מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכירת שטרות מזויפים: א. הערעור שבפנינו הוא על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ז. פלאח) מיום 23.1.2012, בת.פ. 39761-04-10, לפיה הורשע המערער, יליד 1966, על יסוד הודאתו בעובדות אשר בכתב האישום המתוקן, וכן נסוב הערעור על גזר דינו של בית משפט קמא מיום 23.9.2012 (וכפי שגם תוקן בהמשך אותו יום) לפיו נדון המערער ל-24 חודשי מאסר בפועל והופעל מאסר מותנה בן 12 חודשים, במחציתו בחופף ובמחציתו במצטבר, ובסך הכל 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, וכן נדון המערער ל-6 חודשי מאסר על תנאי. ב. העובדות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה: כנגד המערער, יליד שנת 1966, נאשם מס' 5, לפי כתב האישום, וכנגד ארבעה נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום בו נטען שבמועדים הרלוונטיים לכתב האישום פעלו מספר שוטרים כסוכנים סמויים בשליחות משטרת ישראל ופעלו לרכוש, בהוראתה באישורה ובכספה, שטרות מזוייפים ומטבעות מזוייפים, וכן מכונה לזיוף מטבעות. ג. האישום הראשון שבכתב האישום איננו רלוונטי לגבי המערער. האישום השני מתייחס למערער, וכן לנאשם מס' 3, וכך נטען בו: במסגרת פעילותם של הסוכנים הנ"ל מטעם משטרת ישראל, סיכמו בתאריך 24.1.2010 המערער ונאשם מס' 3, באמצעות נאשם מס' 3, עם הסוכנים, כי המערער ונאשם מס' 3 ימכרו לסוכנים שטרות מזוייפים של 100 דולר ארה"ב ושל 200 ₪. ביום 24.1.2010 בסמוך לשעה 13:00 בצהרים נפגש נאשם מס' 3 עם שניים מן הסוכנים הנ"ל, וזאת על מנת שנאשם מס' 3 ימכור לסוכנים אלה שטרות מזוייפים שקיבל מן המערער. בהמשך לכך מכר נאשם מס' 3 לסוכנים שישה שטרות מזוייפים של 100 דולר ארה"ב ושטר אחד מזוייף של 200 ₪, ביודעו כי מדובר בשטרות מזוייפים. נטען איפוא באישום השני שבמועדים אלה החזיקו המערער ונאשם מס' 3 בצוותא שטרות הנחזים כשטרות כסף ביודעם שהשטרות זוייפו, ללא הרשאה או הצדק כדין, וכן ניפקו המערער והנאשם מס' 3, בכוונה להונות, שטרות הנחזים כשטרות כסף ביודעם שהם זוייפו. המדינה ייחסה לנאשם מס' 3 ולמערער, באישום השני, עבירה של זיוף שטר כסף לפי סעיף 462 (1) + (2) וכן סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). ד. באישום השלישי, המתייחס אף הוא למערער ולנאשם מס' 3, נטען כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום החזיקו השניים מכונה המותאמת ומכוונת לעשות מטבעות מזוייפים של 10 ₪. בתאריך 26.1.10 קשרו השניים קשר למכור את המכונה ולהעבירה, ובמועד זה נפגשו המערער ונאשם מס' 3 עם שני הסוכנים הנ"ל בצומת צבר בקרית ביאליק. במפגש זה הציעו המערער ונאשם מס' 3 בצוותא לסוכנים כי השניים ימכרו לסוכנים את המכונה ויעבירו אותה לידיהם. העיסקה לא יצאה לפועל בגלל מחלוקת בין המערער והנאשם מס' 3 לבין הסוכנים בדבר אופן התשלום עבור המכונה. נטען באישום השלישי, כי במעשים אלה החזיקו המערער ונאשם מס' 3 בצוותא מכשיר המותאם ומכוון לעשות בו מטבע פשוטה ומזוייפת, ללא סמכות או הצדק כדין, וכן קשרו קשר להעביר מכשיר המותאם ומכוון לעשות בו מטבע פשוטה מזוייפת ללא סמכות או הצדק כדין. המדינה ייחסה למערער ולנאשם מס' 3 באישום השלישי עבירה של זיוף מטבע פשוטה, לפי סעיף 477 (1) + (2) וכן סעיף 29 לחוק העונשין, ובנוסף עבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499 (א) (1) לרבות סעיף 477 (2) של חוק העונשין. ה. האישום הרביעי שבכתב האישום המתוקן מתייחס למערער בלבד. נטען בו, כי ביום 18.4.10 החזיק המערער שטרות מזוייפים במחסן דירתו ובדירתו ללא הרשאה או הצדק כדין, כמפורט להלן: 311 שטרות מזוייפים של 100 ₪, 365 שטרות מזוייפים של 200 ₪, 74 שטרות מזוייפים של 100 דולר ארה"ב, 208 שטרות מזוייפים של 50 אירו, ושטר מזוייף של 100 אירו. עוד נטען באישום הרביעי, כי ביום 18.4.10 החזיק המערער במחסן דירתו ובדירתו 508 מטבעות מזוייפים של 10 ₪ ביודעו שהמטבעות מזוייפים, כדי לנפק מהן. בנוסף, החזיק המערער באותו יום במחסן דירתו במחסנית של אקדח ו-25 כדורי אקדח בקוטר 0.22. המחסנית והכדורים הינם חלק, אביזר ותחמושת של כלי המסוגל לירות כדור או קלע שבכוחם להמית אדם. כמו כן החזיק המערער באותו תאריך במחסן דירתו בשש קופסאות גפרורים ובהם חומר איטום לבנין המשמשות להטבעת מפתחות והעתקתם. המערער גם החזיק בחומר איטום לבנין ועליו הטבעה של מפתח. נטען עוד באישום הרביעי שבאותו תאריך החזיק המערער במחסן דירתו ובדירתו בשלוש מצלמות ו-10 מכשירי טלפון נייד שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים. (יצויין שבכתב האישום המקורי נכללו בין הפריטים שהחזיק המערער גם שלושה שעונים ואולם במסגרת הסדר הטיעון שבעקבותיו תוקן כתב האישום, נמחק הפריט של שלושה שעונים). המדינה טענה איפוא באישום הרביעי, כי המערער החזיק שטר הנחזה כשטר כסף ביודעו שהשטר זוייף, ללא הרשאה או הצדק כדין, וכן שהמערער החזיק ביודעין למעלה מ-3 מטבעות מזוייפות כדי לנפק מהן, החזיק נשק ללא רשות, החזיק ברשותו מכשיר המשמש לשם פריצה לבנין, וכן החזיק נכסים שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים. העבירות שייחסה המדינה למערער לפי האישום הרביעי הינן: זיוף שטר כסף, לפי סעיף 462 (2) לחוק העונשין; ניפוק מטבע מזוייפת, לפי סעיף 479 (2) של חוק העונשין; עבירות בנשק, לפי סעיף 144 (א) סיפא, לחוק העונשין; החזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין והחזקת נכס חשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק העונשין. ו. בישיבה שהתקיימה בפני בית משפט קמא ביום 8.1.2012 הודיע ב"כ המדינה לבית המשפט כי הושג הסדר טיעון שלפיו יתוקן כתב האישום בעניינם של נאשם מס' 2 ונאשם מס' 4, ולגבי שאר הנאשמים לא יתוקן כתב האישום, והצדדים יטענו לעונש באופן חופשי. באשר למערער מסר ב"כ המדינה, כי בתחילת הישיבה הבאה תימסר הודעה האם יהיה תיקון בכתב האישום, אך בכל מקרה הוסיף, כי הסניגור יבקש לחזור בו מכפירתו ויצהיר שלא ינוהלו הוכחות. כמו כן מסר ב"כ המדינה שכל צד יטען באופן חופשי לעונש, כשהמשיבה אינה כפופה לשום הצעה עונשית שנשמעה בתיק, וכי המדינה תשקול עמדתה לאחר מתן גזר הדין. ז. בא כוחו דאז של המערער, עוה"ד מוחמד מסרי, ביקש מבית-משפט קמא באותה ישיבה, להתיר למרשו לחזור בו מכפירתו, ובית משפט קמא נענה לבקשתו. ארבעת הנאשמים האחרים הודו בהמשך לכך בעובדות כתב האישום (כשלגבי שניים מן הנאשמים תוקן כתב האישום), ואילו סניגורו דאז של המערער אמר (עמ' 26 לפרוט'): "אבקש לדחות את עניינו של מרשי בכדי לנהל מו"מ עם חברי לענין תיקון כתב האישום. בכל מקרה, הנאשם לא ינהל את התיק ויודה במיוחס לו. בישיבה הבאה אנו נטען יחד עם כולם לעונש". ח. בהמשך לכך ניתנה באותו תאריך הכרעת דין לפיה הורשעו ארבעת הנאשמים האחרים, ואילו לגבי המערער נקבעה, לבקשת סניגורו דאז, ישיבת תזכורת לתאריך 23.1.12, ישיבה שבה הודיעו באי כוחם של הצדדים (בנוכחות המערער עצמו) כי הם הגיעו להסדר לפיו יוגש כתב אישום מתוקן, המערער יודה בעובדותיו, יורשע, וכל צד יטען באורח חופשי לעונש. צויין גם, כי המדינה אינה כפופה להצעות עונשיות שהועלו במהלך הדיון, והיא אינה