כמה מרוויח צלם טלוויזיה








כמה מרוויח צלם טלוויזיה

השכר הממוצע ששולם לתובע בשנת עבודתו האחרונה של התובע עמד על סך של 10,388 ₪. הנתבעות טענו כאמור כי השכר החלופי שהיה משולם לתובע, אם היה מוגדר מלכתחילה כעובד שכיר, היה 7750 ₪ למשרה מלאה. לכן, לטענתן, בהתאם לחלקיות משרה של 73% (ובתוספת 20% אחוז בגין זכויות סוציאליות שהיו משולמות לו כשכיר), השכר שהיה ראוי לשלם לתובע עמד על סך של 6789 ₪ לחודש.

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא כמה מרוויח צלם טלוויזיה – יחסי עובד מעביד:



עניינה של התובענה דנן בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד בין התובע לבין הנתבעות 1 עד 3 (להלן: "הנתבעות"), וכפועל יוצא מכך זכאות התובע לפיצויי פיטורים ולתשלומים נוספים הנובעים מתקופת עבודתו הנטענת.


העובדות לענייננו:


התובע הינו צלם טלוויזיה אשר הועסק על ידי הנתבעות באולפני הטלוויזיה בהן פעלו הנתבעות ברח' בילינסון בתל אביב ובנווה אילן.
הנתבעת 1 והנתבעת 2 הינן חברות לניהול ואספקת שירותי אולפן באולפני הנתבעות. הנתבעת 3 היא חברה המספקת שירותי אולפן לערוץ הרוסי.
התובע החל את עבודתו בנתבעות בחודש ינואר 1997.
אין חולק כי הנתבעות הגדירו את תפקידו של התובע אצלן כנותן שירותים עצמאי ולא כעובד. לטענת הנתבעות, זאת נעשה לבקשתו של התובע.

בהתאם להגדרת התובע כנותן שירותים עצמאי, שילמו לו הנתבעות עבור עיסוקו באמצעות חשבוניות, וזאת לאורך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים.


עם תחילת ההתקשרות, שולם לתובע סכום של 190 דולר למשמרת יומית של צילום תכנית טלוויזיה.
בחודש ינואר 2007 הפחיתו הנתבעות את התשלום ששולם לתובע לסכום שנע בין 140 דולר ל-160 דולר למשמרת.
בחודש נובמבר 2007 החל התובע לקבל תשלום שקלי בשיעור 672 ₪ למשמרת (לא כולל מע"מ).
אין חולק כי אורך כל משמרת חושב לפי 10 שעות עבודה. גם כאשר התובע ביצע פחות מ-10 שעות עבודה, שולמה לו תמורה לפי משמרת מלאה בת 10 שעות.

כאשר התובע עבד במשמרת מעבר ל-10 שעות, שילמו לו הנתבעות תשלום נוסף בגין שעות אלה.


בחודש נובמבר 2008 הופסקה פעילות הנתבעות באולפנים בת"א והנתבעות הודיעו לתובע על סיום ההתקשרות בין הצדדים.



דיון והכרעה:


התובע העיד בעצמו.

כן הוגש מטעמו תצהיר מטעם מר רומנו (להלן: "מר רומנו") שעבד אצל הנתבעות משנת 1993 עד לשנת 2000. בתפקידו האחרון שימש מר רומנו כמנהל הטכני באולפני הנתבעות בתל אביב. הנתבעות הודיעו כי הן מוותרות על חקירתו הנגדית של רומנו.


מטעם הנתבעות העיד מר יובל מטרי- סמנכ"ל התפעול בנתבעת 1 אשר שימש כממונה הישיר על התובע מסוף שנת 2000 עד למועד סגירת האולפנים בחודש נובמבר 2008 (להלן: "מר מטרי").
להלן אדון ברכיבי התביעה אחד לאחד.



האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים:


התובע טוען כי עבד כצלם הראשי בתכניות השונות באולפנים וזאת ב-4 ימים קבועים מדי שבוע. לטענתו, עבודתו בנתבעות היוותה חלק אינטגראלי מהמערך הארגוני של הנתבעות והוא שולב בפעילות המרכזית שלהן. לכן, לטענתו, בכל תקופת ההתקשרות בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד והוא זכאי לפיצויי פיטורים ולתשלומים הנוספים המתחייבים מיחסי עובד מעביד.
מנגד, הנתבעות טוענות כי התובע נתן את שירותיו כצלם רגיל ככל הצלמים ולא כצלם ראשי. לטענתן, לבקשת התובע התקשרו הצדדים בדרך של מתן שירותים, אולם משנתבקש לחתום על הסכם למתן שירותים סירב לעשות כן. לטענתן, במספר הזדמנויות הוצע לתובע להיות מועסק כשכיר, אך הוא הציב דרישות תשלום שלא היה באפשרותן לשלם.

לטענתן, תביעתו של התובע נגועה בחוסר תום לב לאחר שהציג עצמו כקבלן ודרש כאמור כי ההתקשרות בין הצדדים לא תכלול יחסי עובד מעביד.
עוד טענו הנתבעות כי לתובע לא היו ימי עבודה קבועים ו/או תכניות קבועות, אלא הוא עבד במגוון רחב של הפקות. לכן, לטענתן, התובע לא השתלב כעובד בצוות האולפן אלא הוזמן כפרילנסר בהתאם לצורך.
כמו כן, לטענתן, התובע העניק את שירותיו לגורמים חיצוניים רבים וניהל עסק עצמאי משלו. לאור זאת, לטענתן בהתאם למבחנים בפסיקה, כלל לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים.


כפי שיפורט להלן, לדידי עולה בבירור מחומר הראיות כי התובע שימש כעובד הנתבעות ולא כנותן שירותים עצמאי.
הלכה פסוקה היא כי מעמדו של מועסק נקבע על פי מאפייני מערכת היחסים בין הצדדים מבחינה מהותית ולא על פי המוסכם בין הצדדים או הכינוי שנתנו למערכת היחסים ביניהם (דב"ע נד/77-3 פנינה רוטברג- תדיראן בע"מ, פד"ע כז 454, 462):

"היות אדם 'עובד' הוא דבר קרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על ידי הצדדים או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין כהווייתן. הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים...".


המבחן הרווח והמקובל בפסיקה לקביעת מעמד פלוני, אם עובד ואם לאו, פותח על ידי בית הדין הארצי ונקרא המבחן המעורב. מבחן זה מורכב ממספר רב של מרכיבים, כאשר המרכיב הדומיננטי הוא מבחן ההשתלבות. מבחן זה מאפשר את איתורו של קו הגבול שבין עובד לעצמאי, בסיטואציות שונות:

"בבואנו לקבוע קיומם של יחסי עובד-מעביד, נפנה לבחינת הסממנים והעובדות, אשר לאורם נפעיל את מבחן ההשתלבות, או במידת הצורך, את 'המבחן המעורב', אשר המרכיב הדומיננטי בו הוא מבחן ההשתלבות במפעל. לעניין זה ייקח בית הדין בחשבון את הסממנים שהוכחו בפניו וייתן להם את משקלם היחסי, תוך שהוא מאזן ביניהם" (בג"ץ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נ(4) 628).
למבחן ההשתלבות מצטרפים מבחני עזר נוספים: מבחן הקשר האישי, כפיפות ואופן הפיקוח על ביצוע העבודה, האם נעשה שימוש בכלי עזר ושל מי הבעלות בהם, מה הייתה צורת תשלום השכר, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, ועוד.
כאמור, נקבע כי מבחן ההשתלבות הוא המבחן המרכזי בתוך מכלול מבחני המשנה ויש ליתן לו משקל נכבד במסגרת המבחן המעורב (ע"ע 300021/98 טריינין נ' חריש, פד"ע לז' 433).


