מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מוות בתאונת דרכים בלי ביטוח חובה: 1. ביום 21.6.2004, נהג המנוח ז"ל, יליד 1953 (להלן: "המנוח") בטרקטור מ.ר 83-743-34 (להלן: "הטרקטור"), ותוך כדי נהיגה באחד השדות בדרך עפר בצמוד לנחל דליה, התהפך הטרקטור, והמנוח מצא את מותו. 2. התביעה שלפניי היא תביעת התלויים במנוח: אלמנתו - התובעת מס' 2, וששת היתומים - התובעים 3-8, שכולם היו קטינים ביום התאונה (ראו צו הירושה שצורף כנספח ת/1 לתצהיר התובעת מס' 2 - להלן: "התובעת")). 3. אין חולקין, כי ביום התאונה לא היה בידי התובע רישיון נהיגה והוא נהג ללא רישיון נהיגה תקף (ראו הסכמת הצדדים בעמוד 86 לפרוטוקול) ואין מחלוקת כי הטרקטור לא בוטח בביטוח חובה עפ"י פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל-1970 (להלן: "הפקודה") (ראו לעניין זה סעיף 19 לתצהירו של מר יצחק צוקרמן). כמו-כן אין מחלוקת כי מר צוקרמן הוא בעל הטרקטור, כפי שהודה בסעיף 9 לתצהיר עדות ראשית מטעמו. 4. נוסף לאמור לעיל, אין עוד מחלוקת כי המנוח נפטר כתוצאה מתאונת הדרכים שאירעה לו. 5. נוכח העובדות שאינן שנויות במחלוקת דלעיל, אין עוד מחלוקת כי התביעה אינה תביעה בשם העזבון, כי אם תביעה המוגשת ע"י התלויים בלבד, לפי הוראות סעיף 7ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "החוק") (ראו סעיף 8 לסיכומי התובעים). 6. כאמור, בידי המנוח לא היה רישיון נהיגה, הטרקטור לא היה מבוטח בביטוח חובה, ועל כן, בהעדר מבטח, הוגשה התביעה כנגד הנתבעת (להלן: "קרנית"), לפי הוראות בסעיף 7ב לחוק. 7. קרנית שלחה הודעה לצד שלישי כנגד מר יצחק צוקרמן (להלן : "צוקרמן" או "צאקי"), כאשר היא טוענת שהיא זכאית לשיפוי בגין כל סכום שייפסק כנגדה, מאחר וצוקרמן היה הבעלים או המחזיק או מתיר השימוש בטרקטור, ולפיכך זכאית היא לשיפוי מצוקרמן, לפי סעיף 9 לחוק שהתיר למנוח להשתמש או לנהוג בטרקטור. 8. בכתב הגנתו כפר הצד השלישי בזכאות התלויים להגיש תביעתם כנגד קרנית, ובכל מקרה, כך עפ"י טענת צוקרמן, אין קרנית זכאית להשתתפות ממנו מאחר וצוקרמן לא הרשה למנוח להשתמש בטרקטור. לטענת צוקרמן, הטרקטור לא היה בשימוש, והמנוח השתמש בו ללא רשותו של צוקרמן. 9. לאחר פטירת המנוח, פנו התובעים - תלויו, למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בתביעה לקצבת שארים. המל"ל משלם לתובעים קצבת שארים חודשית, כאשר שיעור הגמלה בחודש 10/2010 עמד ע"ס 7,166 ₪ (ראו תעודת עובד ציבור נ/8). הראיות: 10. בטרם נעמוד על המחלוקות המשפטיות והעובדתיות בין הצדדים, ראוי לסקור את הראיות בתיק. 11. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם העדים שלהלן: תצהירה של התובעת; תצהירו של בנה - מר אדהם ורקאני (התובע מס' 4) שנפצע כתוצאה מן התאונה כאשר ישב בעגלת הטרקטור בעת ההתהפכות (התביעה שלפניי אינה נוגעת לנזקי הגוף של אדהאם עקב התאונה); ושל מר מוחסן עבדאללה מוחמד עזיז - שלטענתו עבד עם המנוח עד כשנתיים עובר לתאונה. כמו-כן העידה הגב' אמל סעדי - עובדת רווחה שטיפלה במשפחת המנוח לפני התאונה ואחריה. 12. מטעם הנתבעת- קרנית העידו העדים שלהלן: מר ריאד חרדאן - הנשוי לאחותה של התובעת; ובנו של מר חרדאן הנ"ל - מוחמד חרדאן, שאף הוא עבד, לטענתו, בחווה של צוקרמן, נסע בטרקטור בעת התאונה ונפגע כתוצאה מן התאונה. בנוסף לעדים הנ"ל, מטעם הנתבעת העיד מר אחמד ורקאני - אחיו של המנוח; וחוקר מר מירון רובין - שהגיש תצהיר נ/13 ושתי קלטות עליהן הוקלטו שיחות שניהל החוקר, בין היתר, עם עדים בתובענה שלפניי (נ/12). 13. מטעם הצד השלישי העידו מר שגיא צוקרמן ומר יצחק- צאקי צוקרמן. 14. במהלך הבאת ראיות הצדדים הוגשו המוצגים שלהלן: ת/1 - הערות המתמלל שערך את התמלולים שנמצאים בתיק בית המשפט; ת/2 - שאלון המופנה למר יצחק צוקרמן, ותצהיר התשובות עליו; נ/1 - העתק תיק הרווחה של משפחת המנוח; נ/2 - מכתב הרווחה המתאר מצבם של ילדי המנוח לאחר פטירתו; נ/3 - מכתב ממשרד ב"כ הנתבעת הממוען לעד מר ריאד חרדאן; נ/4 , נ/5 - טופס בל 250 והכרה בפגיעת ריאד מומחד חרדאן כתאונת עבודה; נ/6 - מסמכים מתיק הסעד של משפחת התובעים; נ/7 - תעודת עובד ציבור המעידה על דמי אבטלה שקיבל המנוח; נ/8 - תעודת עובד ציבור ביחס לתגמולי המל"ל שקיבלו התובעים; נ/9 , נ/10 - שתי חוות דעת אקטואריות מטעם הנתבעת. האחת בעניין תגמולי המל"ל, והשניה - חישוב על פי שיטת הידות; נ/11 - חומר שהתקבל מבית החולים "הלל יפה" אודות המנוח; נ/12 - קלטות ובהן הקלטה של שיחות שניהל חוקר עם עדים מטעם התובעים; נ/13 - תצהירו של מר רובין; נ/14 - מכתב מקרנית לעד רובין אודות תמלול החקירה מטעם קרנית; נ/15 - מסמך הזמנת החקירה; נ/16 - מכתב אליו צורף דיסק החקירות מאת יהושע דביר; נ/17 - מכתב לב"כ קרנית מאת העד רובין; נ/18 - הודעה למל"ל על פגיעה בעבודה של מוחמד חרדאן; נ/19 - מכתב מהמל"ל המכיר במומחד חרדאן כנפגע בעבודה; נ/20 - אישור מאת המל"ל על תשלום דמי פגיעה למוחמד חרדאן; צ/1 - תצהיר תשובות לשאלון שנשלח ע"י צד ג' לתובעים. מוסכמות ומחלוקות: 15. בתצהירה ובעדותה בפניי טענה התובעת כי בעלה השתכר, עובר לתאונה, סך 4,000 ₪. 