מתחייבת שלא להגיש ערעור על העונש שייגזר על הנאשם. באותה ישיבה מיום 23.1.2012 הוגש כתב האישום המתוקן לגבי המערער (וכפי שכבר ציינו התיקון התבטא בכך שבאישום הרביעי בסעיף 6 של העובדות נמחקה הטענה כי המערער החזיק בשלושה שעונים), סניגורו דאז של המערער הודה בשמו בעובדות, ובית משפט קמא הרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. ט. שמונה חודשים לאחר מכן, בישיבת בית משפט קמא מיום 23.9.12 נשמעו טיעונים לעונש לגבי הנאשמים, כולל המערער (למעט נאשם מס' 2 שעניינו הופרד), ובאותו מעמד ניתן גזר הדין, כשעל המערער הוטלה תקופת המאסר שאותה כבר ציינו בפתח דברינו. י. ביום 18.10.2012 הוגש ערעורו של המערער באמצעות באי כוחו הנוכחיים. בקשת המערער בערעורו היא לאפשר לו לחזור בו מהודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, וזאת לפי סעיף 153 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לטענת המערער הודאתו ניתנה כשהוא איננו מסוגל להבין את משמעות הודאתו, והוא סבר בטעות כי הוגש בעניינו כתב אישום מתוקן המשקף נאמנה את גירסתו. המערער סבר בטעות שהוא מודה בעבירות הקשורות בהחזקת רכוש אשר נתפס במחסנו, ולא בעבירות אותן הכחיש במשטרה מכל וכל. לטענת המערער הוא טעה לחשוב כי מדובר בהודאה בכתב אישום מתוקן המשקף את חלקו האמיתי. לטענתו, הוסבר לו, שקיים הסדר טיעון לפיו הוגש כתב אישום מתוקן המשקף את גירסתו כפי שנמסרה במשטרה, אך בפועל לא הוסברו לו, ולא הוקראו לו, העובדות בהן הודה, וכתב האישום בעניינו לא תוקן כלל. י"א. טענת המערער היא, שרק לאחר מתן גזר הדין התגלה לו שלא נעשה כל הסדר טיעון בעניינו, שכתב האישום לא תוקן, שבא כוחו הודה בשמו בעבירות ובעובדות שהמערער לא ביצע ולא הסכים להודות בהן, ועד למתן גזר הדין לא היתה לו כל סיבה לחשוד כי הודה בעבירות אשר לא ביצע. י"ב. לטענת המערער קיימים בתיק זה נימוקים כבדי משקל המצדיקים את ביטול הודייתו. במסגרת נימוקי הערעור מפנה המערער לדברי בא כוחו הקודם בישיבת הטיעונים לעונש מיום 23.9.12, שם אמר בא כוחו דאז: ".... לנאשם 5 אין קשר לאישום ראשון ובאישום השני מבלי להקל ראש בעבירה, הוא לא הדומיננטי. מפנה לתיקון כתב האישום שמדבר בעד עצמו. הנאשם טען שהוא מצא את אותו תיק בעת שעשה הליכה ומצא את השטרות שנמצאו במחסן....". נטען בערעור, שכל נאשם סביר, ובמיוחד נאשם חסר השכלה כלשהי כדוגמת המערער, רשאי היה להסיק כי בהליך שהתנהל הוגש כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, ואף רשאי היה לסבור כי מדובר בתיקון מהותי, במיוחד נוכח דברי סניגורו דאז אשר אמר: "מפנה לתיקון של כתב האישום שמדבר בעד עצמו". י"ג. נטען בערעור, שבפועל לא נערך כל הסדר טיעון בין הצדדים, וכתב האישום לא תוקן בעניינו של המערער. עוד תוהה המערער, כיצד היה ניתן לצפות שהוא יטיל ספק בכך שתוקן כתב האישום כפי שהוסבר לו, כשלהבדיל משאר הנאשמים שהודו בישיבת 8.1.12, נדחה הדיון בעניינו לצורך משא ומתן ותיקון כתב האישום, ולבסוף הצהירה ב"כ המדינה על תיקון כתב האישום: "הגענו להסדר טיעון לפיו יוגש כתב אישום מתוקן", כשבפועל לא כך הם פני הדברים. י"ד. המערער חוזר וטוען שבנסיבות אלה לא ניתן היה לצפות כי יבין שהוא מודה בעובדות כתב האישום המקורי, וזאת גם בשים לב לדברי בא כוחו במהלך הטיעון בעונש, דהיינו, שהמערער מצא את התיק בשעת הליכה, ומצא את השטרות שנמצאו במחסן. טענה זו היא אכן הטענה שהעלה המערער הן בחקירותיו והן בפני בא כוחו, אך היא עומדת בסתירה לעובדות כתב האישום. ט"ו. בא כוחו הנוכחי של המערער טוען, כי לאחר שעיין בחומר החקירה הוא סבור שלמערער היתה הגנה של ממש כנגד העבירות שיוחסו לו, וזאת בהתבסס על קריאת חומר הראיות הגולמי שלא הובא בפני שופט קמא, ולכן ראוי להחזיר את התיק לבית משפט קמא כדי שיינתן למערער יומו בפני בית המשפט ועל מנת שאשמתו תתברר כדבעי. ט"ז. ב"כ המערער מפנה הן להוראת סעיף 153 (א) של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, והן לדיון בפסיקה לגבי "נימוקים מיוחדים", שיש בהם כדי להצדיק את קבלת רשות בית המשפט לחזרה מהודאה. טוען סניגורו הנוכחי של המערער, שכאשר מתקיים אחד משני סוגי פגמים יש בכך כדי להביא למתן רשות לנאשם לחזור בו מהודאתו. הפגם האחד הוא כשנוכח מצבו הסובייקטיבי של הנאשם אין זה ראוי להשאיר את ההרשעה על כנה. הפגם השני נעוץ בהליך שהתנהל, כגון: אי-שמירה על דרישות דיוניות, או הימנעות ממתן הסבר ראוי בדבר מהותה של הודאה, או התעלמות בית משפט קמא מחזרת הנאשם מהודייה בשלב התסקיר או העונש, מבלי לברר את הסוגיה. י"ז. נטען בערעור, שבענייננו מתקיימים שני הפגמים גם יחד. המערער טוען, שלא ידע את עובדותיו של כתב האישום בו הודה, סבר שכתב האישום תוקן בהתאם לגירסתו במשטרה, ובנוסף קיים גם פגם בהליך הדיוני באופן שבו הן ב"כ המדינה והן סניגורו דאז של המערער הבהירו במהלך הדיון שקיים הסדר, וקיים כתב אישום מתוקן, כשבפועל כתב האישום בעניינו של המערער לא תוקן, ואף לא היה כל הסדר טיעון. י"ח. עוד טוען המערער, שבמהלך הדיון הבהיר בית המשפט לצדדים שהוא אינו כבול להסדר הטיעון אליו הגיעו, דבר שחיזק את תחושת המערער כאילו קיים הסדר טיעון. בהמשך ניתנה החלטה המאפשרת למדינה לתקן את כתב האישום בנוגע למערער, ואילו בפועל כתב האישום בנוגע למערער לא תוקן, והרי בהליך דיוני תקין היה מקום להבהיר למערער שלא תוקן אישום כלשהו בעניינו, לא בחלק העובדתי ולא בהוראות החיקוק. י"ט. בנוסף נטען, כי הודאת המערער היתה הבסיס להרשעתו, ויש להביא בחשבון שהודייתו נעשתה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו. המערער חוזר וטוען שהוא לא הבין את משמעות הודייתו, שהושגה שלא כדין, באופן שהובהר לו שקיים הסדר טיעון וכי כתב האישום תוקן לפי גירסתו במשטרה, שלפיה "מצא את אותו תיק בעת שעשה הליכה ומצא את השטרות שנמצאו במחסן", כטענת בא-כוחו הקודם בטיעון לעונש, ובסתירה לעובדות כתב האישום. כ'. עוד נטען בערעור, שאמנם נדירים המקרים בהם מתאפשרת חזרה מהודאה לאחר שנגזר הדין, ואולם, במקרה שבפנינו גזר הדין ניתן מיד לאחר הטיעון לעונש, לאחר דיון בו סבר המערער, לגירסתו, שכתב האישום בעניינו תוקן. מכאן הבקשה כי ערכאה זו תאפשר למערער לחזור בו מהודאתו, כך שעניינו יוחזר לבית משפט קמא לשם בירור אשמתו. כ"א. לחלופין, טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא משבחר להטיל עליו 24 חודשי מאסר בפועל בגין תיק זה, תוך הפעלת מאסר מותנה בן 12 חודשים, מחצית בחופף ומחצית במצטבר (סה"כ: 30 חודשי מאסר בפועל). נטען, כי בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי למצבו הרפואי החריג והקשה של המערער, כעולה מן המסמכים שצורפו כנספח ז' לערעור. כמו כן נטען, שהעונש שהוטל על המערער חורג מרף הענישה המקובל במקרים דומים, ואף אינו עומד ביחס ראוי לנאשמים האחרים, בשים לב לחלקו של המערער בעובדות כתב האישום, לעומת חלקם של אחרים שלטעמו של המערער, חלקם חמור יותר. כ"ב. ביום 13.11.12, ובהמשך לדיון שהתקיים בבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין בפני כב' השופט ר. שפירא, הגיש סניגורו הנוכחי של המערער בקשה להשלמת טיעונים בציינו, כי