מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מחיקת משכנתא בטאבו: זוהי תובענה למתן פסק דין המצהיר על בטלותה של משכנתא, ולהורות על מחיקתה ממרשם המקרקעין. מבוא ורקע 1. התובע 1 (להלן: "התובע") הינו הבעלים הרשום של חנות המצוייה ברח' יהודה הלוי 59, בתל-אביב, והידועה כחלקת משנה 11/6 בגוש 7456 (להלן: "החנות" או "הנכס"). התובעת 2 (להלן: "התובעת") הינה בת זוגו של התובע, והם נשואים זה לזו שנים הרבה. 2. הנתבעת 2, סינרגיה התפתחות וצמיחה אישית, הינה חברה בע"מ (להלן: "החברה"), אשר עסקה, במועדים הרלוונטיים לתביעה, בהכשרת סטודנטים במקצועות הרפואה האלטרנטיבית (להלן: "העסק"). הנתבעים 3 ו-4 הינם מבעלי המניות בחברה, כאשר הנתבע 4, נכדו של התובע, שימש כל העת, כמנהלה היחיד של החברה (להלן: "הנתבע" או "הנכד"). 3. בתאריך 13/1/06 פתחה החברה חשבון (חח"ד) מס' 555322 (להלן: "החשבון"), בסניף ששת הימים בחולון, של הנתבע 1, בנק הפועלים בע"מ (להלן: "בנק הפועלים" או "הבנק") והועמדה לו מסגרת אשראי זמנית בסך 100,000 ₪. 4. בתאריך 12/2/06, בחלוף כחודש ממועד פתיחת החשבון, חתם התובע על שטר משכנתא לטובת הבנק, במסגרתו מישכן התובע את החנות כבטוחה לחיובי החברה עד לסך 800,000 ₪ (צמוד מדד), ששוויו הדולרי עמד על סך 200,000$ (להלן: "שטר המשכנתא" או "המשכנתא" - בהתאמה). שטר משכנתא נחתם בפני עוה"ד שמואל הירשפלד, אשר שימש אותה עת כרואה החשבון של החברה (להלן: "עוה"ד הירשפלד"). 5. במועד בו נחתם שטר המשכנתא (12/2/06) חתם התובע בסניף הבנק על טופס גילוי מידע לערב יחיד (להלן: "מסמך הגילוי"), בנוכחות מנהלת הסניף, הגב' קלרה רייזר (להלן: "הגב' רייזר" או "מנהלת הסניף"). התובעת נתנה הסכמתה למשכון החנות, באמצעות חתימה על טופס מתאים, כבר ביום 1/2/06. 6. זאת לדעת כי עובר לפתיחת החשבון בבנק, התנהל חשבונה של החברה בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "בנק לאומי" או "בל"ל"), כאשר אותה העת עמד החשבון בבל"ל ביתרת חובה בסך 860,000 ₪ (להלן: "החוב בבל"ל" או "יתרת החובה"). מנגד, הבטוחות שהועמדו לזכות בל"ל כללו: שיעבוד על תזרימי כרטיסי האשראי (להלן: "כרטיסי האשראי") והמחאות לגבייה (להלן: "הממסרים"), וכן שיעבוד החנות במשכנתא בשווי של 250,000$, אשר נרשמה במרשם המקרקעין ביום 16/3/04 (להלן: "המשכון לבל"ל" או "המשכנתא הקודמת"). 7. בשל סירוב בל"ל להגדיל לחברה את מסגרת האשראי ודרישת האחרון להקטין את יתרת החוב, נאלצו הנתבעים 3 ו-4 (שייקראו להלן יחדיו: "הנתבעים") לתור אחר בנק אחר שיאות לפתוח לחברה חשבון, בו יתנהל עסקהּ. על בסיס המסמכים שהומצאו למנהלת הסניף בבנק הפועלים והמצגים שהוצגו לה על ידי הנתבעים באשר לפוטנציאל העסק - נאותה הגב' רייזר להעביר את הפעילות העסקית של החברה לבנק. החשבון בסניף הבנק נפתח, כאמור, ביום 13/1/06. 8. בסמוך לאחר מועד חתימת התובע על שטר המשכנתא ומסמך הגילוי, הוגדלה מסגרת האשראי של החברה בחשבון לסך 1,150,000 ₪, מתוכם 800,000 ₪ הוענקו לחברה כהלוואה לפירעון בתשלומים חודשיים בסך 10,000 ₪, והיתרה (350,000 ₪) כאשראי שוטף (להלן: "מסגרת האשראי"). 9. בתאריך 20/2/06 העביר הבנק סך של 750,000 ₪ לבנק לאומי, בהתאם למכתב הכוונות מיום 9/2/06 (להלן: "מכתב הכוונות"), וזה האחרון העביר את כלל הבטוחות אשר היו בידיו לבנק. בו ביום נרשמה המשכנתא במרשם המקרקעין, והמשכון לבל"ל נמחק ממרשם המקרקעין. 10. אחר הדברים האלה, ומשלא עמדה החברה בהתחייבויותיה כלפי הבנק, פתח האחרון בחודש מרץ 2007 תיק הוצאה לפועל מס' 01-22136-07-8, למימושה של המשכנתא (להלן: "בקשת המימוש" או "תיק ההוצאה לפועל"). 11. בתאריך 27/6/07 - בחלוף כ-3 חודשים מהמועד בו נמסרה לתובע אזהרה בתיק המימוש - הוגשה התביעה דנא, וכן בקשה למתן צו מניעה זמני, לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, עד להכרעה בתביעה לגופה. בהחלטה מיום 12/11/07 נעתר בית המשפט (כב' השופט נ. ישעיה) לבקשה והורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל כמבוקש, כנגד הפקדה כספית בסך 50,000 ₪. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, על ידי הבנק, בגין ההחלטה האמורה (רע"א 10523/07) - נתקבלה באופן חלקי, כך שההפקדה הכספית הועמדה על סך 100,000 ₪. התביעה וטענות התובעים 12. בתביעה שבכאן, עתרו התובעים למתן פסק דין המצהיר על כי המשכנתא נעדרת תוקף וכי אין לממשה, לפירעון חובותיה של החברה (כמו גם של הנתבעים) לבנק. עוד עתרו התובעים להורות על מחיקתה של המשכנתא ממרשם המקרקעין. לטענת התובעים- שנתבררה כטענת סרק - התובע לא חתם על שטר המשכנתא, כלל ועיקר, ואישור חתימתו על ידי עוה"ד הירשפלד "אינו אמת". עוד טענו התובעים כי הם הוטעו על ידי נכדם, הנתבע 4, עת זה האחרון הבהיר להם כי שיעבוד החנות במשכנתא לבנק לאומי, כמו גם לבנק הפועלים, מוגבל אך לסך 200,000 ₪. לשיטתם, על בסיס המצג האמור של נכדם, הסכים התובע ליטול סיכון מחושב ומדוד ושיעבד את החנות, הפעם לטובת בנק הפועלים, על סך 200,000 ₪. לטענת התובע, במעמד בו הוא הוחתם על שטר המשכנתא כמו גם על מסמך הגילוי לא הודע לו, כלל ועיקר, כי סכום המשכנתא הועמד על סך 800,000 ₪, ואף לא הודע לו מהותם של המסמכים ודבר היותו ערב יחיד. התובע הטעים, בהקשר זה, כי הינו אדם מבוגר, כבד ראייה ואין הוא דובר את השפה העברית, כך שלא הבין אל נכון את משמעות חתימתו על שטר המשכנתא והיקפו של השיעבוד. עוד טענו התובעים כי, עובר לחתימת מסמכי השיעבוד, העלים מהם הבנק עובדות מהותיות שהיו ידועות לו בדבר מצבה של החברה, אשר