתבעת הודיעה לתובע, בשיחה טלפונית, שלא תמשיך להפעיל את הסניף בהדר ולנהלו. לטענת התובע - הנתבעת אמרה לו שהיא מעוניינת לסיים את ההתקשרות ביניהם והוא הבהיר לה שזוהי הפרה בוטה של התחייבויותיה ויהא עליה לשאת בהפסדים שיגרמו לו, כתוצאה מכך. לטענת הנתבעת - בסניף החדש היא עבדה בממוצע 12 שעות ביום - מהשעה 09:00 בבוקר עד 21:00 בערב, ולעיתים אף מאוחר מכך, ומדובר בעבודה פיסית. לטענתה, הודעתה לתובע, בדבר הפסקת העבודה, היתה לאחר שפעמים רבות, קודם לכן, היא כבר פנתה אליו ואל עופר ואמרה להם שאיננה מסוגלת לעבוד שעות כה רבות ללא עזרה, אך, הם השיבו לה באמתלות שונות, שלא ניתן להוסיף כרגע עובד נוסף, שכן, הסניף בתחילת דרכו, יש הוצאות גדולות ועליה להמתין עד שיתחיל להרוויח. ביום 3.9.08 הנתבעת הודיעה לתובע, כי היא שוהה בחופשת מחלה. לטענת הנתבעת - היא סבלה מתשישות ועייפות, בגלל שעות העבודה הרבות במשך תקופה ארוכה, וכן מפציעה שנגרמה לה בעבודה, ביום 21.8.08. לפי גרסתה, התובע ועופר הגיעו לסניף, מדי יום, וראו את דבר פציעתה, והיא אף סיפרה זאת לתובע או לעופר בזמן אמת. לטענתה, בזמן חופשת המחלה היא היתה בקשר טלפוני בעיקר עם עופר, שסבר, כי הינה מתחזה, צעק עליה ואיים עליה. לטענת התובע - עד יום הוצאת אישור המחלה הנתבעת לא יידעה אותו בדבר פציעה, שכביכול נגרמה לה, וזאת - למרות שהקשר ביניהם היה יומיומי. על-פי אישור רפואי מאת רופאת המשפחה, מיום 3.9.08, הנתבעת התלוננה על תשישות וחבלה בקרסול וברגל, וניתנה לה חופשת מחלה עד ליום 7.9.08 והפניה לצילומי רנטגן. על-פי סיכום ההפניה, הסיבה להפניה היתה שהתובעת נפלה בזמן עבודתה ונחבלה בקרסול ימין, ובנוסף לכך סבלה מכאבים בברך שמאל, כתוצאה מחבלה קודמת, אך, פרט לרגישות מקומית - הבדיקה הגופנית תקינה, ותוצאות ההדמיה הן ללא ממצא טראומתי טרי, הן בקרסול והן בברך [המסמכים הרפואיים - תצהיר הנתבעת, נ/5, נספח ג']. ביום 7.9.08 התובע שלח לנתבעת מכתב [נ/5, נספח ב'], שתוכנו כדלקמן: "בתאריך 3.9.2008, הודעת לי בשיחת טלפון כי עקב מחלה לא יתאפשר לך להגיע לסניף 'סביח ופלאפל הצעירים' ברח' הלל 2 חיפה, ולבצע את חלקך כמתפעלת המקום באופן שותף [כך במקור] ואף נמנעת מלדאוג לעובד חלופי שידאג לניהול המקום עד לחזרתך וכל זאת בניגוד לסיכומים ביננו. מאז ועד היום, טרם מצאת לנכון ליצור עימי קשר ולידע אותי בנוגע למועד חזרתך לעבודה. בגין התנהגותך זו, נמנע מאיתנו לתפעל את העסק הנ"ל והוא מושבת על כל המשתמע מכך. הריני להודיעך כי בגין כל הנזקים אשר נגרמו ו/או יגרמו לעסק או למי מהמשקיעים בו ולרבות אובדן הכנסות, בלאי של ציוד וכיוצ"ב יהא עלייך לשאת לרבות פיצויים. איחולי החלמה מהירה." ביום 15.9.08 שלח ב"כ הנתבעת מכתב תשובה, לפיו - הנתבעת נמצאת בחופשת מחלה, מיום 3.9.08 ועד למועד המכתב [נ/5, נספח א']. במכתב זה נטען, כי טרם שולם לנתבעת מלוא השכר המגיע לה, בגין החודשים 4/08-8/08, והיא זכאית ליתרה בסך של כ-35,000 ₪; עוד נכתב, כי בשל אי תשלום מלוא השכר ובשל התנאים המחפירים בהם נאלצה לעבוד - היא מתפטרת לאלתר "כדין מפוטרת" ולא תשוב לעבוד גם כאשר תחלים. בנוסף, נטען שהנתבעת זכאית לתשלום בגין פיצויי פיטורים, דמי הבראה וחופשה בסכום כולל של כ-38,000 ₪. במכתב צויין, כי בידי ב"כ הנתבעת נמצאים 2 מפתחות של הסניף וכן "הפקדות בגין כספי פדיון מהתאריכים 17/08/08, 19/08/08, 20/08/08", והוצע, שאלה יועברו לתובע ולעופר במקביל להחזרת חפצים אישיים של הנתבעת, מערכת שמע, קומקום חשמלי, דיסקים וצנצנות, שנשארו בסניף, יחד עם תשלום הנדרש. מאז שהנתבעת הפסיקה להפעיל את הסניף בהדר ולנהלו, הוא נותר סגור ולא נפתח עוד לקהל. לטענת התובע - כיוון שכניסתו למיזם בוססה על ההתחייבות של הנתבעת לנהל את הסניף החדש, הוא נאלץ לסוגרו, כשהבין שהיא נחושה לסיים ההתקשרות. מנגד, לטענת הנתבעת - החלטת התובע לסגור את הסניף בהדר, בעקבות סירובה לעבוד שם "בתנאי עבדות", נבעה משיקוליו שלו. התובע טוען - כי הנתבעת הפרה את התחייבותה כלפיו, הפרה את חובתה לקיים את ההסכם ביניהם בתום לב, ויצרה בפניו מצג שווא. לפיכך, לטענתו, הוא זכאי לפיצוי בגין הרווח שנמנע ממנו, לפחות עד תום תקופת ההתחייבות המינימאלית מצד הנתבעת. בנוסף ולחלופין, טוען התובע - כי על הנתבעת להשיב לו את ההוצאות שהוציא לשם הקמת הסניף החדש, בין היתר בגין השכירות, השיפוץ והציוד שנרכש. כמו כן, לטענתו על הנתבעת להשיב לידיו את המקדמות שקיבלה, על חשבון חלקה ברווחי הסניף החדש, כיוון שעקב התנערותה, החד-צדדית, מהתחייבויותיה - הסניף לא צבר את הרווחים המצופים. הנתבעת טוענת, לעומתו - כי התובע ניצל את יחסי החברות הטובה, שנרקמו בינו לבינהוכן בינה לבין אחיו, עופר, כדי לגרום לה לעבוד בסניף החדש שעות רבות, בניגוד