16. מאידך, טענו הנתבעים והצד השלישי, כי רמת השתכרותו של הנתבע היתה צנועה. לטענת הצד השלישי, הנתבע עבד מספר שעות ביום, והוא השתכר סך 1,500 ₪ כפי שמצויין בתלושי שכר שצורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם צוקרמן. עוד טענו הנתבעת והצד השלישי כי המנוח נהג לשתות משקאות אלכוהוליים, נהג לישון בשעות היום וכי רמת השֹתכרותו היתה נמוכה, והדבר מסביר את מצבה הכלכלי של משפחתו - שהתגוררה בצריף והיתה מחוסרת אמצעים ואף נזקקה לעזרת הזולת. 17. לא אדרש למחלוקת זו שנפלה בין הצדדים לגבי רמת השתכרותו של המנוח נוכח הודאת התובעים בסיכומיהם כי תביעת התלויים "נבלעת" בתשלומים שקיבלו התלויים ושיקבלו מן המל"ל, אף כאשר החישוב נערך בהנחה שהמנוח השתכר סך 4,000 ₪ לחודש (ראו סעיף 12 לכתב התביעה וראו החישוב שנערך בפרק ז' לסיכומי התובעים, ולפיו עולים התשלומים שקיבלו ויקבלו התלויים בעתיד על נזקיהם) . 18. לאור העובדה כי אין מחלוקת כי הסכומים שקיבלו התלויים ואלה שיתקבלו בעתיד עולים על נזקיהם, אפילו לפי חישוביהם, נותרה מחלוקת אחת בין הצדדים - והיא נוגעת לתחולתו של סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), הקובע כי מקום שהתביעה של הניזוק הוגשה כנגד "צד שלישי" ובאותה שעה טרם הוגשה תביעת המוסד לביטוח לאומי לשיפויו בגין גימלאות ששילם, יהא הניזוק זכאי "לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה". 19. מאחר והמחלוקת היחידה שנותרה הינה, האם סעיף 330 (ג) הנ"ל חל בענייננו, נדון להלן בשאלות שבמחלוקת, ואלה הן, כפי שהן עולות מכתבי הטענות ומסיכומי הצדדים: א. האם מדובר בתאונת עבודה, או שמא בתאונה שאינה תאונת עבודה? ב. האם יש נפקות לשאלה אם המנוח קיבל את הרכב ברשות המעביד? והאם קרנית נחשבת תמיד לצד שלישי? ג. האם קיבל המנוח את הטרקטור ונהג בו ברשות המעביד או שמא ללא רשותו? 20. בטרם אדון בשאלות הנ"ל, אסקור את הוראות סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי ואת התייחסות הפסיקה להוראותיו. סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי - רקע כללי ונורמטיבי: 21. זו לשונו של סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי : "הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה". 22. על מנת להבין את תכלית הסעיף, יש לקוראו יחד עם סעיפים המצויים בסביבתו החקיקתית, הן בחוק הביטוח הלאומי והן בפקודת הנזיקין. 23. סעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי למל"ל זכות להגיש תביעה כנגד המזיק, בגין הגמלאות ששילם המל"ל לניזוק, וכך קובע סעיף 328 (א) הנ"ל: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין או לפי חוק הפיצויים לנפגעתי תאונות דרכים התשל"ה- 1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה..". 24. מפאת חשיבותו נביא להלן את לשונו של סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי: "(א) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה. (ב) הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת הזכאי לגמלה לפיצויים נגד הצד השלישי, יודיע המוסד לזכאי לגמלה על הגשת תביעתו כאמור; לא עשה כן והתבררה התביעה בלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה, והמוסד גבה בעקבות פסק דין שניתן בתביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, ישלם המוסד לזכאי לגמלה את הסכום העודף. (ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל-25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה. (ד) הודעה כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג) תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה". 25. סעיף 330 הנ"ל קובע כי מקום שהתביעה מוגשת כנגד צד שלישי, זכאי המל"ל - שמשלם תגמולים לתובע - לקבל עד 75% מסכום הגימלאות ששילם ואלה שישלם בעתיד. סעיף 330 (ג) המקנה לנפגע 25% מסך כל הפיצויים, משתלב ומתיישב עם סעיף 330 (א); שכן המוסד לביטוח לאומי זכאי ל- 75% מן הגימלאות, המזיק- הוא הצד השלישי, אמור לשלם את מלוא הנזק שגרם, ולפיכך מקנה החוק לניזוק, במקרים מסויימים 125% מנזקיו, זאת לאור ההטבה שקיבל המזיק מן המוסד לביטוח לאומי (עפ"י הוראות סעיף 130 (א) הנ"ל). 26. הואיל ועסקינן בתאונה, שנטען כי הינה תאונת עבודה, יש לבחון את הוראות נוספות הדרושות לעניינו, והכוונה היא להוראות 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שקובע כדלקמן: "(א) המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953 (להלן בפרק זה - החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה.  (ב) לענין סעיף זה -'מעביד' - החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו.  (ג) בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) לא יראו, לענין סעיף 70 לחוק (שהוחלף בסעיף 328 לחוק- נ.ג'), את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי". 27. סעיף 82 לפקודת הנזיקין קובע, כי מקום שעובד זכאי לגמלה, תנוכה הגמלה מסכום הפיצוי המגיע לו מן המעביד (ולענין הסעיף הנ"ל מעביד הוא, בין היתר, מי שחייב לשלם דמי ביטוח בעד המבוטח). עוד נקבע בסעיף קטן (ג) כי לעניין סעיף 328 - לא יראו את המעביד כצד שלישי. 