במסגרת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע הבהירה המדינה שאכן בפועל בוצע תיקון בכתב האישום, בכך שבסעיף 6 לעובדות האישום הרביעי נמחקו המילים "שלושה שעונים". כמו כן הובהר לסניגורו הנוכחי של המערער שבישיבת 8.1.12, בפני בית משפט קמא, הודיע בית משפט קמא לכל הנאשמים מהו העונש אשר יוטל עליהם. כ"ג. לטענת המערער, במסגרת השלמת הטיעונים, ההליך כפי שהתנהל בבית משפט קמא בטל מעיקרו, ויש להתיר למערער לחזור בו מהודאתו, על מנת שיהיה לו יומו בפני בית המשפט. לטעמו של המערער הוא לא היה מודע לתיקון שבוצע בכתב האישום, ומדובר בתיקון זניח, בטל בשישים, לעומת האישומים האחרים שיוחסו לו, תיקון שכלל לא התייחס להוראות החיקוק נשוא הדיון. למערער יוחסו שלושה אישומים (מתוך הארבעה שבכתב האישום). האישום האחרון ייחס לו החזקה של כשמונה מוצגים הכוללים עשרות פריטים. מכאן טענתו של המערער, שלא ברורה מהות התיקון ביחס למחיקת "שלושה שעונים" מכתב האישום. לתיקון המדובר גם אין כל רלוונטיות ביחס לטענותיו של המערער בדבר בקשתו לחזרה מהודייה. כ"ד. עוד נטען בהשלמת הטיעונים, כי ברי שכאשר בא כוחו דאז של המערער השתמש בטיעונו לעונש במילים "מפנה לתיקון של כתב האישום שמדבר בעד עצמו" לא יכול היה המערער להבין כי מדובר בהשמטת "שלושה שעונים" מכתב האישום. מכל מקום, המערער לא ידע על התיקון, ובוודאי לא היה מודע לכך שהוא הודה בכתב אישום מתוקן הזהה במהותו לכתב האישום המקורי. כ"ה. צויין גם בהשלמת הטיעונים, שנכון למועד הגשתם טרם התקבלה עמדת סניגורו הקודם של המערער, וכי הסניגור הנוכחי מסכים עם עמדתה של ב"כ המדינה לפיה טענות המערער ביחס לאי-הבנת הסדר הטיעון וכתב האישום המתוקן, צריכה להיות מגובה בהתייחסות של בא כוחו הקודם. כ"ו. מוסיף המערער, שבישיבת 8.1.12 הביא בית משפט קמא לידיעת הנאשמים מראש מהו העונש שיוטל עליהם. בישיבה זו הודו כל הנאשמים האחרים בעבירות שיוחסו להם, למעט המערער, דבר המצביע לדעת המערער על כך, שלא היתה לו כוונה להסכים לענישה כפי שהובאה לידיעת הצדדים, ובוודאי שהוא לא התכוון להודות בעבירות בהן הוא כופר. לטעמו של המערער נשמעו ביום 23.9.12 הטיעונים לעונש כאשר כל הידוע למערער הינה העובדה שהוא נדון ביחס לרכוש שנתפס ברשותו, ולגביו טען שהוא מצא אותו, וזו היתה רוח הדברים בטיעון לעונש מפי סניגורו דאז, שידע ככל הנראה מראש מה העונש שיוטל על המערער, עובדה שלא היתה ידועה למערער. (נציין בנקודה זו, כי לטעמנו קיימת סתירה מסויימת בין סעיף 10 להשלמת הטיעונים, לבין סעיף 14. דהיינו, לפי סעיף 10 של השלמת הטיעונים, סניגורו דאז של המערער ידע בישיבת 23.9.12 (ישיבת הטיעונים לעונש) מהו העונש שיוטל על המערער, עובדה שלא היתה ידועה למערער, ואילו בסעיף 14 נטען שעוד בישיבת 8.1.12 שמע המערער מהו העונש הצפוי לו, וסירב להודות). כ"ז. עוד נטען בהשלמת הטיעונים שבישיבת הטיעון לעונש לא נטען לגבי הפעלת המאסר המותנה, גם בגזר הדין שניתן בנוכחות הצדדים לא היתה התייחסות למאסר המותנה, כך שלמערער לא היתה כל דרך לדעת שהופעל בתיק זה המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד כנגדו. כ"ח. טענה נוספת היא, כי העבירה היחידה שנפלה בגדר המאסר המותנה הינה החזקת כלי פריצה בדמות קופסאות גפרורים ובהן חומר איטום לבניין, לצורך הטבעת מפתחות והעתקם, עבירה שלא היה ידוע למערער שהיא כלולה בעובדות כתב האישום המתוקן, ואשר הוכחשה על ידו עוד בשלבי חקירתו. נטען גם, שבסמוך למעצרו של המערער הוצא צו להשמדת מוצגים (מסמך שהוגש לעיוננו בשלב הטיעון בערכאתנו), שהיוו לכאורה כלי פריצה, וכן צו להשמדת המחסנית וכדורי האקדח, כך שלא ברור אם ניתן היה להרשיע את המערער בעבירות בנשק, והחזקת כלי הפריצה. כ"ט. בסיכום הדברים נטען בהשלמת הטיעונים כי ההליך היה רווי פגמים דיוניים, שכללו בין היתר דרישה של המדינה שהמערער יתחייב שלא לנהל הוכחות, והצהרה של סניגורו, מראש, בישיבת 8.1.12, כי המערער לא ינהל הוכחות, וזאת בניגוד לעמדת המערער עצמו, שאף שמע באותה ישיבה מה העונש הצפוי לו, וסירב להודות. ל'. נטען עוד בהשלמת הטיעונים, שהודאת המערער נמסרה מפי סניגורו, מבלי שהמערער אישר אותה, או הסכים לה, ומבלי שידע כי סניגורו הודה בשמו. בדיעבד התברר למערער, כי סניגורו הודה בשמו בעובדות ובעבירות בהן הוא כופר, וכן נטען שהעונש שניתן בסופו של יום הודע לצדדים מראש בטרם שמיעת הטיעונים לעונש, והמאסר המותנה התלוי ועומד כנגד המערער הופעל שלא בידיעתו, ולא בנוכחותו, או נוכחות בא כוחו, ולכן ההליך כולו בטל מעיקרו. ל"א. בישיבה הראשונה שהתקיימה בפנינו ביום 15.11.12 ציינה באת כח המדינה כי נוכח הטענות שהועלו בערעור יש לפנות לעוה"ד מוחמד מסרי שייצג את המערער בערכאה הקודמת ולבקש את תגובתו. בא כוחו הנוכחי של המערער ציין, שעוד ביום 17.10.12 פנה לסניגור הקודם, אך טרם קיבל את תגובתו. לפיכך ביקשנו בהחלטתנו מאותו יום לקבל תשובה מפורטת בכתב מעו"ד מסרי לכל הטענות שבערעור, ככל שהדבר קשור או נוגע לייצוג בערכאה הראשונה, ואם ישקול עו"ד מסרי שניתן להסתפק בהודעה בכתב - נבדוק זאת. ל"ב. בתאריך 29.11.12 הוגשה לבית משפט זה תגובת סניגורו הקודם של המערער, עוה"ד מוחמד מסרי, ונביא כאן את דבריו כלשונם: "1. המדובר בפניה ראשונה שלפיה נתבקש הח"מ להגיב ובפתח התגובה יטען הח"מ שהתיק בענין המערער וחומר החקירה וכל המסמכים הרלוונטיים נלקחו על ידי המערער ממשרדו של הח"מ ומכאן שאין בידי הח"מ עותק מהפרוטוקולים ו/או כל מסמך הנוגע לתיק. 2. הח"מ יטען שהפרוטוקולים משקפים את אשר אירע בפני כב' השופט זאיד פלאח וכי הודאתו של המערער ניתנה לאחר הסברים במהלך הדיונים וכן מחוצה לה (צ"ל: להם) ואף דיונים לא פורמאליים והליכים שהתקיימו בנוכחות כל הנאשמים וסניגוריהם. 3. באשר לטענות שהועלו בהודעת הערעור אכן צודק ב"כ המערער שהמערער היה דבק בגירסתו כפי שהשתקף בטיעוני הח"מ לעונש בעמ' 38 ש' 30-32 לפרוטוקול לפיהם אין למערער קשר לאישום הראשון וכי באישום השני הוא לא הדומיננטי וכי לגבי האישום הרביעי אכן טען כפי שנטען על ידי הח"מ בבית משפט קמא שהוא מצא את אותו תיק בעת שעשה הליכה ומצא את השטרות שנמצאו במחסנו על ידי המשטרה. 4. באשר לתיקון כתב האישום שנערך בעניינו של המערער, מפנה לאישום הרביעי בכתב האישום המתוקן, סעיף 6 לעובדות. הח"מ יטען כי הסביר למערער את מהות התיקון ועובדות כתב האישום המתוקן וכן הסדר הטיעון. 5. הח"מ יטען שאלו היו התנהלות העניינים כפי שזכור לו ואין לו להוסיף מעבר לתגובתו זו ועל כן מבקש הוא מבית המשפט לפטור אותו מהתייצבות לדיון הקבוע ליום 20.12.12 .....". ל"ג. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 20.12.12 חזר בפנינו סניגורו הנוכחי של המערער על תמצית טענותיו, וציין בין יתר הדברים, שבית משפט קמא הביא מראש לידיעת הנאשמים את העונשים שאמורים להיגזר, וכל הנאשמים האחרים הודו בישיבת בית המשפט מיום 8.1.12, למעט המערער, שסניגורו דאז ביקש לדחות את עניינו של המערער כדי לנהל משא ומתן לגבי תיקון כתב האישום, אך הסניגור הקודם הוסיף ואמר בישיבת 8.1.12 בפני בית משפט קמא, שבכל מקרה המערער לא ינהל את התיק, ויודה במיוחס לו. ל"ד. בשלב זה הביא ב"כ המדינה עו"ד שגב אדלר (שגם הופיע בתיק זה בישיבת 8.1.12 בפני בית משפט קמא), לידיעתנו, שסניגורו דאז של המערער, עו"ד מסרי, ביקש לדחות את הדיון שהתקיים ביום 8.1.12 למועד אחר, משום שהמערער לא רצה להודות בעבירה שלא עבר, דהיינו, הפרקליט הבין מדבריו של עו"ד מסרי שהמערער לא היה מוכן להודות בהחזקת שלושת השעונים (סעיף 6 באישום הרביעי בכתב האישום המקורי), משום ששעונים אלה נתפסו על ידי משטרת ישראל תקופה קצרה קודם לכן, והוחזרו לרשותו של המערער, ולכן לא היה המערער מוכן להודות בעבירה לגבי שלושת שעונים אלה, שכאמור הוחזרו לו על ידי המשטרה. לכן הוסכם, כי הפרקליט יערוך בדיקה מקיפה בנושא השעונים, וככל שיימצא ממש בדברי המערער, יימחק פריט זה מכתב האישום, וכך אכן היה. ל"ה. עד כאן הסברו של הפרקליט לגבי הסיבה שבגינה נדחה מועד הודאתו של המערער מישיבת 8.1.12 לישיבת 23.1.12, אולם לטענת הסניגור הנוכחי הסיבה שהמערער לא הודה במועד שבו הודו שאר הנאשמים, היא שהמערער לאורך כל הדרך היה דבק בגירסתו, הכחיש את האישומים, ולא הסכים לעונש שהוצע על ידי בית משפט קמא. נטען עוד על ידי הסניגור, כי הטיעונים לעונש שנשמעו הם לכאורה טיעונים שנראים כמלאכותיים משום שכל אחד מן הנאשמים ידע מה העונש שיוטל עליו. ל"ו. טענת סניגורו הנוכחי של המערער בפנינו הינה, שכאשר הוגש כתב האישום המתוקן לגבי המערער, הבין המערער שמייחסים לו את העבירות של החזקת רכוש גנוב (בהתייחס לאמור באישום הרביעי, אך לא האמור באישום מס' 2 ולא האמור באישום מס' 3). הסניגור חוזר ומפנה לטיעון לעונש של עו"ד מסרי בפני בית משפט קמא (ביום 23.9.12), שבמסגרתו אמר עו"ד מסרי, בין היתר, שהמערער מצא את התיק, והרי זו הגירסה שהמערער דבק בה לאורך כל הדרך. עוד מציין הסניגור שהמערער שמע שעו"ד מסרי אומר בפני בית משפט קמא במסגרת הטיעון לעונש: "מפנה לתיקון של כתב האישום שמדבר בעד עצמו", ומכאן שהמערער קיבל תחושה סובייקטיבית שנעשה תיקון ממשי בכתב האישום, בעוד שבפועל התיקון שנעשה הוא למעשה חסר כל חשיבות. ל"ז. בסיכום הדברים טוען הסניגור הנוכחי, שהתנהלות הדברים תומכת באפשרות שהמערער לא הודה בעובדות כתב האישום, או שהוא לא ידע כי הוא מודה בכתב האישום המתוקן במתכונת שבה הוגש, ולכן יש לאפשר לו לחזור בו מהודייתו. ל"ח. עוד טוען הסניגור הנוכחי שהמאסר המותנה בן 12 חודשים שהופעל הינו בגין החזקת כלי פריצה, ומדובר בקופסת גפרורים עם הטבעה של מפתח, כנזכר באישום הרביעי, ולפי חומר הראיות ביקשה המשיבה להשמיד מוצג זה ארבעה ימים בטרם הגשת כתב האישום, ולא ברור איפוא האם המדינה מסוגלת היתה להוכיח עבירה זו (נוכח השמדת המוצג ) וזו העבירה שהפעילה את המאסר המותנה בן 12 החודשים. ל"ט. מנגד טען ב"כ המדינה, שיש לדחות את בקשת המערער לאפשר לו לחזור בו מן ההודייה. באשר לטענה כי המערער לא ידע במה הוא מודה, מפנה ב"כ המדינה לפרוט' הדיון בפני בית משפט קמא מיום 23.1.12, ולתשובת בא כוחו דאז של המערער לבית המשפט. כמו כן מפנה ב"כ המדינה לטיעון לעונש שהתנהל בפני בית משפט קמא ביום 23.9.12 שם מתייחס בא כוחו דאז של המערער, בין היתר, גם לאישום השני, ומכאן שאין המדובר רק בהודאה בעובדות האישום הרביעי. מ'. בהתייחס לטענה לפיה בית משפט קמא הביא לידיעת הצדדים מה יהא עונשו של כל נאשם, לרבות המערער, עוד בטרם נגזר דינם, מציין ב"כ המדינה, שאין לטענה זו משמעות ישירה להליך נשוא הדיון כאן, שהרי אין המערער טוען כאילו "הובטח לו" עונש אחד, ובסופו של דבר הוטל עליו עונש אחר חמור יותר. מכאן שאין לטענה זו משמעות מעשית בענייננו. מ"א. בכל הנוגע למאסר המותנה שהופעל, מציין ב"כ המדינה כי בטיעון לעונש שהתקיים בפני בית משפט קמא ביום 23.9.12 נאמר, בנוכחותו של המערער, כי המדינה מגישה את כתב האישום, הכרעת הדין, וגזר הדין, בנוגע למאסר המותנה התלוי ועומד כנגד המערער. מכאן שהמערער ידע כי הודאתו בכתב האישום המתוקן מפעילה את המאסר המותנה. עוד טוען ב"כ המדינה שלא רק קופסאות הגפרורים נשוא האישום הרביעי הפעילו את המאסר המותנה, אלא גם העבירה של החזקת שטרות מזוייפים, וכן מכירת שטרות מזוייפים, שהרי המאסר המותנה אמור להיות מופעל ככל שהמערער יעבור עבירת רכוש מסוג כלשהו. מ"ב. לעיצומו של ענין טוען ב"כ המדינה שהעונש שהוטל על המערער הוא קל יחסית, בהתחשב במעשים שבהם הורשע לפי הודאתו, ובוודאי לנוכח עברו המכביד של המערער, לרבות המאסר המותנה, ובסיכומו של דבר העונש שהוטל עליו איננו חורג לחומרה בהשוואה לנאשם מס' 1 ונאשם מס' 3. מ"ג. לאחר שעיינו בפרוטוקול הדיון שהתנהל בפני בית משפט קמא, בהכרעת הדין, ובגזר הדין, וכן בנימוקי הערעור, ובמסמך השלמת הטיעונים של הסניגור הנוכחי, לרבות תגובתו של הסניגור הקודם, והטיעונים בעל-פה ששמענו מפי באי כוחם של הצדדים בישיבה שהתקיימה בפנינו בתאריך 20.12.2012, מסקנתנו היא שיש לדחות את הערעור הן באשר להכרעת הדין והן באשר לגזר הדין. מ"ד. סוגיית חזרתו של נאשם מהודייה בעובדות מעוגנת בסעיף 153 של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. בס"ק (א) נכתב: "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודייה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודייה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שירשמו". מ"ה. בענייננו, העלה המערער את בקשתו לחזור בו מן ההודייה בעובדות לאחר מתן גזר הדין. חזרה מהודייה לפי סעיף 153(א) של חוק סדר הדין הפלילי נדונה בע"פ 3754/91+ 4335/91 מדינת ישראל נגד ד"ר קאסם סמחאת, פ"ד מ"ה(5) 798. באותו מקרה איפשר בית המשפט העליון (ברוב דיעות) לנאשם לחזור בו מן ההודייה וזאת לאחר שהורשע לפי כתב אישום מתוקן בעבירות של תקיפה מינית. בקשתו של אותו נאשם לחזור בו מן ההודייה הוגשה לבית המשפט המחוזי עוד בטרם נשמעו הטיעונים לעונש. כב' השופט (בדימוס) א. גולדברג, שהיה מבין שופטי הרוב בבית המשפט העליון (כנגד דעתו החולקת של כב' השופט (בדימוס) ת. אור שסבר שיש לדחות את ערעורו של הנאשם) שם דגש בנימוקיו על כך שהנאשם, ד"ר סמחאת, לא המתין עד לאחר מתן גזר הדין כדי לקבוע את עמדתו, וסבר כי "את בקשת הנאשם, כי יורשה לו לחזור בו מן ההודאה, יש לראות כמשקפת את שיקוליו לגופם של דברים, ולא כתמרון". ובהמשך: "כל הנמקתו של הנאשם בבקשתו לחזור מן ההודאה, כפי שניתן לתמצת אותה, היא, כי לאחר שיקול דעת נוסף הגיע לכלל דיעה, כי טעה בהחלטתו הקודמת שהביאה להרשעתו, ונחוש הוא בדעתו להוציא את צדקתו לאור, על ידי קיום הדיון בכתב האישום המקורי, "עם כל הכרוך בכך"... משמע כי אין הוא מבקש להיטיב עם עצמו, אלא היפוכו של דבר, מוכן הוא ליטול את הסיכון כי יורשע גם בעבירות האינוס, ובלבד שיתאפשר לו להוכיח את חפותו" (שם, בעמ' 801 - 802). מוסיף ומסביר כב' השופט (בדימוס) א. גולדברג, שם, בעמ' 802, שבבוא בית המשפט לשקול אם לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו, לפני גזר הדין, לא די לברר אם ההודאה ניתנה בשעתו מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם, אלא על בית המשפט לשאול את עצמו: "מהי הסיבה הכנה והאמיתית אשר מביאה את הנאשם לבקש את החזרה מן ההודאה. אם סובר הנאשם, כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם "נימוקים מיוחדים" הנדרשים בסעיף 