לדין, והוא שחייב כלפיה בתשלומים שונים, מתחום משפט העבודה המגן, בגין כל הסעדים שתבעה בתביעתה. דיון והכרעה נקדים ונאמר כבר עתה, כי ככלל, גרסת התובע, אודות השתלשלות האירועים במקרה שלפנינו, עדיפה בעיננו על פני גרסת הנתבעת, וכך גם פרשנותו המשפטית, באשר לאופי היחסים ביניהם, במהלך התקופה השניה. על כן, קיבלנו את תביעתו - אף אם בהיקף קטן בהרבה מזה שנתבע על ידו. לעומת זאת - תביעת הנתבעת נדחתה, במלואה. להלן יובאו נימוקינו. א. מהותם של יחסי הצדדים בתקופה השניה כאמור, קיימת מחלוקת בין הצדדים - האם היחסים שהתקיימו ביניהם בתקופה זו היו יחסי שותפות, כטענת התובע, או יחסי עבודה, כטענת הנתבעת. הלכה ידועה, מימים ימימה, היא - כי היותו של אדם במעמד של "עובד", הוא עניין אובייקטיבי של סטאטוס, אשר אינו נקבע על פי התיאור שניתן ליחסים על ידי הצדדים, או אחד מהם, אלא, נקבע כמסקנה משפטית על פי נסיבות המקרה כהווייתן [דב"ע לה/3-36 נוימן - כץ, פד"ע ו 333 (1975); ע"א 426/63 המוסד לביטוח לאומי - זינגר, פ"ד יח(2) 269 (1964)]. הקובע בשאלה - אם התקיימו יחסי עבודה, אם לאו - הוא מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה [דב"ע שן/3-14 נקש - מדינת ישראל, פד"ע כא 180 (1989); דב"ע מז/3-143 דפוס אבוקה בע"מ - יפה, פד"ע יט 191 (1987); דב"ע לג/0-108 המוסד לביטוח לאומי - כץ, פד"ע ה 31 (1973)]. מהות היחסים שהתקיימו בפועל נבחנת - "על-פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים, במצטבר, תמונה כוללת ושלמה" [דב"ע לג/0-30 המוסד לביטוח לאומי - כהן, פד"ע ד 393, 399 (1973); וכן דב"ע מה/3-82 הרשליקוביץ - פזגז בע"מ, פד"ע יז 97 (1885)], וישנו משקל רב לכוונת הצדדים, ביחס להתקשרות ביניהם, כפי שהיא נלמדת מביטויים חיצוניים שניתנו לה [דב"ע נא/2-5 ורהייס - שמואלי, פד"ע כג 133, 135 (1991); דב"ע לט/3-112 זבורוסקי - אגודת בית הכנסת הגדול, פד"ע יא 309; 313 (1980)]. המבחן הרווח בימינו, לקביעת קיומם של יחסי עבודה, הוא "המבחן המעורב", הכולל מבחנים שונים. המרכזי שבהם הוא "מבחן ההשתלבות", על שני פניו: "החיובי" ו"השלילי", וישנם עוד מבחני משנה נוספים, כגון: הסכמת הצדדים בנוגע לאופן ההעסקה, הפיקוח והכפיפות, מסגרת שעות העבודה ודרך התשלום. יחד עם זאת - יחסי עעובד-מעביד הם יחסים מורכבים, המתאפיינים באין ספור צורות וגוונים, על-כן, שום מבחן אינו יכול להיות מבחן בלעדי ונוקשה ומתאים לכל מקרה ומקרה. במקרים קשים, מבחני הפסיקה הופכים יחסיים, ואת התשובה לעניין מהות היחסים לומד בית-הדין מהמשקל המצטבר של המכלול, כאשר משקלו של כל מבחן נקבע בהתאם לנסיבות [מנחם גולדברג "'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב" עיוני משפט יז 19, 30; ע"ע 300021/98 טריינין - מיכה חריש ומפלגת העבודה, פד"ע לז 433 (2002); דב"ע נד/3-238 בן-דוד - המועצה המקומית מרחבים, פד"ע כח 461 (1995); דב"ע נב/3-254 פריץ חיים - מפעל הפיס, פד"ע כו' 372, 380 (1993); דב"ע נב/3-158 יאיר -גליברמן, פד"ע כה 31 (1992)]. האיזון בין הסממנים השונים הוא שמכריע בשאלת קיומם של יחסי עבודה וגישתו של בית-הדין הארצי לעבודה, שעמד על הצורך להבטיח מבחן גמיש, בסוגיה זו, זכתה לחיזוק בפסיקת בית-המשפט העליון [בג"ץ 5168/93 מור - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ (4) 628, 652-651 (1996)]. בנוסף לאמור לעיל, נקבע, זה מכבר, כי "מי שמבצע עבודה במסגרת הסכם להקמת שותפות אינו במעמד של 'עובד' ..." [דב"ע נה/3-78 סיני - שפיר תכנון וביצוע בע"מ, ס' 6(ב) לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 6.11.95); דב"ע נז/2-15 בציא - אציד הנדסת מחשבים ואלקטרוניקה בע"מ (במאגר ממוחשב, 17.8.98)]. שהרי, כאשר בניסיון להקמת שותפות עסקינן, עיקר מטרתה של ההתקשרות שבין הצדדים, איננו יצירת קשר חוזי לביצוע עבודה תמורת תשלום, אלא, הקמת עסק משותף, כשכל אחד מהצדדים תורם את חלקו [עניין ורהייס, לעיל]. עוד נקבע [דב"ע מג/3-74 חוטרמן - מוצרים כימיים בע"מ (במאגר ממוחשב, 26.2.84), ס' 5], כי: "העובדה שאחד המתקשרים חייב מכוח ההסכם גם בביצוע עבודה אינה גורעת מעיקר מטרת ההתקשרות - היינו 'עסק משותף' - אלא נלוית לאותה מטרה עיקרית או פועל יוצא ממנה. מטרתה של התקשרות בין שנים לקיים עסק משותף, אינה חדלה להיות כזאת, עקב כך בלבד, שהאחד או גם השניים עובדים באותו עסק." ובהמשך [שם, ס' 7]: "השאלה, אם השותפות נרשמה או לא נרשמה, אם היא קמה או לא קמה, לא תקבע. מטרת ההסכם היתה 'עסק משותף'. עסק משותף יכול להתקיים אף ללא שותפות רשומה." לפיכך - יש לבחון, האם יחסיהם של התובע והנתבעת בתקופה השניה היו בגדר שותפות ביניהם - כפי שטוען התובע, או שמלכתחילה היו המשך ליחסי העבודה, שאין