שני פנים למבחן ההשתלבות: הפן החיובי- האם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של "המפעל" ולפיכך אין הוא גורם חיצוני לו, והפן השלילי- האם האדם בו מדובר הינו בעל עסק עצמאי משלו (דב"ע לא/27-3 עיריית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע ג' 177).
באשר לפן החיובי של מבחן ההשתלבות, נפסק כי הוא כולל שלושה מרכיבים: קיומו של מפעל יצרני לשירותים או אחר שניתן להשתלב בו; הפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל; מבצע הפעולה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו "גורם חיצוני". אחד הביטויים להשתלבות במפעל עולה מתוך התשובה לשאלה האם הרחקתו של מי שבו מדובר, תפגע בפעילות היומיומית השוטפת של המפעל. זאת, לעומת גורם חיצוני אשר פעולתו נועדה להשלים את פעולות המפעל (דב"ע לד 9-3 עוזר אדמון נ' מדינת ישראל, פד"ע ה' 169).
באשר לפן השלילי, נקבע כי אין סימני היכר אחידים בעסק עצמאי והתשובה תלויה בראש ובראשונה במהות העסק בענף הפעילות. סימן היכר חשוב הינו מי נהנה מניהול העבודה ומהחיסכון בהוצאות. בעל העסק צריך להיות נושא בעול ההשקעות ובאמצעי הייצור, שכן המאפיינים עסק ועצמאות עסקית הם השקעה, יוזמה, ארגון, סיכויי רווח וסכנות הפסד (דב"ע לג/177-0 מושקוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה' 79).
בחינת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות- התובע העיד בתצהירו כי שימש כצלם הראשי, היה אחראי על הצלמים הנוספים אשר הועסקו בנתבעות, והדריך צלמים חדשים באולפנים בת"א. עוד העיד כי מתוקף תפקידו כצלם ראשי, היה אחראי על תיאום הפרטים מול מתאמת ההפקות והבימאים.

מנגד, מר מטרי העיד בתצהירו כי התובע לא שימש כצלם ראשי אלא כצלם ככל צלם אחר. לטענתו, התובע לא היה ממונה על ניהול צלמים אחרים ולא היה אחראי על תיאום סידורי העבודה של הצלמים.


מר רומנו העיד לעניין זה בתצהירו (סעיף 5) כי:

"במשך שנים רבות יוסי שימש צלם ראשי אשר עבד במרבית ימי האולפן בתל אביב. מתוקף תפקידו כצלם ראשי, יוסי היה אחראי על הצלמים האחרים שעבדו באולפן ועל תיאום הפרטים מול מתאם ההפקות והבימאים.
שלושה צלמים נוספים התחלפו ביניהם, כך שמדי יום עבדו שני צלמים נוספים מטעם החברה. ליוסי היתה את הזכות לבחור את שני הצלמים הנוספים שיעבדו איתו.
אם היה צורך לבצע שינוי בצוות הצלמים או במועד העבודה, מתאמת אולפן הייתה מתקשרת ליוסי, שהיה מודיע לצלמים האחרים ומתאם את השינוי מולם".
כאמור, מר רומנו לא נחקר על האמור בתצהירו. כמו כן, מנספח ד' לתיק המוצגים של תצהיר התובע עולה כי הנתבעות אף ציינו בעצמן, בכתוביות של קלטת ילדים "אצבעות לי", כי התובע שימש בזמנים הרלוונטיים כצלם הראשי.


עם זאת, יש לציין כי האמור בעדותו של מר רומנו מתייחס לעבודתו של התובע עד לשנת 2000. התובע הודה בחקירתו כי עם כניסתו של מר מטרי לתפקידו (בשנת 2000) קוצצו סמכויותיו בכל הקשור לאחריות על צלמים אחרים (עמ' 7-6 לפרוטוקול):

"...בזמן שנתנו לי סמכויות גם הרגשתי כמו מנהל מח'. זה היה בתקופה של איתן רומנו כאשר התחלתי לעבוד בנתבעות ועד שהוא עזב...אני חושב שמשהו כמו 4,3 שנים הוא עזב. אח"כ לא קרה כלום, יובל מטרי קיבל את התפקיד ובמשך השנים הוא התחיל לקצץ קצת בסמכויות בקטע של צלם בכיר, אקרא לזה, וזה פחות להתעסק עם צלמים אחרים, הייתה מישהי בשם הדס והוא פחות או יותר נתן לה את כל הסמכויות של מה שהתעסקתי בקטע של צלמים וזה הכל" (ראו לעניין זה גם עדותו שר מר מטרי- עמ' 18 לפרוטוקול).


אם כן, עולה מהראיות כי התובע שימש כצלם הראשי עד למועד כניסתו לתפקיד של מר מטרי. עם כניסתו לתפקיד, קיצץ מר מטרי בסמכויותיו של התובע בכל הקשור לאחריותו על הצלמים האחרים. עם זאת, אין בקיצוץ סמכויות אלה כדי לגרוע מתפקידו המרכזי של התובע בנתבעות.
בניגוד לאמור בתצהירו של מר מטרי, לפיו לתובע לא היו ימים קבועים ו/או תכניות קבועות להן הוזמן לתת את שירותיו, הודה מר מטרי בחקירתו כי התובע צילם תכניות קבועות באולפנים (עמ' 18 לפרוטוקול):

