מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מגורים משותפים לצורך הכרה כידועה בציבור: 1. בהליך זה נדרשות אנו להכריע בשאלת זכאותה של התובעת לקבלת קצבת שארים מהנתבעת. לצורך כך, על הראשונה לעמוד בשני תנאים אותם מציבה קרן הפנסיה אשר לפי הוראותיה פועלת הנתבעת: האחד, עליה להוכיח כי הייתה "ידועה בציבור" של המנוח ז"ל (להלן:"המנוח"). השני, עליה להוכיח כי גרה עם המנוח במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר (10\12\20). עמידתה של התובעת בשני תנאים אלו יסללו את דרכה לקצבת השאירים מהנתבעת ואי עמידתה בתנאים אלו או רק באחד מהם, ישללו ממנה את הקצבה כאמור. 2. מהלך הדיון ביום 4/3/12, התקיימה ישיבת הוכחות, בהרכב חסר, וזאת בהעדר נציג ציבור המעבידים שהוזמן ולא הגיע. במהלך הישיבה נחקרה, התובעת על תצהירה, וכן נחקרו על תצהיריהם העדים הבאים:גב' חנה בן ארצי - חברה שהכירה את התובעת במסגרת חוג המשוטטים (להלן: "הגב' בן ארצי"); מר יפרח לזרוביץ - מי שהיה חברו של המנוח והכיר את התובעת, במסגרת חוג המשוטטים (להלן: "מר לזרוביץ"); גב' איבון קדוש - שכנתו של המנוח (להלן: "גב' קדוש"); מר יהודה פוקס - חברו של המנוח (להלן:"מר פוקס") וגב' אהובה נתן - שכנתה של התובעת (להלן:"גב' נתן"). ביום 1/4/12, התקיימה ישיבת הוכחות נוספת שבמהלכה נחקר עד הנתבעת, מר טל און - בנו של המנוח (להלן: "מר טל"). ביום 27/9/12 הבשיל התיק למתן פסק דין וזאת לאחר שהצדדים הגישו את סיכומיהם. 3. להלן העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מרשימת המוסכמות, מחומר הראיות ומהעדויות: א. המנוח היה פנסיונר של אגד מתאריך 1/6/79 ועד יום פטירתו 20/12/10. ב. הנתבעת , הינה חברה בע"מ, בניהול מיוחד, המנהלת בין היתר, תכנית פנסיה יסוד ותכנית פנסיה מקיפה (להלן:"הקרן") מכוח תקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964, (להלן:"תקנות מס הכנסה"). ג. הנתבעת מחוייבת לפעול בהתאם להוראות הקרן, כפי שהתקין המפקח מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981, (להלן:"התקנון"). כפי שהיה בתוקף מעת לעת, וזאת לגבי אירועים מזכים החל מיום 1/10/03. עד לאותו מועד עמדו בתוקפן תקנות קרן הפנסיה כפי שהיו בתוקף מעת לעת (להלן:"התקנות"). ד. התובעת ילידת שנת 1932, הגיעה לגיל קצבת זקנה עוד לפני מועד פטירתו של המנוח. ה. המנוח ערך צוואה ביום 2/7/09. ו. לאחר פטירתו של המנוח, פנתה התובעת אל הנתבעת בתביעה לקבלת קצבת שאירים, אך תביעתה נדחתה מן הטעם שאינה עונה על תנאי התקנון. ז. התובעת לא פנתה למוסד לביטוח לאומי בתביעה להכיר בה כידועה בציבור של המנוח. ח. בין התובעת למנוח נוסח הסכם ממון, בעזרתו של עו"ד תירוש (ת/3), אך בסופו של יום, לא נחתם הסכם זה. 4. האם חלה על התובעת החלופה השנייה של הגדרת "אלמנת פנסיונר" ו- "בת זוג" לצורך קבלת קצבת שאירים מהנתבעת, המצויים בפרק א' בתקנון. דהיינו, האם הייתה התובעת "ידועה בציבור" של המנוח. 5. טענת באת התובעת א. התובעת הכירה את המנוח כבר בזמן מלחמת העצמאות. כאשר בשנת 1995, כששניהם התאלמנו, התפתחו יחסיהם בהדרגה עד שבשנת 1996, עברו להתגורר יחדיו כאשר זאת עשו מבלי לקבע עצמם למקום אחד, תוך שהם מתגוררים, לסירוגין הן בדירתה של התובעת - בקיבוץ דגניה א' והן בדירת המנוח - בחיפה. ב. התובעת והמנוח ראו עצמם כידועים בציבור וכך גם כל סביבתם. הם בילו יחד את זמנם, יצאו למסעדות יחד עם חברים, טיילו רבות בארץ במסגרת חוג המשוטטים של "אגד", נסעו לחופשות בחו"ל ואירחו בבית התובעת חברים ומכרים משותפים. ג. התובעת והמנוח התחלקו בהוצאות ובכלכלה, כך כאשר היו שניהם בדירת התובעת, היא זו ששילמה את ההוצאות וכאשר היו בדירת המנוח בחיפה, היה זה הוא ששילם את ההוצאות. ד. עד לשנת 2004-2005, התגוררו התובעת והמנוח, בשכונת נווה שאנן שבחיפה, בדירה שהייתה בבעלות המנוח (להלן:"הדירה בנווה שאנן"). אולם, בהמשך נמכרה הדירה הנ"ל בעקבות לחץ שהפעילו עליו ילדי המנוח. ה. כארבע שנים עובר לפטירתו, התגוררו התובעת והמנוח בדירה הנמצאת ברח' ורדיה 8 בחיפה (להלן: "הדירה בורדיה"), השייכת לבן המנוח - מר צפריר און אשר מתגורר בגרמניה (להלן: "מר צפריר"). ו. התובעת התנגדה למעבר לדירה בורדיה, הן בשל היותה דירה קטנה והן בשל התערבותם, הבלתי נסבלת, של ילדיו של המנוח בחייהם. ז. התובעת והמנוח ציידו יחדיו את הדירה בורדיה בפרטים שונים ובמזכרות שונות שרכשו בטיולים המשותפים. בנוסף, נסעו התובעת והמנוח ביחד עם ילדיו של המנוח לאיקאה וקנו שם כסאות אוכל ואהילים. ח. התובעת נהגה לנסוע להודו בכל שנה וכך גם בחודש 2/10 שאז נסעה לתקופה בת 4 שבועות. המנוח נסע עם התובעת להודו פעם אחת. י. שנתיים עובר לפטירה, אובחן המנוח כסובל ממחלת הדמנציה, מסוג האלצהיימר ובשנה האחרונה לחייו חלה הידרדרות במצבו והוא נזקק למטפלת צמודה בדירה. יא. התובעת, התנגדה ללינת המטפלת בדירת המנוח וזאת בשל העובדה כי הצטמצמו אפשרויות המגורים/שינה שלה בדירה בהעדר מספר הולם של חדרים. יב. ביום 12/6/10 שברה התובעת את הכתף (נספח ת/8 לתצהירה של התובעת) והחל ממועד זה חל שינוי לרעה במצבה והיא הייתה מרותקת לדירתה בקיבוץ דגניה ואף טופלה על ידי מטפלת סיעודית (ת/25 לתצהירה של