חולק, שהתקיימו ביניהם בתקופה הראשונה - כפי שטוענת הנתבעת. כמו שציינו, אנו מעדיפים את פרשנות התובע. אין מחלוקת, שהתובע נשא בעלויות הקמת הסניף החדש, אך, שוכנענו שהתחייבות זו של התובע, בדבר השקעת הסכום הראשוני הנדרש להקמת הסניף, עמדה מול התחייבות הנתבעת להשקיע את העבודה הראשונית הנדרשת לשם תפעולו, מהרגע שהחליטו לפעול יחד להקמת סניף חדש ועד להתבססותו של הסניף בהדר. אנו סבורים, כי מה שהוביל לרעיון הקמת השותפות הוא מיצוי הנתבעת את עבודתה כשכירה, וכן רצונה לרכוש ניסיון בהקמת עסק וניהולו, כפי שאישרה הנתבעת, בחקירתה הנגדית [עמ' 48, ש' 28-25] - מצד אחד - ושאיפתו של התובע להתרחב בתחום - מצד שני; כל זאת, על רקע היחסים הטובים והקרובים, שנוצרו ביניהם - הן מהבחינה החברית והן מהבחינה המקצועית - ורצונם בהמשך שיתוף פעולה. בהקשר זה, נביא מעדותו של עופר [עמ' 11, ש' 18-3], שדבריו מהימנים בעיננו: "זה התחיל שחן עבדה אצלנו מספר שנים, מעבר ליחסי עבודה, אני גם עבדתי במקביל אליה בסניף בכרמל, בשד' מוריה, נוצרה מערכת יחסים מאוד אישית בינינו, בשלבים מסוימים היא היתה חברה מאוד טובה שלי ומעבר לזה, היינו כמו משפחה, עבדנו יחד מספר שנים וזו עבודה מאוד שוחקת, באיזה שהוא שלב חן פנתה אלינו ואמרה שהיא מיצתה את התחום הזה והיא רוצה להיות עצמאית, לעשות משהו בשביל עצמה, ואז התחלנו לגלגל רעיונות - איך אפשר לעשות את זה. באותה תקופה, פתחנו סניף נוסף בקריות, שאותו הפעלתי עבור אחי. עלה רעיון לפתוח סניף נוסף בהדר, הרעיון הזה התחיל להתגלגל בינינו לבין חן ובאותו שלב אני הייתי מועסק ע"י אייל בסניף הקריות, כשהשכר שלי היה גם נגזרת של רווחים שם וחן דיברה איתנו ואמרתי שאני יכול לעמוד בדרישה לספק את העיסה ואת הטחינה, לה היה חשוב כל הרעיון שזה משהו שלה. אייל ואני עבדנו בצורה שונה קצת והיה חשוב לה שיהיה לנו ברור שזה מקום שלה ואז התחלנו לגלגל את הרעיון איך לבצע את זה, ישבנו מספר פגישות עם חן ועם בן זוגה -אמיר ועוד חבר בשם אלעד, והרעיון היה שאנו באמת רצינו לבוא ולתת לה את המקום לפי בקשתה וממש 'נתפר' עליה. גם החבר שלה היה מעורב בניסוח ההסדר בינינו וגם אלעד, ועפ"י ההסדר הזה תפקידי הסתכם בהכנת עיסת הפלאפל והטחינה בסניף בקריות והבאתם על בסיס יומי לסניף בהדר, עפ"י כמויות וזמנים שחן הכתיבה לי." ובהמשך [עמ' 12, ש' 29-22]: "בפגישות שאני נכחתי, היו כמה פגישות, אבל, אחת עיקרית בביתה של חן, שבה גם אני הייתי וסיכמנו את התנאים, והסיכום היה מאוד פשוט - חן תהיה שותפה מלאה בעסק, יחד עם אייל, כאשר אייל בא והגדיר את תרומתו לעסק - כל התרומה הראשונית, עלויות ההקמה והרישוי, הוצאות נלוות לצורך קניית עציצים וכו' - חן ההתחייבות שלה היתה לספק בעצם את העבודה, לתפעל את העסק בתמורה לתפעול שלה ההסכם היה - שהיא תקבל סכום חודשי קבוע, שנסגר ע"ס 5,000 ₪, לא זוכר נטו או ברוטו, אני לא יכול לומר אם זה היה שיק על הסכום הנ"ל, כי זה לא היה שיק שלי. בנוסף מידי תקופה יערך תחשיב של רווחי העסק והיא תקבל את חלקה ברווחים - כאשר חלקה הוא 50%." הנתבעת עצמה ראתה עצמה כשותפתו של התובע בסניף החדש, והתנהגה ככזו. ראיה לכך, היא גיוסה את בני משפחתה וחבריה לסייע לה בפעולות השונות, שנדרשו להקמת הסניף החדש, וכך גם הזמנתה את מכריה להיות נוכחים בפתיחת הסניף, דבר שאיננו מאפיין עובד שכיר, בכיר ככל שיהיה. ונדגיש, כי העזרה שנתנו לנתבעת הוריה וחבריה לא היתה עזרה של מה בכך, אלא, עזרה בהיקף רחב, שכללה סיוע בשיפוץ וסידור המבנה, עיצובו של הסניף, והפחתת עלויות רכישת הציוד באמצעות סיוע בהובלתו (אמיר) או קבלת הנחות (אמה של הנתבעת), שאין זה סביר למצוא שעה שמדובר בעבודת ניהול רגילה של עובד שכיר. לא זו בלבד, אף מקובלת עלינו גרסת התביעה, כי הסניף הוקם לפי לטעמה של הנתבעת ובהתחשב בדרישותיה, ובהתאם לאלה בוצעו הרכישות השונות. הנתבעת אף רכשה על חשבונה ציוד ואביזרים שונים, לסניף החדש, כמפורט במכתבו של בא-כוחה, מיום 15.9.08, וביניהם צנצנות לאחסון מזון - אשר אין ספק, כי אינן בגדר ציוד אישי, שנועד לרווחתה בזמן עבודתה שם. עוד נוסיף, כי למרות שמדובר ברשת עסקים אחת, הנה,בתקופה הרלבנטית לתביעה הסניף במוריה נקרא "פלאפל הזקנים" והיה, למעשה, זכיין של עסק פלאפל בשם זה, שהוא ידוע ומוכר בחיפה, ואף קיבל ממנו את תערובת הפלאפל, ואילו הסניף בקריות והסניף בהדר נקראו "פלאפל הצעירים", ואת תערובת הפלאפל, שנמכרה בהם, הכין וסיפק עופר; לא היתה אחידות בעיצוב הסניפים, כי אם, כל אחד מהם היה בהתאם לתנאים המצויים בו [עדות התובע, עמ' 26, 29-28]. כמו כן, מקובלות עלינו עדויותיהם של מר אוסאמה שחאדה (להלן: אוסאמה), שסיפק פיתות לרשת, ושל מר סמרי סלאח (להלן: סלאח), שסיפק ירקות לרשת, כי הנתבעת הציגה