"ש. מפנה לדף חשבון לפרילנסר לחודש ינואר 04, עמ' 75. אתה מאשר שהתובע צילם את תוכנית של פינס?
ת.כן.
ש.התכנית שלו הייתה תכנית קבועה?
ת.בימים מסוימים באולפן, כן.
ש.גם התכנית של מרב מיכאלי הייתה קבועה?
ת.הייתה משובצת פעם בשבוע.
ש.גם אותה צילם התובע?
ת.סביר להניח שכן".
לעניין זה, שוב יש להפנות לתצהירו של מר רומנו, שלא נסתר, ומחזק את גרסת התובע כי עבד בימים קבועים (סע' 4 ו-10 לתצהיר):
"משנת 1997 האולפן נכנס לעבודה קבועה של 3 הפקות ביום בתוך האולפן, ארבעה ימים בשבוע והיינו צריכים צוות קבוע. החברה נזקקה צלם ידוע שיהיה מקובל על כל ההפקות ואשר יעבוד באולפן קבוע ובמחיר קבוע. לכן יוסי נבחר כצלם ראשי/בכיר לעבודה זו.
...
יוסי שימש כצלם ראשי וקבוע, בין השאר, בתוכניות "ערב טוב עם גיא פינס הלך משנת 1997, "יאיר לפיד חי בעשר בשנים 1999-1997, סיפור אהבה עם יוסי סיאס", לפידנקנר של טומי לפיד ז"ל ואמנון דנקנר בשנת 1997 ותוכניתה של מרב מיכאלי בשנת 2000".
יצוין כי הנתבעות לא טענו כי חלו שינויים מהותיים במתכונת השידורים עם כניסתו לתפקיד של מר מטרי.
עוד יצוין, כי אין חולק כי בשנות עבודתו האחרונות, צילם התובע את התכנית של ליאור שליין ששודרה באופן קבוע (כשלא היו פגרות) ארבע פעמים בשבוע (וראו לעניין זה עדותו של מר מטרי- עמ' 17 לפרוטוקול). זאת גם ניתן לראות מעיון ברישומים ב- "דף חשבון לפרילנס" (מוצגים ת/1 ו-נ/1) המלמדים על עבודתו הקבועה של התובע בצילום תכנית זו.
יצוין כי אין חולק שרישומים אלה משקפים נכונה את שעות עבודתו בפועל של התובע באולפנים (עדות מטרי- עמ' 17 לפרוטוקול; עדות התובע- עמ' 10 לפרוטוקול).


אם כן, ברור כי בענייננו התקיימו כל יסודותיו של הפן החיובי של מבחן ההשתלבות- הנתבעות מהוות מפעל שניתן להשתלב בו. לא יכול להיות חולק כי הפעילות שבוצעה על ידי התובע מצויה בליבת הפעילות הרגילה של האולפנים. עבודות הצילום מהוות נדבך משמעותי בהליך הפקתו של "המוצר המוגמר" של הנתבעות. הוכח כי התובע היווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של הנתבעות. זאת בהצבתו בתכניות הקבועות ששודרו באולפני הנתבעות. ברור כי הרחקתו של התובע מעיסוקו היה פוגע בפעילות היומיומית בעבודה באולפני הנתבעות. גם העובדה שהנתבעות הציעו לתובע להיות מועסק כשכיר, מלמדת על היות התובע חלק מהמערך הארגוני של הנתבעות.
לעניין הפן השלילי- כאמור, אין חולק כי תבנית ההעסקה של התובע הייתה כשל נותן שירותים עצמאי המקבל את שכרו באמצעות שוברי תשלום. עם זאת, למתכונת הפורמאלית שבה שולמה לתובע תמורה עבור שירותיו, אין משמעות מהותית לצורך ההכרעה בסיווגו כעובד.
התובע ביצע את עבודות הצילום בעצמו, לא הסתייע בעובדים מטעמו, תוך שעשה שימוש במכשור ובאביזרים השייכים לנתבעות ובאולפנים השייכים לנתבעות. התובע גם לא נשא בסיכוני רווח והפסד במסגרת ההתקשרות עם הנתבעות. שכרו חושב לפי כמות ימי הצילום אליהם שובץ על ידי הנתבעות.
אמנם, עולה מהראיות כי בנוסף לעיסוקו בנתבעות העניק התובע, מעת לעת, שירותים כעצמאי לחברות שונות והוציא להם בגין כך חשבוניות. עם זאת, עוד עולה כי מדובר בהיקף שירותים מצומצם לעומת עבודתו אצל הנתבעות (וראו לעניין זה נספח ז' לתצהיר התובע; מוצג 4 לסיכומי התובע).
הנתבעות הביאו כדוגמא חודשים בודדים בהם היקף השירותים שנתן התובע לגורמים חיצוניים, השתווה או עלה על היקף עבודתו אצל הנתבעות. עם זאת, עולה מהראיות כי מדובר בחודשים בהם התכניות הקבועות שצילם התובע היו בפגרות ולכן התובע היה פנוי ליתן את שירותיו לגורמים חיצוניים אחרים (ראו לעניין זה גם עדות התובע- עמ' 7 לפרוטוקול).

ודוק- כבר נפסק כי אין מניעה כי אדם יכול להיות בעל עסק עצמאי ובמקביל להיות מועסק כעובד:
"יכול אדם להיות בעל 'מפעל' משלו, או לפעול בדרך אחרת כ'מפרנס עצמאי' חלק מהזמן, ובחלק אחר של זמנו- לפעול כ'עובד' בשירותו של הזולת".
(דב"ע לב/1-3 "גלוב" שירותי נסיעות בע"מ- אליהו לוי פד"ע ג 246).
וכן-
"יכול שאדם יהא עובד של מעביד אחד ועצמאי כלפי אחרים. היותו עובד של מעביד אינו מונע ממנו לספק שירותים כעצמאי לאחרים אלא אם כן ההסכם שלו עם מעבידו מונע זאת ממנו" (ע"ע 300267/98 יוסף טויטו- מ.ש.ב הנדסת קירור ומיזוג אוויר (1965) בע"מ, פד"ע לז 354).


אם כן, לא הוכח בענייננו קיומו של עסק עצמאי ששירת את הנתבעות. העובדה שהתובע העניק את שירותיו לגורמים חיצוניים שונים לא שוללת את מעמדו כעובד אצל הנתבעות.
גם החלת מבחני המשנה הנוספים, מחזקים את המסקנה כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים:
יש ליתן משקל נכבד להתמשכות הקשר, רציפותו וסדירותו. עניין לנו בהתקשרות ממושכת ורציפה שנמשכה כ-12 שנה עד לסגירתם של אולפני הנתבעות.
השירות שנתן התובע עבור הנתבעות הוא אישי. ברור כי התובע לא היה רשאי להעביר את המשימות שהוטלו עליו לביצוע על ידי אחרים.
אף מבחן "כלי הייצור" מתקיים בענייננו, שכן אין מחלוקת כי לצורך עבודתו עשה התובע שימוש בציוד של הנתבעות באולפנים.
לתובע לא היה כל סיכון כלכלי בהתקשרותו עם הנתבעות. הוא לא נהנה מרווחיהן ולא חשש מהפסדן, נתון המצביע על היותו עובד. לתובע לא היו הוצאות בקשר לעבודתו בנתבעות. כל שהשקיע היה את הידע המקצועי שלו לצורך צילום התכניות.
גם מבחן המרות והפיקוח מתקיים בענייננו. התובע היה כפוף לצוות ההפקה וההגשה של הנתבעות והן שקבעו את השעות בהן הוא אמור להתייצב לעבודה.
התמורה ששולמה לתובע הייתה על בסיס חודשי, בדומה לתמורה המשולמת לעובד, ובאופן פחות או יותר קבוע ואחיד, כאשר לתובע יש שליטה מוגבלת ביותר על שיעור הכנסתו בגין העבודה שביצע.
לעניין זה, יש לציין את פסק הדין ב-עב 3879/05 ירון שאול ואח' נ' גלובוס גרופ בע"מ ואח' (מיום 9.7.07) בו עסקינן בצלמים שעבדו אף הם אצל אותן הנתבעות דכאן במעמד פרילנסרים, והגישו כנגדן תביעה להכרה ביחסי עובד מעביד. עולה מהראיות שבפני כי התובעים באותו תיק אף עבדו יחד עם התובע דכאן בחלק מהתכניות באולפני הנתבעות.