153(א) הנ"ל...". כב' השופט (בדימוס) א. גולדברג ממשיך ומסביר, שם, שאמנם "רוחב לב" זה יש בו כדי לפגוע בניהול התקין של הדיון, ואולם הדרישה לעשיית צדק גוברת. מ"ו. כב' השופטת (בדימוס) ש. נתניהו, שהיתה אף היא מבין שופטי הרוב באותו פסק דין, מציינת שהיא לא היתה מייחסת חשיבות לטענה כאילו נעשתה ההודאה מתוך טעות, או שלא מתוך רצון חופשי (נימוקים שנדחו כבלתי אמינים על ידי בית המשפט המחוזי), ואולם היא ייחסה חשיבות לנימוקים שפירט אותו נאשם במכתבו לסניגורו, דהיינו, שלאחר שהיתה לו שהות לשקול את הדברים בניחותא, ולעשות חשבון נפש עם עצמו, משוחרר מן המעמד שבפני בית המשפט, ומהשפעת סניגורו, הוא הגיע לכלל החלטה : "ללחום למען טיהור שמו, וזאת אף במחיר הסתכנות בעונש כבד יותר משהיה מוטל עליו על פי הודאתו". כב' השופטת (בדימוס) ש. נתניהו ציינה שכנותם של דברים אלה, נלמדת מכך שהשינוי בעמדתו של אותו נאשם, באה בטרם נגזר דינו, והיא מסתברת מאופיין של העבירות שמדובר בהן, ומהתוצאות שהרשעה בעבירות כאלה עלולה להמיט על אדם במקצועו, דהיינו, מדובר ברצונו הכן והנחוש של אותו מערער לנסות להוציא לאור את צדקתו, גם אם רצון זה התגבש אצלו, רק לאחר שכבר הודה (שם, בעמ' 803). מ"ז. לפני פחות משנה (ביום 1.2.2012) ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת (כתוארה אז) מ. נאור) בע"פ 3013/11 מנסור מטר ואח' נגד מדינת ישראל. באותו מקרה הורשעו הנאשמים לפי הודאתם בעבירות של סחיטה בכוח, וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונדונו, כל אחד מהם, ל- 40 חודשי מאסר בפועל. לגבי אחד מהם גם הופעל מאסר מותנה, חלקו במצטבר. אחד מן הנאשמים גם נדון לתקופת מאסר נוספת בגין שיבוש הליכי משפט. לגירסתם של הנאשמים, נמסרה הודאתם לאחר שהם איחרו להגיע לדיון, והודו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן תוך "מחטף" שנעשה לדבריהם, ועקב מצג של סניגורם דאז שלא יישלחו למאסר. הנאשמים ביקשו לאפשר להם לחזור מן ההודייה, הואיל ולגירסתם הם לא הבינו את הסדר הטיעון, ולא את פרטי כתב האישום המתוקן, והוסבר להם כי לאחר שתיעשה סולחה יושת עליהם, לכל היותר, עונש של מאסר בעבודת שירות. סניגורם דאז של הנאשמים אף כתב לבא כוחם הנוכחי, כי הוא מודה שלאחר שהוצג הסדר הטיעון בפני בית המשפט עלה כי הנאשמים לא הבינו היטב את מהות ההסדר, ולא ידעו את פרטי עובדות כתב האישום המתוקן, שאף הכיל עובדות בניגוד לעדותו של המתלונן בתיק, והרושם האישי של הסניגור הקודם היה שהנאשמים הבינו אותו שלא בצורה נכונה, באשר לעונש הצפוי, והם לא נתנו דעתם לעובדות כתב האישום המתוקן אלא חשובה היתה להם רמת הענישה. בית המשפט העליון לא היה מוכן לאפשר לנאשמים/המערערים לחזור בהם מהודיותיהם במסגרת הסדר הטיעון. כותב בית המשפט העליון, שם, בפיסקה 7: "מסקנתנו היא כי למערערים היתה לכל היותר תקווה, נוכח תחזית אפשרית של בא כוחם, כי יזכו בעבודות שירות בלבד אם תהיה סולחה עם המתלונן, אולם, אין שום יסוד להניח, ואפילו לא מחמת הספק, כי הם לא הבינו את פרטי כתב האישום המתוקן או כי סברו שמובטח להם שלא יישלחו למאסר...". עוד כותב בית המשפט העליון, שם, בפיסקה 8: "ככלל, היתר לחזור מן ההודייה, במיוחד לאחר מתן גזר הדין, יינתן רק במקרים נדירים וזאת כאשר קיים חשש ממשי כי ההודייה לא נעשתה מתוך הבנה ורצון אמיתי... לרוב לא מאפשר בית המשפט חזרה מהודייה לאחר שהנאשמים מודים בעובדות כתב האישום... ... זאת ועוד: כפי שקבע השופט בך זה מכבר: "מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו בנסיבות כגון אלה במקרה דנן עשוי לפתוח פתח לתופעה מאוד בלתי רצוייה: נאשם, שהודה באשמה, לאחר שהוסבר לו על ידי סניגורו, כי כך יזכה לעונש קל יותר, או לאחר שהסכים לעסקת טיעון עם התביעה, יקבע את עמדתו בהתאם לגזר הדין שיושת עליו. אם העונש הינו קל, אזי ישלים עימו, אך אם הוא נראה כבד בעיניו, יבקש לבטל את הודאתו מהטעם, שהיא לא נמסרה 'מרצון טוב וחופשי', ויתבע בירור משפטו לגופו של עניין. 'אפשרות תמרון' זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק" (ע"פ 945/85 פלוני נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"א(2) 572, 579 (1987))". מ"ח. כמו כן, עיינו בע"פ 635/05 אמג'ד דענא נגד מדינת ישראל, מיום 26.11.07. גם שם נקבע שחזרה מהודייה תתאפשר רק בנסיבות חריגות, כמפורט שם, או נוכח רצונו הכן והנחוש של הנאשם לנסות להוציא לאור את צדקתו, ושקילת האפשרות להתיר חזרה מהודייה צריכה להיעשות בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. עיתוי הגשת הבקשה לחזרה מהודייה מהווה שיקול מכריע בבחינת בקשת נאשם לחזור בו מהודייה שמסר, והיתר לחזור מן ההודייה לאחר גזר הדין, יינתן רק במקרים נדירים. מ"ט. מהתם להכא. לא שוכנענו שקיימת בעניינו הצדקה כלשהי לאפשר למערער לחזור בו מהודייתו, כשהבקשה לחזרה מהודייה מועלית, במסגרת הערעור, לאחר שכבר נגזר דינו של המערער. נ'. טענותיו של המערער כאילו לא הבין שהוא מודה בעובדות כפי שמופיעות בכתב האישום, ושהוא סבר שכתב האישום תוקן, במובן זה שכתב האישום המתוקן מבוסס על גירסתו כפי שנמסרה במשטרה, דהיינו, שהוא מודה רק בעבירות הקשורות בהחזקת הרכוש אשר נתפס במחסן שלו (ואשר טען לגביו כי הוא מצא אותו), ולא בעבירות המתוארות בכתב האישום, ושאותן הוא הכחיש במשטרה, וכן שבפועל לא הוסברו לו ולא הוקראו לו העובדות בהן הודה - טענות אלה אינן מקובלות עלינו כלל. נ"א. האמור בתגובת סניגורו הקודם של המערער, עו"ד מוחמד מסרי, איננו תומך בטענותיו של המערער, הואיל ובסעיף 2 של תגובת הסניגור הקודם נכתב: "הח"מ יטען שהפרוטוקולים משקפים את אשר אירע בפני כב' השופט זאיד פלאח וכי הודאתו של המערער ניתנה לאחר הסברים במהלך הדיונים וכן מחוצה לה (צ"ל: להם) ואף דיונים לא פורמאליים והליכים שהתקיימו בנוכחות כל הנאשמים וסניגוריהם" (ההדגשה שלנו). נ"ב. נכון הוא שהמערער דבק בגירסתו, כפי שמסביר הסניגור הקודם בסעיף 3 של תגובתו, אך הסניגור גם מוסיף וכותב בסעיף 4 של תגובתו, כי באשר לתיקון כתב האישום שנערך בעניינו של המערער (מחיקת שלושת השעונים מסעיף 6 באישום הרביעי), הסביר הסניגור הקודם למערער את מהות התיקון, ועובדות כתב האישום המתוקן, וכן הסדר הטיעון (ההדגשה שלנו). מכאן, נובעת המסקנה, שהמערער עשה בשעתו חשבון של כדאיות, האם להעמיד למבחן משפטי את גירסתו, ולהסתכן בכך שיכול ובית משפט קמא ידחה את גירסתו מכל וכל, והעונש שיושת עליו (בשים לב להרשעותיו הקודמות), יהא עונש חמור, או להעדיף את ההסדר שהסביר לו סניגורו, כמצוין בסעיף 4 של תגובת הסניגור הקודם עו"ד מ. מסרי. נציין כי לפי הנטען בפנינו הביא בית משפט קמא לידיעת הנאשמים, עוד בישיבה מיום 8.1.2012, מהו העונש שעומד להיות מוטל על כל אחד מהם. משמע, שהמערער הסכים להסדר מתוך מודעות לעונש שהוא צפוי לו. אין בפנינו שמץ של טענה כאילו העונש שהוטל על המערער בסופו של יום, היה חמור מן העונש שבית המשפט הודיע עליו מראש לצדדים בישיבה מיום 8.1.2012. נ"ג. הנה כי כן, מצויים בפנינו דבריו של הסניגור הקודם, עו"ד מ. מסרי, המסביר שההודאה של המערער ניתנה לאחר הסברים במהלך הדיונים, וכן מחוצה להם, ובנוסף עולה מדבריו שהוא הסביר למערער את