עצמה כשותפה של התובע בסניף החדש [תצהיר אוסאמה - ת/2, ס' 6; תצהיר סלאח - ת/4, ס' 9, 12], וכן מהימנה בעיננו עדותו של מנשה, בחקירתו לפנינו, כי בעת שחגגו הצדדים את סיום הכנת הסניף בהדר לפעילות, הורמה כוסית לכבוד השותפות החדשה [עמ' 8, ש' 11-9]. זאת ועוד - שוכנענו, שלנתבעת היה חופש פעולה בהפעלת הסניף החדש, שחורג מחופש פעולה של מנהל שכיר. הנתבעת היא שהיתה בקשר עם הספקים והיא זו שקבעה מה הסחורה שתוזמן ובאילו כמויות - לרבות בנוגע לתערובת הפלאפל ולטחינה, אותן הביא לה עופר. מדי יום; ונבהיר, בהקשר זה, כי עצם העובדה שעופר הוא שסיפק את תערובת הפלאפל שהוכנה על פי "מתכון סודי" של התובע ושלו, אין בה כדי לשנות ממסקנתנו, שהנתבעת פעלה בסניף הדר כשותפה מלאה. אמנם, ספקי הסניף החדש היו אותם ספקים שעבדו עם סניף מוריה והסניף בקריות, אבל, מקובלת עלינו גרסת התובע, כי הנתבעת יכלה לבחור עם מי לעבוד, וכי ספק הפיתות הוחלף, בין היתר, לאור תלונותיה של הנתבעת אודות טיב הסחורה שסיפק, ולדעתנו - הנתבעת העדיפה להשתמש בניסיונו של התובע ולעבוד עם ספקים עמם כבר היה בקשר. הנתבעת היא גם זו שקבעה לעצמה את שעות העבודה, בכפוף להסכמותיה עם התובע בדבר עצם האחריות לפעילות שוטפת של הסניף, וכשלא יכלה להגיע דאגה בעצמה למחליפה, חברתה יעל חלפון, שעבדה בסניף מוריה (להלן: יעל). בניגוד לאופן עבודתה כשכירה, בעת שעבדה בסניף החדש הנתבעת לא דיווחה לתובע על שעות עבודתה, ולא זו בלבד, אלא, שעל פי דבריה בחקירתה הנגדית, שעה שהצדדים דיברו על המיזם היא כלל לא העלתה את נושא השעות שעליה לשהות בסניף החדש, שכן, ידעה שהעבודה היא עבודה קשה וסברה שיהיה בסדר ואם תצטרך עזרה, אזי, תקבל אותה [עמ' 46, ש' 15-10]. כמו כן, במהלך שעות העבודה בסניף הדר, הנתבעת נהגה לשבת בסניף עם חבריה, לרבות עופר, אשר אירחו לה חברה. גם התמורה שקיבלה הנתבעת, בשל פעילותה במסגרת הסניף החדש, היתה שונה באופן מהותי מהמשכורת ששולמה לה כעובדת שכירה בסניף מוריה. בעוד שכאשר עבדה כשכירה בסניף מוריה הנתבעת השתכרה בהתאם לשעות עבודתה, הרי, שבתקופת עבודתה בסניף החדש היא קיבלה מדי חודש תשלום קבוע של 5,000 ₪, והיתה זכאית לקבל 50% מרווחי הסניף - דבר התומך במסקנה, בדבר היותה שותפתו של התובע ולא עובדת שכירה שלו שם. מקובלת עלינו עדותו של עופר, בהקשר זה, כי התשלום החודשי נקבע נוכח דרישתה של הנתבעת, במטרה לתת לה רשת ביטחון, של מעין "עוגן", תשלום מינימאלי "שהיא לא מסכנת מתחת לסכום זה", על חשבון רווחים עתידיים של הסניף החדש [עמ' 14, ש' 30-28], היינו, זה היה גבול הסיכון מצידה. אף הנתבעת הודתה, שפעלה להגדלת מאגר הלקוחות, לשם הגדלת רווחי הסניף, וניסתה לשווק מתוצרתו לגני ילדים ולמדעתק, לשם הגדלת הכנסותיה מהסניף החדש, ופעולות מאין אלא מאפיינות פעילות כשותפה. אמנם, התשלום מהתובע לנתבעת נעשה עם תלושי שכר, אך, אנו מאמינים לו, שהנתבעת בחרה, בתחילת דרכה עמו כשותפה, לא לפתוח בנדרש לכך ברשויות המס, לכן, השתמש בתלושים לצורך רישום התשלומים בספרים [עמ' 27]. כפי שהעיד עופר, אף שהנתבעת היתה שותפה בעסק למן יומו הראשון - "בהתחלה היתה התלבטות על שם מי לרשום את העסק, האם על שמה או על שם מישהו אחר - היא רצתה חלק שיהיה שלה ושהיא חוששת עדיין לרשום על עצמה ולכן, לחכות קצת לראות איך העניינים מתקדמים." [עמ' 13, ש' 21-19, 28-27]. יתרה מכך, מקובלת עלינו גרסת התובע, כי ניהול הכספים בסניף החדש, היה באחריות הנתבעת, לרבות האחריות על הפקדת הפדיון היומי בבנק - אף אם היא הסתייעה בעופר, או בתובע, לשם ביצוע ההפקדה בפועל. הגם שהכספים שנדרשו להפעלת הסניף הוצאו מחשבון בנק על שם התובע, עדותו של התובע, כי לכל אחד מסניפי הרשת היה חשבון בנק נפרד בסניפי בנק שונים, לא נסתרה והיא מהימנה בעיננו, וכך גם הסברו - כמו לעניין הנפקת תלושי משכורת על שם הנתבעת - כי היה זה בשל רצונה של הנתבעת להימנע מפתיחת תיק ברשויות המס [עמ' 28]. לאור כל האמור, אנו קובעים, כי - להבדיל מהתקופה הראשונה, בה אין חולק כי התקיימו יחסי עבודה בין התובע לבין הנתבעת, בתקופה השניה היו יחסיהם יחסי שותפות ולא יחסי עובד-מעביד. ב. תביעת התובע [תיק 15972-11-08] על אף שקבענו, כי בתקופה השניה מדובר בשותפות ולא ביחסי עבודה, ומשכך, למעשה - תביעת התובע אינה מצויה בתחום סמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה, הרי, משהועברה התביעה פעם אחת, מבית-משפט השלום בחיפה לבית-דין זה, מכח סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נ"מ], התשמ"ד-1984, אין להעבירה עוד; על-כן, נדון בתביעות התובע בקשר עם סיום יחסי השותפות. נאמר כבר כעת, שאנו סבורים, כי התובע הרים את הנטל להוכחת טענתו, שהנתבעת הפרה התחייבותה כלפיו, והוא זכאי לקבל פיצוי, בגין