כב' השופטת נטע רות קבעה כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. על קביעתה זו לא הגישו הנתבעות ערעור לבית הדין הארצי (הערעור עסק בעניינים אחרים). להלן אביא את עיקרי הדברים:
"נקדים ונציין כי יישום המבחנים הנ"ל על המקרה דנן מוביל למסקנה כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד וזאת מהטעמים כדלהלן:
"מהראיות עולה כי התובעים שולבו בפעילותן המרכזית של הנתבעות- הפקת תכניות טלוויזיה והם ביצעו עבורן עבודות צילום המהוות נדבך משמעותי בהליך הפקתו של "המוצר המוגמר" של הנתבעות, כאמור לעיל.
יצוין כי ניתן ללמוד מהראיות כי התובעים אף שובצו לעבודות במסגרת תוכניות מרכזיות שהפיקו הנתבעות.
כן למדים אנו מהראיות כי התובעים ביצעו את עבודות הצילום בעצמם, לא הסתייעו בעובדים מטעמם, תוך שהם עושים שימוש במכשור ובאביזרים השייכים לנתבעות ובאולפנים השייכים אף הם לנתבעות וזאת, תחת פיקוחם של אנשי מקצוע מטעם הנתבעות (במאים, מפיקים, מגישים וכדומה).
עוד עולה כי על אף שהתובעים הנפיקו חשבוניות ואף נרשמו כעוסקים מורשים ברשויות המס, הרי שהם לא הפעילו עסק למתן שירותי צילום מבחינה זו שהם העסיקו עובדים.
לא היו בעלי ציוד מתאים ששימש אותם לצורך עבודתם בנתבעות ולא נשאו בסיכוני רווח והפסד במסגרת ההתקשרות עם הנתבעות.
התובעים לא דאגו ואף לא נדרשו לדאוג למחליף במקרה של מחלה של מי מהם או בנסיבות אחרות שמנעו מהם להתייצב לעבודתם מטעם זה או אחר.
כן עולה מהראיות- כי התובעים הועסקו אצל הנתבעות תקופה ממושכת יחסית ועל אף שמעת לעת נהגו ליתן שירותים לגורמים אחרים, הרי שעיקר פרנסתם נבע מעיסוקם אצל הנתבעות.
עוד עולה כי שיבוצם של התובעים לעבודה במסגרת הנתבעות נקבע על ידי הנתבעות על פי שיקול דעתן הבלעדי... זאת ועוד אחרת, העובדה שהנתבעות הציעו לטענתן לתובעים להיות מועסקים כשכירים בתמורה לתשלום נמוך יותר, כמו גם העובדה שלאחר הפסקת ההתקשרות עם התובעים התקשרו הנתבעות עם עובדים שכירים שהחליפו את התובעים, מלמדת אף היא על היות התובעים חלק אינטגראלי מהמערך הארגוני של הנתבעות ועל כך שצורת העסקתם ענתה על התנאים הנדרשים לצורך הכרה במעמדם כעובדים.
לאור כל האמור אנו קובעות, אפוא, כי שררו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד".
כפי שפורט לעיל, דברים אלה יפים גם לענייננו.


סיכומו של דבר, מיישום המבחנים שבפסיקה על נסיבות המקרה שבפני, ומכלול הסממנים הרלוונטיים לצורך קביעת מהות היחסים בין הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בתקופה בה פעל התובע בשורותיהן של הנתבעות, התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד.



קיזוז


הנתבעות טוענות כי אם ייקבע כי התקיימו יחסי עובד מעביד, הרי שיש להפחית מהתשלומים המגיעים לתובע את התשלומים ששולמו לו ביתר כפרילנסר, מעבר לתמורה שהייתה משולמת לו אילו היה מועסק כשכיר. לטענתן, אילו התובע היה מועסק כשכיר, הוא היה זכאי לשכר חודשי בסך 7,750 ₪ בלבד. אשר על כן, לטענתן, בשים לב לכך שלתובע שולם שכר ממוצע בסך 10,678, ובהתחשב בחלקיות משרתו של התובע לכל אורך תקופת עבודתו, יש לקזז את הסך של 552,238 ₪ מתביעתו.
בפסק הדין בתיק ע"ע 110/10 רפי רופא נ' מרקם סוכנות לביטוח בע"מ, מיום 22.12.11 (להלן: "עניין רופא") סיכם בית הדין הארצי לעבודה את ההלכה בכל הקשור לשאלה כיצד יש לחשב את זכויותיו של מועסק שהוגדר בדיעבד כ"עובד".

"על בסיס ההלכה שפורטה לעיל ונקבעה החל מפסקי הדין אייזיק וטויטו, עובד שסווג באופן שגוי כ"עצמאי" יהא זכאי לפיצוי כספי בגין הזכויות שנשללו ממנו על סמך השכר המשוער שהיה מקבל אילו היה מוגדר מלכתחילה כ"עובד", ומבלי שניתן יהא לקזז ממנו סכום כלשהו מתוך הזכויות שיקבל בגין סכומי 'יתר' כביכול". חריג לכך יתאפשר במצבים של חוסר תום לב קיצוני מצד המועסק, כפי שיילמד מתוך כלל הנסיבות ובהתחשב במבחני העזר שנקבעו בפסיקה, על מנת למנוע תשלום כפל שיש בו ניצול של דיני העבודה, וכאשר בכל מקרה לא תקום לעובד חבות העולה על הסכומים שנפסקו לזכותו כתוצאה מתביעתו.
מבחני העזר, כפי שהובהר בעמדת הנשיא (בדימוס) אדלר ולעיל, הינו קיומו של פער ניכר- בדרך כלל 50% ומעלה- בין התמורה כ "עצמאי" לבין השכר החלופי. בנוסף לכך ובמצטבר, קביעה עובדתית כי הבחירה במתכונת ההתקשרות ה"קבלנית" הייתה של המועסק ולא של המעסיק- בין מתוך יוזמה שלו מטעמיו, ובין לאחר שניתנה לו אפשרות אמיתית לבחור בין העסקה כ"עובד" לבין העסקה כ"עצמאי" בשכר גבוה יותר והוא בחר באחרונה. כפי שהובהר לעיל, מדובר במבחני עזר- שנועדו לסייע בקביעה מתי מתקיים חוסר תום לב קיצוני- שאין בהם כדי לפגוע בשיקול דעתו של בית הדין להגיע למסקנה בדבר חוסר תום לב קיצוני בנסיבות אחרות".