מהות התיקון, את עובדות כתב האישום המתוקן, ואת הסדר הטיעון, ומה גם שהמערער ידע, לנוכח דברי בית משפט קמא מיום 8.1.2012, מה העונש שעומד להיות מוטל עליו. נ"ד. הטענה החוזרת ונשנית מפי המערער היא, כיום, שהתיקון שנעשה בסעיף 6 של עובדות האישום הרביעי, משמע מחיקת שלושת השעונים, הוא תיקון מינורי, זניח, חסר משמעות כלשהי לגבי הוראות החיקוק ולגבי ענישתו של המערער. הטענה שמדובר בתיקון מינורי וזניח, אכן יש בה לכאורה ממש, אך ההסבר שניתן לכך, בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 20.12.12, מפי בא כח המשיבה עו"ד שגב אדלר (שגם ייצג את המשיבה בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא ביום 8.1.2012), הינו הסבר סביר, דהיינו: בישיבה שהתקיימה בפני בית משפט קמא ביום 8.1.12, ביקש סניגורו הקודם של המערער, עו"ד מ. מסרי, לדחות לגבי המערער את מועד הודייתו, וזאת משום שהמערער לא היה מוכן להודות בעבירה שהוא לא ביצע, ומהי אותה עבירה? המערער לא היה מוכן להודות בעבירה לגבי אותם שלושה שעונים שנתפסו אצלו משום שאותם שעונים כבר נתפסו בעבר על ידי משטרת ישראל, תקופה קצרה טרם מעצרו, והוחזרו לו על ידי המשטרה. לכן, המערער לא היה מוכן להודות בעבירה לגבי השעונים שהמשטרה החזירה לו אותם. סוכם, כך מסביר עו"ד אדלר, באותה ישיבת 8.1.12, שהפרקליט יערוך בדיקה מקיפה בנושא השעונים, וככל שיימצא ממש בטענתו של המערער, שעונים אלה יימחקו מכתב האישום, וכך אכן היה. נ"ה. נוסיף, כי הודאתו של המערער בעובדות כתב האישום המתוקן לא נעשתה "באִבְחַת חרב", ונסביר: מעיון בפרוטוקול בית משפט קמא עולה, כי ביום 8.1.12, הופיעו הצדדים בפני כב' השופט זאיד פלאח, כשהמשיבה מיוצגת על ידי עו"ד שגב אדלר (שכאמור כבר לעיל גם הופיע בפנינו ביום 20.12.12), והמערער היה מיוצג על ידי סניגורו הקודם עו"ד מ. מסרי. באותה ישיבה הודיע ב"כ המשיבה, כי הושג הסדר טיעון לפיו יתוקן כתב האישום בעניינם של נאשמים 2 + 4, ואילו בנוגע לשאר הנאשמים, לא יתוקן כתב האישום והצדדים יטענו לעונש באופן חופשי. לגבי המערער, מסר ב"כ המשיבה (עמ' 24 לפרוט') כי בתחילת הישיבה הבאה, יודיעו הצדדים האם יהיה תיקון בכתב האישום. יחד עם זאת הוסיף ואמר ב"כ המשיבה: "אך בכל מקרה הסניגור יבקש לחזור בו מכפירתו ויצהיר שלא ינוהלו הוכחות". בהמשך אמר עוד ב"כ המשיבה: "כל צד יטען באופן חופשי לעונש, כאשר המאשימה לא כפופה לשום הצעה עונשית שנשמעה בתיק זה. אנו נשקול עמדתנו לאחר מתן גזר הדין". נזכיר בהקשר זה, כי נטען בפנינו שבאותה ישיבה ( 8.1.12), הביא בית משפט קמא לידיעת הצדדים מה העונשים שעומדים להיות מוטלים על כל אחד מהם. מדברי בא כח המשיבה באותה ישיבה, עולה, שהמשיבה הבהירה למעשה כי היא אינה רואה עונשים אלה כסוף פסוק מבחינתה, וכי היא תשקול את עמדתה לאחר גזר הדין. עוד נזכיר את מה שכבר ציינו, שאין בפנינו טענה כאילו העונש שהוטל בסופו של יום על המערער, חורג מזה שנאמר בישיבת 8.1.12. עתה, נחזור לעיין בפרוטוקול בית משפט קמא מיום 8.1.12. לאחר דברי ב"כ המשיבה, הודיע כל אחד מבאי כח הנאשמים כי הוא מבקש להתיר למרשו לחזור בו מכפירתו, וכך עשה גם עו"ד מ. מסרי שייצג את המערער. בית המשפט קמא נתן החלטה המתירה לכל הנאשמים לחזור בהם מכפירתם. לאחר מכן, באי כוחם של ארבעת הנאשמים האחרים הודיעו כי מרשיהם מודים בעובדות כתב האישום, ואילו בא כוחו של המערער, הודיע: "אבקש לדחות את עניינו של מרשי בכדי לנהל מו"מ עם חברי לעניין תיקון כתב האישום. בכל מקרה, הנאשם לא ינהל את התיק ויודה במיוחס לו. בישיבה הבאה אנו נטען יחד עם כולם לעונש". נ"ו. כאמור כבר לעיל, הדברים לא "נחתו" על המערער ב"אִבְחַת חרב", וזאת, משום שחלפו כשבועיים ובתאריך 23.1.12, התקיימה ישיבת תזכורת שבה נכחו ב"כ המשיבה (עו"ד גב' שלי זאבי), המערער, וב"כ דאז, עו"ד מסרי. ב"כ המשיבה מסרה לבית משפט קמא כי הושג הסדר טיעון לפיו יוגש כתב אישום מתוקן, הנאשם יודה בעובדותיו, יורשע, וכל צד יטען באופן חופשי לעונש. צויין שוב, כי המשיבה אינה כפופה להצעות העונשיות שהועלו במהלך הדיון, והיא אינה מתחייבת שלא להגיש ערעור על העונש שייגזר על הנאשם. בית משפט קמא מצידו, הודיע לצדדים, כי הוא אינו מחוייב על פי ההסדר אליו הגיעו, וב"כ המערער, עו"ד מסרי, הודיע: "מאשר את דברי ב"כ המאשימה". בית משפט קמא התיר את הגשת כתב האישום המתוקן (שכזכור נמחקו ממנו שלושת השעונים מסעיף 6 באישום הרביעי), ואזי מופיע בפרוטוקול, מפיו של ב"כ המערער, שהוא הקריא למרשו - המערער את עובדות כתב האישום, ולאחר שאישר שהבינן השיב: "מודה". או אז, ביקשה ב"כ המשיבה, כי המערער יורשע וניתנה הכרעת הדין שלפיה מרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. נ"ז. מאז אותה הכרעת דין מיום 23.1.12 חלף פרק זמן של לא פחות מ - 8 חודשים, תקופה ארוכה דיה על מנת לאפשר למערער להרהר היטב בשיקולים שהובילו אותו להודאתו מיום 23.1.12, שעל פיה הורשע. בענייננו, בוודאי שאין המדובר במהלך שנעשה בחופזה וללא שיקול דעת מספיק. פרק זמן זה היה ארוך דיו על מנת לאפשר למערער להרהר בדברים בינו לבין עצמו, וכן להתייעץ עם כל גורם שיבחר בו. והנה, ביום 23.9.12, הופיעו הצדדים שוב בפני כב' השופט זאיד פלאח, כשהמערער מיוצג על ידי עו"ד מסרי, ב"כ המשיבה הגישה טיעונים כתובים לעונש, וכל אחד מבאי כח הנאשמים טען לעונש. עו"ד מסרי ציין בפני בית משפט קמא כי המערער לקה בשנת 2007 במחלה נדירה בלבו שבעטייה הוא אף חייב לעבור ניתוח לב, והציג מסמכים רפואיים. לעיצומו של עניין, הוסיף ואמר עו"ד מסרי כי לגבי האישום הראשון שבכתב האישום אין קשר למערער (ואכן אין מחלוקת שהאישום הראשון נוגע רק לנאשמים 1 עד 4). לגבי האישום השני טען הסניגור שהמערער לא היה דומיננטי, ובהמשך אמר: "מפנה לתיקון של כתב האישום שמדבר בעד עצמו. הנאשם טען שהוא מצא את אותו תיק בעת שעשה הליכה ומצא את השטרות שנמצאו במחסן. הוא מביע חרטה וצער...". כמו כן טען עו"ד מסרי שהמערער היה שמונה חודשים ומחצה במעצר ומאז שחרורו הוא באישפוזים ובטיפולים. נ"ח. עצם העובדה שסניגורו הקודם של המערער לא העלה במסגרת טיעונו לעונש התייחסות לגבי האישום השלישי, שעל פיו הואשם והורשע המערער בהחזקה במכונה המותאמת ומכוונת לעשות בה מטבעות מזוייפים, וכי קָשַר לענין זה קשר ביחד עם נאשם מס' 3 - אין בה ולא כלום, שכן יש להניח שבעוד אשר ביחס לאישום השני היתה לסניגור אפשרות לטעון שהמערער לא היה דומיננטי, אפשרות כזו כנראה לא היתה קיימת לגבי הנטען באישום השלישי. נ"ט. העובדה שהסניגור העלה בשעת הטיעון לעונש, בהתייחס לאישום הרביעי, את הגירסה שאותה העלה המערער במשטרה, דהיינו, שהוא מצא תוך כדי הליכה את התיק, ובו השטרות שנמצאו במחסן שלו, אין בה כדי ללמד שהמערער לא הבין במה הוא מודה. הדעת נותנת כי העלאת טענה על ידי עו"ד מסרי באה כדי לתמוך בהטלת עונש מתון, בגזר הדין. נזכיר, כי לעיצומו של עניין, הסביר סניגורו הקודם של המערער בסעיף 2 של תגובתו בכתב בפנינו, שהודאתו של המערער ניתנה לאחר הסברים, במהלך הדיונים ומחוצה להם, וכי הוא הסביר למערער את מהות התיקון, עובדות כתב האישום המתוקן, וכן את הסדר הטיעון, ומכאן שהודאת המערער נעשתה כשהוא מודע לכל ההיבטים