28. עוד יש להבהיר כי מקום שבו נפגע התובע בתאונת עבודה, יש לנכות את תקבולי המל"ל מסכום הפיצוי המגיע לתובע, ולעניין סעיף 328 הנ"ל - נשללת מן המל"ל זכות החזרה למעביד, כאשר ההיגיון העומד מאחורי שלילת זכות החזרה של המל"ל כלפי המעביד הינו - שהמעביד הפריש דמי ביטוח בעד המבוטח, ועל כן יש לראות אף את המעביד כמבוטח. 29. עתה, לאחר שהבאנו את כל סעיפי החוק הרלוונטיים ליישם סעיף 330 (ג) ניתן להבין את הרציונל העומד מאחוריו ואת דרך ישומו. על דרך ישומו של סעיף 330 (ג) אמר בית המשפט העליון בע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי פד"י מ"ד(2) 8 (להלן: פרשת אלגריסי) בעמודים 17 ו- 18 את הדברים שלהלן: "'...בנסיבות האמורות בסעיף 152(ג) הנ"ל (סעיף 330 (ג) לפי נוסחו היום- נ.ג') זוכה הניזק לפיצויים מוגדלים, בשיעור של 125%. המזיק 'הצד השלישי', אינו חייב אלא כדי 100% של הנזק שגרם, ואף אינו משלם יותר. כיצד ניתן לפצות את הניזק בשיעור של 25% נוספים? נקל להשיב על כך בדוגמה. נניח שהצד השלישי גרם לניזק נזק בסך 1,000 לירות, וגם סכום הגימלאות המשתלם לניזק על ידי הביטוח הלאומי הוא 1,000 לירות. הכלל הוא, שהניזק זוכה בסכום האמור רק פעם אחת המוסד לביטוח לאומי משלם לו את הגימלה, אך מכוח סוברוגציה הוא זכאי לשיפוי מאת המזיק, לפי סעיף 150 לחוק, והואיל והמזיק חב למוסד לביטוח הלאומי, פוטרים אותו מחבותו בפני הניזק, לפי סעיף 82 לפקודת הנזיקין; שאם לא כן, ישלם פעמיים. ואולם סעיף 152(א) לחוק מפחית את שיעור השיפוי שהמזיק חב למוסד ומעמיד אותו על 75%. המוסד לביטוח לאומי מוותר כאילו על 25% מן הסכום בו רשאי לחזור על המזיק, וחלק זה משתחרר לטובת הניזק. אין המזיק חייב לשאת ביותר מאשר 100% של הנזק. אין הוא משלם יותר מאשר 1,000 לירות, הוא סכום הנזק. אבל מזה הוא משלם 750 לירות לביטוח לאומי, 250 לירות לניזק, והואיל והמוסד משלם לניזק גימלאות בסך 1,000 לירות, זוכה זה ביחד בסך 1,250 לירות. כנראה בעליל, התוספת של 25% באה לו לניזק מכיסו של הביטוח הלאומי, שעקב כך מפסיד אותו חלק מזכות השיפוי שלו. אלא שאם היה מעבידו של הניזק מזיק, לא ניתן להעניק לניזק אותה תוספת. המוסד לביטוח לאומי אינו זכאי לשיפוי מהמעביד הואיל והיה מבטחו, ולכן אין אפשרות להפריש לניזק כל חלק ממה שהמוסד היה מקבל בדרך של שיפוי. אם מטילים גם על מעביד-מזיק חובה לתשלום תוספת זו, יצא שהמעביד חייב בפיצוי בשיעור של 125%, דהיינו 100% של הנזק מהם ניקה את עצמו מראש על-ידי הביטוח, ועוד 25% שעליו לשלמם על-אף הביטוח. כדבר הזה לא ייתכן. לא זו בלבד שעל פי הלכות הנזיקין אין מזיק חב אלא כדי שיעור הנזק שגרם, אלא, כמו שנאמר בדבר ההסבר, המזיק המעביד היה 'מבוטח לעניין זה בביטוח לאומי'; משמע, כל עוד לא עלה שיעור הנזק על סכום הגימלאות המשתלמות על-ידי הביטוח הלאומי, מן הדין שהמעביד יהא פטור" 30. רואים אפוא, כי זכות קבלת 25% מעבר לנזקו של הניזוק קשורה היא בזכות החזרה של המל"ל למזיק. ללא זכות חזרה כזו, לא ישלם המזיק 75% לביטוח הלאומי ועל כן לא יידרש לשלם 25% לניזוק. "רואים אנו כי זכותו של הניזוק לקבל 25% מגובה הפיצויים קשורה בזכות המוסד לחזור על צד שלישי, שהוא האחראי על-פי דין לפצות את הניזוק. רק אם עומדת למוסד זכות חזרה כאמור, זכאי הניזוק ליהנות מ-25% פיצוי אף שניכוי גמלאות המל"ל במלואן מסכום הפיצויים היה מותיר בידיו סכום קטן יותר, אם בכלל.." (ע"א 5584/01 עזבון המנוחה שמואל מנשה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ פד"י נ"ח (4) 677). 31. סוגיית תחולת סעיף 330 (ב) על תאונת עבודה העונה על הגדרת תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים נדונה רבות בפסיקה. בפרשת אלגריסי נדונה השאלה אם חברת ביטוח שביטחה את השימוש ברכב המעביד נחשבת לצד שלישי, והמל"ל רשאי לחזור עליה, וזאת לצורך הכרעה בשאלה אם הוראות סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי חלות על התובע שם. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי במקרה שבו נפגע העובד ברכב המעביד, כאשר הוא נוסע או כאשר הוא נוהג ברכב שאירעה לו תאונה עצמית - תיחשב חברת הביטוח לחליפתו של המעביד, ועל כן אין היא נחשבת לצד שלישי. לאור מסקנה זו אליה הגיע בית המשפט, מאחר והמעביד פטור מפיצוי לאחר ששילם דמי ביטוח לביטוח הלאומי, המבטחת שלו (מבטחת השימוש ברכב) פטורה אף היא פטורה מחובת השיפוי למל"ל - בהיותה חליפת המעביד. 32. כדי להבין את חדשנותה של הלכה זו יש להזכיר מושכלות ראשונים בתביעות לפי החוק: כאשר נפגע העובד כשהוא הנוסע ברכב, הרי חייב בעל הרכב לפצותו, אם התיר את השימוש ברכב (סעיף 2 (ב) לחוק הפיצויים) ואף הנוהג ברכב חייב לפצותו (סעיף 3 (א)(1) לפקודה). לעומת זאת, כאשר העובד הוא הנוהג ברכב - זכותו לתבוע את מבטח השימוש נובעת מזכות אישית כלפי המבטח (שהרי אין זכות תביעה של הנהג כלפי בעל הרכב או מתיר השימוש בתביעות לפי חוק הפלת"ד). למרות האמור לעיל, אימץ בית המשפט בפרשת אלגריסי פרשנות מרחיבה, ולפיה חלה חובה על המעביד לבטח רכבו מפני נזקי גוף שייגרמו עקב השימוש ברכב, ועל כן היה והמעביד התיר את את השימוש ברכב, הרי חייב היה לבטח את הרכב. מכאן, נקבע כי ככל שנפגע עובד כתוצאה מן השימוש ברכב אף אם היה נהג הרכב, עומדת לו עילת תביעה כנגד המעביד, ועל כן חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב היא חליפתו של המעביד. 