הייתה מצוייה אותה עת בהפסדים מצטברים של מיליוני שקלים, ונתונה בלחץ תזרימי קשה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בביטול יזום של עשרות שיקים, מִדי חודש. המידע האמור, כך לתובעים, היה גלוי וידוע לבנק, שכן הוא השתקף בדוחות הכספיים של החברה, כמו גם בדפי החשבון שלה בבנק לאומי - שהועברו לבנק טרם פתיחת החשבון. בנסיבות האמורות, כך הטענה, הבנק העמיד לחברה "אשראי ספקולטיבי במידה שערורייתית", תוך הסתמכות על שיעבוד החנות כמקור, בלעדי, להבטחת החזר האשראי, במידה וזה לא ייפרע על ידי החברה. התובעים הוסיפו וטענו כי אף לאחר שיעבוד החנות לבנק, זה האחרון נמנע - בכוונת מכוון - מלידעם על כי מצבה של החברה בכי רע, וכי החשבון היה מצוי כל העת בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת. 13. נוכח האמור טוענים, איפוא, התובעים כי התנהלותו של הבנק נגועה בחוסר תום לב המגיע לכדי הטעייה והפרת חובת האמון והגילוי - בהן חב הבנק כלפיה. לטענת התובעים, הבנק נהג כלפיהם ברשלנות רבתי עת נעתר לבקשת החברה להגדיל את מסגרת האשראי בחשבון, כאשר היה ידוע לו, או למצער צריך היה לידע, כי החברה לא תשכיל לעמוד בהתחייבויותיה. ברשלנותו, כך לתובעים, הסב להם הבנק נזק בדמות הצורך במימוש המשכנתא ואיבוד מקור פרנסתם ומחייתם בעת זקנתם. אילמלא ניאות הבנק לבקשת הנתבעים להעביר אליו את הפעילות העסקית של החברה מבל"ל, כך לתובעים, לא היה צורך כלל ועיקר לממש המשכנתא, שכן סך התחייבויותיה של החברה לבנק לאומי, טרם המעבר לבנק הפועלים, לא עלה על שווי כלל נכסי החברה (הבטוחות והממסרים הדחויים). התובעים סמכו טענתם האמורה על חוות דעתו של מר דניאלי דוד מיום 26/6/07 (להלן: "חוות דעת דניאלי"). טענות הבנק 14. בכתב הגנתו טען הבנק כי יש לסלק את התביעה כנגדו על הסף בשל העדר עילה, שכן עומדת לו, לבנק, זכות התחלוף המעוגנת בסעיף 14 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק המשכון") - מכוחה זכאי הוא לממש החנות, אף אם יוכח כי נפל פגם כלשהו בשטר המשכנתא. לגופם של דברים טען הבנק, כי התובע חתם על שטר המשכנתא בידיעה כי הוא משעבד את הנכס כנגד אשראי שיינתן לחברה, כאשר היה ברור ונהיר לו מהי הנפקות ומה הן ההשלכות של פועלו זה. העובדה, כך לבנק, שהנתבע שיעבד בעבר את הנכס כבטוחה לחובות החברה לבנקים אחרים (בל"ל ובנק דיסקונט לפניו) טרם שיעבודו לבנק, מלמדת כי הוא היה מודע היטב, למה ולאיזה צורך הוא משעבד את החנות, במשכנתא. הבנק הכחיש נמרצות את טענת התובעים כאילו לא גולה להם, עובר לחתימת שטר המשכנתא, מצבה של החברה והיקף האשראי הניתן לה במסגרת החשבון. לטענת הבנק, התובע חתם על מסמך הגילוי בפני מנהלת הסניף, בו צויין ב"רחל בתך הקטנה" כי מסגרת האשראי שתועמד לרשות החברה תהא על סך כולל של 1,150,000 ₪, והמשכנתא תוגבל לסך של 800,000 ₪. עובר לחתימה על מסמך הגילוי - כך לבנק - הבהירה מנהלת הסניף, הגב' רייזר, לתובע את תוכנו של מסמך הגילוי ונפקות חתימתו על שטר המשכנתא. עוד ובנוסף טוען הבנק כי התובע חתם על שטר המשכנתא בפני עוה"ד הירשפלד, אשר אישר כי הבהיר לתובע, טרם החתימה, משמעותה של המשכנתא והיקפה. לבסוף טען הבנק כי אין שחר לטענת התובעים כאילו הוא התרשל עת ניאות להעביר את הפעילות העסקית של החברה אליו. לטענתו, החלטת מנהלת הסניף להתקשר עם החברה ולהעניק לה את מסגרת האשראי בחשבון, הייתה סבירה בנסיבות העניין, שכן היא נסמכה על הנתונים שהוצגו לה על ידי הנתבעים ורואה החשבון של החברה (עוה"ד הירשפלד) - לפיהם החברה מצוייה במגמת שיפור וצמיחה; פעילותה מתרחבת והיא עתידה לעבור לתזרים מזומנים חיובי, נוכח משקיעים חדשים הצפויים להזרים לה כספים. טענת הבנק להעדר רשלנות מצידו ועל כי הפעיל שיקול דעת סביר - עת נעתר לבקשת החברה לפתיחת החשבון - נסמכת על חוות דעתה של רואת החשבון הגב' ענת בביץ מיום 10/8/10 (להלן: "חוות דעת בביץ"). 15. טוען, איפוא, הבנק כי לא נפל דופי בפעילותו, וכי אין שחר לטענת התובעים כאילו הבנק הטעה אותם, או נהג בחוסר תום לב ו/או כי הפר חובה כלשהי מחובותיו כלפיהם ו/או כי נהג כלפי התובעים ברשלנות, באופן ששינה את מצבם לרעה מזה שהיה עובר לפתיחת החשבון. גדר המחלוקת 16. כמרומז לעיל, טענת הזיוף שנטענה על ידי התובעים בכתב תביעתם, נמצאה כטענת סרק, שכן בפתח הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני הצהיר ב"כ התובעים " ... כי לאחר בירור שערכתי אני חוזר בי מהטענה שהמצהיר נג'ימיא דוד אינו חתום על שטר המשכנתא. הוא כן חתם עליו, אך שאר הטענות שקשורות לנסיבות החתימה עומדת בעינן" (פרוטוקול מיום 11/11/07 שורות 4-6). נוכח ההצהרה האמורה, יש לקבוע, עובדתית, כי התובע חתם על שטר המשכנתא בפני עוה"ד הירשפלד, וזה האחרון אישר את חתימתו. חרף האמור, טוענים התובעים כי שטר המשכנתא נעדר תוקף נוכח הפרת חובותיו הנורמטיביות של הבנק כלפיהם, ובגין הפרה זו נשללה מהם האפשרות לידע את היקפה ומהותה של ההתחייבות שנטלו על עצמם, עת שיעבד התובע את החנות לטובת הבנק. נמצא, מטיעוני הצדדים שהורצו לעיל, כי שלוש הן השאלות העיקריות הצריכות הכרעה בתיק דנא ואלו הן - א. האם שטר המשכנתא תקף, או שמא הוא נעדר תוקף בשל פגם בכריתתו. ב. האם - אם לאו - התרשל הבנק שעה שבחר להתקשר עם החברה וניאות להעביר אליו את הפעילות העסקית שלה מבל"ל. ג. העומדת לבנק זכות התחלוף (הסוברוגציה) מכוח הוראת סעיף 14 לחוק המשכון. דיון והכרעה 17. טרם נבחן את טענות הצדדים לגופן, מן הראוי להקדים ולהבהיר את הדין החל בענייננו. בשל העובדה שהתקשרותו של הבנק עם מי מהבאים