כפי שיפורט להלן, לאחר שבחנתי את הראויות שהובאו בפני, הגעתי לכלל דעה כי בענייננו לא קמה לנתבעת זכות קיזוז.
התרשמתי כי מלכתחילה, בראשית העסקתו של התובע ההתקשרות עימו כקבלן עצמאי נעשתה בהתאם למקובל אצל הנתבעות, וכפי שנעשה אף ביחס לצלמים אחרים (ר' תצהיר רומנו). הנתבעת לא הציגה כל ראיה מזמן אמת לכך שמלכתחילה הוצע לתובע להיות מועסק כעובד, וכי הוא שביקש להיות מועסק כקבלן עצמאי.
הנתבעות טענו שוב ושוב כי התובע הוא שדרש, עם תחילת העסקתו, להתקשר עימן כעצמאי ולא כעובד. עם זאת, העד היחיד מטעמן (מר מטרי) החל את עבודתו אצלן רק בשנת 2000 ולכן כלל לא היה ביכולתו להעיד באשר לנסיבות ההתקשרות בין הצדדים מלכתחילה (וראו לעניין זה עדותו- עמ' 16 לפרוטוקול).

למעשה, מר רומנו היה היחיד שיכול היה להעיד על מצב הדברים בנתבעות נכון למועד התקשרותו של התובע אצלן בשנת 1997. מר רומנו העיד בתצהירו כי למיטב זכרונו בתקופת עבודתו בנתבעות כל הצלמים היו פרילנסרים. הנתבעות לא הביאו כל ראיה שיש בה כדי לסתור דברים אלה, וכאמור אף הודיעו כי הן מוותרות על חקירתו הנגדית על האמור בתצהירו.
זאת ועוד, אף מעדותו של מטרי עולה כי הנתבעות הן שקבעו בעצמן כי תפקיד התובע יוגדר כפרילנסר- ראו עדותו בעמ' 19 לפרוטוקול, בה הודה כי גם אם התובע היה מפוטר, הרי שמחליפו בתפקיד היה משובץ אף הוא בתקן פרילנסר (עמ' 19 לפרוטוקול):
"אני אחזור על מה שאמרתי. התובע היה חבר, כיוון שאני צריך לעבוד עם פרילנסר יש לו קדימות לעומת כל פרילנסר אחר שיש בשוק, אין לי סיבה לפטרו על כך שאביא פרילנסר אחר במקומו" (ההדגשה לא במקור- א' ד').
בכך, למעשה נשמטת הקרקע מתחת לטענת הנתבעות לפיה התובע הוא שבחר במתכונת ההעסקה זו.


עוד יצויין בהקשר זה, כי מתצהירו של מטרי עולה כי בשנת 2004 הוצע לתובע לחתום על "הסכם קבלן עצמאי" אך התובע סרב לחתום על ההסכם, על אף שהמשיך לספק חשבוניות לנתבעות (תצהיר מטרי סעיף 8). מהראיות שבפנינו לא עולה כי לחילופין (בשנת 2004) הוצע לתובע לחתום על הסכם עבודה.
אם כן, עולה מהראיות כי עם תחילת עבודתו של התובע, הנתבעות הן שהגדירו את מתכונת עבודתו כפרילנסר וחייבו אותו לעבוד כ"עצמאי". לכן, לא ניתן לומר כי ניתנה לו אפשרות אמיתית לבחור בין העסקה כעובד לבין העסקה כעצמאי בשכר גבוה יותר והוא בחר באחרונה.
על רקע האמור לעיל נבהיר כי התובע אישר בעדותו, כי במהלך תקופת העבודה, "היו דיבורים" ביחס לצורת ההתקשרות, ואולם, רק בשלב מאוחר יותר (ככל הנראה לאחר שניתן פסק הדין בענין צלמים אחרים שנתנו שירותם לנתבעות), התקיימה פגישה קונקרטית בינו לבין מר מטרי, בעניין מתכונת ההעסקה (ראה עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול). כפי שנבאר בהמשך, מדובר בשיחה שהתקיימה בשלהי תקופת עבודתו של התובע בנתבעת:


"ש. איזה דיבורים היו?
ת. היתה פעם אחת ויחידה כאשר נפגשנו אצל מטרי בנווה אילן במשרדו, הוא דיבר איתי על להכנס לעבוד בנתבעת והוא הציע לי לעבוד בתנאים אחרים ממה שהייתי עד היום והציע לי משכורת מסויימת ואני אמרתי מה אני חושב שאני שווה, הוא אמר שזה לא מתאים, ובזה זה נגמר. אני חושב שבהתאם למה שאני שווה מקצועית השכר שהציעו לא התאים לי.
...
אמרתי קודם שבמשך כל השנים האלה זה היה באויר, פעם אחת ויחידה כאשר ישבתי עם מטרי בנווה אילן במשרדו, שם היתה השיחה הרצינית היחידה. אמרתי שזה כל הזמן התגלגל באויר ורק פעם אחת היה בישיבה רצינית בנווה אילן במשרד."



מטרי העיד כי נושא מתכונת ההעסקה של התובע עלה בשיחות חבריות בינו לבין התובע מעת לעת, על רקע תחושתו של התובע כי הוא נעדר בטחון תעסוקתי, וכן תאר שיחות בינו לבין התובע בהן ניסו לגבש סכום שכר שיובא לאישור מנהלי הנתבעות. עם זאת, מטרי אישר כי לא היתה הצעה קונקרטית שהוצעה לתובע בכתב בקשר למעבר להיות עובד שכיר, ואף לא פירט מועדים קונקרטיים של שיחות בעניין (בעמ' 19 לפרוטוקול):


"כל פעם שעלה נושא השכיר זה היה כאשר התובע היה מעורער ביחס לכמות העבודה שהיתה צפויה לו. אם יש צפי של תוכנית שיורדת, היה מחליש ברמה האישית את התובע בדאגה למימד הכספי שלו אז ישבנו שוב ודיברנו על נושא השכרי שזה בטחון ויש לזה עוד משמעויות אחרות.
...
הוא פניה אלי להיות שכיר והוא עצמו ניהל הרבה דין ודברים איך הוא יהיה שכיר, איך אני אעלה את זה למנכ"ל שלי, איך הוא יהיה שכיר, באילו סכומים. "