התובעת). לכן, בתקופה זו, הצטמצמו הביקורים שלה לבית המנוח בחיפה, משלא יכלה לנהוג ברכב לבדה ונדרשה לחסדי אחרים שיסיעוה. יג. בזמן פציעתה, נהגה התובעת להתקשר בכל ערב לדירתו של המנוח ולשאול לשלומו, אולם לפעמים לא הייתה המטפלת עונה לטלפון וזאת לאור ההוראות שקיבלה. יד. בתו של המנוח הגב' נעמה חזן (להלן:"גב' חזן"), יזמה ניסוחו של הסכם ממון בין התובעת לבין המנוח (ת/3 לתצהירה של התובעת) אולם בסופו של דבר, לא הסכימה התובעת לחתום על הסכם זה. טו. בחודש יולי 2009 עשה המנוח צוואה, בה ביקש להסדיר בין היתר את יחסיו עם התובעת ביחס לכספי הפנסיה. טז. התובעת נסעה לחיפה במכוניתו של המנוח שעמדה לרשותה וזאת עד אשר במועד מסוים, נלקחה ממנה המכונית ע"י ילדי המנוח. יז. הסיבות לניתוק הפיזי החלקי שהיה בין המנוח לבין התובעת, היו בשל מצבה הרפואי של התובעת ובשל התנהגות ילדיו של המנוח, אשר פעלו בכל דרך אפשרית להקשות על התובעת לחיות עם אביהם. אולם, ניתוק מאולץ זה לא שינה את מהות הקשר בינה לבין המנוח. 6. טענות ב"כ הנתבעת א. התובעת אינה עונה על אף אחד מהתנאים הניצבים לצורך הגדרתה כ"אלמנת פנסיונר" בתקנון הנתבעת, משלא הוכיחה את טענתה להיותה ידועה בציבור של המנוח. ב. התובעת גם לא הוכיחה כי התקיימו בעניינה המבחנים שנקבעו בפסיקה, לפיהם התובעת והמנוח התגוררו תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף כיחידה משפחתית אחת, במשך לפחות שנתיים אחרונות עובר למועד פטירתו של המנוח. ג. המנוח לא פרנס את התובעת, והיא גם לא הייתה סמוכה על שולחנו. המנוח שילם מחשבונו בלבד את כל הוצאות כלכלתו, בילוייו וצרכיו באשר הם. ד. כל העדויות והראיות אשר תומכות לכאורה בקשר בין המנוח ובין התובעת, מצביעות על תקופות עבר ואינן רלוונטיות כלל לתקופה הקבועה בתקנון הקרן. ה. התובעת מעולם לא התגוררה עם המנוח באופן רציף וקבוע, והמנוח נהג, לבקר את התובעת, אך ורק בסופי השבוע, בעוד שהתובעת הייתה מגיעה לבקר את המנוח באמצע שבוע, למשך יומיים. ו. התובעת והמנוח נפשו ביחד בחו"ל ובבתי מלון בארץ, כאשר במסגרת חוג המשוטטים של "אגד", לא הוגדרה התובעת כבת זוגו של המנוח, ולכן, היה עליו לשאת בתשלום מלא בגין הצטרפותה כאורחת לטיולים. ז. במהלך השנתיים האחרונות, עובר למועד הפטירה, המנוח והתובעת לא יצאו יחדיו לטיולים במסגרת חוג המשוטטים. ח. בשנת 2004 או 2005, מכר המנוח את הדירה בנווה שאנן ועבר להתגורר בדירה בורדיה, כאשר גם בתקופה זו המשיכה התובעת לבקר את המנוח באמצע שבוע, כאשר המנוח היה מגיע ללון בקיבוץ דגניה בסופי שבוע. ט. התובעת, לא הייתה מעורבת במכירת הדירה וגם לא במעברו של המנוח לדירה בורדיה. י. התובעת לא השתתפה ברכישת ריהוט כלשהו לדירה בורדיה ובטרם מעברו של המנוח, רכש מר צפריר בכספו את כל הריהוט, מכשירי החשמל ואת כל האביזרים לדירה. יא. במהלך השנים, החל משנת 2007 ועד תחילת שנת 2008, היו לנים המנוח והתובעת זה אצל זו ולהיפך, לעיתים יותר תכופות. אולם, ממחצית שנת 2008, ועד לפטירתו של המנוח, היתה זו התובעת שהגיעה ללון אצל המנוח וגם זאת, רק לעיתים רחוקות וזאת ללא קשר לפציעתה בכתף, שהתרחשה רק באמצע שנת 2010. יב. התובעת ביקשה מילדיו של המנוח קרי- מר טל ומר צפריר, להעמיד לרשותה את רכבו של המנוח עם כרטיס תדלוק. ואף איימה עליהם, כי אם לא יעשו כן, היא לא תמשיך לבקר את המנוח כל זאת בניגוד לשנים קודמות שאז הייתה מגיעה לבקר את המנוח באמצעות תחבורה ציבורית. יג. בסוף שנת 2009, כאשר החל מצבו הרפואי של המנוח להתדרדר, פנה מר טל לחברת מט"ב, על מנת לברר עימם האם זכאי המנוח למטפלת בגין מצבו הרפואי, כאשר התובעת לא נטלה חלק בבירור עניין זה. יד. לא בשל נוכחותה של המטפלת צמצמה התובעת את ביקוריה אצל המנוח שכן עוד קודם לכן, היו ביקוריה מצומצמים ועלו כדי ביקור אחד, בן יומיים, באמצע השבוע וזאת כפי שהדבר עולה מנספח א1-א7 לתצהירו של מר טל. טו. בחודש 2/10, נסעה התובעת להודו לחופשה בת חודש ימים, ולאחר חזרתה מהנסיעה, לא הגיעה לבקר את המנוח, אלא רק ביום 14/4/10 ולאחר מכן רק ביום 20/4/10 הגיעה לביקור נוסף, כאשר במועדים אלו, היו קבועים טיולים במסגרת חוג המשוטטים. טז. מיום 25/4/10 ועד ליום 29/4/10, שהתה התובעת בדירתו של המנוח מהטעם שמר טל הורה לה להישאר בדירה מאחר ועובדי מחלקת הרווחה היו אמורים לבוא לבקר את המנוח, בשל תלונה שהגישה התובעת כנגד ילדיו. יז. החל מיום פציעתה של התובעת ועד למועד פטירת המנוח, ביקרה התובעת את המנוח פעמיים בלבד. ביקורים אלו, היו למשך רבע שעה בלבד ובמטרה לקחת את תלושי החג אשר קיבל המנוח מהנתבעת. יח. אין זה נכון שהמטפלת הונחתה שלא לענות לטלפונים של התובעת, אשר מספרה ממילא לא היה מזוהה, אלא היה זה המנוח שסרב לעשות כן וזאת מסיבות שאינן ידועות. יט. בחודש 10/10, הביא מר טל לתובעת את רכבו של המנוח. כ. הייתה זו התובעת שיזמה ניסוחו של הסכם הממון, וביקשה מילדי המנוח לפנות לעו"ד תירוש לשם עריכת ההסכם, וזאת ללא נוכחותו של המנוח ומתוך שסברה כי הסכם שכזה יסייע לה לקבל הכספים מהנתבעת. כא. הואיל וילדי המנוח סברו כי אם לא תופיע התובעת בצוואת המנוח, היא עלולה להקשות עליהם בעילה שהסתירו אותה במכוון, לא התנגדו לכך שהמנוח הוסיף את סעיף 4 לצוואתו. כב. טענת התובעת לפיה, ביום 4/5/10, התייצבה עם המנוח במשרדי ארגון משפחה חדשה בתל אביב, כדי להירשם, אינה עולה בקנה אחד עם הרישום שערך מר טל, שהרי באותו יום שהה המנוח בדירה בורדיה יחד עם בתו נעמה. מה גם, שבפועל לא המציאה התובעת אסמכתא לרישום ממשרדי הארגון הנ"ל. כג. אין באמור ברישא של חוות הדעת שנתנה ד"ר לאה ביום 30/9/09, כדי לבסס את טענת התובעת, היות ומדובר בדברים שהוכתבו לרופאה על ידי התובעת עצמה, ניסוח שהשתנה בחוות דעתה מיום 26/1/10. כד. רק לעיתים בודדות לקחה התובעת את המנוח לבקר במעון יום וזאת למרות שאת הכסף שנתן מר טל למטפלת עבור הנסיעות למקום, הייתה לוקחת. כה. מערכת היחסים בין המנוח לבין התובעת היו בגדר מערכת יחסים של חברות ורעות, ואין מדובר במערכת יחסים של ידועים בציבור, אשר מנהלים משק בית משותף ומגורים רצופים ומשותפים תחת קורת גג אחת. 7. המסגרת הנורמטיבית בהתאם להוראות הדין וההלכה הפסוקה, הזכויות בגין פטירתו של המנוח, תיקבענה על בסיס הוראות הקרן שהיו בתוקף במועד פטירתו של המנוח. מדובר בתקנון אחיד. בפרק א' לתקנון נקבע כי: "אלמנת פנסיונר-בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה: (1) היתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת וגרה עמו לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר. (2) היתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עמו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה. לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת". "בת זוג" מוגדרת כאחת משתי אלה: "א. "אשתו של מבוטח או פנסיונר. ב. מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך". תקנה 17 לתקנון קובעת: שאיר פנסיונר שנפטר יהיה זכאי לקבל מהקרן קצת שאיר פנסיונר, ובלבד שהגיש לקרן בקשה בכתב לקבלת קצבת שאיר פנסיונר, וצירף לה תעודת פטירה של הפנסיונר או הצהרת מוות לאימות פטירתו, מאושרת כדין, ומסמכים המוכיחים קרבתו של השאיר לפנסיונר". בהתאם להלכה הפסוקה, המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול: ראשית - על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית - עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. (דב"ע נג/7-6 בטר - קג"מ פד"ע כז' 135, עמ' 140, דב"ע 97/37-6 פוגל - מבטחים פד"ע לב' 372, עמ' 376). כאשר, לגבי הביטוי ו"גרה עמו" בהגדרת "אלמנה", נקבע כי: "דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עבל 241/05 זאמרא מירי - המוסד לביטוח לאומי), זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף". [ע"ע 513/06 קריסלדה קסידסיד -מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 03/05/07), ע"א 621/69 ניסים - יוסטר, פד' כד (1) 617, ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב - קג"מ (לא פורסם, ניתן ביום 26/06/01)] . נטל ההוכחה כי היסודות האמורים התקיימו מוטל על הטוען להיות בני הזוג ידועים בציבור. 8. דיון והכרעה- מן הכלל אל הפרט כאמור, על מנת שהתובעת תהא זכאית לפנסיית שאירים צריכים להתקיים בה התנאים הבאים: ראשית, התקיימות התנאי של עצם היותה ידועה בציבור של המנוח, ושנית, דרישת מגורים של לפחות שנתיים ימים עובר לפטירתו. נקדים ונאמר כי על מנת לקבוע אם אכן עומדת התובעת בשני התנאים הנ"ל, שכאמור יכריעו את גורל תביעתה כולה, יש לבחון בקפידה את העדויות, חומר הראיות וסיכומי הצדדים, תוך פירוקם לגורמים, אשר יקלו על בחינה זו וזאת כפי שיפורט להלן. 9. האם התובעת הייתה ידועתו בציבור של המנוח א. ההיבט הכלכלי- התובעת והמנוח בפסק דין ע"ע 183/99 סנדרה אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות, נקבעה תכליתה של קצבת שאירים כלהלן: "קצבת השאירים מכח חוק הגמלאות באה להחליף את הכנסת התא המשפחתי של המנוח ולמנוע מחסור ממי שהיתה סמוכה על שולחנו של המנוח ותלויה בו למחייתה" בענייננו- במסגרת סעיף 12 לתצהירה הצהירה התובעת כי "הן בחיים והן במהלכן של הנסיעות, אנו חלקנו את ההוצאות בינינו, היו פעמים רבות שמשה היה זה שערך קניות, מזמין למלונות וליציאות, כמו גם לנסיעות לחו"ל. כאשר היינו בדגניה אני כמובן נשאתי בהוצאות הבית, כך שהדברים התחלקו בינינו". בנוסף, במסגרת חקירתה, העידה התובעת על ההפרדה הכלכלית שהתקיימה בינה לבין המנוח וכי היא לא השתתפה בהוצאות אחזקת דירת המנוח. בלשונה: ש. מדוע לא פתחתם חשבון בנק משותף. ת. בשביל מה לא פתחנו. לא הייתה שום סיבה כן ושום סיבה- לא. כל אחד היה עם חשבונו. ש. החשבונות של הדירה שלו, השתתפת בהם, מים חשמל ארנונה. ת. לא ש. אז למה ציינת בסעיף 17 לתצהירך, כי יש לו בן המתגורר בגרמניה "ושילמנו שכר דירה". למה לא רשמת שהוא שילם שכר דירה. ת. זו טעות, אני שוב מבהירה כי אני לא שילמתי שכר דירה. ש. האם מורשית חתימה בחשבונו. ת. לא וגם הוא לא בשלי" (עמ' 8 שורות 18-28 לפרוטוקול). מעבר לכך, בהמשך עדותה הבהירה התובעת, כי הייתה שותפה בכרטיס האשראי אך לא יכלה למשוך כספים מן החשבון (עמ' 8 שורה 30 לפרוטוקול). מכאן שאין לראות בתובעת כמי שהיתה תלויה, כלכלית במנוח, אולם הואיל ונקבע כבר בע"ע 04\1232 שושנה פרלמוטר - מבטחים מוסד לבטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (31.8.2006) - להלן:"פרשת פרלמוטר")כי "יש לקחת בחשבון את המציאות של היום. מבחן התלות הכלכלית אינו עוד המבחן היחיד ולעתים רבות אינו רלוונטי". כידוע, לעתים רבות מנהלים כיום בני זוג חשבונות בנק נפרדים מבלי שהדבר יגרע מהגדרתם כבני זוג. כך גם ניתן לומר לגבי בני זוג שהתגוררו בבתים שונים, בדומה למקרה שלפנינו, אשר בנסיבות מסויימות, עדיין ניתן לראותם כידועים בציבור. מה עוד שבענייננו מדובר על בני זוג שמיסדו הקשר ביניהם בגיל מבוגר יחסית לאחר שהתאלמנו ולאחר שהיו שניהם רגילים להתנהלות כלכלית אוטונומית, שבדיעבד אף צלחה את מבחן זוגיותם שכן הצליחו הם להמשיך בקו התנהלותם הכלכלי האוטונומי ללא שהדבר יפגע במערכת היחסים ביניהם. יצויין כי לעתים לאור הגיל והתהפוכות האישיות שעובר אדם, קשה עד בלתי אפשרי מבחינת בני זוג לפתוח פרק כלכלי חדש נוסף בחייהם בדמות חשבון בנק משותף למשל, כשהצורך בו מיותר ומתייתר עם הזמן, במיוחד כאשר חלוקת ההוצאות והנטל הכלכלי ברורה, מוסכמת, כנה וגלויה מצד שני בני הזוג, כפי שתואר לעיל בעניינם של התובעת והמנוח. מעבר לכך, ממילא ניתן לומר כי לאור הנסיבות שהוצגו, היה בין בני הזוג שיתוף כלכלי מסוים באופן כזה שבחלק מהתשלומים נשאה המערערת ובחלק המנוח. יתרה מזאת, מרוח האמור בעב"ל 03\59 גבריאלה סבן- המוסד לביטוח לאומי (2004) - להלן:"פרשת סבן"), ניתן להסיק כי הגישה לפיה אי תלות כלכלית של התובעת במנוח מאיינת את מעמדה כידועה בציבור הינה שגויה, זאת מכיוון שחיים משותפים אין משמעותם בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג על משנהו, בוודאי לא בהכרח הגבר את האישה. גם בענייננו ראינו מהנאמר לעיל כי התובעת לא הטילה את חובת פרנסתה על המנוח ובנוסף, התובעת כידועה בציבור (בהנחה שנכיר בה ככזו) זכאית לקצבת שארים כשם שאלמנת המנוח, אם הייתה בחיים, זכאית לה מבלי להוכיח שהגבר פירנס אותה. בנקודה זו נציין כי בפרשת פרלמוטר המוזכרת לעיל, ניהלו בני הזוג חשבונות בנק נפרדים במשך 48 שנות נישואיהם, מכאן שלא נראה לנו סביר להשתמש בעובדה שהמנוח והתובעת ניהלו חשבונות בנק נפרדים, במשך 14 שנים, כדי לאיין את התביעה. בנסיבות אלו, הרינו קובעות כי מבחן התלות הכלכלית בענייננו חסר משמעות מהותית עד בלתי רלוונטי ובטח לא במידה כזו, שהוא כשלעצמו, יכול לחבל בזכאותה של התובעת לקצבת שאירים. ב. רישום התובעת למוסדות כידועה בציבור במסגרת חקירתה, העידה התובעת כי במהלך השנים, לאחר שהתאלמנה מבן זוגה הראשון והכירה את המנוח, לא פנתה למוסד לביטוח לאומי, למסור עדכון בדבר מצבה המשפחתי. ובלשונה: ש. מדוע לא פנית למוסדות אחרים לשם הכרתך כידועה בציבור. ת. זה לא נראה לי חיוני, עקרוני, לא חשבתי מבחינה חומרית על העניין. ש. אם את אומרת כי את ידועה בציבור, אז מגיעה לך גם קצבת שאירים מן המל"ל. ת. לא יודעת. לשאלתך זה נכון שאני מקבלת קצבת שאירים מן המל"ל בגין בעלי המנוח. ש. ז"א את יודעת שגם בגין המנוח הנוכחי יכולת לקבל קצבת שאירים. ת. אבל לא הייתי ידועה בציבור רשמית. הכוונה לגבי המוסדות אבל כולם הכירו אותי כבת זוגו".(עמ' 8 שורה 32 וכן עמ' 9 שורות 4-5 לפרוטוקול) עדותה זו של התובעת והעובדה שבחרה שלא לעדכן את המוסד לביטוח לאומי בהיותה ידועה בציבור, של המנוח כטענתה, לא הועילה לחיזוק גירסתה, אולם בוודאי שאין בעובדה שבחרה לנהוג כך, גם אם מטעמים של תועלת כלכלית, כדי להצביע על כך שהלכה למעשה, לא היתה ידועה בציבור של המנוח. למותר לציין כי לו רצה המחוקק לקבוע כי תנאי, בילתו אין, להיותם של בני זוג ידועים בציבור, הוא דיווחם על כך למוסד לביטוח לאומי, היה דואג לעשות כן. ג. חוג המשוטטים לעניין חוג המשוטטים של אגד, דרכו יצאו התובעת והמנוח לטיולים רבים, העידה הראשונה: "ש. המנוח היה גמלאי אגד. ת. נכון. ש. אם כך היית אמורה לקבל כרטיס נסיעה חופשי לאוטובוסים של אגד, האם קיבלת כרטיס כזה. ת. לא כי הילדים שלו לא הסכימו והוא נשמע להם, הם חשבו שכל הסיפור יתפתח כי אז אגד היה מכיר בי כבת זוג. לשאלתך- הוא לא הכיר בי כי מעולם לא הגשתי בקשה". (עמ' 9 שורות 20-23 לפרוטוקול). גם בהמשך עדותה העידה התובעת כי בשנים בהן היה המנוח בחיים, לא ביקשה מהנתבעת להכיר בה כבת זוגו בפני אגד כי לטענתה הייתה צריכה לבוא במו"מ עם אגד, וילדי המנוח אסרו עליו להצהיר שהיא בת זוגו כי אולי חששו מן הרכוש (עמ' 10 שורות 2-13 לפרוטוקול) לצד עדותה של התובעת, הצהיר מר לזרוביץ, במסגרת סעיף 5 לתצהירו, הצהיר מר לזרוביץ כי "היינו יחד עם יונה ומשה, בחוג המשוטטים של אגד. במהלך 15 השנים נפגשנו, יצאנו לטיולים משותפים". ובנוסף, העידה הגב' בן ארצי, מי שהייתה אחראית על רישום וארגון חוג המשוטטים, כי המנוח שילם בעד השתתפותו והשתתפות התובעת בטיולים (עמ' 13 שורות 5-8 לפרוטוקול), וכן בסעיף 8 לתצהירה, ציינה הגב' בן ארצי כי התובעת והמנוח היו רשומים כזוג וקיבלו המידע לטיולים לכתובת המשותפת. מן האמור לעיל עולה תמונה מעורבת למדי בכל הקשור לאגד. מחד, לא הייתה התובעת רשומה ולא הוכרה כבת זוגו של המנוח לצורך הכרטיס החופשי, ומאידך, כן הייתה רשומה והוכרה כבת זוגו של המנוח לצורך קבלת מידע על טיולי חוג המשוטטים. לפיכך, קשה יהיה להגיע בעזרת חוג המשוטטים, אליו השתייכו התובעת והמנוח, למסקנה חד משמעית בנוגע למעמדה של התובעת כידועה בציבור. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מדברי התובעת לגבי אי דיווחה לאגד כבת זוגו של המנוח, בשל אי הסכמתם של ילדיו וכן לא ניתן להתעלם מעדותה הברורה של הגב' בן ארצי בדבר היות התובעת והמנוח רשומים כזוג לחוג המשוטטים ובדבר משלוח המידע בענייני החוג ל"כתובתם המשותפת". ד. צוואת המנוח כבר נקבע בפסיקה, כי אין בן הזוג המנוח יכול להעניק לבת זוגו, זכות אשר אין היא זכאית לה מכוח תקנון קרן הפנסיה [ע"א 233/98 שושנה כץ - קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים ואח', פ"ד נד(5) 493, ע"ע 496/09 ורדה בר-און - קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ (פסק הדין מיום 1/7/10)]. בענייננו, טענה התובעת בסיכומיה כי נוסח סעיף 4 לצוואת המנוח- (ת/4 לתצהירה של התובעת), אשר בו נכתב "לחברתי לחיים יונה גמבו......, עמה אני מתגורר", מצביע על רמת הקשר בינה לבין המנוח ומשקף את האופן בו ראה המנוח את מערכת היחסים ביניהם וזאת לאור העובדה כי הכנת הצוואה נעשתה על ידי עו"ד תירוש שהינו מטעמם של ילדי המנוח. במסגרת חקירתו הנגדית, התבקש בן המנוח, מר טל להשיב על השאלה: "מה הסיבה שאביך רשם כי התובעת היא חברתו לחיים... מתגורר עימה והשיב: "התובעת פנתה אלי וביקשה שאעזור לה לקבל כספים מקרן הגמלאות של אגד והיא טענה שאם זה לא יופיע במקום רשום, זה יקשה עליה את העניין ולכן נעתרתי לבקשתה". (עמ' 31 שורות 1-5 לפרוטוקול). לעניין הצוואה, נציין כי אכן לא תוכל התובעת לקבל את קצבת השאירים מכוח האמור בצוואה כפי שנטען, אולם מצאנו כי יש בכוחה של הצוואה ללמד על הקשר ההדוק ששרר בין התובעת למנוח, הדוק עד כדי כך שבחר המנוח להתייחס לכך בצוואתו, סעיף לצד סעיף, יחד עם לא פחות מאשר ילדיו, האנשים הקרובים לו מכל, להם הוריש את רכושו. העובדה שהתובעת אינה יכולה לפעול לפי הצוואה אינה העובדה המשמעותית, שכן חשובה ממנה התבטאותו של המנוח, לפיה הוא ראה את התובעת כחברתו לחיים עימה הוא מתגורר. והרי נאמר לא פעם כי עקרון העל בפירוש צוואות הוא שמירתו של חופש הציווי וכי רצונו של המצווה עומד מעל הכל (עא 3807/90 מירי פישר - "תמר", קופת תגמולים מרכזית ליד בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ת"ע 5913-06-09 ט.ב. נ' ל.ב). כאשר יש לזכור כי הצוואה נעשתה מרצונו החופשי של המנוח אשר הוא שחתום עליה ולפיכך, יכולה היא לשקף את רצונו האמיתי. חיזוק למסקנתנו הנ"ל מצאנו גם בקג (ת"א) 28673-07-10 מיה מלק - הממונה על תשלום הגמלאות במשרד האוצר) לפיה "להסכמים שבין המנוח לבין המערערת ו/או להתחייבויות שנטל על עצמו המנוח בהקשר של אין כל משקל בבחינת זכאותה של המערערת והזכויות שלה יבחנו לפי הוראות החוק בלבד. יחד עם זאת יש להם משקל ראייתי לגבי האופן בו יש לראות את יחסי השניים". לכן, לאור החשיבות לה מייחס עולם המשפט לצוואה ולרצון המצווה, יש בצוואת המנוח כדי לחזק את הקירבה ששררה בינו לבין התובעת ויש בה כדי לתמוך, מהותית, בהכרתה של התובעת כידועה בציבור. ה. הסכם הממון התובעת, הבהירה במסגרת סעיף 27 לתצהירה, כי" ... בשנת 09, יזמה נעמה חזן, בתו של משה, מהלך ובו רצתה להחתים אותי על הסכום ממון שניסח עו"ד בשם תירוש". בהקשר זה, אישר מר טל בחקירתו כי ילדיו של המנוח שכרו את שירותיו של עורך דין תירוש, אולם לטענתו, הדבר נעשה בדיעבד לאחר פנייתה של התובעת (עמ' 25 שורה 5-6 לפרוטוקול). התובעת, מצידה, הצהירה, במסגרת סעיף 29 לתצהירה, כי לאחר שקיבלה ייעוץ משפטי על ידי שני עורכי דין, אליהם פנתה ביוזמתה, היא ביקשה לתקן את סעיף 11 בהסכם הטיוטה ואף שלחה לעו"ד תירוש, באמצעות המייל, טיוטה מתוקנת (נספח ת/3 א לתצהירה של התובעת), אך פנייתה לא זכתה למענה. בנוסף, בסיכומיה, הבהירה התובעת כי הסכם הממון מהווה עדות אותנטית, לדרך בה ראו כל הצדדים את מערכת היחסים בינה לבין המנוח. מעבר לעובדה שהנתבעת בחרה שלא להביא לעדות את הגב' נעמה חזן וזאת למרות שהתובעת, הצהירה, כבר בתצהירה על כך שהיתה זו גב' חזן שיזמה את עריכת הסכם הממון, הרי שממילא, המחלוקת הנ"ל לעניין היוזמה לעריכת הסכם הממון הינה שולית, שכן אף אם אכן התובעת היא זו שיזמה את עריכתו, כדברי מר טל, אין הדבר צריך לבוא בעוכריה, שכן היוזמה יכולה ללמד על הרצינות בה התייחסה התובעת ליחסיה עם המנוח, וזאת על ידי הסדרתם בהסכם ממון מחייב. ומאידך, גם אם היוזמה הייתה של בת המנוח, כטענת התובעת, אין בדבר אלא ללמדנו על הרצינות בה ראו ילדיו של המנוח את הקשר ההדוק בין אביהם לתובעת, עד כדי כך שביקשו לראות יחסים אלו מוסדרים בהסכם ממון מחייב. בכל מקרה, אין חולק כי הסכם הממון לא נחתם ולכן גם אינו יצא לפועל. אולם, למרות שלפי ההלכה הפסוקה חתימה היא ראיה קונקלוסיבית לקיומה של גמירת דעת, הרי שהיעדר חתימה אינה שולל בהכרח קיומה של גמירת דעת שניתן להסיקה גם מראיות אחרות, שכן החתימה היא רק כלי עזר ראייתי (עא 09\8320 אלי אלחדד - מרדכי שמיר((24/1/11)). מכאן שלמרות שאין שאלה בדבר העדר תוקפו של הסכם הממון, הרי שיש להתייחס, לצורך ההכרעה במקרה שלפנינו, לעובדה המהותית הנוספת, היא - עובדת קיומו של הסכם שבנסיבות המתוארות כמעט והבשיל לכדי הסכם מחייב, כאשר שי בתוכנו כדי ללמד על הקשר העמוק ועל חיי הזוגיות של התובעת והמנוח, אותם ביקשו להעלות על הכתב ולהסדירם. זאת ניתן ללמוד מהמופיע בהסכם, כגון "בני זוג תחת קורת גג אחת ומנהלים חיים משותפים כבעל ואישה לכל דבר, כאשר הם מתגוררים יחד לסירוגין בקבוץ דגניה ובחיפה". בנוסף נכתב שם כי "הצדדים מנהלים משק בית משותף" וכי "כיוון שהצדדים חיים במשותף כבר מספר שנים, מוסכם כי זכויות הפנסיה של משה מאגד, יהיו שייכות ליונה לאחר פטירתו". והרי כבר קבעה הפסיקה כי "בעיקרו של דבר "הסכם ממון" זהו הסכם הצופה פני עתיד ומגמתו להסדיר את יחסי בני הזוג, ולא סתם "פני העתיד" אלא דווקא למקרה מוות או גירושין" (עא 169/83 יונה (שרעבי) שי - ששון (שרעבי) שי (1985) לט (3) 776, תמש (י-ם) 4501/05 ח.א נ' י.א (2011)). לכן, המשקל העיקרי שנייחס להסכם הממון, הוא לא בכך שלא נחתם , אלא דווקא לעובדת קיומו ונוסחו, כפי שהובהר לעיל, אשר לה משקל מהותי בגיבוש החלטתנו לצורך הכרתה של התובעת כידועה בציבור. ו. המסמכים הרפואיים התובעת טענה בסעיף 35 לתצהירה כי הפתיח בסיכום הדו"ח הרפואי של ד"ר לאה אהרוני (מסמך מיום 30/9/09) שנכתב בו "בן 83, חי עם בת זוג כ- 15 שנים, 3 ילדים....."מעיד על מערכת היחסים בינה לבין המנוח. בניגוד לאמור בדו"ח הנ"ל, קיימת חוות דעת נוספת של אותה רופאה, ד"ר לאה אהרוני, הכוונה לזו מיום 26/1/10 (נספח ב' לתצהירו של מר טל), בה היא מציינת "בן 83, חי עם בת זוג …יש עובדת זרה…. בת זוג אינה גרה בקביעות איתו, נוסעת מידי שבוע…או לעיתים לחו"ל". התובעת נשאלה, במסגרת חקירתה הנגדית, על הסתירה שבין שתי הגרסאות הנ"ל ותשובתה העיקרית הייתה - "שהוא מצהיר כך, אבל זה לא נכון" וכי "היא כתבה מה שהיא שמעה מטל וכל אחד יכול להאמין למה שהוא רוצה" (עמ' 9 שורות 25-32 ועמ' 10 שורה 1 לפרוטוקול) . נראה כי ד"ר אהרוני רשמה בכל פעם את הפתיח בהתאם למידע שנמסר לה על ידי מי שליווה את המנוח לבדיקה, ולכן, אין מקום ליתן משקל רב יותר למסמך אחד על פני האחר, בגיבוש החלטתנו בנוגע למעמדה של התובעת, למרות שיש לציין כי גם במסמך השני ציינה הרופאה "חי עם בת זוג", משמע, גם בנוסח זה, עליו סמכה ידיה הנתבעת, יש כדי להועיל ולו במידה מסויימת, לחיזוק טענת התובעת. ז. יחסי התובעת עם ילדי המנוח (ת/13-ת/19) במסגרת סעיף 46 לתצהירה, הצהירה התובעת על יחסים עכורים ששררו בינה לבין ילדי המנוח, בתקופה האחרונה לחייו. כתימוכין לטענתה זו היא צירפה את תכתובות המיילים ביניהם (להלן: נספחים ת/13 - ת/19 (להלן:"המיילים"). התובעת ביקשה ללמוד מנספחים אלו לא רק על טיב היחסים בינה לבין ילדי המנוח אלא גם על מעורבותה בניהול החיים המשותפים שלה עם המנוח. מבין כל מסכת ההתכתשויות המילוליות בין הצדדים, מיותר ואף לא נדרש כי ביה"ד יכריע, עם מי הצדק באשר לאותה מסכת, אך כן ראוי ואף נדרש כי ביה"ד יתייחס, לצורך התביעה, לנושאי המריבה אשר ביניהם בולט נושא ההוצאות הכלכליות המשותפות שהיו לתובעת ולמנוח, בעניינים כגון תרבות, מזון, ביגוד, היגיינה, דלק, רכב, סיעוד ובריאות, חברה, ענייני משפחה וכדומה. מעיון במיילים עולה כי כל המחלוקות שהתגלעו בין התובעת לבין ילדי המנוח קשורים, באופן ישיר, למערכת היחסים של התובעת עם המנוח בדיוק באותה מידה שאלו קשורים למערכת היחסים העמוקה בין המנוח לילדיו. כאשר נראה כי התובעת הייתה שותפה מרצונה החופשי ובלא שנכפה עליה כלל, בקבלת ההחלטות ובנטילת יוזמות אשר היו מהותיות ביותר לתפקודו הבריאותי, הנפשי, החברתי והכלכלי של המנוח במהלך מערכת היחסים בין התובעת למנוח בכלל ובשנותיו האחרונות בפרט. לכן, תכתובות המייל בין התובעת לילדי המנוח לא באים ללמדנו רק על מעורבותה של התובעת בניהול החיים המשותפים שלה עם המנוח, אלא מעבר לכך, באים אלו גם ללמדנו שחשיבות מערכת היחסים של התובעת עם המנוח והדאגה לו עמדו אצל הראשונה במקום גבוה בסדר העדיפויות בחייה, לפחות באותה מידה או במידה דומה למקום הגבוה שייחסו להם ילדי המנוח. מכאן שיש במיילים כדי להוות נדבך חשוב מאוד בהכרתה של התובעת כידועה בציבור. ח. עובדות נוספות יש להתייחס גם, לעדויותיהם של עדי התובעת, אשר אמנם נקודת מבטם היא חברית, אך עדויותיהם בדבר הזוגיות של התובעת והמנוח, ציירה תמונה של מערכת יחסים הדוקה, כפי שניתן ללמוד בין היתר מתצהירו של מר לזרוביץ' בדבר טיפולה של התובעת במנוח גם כשהיה חולה וכן בדבר המגורים המשותפים וחיי התרבות החברתיים והעשירים של הזוג כפי שעולה בין היתר מתצהירו של מר פוקס. 10. סיכום ביניים מהאמור לעיל ולאחר בחינת הגורמים השונים ובשים לב לחומר הראיות והממצאים שהונחו על שולחננו וניתוחם, הרינו קובעות כי יש לראות את התובעת כמי שהצליחה להוכיח כי הינה עונה להגדרת "אלמנת פנסיונר" לפי הוראות התקנון ולהכרתה כידועה בציבור של המנוח. והואיל וזו מסקנתנו, עלינו לבחון כעת האם התקיים התנאי השני לתקנון הנתבעת, קרי מגורים משותפים לפחות בשנתיים האחרונות עובר לפטירתו של המנוח. 11. בחינת התקיימותו של התנאי השני כאמור, עלינו לבחון כעת האם גרו התובעת והמנוח מגורים משותפים לפחות בשנתיים האחרונות עובר לפטירתו של המנוח אשר נפטר ביום 10\12\10. במסגרת סעיף 8 לתצהירה, הצהירה התובעת כי "בשנת 1996, התחלנו לחיות חיים משותפים, ורוב הזמן שהינו יחדיו חלקנו את הזמן בין דירתו של משה ברחוב טרומפלדור בנווה שאנן וחלק מהזמן בקיבוץ דגניה. למעשה חילקנו את חיינו המשותפים בין שני הבתים בין- דגניה לחיפה". בנוסף, גם במסגרת חקירתה העידה התובעת לעניין המגורים המשותפים עם המנוח וענתה בחיוב לשאלה "האם בכל ימות השבוע התגוררתם יחד" (עמ' 6 שורות 13-14) עוד העידה התובעת לעניין השנתיים האחרונות טרם פטירתו של המנוח: ש: בשנת 08 המנוח היה כשיר לא היה חולה. בשנת 08' הוא התגורר בורדיה ת: כן ש: כמה פעמים הגעת לורדיה ללון אצלו ת: לא הגעתי כדי ללון אצלו היינו מגיעים ביחד ולנים (עמ' 6 שורות 17-20). וכן: ש: ז"א רק מן הרגע ששברת את הכתף יוני 10' מאותו רגע לא התגוררת עם המנוח בדירתו ת: כן ש: ולפני זה כל ימות השבוע גרת איתו בדירתו. ת: לא בדירתו, חילקנו את זמננו, אבל סוף שנת 09' גרתי בדגניה והמנוח היה מגיע איתי לפעמים (עמ' 7 שורות 12-16 לפרוטוקול). ולענין המגורים המשותפים, הוסיפה התובעת, בהמשך חקירתה: ש: אחזור שוב לגבי השנתיים האחרונות משנת 08' ועד 10' עדיין לא ברור לי מהו סידור הלינה שלך ושלו ת: יש חדר שינה אצלי בבית וגם אצלו בבית, שם ישנו. זה סידור הלינה ש: כמה פעמים הוא לן אצלך ת: אני אומרת לך שהיינו ביחד, נסענו ביחד לדגניה חזרנו לחיפה איך שהיה מזדמן (עמ' 12 שורות 8-13 לפרוטוקול). גם עדי התובעת, על סמך היכרותם האישית עם התובעת והמנוח, התייחסו לשאלת המגורים המשותפים. הגב' נתן חברת הקיבוץ של התובעת העידה על הביקורים של המנוח בקיבוץ דגניה וכי הייתה רואה את המנוח בחדר האוכל בכל שנת 2009 וכי התובעת והמנוח היו כמו זוג, בעל ואישה. יחד עם זאת, ציינה כי בשנתיים האחרונות לחיי המנוח לא התגוררו התובעת והמנוח בכל ימות השבוע ביחד (עמ' 20 שורות 3-23 לפרוטוקול). בנוסף, העידה גם הגב' קדוש, שכנתו של המנוח כי הייתה רואה את התובעת יומיום, הולכת ובאה וכי הייתה גרה שם (עמ' 16 שורות 28-29 לפרוטוקול). וכשנשאלה לגבי השנתיים האחרונות לחיי המנוח, השיבה כי "אני יודעת שגרו יחד, הלכו יחד" (עמ' 17 שורה 1-2 לפרוטוקול), וציינה אף כי היא יודעת שהתובעת והמנוח גרים יחד והייתה רואה את התובעת גם באמצע השבוע וגם בשבתות (עמ' 17 שורות 23-25 לפרוטוקול). עדות נוספת לעניין המגורים המשותפים, היתה עדותו של מר פוקס (עמ' 7 שורות 10-11 לפרוטוקול) כי בשנה שלפני פטירת המנוח, דהיינו בשנת 09', ביקורי התובעת הלכו ופחתו ולעניין הלינה בורדיה הוסיף כי "טכנית לא הייתה אפשרות לישון שם כי בתקופה הזו הייתה המטפלת" ואישר כי מסוף שנת 09' שהמטפלת הגיעה לדירתו של המנוח, התובעת לא יכלה להתגורר בדירתו (עמ' 18 שורות 21-31 לפרוטוקול). יש לציין גם כי בנו של המנוח, מר טל, העיד והצהיר, גם לגבי המגורים המשותפים של התובעת והמנוח (זאת גם על סמך תרשומות שערך) אשר לפיהם, כפי שמציינת ומסכמת הנתבעת בסיכומיה, מסוף שנת 2009 ביקוריה של התובעת בדירתו של המנוח הלכו ופחתו (עמ' 12 סע' 45-46 לסיכומי הנתבעת). על סמך עדויות התובעת, העדים הנוספים והראיות שהונחו לפנינו, נראה כי תמונת מגוריהם המשותפים של התובעת והמנוח היתה מורכבת והתנהלה בשני מוקדים עיקריים - חיפה וקיבוץ דגניה, בה לנו וגרו התובעת והמנוח לסירוגין עד לסוף שנת 2009, אז חלה תפנית מסויימת ביחסים, זאת לנוכח התדרדרות במצבו של המנוח, אשר הצריכה ליווי של מטפלת סיעודית כל שעות היממה. כאשר תדירות הלינה המשותפת, דרך קבע, פחתה. כאמור, אנו נדרשים כעת לקבוע האם מתקיים התנאי השני אותו הציבה הנתבעת והוא מגורים משותפים של התובעת והמנוח לפחות בשנתיים האחרונות עובר לפטירתו של המנוח. ראשית, יש להתייחס לעניין מגוריהם של התובעת והמנוח בשני מקומות, בחיפה ובדגניה, ולבחון האם מגורים כנ"ל, שלא מתמקדים בבית אחד ספציפי, אכן עונים להגדרת מגורים משותפים. יאמר כי ככלל, "מגורים במשותף פירושו המהות, הכוונה לבלות בצוותא בחיי היום יום..... אשה שפלוני בא לביתה כאל ביתו בכל עת שהוא מתפנה מעבודתו על מנת לחלוק עם אותה אשה את ההפסקות בעבודה, את חוויותיו, הרי גם אם מסיבות שונות הלינה אינה משותפת, אין בכך כדי להצביע שלבני הזוג אין חיים משותפים - cohabitation. קנה המידה צריך שיהיה של כוונה לחיי שיתוף" (עבל (ארצי) 1169/01 אורה אביטל - המוסד לביטוח לאומי (2004)). במקרה שלפנינו, העובדה שהתובעת והמנוח ניהלו את הזוגיות שלהם בשני בתים אינה פוגמת ומחבלת בהגדרת המגורים המשותפים הנ"ל, בה עליהם לעמוד. בנוסף, קבעה הפסיקה במקרה דומה כי "בקשר מעין זה בגיל מבוגר סביר, וכך קורה תדיר, שבני הזוג שומרים על שתי הדירות... כאשר מדובר בזוג מתבגר ובקשר שני, הדבר בהחלט סביר ונהוג. עלינו לשקול את הנסיבות כולן ואת שינוי העתים" (פרשת סבן). גם בענייננו, התובעת והמנוח היו זוג מתבגר ובקשר שני בחייהם ולכן השמירה על שני הבתים נראית לנו, סבירה והגיונית. דברים אלו מצטרפים לנאמר לעיל בנוגע לתלות הכלכלית בה דנו. רצונם של הזוג לשמר את הקיים, לו היו רגילים מרבית שנות חייהם אינו בגדר פשע (דירה במקום מסויים ואורח חיים מסויים) ובוודאי שאין בענין זה, כשלעצמו, במיוחד מקום בו התובעת הינה חברת קיבוץ, כדי לחבל בתביעתה, או כדי לפגוע בעמידתה ובעמידת המנוח בהגדרת המגורים המשותפים. בשים לב לאמור לעיל, הרינו קובעות כי התובעת והמנוח, אשר ניהלו חיי זוגיות שכללו לינה משותפת, חיי חברה ודאגה זה לצרכי רעהו, ולהיפך, אכן עמדו בהגדרת המגורים המשותפים, כפי שזו עולה מהפסיקה. 12. לאחר שקבענו כאמור, נדרשות אנו לבחון - האם יש בעובדה כי מסוף שנת 09', הלכו ופחתו, כביכול, אפשרויות התובעת והמנוח להיפגש, ללון, באופן קבע, יחדיו ובכלל, לעשות כל מה שהיו רגילים עד אותו מועד, כפי שכבר הוכח. כדי לנתק את התובעת והמנוח מן ההגדרה של מגורים משותפים שמציבה הנתבעת. בהתאם להלכה הפסוקה, באשר לתנאי המגורים המשותפים בסמוך לפטירת אחד מבני הזוג כי "התנאי של מגורים משותפים יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילאים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים". (ע"ב 06\5544 בראונשטיין - קרן מקפת..... (להלן:"פרשת בראונשטיין")) אין המדובר במגורים משותפים מבחינה פיזית דוקא, אלא יש לבחון האם הקשר בין בני הזוג ממשיך להתקיים גם כאשר בני הזוג אינם לנים יחד או מתגוררים תחת אותה קורת גג. כך, הכירה הפסיקה בבני זוג כידועים בציבור על אף שלא התגוררו יחד ובלבד שהוכח כי ישנו קשר חזק של אהבה וחיבה וכוונה ליצירת תא משפחתי אחד. בתוך כך נבחנה הסיבה אשר בעטייה לא התגוררו בני הזוג תחת אותה קורת גג, האם מדובר בסיבה או נסיבות אובייקטיביות אשר לבני הזוג לא הייתה שליטה עליהן כגון מחלה, צו הרחקה או אילוצים כלכליים. כן נבחנה מהות הקשר בין בני הזוג. האם מדובר בקשר של חיבה ונאמנות וכוונה לקשור את חייהם יחד כיחידה משפחתית (פרשת בראונשטיין וכן, דב"ע (ארצי) מד/0-62 המוסד לביטוח לאומי - משעלי, פד"ע טו 3; ע"ע (ארצי) 209/05 שטיינר - הממונה על תשלום הגמלאות, (12.1.06); פרשת פרלמוטר) לאור הפסיקה, יש לבחון מהי או מהן הנסיבות בענייננו שבגינן הלכו ופחתו אפשרויות התובעת והמנוח להיפגש, ללון באופן קבע יחדיו וכו'. מחומר הראיות שהונח לפנינו עולה כי בעניינם של התובעת והמנוח, לא נסיבה אחת אוביקטיבית היא שמנעה המשך התנהלות כבעבר לרבות המשך מגורים משותפים תחת קורת גג אחד, אלא לשתי נסיבות אובייקטיביות. נסיבה אחת היא - מחלתו והתדרדרותו של המנוח מסוף שנת 2009, שכן נזקק הוא למטפלת סיעודית צמודה בכל שעות היממה, דבר אשר שינה או טירפד או צימצם (כפי שהגדירה זאת התובעת בחקירתה) את אפשרויות התובעת מלהתגורר עם המנוח תחת אותה קורת גג, או כפי שהגדיר זאת מר פוקס בחקירתו כי "טכנית לא הייתה אפשרות לישון שם כי בתקופה הזו הייתה המטפלת". לכן, במקרה שלפנינו, בו עד לאותה נקודה נהגו התובעת והמנוח ללון, לסירוגין, בשני בתים אשר אינם סמוכים אחד לשני גיאוגרפית. היתה בנסיבה האוביקטיבית הנ"ל להביא לשינוי מסויים, אותו מצאנו כסביר וכמתקבל על הדעת, אשר לא היה בשליטת אף אחד מהצדדים ואשר בא לידי ביטוי בהפחתת האפשרויות של התובעת להיפגש עם המנוח וללון עימו במצבו הבריאותי. במקביל, הוכיחה התובעת כי היא השכילה לשמור על הקשר עד כמה שהתאפשר לה, לאור המצב החדש, תוך שהקפידה לבקרו. מכאן שלמרות שהקשר הפיזי, בין התובעת למנוח צומצם הרי שלא נחלש או נותק הקשר הנפשי בין השניים. נסיבה אובייקטיבית שניה, שפגמה בקשר הפיזי, ואשר התחוללה בחודש יוני 2010, והיא פציעתה של התובעת (שברה את הכתף), מה שהצריך טיפולה ע"י מטפלת סיעודית והקשה מאוד על אפשרותה להגיע לבית המנוח בחיפה, באופן שהיא עשתה זאת רק בפעמים המעטות כשהיה מי שיסיע אותה מהקיבוץ לחיפה. כאשר התובעת אף הצהירה, באופן שהותיר עלינו רושם מהימן, כי היא רצתה ללון אצל המנוח אך אפשרות זו נמנעה ממנה שכן המיטה המתקפלת שהיתה אמורה לשמש אותה בבית המנוח, נותרה ברכב, אשר לטענתה נלקח ממנה ע"י ילדי המנוח. לאור האמור, נראה כי שתי הנסיבות האובייקטיביות שהוצגו לעיל ושאירעו בפועל, מעבר למערכת היחסים הלא פשוטה ששררה בין התובעת לבין ילדי המנוח, אין בהן בכדי לפגוע בהגדרת המגורים המשותפים, של התובעת והמנוח, כפי שהציבה הנתבעת. בנקודה זו נציין כי לא מצאנו גם שנסיעתה של התובעת להודו (בחודש 10\2), ולמשך חודש היה בה כדי לנתק את מגוריהם המשותפים של התובעת והמנוח מהגדרת הנתבעת. שכן, נסיעה זו מצטרפת למספר נסיעות קודמות שנהגה התובעת לעשות להודו, כאשר אחת מהן היתה עם המנוח בעצמו, אשר היתה לו היסטוריית טיולים עשירה עם התובעת. לנוכח האמור לעיל ובשים לב לחומר הראיות והעדויות שהונח לפנינו, הרינו קובעות כי התובעת הצליחה להוכיח כי היא עומדת בתנאי השני שבתקנון באשר למגורים משותפים עם המנוח שנתיים ברציפות עובר לפטירתו, כל זאת, חרף הנסיבות המיוחדות שאירעו מסוף שנת 09'. 13. לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטענות התובעת וחרף טענות הנתבעת, ומשהצליחה התובעת להוכיח כי הינה עומדת בשני התנאים אותם הציבה הנתבעת והם כי הייתה "ידועה בציבור" של המנוח וכי גרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר (10\12\20). הרינו מקבלות את תביעתה. 14. הוצאות בנסיבות הענין הרינו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום, אם לא ישולמו בתוך 30 יום. 15. כל אחד מהצדדים רשאי להגיש ערעור על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיון שפסק דין יומצא לו. ידועים בציבור