בשעריו נעשית באמצעות הסכמים בכתב, הרי שהיחסים המשפטיים החלים על הצדדים (הבנק והמתקשרים עימו) היא, בראש וראשונה, מערכת יחסים חוזית המושתתת על דיני החוזים. לצידה של מערכת הסכמית זו, חלות על הבנק מערכות דינים נוספות החופפות ומשלימות זו את זו כגון חוק המשכון, חוק השליחות תשכ"ה-1965, ועוד [ראו: ספרה של עוה"ד ג. נרקיס ו - מ. מור, חובות החלות על הבנקים (כרך א'), תשס"ב-2002, בעמ' 12]. מקור נוסף להשתת חובות נורמטיביות ספציפיות על הבנק הינו חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות") החל, כך על פי הוראות סעיף 17(א) שבו, גם על מי "שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי". ביחס למהות התקשרותו של הבנק עם לקוחותיו, כמו גם עם מי שאינו נמנה על אלה, קבעה הפסיקה, לא אחת, כי עסקינן במערכת יחסים ייחודית אשר במסגרתה מוטלות על הבנק חובות מיוחדות שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל, זאת בשל מעמדו של הבנק, האמון שהציבור רוחש לו, ונגישותו למידע שאיננו נחלת הכלל [ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח ואח', פ"ד מ"ח(2) 573; ע"א 3352/07 בנק הפועלים נ' הורש ( 7/12/09)]. במסגרתן של החובות המיוחדות המוטלות על הבנק, חב האחרון בחובת אמון כלפי לקוחותיו במסגרתה נדרש הבנק לפעול במקצועיות, ביושר, ולהימנע מלהשתמש לרעה בכוחו. על הבנק מוטלת החובה להעמיד את אינטרס הלקוח, כאינטרס ראשון במעלה, קודם לאינטרסים שלו עצמו (ראו: ד"ר רות פלטו-שנער, חובת אמון הבנקאות, התש"ע-2010, בעמ' 31). 18. עוד ובנוסף מחוייב הבנק בחובת תום לב מוגברת המעוגנת בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), במסגרתה שומה על הבנק לראות לנגד עיניו את טובתו של הלקוח ולהימנע ממצב של ניגוד עניינים. חובת תום הלב בה מחוייב הבנק, אינה חלה אך כלפי לקוחותיו הקשורים עימו בהסכם בנקאי, אלא היא משתרעת אף כלפי מי שערב לחיובי הבנק, זאת מכוח הוראת סעיף 17(א) לחוק הבנקאות. מקור נורמטיבי נוסף להחלת חובת תום הלב אף כלפי הערבים, נעוץ בהוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים, המחיל את הוראות החוק - ובכלל זה את החובה לנהוג בתום לב - ביחס לפעולות משפטיות בכלל, וביחס לערבים בפרט [ראו: ג. נרקיס - מ. מור, שם, בעמ' 132; ה"פ (מחוזי - ת"א) פריוף נ' בנק הפועלים בע"מ סניף המאספים ואח', תקדין מחוזי 2000 (3), 5342]. הבנק מחוייב, כחלק מחובותיו המיוחדות, להימנע מלהטעות את לקוחותיו (ובכלל אלה את הערבים) בכל עניין מהותי למתן שירות ללקוח (סעיף 3 לחוק הבנקאות), ונאסר עליו "לנצל את מצוקתו של הלקוח, חולשתו השכלית או הגופנית, בורותו, אי ידיעתו את השפה או את חוסר ניסיונו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו ..." (סעיף 4 לחוק הבנקאות). לבסוף יש להזכיר את חובת הגילוי בה חב הבנק ללקוחותיו, כאשר חובה זו שלובה, למעשה, בחובת תום הלב ואיסור ההטעייה הנזכרות לעיל, המעוגנת בין היתר בסעיף 5(1) לחוק הבנקאות. בבסיסה של חובת הגילוי, עומד הרצון לשקף את פערי הכוחות המובְנים שבין הבנק לבין הלקוח. על מנת להגשים את חובת הגילוי נדרש הבנק לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן על ידו, ולפרט את מכלול הסיכונים הכרוכים במתן השירות. 19. נדון, איפוא, בטענות הצדדים לאורן של חובות הבנק המפורטות לעיל, החלות על התובעים כמי שערבו לחיובי החברה לבנק. תוקפו של שטר המשכנתא 20. הלכה נודעת היא כי אדם החותם על מסמך, מוחזק הוא שקרא והבין את תוכנו, במיוחד כאשר עסקינן במסמך מהותי כדוגמת שטר משכנתא. נוכח החזקה האמורה הגלומה בעצם החתימה קובעת הפסיקה, כי המבקש לסותרה עליו הנטל "להוכיח ... את גירסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" [ע"א 6799/02 רוזלרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ( 17/12/03)]. לאחרונה עמד בית המשפט העליון (כב' השופט הנדל) על מהותה של החזקה האמורה בקובעו כך "ראוי להבהיר את אופייה של החזקה שאדם החותם על מסמך קרא אותו (להלן: "חזקת ידיעת החותם"). חזקה זו הינה עובדתית אך לא רק. רוצה לומר, שהחזקה קובעת כי החותם קרא את המסמך בפועל. זהו מימד עובדתי אך לצידו קיים מימד משפטי. החותם נושא באחריות לחתימתו ואינו יכול ליהנות מעצימת עיניים" [ע"א 8510/09 בנק הפועלים בע"מ נ' נויברג ( 24/11/11)]. ומן הכלל אל הפרט, לנדון דידן. בענייננו, התובע חתם על שטר המשכנתא ומסמך הגילוי (להלן: "מסמכי השיעבוד") בהם צויין מפורשות כי מסגרת השירותים שתינתן לחברה תעמוד על 1,150,000 ₪ והמשכנתא תוגבל לסך של 800,00 ₪ (נספחים ט"ו ו-ח' לנ/1). לאורה של "חזקת ידיעת החותם" על התובע - בנדון דידן - להוכיח פוזיטיבית כי הוא לא היה מודע למהות ההתחייבות שנטל על עצמו, בעצם חתימתו על שטר המשכנתא, ולהיקפה. האומנם השכילו התובעים לעמוד בנטל האמור? סבורני כי לא עלתה בידם כזאת. לא זו בלבד שהתובעים לא הוכיחו את גרסתם כ"אפשרות קרובה", כנדרש על פי הדין, אלא שמחומר הראיות עולה היפוכם של דברים. 21. הטענה העיקרית שבפי התובע היא כי הוא סבר, עת חתם על שטר הערבות, כי שיעבוד הנכס נועד לשמש ערובה לסכום מוגבל של 200,000 ₪ בלבד. לשיטת התובע, הבנק ניצל את היותו קשיש, נכה, שאינו שולט בשפה העברית כל צורכו - והחתים אותו על מסמכי השיעבוד, בלא שידע אל נכון את מהותה של ההתחייבות, והיקף הסיכון שהוא נוטל על עצמו בעצם חתימתו על מסמכי השעבוד. לא נתתי, לצערי, אמון בגירסה זו של התובע ודינה להידחות על הסף. מחומר הראיות עולה, כי קודם לשיעבוד הנכס, במשכנתא, לטובת בנק לאומי (נספח ז/ לנ/1) מישכן התובע, ביום 11/2/03, את החנות לבנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "בנק דיסקונט") כבטוחה לחיובי החברה, בשווי של 170,000$ (נספח ו' לנ/1). אמור מעתה: שיעבוד הנכס לטובת הבנק, הינו השיעבוד השלישי במספר. היעלה על הדעת כי התובע כ"משעבד סידרתי", לא הבין את מהות התחייבויותיו עת חתם, פעם אחר פעם, על שטרי משכנתא כבטוחה לחיובי החברה, בשלושת הבנקים? האם בשופטני עסקינן, עת נאמין כי התובע סבר שהוא משעבד את החנות בסכום מוגבל של 200,000 ₪ בלבד, כאשר שני השיעבודים שקדמו לזה האחרון (בבנק הפועלים) עמדו על סך של 179,000$ ו - 250,000$? לא למותר יהא לציין, כי התובע לא טען, אף לא ברמז, כי חתימתו על שטרי המשכנתא לטובת בנק דיסקונט ובנק לאומי, נעשתה בלא שגילו לו מהות ההתקשרות והיקפה. נמצא, כי אף אם יונח - מה שאינו - שהבנק נמנע מגילוי נאות של פרטי ההתקשרות, לא יהא בכך כדי לסייע לתובע שכן חובת הגילוי במהותה הינה תכליתית במובן זה שחובת " ... גילוי נועדה לגלות מידע מקום שידיעתו של מידע זה אינו מצוי בידיעת הצד שחבים לו גילוי. לעומת זאת, כאשר המידע גלוי, וכאשר שני הצדדים יודעים זאת, אין טעם בהחלטת חובת גילוי "פרוצדוראלית" המנותקת מידיעת הצדדים בפועל" [דברי כב' השופטת נאור בע"א 8611/60 בנק הפועלים בע"מ נ' מרטין ( 2/3/11) (להלן: "פסק דין מרטין")]. אין אני מעלה על דעתי ששלושת הבנקים, קרי: בנק דיסקונט, בל"ל ובנק הפועלים, חברו יחדיו והחתימו את התובע על שטרי משכנתאות להבטחת חיובי החברה (כל בנק בעתו וזמנו), בלא שזה האחרון ידע אל נכון על מה הוא חותם ומהו היקף השיעבוד והסיכון שהוא נוטל על עצמו, במידה והחברה לא תפרע את חיוביה לבנקים. סבורני כי די היה באמור כדי לדחות את טענת התובעים כאילו לא ידעו על מה ועל שום מה חתמו על שטר המשכנתא, כמו גם את טענתם בדבר אי ידיעתם באשר להיקפו של החיוב הנערב. 22. למעלה מן הצורך אוסיף ואומר כי לא מצאתי שחר לטענת התובע שהבנק הפר את חובת הגילוי כלפיו, עת נמנע האחרון - כך על פי הטענה - מליתן לו הסבר מספק ביחס למסמכי השיעבוד, טרם חתימתו עליהם. מעיון במסמך הגילוי עליו חתם התובע בפני מנהלת הסניף (נספח ט"ו לנ/1) נמצאנו למדים, כי הודע לתובע "ברחל בתך הקטנה" סך השירותים הבנקאיים שיועמדו לטובת החברה במסגרת החשבון (1,150,000 ₪) כמו גם סכום הערבות (800,000 ₪) ששטר המשכנתא נועד להבטיחו (ראו: הואיל שני, נספח ט"ו). לא זו בלבד שהתובעים לא השכילו להציג ראייה פוזיטיבית כלשהי לסתירת "חזקת ידיעת החותם" העולה ממסמך הגילוי, אלא שמחומר הראיות עולה כי גולה גם גולה לתובע, עובר לחתימתו על מסמך הגילוי, כל המידע החיוני שגילויו מתחייב על פי הדין. בתצהירה של הגב' רייזר, מנהלת הסניף, מצהירה האחרונה כך - "התנהלות התובע לא הייתה בחלל האוויר. הדברים הובהרו היטב, משנשאל התובע מדוע הוא משעבד את הנכס הבהיר כי 'דודי' הינו הנכד המועדף עליו ולכן הוא משעבד עבורו את הנכס" (סעיף 41 לנ/1). בחקירתה הנגדית, וחרף חקירתו הנמרצת של ב"כ התובעים, עמדה הגב' רייזר על גירסתה בהעידה בזו הלשון - "אני עומדת על כך שאמרתי זאת לתובע עובר לחתימה על המכתב והמישכוּן שהוא ערב ל 800,000 ₪. דודי סיפר לי שהסבא שלו צלול לחלוטין ומאוד נחמד, ביקשתי שדודי ייכנס עם הסבא, והסברתי לסבא בבירור ודודי עוד פירש לו בפרסית והסבא אמר שהוא יודע בוודאות" (פרוטוקול מיום 18/10/10, עמ' 22 שורות 19-22). הנה כי כן, לא זו בלבד ש"חזקת ידיעת החותם" לא הופרכה, אלא שהוכח כי טרם החתימה על מסמכי השיעבוד, הובהרו לתובע הבהר היטב, מהות וטיב ההתחייבות שהוא נוטל על עצמו, בחתימתו על שטר המשכנתא. לא מצאתי טעם וסיבה מדוע שלא ליתן אמון בעדותה של מנהלת הסניף, במיוחד לנוכח עדות רואה החשבון של החברה עוה"ד הירשפלד, שהינו עד אובייקטיבי נטול אינטרס אישי בתוצאת המשפט. בתצהירו מיום 5/5/00 (מוצג נ/2) הצהיר עוה"ד הירשפלד כי התובע חתם על שטר המשכנתא בפניו וכי טרם החתימה ובשל " ... גילו של מר נג'מיא החתמתי אותו רק לאחר שדובבתי אותו, בנוגע לנסיבות החתימה ולאחר שהסברתי לו את מהות העסקה של משכון הנכס לבנק הפועלים, להבטחת חובות חברת סינרגיה" (סעיף 4 לנ/2). לא זו בלבד שהתובע " ... הבהיר כי הוא מבין היטב את העובדה שהוא ממשכן את החנות לטובת החברה שבבעלות נכדו, התרשמתי כי הממשכן הבין היטב את מהות העסקה ורק לאחר מכן אימתו את חתימתו" (סעיף 6 לנ/2). נוכח תצהירו זה של עוה"ד הירשפלד, נפלא ממני הכיצד זה מהין התובע לטעון (כך על פי דברי בא כוחו) כי לא הבין את מהותו של המשכון, היקפו ולמה הוא נועד. לא למותר יהא לציין כי בעדותו בבית המשפט הוסיף עוה"ד הירשפלד כי הוא הבהיר לתובע הבהר היטב " ... שיש סיכוי מאוד משמעותי ... שיכולים לקחת לו את הנכס. לא אמרתי לו שמצב החברה על הפנים והיא עלולה לקרוס ... הסברתי לו ברורות ומפורשות ביחס לכל מקרה אחר, מפני שראיתי שהוא אדם מבוגר. דיברתי איתו ארוכות. אמרתי לו שהוא כנראה מאוד אוהב את דודי אם הוא מוכן לעשות דבר כזה ... חזרתי על זה כמה וכמה פעמים. לא נכנסתי להיבטי ניתוח דוחות פיננסיים. לא נכנסתי לסוגיית המצב בבנק. הסברתי לו שיש סיכון משמעותי. אם זכרוני אינו מטעה אותי, בשטר המשכנתא עליו החתמתי אותו היה כתוב סכום החוב, ואמרתי לו שזה הסכום שיכולים לקחת ממנו או ייקחו ממנו את הנכס אם לא יוחזר החוב. אם איני טועה היה כתוב 800 אלף. הסברתי לו על ה-800 אלף" (פרוטוקול מיום 13/2/11, עמ' 39 שורות 9-18) (ההדגשות שלי הן - ח.