הרלוונטיים. ס'. על כל אלה מתווספת העובדה שלא היתה זו, למרבה הצער, הפעם הראשונה שבה דרכה כף רגלו של המערער בבית המשפט במסגרת הליך פלילי, הואיל ובהתאם לגליון ההרשעות הקודמות, שאליו עוד נתייחס בהמשך, עולה שערב מתן גזר דינו של בית משפט קמא בתיק זה, הספיק המערער לצבור 8 הרשעות קודמות, ומכאן שהתנהלות ההליכים בבית המשפט לא היתה זרה למערער. ס"א. אם לסכם את הדברים עד כה, לא מצאנו כל ממש בערעור כנגד הכרעת הדין, ולא ראינו כל הצדקה לבקשתו של המערער לאפשר לו חזרה מהודייה כשמשמעותה בסעיף 153(א) של חוק סדר הדין הפלילי, ובוודאי שאין במקרה שבפנינו כלל וכלל נימוקים מיוחדים שיהא בהם כדי להצדיק חזרה מהודייה. ס"ב. בגזר דינו של בית משפט קמא מיום 23.9.12, צויין, בהתייחס למערער, כי לחובתו 8 הרשעות קודמות בגין עבירות כנגד הרכוש, ועבירות נוספות, כשהאחרונה בהן היא משנת 2007, ולחובתו 12 חודשי מאסר מותנה שהינם ברי הפעלה, וזאת בשים לב לגזר דין של בית משפט השלום בתל-אביב מיום 15.3.07. בגזר הדין הטיל בית משפט קמא על המערער 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 18.4.10 עד 28.12.10, וכן 6 חודשי מאסר על תנאי. עוד באותו תאריך, ניתן על ידי בית משפט קמא גזר דין משלים בציינו כי בטרם קם מכיסאו, הוא מתקן את גזר הדין באופן שבמקום מאסר בפועל של 30 חודשים יבואו 24 חודשים, בגין העבירות נשוא כתב האישום המתוקן, ובנוסף מופעל המאסר המותנה של 12 חודשים שהוטלו על המערער בבית משפט השלום בתל-אביב באופן שמחצית תהא במצטבר, ומחצית בחופף, כך שבסופו של דבר, ירצה המערער את 30 חודשי המאסר בפועל, כפי שהוטלו עליו בגזר הדין המקורי (השלמת גזר הדין היתה במעמד ב"כ המשיבה בלבד, כשבית המשפט מורה שהעתק גזר הדין המשלים יישלח לבאי כח הצדדים על ידי המזכירות). ס"ג. באשר למאסר המותנה בן 12 החודשים נציין: בת"פ 3773/06 של בית משפט השלום בתל-אביב הועמד המערער לדין ביחד עם שני נאשמים נוספים כשהעבירות שיוחסו להם במקור היו התפרצות לדירת מגורים בכוונה לבצע גניבה, גניבה, החזקת נכס החשוד כגנוב, והחזקת מכשירי פריצה. הצדדים באותו תיק הגיעו להסדר טיעון עם המדינה, ובהתאם למוסכם שם נקבע כי יוגש כתב אישום מתוקן, הנאשמים יודו ויורשעו, ולגבי המערער, סיכמו הצדדים שהמדינה תגביל את עצמה בטיעון ל- 5 חודשי מאסר בעבודות שירות, וכן תטען למאסר על תנאי וקנס וכי ההגנה "תטען פתוח". על יסוד הודאת הנאשמים, הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב ביום 15.3.07, את המערער ונאשם נוסף בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע, לפי סעיף 411 של חוק העונשין התשל"ז - 1977. ס"ד. בגזר דינו ציין בית משפט השלום בתל-אביב שלפי עובדות כתב האישום פרץ נאשם מס' 2 (באותו תיק) לדירת מגורים וגנב מתוכה כסף מזומן בסכום לא מבוטל ועוד פריטים קטנים, ולאחר הפריצה חזר נאשם מס' 2 לרכב, שאיתו הגיעו שלושת הנאשמים (ובהם המערער) למקום. לגבי שני הנאשמים שהיו ברכב, דהיינו, המערער שבפנינו ונאשם נוסף, ציין בית משפט השלום בתל-אביב: ”אין להקל ראש בעבירה שהינה מסוג פשע ואין להתעלם מנסיבות ביצועה, כאשר השניים המתינו ברכב לנאשם 2 שביצע את ההתפרצות בפועל. נראה כי התביעה עשתה חסד עם נאשמים אלה כאשר הסכימה לתקן את כתב האישום לעבירה קלה יותר ובאופן שלא ניתן יהיה להפעיל מע"ת העומד כנגד הנאשם 1" (נאשם 1 שבאותו תיק הוא המערער שבפנינו). ס"ה. בית משפט השלום בתל-אביב ציין בהמשך גזר הדין מיום 15.3.07, שבעברו של המערער (נאשם 1) הרשעות קודמות, ובין השאר בעבירות רכוש, לרבות התפרצות. בסופו של יום גזר בית משפט השלום בתל-אביב על המערער , 3 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודת שירות, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, שאותם לא ירצה אלא אם יעבור עבירת רכוש מסוג כלשהו, למעט עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, וכן הוטל עליו תשלום קנס. ההחלטה בדבר ריצוי עונש המאסר בעבודת שירות ניתנה ביום 15.5.2007. ס"ו. הסניגור טען בפנינו שלא ברור האם היה באפשרותה של המדינה להוכיח את העבירה של החזקת מכשירי פריצה, שהיא אחת העבירות המיוחסת למערער באישום הרביעי, משום שמדובר בחומר איטום לבניין שהיה בתוך קופסאות גפרורים ועליו הטבעה של מפתח. לגבי קופסאות אלה נתן בית המשפט, עוד טרם תחילת הדיון בתיק, צו להשמדת מוצגים, ולכן לא ברור האם מסוגלת היתה המדינה להוכיח את העבירה של החזקת מכשירי פריצה לנוכח השמדת המוצג, והרי העבירה של החזקת מכשירי פריצה היא היחידה שהיה באפשרותה, לטעמו של הסניגור, להפעיל את המאסר המותנה בן 12 החודשים, שכן כזכור, לפי גזר הדין של בית משפט השלום בתל-אביב העונש המותנה בן 12 חודשים, חל לגבי עבירת רכוש מסוג כלשהו. ס"ז. אין בטענה זו כדי להועיל למערער, שהרי משקיימת הודאה בעובדות כתב האישום המתוקן, הודאה שניתנה לאחר שסניגורו הקודם של המערער הסביר לו, כמצויין בתגובתו, את מהות התיקון, את עובדות כתב האישום המתוקן, וכן את הסדר הטיעון, אין לבוא ולבחון עכשיו בדיעבד, מה היתה המדינה מסוגלת להוכיח, ומה לא היה ניתן להוכחה. שיקולים אלה, הנעשים בדיעבד ולאחר מעשה, אינם ממין העניין. ס"ח. המועד למתן פסק דיננו בערעור זה נקבע ליום 3.1.2013 אך מספר ימים בטרם הגיע מועד זה עתר הסניגור לאפשר לו להשלים את טיעונו בשאלת הפעלת המאסר המותנה ואנו נעתרנו לבקשת הסניגור, שמענו את טיעונו במועד שנקבע למעשה לשימוע פסק הדין, אפשרנו לב"כ המדינה להגיש תגובה בכתב, וכן אפשרנו תשובה של הסניגור לתגובת ב"כ המדינה. ביום 8.1.2013 הגיש ב"כ המדינה את השלמת טיעונו בציינו כי עמדת המדינה היא שעבירות זיוף שטר כסף, זיוף מטבע פשוט וקשירת קשר לפשע, כמפורט באישומים השני והשלישי לכתב האישום המתוקן, מהוות עבירות נוספות, בהתאם לסעיף 52 לחוק העונשין, והן נכללות במהותן בגדר "עבירות רכוש מסוג כלשהו", ומפעילות את התנאי שנקבע בגזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב ת.פ. 3773/06. ס"ט. ביום 9.1.13 הגיש הסניגור את תגובתו בכתב להשלמת טיעונו של ב"כ המדינה. תמצית טענת הסניגור בטיעונו בעל פה בפנינו ביום 3.1.13 היתה שהעבירות נשוא האישום הרביעי אין בהן כדי להפעיל את 12 חודשי המאסר המותנה הואיל וגזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב ניתן ביום 15.3.07, ומכאן שתקופת התנאי הסתיימה מקץ 3 שנים ובמועד ביצוע העבירות נשוא האישום הרביעי (18.4.10), העונש המותנה כבר לא היה בתוקף, וכפי שציין הסניגור בהשלמת הטיעון שבכתב, ב"כ המדינה אף אינו חולק על כך. ע'. באשר לעבירות של זיוף שטר כסף וזיוף מטבע, בהן הורשע המערער לפי האישום השני והאישום השלישי, ואשר בוצעו בינואר 2010, טען הסניגור שאין הן כלולות בהגדרה של "עבירת רכוש מסוג כלשהו", וככל שהדין ניתן לפירושים שונים, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם הנאשם (סעיף 34 כא' לחוק העונשין). בתגובתו שבכתב מיום 9.1.13, טען הסניגור, שהרחבת העבירות הכלולות במאסר המותנה (דהיינו, הכללת עבירות הזיוף בגדר עבירות הרכוש), איננה בבחינת "מובן מאליו" והיה על ב"כ המדינה להעלות טענה זו מפורשות בשעת הדיון בפני בית משפט קמא כדי לאפשר למערער הגנה ראויה מפני הענישה הצפויה לו. עוד טען הסניגור, שגזר דין הכולל עונש מאסר מותנה חייב להיות ברור על מנת שלנאשם לא ספק מאיזה עבירות עליו לשמור את נפשו, וכדי למנוע מחלוקת כשתתבקש הפעלת העונש המותנה, וכל ספק יש לפרש לטובת הנאשם. לטעמו של הסניגור אין לקבל את הנימוק שהעלה ב"כ המדינה, דהיינו, שעבירות זיוף שטר כסף וזיוף מטבע, שנועדו מטבען להשגת רווח כספי שלא כדין, כלולות בהגדרת "עבירת רכוש מסוג כלשהו", הואיל והרחבה כזו עלולה לכלול מגוון רחב מאד של עבירות, ואין די בנימוק זה כדי לכלול עבירת זיוף במסגרת עבירת רכוש. הסניגור הוסיף וטען שהליך הפעלת המאסר המותנה ללא נוכחות המערער וסניגורו, מהווה חיזוק לטענתו כי שהה בערפל והודייתו בכתב אישום הכולל לטענתו עבירות להן לא היה מודע, לא היה נהיר לו, ומבקש כי יתאפשר למערער לחזור בו מהודייתו, ולחלופין, לבטל את המאסר המותנה בן 12 חודשים שהופעל בתיק זה. ע"א. מקובל עלינו, שהעבירות נשוא האישום הרביעי, ובהן גם העבירה של החזקת מכשירי פריצה, אין בהן כדי להפעיל את עונש המאסר המותנה בן 12 החודשים, הואיל וזה הוטל לפי גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב, בתאריך 15.3.07, כך שתקופת שלוש השנים של התנאי כבר חלפה במועד בו בוצעו העבירות נשוא האישום הרביעי. ע"ב. ואולם, ובניגוד לדעת הסניגור, אנו סבורים שהתנאי שקבע בית משפט השלום בתל אביב בגזר דינו, דהיינו, שהעונש המותנה בן 12 חודשים יופעל אם יעבור המערער "עבירת רכוש מסוג כלשהו", חל לגבי העבירה נשוא האישום השני, שבוצעה ביום 24.1.10, דהיינו, זיוף שטר כסף לפי סעיף 462 (1) ו-(2) + סעיף 29 לחוק העונשין, ולגבי עבירת זיוף מטבע פשוט, לפי סעיף 477 (1) ו-(2) + סעיף 29 לחוק העונשין, שבוצעה בתאריך 26.1.10, משמע, בתוך תקופת התנאי. ע"ג. המבחן להפרת התנאי אינו מבחן טכני - פורמלי אלא מבחן מהותי, ענייני, והשאלה הרלוונטית היא אם התנהגותו הפלילית של הנאשם (עליה הועמד לדין והורשע) מקיימת את היסודות של עבירת התנאי - כמוסבר בדבריו של כב' השופט (בדימוס) י. קדמי, בספרו "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, ב', מהדורה תשס"ט-2009, בעמ' 1689. ערים אנו לכך שהעבירות לפי סעיפים 462 ו- 477 של חוק העונשין, מצויות במסגרת פרק י"ב של חוק העונשין שכותרתו "זיוף כספים ובולים", ולא בפרק י"א של חוק העונשין, שכותרתו "פגיעות ברכוש". ואולם, עניינית ומהותית עבירה של זיוף שטר כסף או זיוף מטבע, אף היא בגדר "עבירת רכוש", שהרי המונח "זיוף" הגדרתו מופיעה בסעיף 414 של חוק העונשין, סעיף אשר מצוי בסימן ו' של פרק י"א בחוק העונשין, ומכאן הזיקה שבין עבירות הזיוף בהן הורשע המערער במקרה שבפנינו, לבין "עבירת רכוש". אנו מפנים בענין זה לספרו של כב' השופט (בדימוס) י. קדמי "על הדין בפלילים חוק העונשין", חלק שני, מהדורת תשס"ו-2005, בעמ' 1020, שם כותב המחבר המלומד בהתייחסו לעבירה של "זיוף שטר כסף", ש: "עמדה מקובלת היא כי יש ליתן למושג זה את המשמעות המוקנית לו כיום בהגדרה שבסעיף 414 לחנ"ש, וזאת - על אף שעל - פי לשון החוק מדברת הגדרה זו בעבירות שבסימן ו' לפרק י"א...". ע"ד. בנוסף אנו מפנים לדבריו של כב' השופט י. דנציגר ב- בש"פ 6661/08 מרט חמידולוב נגד מדינת ישראל (מיום 10.8.08), פיסקה 19: "אין לקבל את טענת העורר כי במקרה שלו אין מדובר בעבירות רכוש אלא בעבירות זיוף בלבד. כפי שצויין לעיל, בחדרו של העורר נתפסו, בין השאר, גם כרטיסי אשראי שונים ושטרות מזוייפים. לא ניתן לקבל את ההפרדה המלאכותית אותה עורך העורר בין עבירות הזיוף לבין עבירות הרכוש. עבירות הזיוף שלכאורה נעברו, נעברו מן הסתם לשם קבלת כספים ואף כתב האישום מייחס לעורר באישום השני עבירות רכוש כאמור - החזקת רכוש החשוד כגנוב.... ". דבריו אלה של כב' השופט י. דנציגר יפים אף לענייננו. משכך, המסקנה היא שבדין הפעיל בית משפט קמא בגזר הדין המשלים את עונש המאסר המותנה בן 12 החודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המערער, והעבירות של זיוף שטר כסף וזיוף מטבע, נשוא האישום השני והשלישי, בהן הורשע המערער, ואשר בוצעו בינואר 2010, משמע, בתוך תקופת התנאי בן 3 השנים, הביאו להפעלת המאסר המותנה. ע"ה. נוסיף, שהסניגור הלין, בין היתר, על כך שעונש המאסר המותנה בן 12 החודשים הופעל שלא בידיעתו ולא בנוכחותו של המערער ו/או בא כוחו (אלא במעמד ב"כ המדינה וגזר הדין המשלים הומצא על ידי המזכירות לבאי כח הצדדים). לא ראינו צורך להרחיב בעניין זה, מן הטעם שהפעלת המאסר המותנה התחייבה מן הדין נוכח העבירות בהן הורשע המערער לפי הודאתו במסגרת הסדר הטיעון, וגם כיום, לאחר שאפשרנו לב"כ המערער להוסיף השלמת טיעונים בעל-פה ובכתב, לא הועלתה טענה שיהא בה כדי למנוע את הפעלת המאסר המותנה. נוסיף, כי בקשתה של המדינה להפעלת התנאי, ממילא לא היתה בבחינת הפתעה עבור המערער שהרי עוד בשעת הטיעונים לעונש, התבקשה במפורש הפעלת התנאי על ידי המדינה, ולכן מדובר, למעשה, בטעות טכנית גרידא כשבית משפט קמא לא התייחס להפעלת התנאי. ע"ו. גם אין בידינו לקבל את ההשגות שמעלה המערער כנגד חומרת העונש. לטעמו, העונש חורג מרף הענישה המקובל במקרים דומים, ובית המשפט אף לא נתן לדעתו משקל ראוי למצבו הרפואי הקשה, והעונש שנגזר גם אינו עומד ביחס ראוי לנאשמים האחרים. ע"ז. מעיון בגזר הדין עולה שעל נאשם מס' 1 באותו תיק הוטל מאסר בפועל למשך 24 חודשים, ועל נאשם מס' 3 הוטל מאסר בפועל של 26 וחצי חודשים, כך שאין מקום לטענה כאילו העונש שהוטל על המערער חורג לחומרא. ע"ח. יתר על כן, העבירות שבהן הורשע המערער, לפי הודאתו, חמורות הן עד מאוד. העונש המירבי הצפוי בגין עבירה של זיוף שטר כסף (סעיף 462 של חוק העונשין) הינו 7 שנות מאסר. העונש המירבי הצפוי בגין עבירה זיוף מטבע פשוטה (סעיף 477 של חוק העונשין) הינו גם כן 7 שנות מאסר. העונש המירבי בגין קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(1) של חוק העונשין, אף הוא 7 שנות מאסר. כל זאת, בנוסף לעבירות הנוספות שבאישום הרביעי: ניפוק מטבע מזוייפת, לפי סעיף 479 של חוק העונשין, עבירה בנשק, לפי סעיף 144(א) סיפא של חוק העונשין, והחזקת מכשירי פריצה (סעיף 409) של חוק העונשין, כשהעונש המירבי בגין כל אחת מהן הינו של 3 שנות מאסר. מכאן, שבהתחשב בהרשעתו של המערער בעבירות חמורות אלה, ובשים לב לכך שהמערער צבר 8 הרשעות קודמות, ובהן, בין היתר, שני מקרים של התפרצות למגורים, גניבה, וכן זיוף, ועוד, לא ניתן אלא לקבוע שעונש מאסר כולל בן 30 חודשים הוא עונש מידתי וראוי, ומכל מקום בוודאי שלא ניתן לומר שהוא חורג לחומרא. ע"ט. באשר למצבו הרפואי של המערער, חזקה על שב"ס שידאג לכך שהמערער יקבל את הטיפול הרפואי והתרופתי, ככל שהוא זקוק לו, עקב מצב בריאותו. על סניגורו של המערער לוודא שכל המסמכים הרפואיים המצביעים על מצב בריאותו של המערער, ועל הטיפולים שהוא זקוק להם, יומצאו מבעוד מועד לשב"ס. פ'. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מורים על דחייתו של הערעור על הכרעת הדין, לרבות דחיית בקשתו של המערער לחזור בו מן ההודייה, וכן מורים אנו על דחיית הערעור על גזר הדין (ולרבות בכל הנוגע להשלמת גזר דינו של בית משפט קמא). זיוףשטר