33. לאחר שסקרנו את הוראות סעיף 330 ואת הפסיקה הנוגעת ליישומו, נפנה עתה להשיב על השאלות שהצבנו. האם מדובר בתאונת עבודה: 34. התובעים טוענים, וטענה זו מודגשת בסיכמיהם, כי אין בפנינו "תאונת עבודה" ומשכך, קמה למוסד זכות תביעה כנגד קרנית. לטענת התובעים התאונה לא אירעה בעת חזרת המנוח מן העבודה אל ביתו. אין בידי לקבל טענה זו, שכן הוכח בפניי, ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי התאונה אירעה בדרך חזרתו של המנוח ממקום העבודה אל ביתו בכפר פרדיס. התובעים מבססים טענתם על הראיות שלהלן: השכל הישר מחייב ששני ילדיו של המנוח שנסעו בעגלה שנרתמה לטרקטור, לא ישהו עם אביהם בעבודה; על הטרקטור נמצא שק בצל - דבר המוכיח כי המנוח סטה מן הדרך ורכש בצל; התהפכות הטרקטור לא היתה בכביש ראשי כי אם בשדה - דבר אשר מוכיח כי מדובר בסטייה מדרכו של המנוח ממקום העבודה לביתו; וראיה רביעית המוכיחה, כך לשיטת התובעים, כי אין מדובר בתאונת עבודה היא שעת התרחשות התאונה - שהתרחשה בשעה 18:30, מקום שהמנוח נהג לעזוב את העבודה בשעה 16:00. 35. אני דוחה את טענת התובעים, לפיה אין מדובר בתאונת עבודה ומקבל טענת הנתבעת כי התאונה אירעה בדרכו של המנוח מעבודתו לביתו, ולהלן אנמק מסקנתי זו. 36. תחילה אציין כי עדותו של בנו של המנוח אדהאם באשר לנסיבות התאונה אינה אמינה עליי. העד העיד בתצהירו כי ביום התאונה הוא לא הצטרף לטיול ביה"ס שבו למד, ותחת זאת הוא נסע עם אביו ואחיו "לטיול בהרים", ולאחר שסיימו לטייל הם רכשו בצל ובדרכם חזרה לביתם אירעה התאונה (ראו סעיף 4 לתצהירו של אדהאם). אדהאם לא הזכיר דבר לגבי המצאותם של המנוח ושני בניו במקום עבודתו של המנוח בחווה של צוקרמן. אלא שגרסה זו, לפיה התאונה אירעה תוך כדי טיול בטרקטור, קרסה בחקירתו הנגדית של אדהאם, כמו גם בחיקרתם הנגדית של יתר עדי התביעה ועדי ההגנה. 37. אדהאם עצמו, היחיד שטען בתצהירו גרסה זו, העיד בפניי גרסה אחרת; הוא טען כי בבוקר הגיע למקום עבודת אביו בטרקטור, והוא סייע לאביו בעבודה (ראו עדותו של אדהאם בעמוד 6 שורה 28 ובעמוד 7 שורה 3 לפרוטוקול), כאשר העד מעיד כי הוא נהג להגיע לעבוד עם אביו בסופי שבוע (ראו עדותו של אדהאם בעמוד 7 שורה 16 לפרוטוקול), וכאשר במהלך היום אביו והוא עבדו יחד (ראו עדות העד בעמוד 8 בשורה 6 לפרוטוקול). הנה כי כן, הטענה לפיה המנוח יצא לטיול באמצעות הטרקטור הופרכה. 38. בנוסף, כל ארבע הראיות שהתובעים מבססים עליהן טענותיהם נסתרות ע"י אדהאם עצמו. כאמור, הטענה לפיה טייל באותו יום לא הוכחה, ועולה כי המנוח ואדהאם בילו את כל היום עובדים בחווה של צוקרמן (ראו עדותו של אדהאם בעמוד 15 שורה 27 לפרוטוקול שם הוא מעיד כי כל היום הוא ואביו שהו בחווה). לגבי הטענה כי המנוח סטה מדרכו הביתה לצורך רכישת בצל - כפי שהעיד אדהאם בתצהירו, העיד אדהאם בעמוד 15 שורה 24 כי איננו יודע מקור הבצל. מעדותו של אדהאם עולה כי עוד כאשר הטרקטור היה בחווה, העמיס אביו את הדברים על העגלה (שורות 20-23 לפרוטוקול). מכאן, ניתן לקבוע כי טענת אדהאם כי המנוח סטה מדרכו כדי לרכוש בצל נסתרה מדבריו של אדהאם עצמו. הראיה השלישית עליה נסמכים התובעים היא העובדה כי התאונה אירעה בשדות ולא בכביש ראשי, והדבר מוכיח כי לא מדובר בתאונה שאירעה בדרכו של המנוח מן העבודה - אף טענה זו נסתרת בדבריו של אדהאם עצמו אשר העיד (בעמוד 14 שורות 2 ו- 3 לפרוטוקול) כדלקמן: "ש. כשאתה נסעת עם אביך לעבודה, אתם תמיד הייתם נוסעים דרך שטחים חקלאיים ולא דרך הכביש? ת. היינו נוסעים דרך דרכי עפר" 39. אדהאם אף העיד כי התאונה אירעה בשעה 16:00 (עמוד 8 שורה 1 לפרוטוקול) . כפי שיוכח להלן התאונה אירעה אומנם בסביבות השעה 19:00 אך הדבר מוכיח כי התאונה אירעה תקופה קצרה לאחר שהמנוח החל בנסיעתו לכיוון ביתו. 40. חומר הראיות הנוסף בתיק מוכיח, כי מדובר בתאונת עבודה שאירעה בדרכו של המנוח מן העבודה. התובעת עצמה העידה בפניי כי התאונה אירעה לבעלה "כשהוא היה בחזרה מהעבודה אצל צאקי" (עדות התובעת בעמוד 24 שורה 8 לפרוטוקול). אף העד מוחמד ריאד חרדאן - אחד הנוסעים על הטרקטור בעת התאונה ואשר נפגע בעטיה, העיד בפניי כי ביום התאונה הוא עבד בחווה של צוקרמן (ראו עדותו בעמוד 58 שורה 58 שורה 2 לפרוטוקול) וכי התאונה אירעה בעת חזרתו מהעבודה הביתה (שם שורות 7 ו- 8). יצויין כי עד זה אף הגיש תביעה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, והמוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כ"תאונת עבודה" (ראו עדות העד בעמוד 63 שורות 24 ו- 25 לפרוטוקול וכן המסמכים נ/4 ו- נ/5). במסמך נ/18 טופס תביעה שהגיש העד מוחמד חרדאן למל"ל מציין הוא כי התאונה אירעה "בזמן נסיעה מהעבודה לבית", וכך אף מעיד העד מוחמד חרדאן הנ"ל בהודעתו במשטרה (ת/2 לתצהיר התובעת) שם הוא השיב לשאלה אם הוא נסע עם המנוח בטרקטור בדרך שבה התרחשה התאונה: "כל הזמן אנחנו ביחד ועוברים מפה עם הטרקטור הזה אנחנו עובדים ביחד חודשיים וחצי שלושה בערך אצל צאקי". 41. לסיום אציין כי אף מעדתו של צוקרמן אפשר להסיק כי התאונה אירעה בדרכו של המנוח מן החווה לכיוון ביתו. צוקרמן העיד כי הוא חתם על נ/18 - ובכך למעשה, אישור את תוכנו (כאמור במסמך כתוב כי התאונה אירעה בדרך מן העבודה אל הבית) (ראו עדות צוקרמן בעמוד 138 שורות 19-22 לפרוטוקול). אצין כי טענת צוקרמן כי הוא חתם על טופס המתייחס לתאונה אחרת ולא לגבי התאונה הנ"ל אינה מתיישבת עם המסמך נ/18. 42. לאור האמור לעיל אני קובע כי התאונה היתה בדרכו של המנוח מעבודתו אל ביתו, ועל כן עסקינן בתאונת עבודה. האם, בנסיבות שלפנינו, יש נפקות לשאלה אם המנוח קיבל את הרכב ברשות המעביד 43. טוענים התובעים כי הואיל והמנוח לא נהג ברשות המעביד, הרי הנתבעת, ובמקרה דנן- קרנית, אינה חליפתו של המעביד, שכן הוא אינו יכול להיתבע על ידי המנוח או תלוייו. אציין, כפי שעוד יובהר להלן, כי הדיון בשאלה זו הוא למעלה מן הצורך, מאחר ומצאתי כי המנוח השתמש ברכב ברשות המעביד, כפי שעוד יבואר בפרק הבא, אולם החלטתי לדון בשאלה זו. 44. כאמור לעיל, בפרשת אלגריסי דן בית המשפט בתאונה עצמית שאירעה כאשר הנפגע נהג ברכב ברשות המעביד. בית המשפט העליון אימץ פרשנות, ולפיה חרף העובדה כי הביטוח למשתמש ברכב, ברשות בעליו, הוא ביטוח אישי ועילת התביעה היא ישירה כנגד המבטח, שכן אין צורך בצירוף בעל הרכב- המעביד לתביעה, מצא בית המשפט כי קיימת עילת תביעה כנגד המעביד שכן עליו לרכוש ביטוח. בית המשפט מצא מקום לאמץ קונסטרוקציה משפטית זו, ובכך נסללה הדרך לראות במעביד נתבע פוטנציאלי (שאינו צד ג') ובחברת הביטוח כחליפתו של המעביד. אציין, כי פסיקה שבאה אחרי פרשת אלגריסי היתה מודעת לקושי שבקונסטרוקציה זו; בית המשפט העליון אמר על קונסטרוקציה זו ברע"א 686/97 מנורה- חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח משה תמר בע"מ פד"י נ"ג (5) 145, 178 את הדברים הבאים: "אכן, במקרה של תאונה עצמית לעובד הנוהג ברכב המעביד נדרשה לבית-המשפט בפרשת אלגריסי קונסטרוקציה משפטית שעל-פיה ראה את המעביד בעל הרכב כאחראי פוטנציאלי לתשלום הפיצויים, אף שבפועל חלה חובת הפיצויים על המבטח בתביעה ישירה של העובד כלפיו. אך קונסטרוקציה משפטית זו, אשר בית-המשפט היה מודע לכך שהיא דחוקה מעט, באה לענות על סיטואציה מיוחדת בתביעות לפי חוק הפיצויים החלה בתאונה עצמית של עובד. הסיטואציה המיוחדת היא, שהמעביד בעל הרכב גם הרשה את השימוש ברכבו לעובדו, והוא גם חייב לספק את הביטוח אשר הוא אשר מבטיח את זכות התביעה של עובדו בגין הנזק שנגרם בתאונת הדרכים. מטעם זה, ומתוך ניסיון להתאים סיטואציה זו למצב שבו קיים אחר שממנו ניתן לתבוע פיצויים כאמור בסעיף 82(א), נכון היה בית-המשפט לראות את המעביד בעל הרכב כמי שחייב בפיצויים לפי חוק הפיצויים" 45. לאור האמור, האם במקרה דנן, בו העובד ביצע תאונת דרכים שהינה תאונת עבודה, בעודו נוהג ברכב המעביד, אשר לא היה מבוטח, וכאשר אנו מניחים לצורך הדיון, כי המעביד לא התיר את השימוש ברכב, ראוי לראות את קרנית כצד שלישי, או שמא יש לזהותה כחליפתו של המעביד, ולפיכך לא קמה למל"ל זכות השיפוי, ומימלא לא קמה לתובעים הזכות ל 25% מסכום הפיצוי, במקרה והתביעה נבלעת - זוהי השאלה בה נדון להלן. 46. תחילה אכריע בשאלה האם קרנית, באופן קטגורי, מהווה "צד שלישי" שיש למל"ל כלפיה זכות לשיפוי עפ"י סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי- כפי טענת התובעים, או שמא, ניתן לראות בקרנית כמעין מבטח כפוי שננכנס בנעלי "המבטח" המקורי (האלמוני) ועל כן היא מזוהה עם המעביד. לאחר מכן, אדון בשאלה נוספת, והיא - האם נהיגת הרכב שלא ברשות המעביד (בהנחה והיה מוכח כי התאונה אירעה לאחר נהיגת רכב שלא ברשות המעביד) והגשת תביעה כנגד קרנית, מצדיקה לראות בקרנית צד שלישי, כמשמעותו לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. 47. לגבי השאלה אם קרנית מהווה תמיד צד שלישי, כפי טענת התובעים בסיכומיהם, נראה, כי קרנית, מקום שהיא נתבעת, למשל, כאשר התאונה אירעה ברכב והעובד נהג ברכב ברשות המעביד, אינה נחשבת כצד שלישי, ואין היא נבדלת מחברת ביטוח; לעניין זה הפנה ב"כ הנתבעת לפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים בת.א (י-ם) 106/91 אלי מונאי נ' דוד דהן, "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ ו"קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (צלטנר 921, ניתן ביום 3.2.93) בו נאמרו הדברים שלהלן: "חוששני שדין טענה זו להידחות... קרנית אינה יותר ממטיב כפוי שמטעמים סוציאלים ראה המחוקק לחייבו לפצות את הנפגעים שאינם יכולים מטעמים שונים להפרע מחברת ביטוח. החיוב האמיתית הוא חיובו של המזיק שבענייננו הוא המעביד המבוטח ע"י המל"ל. הנטל הסופי הוא שלו ובהיותו מבוטח המל"ל אין המל"ל יכול לחזור אליו. נהפוך הוא הזיקה הכספית בין קרנית לבין מבוטח המל"ל הדוקה יותר מאותה זיקה בין חברת הביטוח (כשהיא קיימת) לבין אותו מבוטח. קרנית יכולה להחזור אצל מבוטח המל"ל והמבוטח הוא עצמו נושא בסופו של דבר בחיוב הנובע מהפגיעה בעוד שחברת ביטוח רגילה אינה יכולה לחזור על אותו מבוטח.... ובמהשך : אוסיף עוד שתוצאה לפיה ייטב מצבו של ניזוק, שמעבידו אחראי לנזק, כשאין ביטוח לרכב, ממצבו של אותו ניזוק כשיש ביטוח לרכב, היא תוצאה משוללת היגיון וקשה להניח שהמחוקק ביקש לקיים הסדר כזה". לטעמי הדברים נכונים לענייננו, ואידך זיל גמור. 48. נשוב לשאלה האם בנסיבות להן טוענים התובעים, לפיהן נהג המנוח שלא ברשות מעבידו, מהווה קרנית צד שלישי. שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה כי הן משיקולי מדיניות והן משיקלי תקנת הציבור, אין מקום לראות את קרנית בנסיבות אלה, כ"צד שלישי" ויש לזהותה עם המעביד. 49. אומנם, לא ניתן להשתמש בקונסטרוקציה המשפטית אותה בנה בית המשפט בהלכת אלגריסי מאחר ואין היא ישימה בענייננו, מן הטעם הפשוט שהמנוח נהג ללא רשות מעבידו. אך לטעמי, אין להפריז בחשיבות הדיבור "נהיגה ברשות המעביד" המופיע בפרשת אלגריסי, מאחר וכאמור, הנהיגה ברשות המעביד היתה דרושה לביסוס הקונסטרוקציה המשפטית שבנה בית המשפט שם. בית המשפט בהלכת אלגריסי לא קבע מה יהיה הדין מקום שהמנוח נוהג ברכב שלא ברשות המעביד. 50. השאלה העיקרית היתה ונותרה אם ישנה זכות חזרה למל"ל כלפי קרנית. לטעמי, כאמור, אין מקום לראות את קרנית כצד שלישי. להמחשת התוצאה המעשית להחשבת קרנית כצד שלישי יש להביא את הדוגמא הבאה: עובד נהג ללא רישיון נהיגה, נטל רכבו של מעבידו ללא רשות והוא נהרג בתאונת דרכים. התלויים קיבלו מן המל"ל גמלאות בסך 1,000 ₪. נניח כי הפיצוי המגיע להם הוא 1,000 ₪. למקרה ונראה בקרנית צד ג' - אזי על קרנית לשלם 750 ₪ למל"ל וסך 250 ₪ לניזוק, אולם לקרנית לא תהיה זכות חזרה כנגד המעביד - מאחר והמעביד לא התרשל, שכן לא התיר את השימוש ברכב. 51. נראה, כי ניתן לפתח את הקונסטרוקציה המשפטית שאימץ בית המשפט בהלכת אלגריסי, ולקבוע, כי קרנית היא חליפתו של המבטח (האנונימי) ומשכך, היא חליפתו של המעביד. קרנית היא גוף שמפצה את התובעים מקום שאין מבטח שמפצה אותם, ועל כן אין כל היגיון בהבחנה בין קרנית לבין המבטח, שכן, כאמור, עסקינן במבטח שנכנס בנעלי המבטח (אילו היה מבטח). בפרשת אלי מונאי הנ"ל מצא בית המשפט לאמץ נימוק נוסף המצדיק לראות בקרנית חליפו של המעביד ולא כצד שלישי וכך הוא אומר: "הפרמייה שמקבלת קרנית מחברות הביטוח היא פועל יוצא של הפרמיות שגובות חברות הביטוח ממבוטחיהם (סעיף 15 לחוק הפיצויים) פרמיה זו מבוססת על בסיס "הנחת סיכון" שבתאונות דרכים שהם גם תאונות עבודה. אין הניזוק זכאי ל 125% מן הנזק אם המזיק הוא המעביד. העומס הסיכוני של קרנית הוא, אפוא, כעומס הסיכוני של חברות הביטוח והטלת עומס סיכוני נוסף על קרנית מערער את שיווי המשקל עליו נשען חישוב הפרמיות" 52. נימוק נוסף התומך במסקנתי הנ"ל שאין להבחין בין "מבטח כפוי" לבין מבטח רגיל הוא שאין טעם להבחין בין תלוייו של אדם שנהג ברכב כאשר יש לו רישיון נהיגה והרכב מבוטח בביטוח חובה, ובמקרה זה עפ"י הלכת אלגריסי - המבטח אינו צד שלישי, לבין תלויים במי שנהג ברכב ללא רשות וללא רישיון נהיגה תקף, אז קרנית - אשר תפצה תלוייו - לא תיחשב כצד ג'. העדפת תלוייו של מי שנהג ברכב ללא רשות, רק משום שהתביעה מוגשת כנגד קרנית ולא כנגד מבטח השימוש - מחוסרת כל הגיון והיא נוגדת את תקנת הציבור ושיקולי מדיניות ראויים. 53. ועוד, העובדה כי קרנית בנסיבות אלה לא יכולה לחזור על המעביד ששילם דמי ביטוח למל"ל, אינה יכולה להוות נימוק לראות בה צד שלישי, שכן אף מבטחת בפוליסת ביטוח - שאינה נחשבת לצד שלישי על פי הלכת אלגריסי, אינה חוזרת על המבוטח שלה, ואף על פי כן מצא בית המשפט בהלכת אלגריסי לנכון שלא לראות בה צד שלישי אלא לזהותה עם המעביד. 54. בנוסף, איני סבור כי יש להבדיל בין חברת ביטוח שביטחה את השימוש ברכב שבו אירעה תאונה עצמית, לבין קרנית שהיא בבחינת "מבטח כפוי" על פי החוק. אין כל הגיון מדוע נוהג ברכב במסגרת עבודתו, כאשר תביעתו תופנה כלפי מבטח לא יהיה זכאי ל- 25% ואילו כאשר תביעתו מופנית כלפי קרנית, שאף היא סוג מסויים של מבטח, והיא אף מקבלת סכומים מתוך דמי הביטוח שגובות חברות הביטוח לשם מימונה (סעיף 15 לחוק), יהיה זכאי ל- 25% הנוספים. איני מוצא הבדל מהותי בין נהיגה ברשות המעביד - מקום שהתביעה מופנית כלפי חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב, לבין תביעה כלפי קרנית שאף היא מבטחת את השימוש ברכב, מקום שאין בתמונה חברת ביטוח, גם כאשר נפגע העובד במהלך עבודתו אגב נטילת רכב שלא ברשות המעביד. 55. המסקנה מן האמור לעיל היא, שלמרות שהתביעה מופנית כנגד קרנית, ואף בהנחה שהמנוח קיבל את הרכ לידיו ללא רשות המעביד, אין לראות את קרנית כצד ג' לצורך סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, וכפועל יוצא מכך, לא חלות על התביעה הוראות סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. 56. אציין, כי המוסד לביטוח לאומי הגיש בקשה להצטרף כתובע לפי סעיף 328 לחוק (בקשה מס' 36), אולם כעבור כחודש ימים, בטרם תיפול הכרעה בבקשה, הודיע המל"ל כי הוא חוזר בו מבקשתו להצטרף כתובע, נוכח מידע שהגיע אליו. יש לראות בעמדתו זו של המל"ל ככזו שמחזקת את מסנקתי שלמל"ל אין זכות שיפוי כנגד קרנית. 57. כאמור, דנתי בפרק זה למעלה מן הצורך, שכן כפי שיפורט בפרק הבא, הוכח בפניי כי המנוח קיבל את הרכב ברשות המעביד. האם נהג המנוח בטרקטור ברשות המעביד: 58. לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים, הוכח בפניי כי המנוח קיבל את הטרקטור ברשות המעביד - צוקרמן, אשר ידע גם ידע כי המנוח משתמש בטרקטור, ורק לאחר התאונה, טען הוא, כי הטרקטור אינו שמיש וכי נעשה בו שימוש ללא ידיעתו. 59. אציין תחילה כי רשותו של מעביד יכול שתינתן מכללא. אין היא חייבת להיות רשות מפורשת, ויכולה היא לבוא לידי ביטוי באי מניעת אפשרות השימוש ברכב (ראו: ע"א 483/84 קרנית נ' אברהם פד"י מא(4) 754, 768). 60. צוקרמן העיד בתצהירו כי הטרקטור שבו נהג המנוח ביום התאונה נרכש על ידו לחלפים (סעיף 19 לתצהיר), וכי הטרקטור לא היה כשיר לנסיעה, היו חסרים בו חלקים ו"היה זרוק בשטח" (סעיף 12 לתצהיר). צוקרמן אף העיד כי הטרקטור הונח במרכז הגרוטאות בחווה, כאשר סככה של הבקר מסתירה את המקום (סעיף 29 לתצהיר). לטענת צוקרמן המנוח עשה שימוש שלא ברשותו בטרקטור, כאשר שיקם אותו והכשירו לנסיעה. 61. אני דוחה בשתי ידיים גרסתו זו של צוקרמן. אציין כי לא האמנתי לגרסה זו, מאחר ואינה מתיישבת עם חומר הראיות למכביר - המוכיח כי צוקרמן ידע על השימוש שעושה המנוח בטרקטור, ועל העובדה כי המנוח אף נוסע לביתו באמצעות הטרקטור כאשר הוא עובר בין השדות. 62. כאמור, עדותו של צוקרמן לא עשתה עליי רושם מהימן בשאלה זו. הוא העיד במשטרה (ראו ת/2 לתצהיר הנתבעת) כי הוא רכש את הטרקטור לשיקום, ואילו בעדותו בתצהירו ובפניי חזר בו מטענה זו וטען כי הוא רכש את הטרקטור לחלפים (ראו עדותו בתצהירו וראו עדותו בעמוד 129 שורה 27, שם העיד צוקרמן כי הטרקטור היה מיועד לחלקים). בנוסף, אף בדברי צוקרמן לגבי הגעת המנוח לחווה ביום התאונה התגלו סתירות; העד אדהאם ורקאני העיד כי ביום התאונה הגיע עם אביו באמצעות הטרקטור לחווה בשעות הבוקר (בעמוד 7 שורה 3 לפרוטוקול) ואילו צוקרמן נותן שתי גרסאות שונות באשר להגעת המנוח לחווה: בעמוד 127 מעיד הוא כי הוא לא ראה את המנוח בבוקר וכי יכול להיות שהמנוח הגיע לחווה בצהריים (שורות 7-9 לפרוטוקול) ואילו בעמוד 137, כאשר נשאל צוקרמן אם המנוח הגיע בבוקר באמצעות הטרקטור השיב הוא כי הוא, צוקרמן, הביא את המנוח "באותו בוקר" (שורה 8 לפרוטוקול). 63. מלבד האמור לעיל, נראה, כי חומר הראיות שלפניי תומך במסקנה, כי המנוח הגיע לעיתים קרובות בטרקטור לעבודה, וכי צוקרמן ידע כי המנוח נוהג בטרקטור. טענת התובעים כי המנוח נהג שלא ברשות המעביד אינה מתיישבת עם הראיות שהתובעים עצמם הביאו, כפי שעוד יבואר להלן. 64. העד אדהאם מעיד, כי "לפעמים" המנוח היה חוזר הביתה עם הטרקטור (עדותו של אדהאם בעמוד 7 שורה 11 לפרוטוקול) וכי באותו יום שבו אירעה התאונה הגיע המנוח עם הטרקטור בשעות הבוקר, ובאותו בוקר כאשר הגיע המנוח נוהג בטרקטור - ראה אותו צאקי (עמוד 7 שורה 25 לפרוטוקול). כן העיד העד אדהאם, כי "לעיתים" צאקי היה רואה את המנוח נוהג בטרקטור (שם, שורוה 28 לפרוטוקול). עוד העיד אדהאם כי אנשים ראו את המנוח נוהג בטרקטור (בעמוד 10 שורה 5 לפרוטוקול). העד אף עיד, כי אין זה נכון שצוקרמן הביא את הטרקטור לשם שימוש בחלפיו, וכי על שני הטרקטורים שבבעלות צאקי ואחיו היה אותו מספר רישוי (בעמוד 17 שורה 5-7 לפרוטוקול). 65. אף התובעת העידה בפניי כי בעלה המנוח היה חוזר לביתו מן העבודה "לעיתים היה חוזר עם צאקי ולעיתים על הטרקטור" (בעמוד 21 שורות 21 ו- 22 לפרוטוקול) וכאשר נשאלה באיזה תדירות חזר בעלה המנוח באמצעות הטרקטור הביתה, היא השיבה שהדבר קרה פעם או פעמיים בשבוע (בעמוד 22 שורה 4 לפרוטוקול). התובעת עצמה העידה כי אין היא יודעת אם צאקי התיר לבעלה לנסוע על הטרקטור (עדות התובעת בעמוד 26 שורות 5 ו- 6 לפרוטוקול). בנוסף, גם העד ריאד חרדאן, שעדותו עשתה עליי רושם מהימן, העיד כי המנוח היה מגיע לביתו כאשר הוא נוהג בטרקטור שהיה מעורב בתאונה (עדות מר ריאד חרדאן בעמוד 59 שורה 4 לפרוטוקול), וכי הבן שלו מוחמד חרדאן שעבד עם המנוח בחווה של צוקרמן במשך 3-5 חודשים לפני התאונה היה נוסע לעבודה וממנה באמצעות הטרקטור (בעמוד 49 שורות 14-16 לפרוטוקול). 66. ועוד, העד מוחמד חרדאן שעבד בחווה משך מספר חודשים לפני התאונה, העיד כי המנוח והוא נהגו לעיתים לחזור לביתם עם הטרקטור (ראו עדות מוחמד חרדאן בעמוד 58 שורה 18 לפרוטוקול), כן העיד העד כי כאשר היו מגיעים לעבודה עם הטרקטור ראה אותם צאקי לפעמים (שם, בשורה 25). העד מוחמד חרדאן ניסה בהמשך עדותו לשוב ולטעון כי ביום התאונה לא נתן צאקי אישור לנהוג בטרקטור, כאשר הוא חוזר וטוען כי ביום התאונה לא ידע צוקרמן על לקיחת הטרקטור. אציין כבר עתה כי עדותו של עד זה עשתה עליי רושם שלילי במיוחד, העד סתר עדותו במשטרה, הוא הוכרז כעד עויין ודי אם אצטט תשובתו לשאלת בית המשפט כיצד הוא הגיע לבית המשפט (בכדי שבית המשפט יפסוק את שכרו), כאשר הוא השיב "ברגל". אני רואה לסמוך על הודעתו של העד במשטרה, שם הוא העיד: "כל הזמן אנחנו ביחד עוברים מפה עם הטרקטור הזה". ניסיונו של העד לטעון כי לאחר התאונה היה מבלולבל - מצאתי לדחות, שכן הדבר לא הוכח, ודברי העד בהודעתו ברורים דיים ולא מעידים על בלבול. 67. מסקנתי היא כי צאקי ידע גם ידע, במשך חודשים, כי הנתבע משתמש בטרקטור. לא נשמעת לי סבירה גרסתו של צוקרמן, לפיה לא ידע כי נעשה שימוש בטרקטור, שכן הוכח בפניי כי המנוח הגיע לעיתים קרובות לחווה באמצעות הטרקטור ולא נראה כי צוקרמן לא שמע את קולו של הטרקטור המגיע מכיוון השדות אל תוך החווה. כאמור, מלבד האמור לעיל, עולה מחומר הראיות כי צאקי ראה את המנוח נוהג בטרקטור, והוא ידע כי המנוח נוהג בטרקטור. 68. אציין עוד, כי גרסת צאקי כי לא ידע כי המנוח השמיש את הטרקטור, מלבד היותה בלתי סבירה בעליל - אינה מתיישבת עם חומר הראיות, ממנו עולה כי המנוח נהג בטרקטור וצוקרמן אף ראה אותו נוהג בטרקטור. צאקי חזר וטען כי הטרקטור היה זרוק במתחם הגרוטאות וכי הוא עשה "סיבובים בלילות" עם פרוז'קטור, ו"הטרקטור לא היה חסר" (בעמוד 137 שורה 21 לפרוטוקול) וכי הפעם הראשונה שידע שהטרקטור היה חסר היתה ביום התאונה. גרסה זו איני מקבל. עולה מחומר הראיות שסקרתי לעיל כי המנוח נהג בטרקטור משך מספר חודשים, ואם צוקרמן הגיע למקום אחסנת הטרקטור היה עליו לשים לב כי הטרקטור הושמש או לשים לב לחסרונו של הטרקטור. מכאן גרסת צוקרמן, לפיה לא ידע כי המנוח השתמש בטרקטור ולא ידע כי הטרקטור הושמש, נשמעה מופרכת, ועל כן אני דוחה אותה. 69. טוענים התובעים בי ביום האירוע לא ניתנה הרשאה לנהוג בטרקטור. אף גרסתם זו של עדי התובעים איני מקבל. גרסה זו הושמעה מפי בנו של המנוח - אדהאם ומפי העד מוחמד חרדאן. גרסה זו שנשמעה מאולצת, וניכר כי נועדה לבסס את הטענה כי שימוש המנוח בטרקטור ביום התאונה לא היה ברשות צוקרמן, ולא זכתה לאימוני. אדהאם העיד כי צוקרמן ראה את אביו נוהג בטרקטור באותו יום שבו אירעה התאונה בשעות הבוקר (ראו לעיל), התובעת העידה כי יום או יומיים בשבוע היה המנוח מגיע עם הטרקטור, מוחמד חרדאן העיד כי צוקרמן ידע כי המנוח נהג בטרקטור, ובהודעתו במשטרה העיד הוא כי הוא והמנוח עברו בדרך שבה אירעה התאונה מדי יום באמצעות הטרקטור. הנה כי כן, המנוח, כך נראה, השתמש בטרקטור לעיתים קרובות ולא הוכח בפניי כי הוטלה עליו הגבלה, המונעת בעדו מלהשתמש בטרקטור. 70. כך או כך, הטענה לפיה צאקי ביקש מן המנוח שלא להשתמש בטרקטור ביום התאונה לא זכתה לאמוני. אדהאם העיד, כי ביום התאונה צאקי לא ביקש מאביו שלא לנהוג בטרקטור, אך הוא גם לא ביקש ממנו לצאת (עדות אדהאם בעמוד 18 שורות 10-13 לפרוטוקול). עדותה של התובעת, שאינה יודעת להעיד אם צוקרמן אישר לבעלה לנהוג בטטרקטור - אין בה כדי להוכיח טענת התובעים הנ"ל; טענת מוחמד חרדאן, שעשתה עליי רושם שלילי, אף היא אינה יכולה להוכיח הטענה הנ"ל, שכן כאמור, העד חזר בו מהודעתו במשטרה, והוא העיד שלא ניתן אישור לנסוע על הטרקטור. בנוסף, טענה זו, כאמור, אינה מתיישבת עם חומר הראיות שסקרתי לעיל. 71. אציין עוד שאף עדותו של מוחסן עבדאללה, אשר שלל מכל וכל שימוש שעשה המנוח בטרקטור, אף היא לא זכתה לאמוני, עדות זו לא התיישבה עם יתר הראיות בתיק, ועדותו של העד עשתה עליי רושם שלילי במיוחד, ועל כן איני מקבלה. 72. מסקנתי מחומר הראיות היא, כי המנוח נהג בטרקטור הזה בידיעת צאקי - שלא אסור עליו לנהוג בטרקטור, ולא מנע ממנו לעשות כן. משכך, ניתנה למנוח רשות מכללא לנהוג בטרקטור, ועל כן נהיגת המנוח בטרקטור היתה ברשות מעבידו. לעניין זה אין נפקא מינה אם המנוח התבקש להמתין עד הגעת משאית נוספת ורק אז ללכת הביתה (כטענת צאקי) שכן אין בכך כדי לשלול את הרשות הכללית- עקרונית שניתנה למנוח לנהוג בטרקטור, ובקשת צוקרמן להמתין עד לפריקת משאית המגיעה לחווה אינה שוללת את הרשות שניתנה 73. משכך, ומשנקבע כי המנוח נהג בטרקטור ברשות המעביד, יש לדחות, גם מטעם זה, את התביעה. בקשה לפיצול סעדים: 74. התובעים ביקש לפצל סעדיהם וטענו כי מבקשים הם לשמור על האפשרות להגיש תביעה לפי דיני הנזיקין כנגד המעביד בגין רשלנות. 75. נראה, כי אין מדובר באותה עילה, שכן עילת התביעה שלפניי היא עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים השונה מן העילה לפי דיני הנזיקין (שהעזבון יכול להגיש). יחד עם זאת, אף אם אגדיר את "עילת תביעה" על דרך ההרחבה, כזו הכוללת את המסכת העובדתית בשלמותה, המצמיחה מספר סעדים, נראה כי ראוי להתיר לתובעים פיצול סעדיהם. המסקנה: 76. סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי אינו חל על תביעת התובעים, ולפיכך, משהסכימו התובעים כי סכום הגימלאות שקיבלו ואשר יקבלו עולה על סכום הפיצוי, התביעה נדחית וכפועל יוצא מכך אף ההודעה לצד שלישי נדחית. 77. בנסיבועת העניין, ולאור האמור בפסק דיני, ונוכח הנסיבות המשפטיות והסוגיות שעלו בו, איני עושה צו להוצאות בתביעה או בהודעה לצד שלישי. משפט תעבורהרכבמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםביטוח חובהמקרי מוותנהיגה ללא ביטוח