ט.). נמצא, כי אין אמת (וזו בלשון המעטה) בטענת התובע כי לא הודעה לו מהות חתימתו על שטר המשכנתא והיקפה. מעדותו של עוה"ד הירשפלד עולה ברורות כי הודע לו מפורשות, היקף המשכנתא, למה היא נועדה ומידת הסיכון שהוא נוטל ("סיכון משמעותי"), כתוצאה משעבוד הנכס לחיובי החברה. 23. אין אני מתעלם, כלל ועיקר, מההלכה הפסוקה כי החתמת לקוח בפני עו"ד מכוחן של תקנות המקרקעין, אינה פוטרת, כשלעצמה, את הבנק מחובת הגילוי החלה עליו - זאת בשל השוני במהותו של ההסבר האמור להינתן על ידי הבנק, מזה הניתן על ידי עוה"ד (ראו: פסק דין מרטין, שם). דא עקא, כי במקרה דנן עסקינן בעורך דין, שהוא גם נושא בתואר רואה חשבון, אשר שימש אותה העת כרואה חשבון של החברה. ברי כי עוה"ד הירשפלד ידע ואו צריך היה לדעת, את מצבה של החברה עובר לחתימת התובע על שטר המשכנתא. לא בכדי הבהיר האחרון לתובע ש"יש סיכון משמעותי" בעצם משכון הנכס לחיובי החברה ואף אמר לו מפורשות כי הבנק יהא רשאי לקחת ממנו את הנכס "אם לא יוחזר החוב". כך או כך, משהוכח בעליל כי הובהר לתובע מהי נפקות חתימתו על שטר המשכנתא, מהו הסיכון הכרוך בכך וסכומה של הערבות - ברי כי מבחינה תכליתית יצא הבנק ידי חובת הגילוי, כמתחייב על פי הדין. 24. יתר על כן. עדותו של התובע במהלך הדיון, בישיבה מיום 18/10/10, שמה לאַל את גירסתו. וכך העיד התובע בחקירתו הנגדית - "ש.ת. האם אתה יודע מה זה משכנתא ... משכנתא אומרת ששמים משהו לעירבון ולוקחים כסף. ש.ת. ממתי אתה יודע זאת ... מאז שהייתי באירן. שת. ואתה יודע שאם לא משלמים את החוב ייקחו לך את הנכס, ידעת? ... לא חשבתי שנגיע לשלב כזה. ש.ת. אך ידעת שזה אפשרי ... מרוב שאהבתי את דודי, הנכד, לא העליתי בדעתי שזה יקרה. ש.ת. אך ידעת שזה יכול לקרות? ... לפי ההיגיון זה נכון אך אהבתי אותו כל כך והייתי בטוח שהוא יצליח, והוא אמר דודו שיש לו 300 קליינטים" (שם, עמ' 5, שורות 27-31; עמ' 6 שורות 1,2). עדות זו של התובע מלמדת, כמאה עדים, כי טענותיו בדבר העדר גילוי והימנעות הבנק מליתן לו הסבר ביחס למסמכי השיעבוד - טענת סרק היא, שכן הוא ידע והבין כי הוא חותם על שטר משכון, כאשר ברורה הייתה לו מידת הסיכון הכרוך בכך, אלא שהוא קיווה ורצה להאמין שהסיכון לא יתממש. 25. נוכח האמור והמקובץ לעיל אני קובע כי התובע היה מודע היטב למהות וטיב ההתחייבות שנטל על עצמו, הן מעצם חתימתו על מסמכי השיעבוד והן בשל ההסברים שניתנו לו על ידי מנהלת הסניף ורואה החשבון, עוה"ד הירשפלד. פועל יוצא מהאמור הוא כי יש לדחות את טענות התובע לפיהן הוא הוטעה על ידי הבנק ו/או כי זה האחרון הפר את חובותיו הנורמטיביות כלפיו. התוצאה מהאמור לעיל היא כי לא נפל פגם כלשהו בתוקפו של שטר המשכנתא, כך שהבנק זכאי היה ועודנו זכאי, לפעול למימושו. רשלנות הבנק - האומנם? 26. הטענה האחרת שבפי התובע הינה, כזכור, שהבנק התרשל שעה שהסכים להעביר אליו את הפעילות העסקית מבנק לאומי, וכי במחדל זה נגרם לו נזק. רשלנותו של הבנק, כך לתובעים, מתבטאת בכך שהוא ניאות לקבל את החברה לשורות לקוחותיו, בה בעת שידע - או למצער היה עליו לדעת - כי החברה נמצאת על סף קריסה כלכלית. לו היה הבנק נוהג כבנק סביר ולא היה מתעלם מאותות האזהרה אודות מצבה העגום של החברה עובר לפתיחת החשבון, כך לנתבעים, הוא חייב היה להימנע מלהתקשר עימה בהסכם למתן שירותים בנקאיים, במסגרת הבנק. לשיטת התובעים, הבנק בחר, בכוונת מכוון, לקחת סיכון בלתי סביר, מתוך רצון להפיק רווחים מהצטרפות החברה לשורות לקוחותיו, תוך שהוא "מגלגל" סיכון זה לפתחם. לא מצאתי ממש בטענה זו של התובעים ודינה, כקודמתה, להידחות. נבהיר דברינו. 27. מקובלת עלי טענת התובעים - הנסמכת על חוות דעת דניאלי - כי בסמוך למועד פתיחת החשבון בבנק הייתה החברה במצוקה תזרימית, בשל כך נאלצו הנתבעים לתור אחר בנק אחר, שייאות להעניק להם אשראי נוסף על זה שניתן להם בבנק לאומי. אין גם חולק כי עובר להצטרפות החברה לבנק, היו בפני האחרון מאזני החברה לשנים 2003-2004, מהם עולה כי החברה הייתה בהפסד מצטבר בסכום לא מבוטל. עוד נכון אני להניח כי בפני הבנק היה מידע על התנהלות בנק לאומי, עת איפשר לחברה לבטל שיקים שנמשכו על ידה, על מנת שזו לא תחרוג ממסגרת האשראי שניתן לה על ידי בל"ל. דא עקא, שאין במידע האמור כדי להצביע, כשלעצמו, על התרשלותו של הבנק, עת נאות להתקשר עם החברה למתן שירותים בנקאיים, תחת אלה שניתנו לה בבנק לאומי. וכל כך למה? שכן לצידם של הדוחות הכספיים שהצביעו על הפסדי החברה, הוצגו בפני הבנק - עובר לפתיחת החשבון - מסמכים אחרים שיש בהם כדי ללמד כי החברה עומדת לעלות על פסי רווחיות בתוך מספר חודשים. כך עולה ממכתב רואה החשבון של החברה מיום 31/10/05 (נספח א' לנ/3) בו הובהר, על בסיס דוחותיה הכספיים של החברה לשנים 2003 ו-2004 - כי חלה הטבה משמעותית במצב החברה בשנת 2004 לעומת זו שקדמה לה (2003). ממכתב זה עולה כי שיעור המכירות גדל ב-50%, שיעור המקדמות מהלקוחות גדל ב-42% וכי היקף השיקים לגבייה גדל ב-178%. לבד ממכתב רואה החשבון של החברה, הציגו הנתבעים - בעלי המניות ומנהל החברה - לגב' רייזר תוכנית עסקית, בה הוצג מצג כי החברה מתעתדת לגייס סך של 200,000$ מכניסת משקיעים לחברה, מצג אשר נתמך בדוחות רשם החברות אודות העברת מניות לארבעת המשקיעים (ראו נספחים י' ו-י"ב לנ/1). זאת ועוד זאת. מצפי תזרים המזומנים שנערך על ידי רואה החשבון של החברה (נספח ב' לנ/3) עולה כי זו האחרונה תעבור לרווחיות במחצית חודש אפריל 2006 וכי היא אמורה לפרוע את כלל חובותיה, לבנקים ולספקים, בשִלהי שנת 2006. 