כך. שוכנענו, כי במסגרת הסכמת הצדדים, שהתובע יישא בעלויות הכספיות של הקמת הסניף החדש בהדר ואילו הנתבעת תתרום את כושר עבודתה בתקופת ביסוסו, הנתבעת ידעה, כי יהא עליה לשהות בסניף החדש שעות רבות, מבוקר עד ערב - כפי שעשו אף התובע עצמו, בסניף הראשי במוריה, כשהיה בתחילת דרכו, וכן עופר, בסניף הקריות. נבהיר, כי הגם שאין לכחד, כי מדובר בעבודה קשה, אזי, בניגוד לתמונה שמבקשת הנתבעת לצייר - לא מדובר "בתנאי עבודה מחפירים", של 12 שעות, מדי יום. על-פי גרסת הנתבעת עצמה, היא ידעה, מבעוד מועד, שבתחילה תעבוד סניף החדש לבדה, והיא הודתה שהיקף הפעילות בסניף החדש לא הגיע לכדי ההיקף בסניף מוריה [עמ' 46, ש' 31-28; עמ' 47, ש' 10-9]. מהעדויות שהובאו בפנינו -לרבות מטעמה של הנתבעת - עולה, כי היו הרבה "שעות מתות" בהן הנתבעת לא "עמדה על הרגליים" ושירתה לקוחות, או ביצעה עבודות אחרות בסניף, אלא, ישבה בניחותה עם חבריה, ורק כאשר הגיע לקוח מזדמן קמה לשרתו. לדעתנו, הנתבעת לא העריכה נכונה, מראש, את המשמעות של הקמת עסק עצמאי, והקשיים הכרוכים בכך - מחד - ואף לא את יכולותיה האישיות לעמוד בהתחייבותה לתפעלו - מאידך; על-כן, חשה מנוצלת "בשם החברות" עם התובע ועופר. אולם, תחושות סובייקטיביות אלה, אין בהן כדי לשנות ממהות ההתקשרות, או להביא לחיוב התובע בהעסקת עובד נוסף בסניף, כל עוד אין לכך הצדקה כלכלית, שאם לא כן, חוזרת הנתבעת, אוטומטית, למעמד שכירה. משמע, אין קשר הכרחי בין היקף הפעילות בסניף, שלא הצדיק השקעה כספית בכוח עבודה נוסף, לבין מעמדה של התובעת כשותפה. למעט העובדה, שיכלה לבחור להעסיק מישהו במקומה, על חשבונה. נציין, כי כאשר נזקקה הנתבעת להיעדר מהסניף, מעת לעת, היא דאגה שיעל תחליפה, והתובע נשא בעלויות ההחלפה; מכאן, וודאי שאין לומר, כי תנאי השותפות היו "מחפירים" או "מנצלים". מבלי להפחית מערך ההשקעה מצד הנתבעת, יש לזכור, שהיא כללה רק את זמנה ואת כוח עבודתה ברם - אף לא שקל אחד, ואילו הנתבע הוא שספג את כל העלויות והסיכונים הכספיים, כאשר בד בבד, לא זו בלבד שלנתבעת היתה זכות לחלוקה שווה של הרווחים - היא גם נהנתה מיתרון על פניו, בדמות אבטחת תשלום חודשי מינימאלי, שהגיע לה לפי תנאי השותפות, בכל מקרה. כעולה מעדות התובע, האמינה עלינו, בתחילה הנתבעת לא הביעה טרוניה בקשר לשעות הרבות שיש להשקיע בהפעלת הסניף, ולא דיברה על עובד נוסף - למעט כשרצתה החלפה מטעמים אישיים ופנתה בעצמה ליעל, כשהתובע נושא בעליות - והבעיות התעוררו רק כשאחות הנתבעת חזרה מחו"ל והיא חפצה להעסיקה בסניף [עמ' 31-28]. שעה שהיקף העבודה בסניף החדש לא הצדיק הגדלת עלויות התפעול של הסניף, בדרך של העסקת עובד קבוע נוסף, להבדיל מהחלפה חד-פעמית, ובקשת הנתבעת להעסיק את אחותה או עובדת אחרת נבעה מרצונה להפחית את שעות הימצאותה בסניף, או מסיבות אישיות אחרות שלה, צודק התובע, כי הוא לא היה מחויב, מכוח הסכם השותפות, לשאת בעלויות אלה, ואם הנתבעת היתה מעוניינת בכך היה עליה לממן זאת מכיסה. אנו מאמינים לתובע, כי הנתבעת, שלא אהבה את תשובתו, בעניין מימון עובד נוסף, לא אמרה לו שבכוונתה לעזוב את השותפות, אם בקשתה לא תיענה, ורק ביום 2.8.09 הודיעה, כי לא תמשיך להפעיל את הסניף החדש ולמחרת הוציאה אישור על חופשת מחלה [עמ' 32-31]. עדותו נתמכת בדבריו של אלעד, חברה הקרוב של הנתבעת, שהעיד מטעמה, כי אינו יודע אם הנתבעת ביקשה עזרה בעבודה בסניף או לאו והתפלא שאינה מבקשת עזרה [עמ' 43, ש' 30 ואילך] - שהרי, אין זה סביר שהנתבעת, שלפי גרסתה היתה על סף התמוטטות, לא שיתפה במצב כזה את אלעד, שהיה מעורב מאד בסניף החדש ובסניף מוריה, ולא רק חבר שלה, אלא, גם חברם של התובע ועופר. בנוסף לאמור, שוכנענו, כי פגיעתה של הנתבעת בעבודה היתה עניין של מה בכך, ולא היא שהביאה אותה לכדי רצון לסיים את השותפות עם התובע, אלא, היתה רק בבחינת תירוץ, ותו לא. לפי עדותה של הנתבעת, היא החליקה שעה שניקתה את הסניף, אבל, לאחר מכן המשיכה לעבוד ועופר הרגיע אותה ואמר לה לנוח בערב ולמחרת זה יעבור [עמ' 49, ש' 24 ואילך]. היא אף לא הגישה תביעה למלל, על "תאונה" זאת. ראיה נוספת להעדר חומרה, היא פנית הנתבעת לקבלת טיפול רפואי רק כעבור כשבועיים מיום הפגיעה, ומסקנות סיכום הפנייה - כי אין ממצא טראומתי טרי, ונוסיף, כי הנתבעת אף לא שבה לעבודה בסניף בתום חופשת המחלה - שלפי האישורים שהיא צירפה ניתנה לה רק עד ליום 7.9.08 - כפי שהודיעה. אנו סבורים, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב, עת ביקשה מהתובע להקדים לשלם לה 5,000 ₪, סכום שהיה אמור להינתן לה ביום 10.9.08, ביודעה, כי אין בכוונתה להמשיך להפעיל את הסניף, ומבלי שגילתה זאת לתובע, ואיננו מקבלים את ההסבר, בחקירתה, לפיו ביקשה להקדים את התשלום, כי