ממכלול הראיות עולה כי עניין לנו במערכת של יחסי עבודה שנוצרה בין צדדים שמלכתחילה לא הגדירו את היחסים ביניהם כיחסי עבודה, וזאת בהתאם למקובל בענף. בחלוף השנים, הקשר בין הצדדים העמיק ולבש צורה של יחסי עבודה לכל דבר ועניין, באופן שהצדיק שינוי של מתכונת ההתקשרות שנקבעה ונהגה בין הצדדים מלכתחילה.
נציין, כי בשנת 2005 הגישו שני צלמים אחרים שהועסקו על ידי הנתבעת כפרילנסרים, תובענה במסגרתה ביקשו כי בית הדין יקבע כי הם עובדים של הנתבעת ולפיכך זכאים לפיצויי פיטורים ולזכויות סוציאליות אחרות בגין תקופת עבודתם בנתבעת (ר' תיק עב 3879/05 שנזכר לעיל). פסק הדין, שקיבל את התביעה ניתן ביום 9/7/07.
בהקשר זה יש להזכיר, כי מטרי לא הכחיש את טענת התובע בדבר פגישה שהתקיימה במשרדו בנווה אילן במסגרתה דנו הצדדים באפשרות להעביר את התובע להעסקה כעובד. מעדות מטרי עולה כי עבר לעבוד במשרדים בנווה אילן בשנת 2006 ומכאן שהפגישה התקיימה במועד שלאחר הגשת התביעה בתיק עב 3879/05, כאשר הנתבעת מודעת לקושי הקיים במתכונת ההעסקה של הצלמים וכן לאפשרות כי יהיה צורך להסדיר את העניין.
מטבע הדברים, שינוי מתכונת ההתקשרות מיחסי קבלן-מזמין ליחסי עובד-מעביד איננה עניין של מה בכך והיא עשויה לעורר מחלוקות בין הצדדים, הן ביחס לתנאי ההתקשרות החדשים שיחולו על הצדדים, לרבות גובה השכר, והן ביחס להסדרת מערכת היחסים מן העבר.
פשיטא, כי אין לכפות על המעביד להמשיך להתקשר עם עובד בתנאי קבלן, כאשר ברור לכל כי בין הצדדים מתקיימים יחסי עבודה. ואולם, אין לצפות מהעובד כי יסכים לשנות את מתכונת ההעסקה בכל תנאי. סרוב של העובד לקבל את תנאי העבודה שמציע המעסיק, איננו מלמד בהכרח על חוסר תום לב.
בנסיבות העניין, לא הובאה בפנינו עדות קונקרטית בדבר ההצעה שניתנה לתובע ושהתובע סרב לה, ולא הובהר כיצד הצעה זו עומדת בהשוואה לתנאים בהם הועסקו עובדים במעמד מקביל. לכן, יש קושי לקבוע כי התובע נהג בעניין בחוסר תום לב. זאת ועוד, מהראיות שבפנינו לא ברור מה מועד השיחה בה הועלתה ההצעה לעבור להעסקה כעובד (פרט לכך שהשיחה התקיימה במועד שלאחר שנת 2006) ואפשר שהיא קשורה בדרך כלשהי להליך שהתנהל בתיק עב 3879/05 שהסתיים בשנת 2007. מכל מקום, בשים לב לכך התובע החל בעבודתו בשנת 1997, ניתן לקבוע כי מדובר בשיחה שהתקיימה רק לקראת סוף תקופת ההעסקה.
לנוכח כל האמור לעיל, ועל יסוד הנתונים שבפני, לא ניתן לקבוע כי התובע התנהל בחוסר תום לב ביחס לקביעת מתכונת ההתקשרות עם הנתבעת.
באשר להפרשי השכר בין השכר ששולם לתובע לבין השכר שהיה משולם לו אילו הועסק כעובד עצמאי, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה קיים פער ניכר.
התמורה החודשית הממוצעת ששולמה לתובע בשנת העסקתו האחרונה עמדה על סך 10,388 ₪ לחודש. לטענת הנתבעת, עובד בתפקיד דומה קיבל שכר בסך 7,750 ₪. יאמר מיד, כי גם אילו קיבלתי את טענת הנתבעת, לעניין גובה השכר לעובד מקביל, ברי כי התמורה ששולמה לתובע איננה גבוהה בשיעור העולה על 150% משכר עובד. אציין בהקשר זה, כי עיון בתלושי השכר שהמציאה הנתבעת מעלה כי שכרו ברוטו של אותו עובד (כאשר לסכום השכר הבסיסי בסך 7,750 נוספים תשלומים בגין שעות נוספות, נסיעות, הבראה, כלכלה וכיו"ב) דומה מאוד לתמורה הממוצעת ששולמה לתובע, ונע סביב 10,500 ₪.
זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה עובד מקביל לתובע היה מקבל שכר בסך 7,750 ₪. ממכלול הראיות נראה כי תלושי השכר עליהם מבקשת הנתבעת להסתמך נמסרו לעובד ששימש בתפקיד נחות מזה של התובע, ואשר נסיונו המקצועי וויתקו בעבודה נופל מזה של התובע. מהנתונים שבפנינו לא ניתן להסיק כי אותו עובד עבד בפועל מספר שעות גבוה יותר מזה שעבד התובע בתיק דנן. מכל מקום מהראיות שבפני לא עולה כי שכרו של התובע כקבלן עלה באופן משמעותי על השכר שהיה משולם לו אילו הועסק כעובד.
לנוכח האמור, בנסיבות העניין, בהתאם לכללים שנקבעו בפסק הדין בעניין רופא (ראה לעיל), לא מתקיימים התנאים לביצוע קיזוז.



השכר הקובע לצורך חישוב הזכויות הסוציאליות


את זכויותיו של התובע יש לחשב לפי השכר המשוער שהיה מקבל אילו היה מוגדר מלכתחילה כעובד. באשר לשאלה כיצד יחושב "השכר חלופי" סיכם בית הדין הארצי בעניין רופא את ההלכה כי:

"נראה כי גם בנוגע לשאלה השנייה- כיצד יחושב אותו שכר חלופי- אין עוד כיום מחלוקת ממשית, וההלכה קובעת כי ייקבע בהתאם לראיות שיובאו בפני בית הדין, כאשר נטל ההוכחה בקשר לכך מוטל על המעסיק. הראיות עשויות להיות שכרו של עובד מקביל אשר ביצע עבודה דומה. טבלת השכר בהסכמים קיבוציים רלוונטיים; שכר ראוי לעובד שכיר באותו מעמד כפי הנלמד ממקורות חיצוניים; או ראיות לגבי שכר חלופי שהוצע או נקבע בין הצדדים עצמם, ככל שהיה כזה, הכל בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של המקרה ושיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפניה מובאות הראיות. לא עמד המעסיק בנטל המוטל עליו בקשר לכך- תחושבנה הזכויות לפי התמורה שקיבל המועסק כ"עצמאי" (ההדגשות גם במקור- א' ד').


אין חולק כי השכר הממוצע ששולם לתובע בשנת עבודתו האחרונה עמד על סך של 10,388 ₪. הנתבעות טענו כאמור כי השכר החלופי שהיה משולם לתובע, אם היה מוגדר מלכתחילה כעובד שכיר, היה 7750 ₪ למשרה מלאה. לכן, לטענתן, בהתאם לחלקיות משרה של 73% (ובתוספת 20% אחוז בגין זכויות סוציאליות שהיו משולמות לו כשכיר), השכר שהיה ראוי לשלם לתובע עמד על סך של 6789 ₪ לחודש.
כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל את טענת הנתבעות. לדידי, השכר הראוי שלפיו יש לחשב את זכויותיו הסוציאליות של התובע עומד על 9,000 ₪.
כפי שכבר הזכרתי, לצורך הוכחת טענתן כי השכר הקובע צריך להיות נמוך יותר, הציגו הנתבעות שני תלושי שכר בודדים של צלם העובד בנתבעת 1 בעל ותק של 6 שנות עבודה אצל הנתבעות נכון למועד הפקת התלושים. מתלושים אלה עולה כי שכר היסוד של צלם זה עמד על סך של 7750 ₪ לחודש.

יצוין, כי להבדיל מאותו צלם, ותקו של התובע אצל הנתבעות נכון למועד הפקת התלושים, היה מעל ל-10 שנות ניסיון (ראו לעניין זה עדות מטרי לפיה אין לו כלל ידיעה באשר לניסיונו של אותו צלם בטרם קליטתו לעבודה אצל הנתבעות- עמ' 20 לפרוטוקול; ראו גם עדותו שהתובע נחשב צלם מוכר ומוערך בתחומו- עמ' 15 לפרוטוקול).