28. אין אני סבור, בכל הכבוד, כי בנסיבות האמורות חדל הבנק בכך שניאות לקבל את החברה לשורות לקוחותיו, ובוודאי שאין בהתנהלותו של הבנק כדי להצביע על העדר סבירות, המגעת לכדי התרשלות. סבורני כי בנסיבות האמורות, רשאי היה הבנק להניח - ככול בנק סביר - כי אומנם החברה עומדת בפני שיקום נוכח הצטרפותם של משקיעים נוספים לחברה והצפי בגידול הכנסות החברה בשנת 2006. לעניין זה מקובלת עלי עמדת רואת החשבון ענת בביץ בחוות דעתה לפיה " ... כל החלטה על מתן אשראי נעשית בתנאי אי וודאות והתוצאה כרוכה תמיד ברמה מסויימת של סיכון. לכן השאלה הרלבנטית הינה האם, כאשר לוקחים בחשבון את הנתונים שעמדו בפני מקבלי ההחלטות באותו זמן, ניתן לומר שהופעל שיקול דעת סביר" (סעיף 4 סיפא לנ/3). סבירותה של החלטת הבנק להיענות לבקשת החברה לפתוח חשבון בסניפה כמו גם למתן מסגרת אשראי בהתאם לנתונים שהוצגו בפניו, נתמכת בעדותו של עו"ד הירשפלד, רואה החשבון של החברה, עת העיד בחקירתו הנגדית כך - "לא תקופה ארוכה לפני קריסת החברה, חודשיים בלבד, היה משקיע שרצה להיכנס לחברה, לדלל משמעותית את דודי ואודי ובתמורה לשאת בחובות החברה. דודי ואודי חשבו שהדילול כבד מִדי. לא חשבנו שניפול. מצאו משקיעים שהשקיעו בתמורה לאחוזים והזרימו כספים" (פרוטוקול מיום 13/2/11, עמ' 39 שורות 21-24). נמצא, שאף רואה החשבון של החברה, עוה"ד הירשפלד, סבר כי החברה הינה בעלת פוטנציאל לעלות על דרך המלך ולא צפה, כלל ועיקר, את קריסתה של החברה. לא בכדי הפיק רואה החשבון הירשפלד את המכתב מיום 31/10/05 (נספח י"א לנ/1) שעל בסיסו ניתן להסיק כי החברה הינה בעלת פוטנציאל להגיע לרווחיות בפרק זמן של שנה אחת וכדבריו - "אפשר לקבל מנספח י"א את הדברים החיוביים. אפשר להיסמך על זה, בוודאי שכן ..." (שם, עמ' 38 שורה 26). אמור מעתה: אם רואה החשבון של החברה לא סבר, אותה עת, כי החברה במצב "סופני" והיא אינה בסכנת קריסה, מדוע לא רשאית הייתה הגב' רייזר להניח כזאת? 29. אין אני מתעלם כלל ועיקר מטענת התובעים כי מן הדין היה לכלול בדוחות הכספיים של החברה "הערת עסק חי". טענה זו נסמכת על חוות דעת דניאלי, בה נטען בין היתר, כי מהמאזן המבוקר לשנת 2004, כמו גם המאזן הבלתי מבוקר לשנת 2005 - ניתן להיווכח בסימני אזהרה לעסק חי. אודה ולא אבוש, לא הבינותי פִּשרה של טענה זו ולמה היא נועדה. דומה, כי נתחלפו למר דניאלי היוצרות, עת הוא מבקש לתפּול על הבנק את מחדלי רואי החשבון של החברה [ככול שהיו כאלה]. שהרי ממה נפשךְ, אם אומנם היה מקום - על פי כללי רואי החשבון בישראל [גילוי דעת 58 (אפריל 1994)] - לכלול בדוחות הכספיים של החברה הערת "עסק חי", דבר שלא נעשה במקרה זה, הרי שמחדל זה צריך להניח לפתחם של רואי החשבון של החברה שנמנעו מעשות כן. ובאם, לא היה צריך לכלול בדוחות המבוקרים הערה כאמור - נפלא ממני על מה ועל שום מה הועלתה הטענה כלל ועיקר בחוות דעת דניאלי? מקובלת עלי, לעניין זה, קביעת רואת החשבון בביץ בחוות דעתה כי "הבנק, כמשתמש בדוח הכספי המבוקר, מסתמך על חוות דעתו של רואה החשבון ואינו אמור לעשות ביקורת על עבודתו של רואה החשבון המבקר. לו היה הבנק אמור לבקר את עבודת המבקר היה הדבר מייתר את הצורך בדו"ח כספי מבוקר" (עמ' 9 לנ/3). לשון אחרת, אין זה מתפקידו של הבנק לבחון האם יש מקום לכלול אזהרת "עסק חי" בדוחות המבוקרים של החברה, שכן רשאי הוא להניח כי רואי החשבון של החברה פועלים בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים, עת מבקרים הם את דוחותיה הכספיים של החברה. לא למותר יהא לציין כי רואה החשבון, עורך הדין הירשפלד, נחקר בבית המשפט בעניין זה והלה העיד כך "דנו איך להציג את הדוחות. האם לתת לזה גילוי או האם אין צורך בכך ... החלטנו שלאור הצפי, לא היינו פסימיים אלא אופטימיים. הערכנו בהיבט התיפעולי, ראינו כיוונים טובים והנחנו שהחברה תעלה" (שם, עמ' 38 שורות 16-18). הנה כי כן, רואה החשבון של החברה שקל האם מן הראוי לכלול בדוחות הכספיים אזהרת עסק חי, ברם בסופו של יום הוחלט שלא לעשות כן, זאת לנוכח הצפי כי החברה תשתקם ותיהפך לרווחית. אם כך סבר רואה החשבון של החברה, נפלא ממני מדוע יש לדרוש מהבנק לערוך ביקורת משל עצמו, ולהגיע למסקנה שונה מזו של רואה החשבון? 30. אני קובע איפוא, לאור המקובץ לעיל, כי החלטת מנהלת הסניף להתקשר בהסכם למתן שירותים בנקאיים לחברה, נופלת בגדרו של שיקול הדעת הסביר הנתון לבנק? - מי הם אלה אשר יימנו על חוג לקוחותיו. טענת התובעים לפיה הסכמת הבנק לפתוח לחברה חשבון, הייתה שלא בתום לב תוך נטילת סיכון בלתי סביר על גבם שלהם - אין לה על מה שתסמוך ודינה להידחות. זכות התחלוף (סוברוגציה) 31. משהגענו לכלל מסקנה כי שטר המשכנתא הינו בר תוקף וכי לא נפל פגם כלשהו בהתנהלות הבנק המצדיק את ביטולה של המשכנתא, אין אנו נדרשים להכריע בטענת הסף שבפי הבנק לפיה הוא זכאי לממש את הנכס גם בשל העובדה, הנטענת, כי הבנק פדה את המשכנתא הקודמת שרבצה על הנכס. ברם, בבחינת למעלה מן הצורך ומחמת כבודם של באי כוח הצדדים, אשר האריכו מעניתם בעניין זה, אדון בטענה האמורה לגופה. 32. בכתב הגנתו (כמו גם בתצהירה של הגב' רייזר) טען הבנק כי יש לסלק את התביעה באִיבּה, בלא צורך להכריע בשאלת תקינותו, או אי תקינותו של שטר המשכנתא, שכן לשיטתו הוא זכאי לממש הנכס מכוחו של המשכון לבל"ל. לטענת הבנק, נוכח העובדה המוכחת, כי הוא שילם לבנק לאומי סך של 800,000 ₪ ביום 20/2/06, קמה לו זכות התחלוף המעוגנת בסעיף 14 לחוק המשכון הקובע לאמור "נפדה משכון לפי סעיף 13 על ידי מי שאינו החייב, זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו, ואם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכות זו". טוען, איפוא, הבנק כי נוכח הוראת הסעיף האמור, הוא בא בנעליו של בנק לאומי כאשר המשכנתא הקודמת, אשר ניתנה כאמור לבל"ל ביום 1/3/04, מקימה לו את הזכות לממש את הנכס, אף אם היה מוכח כי שטר המשכנתא שניתן לבנק, נעדר תוקף. לעניין זה הטעים הבנק, כי התובעים לא טענו דבר וחצי דבר כנגד תוקפו של המישכון בבל"ל. 33. בסיכומי התשובה, כמו גם בתגובתם לבקשת הבנק "למתן הבהרה" - טענו התובעים כי אין תחולה להוראת סעיף 14 בענייננו, כך שהבנק איננו זכאי לממש את הנכס מכוח המשכנתא הקודמת. התובעים סמכו טענתם האמורה על שלושה נימוקים עיקריים - א. הבנק אינו נמנה על הזכאים לפדיית משכון לפי סעיף 13 לחוק המשכון, שכן הוא איננו החייב או מי "שזכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו". ב. הבנק לא השכיל להוכיח כי שילם לבנק לאומי תשלום כלשהו לפירעון חיובי החברה לבל"ל ולמצער, לא הוכח היקפו של תשלום זה. ג. נוכח הוראת סעיף 24 לחוק המשכון, המחריג מהגדרת "חייב" שבסעיף 14 את בעל הנכס שמושכן לחיובו של אחר, הרי שסעיף 14, כך הטענה, איננו מקנה לפודה זכות חזרה לממשכן, שאינו החייב העיקרי. אחר שבחנתי, בחון היטב, את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי הדין עם הבנק, קרי: שזה האחרון זכאי לממש את הנכס גם בשל היותו "פודה" הנכס, כמשמעות מונח זה בסעיף 14 לחוק המשכון". נבהיר דברינו. 34. לא מצאתי ממש בטענת התובעים כאילו הבנק אינו נמנה עם הזכאים לפדייה על פי סעיף 13 לחוק המשכון. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי בחלוף יומיים ממועד פתיחת החשבון (13/1/06) העמיד הבנק לחברה מסגרת אשראי בסך 100,000 ₪ (סעיף 45 לתצהיר הנכס, ת/3) ובמועד בו נחתם שטר המשכנתא (12/2/06) עמד חשבון החברה בבנק ביתרת חובה בסך של 175,925.22 ₪ (נספח 5 לחוות דעת דניאלי, עמ' 2). בנסיבות אלה, נפלאה היא טענת ב"כ התובעים כי הבנק אינו בא בגִדרו של הזכאי לפדיית המשכון על פי סעיף 13 לחוק המשכון, שכן ברי שהבנק במועד הפדייה הנטענת (20/2/06), היה "נושה" של החייב אשר זכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון או מימושו. "הזכות לפדיית משכון עשוייה להיות נתונה למספר זכאים בעת ובעונה אחת, כגון שהנכס מושכן על ידי בעל משותף מספר פעמים, למספר נושים. במקרה כזה נתונה הזכות לפדות את המשכון לחייב, לשותפיו, ולכל אחד ממקבלי המשכון" (יהושע ויסמן, פירוש לחוקי החוזים, בעריכת טדסקי, חוק המשכון תשכ"ז-1967, בעמ' 274). הנה כי כן, הבנק במועד תשלום חיובי החברה לבל"ל, היה נושה ואחד ממקבלי המשכון (שטר המשכנתא), וברי, שככזה, הוא נמנה על הזכאים לפדייה, שכן מימוש הנכס על ידי בנק לאומי, היה פוגע בוודאות בזכויותיו של הבנק כלפי החברה. 35. טענתם השנייה של התובעים, גם היא דינה להידחות, שאף בה לא מצאתי מאום. אין ולא הייתה מחלוקת בינות הצדדים כי הבנק העביר, ביום 20/2/06, לבנק לאומי סך של 750,000 ₪ ו - סך של 50,000 ₪ הועברו על ידו למשכיר הנכס בו פעלה החברה. וכך הוצהר על ידי הנכד "אני מבין מעורך דינם של סבי וסבתי כי הבנק טען כל הזמן כי הוא העביר 800,000 ₪ לבנק לאומי. טענה זו אינה נכונה. ראשית, בנק הפועלים העביר לבנק לאומי סך 750,000 ₪. את ה - 50,000 ₪ הנוספים העביר למשכיר הנכס בו העסק היה, ולא לבנק לאומי". נוכח הצהרה זו של הנתבע (אשר שימש כעד מרכזי מטעם התובעים, חרף היותו נתבע), אני תמה הכיצד זה מהינים התובעים לטעון כי הבנק לא פרע את חובותיה של החברה, כמו גם לא השכיל להוכיח היקפו של התשלום?! טענת התובעים כאילו הבנק העביר בפועל רק סך 100,000 ₪, נטענה על דרך הסתם ובלא שטענה זו תגובה במסמך כלשהו. טענתם האמורה של התובעים, נסמכת על קביעתו של מר דניאלי בחוות דעתו, כי בד בבד עם פירעון חובות החברה בבנק לאומי, הועבר לבנק סך של כ- 650,000 ₪, בדמות כרטיסי אשראי (350,560 ₪), וממסרים (295,198 ₪). גלל כן, טוענים התובעים, כי הסכום שהוציא הבנק מכיסו, אינו עולה על 100,000 ₪. דא עקא, בחקירתו הנגדית הודה מר דניאלי כי אין בידו כל אסמכתא המצביעה על העברת הבטוחות האמורות לבנק וכלשונו "לא טענתי שכל השיקים המעותדים עברו מבנק לאומי לפועלים. הטענה הזו לא מופיעה בחוות דעתי. אני צריך לבדוק טענה זו לעומק". ולשאלת בית המשפט "יש לך אסמכתא שזה עבר" השיב מר דניאלי ברורות "אין לי" (פרוטוקול מיום 18/10/10, עמ' 20 שורות 10-21). אני קובע, איפוא, כי הבנק שילם לבנק לאומי סך של 750,000 ₪ ביום 20/2/06, ובכך פרע את חובותיה של החברה לבל"ל, על כן הבנק בא בגדרו של "פודה משכון" על ידי מי שאינו החייב. 36. כאן המקום להתייחס לטענה הנוספת שבפי התובעים, הנסמכת על חוות דעת דניאלי, כאילו עובר לפתיחת החשבון בבנק - היו בידי בנק לאומי בטוחות מספיקות לכיסוי חובותיה של החברה, כך שאף אם הבנק לא היה מעביר הסכומים לבל"ל "לא היה כל סיכוי כי ערבותו (של התובע - ח.ט.) לחוב באמצעות החנות תמומש" (סעיף 41 לת/3). טענה זו כקודמותיה דינה להידחות. בתצהירו, פורש הנתבע את מערכת הנסיבות אשר גרמה לחברה להפסיק התקשרותה עם בנק לאומי ולתור אחר בנק אחר להתקשר עימו בהסכם לקבלת שירותים בנקאיים. לטענתו בשִלהי שנת 2005 הייתה החברה במצוקה תזרימית ופנתה לבנק לאומי בבקשה להגדלת האשראי. ומה הייתה תגובתו של הבנק? על כך מצהיר הנתבע, בסעיף 19 לתצהירו "לתדהמתנו ולחרדתנו, בעקבות בדיקתם, בנק לאומי הודיע לנו כי לאור בדיקת הנתונים של 2005 הוא דוחה את בקשתנו להגדיל האשראי, וחמור מכך, אף דרש שנקטין את החבויות, תוך חודש ימים ב - 200,000 ₪, אחרת יתחיל להחזיר לנו שיקים והחשבון יוגבל". עוד הוסיף הנתבע - הנכד האהוב על התובעים - כי "לא היה לנו מהיכן להביא עוד 200,000 ₪, ונכנסנו לחרדות, שאו-טו-טו ניאלץ להפסיק את הפעילות שלנו כליל ... היה מדובר באסון קולוסלי, לאור העובדה שהתחייבנו לתלמידים לשנה הבאה, ואף גבינו מהם שיקים דחויים במאות אלפי שקלים" (סעיפים 20 ו-23 לת/3). אמור מעתה: אילמלא הסכמתו של הבנק לפתוח לחברה חשבון, ולולא פרע הבנק את חובות החברה לבל"ל, ברי כי החברה הייתה קורסת, וממילא הבטוחות שהיו בידי בנק לאומי (כרטיסי האשראי והמימסרים) לא היו נפרעים, נוכח הפסקת פעילות החברה באחת. לו התרחש "תסריט האימים" המתואר, ברי כי בנק לאומי היה מממש את החנות ששועבדה לו במשכנתא הקודמת, כדי לפרוע את חובותיה של החברה. נמצא, כי תשלום חובותיה של החברה על ידי הבנק מנע את מימושה של המשכנתא הקודמת, כך שהוא בא בגִדרו של סעיף 14 לחוק המשכון. 37. הטענה האחרונה, השלישית במספר, שבפי התובעים הינה, כזכור, כי חרף פדיית המשכנתא הקודמת על ידי הבנק (אם יוכח כזאת), אין בכך כדי להקנות זכות חזרה כלפי התובעים. לשיטתם, סעיף 14 לחוק המשכון אינו מקנה לפודה זכות חזרה כלפי מי "שמישכן נכס שלו שכערובה לחיובו של אחר" (אלא אך כלפי החייב העיקרי), זאת לאור הוראת סעיף 24 לחוק הקובע כי "לעניין חוק זה - 'החייב', חוץ מן האמור בסעיף 14 - לרבות בעל נכס שמושכן כערובה לחיובו של אחר". נמצא, כך לטענת ב"כ המלומד של התובעים, כי על פי פירושו הנכון של סעיף 14, הפודה זכאי לחזור אך לחייב העיקרי (שאינו ממשכן הנכס), אך לא כלפי הממשכן שאינו החייב. על אף שנינותה של הטענה האמורה, לא מצאתי בה ממש. נראה כי נתחלף לו לב"כ התובעים (במתכוון או שלא במתכוון) בין זכות התביעה האישית המוקנית לפודה להיפרע מהחייב (שאינו הממשכן), לבין זכותו של הפודה למימוש המשכון הסוברוגטיבי. ובמה דברים אמורים. 38. מקובלת עלי טענת ב"כ התובעים כי "החייב" שבסעיף 14 לחוק המשכון אינו כולל את מי אשר מישכן את נכסו לחיוביו של אדם אחר, כך, שבענייננו, "החייב" שבסעיף האמור אינו כולל את התובעים. ברם, אין בקביעה האמורה, הנכונה כשלעצמה, כדי לשלול מ"הפודה" לממש את הנכס באמצעות זכות התחלוף. כל כך למה, שכן - "התחלוף (הסוברוגציה) גורם לכך שפורע החוב בא תחת הנושה שנפרע הן לעניין התביעה האישית שהייתה לנושה כלפי החייב והן לעניין המשכון שהנושה קיבל להבטחת זכותו. תכונה זו של התחלוף באה לידי ביטוי מפורש בסעיף 14 לחוק המשכון הקובע "[...] אם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכות זו". אין החוק יוצר משכון חדש לטובת הפודה אלא אותו משכון שעמד לטובת הנושה לפני הפדייה עומד לטובת הפודה לאחר הפדייה. דבר זה עולה מהמילים " [...] יעמוד לו המשכון, דהיינו, אותו משכון עצמו שנפדה" (י. ויסמן, שם, עמ' 290) (ההדגשות שלי - ח.ט.). אמור מעתה: "הפודה" בא בנעליו של הנושה שנפרע, לכל דבר ועניין ובכלל זה הזכות לממש את המשכון, הגם שזה ניתן על ידי מי שאיננו החייב. דומה, שאף ב"כ התובעים מודה כי הנושה - בעל המשכון טרם הפדייה - זכאי לממש את המשכון לפירעון חיובו של החייב העיקרי, מכאן שזכות זו עומדת אף לפודה מכוח הוראת סעיף 14 לחוק המשכון. לשון אחרת: ברי שסעיף 14 אכן מתייחס לחייב העיקרי - שאיננו ממשכן הנכס, ברם סייפת הסעיף הקובעת " ... ואם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכות זו", חלה גם על נכס שמושכן כערובה לחיובו של אדם אחר. נמצא, כי פירושה הנכון של הוראת סעיף 14 לחוק המשכון הינה כדלקמן - פידיון משכון על ידי מי שאינו החייב ('קרי: למעט משכון הנכס לחיובו של אחר) מקנה לפודה את הזכות לחזור אל החייב (להוציא ממשכן הנכס לחיובו של אחר) ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו, ובמידה שהפודה אינו בעל הנכס עומדת לו לפודה, הזכות לפרוע את חובו של החייב העיקרי באמצעות המשכון שניתן על ידי אדם אחר שאיננו החייב. כל פרשנות אחרת להוראת סעיף 14 לחוק המשכון תשים לאַל את תכליתו של הסעיף ואת זכות התחלוף הקבועה בו. תימוכין לפרשנות האמורה מוצא אני בדבריו המלומדים של י. ויסמן המתייחס לתחולת הוראת סעיף 14 לחוק המשכון על ממשכן נכס לחיובו של אחר, וזה לשונו - "אדם שמישכן נכס שלו כערובה לחיובו של אחר אינו עשוי לההיפך, מכוח תחלוף, למקבל משכון בנכס, כנגד עצמו כבעל הנכס. ואולם, לא יהא זה נכון לומר שסעיף 14 כולו אינו חל על אדם שמישכן נכס שלו להבטחת חיובו של אחר. לאדם כזה תחלוף הן על פי סעיף 14 והן מכוחו של סעיף 12 ... אלא שהתחלוף יחול רק על החיוב האישי של החייב. הוא לא ישתרע גם על המשכון, זוהי ההנחה הטמונה בסיפא של סעיף 14" (י. ויסמן, שם, עמ' 289). הוא אשר אמרנו. סייפת סעיף 14 לחוק המשכון חלה גם חלה, על אדם שמישכן נכס שלו כערובה לחיובו של אחר, הגם שהרישא של הסעיף אינה חלה על ממשכן שאיננו החייב. 39. אני קובע איפוא כי הבנק, בענייננו, זכאי לממש את החנות עד לגובה סכום הפדייה (750,000 ₪) גם בשל היותו בעל המשכנתא הקודמת שניתנה על ידי התובעים לבנק לאומי להבטחת חיובי החברה לבל"ל. ודוק. אף היה מוכח - מה שהופרך לעיל - כי נפל דופי בהתנהלות הבנק באופן אשר היה מצדיק ביטולה של המשכנתא, גם אז זכאי היה הבנק לפירעון הסכום שהועבר על ידו לבל"ל, באמצעות מימוש החנות. התוצאה 40. סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה היא כדלקמן - א. התביעה נדחית. ב. צו המניעה הזמני מיום 12/11/07 (בש"א 13657/07) - בטל בזה. ג. התובעים יישאו בהוצאות הבנק - הנתבע 1 - ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. משכנתארישום בטאבומקרקעין