כבר לא יכלה לסמוך על התובע ועופר וחששה שלא ישלמו לה [עמ' 52, ש' 6-2]. אין מחלוקת, שהנתבעת התחייבה במסגרת הסכם השותפות להפעיל ולנהל את סניף הדר במשך תקופה שלא תפחת מ-24 חודשים, ומן המקובץ עולה, כי - הנתבעת הפרה את התחייבותה כלפי התובע ואף נהגה בחוסר תם לב, שעה שעזבה את המיזם המשותף באופן חד-צדדי, ללא תיאום מראש או מתן התראה כלשהי, ואף לאחר שביקשה את הקדמת התשלום החודשי לידיה, בטענת שוא. הסעד לתובע התובע טען, כי הינו זכאי לפיצוי, בגין הרווח שנמנע ממנו, לפחות עד תום תקופת ההתחייבות המינימאלית מצד הנתבעת, אותו העריך בכ-10,000 ₪ לחודש, אולם, הוא לא פירט כלל מה הביאו להערכה זו ולא הביא כל ראיה לכך; לפיכך - לא עמד בנטל הוכחה, המוטל עליו. עוד טען התובע, כי על הנתבעת להשיב לו את הסכומים שהשקיע בהקמת הסניף החדש - בגין דמי שכירות עד לתום תקופת החוזה (24 חודשים פחות 3), ארנונה עד למועד הגשת התביעה על ידו, תערובת הפלאפל והטחינה ל-3 חודשים, שיפוץ, עבודות פחחות, עבודות גבס, מיזוג וקירור, מקרר מזון, שולחנות נירוסטה, דלפק, קופה רושמת וציוד נלווה, ציוד מסעדות, ציוד פרטי עיצוב, כלי אוכל, ציוד חשמל, ציוד עבודה, מערכת אזעקה, עלוני פרסום, מזוזה, מיסים וביטוח - המסתכמות לכדי למעלה מ-100,000 ₪, כמפורט בסעיף 37 כתב-התביעה שלו. אנו סבורים שהתובע זכאי, אכן, להחזר יחסי של השקעתו, ברם, הוא לא הוכיח את היקף ההשקעה הנטען על ידו. ראשית, לגבי חלק מההוצאות הנטענות - לא הוצגו קבלות והן לא הוכחו. שנית, לגבי חלק מההוצאות הנטענות, לא ברור, מדוע התובע החשיבן כהוצאות השקעה, שכן, מדובר בהוצאות שוטפות, שאמורות להיכלל במאזן הבוחן של הסניף, אותו הציג התובע [ת/5 , נספח ג'], ונראה, כי חלקן, אכן, נכלל בו. כך, למשל, לעניין ההוצאות על תערובת הפלאפל והטחינה, ארנונה, מיסים, ביטוחים ופרסום. ההוצאות השוטפות קוזזו מול הכנסות הסניף בהדר, ולפי עדות התובע, ההפסד המצטבר של הסניף, בתקופה בה פעל, שעמד על סך של 6,000 ₪, לערך, נוכה מהכנסות אחרות שלו [עמ' 24]. כמו כן, התובע איננו זכאי לפיצוי עבור נזק שיכול היה למנוע, או להקטין, באמצעים סבירים. כך, לדוגמא, לגבי דמי השכירות - חוזה השכירות נחתם מול אחותו של התובע, שהיא בעלת הנכס, והדעת נותנת, כי התובע יכול היה לבטלו בנקל. התובע עצמו העיד, כי לאחר עזיבת הנתבעת את השותפות הוא המשיך לשלם דמי שכירות כמתחייב עד להגשת התביעה, ולאחר הגשתה - אחותו הסכימה לוותר על המשך התשלומים "לפנים משורת הדין" [עמ' 25, שורה ראשונה]. התובע אף יכול היה למכור חלק מהציוד שנרכש עבור סניף הדר, כפי שעופר העיד שנעשה בקשר עם הציוד של סניף הקריות, לאחר שנסגר [עמ' 16, ש' 17-16], או לעשות בו שימוש בסניפים האחרים. לפיכך, אנו קובעים, על דרך האומדנא, כי - התובע זכאי לפיצוי בסך 30,000 ₪, בשל ההוצאות שהוציא להקמת הסניף בהדר. התובע טען עוד, להשבת הסכומים החודשיים ששילם לנתבעת, כמקדמה על חשבון חלקה ברווחי הסניף החדש. אף שמקובלת עלינו גרסתו, שהתשלום בסך 5,000 ₪ לחודש היה בגדר מקדמה על חשבון רווחים עתידיים, ולא תשלום נוסף, מעבר לזכאות הנתבעת ל-50% מרווחי הסניף, לכשיהיו - איננו מקבלים טענתו זו. תשלום זה היה, כפי שציינו, רשת ביטחון שהגדירה את הסיכון שנטלה על עצמה במסגרת השותפות. עופר העיד, שמסיבה זו הסיכום שתקבלו ללא קשר לרווחיות הסניף בפועל [עמ' 12, ש' 33-31], ויש לזכור, בסופו של יום, כי התובעת השקיעה משאבים רבים של זמן וכוח עבודה, בהקמת הסניף. אשר על כן - על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪, עקב הפרתה את הסכם השותפות והתנהלותה בחוסר תום לב. ג. תביעת הנתבעת [תיק 22230-11-09] הנתבעת העלתה טענות שונות, באשר לסכומים המגיעים לה, לטענתה, מכוח יחסי העבודה שהתקיימו בין הצדדים. נדון להלן ברכיבי תביעתה. הפרשי שכר עבודה לטענת הנתבעת, העבודה בסניף הראשי היתה במשמרות של 8 שעות, כל אחת, אך, לרוב היא הגיעה למשמרת מספר שעות קודם ולעיתים אף נשארה לעבוד לאחר המשמרת - לבקשת התובע - כך שבכל יום עבדה, בממוצע, מספר רב של שעות, ואילו בסניף החדש עבדה, בממוצע, 12 שעות ביום. לטענתה, במהלך כל תקופת עבודתה היא לא קיבלה את מלוא השכר שהגיע לה, בין היתר, בשל עבודה בשעות נוספות. איננו מקבלים זאת. ראשית, לגבי התקופה השניה - פסקנו לא התקיימו יחסי עבודה, משכך, הנתבעת אינה זכאית לתשלום מעבר למוסכם בהסכם השותפות. נעיר, כי אין בכך כדי לקפח את הנתבעת או להביא לתוצאה לא צודקת, שכן, כפי שכבר קבענו, אף שהנתבעת שהתה בסניף החדש שעות ארוכות, אין פירושו של דבר, כי עבדה במהלך כל אותן שעות, והוכח שבחלק גדול מזמנה שם פשוט ישבה עם חבריה ועשתה ככל העולה על רוחה. שנית, לגבי התקופה הראשונה, הנתבעת לא הוכיחה את היקף עבודתה, וטענתה להפרשי שכר, כמו גם התחשיבים מטעמה, אינם מבוססים כלל. לגרסת התובע, שנתמכת אף בגרסתה בתצהירה, בסניף מוריה היו לעובדים כרטיסיות בהן רשם כל עובד את שעות עבודתו, מדי יום, בסוף החודש סיכם כל אחד את השעות המגיעות לו והעביר את הדיווח לתובע, ועל בסיס דיווח זה התובע שילם לו את שכרו - מתוך מתן אמון בעובד וללא שבדק את שעות העבודה בעצמו [תצהיר משלים של הנתבעת - נ/6, ס' 8; עדות התובע - עמ' 18, ש' 18-16, עמ' 33-32]. הנתבעת לא הוכיחה שעבדה בממוצע משמרות של 8 שעות, כטענתה, ומעדותה עולה, כי יתכן שעבדה גם במשמרות צהרים, של 5 שעות, וכי היו מקרים בהם החלה מאוחר יותר את העבודה במשמרת הבוקר [עמ' 53, ש' 19-18, עמ' 54, ש' 21-14]. כמו כן, לא נסתרה טענת התובע, כי הנתבעת לא עבדה בסניף מוריה מדי יום, משעובדה זו כלל לא נטענה על ידה. לא זו בלבד, אלא, שהנתבעת הודתה, בחקירתה, כי היה בידיה רישום של שעות הנוכחות שלה בעבודה, אך, היא לא הציגה כל רישום כזה וטענה שאיננה יודעת היכן הוא [עמ' 54, ש' 25-22]. הנתבעת לא הוכיחה, אפוא, את שעות עבודתה בסניף מוריה, בכלל, ואף לא קיומה של מתכונת עבודה כלשהי, בפרט. יתרה מכך, כאמור, גם לפי גרסת הנתבעת, שכרה החודשי שולם לה בהתאם לדיווח שהעבירה מדי חודש לתובע, והיא מעולם לא התלוננה על חוסרים כלשהם [עמ' 47, ש' 26-25; עמ' 48, ש' 4-1; עמ' 53, ש' 22-20]. לטעמנו - אין זה סביר, שמדי חודש שולמו לנתבעת סכומים נמוכים בהרבה מאלה שכביכול הגיעו לה, לפי רישומים שהיא העבירה, והיא לא פצתה פה תקופה כה ארוכה והמשיכה לעבוד אצל התובע. נוסיף, כי הנתבעת עצמה כלל לא ידעה להסביר את דרישותיה להפרשי שכר, והסתמכה, בעניין זה, על תחשיבים שנערכו על ידי יועצת המס, שהעידה מטעמה. אולם, הן מתוך התחשיבים עצמם, והן מתוך עדותה של יועצת המס, עולה, כי בין תחשיבים אלה לבין עבודתה של התובעת, בפועל, אין כל קשר, ומסיבות רבות לא ניתן לקבלם. כך, למשל, כיוון שהחישובים נערכו לגבי תקופת עבודה שגויה - הכוללת גם את התקופה השניה, בה לא שררו יחסי עבודה - הם גם נערכו לפי שכר מינימום, בעוד שהנתבעת העידה, כי שכרה היה 25 ₪ לשעה; נערכו לפי עבודה של 12 שעות ביום, גם עבור התקופה הראשונה; נערכו לפי עבודה מדי יום ביומו (שכאמור, לא נטענה על ידי הנתבעת ולא הוכחה), כאשר, למעשה, לא הוכח היקף המשרה בתקופה הרלבנטית ואף היעדרויות בחגים לא נלקחו בחשבון. לאור כל האמור, התביעה ברכיב זה - נדחית. פדיון חופשה התובעת טענה, כי במשך כל תקופת עבודתה לא שולם לה בגין חופשה [נ/5, ס' 7], אולם, לפי תלוש 5/07 היא קיבלה 12 ימי חופש בתעריף 152 ₪ ליום, ובסה"כ 1,031 ₪, ולפי תלוש 8/08 היא קיבלה תשלום חופשה בסך 2,363 ₪. התובעת נשאלה על כך בחקירתה והשיבה, שאינה יודעת מה מגיע לה ומה לא, והיא מניחה שקיבלה את מה שכתוב בתלושים על שמה [עמ' 44, ש' 27 ואילך]. התחשיב מטעם הנתבעת, לפיו - מגיעה לה יתרה של 674 ₪, כביכול, כולל גם את התקופה השניה, בה לא התקיימו יחסי עבודה, ואף נעשה לפי תקופת זכאות קלנדרית, ללא הפחתת מנוחה שבועית אחת על כל 7 ימי חופשה. נציין, כי גם אין כל הסבר אודות הסכום שנקבע בתחשיב כסכום המגיע עבור כל יום חופשה. כמו כן, לפי עדותה של יועצת המס, כלל התחשיבים נערכו על פי היקף של משרה מלאה, אך, ספק במקרה שלפנינו אם, אכן, הנתבעת עבדה בהיקף כזה [עמ' 63, ש' 10-8], שעה שהנתבעת כלל לא טענה שעבדה בהיקף כזה או אחר, מלבד טענתה הסתמית, שעבדה הרבה מעבר לשעות המשמרות הקבועות - טענה שלא נתמכה במסמכים, למרות שהנתבעת אמרה שהיה לה רישום, כזכור. הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי מגיעה לה יתרת תשלום כלשהי, ברכיב זה, והתביעה לתשלום פדיון חופשה - נדחית. הבראה גם ביחס לרכיב זה טענה הנתבעת בתצהירה, כי לא שולם לה כל תשלום במהלך עבודתה [נ/6, ס' 7], אך, בחקירתה לא הכחישה שקיבלה את התשלומים שצוינו בתלושי המשכורת - לפי תלוש חודש 5/07, הנתבעת קיבלה תשלום עבור 5 ימי הבראה, בתעריף 318 ₪ ליום, ובסה"כ 1,590 ₪, ולפי תלוש חודש 8/08 קיבלה תשלום עבור 6 ימים, בתעריף 331 ₪ ליום, וסה"כ 1,986 ₪ [נ/5, ס' 7]. התחשיב מטעמה של הנתבעת, שנעשה על בסיס הנחה של משרה מלאה, ויתכן שהוא כולל גם את התקופה השניה, לא פורט ולא הוסבר, ואיננו מקבלים אותו. על כן, גם התביעה לדמי הבראה - נדחית. פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת כפי שקבענו, סיום יחסי העבודה, בתום התקופה הראשונה, היה ביוזמת התובעת, משיקוליה, לאור הרגשתה, כי מיצתה את העבודה בסניף מוריה ורצונה להתפתח; רצון שבעקבותיו פנו הצדדים לכינון שותפות עסקית בסניף החדש. לפיכך - הנתבעת לא היתה זכאית לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, בגין תקופה זו. אף סיום ההתקשרות בין הצדדים, בתום התקופה השניה, לא היה בגדר "התפטרות" או "פיטורים", שכן, באותה עת לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים; משכך - גם בגין תקופה זו אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולא להודעה מוקדמת. זאת, במיוחד, כאשר לגרסתה - בא-כוחה הודיע על התפטרותה "בדין מפוטרת", דבר המשליך על הצד החייב במתן ההודעה המוקדמת, בדבר סיום היחסים, או תשלום חליפי לה, מכח הוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן: חוק ההודעה). למעלה מן הצורך, נוסיף, שגם לו היינו קובעים שיחסי הצדדים בתקופה השניה היו יחסי עבודה ולא שותפות - וכאמור, קבענו אחרת - הנתבעת לא הוכיחה את זכאותה לאחד מהרכיבים האמורים. אין מחלוקת, שהנתבעת היא זו שהביאה את ההתקשרות לידי סיום, אולם, בנוגע לפיצויי פיטורים, היא לא הוכיחה שהתריעה בפני התובע על כוונתה לעזוב את עבודתה, בסניף הדר, אם לא יוקל העומס המוטל עליה, טרם הודעתה מיום 2.9.08, שלא תמשיך לעבוד שם. גם מכתבו של בא-כוחה נוסח בנחרצות והודיע על התפטרותה, ללא מתן אפשרות לשינוי הנסיבות שהביאוה לכך, מצד המעסיק, אם היה כזה. שעה שהנתבעת לא נתנה לתובע הזדמנות כנה לתקן את הפגם בתנאי עבודתה, לו טענה, אין לראות את עזיבתה כ"התפטרות" "בדין פיטורים", כקבוע בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963; וכידוע - גם עובד שמתפטר בדין "מפוטר" חייב ליתן הודעה מוקדמת למעבידו, ומכאן שהיתה זו חובת התובעת לתת לתובע "הודעה מוקדמת", או תשלום חלופי, כקבוע בחוק ההודעה, ולא להיפך - דבר שלא עשתה [ולא נחייבה בכך, שכן, לא היתה אז בגדר "עובדת"]. לאור האמור - נדחית התביעה ברכיבים אלה. זכויות סוציאליות הנתבעת לא פירטה כלל את תביעתה ברכיב זה, ואף התחשיב מטעמה לא כלל כל הסבר; בעדותה של יועצת המס, טענה שכוונתה היתה "לפנסיית חובה", מבלי לפרט את המקור הנורמטיבי לכך, ונאחזה בטענה שהיא אינה עורכת-דין [עמ' 60, ש' 26-10]. [עמ' 60, ש' 26-10], אולם, התחשיב כלל אינו תואם את צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, שחל בתקופה הרלבנטית לתביעה, ומכוחו זכאית הנתבעת, לכאורה, להפרשות פנסיוניות עבור החודשים 1/08 -4/08, בלבד; ואף זאת, בשיעור נמוך מזה שצוין על ידי יועצת המס בחקירתה, אשר דומה שאינו תואם את השיעור בתחשיב שערכה. יוער, כי הזכאות לפי צו ההרחבה היא רק בגין שעות עבודה רגילות ולא גם עבור "שעות נוספות", כפי שחישבה יועצת המס [עמ' 60, ש' 10 ואילך]. עוד נציין, כי בתביעתה המתוקנת העמיד הנתבעת רכיב זה על סך "178.86 ₪" [ס' 12.8], בעוד שבסיכומיה תבעה "466.91 ₪" [ס' 122, שם], ללא ביסוס. לכך אין כל הצדקה. משלא טרחה הנתבעת לכמת ולהציג כראוי את תביעתה ברכיב זה - התביעה לתשלום בגין "זכויות סוציאליות" - נדחית. החזר הוצאות נסיעה למעט עצם דרישתה לתשלום בגין החזרי נסיעות, הנתבעת לא הניחה כל תשתית עובדתית לביסוס זכאותה לכך. מעדותה של יועצת המס עולה, כי הסיקה שהנתבעת זכאית להחזרי נסיעות בתקופה הראשונה, מכך שבתלושי המשכורת בתקופה השניה צוין רכיב של החזר נסיעות, הגם שכלל לא שאלה את הנתבעת היכן התגוררה [עמ' 60, ש' 9-6]. ברי, כי אין לקבל זאת. כך, ככלל, ובפרט כאשר מעדות יעל עולה, כי בעת שהנתבעת עבדה בסניף מוריה היא התגוררה ברח' ליטניס בכרמל [עמ' 38, ש' 24-20], ומכאן, ספק אם נזקקה לנסיעה כדי להגיע לעבודתה שם, מה גם, שלא הוכח היקפן של הוצאות כאלה. אשר על כן, התביעה להחזר הוצאות נסיעה - נדחית. סיכום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, בתקופה הראשונה - עד 17.4.08 - הסתיימו ביוזמת הנתבעת; בתקופה השניה - מאז ועד תחילת חודש 9/08 - לא היו הם ביחסי עבודה, אלא, שותפים לעסק חדש, סניף "פלאפל הצעירים", בהדר. תביעת התובע [תיק 15972-11-08] - בגין טענותיו להפרת הסכם השותפות על-ידי הנתבעת - התקבלה בחלקה, ופסקנו, על דרך האומדנא, שעליה לשלם לו פיצוי בסך 30,000 ₪, עקב התנהגותה והתנהלות בחוסר תום לב, עובר לסיום יחסיהם; הסכום ישולם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה לבית-משפט השלום - 30.11.08 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. תביעת הנתבעת - לתשלומים שונים מתחום משפט העבודה המגן [תיק 22230-11-09] - נדחתה במלואה, משלא הונח לפנינו בסיס לנתבע. צר לנו, על שלא נמצאה לצדדים דרך לסיום המחלוקת מחוץ לכותלי בית-הדין, במיוחד לאור היחסים הקרובים שהיו לתובע ולאחיו עם הנתבעת. ברוח תקופת הסליחות הבאה עלינו, ובשים לב לסכום שנפסק לטובת התובע לעומת הסכום שנתבע על ידו, ובדחיית תביעת הנתבעת כולה - יישא כל צד בהוצאותיו. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. דיני חברותמצג שוואשותפות