עוד עולה מתלושי השכר של אותו עובד, כי המחלקה בה הוא משובץ היא של "ערוץ הכנסת". זאת, בניגוד לתובע שאין חולק כי עיקר עבודתו הייתה באולפנים בתל אביב של תכניות טלוויזיה להפקות שונות.

מר מטרי נשאל לעניין זה בחקירתו והודה כי התשלום המשולם לצלמי ערוץ הכנסת נמוך מהתשלום המשולם לעובדי האולפן בת"א (עמ' 21 לפרוטוקול):
"ש.נכון שהתובע קיבל תעריף יותר נמוך כאשר שובץ לצלם בערוץ הכנסת?
ת.שייך לשאלה איזה הפקה הוא עושה. אם באולפן ת"א- אז כן".
הנתבעות לא העידו מטעמן את אותו עובד ולא הציגו כל ראיה באשר לעבודתו במסגרת ערוץ הכנסת.


זאת ועוד, מר מטרי העיד בתצהירו (סעיף 12.2 לתצהיר) כי בניגוד לאמור בתצהירו של מר רומנו (לפיו כל הצלמים בנתבעות היו פרילנסרים), בתקופה הרלוונטית לתביעתו של התובע הועסקו לפחות 6 שכירים באולפנים בתל אביב.

עם זאת, למרות טענתו זו, לא הציגו הנתבעות ולו תלוש אחד של עובד שכיר אחר שעבד יחד עם התובע באולפנים בתל אביב. ברור כי אי הצגת תלושים של עובדים אלה פועלת כנגד הנתבעות באשר להוכחת גרסתן (וראו לעניין כלל הראיה הטובה ביותר- ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פד"י לה(1) 736, 760).


ויודגש, הנתבעות בסיכומיהן כלל לא התייחסו לשאלת הבסיס להשוואה בין אותו עובד לתובע, ונמנעו גם מלהתייחס לעובדה שלא הציגו תלוש של צלם שכיר שעבד עם התובע באולפן בת"א. זאת, הגם שהתובע הרחיב באשר לעניינים אלה בסיכומיו (ראו סע' 98-82 לסיכומי התובע).
הנה כי כן, דומה כי הבסיס להשוואה בין התובע לבין העובד האחר שהוצגו שני תלושי שכר שלו, כלל אינו דומה. זאת הן בשל הבדלים בוותק ובניסיון, ובעיקר בשל העובדה שעבדו במחלקות שונות. לא מדובר בעובד מקביל במשרה דומה. בעוד עיקר עבודתו של התובע הייתה בצילום תכניות טלוויזיה מובילות, נראה כי עיקר עבודתו של עובד זה הייתה בצילומי ערוץ הכנסת. כאמור, עולה מהראיות כי התשלום המשולם בגין צילום תכניות טלוויזיה באולפן בת"א, גבוה יותר מהתשלום המשולם בגין צילומי ערוץ הכנסת.

ראו לעניין זה תע"א 7841/08 איריס פרחי נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, מיום 22.1.12 (אליו הפנה התובע בסיכומיו), בו קבע בית הדין האזורי כי הבסיס להשוואה לא היה נכון והיה צריך להשוות בין שכרה של התובעת באותו תיק לשכרם של כתבים משפטיים אחרים.
גם בעניין רופא קבע בית הדין הארצי כי הבסיס להשוואה לא היה נכון. נקבע כי לא ניתן להסיק מהו שכרו של המערער לפי השכר החלופי של המפקחת שהייתה במעמד עובדת, וזאת שכן שכרה נקבע לפי מנגנון שונה (אם כי לבסוף לא התערב במסקנת בית הדין האזורי שכן לא הוגש ערעור על קביעה זו).


לסיכום, לנוכח כל האמור לעיל אינני מקבלת את טענת הנתבעות ביחס לשכר הראוי.
עם זאת, התובע אישר בעדותו כי שכרו החודשי, כלל גם תשלומים בגין החזר הוצאות נסיעה, הבראה, שעות נוספות, וכיו"ב (ראה התייחסות נרחבת לעניין זה להלן). לנוכח האמור, ומתוך השוואה לשכר ששולם לעובד ששימש כצלם בערוץ הכנסת, אשר נסיונו המקצועי נופל משל התובע, ניתן להעריך כי אילו הועסק התובע כעובד היה שכרו הבסיסי עומד על סך - 9,000 ₪.


פיצויי פיטורים:


ברשימת המוסכמות שהוגשה על ידי הצדדים נטען כי עבודתו של התובע הופסקה עקב סגירת האולפנים בתל אביב:

"בחודש נובמבר 2008 הופסקה פעילות הנתבעות באולפנים בת"א והנתבעות הודיעו לתובע על סיום מערכת היחסים ביניהם".


גם בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי עם סגירת האולפן בתל אביב, נמסרו הודעות פיטורים לכל עובדי הנתבעות אשר הועסקו באולפן זה (סעיף 18 לכתב ההגנה). ראו גם סעיף 26.3 לכתב ההגנה:

"...הסיבה לסיום ההתקשרות עם התובע היתה עקב סגירת האולפן באופן שנסתיימו כל ההתקשרויות בין הנתבעות לבין כל מי שהועסק ו/או נתן שירותיו באולפן זה" (וראו לעניין זה גם סע' 12.1 ו- 19.3 לתצהיר מר מטרי).


לכן, לאור העובדה שאין חולק כי עבודתו של התובע הופסקה על ידי הנתבעות עקב סגירת האולפנים בת"א, הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים.
יצוין כי אינני מקבלת את טענת הנתבעות, שנטענה לראשונה בסיכומיהן, לפיה התובע סירב להמשיך בעבודתו באולפן בנווה אילן במעמד של שכיר.

כאמור, הנתבעות טענו בעצמן כי עבודתו של התובע הופסקה על ידן בעקבות סגירת האולפנים. מה גם שהתובע בעדותו הכחיש את הטענה המאוחרת של הנתבעת, לפיה הוצע לו לעבור לעבוד באולפנים בנווה אילן והוא סרב.


כאמור, את זכויותיו של התובע יש לחשב לפי שכר חודשי בסך 9,000.
אציין כי במהלך השנים, חלו שינויים בתמורה הקבלנית ששולמה לתובע בגין כל משמרת ולא מן הנמנע שהפיחות בתשלום הקבלני קשור בדרך זו או אחרת להכרה בכך שמדובר בפועל ביחסי עבודה וכי בסופו של יום לא מן הנמנע כי הנתבעת תאלץ לשלם בנוסף לשכר הקבלני גם זכויות סוציאליות. לנוכח האמור, ובשים לב לכך שלא מדובר בשינויים של ממש מבחינת היקף המשרה, יחושבו פיצויי הפיטורים בהתאם לשכר האחרון.
על פי שכר קובע בסך 9,000 ותקופת עבודה שנמשכה 10 שנים ו- 11 חודשים חודשים, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 98,280 ₪.
לא מצאתי לפסוק פיצויי הלנה לאור חילוקי דעות של ממש ביחס לשאלת מעמדו של התובע כעובד, ומכאן גם ביחס לעצם הזכות לפיצויי פיטורים.


הודעה מוקדמת:


לאור קביעתי כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד, ומשלא קיבל הודעה מוקדמת בטרם פיטוריו, התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
בהתאם לשכר הקובע בסך 9,000 ₪, התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 9,000 ₪.



דמי הבראה, דמי נסיעה:


הנתבעות טענו כי גם ייקבע שחלו יחסי עובד מעביד, הרי שהתמורה שקיבל התובע כללה בחובה את תשלומים בגין רכיבים אלה.
באשר לסעיף 5 לחוק הגנת השכר,התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") שעניינו איסור על שכר כולל, כבר נפסק כי אין כל סיבה והצדקה להגביל בפסיקה את חופש ההתקשרות החוזית, המוגבל משמעותית בתחום משפט העבודה המגן מעל ומעבר למה שנקבע בחקיקה. מכאן, שאין בהוראת סעיף זה כדי למנוע הכללת 'דמי נסיעה', דמי הבראה' בשכר הכולל, ואין בכלילת דמי הנסיעה בשכר הכולל כדי לפגוע בזכויות עובד מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה לאותם דמי נסיעה (דב"ע שן/1-7 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ פד"ע כג 45).

הסכמה כאמור חייבת להיות מפורשת וחד משמעית (דב"ע 36-3/98 גדי בובליל נ' א.א.צ שירותים משפטיים בע"מ פד"ע לב 91; עע 228-08 דפנה אקרמן נ' אמאב צעצועים בע"מ, מיום 6.7.10).


לדידי עולה מהראיות על הסכמה מפורשת כאמור, וזאת אף ניתן ללמוד מעדותו של התובע (עמ' 6 לפרוטוקול):

"ש.אתה יודע למה עובד שכיר זכאי כמו הבראה וכו'?
ת.ודאי. כמו כל אחד מהם התנאים של שכירים.
ש.ידעת שאתה לא מקבל את הזכויות האלה בגין השירותים שאתה נותן לנתבעות?
ת.אני קיבלתי צ'ק, בצ'ק לא מפורט כלום.
ש.דרשת לקבל את הזכויות הללו?
ת.מבחינתי אני בצ'ק, קיבלתי את כל הזכויות של עובד שכיר כי כך קיבלו אותי בזמנו לעבוד בנתבעות, אמרו לי שזאת המשכורת וזה מה שאתה מקבל" (ההדגשה לא במקור- א' ד').


לאור האמור, משהשכר הכולל ששולם לתובע כולל בחובו את התשלום בגין הרכיבים דמי הבראה ודמי נסיעה, דין תביעתו ברכיבים אלה להידחות.


פדיון חופשה:


בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (עע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, מיום 8.10.07).
אין חולק כי לתובע לא שולמו דמי חופשה במהלך כל תקופת עבודתו.
כאמור, בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, לא ניתן לכלול בשכר הכולל תשלום בגין דמי חופשה. לכן, התובע זכאי לפדיון חופשה בהתאם לדין.
בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות (השנה השמינית עד השנה העשירות לעבודתו), בתוספת השנה החולפת (השנה ה- 11 לעבודתו) התובע זכאי לפדיון חופשה של 94 ימים שהם 3.13 חודשים קלנדריים. לנוכח האמור התובע זכאי לתשלום בסך 28,200 ₪ בגין פדיון חופשה.


פיטורים שלא כדין:


התובע טוען כי סיום עבודתו בנתבעות נעשה בחוסר תום לב וללא עריכת שימוע ולכן, לטענתו, הוא זכאי לפיצוי בגובה 12 משכורות.
לעניין זה לא מצאתי כל פסול בהתנהגותן של הנתבעות. התובע הודה בחקירתו כי בסמוך לסגירת האולפנים בת"א כבר ידע על כך ואף נוהל איתו משא ומתן לגבי המשך עבודתו אצל הנתבעות באולפנים החדשים, שלא הגיע לכדי מימוש בפועל (עמ' 5-4 לפרוטוקול).
לאור זאת, דין תביעתו ברכיב זה להידחות.


סוף דבר:


הנתבעות תשלמנה לתובע, יחד ולחוד, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את התשלומים כדלקמן:
פיצויי פיטורים בסך 98,280 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.08 ועד לפירעון.
פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 9,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.08 ועד לפירעון.
פדיון חופשה בסך 28,200 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.08 ועד לפרעון.
כמו כן, הנתבעות תשלמנה לתובע, בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, סך של 10,000 ₪ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

לא ישולם הסכום במועד, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ניתוק מיס

  2. dtt ערוצים

  3. חוב לחברת יס

  4. תקציב ערוץ 33

  5. ביטול אגרת טלויזיה

  6. ערעור אגרת טלויזיה

  7. העברת ערוצים בלווין

  8. מי משלם אגרת טלויזיה

  9. סיווג שידורי טלוויזיה

  10. אגרת טלוויזיה מקולקלת

  11. תביעה על אגרת טלוויזיה

  12. טעות בחיוב החודשי בהוט

  13. הרשות השלישית לטלויזיה

  14. ביטול אגרת רשות השידור

  15. הרשות הרביעית בטלוויזיה

  16. כמה מרוויח צלם טלוויזיה

  17. כתוביות בטלוויזיה לחרשים

  18. פטור מתשלום אגרת טלוויזיה

  19. אכיפת פרס תוכנית טלוויזיה

  20. תביעה נגד הוט בתביעות קטנות

  21. תביעה נגד הוט על חיוב טלפון

  22. חיוב לקוח למרות שביקש להתנתק

  23. הגבלות שידורים למבוגרים בלבד

  24. אגרת טלוויזיה לפי יחידות דיור

  25. תביעת משתתף בשעשועון טלוויזיה

  26. מה כוללת אחריות למסך טלויזיה ?

  27. הגבלות על תשדירי מין בטלוויזיה

  28. איחוד שידורי הטלוויזיה המסחריים

  29. מגורים עם ההורים - אגרת טלוויזיה

  30. ייצוג עולים במועצה לשידורי כבלים

  31. הארכת זיכיון זכויות שידור בכבלים

  32. ביטול מינוי מנהל הטלוויזיה בערבית

  33. פגיעה בפרנסה בעקבות כתבה בטלויזיה

  34. תביעה נגד ערוץ הקניות - קניית מזרון

  35. עיקולים בגלל אי תשלום אגרת טלוויזיה

  36. מיזוג הטלוויזיה החינוכית עם רשות השידור

  37. פיצוי בגין אי טשטוש פנים בכתבה בטלוויזיה

  38. תביעה לחייב להחזיר סכומים שנגבו עבור שירותי כבלים

  39. התקנת צלחות לקליטת שידורי טלוויזיה באמצעות לווין

  40. תביעה נגד HOT על גביית יתר, התנערות מהתחייבות, החזר כספי בקיזוז ללא הסכמת הלקוח

  41. תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - הודעת סוחר במקלטי טלוויזיה), התשס''ב-2002

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון