מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא יחסי עבודה ברשות השידור: עניינה של התובענה דנן בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד בין התובע לבין הנתבעת, וכפועל יוצא מכך שאלת היקף משרתו של התובע וזכותו להפרשי שכר ולתשלומים נוספים הנובעים מתקופת עבודתו. העובדות לעניינינו: הנתבעת הינה רשות ציבורית, שהוקמה מכוח חוק רשות השידור, תשכ"ה 1965, ועיסוקה בשידורי רדיו וטלוויזיה. ההתקשרות בין התובע לבין הנתבעת החלה בשנת 1992 ונמשכת גם כיום. החל משנת 1992, מבצע התובע תפקידים שונים, הקשורים בעיקר בעריכה מוזיקלית, ואולם גם בקריינות, הפקה והגשה של תכניות רדיו. יצוין כי עוד בטרם ההתקשרות עם הנתבעת, החל משנת 1987 (ועד בכלל) התובע הינו עובד חברת חשמל במשרה מלאה. אין חולק כי עיסוקיו בנתבעת נעשו במקביל לעבודתו בחברת החשמל. אין חולק כי במהלך כל השנים שילמה הנתבעת לתובע עבור עיסוקיו באמצעות שוברי תשלום (ש.ת). זאת, לאור הגדרתה את תפקידו של התובע כנותן שירותים ולא כעובד, וזאת בדומה לאופן בו העסיקה הנתבעת עובדים רבים אחרים, ככל הנראה בעיקר על רקע מצוקת תקנים. בשנים 1997 - 2008 קיבל התובע מדי חודש תשלום בסך 1000 ₪. החל מחודש פברואר 2008 מקבל התובע מדי חודש תשלום בסך 1300 ₪. החל מחודש פברואר 2003, בעקבות פסיקת בתי הדין לעבודה שקבעו כי מתקיימים יחסי עבודה בין הנתבעת לבין נותני שירותים שונים, החליטה הנתבעת לשנות את צורת ההתקשרות עם העובדים שההתקשרות עימם היתה באמצעות שוברי תשלום, והחלה לחתום עימם על חוזי העסקה כעובדים, וזאת על אף שלא היו תקני כ"א להעסקתם. בהתאם לכך, בחודש פברואר 2003 הוצע לתובע לחתום על "חוזה מיוחד להעסקת עובד מעבר לשיא כוח אדם- חודשי" (נספח ה 3 לתצהיר התובע). בסעיף 2 לחוזה הנ"ל נקבע, בין היתר, כי: "העובד יועסק ברשות במשימה חולפת בתפקיד של עורך במשרה חלקית בשיעור חלקיות של 25% אחוז..". עוד נקבע כי התשלום שישולם לתובע הוא בסך 1000 ₪, וכן פורטו התשלומים בגין הזכויות הסוציאליות שישולמו לו. אין חולק כי התובע סירב לחתום על החוזה המיוחד. לטענתו (כאמור בכתב התביעה ובתצהירו), סירובו נבע מכך שראה עצמו כעובד מדינה קבוע ולא כעובד "במשימה חולפת", ומכך שראה עצמו כעובד במשרה מלאה ולא במשרה חלקית. לאור סירובו, לא חל כל שינוי בתשלום שכרו של התובע באמצעות שוברי תשלום. ביום 25.4.06 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין הנתבעת לבין האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, בכל הקשור לתנאי עבודתם של אותם עובדים ששכרם שולם באמצעות שוברי תשלום (להלן: "הסכם קיבוצי 2006"). להלן נביא את האמור ברישא ההסכם באשר לנסיבות החתימה על ההסכם: "הואיל והרשות נהגה במשך עשרות שנים להתקשר עם פרילנסרים בתפקידי עיתונאות והפקה שונים באמצעות שוברי תשלום (להלן: "עובדי הש"ת) על כל המשתמע מכך; והואיל והרשות החליטה ביום 1.2.2003 (להלן: "המועד הקובע") לשנות את צורת ההתקשרות עם "עובדי ש"ת" והחלה לחתום עימם על חוזי העסקה מעבר לשיא כח אדם דהיינו מחוץ לתקן, וזאת מבלי לפגוע בזכותה לקבל שירותים מפרילנסרים בהתאם להוראות ההסכמים החלים עליה והוראות הדין; והואיל והאיגוד מייצג את עובדי הש"ת בהתאם לפסק הדין בבר"ע 387/03 דפנה קידר ואח'-רשות השידור, מיום 25.9.03; והואיל ולעובדי הש"ת ישנן טענות ו/או דרישות ו/או תביעות כספיות בגין העבר והצדדים הגיעו להסכמות שיסדירו את סילוק תביעות התביעות הללו; והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר בהסכם קיבוצי את המשך העסקתם של עובדי הש"ת המופיעים ברשימה המצ"ב ומסומנת נספח א' והמהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה (להלן: "העובדים שברשימה"); והואיל והצדדים הגיעו להסכמות בנוגע לסטטוס ההתקשרות עם עובדי ש"ת ברשות כולל חלק מעובדי ש"ת שאינם מהעובדים שברשימה;...". בהתאם להסכם הקיבוצי 2006, הוסכם כי הנתבעת תעסיק את העובדים שחתמו על ההסכם במסגרת יחסי עובד מעביד. עוד הוסכם, לעניין תנאי העסקתם של עובדים אלה, כי : "החל ממועד הסכם זה, שכרם ותנאי עבודתם של העובדים שברשימה ושל חלק מעובדי ש"ת שאינם ברשימה, ייקבעו על פי שיקול דעת הרשות על פי אחת משתי האפשרויות הבאות: 1.על פי ההסכמים, ההסדרים והנוהגים הקיבוציים החלים ברשות בדירוג העיתונאים או דירוג עיתונות הפקה, לפי העניין: שכר העבודה ותנאיה ייקבעו על פי הגדרת המשרה, ותק העובד ובהתאם לדירוג, דרגה והיקף משרה שיותאמו לעובד על פי ההסכמים הקיבוציים החלים ברשות... 2.בהסכמת העובד בכתב, ובהסכמת האיגוד, תהיה הרשות רשאית להמשיך להעסיק עובד על פי חוזה עבודה אישי/מיוחד על פיו עבד במועד חתימה על הסכם זה...". בנוסף, הוסכם בהסכם הקיבוצי על מנגנון לתשלום לצרכי פשרה בגין העבר, לפיו: "מבלי להודות בקיום יחסי עובד ומעביד בין הרשות לבין העובדים שברשימה קודם לתחילת הסכם זה ומבלי שהצדדים הודו או ויתרו על טענה כל שהיא ולסילוק של כל טענות ו/ו תביעות העובדים שברשימה בגין התקשרותם עם הרשות קודם לתחילת הסכם זה, תשלם הרשות את הכספים שיפורטו להלן כפשרה..". לעניין חישוב סכום הפשרה, קובע ההסכם מנגנון פיצוי בגין הרכיבים: קצובת נסיעה; דמי הבראה; פדיון חופשה; דמי תגמולים; דמי ביגוד. בשנת 2007 נפגשה ב"כ התובע דאז עם סמנכ"ל כ"א בנתבעת, מר צבי צימרמן, לצורך דיון בנושא העסקתו של התובע וחתימה על חוזה ההעסקה המסדיר את העסקתו בנתבעת. ביום 12.4.07 פנתה ב"כ התובע אל מר צימרמן במכתב, בו ביקשה לזרז את הטיפול בעניינו של התובע והעברת טיוטת ההסכם בהקדם. להלן עיקרי המכתב: "לפני חודשים אחדים נפגשנו במשרדי רשות השידור בקריה בתל אביב, לשיחה בנושא העסקתו של מר לפיד שבנדון. בשיחה זו מסרת, כי הנתונים על פיהם הצעת למר לפיד לעבוד בהיקף של רבע משרה היו חלקיים, ומכל מקום, אתה נכון לבדיקה מחודשת בהתייחס למידת ההשקעה הממשית של מר לפיד בתכניותיו ובהתאם לאהדה הרבה לה זוכות התכניות הן מצד מאזינים והן מצד מנהלי הרדיו. מאז חלפו שבועות וחודשים, אך מר לפיד טרם קיבל כל מסמך חדש המסדיר את העסקתו.... אודה לך מאוד אם תזרז את הטיפול בעניין ותעביר בתוך הימים הקרובים את טיוטת ההסכם לעיונו של מר לפיד". במכתב מיום 12.4.07 הודיע מר צימרמן לב"כ התובע דאז כי: "בתשובה לפנייתך שבנדון, הנני להודיעך, כי לאחר בדיקה נוספת של הנושא אין שינוי בהחלטת הרשות לגבי שיעור משרתו של מר אלי לפיד (25% משרה). טיוטת החוזה עימו תועבר אליו בתוך ימים אחדים". במכתב מיום 6.6.07 פנה ועד העיתונאים אל מנכ"ל הנתבעת בבקשה לערוך בדיקה אישית בעניין היקף העסקתו של התובע. כן התבקש מנכ"ל הנתבעת לכנס ועדה פנימית לבדיקת הנושא בהקדם. ביום 10.3.08 התכנסה הועדה הפנימית בהשתתפות מנכ"ל הנתבעת- מוטי שקלאר; יוני בן מנחם- מנהל קול ישראל; אמנון שילוני- מנהל רשת ג; שמעון וילנאי-יו"ר ועד עיתונאים ת"א; נעם גילאור- עובד הנתבעת. בסיכום הישיבה הפנימית (ראו נספח ח' לכתב התביעה), הוחלט כדלקמן: "בהמשך לדיון שנערך בוועדה לקידום בעיות אישיות, בו נדונה סוגיית היקף משרתו של אלי לפיד, יפנה אמנון שילוני אל יוני בן מנחם ומוטי שקלאר בבקשה לטפל בהגדלת המשרה של אלי לפיד, בהיקף שמשקף את תרומתו לרדיו". בהתאם לכך, במכתב מיום 20.3.08 פנה מר אמנון שילוני למנכ"ל הנתבעת- מר שקלאר, בבקשה לבדוק את האפשרות להגדיל את היקף משרתו החודשית. לבסוף, משלא נענו דרישותיו של התובע, הגיש את התביעה דנן. לטענת התובע, החל משנת 1992 הוא מועסק כעובד לכל דבר בנתבעת וזאת בהתאם לכל המבחנים לקביעת קיומם של יחסי עבודה. לטענתו, דרך ההעסקה זו של תשלום לעובדים באמצעות שוברי תשלום, כבר נקבעה כמנוגדת לדין. לטענתו, בהתאם לסעיף 24(א) לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965 על הנתבעת היה להעסיקו כעובד מדינה. על כן, לטענתו, תנאי עבודתו צריכים להיות בהתאם לתקשי"ר ולהסכמים הקיבוציים החלים על עיתונאים בשירות המדינה. בהתאם להסכמים אלה, דורש התובע לקבל הפרשי שכר ותשלומים נוספים עבור זכויותיו הסוציאליות. זאת, לטענתו, לפי מתכונת עבודה של משרה מלאה. באשר לטענתו בדבר מתכונת עבודה של משרה מלאה, מסתמך התובע על הסדר קיבוצי מיום 7.12.71 (להלן: "הסדר קיבוצי 71") הקובע מכסות עבודה של עורכי תכניות, כפי שהוצעו ע"י הוועדה שהוקמה לצורך זה ע"י פורום המנכ"ל ואשר אושרו על ידיו (נספח 8 למוצגי התובע בתצהירו). בהתאם להסדר הקיבוצי 71, שעת עריכה של תכנית מוסיקלית רגילה שווה ל- 4 שעות עבודה, ושעת עריכה של תכנית מוסיקלית מחקרית שווה לשבוע עבודה. לטענת התובע, הנתבעת משלמת בפועל, לעובדים הקבועים אצלה, בהתאם לקבוע בהסדר הקיבוצי 71 וכך עליה גם לשלם לו. לכן, לטענתו, בהתאם לשעות העריכה שעבד מדי חודש, ולפי החישוב הנ"ל הקבוע בהסדר הקיבוצי 71, הוא עובד למעשה במתכונת עבודה של משרה מלאה, וזאת במקביל לעבודתו במשרה מלאה בחברת החשמל. לטענת הנתבעת, עיסוקו של התובע אצלה במהלך כל השנים הוא כנותן שירותים ולא כעובד. לטענתה, התשלומים שמקבל התובע הם בהתאם להסכם קבלני המבוסס על תעריפון לעורכי תכניות. תשלומים אלה מחושבים בהתאם למכסת השעות המקסימאלית שעליו להשקיע בעבודתו (מכסה שנקבעה על ידי הממונה על השכר כאשר ישנה אבחנה בין עריכת תכניות מוזיקה לבין עריכת תכניות תחקירים). לטענתה, התובע קיבל את מלוא התשלומים בגין שירותיו. עוד טוענת הנתבעת, כי גם אם ייקבע שהתובע הוא בגדר עובד, הרי שמתכונת עבודתו היא בגובה 25% משרה בלבד, וזאת בהתאם לקביעת הגורמים המקצועיים המכירים את אופיין של התכניות המשודרות. לטענתה, ההסדר הקיבוצי 71, שנעשה לפני למעלה מ-40 שנה, אינו רלוונטי לתקופה זו ולכן אין היא פועלת על פיו. לטענתה, שעת שידור של תכנית מוסיקלית רגילה מצריכה לכל היותר שעתיים נוספות של עריכה (סה"כ שלוש שעות עבודה). שעת שידור של תכנית מוסיקלית מחקרית מצריכה 7 שעות עבודה (כולל הקלטת התכנית). דיון והכרעה: התובע העיד בעצמו. כן הוגש מטעמו תצהיר מטעם אשתו. בישיבת ההוכחות הודיע ב"כ הנתבעת כי הוא מוותר על חקירתה הנגדית על האמור בתצהירה (עמ' 17 לפרוטוקול). מטעם הנתבעת העידו מר צביקה צימרמן- מנהל כוח אדם בנתבעת ; מר אמנון שילוני- עובד הנתבעת אשר שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמנהל רשת ג'; מר אריה שקד- כיום מנהל הרדיו בעברית בנתבעת, ושימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמנהל רשת ב' בנתבעת. לאחר ששמענו את העדויות, בחנו את חומר הראיות ושקלנו את טיעוני הצדדים, להלן הכרעתנו. האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים: כאמור, החל משנת 1992 התובע עורך, מפיק ומגיש תכניות שונות שמפעילה הנתבעת ברדיו. עולה מחומר הראיות כי מדובר בתכניות קבועות המשודרות במהלך השנים. להלן נפרט את התכניות הרלוונטיות לתביעה דנן (בהתאם לתקופת ההתיישנות של שבע שנים בטרם הגשת התביעה- קרי בשנים 2008-2001): בין השנים 2006-1997 ערך התובע תכנית מוסיקלית יומית (בימים א'-ה'), בת שעה, ששודרה ברשת ג' בשם "דרכי נועם". החל משנת 2006 התובע עורך את התכנית הנ"ל פעמיים בשבוע (בשמה השונה- "רק מוזיקה ישראלית"). החל משנת 2006 התובע עורך תכנית מוסיקלית שבועית, בת שעתיים, המוגשת יחד עם נועם גיל אור ומשודרת ב-88 FM בשם "מציאות" (לעניין משך התכנית ראו סע' 7.4 לתצהירו של מר צימרמן המאשר את גרסתו של התובע כי מדובר בתכנית בת שעתיים). החל משנת 2001 התובע עורך, מפיק ומגיש תכנית תחקיר מוסיקלית דו חודשית, בת שעה, המשודרת ברשת ב' וברשת ג' בשם "כל ההתחלות". התובע מגיש 2 תכניות חדשות מדי חודש, ובנוסף אין חולק כי משודרות תכניות נוספות בשידור חוזר. במסגרת התכנית, מראיין התובע אומנים ישראלים המספרים על תחילת דרכם המקצועית. החל משנת 2007 התובע עורך, מפיק ומגיש תכנית תחקיר מוסיקלית בשם "כל האגדות" (לטענת התובע משודרת ברשת ב' ולטענת הנתבעת ברשת ג'). המדובר בתכנית "ספשיילים" בה מראיין התובע אומנים בינלאומיים. אין חולק כי התכנית משודרת פעם בחודש לערך. כאמור לעיל, הנתבעת הגדירה את עיסוקו של התובע כנותן שירותים ולא כעובד. בהתאם לכך, במהלך כל השנים משלמת הנתבעת לתובע עבור עיסוקיו באמצעות שוברי תשלום (ש.ת). בשנים 1997- 2008 קיבל התובע מדי חודש תשלום בסך 1000 ₪. החל מחודש פברואר 2008, מקבל התובע מדי חודש תשלום בסך 1300 ₪. כפי שיפורט להלן, לדידנו עולה בבירור מהראיות כי התובע שימש כעובד בנתבעת ולא כנותן שירותים. הלכה פסוקה היא כי מעמדו של מועסק נקבע על פי מאפייני מערכת היחסים בין הצדדים מבחינה מהותית ולא על פי המוסכם בין הצדדים או הכינוי שנתנו למערכת היחסים ביניהם (דב"ע נד/77-3 פנינה רוטברג- תדיראן בע"מ, פד"ע כז 454, 462). המבחן הרווח והמקובל בפסיקה לקביעת מעמד פלוני, אם עובד ואם לאו, הוא המבחן המעורב. מבחן זה מורכב ממספר רב של מרכיבים, כאשר המרכיב הדומיננטי הוא מבחן ההשתלבות. מבחן זה מאפשר את איתורו של קו הגבול שבין עובד לעצמאי, בסיטואציות שונות. "בבואנו לקבוע קיומם של יחסי עובד-מעביד, נפנה לבחינת הסממנים והעובדות, אשר לאורם נפעיל את מבחן ההשתלבות, או במידת הצורך, את "המבחן המעורב", אשר המרכיב הדומיננטי בו הוא מבחן ההשתלבות במפעל. לעניין זה ייקח בית הדין בחשבון את הסממנים שהוכחו בפניו ויתן להם את משקלם היחסי, תוך שהוא מאזן ביניהם" (בג"ץ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נ(4) 628; להלן: "בג"ץ מור"). למבחן ההשתלבות מצטרפים מבחני עזר נוספים: מבחן הקשר האישי, כפיפות ואופן הפיקוח על ביצוע העבודה, האם נעשה שימוש בכלי עזר ושל מי הבעלות בהם, מה הייתה צורת תשלום השכר, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, ועוד. כאמור, נקבע כי מבחן ההשתלבות הוא המבחן המרכזי בתוך מכלול מבחני המשנה ויש ליתן לו משקל נכבד במסגרת המבחן המעורב (ע"ע 300021/98 טריינין נ' חריש, פד"ע לז' 433). שני פנים למבחן ההשתלבות: הפן החיובי- האם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של "המפעל" ולפיכך אין הוא גורם חיצוני לו, והפן השלילי- האם האדם בו מדובר הינו בעל עסק עצמאי משלו (דב"ע לא/27-3 עיריית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע ג' 177). באשר לפן החיובי של מבחן ההשתלבות, נפסק כי הוא כולל שלושה מרכיבים: קיומו של מפעל יצרני לשירותים או אחר שניתן להשתלב בו; הפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל. מבצע הפעולה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו "גורם חיצוני". אחד הביטויים להשתלבות במפעל עולה מתוך התשובה לשאלה האם הרחקתו של מי שבו מדובר, תפגע בפעילות היומיומית השוטפת של המפעל. זאת, לעומת גורם חיצוני אשר פעולתו נועדה להשלים את פעולות המפעל (דב"ע לד 9-3 עוזר אדמון נ' מדינת ישראל, פד"ע ה' 169). באשר לפו השלילי, נקבע כי אין סימני היכר אחידים בעסק עצמאי והתשובה תלויה בראש ובראשונה במהות העסק בענף הפעילות. סימן היכר חשוב הינו מי נהנה מניהול העבודה ומהחיסכון בהוצאות. בעל העסק צריך להיות נושא בעול ההשקעות ובאמצעי היצור, שכן המאפיינים עסק ועצמאות עסקית הם השקעה, יוזמה, ארגון, סיכויי רווח וסכנות הפסד (דב"ע לג/177-0 מושקוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 79). כאמור, הנתבעת טוענת כי עבודתו של התובע הייתה כנותן שירותים עצמאי ולא כעובד. לטענתה, מעמדו אצלה היה כ"משתתף חופשי" (ראו סע' 8 לכתב ההגנה). בבג"ץ מור, בית המשפט העליון דן במשמעותו של מונח זה במערכת יחסי העבודה. הנשיא ברק התייחס לדעת המיעוט של השופט טל, על פיה יש לראות במערער באותה פרשה כ"משתתף חופשי". זאת, בין השאר, תוך הפניה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ב-דב"ע לג/9-3 רשות השידור נ' סיוון, פד"ע ד' 520, שדן בעניינו של מגיש תכניות שבועיות ברשות השידור: "חברי , השופט טל, קובע כי המשיב (החוקר) אינו עובד ואף אינו קבלן עצמאי. על פי גישתו, יש לראות במשיב "משתתף חופשי". זהו מצב ביניים- שאינו קטגוריה לעצמה- אשר מכלל עובד יצא ולכלל קבלן עצמאי לא הגיע. בעניין זה הוא סומך עצמו על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין סיוון. באותה פרשה נדון עניינו של מועסק ברשות השידור. בינו לבין הרשות נערך הסכם שעל פיו התחייב המועסק להגיש, תמורת תשלום, תוכניות שבועיות. נקבע בהסכם כי המועסק אינו עובד ואינו זכאי לזכויות סוציאליות או לפיצויים ברשות השידור. המועסק היה קובע לפי שיקוליו את נושא התוכנית. התוכנית הייתה מוקלטת בציוד של רשות השידור, תוך שהמועסק היה מכניס בה שינויים ותוספות בתיאום עם רשות השידור ובעזרת כוח אדם וציוד של רשות השידור. פרט לתיאומים הקשורים בהכנת התוכנית, לא היה המועסק חייב להיות נוכח בעבודה בשעות כלשהן. הוא לא חתם על גיליון נוכחות. לא הוחזרו לו- פרט לתשלום הכולל- הוצאות מיוחדות. בכינוסים הקבועים של עורכי תוכניות ברשות השידור הוא לא היה מוזמן בדרך כלל. לימים הופסקה העסקתו של עורך התוכניות. הוא תבע פיצויי פיטורין, פדיון חופשה והשתתפות בהוצאות הבראה. בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי שאלת מעמדו של המועסק כעובד תוכרע על פי מבחן ההשתלבות. במסגרת מבחן זה נפסק כי המועסק אינו עובד. אין הוא חלק מהיחידה האורגנית של מפעל המעביד" (בג"צ מור, עמ' 643). . עוד מוסיף הנשיא ברק (שם, בעמ' 644): "כשלעצמי, נראה לי כי אילו עניין סיוון נפסק היום, היה מקום לראות במר סיוון עובד של רשות השידור. מקרהו נופל במישרין לדל"ת אמותיו של מבחן ההשתלבות. מר סיוון היה חלק מהמערך הארגוני של רשות השידור. הוא לא היה חופשי להשתחרר ממילוי חובתו להכנת התכנית. הוא לא היה 'משתתף אורח'. הוא היה חלק בלתי נפרד מהאופן שבו ביצעה רשות השידור את תפקידה. לה הוא היה כפוף. למסגרותיה המנהליות הוא היה נתון. הוא לא יכול היה, מטבע הדברים, לבקש אחר למלא את תפקידו. לא היה לו 'מפעל' משלו". השופט גולדברג התייחס בבג"צ מור למספר קריטריונים להבחנה בין עובד ומשתתף חופשי. לשיטתו, סממנים חשובים לעניין זה הם משך ההעסקה, סדירות ורציפות(שם, בעמ' 652): "המעבר לדפוסי עבודה גמישים מטשטש את הגבול, האפור ממילא, בין העובד לבין "המשתתף החופשי". על כן, נראה כי יש להעביר את המשקל מסממנים של זמני עבודה קבועים ומקום ביצוע העבודה כסממנים להיותו של המועסק 'עובד', לסממנים של משך ההעסקה, סדירות ורציפות. כאמור, תקופת התמשכות הקשר אינה יכולה, כשלעצמה, להצביע על קיומם של יחסי עובד ומעביד. עם זאת, ככל שמתמשכת תקופת ההתקשרות, מתחזקים האלמנטים של תלות אישית ומחויבות המועסק, ובשל כך יש שהיחסים לובשים מהות שונה לאורך זמן. דוגמא לשינוי במהות היחסים בהתאם למשך הקשר ניתן למצוא בסעיף 13(א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ו-1996, שלפיו: 'הוראות הסכם קיבוצי החלות על עובדים המועסקים במקום עבודה, שבו עובדים גם עובדי קבלן כח אדם יחולו, לפי העניין, על עובדים של קבלן כח האדם המועסקים באותו מקום עבודה תקופה העולה על שלוש שנים..'. אם כן, התמשכות הקשר הינה שיקול לעניין ההבחנה בין מי שהינו עובד לבין מי שאינו עובד, אך כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לה משקל מכריע. עם זאת, כשסדירות הקשר ורציפותו נוספות לאורך תקופת ההעסקה, יכולים סממנים אלה, במצטבר, להעיד על מידת המחויבות והתלות הקיימות בין המועסק והמעסיק. ממד הסדירות נבחן לפי מידת הקביעות של היקף ההעסקה (משבוע לשבוע, מחודש לחודש וכולי) לאורך תקופת ההעסקה. אם כי שינויים מוסכמים בהיקף ההעסקה מתקופה לתקופה אינם שוללים קיומם של יחסי עובד ומעביד, שהרי משפט העבודה מכיר במעבר מעבודה מלאה לעבודה חלקית ולהיפך, מעבר שאינו שולל את מעמדו של אדם כ'עובד'. עוד יוסף כי הסדירות אינה נמדדת בהכרח ביחידות זמן ויכול שתימדד ביחידות תפוקה, בהתאם לעניין. ממד הרציפות נבחן על פי אורכן של החופשות ותדירותן, וזאת ביחס לתקופות רציפות העבודה. חשיבותן של הרציפות והסדירות בהבחנה בין 'עובד' לבין מי שאינו 'עובד' באה לידי ביטוי בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. הממדים האמורים נותנים ביטוי למידת המחויבות, או הגמישות, בקשר שבין המעסיק למועסק, ואלה משקפים מן הבחינה האובייקטיבית את המידה שבה נלקח המועסק בחשבון לצורך ארגון העבודה וחלוקתה". ואכן, בית הדין הארצי יישם דברים אלה בפסק דין בעניין לוין (ע"ע 359/99 לוין- רשות השידור פד"ע לו 400 (2001)) שעסק בתחקירנית שעבדה ברשות השידור: "..בית הדין האזורי הגיע אפוא למסקנה שבתקופת הש.ת. התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. מסקנתו זו מקובלת עלי. השם שבו כינתה רשות השידור את היחסים אינו רלוונטי. משתתף חופשי הוא כינוי שאינו מלמד על תוכן. בזיכרון הדברים מאוזכרים מועסקים ב 'התקשרויות חד פעמיות (העסקה ספורדית ש/ת)'. מכאן, שלמעשה הכוונה בהעסקה לפי ש.ת הייתה העסקה ספורדית. לא הייתה כוונה להעסיק בש.ת לתקופות ארוכות עובדים שסוג עבודתם הוא עבודה קבועה של עובד רגיל. אף שעל פי זיכרון הדברים, לא לסוג התקשרות קבועה כשל המערערת בתקופה הראשונה הייתה הכוונה בכינוי ש.ת, ניתן להעסקתה של המערערת כינוי זה. המערערת לא הייתה מועסקת בהתקשרויות חד פעמיות ספורדיות. מקובלת עלי גישתו של בית הדין האזורי כי התקיימו יחסי עובד- מעביד בין רשות השידור למערערת בתקופת הש.ת. רלוונטית המהות ולא הכינוי. מבחינת המהות התקיימו יחסי עובד-מעביד, ואין הבדל מהותי..בין ההעסקה בתקופת הש.ת להעסקה על פי חוזה מיוחד. כך נפסק במקרה אחר על ידי בית המשפט העליון לגבי מי שהועסק כמשתתף חופשי. נפסק שם שעל פי המהות, מדובר ביחסי עובד-מעביד (בג"ץ 5156/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה). בענייננו נראה לי כי רק הכינוי שניתן לשתי התקופות שונה. על כן, צדק בית הדין האזורי בקובעו שמדובר ביחסי עובד-מעביד". וראו לעניין זה גם את פסק הדין בעניין אסולין (ע"ע 300245/97 אסולין-רשות השידור, פד"ע לו 689 (2001)) שעסק ב-97 עובדי רשות השידור שעסקו משך שנים רבות בתפקידים שונים ברשות השידור. נדגיש, פסקי הדין בעניין לוין ועניין אסולין עסקו באותה נתבעת כבענייננו (היא רשות השידור). בפסקי הדין הנ"ל עסקינן בעובדים שעבדו משך שנים רבות כחלק בלתי נפרד מהמערך הארגוני בנתבעת. לאור זאת, נפסק כי עסקינן ביחסי עובד מעביד, למרות צורת העסקה של ש.ת. גם בענייננו, התובע עובד משך שנים רבות בנתבעת כחלק בלתי נפרד מהמערך הארגוני בנתבעת. לכן, ברור כי האמור בפסקי דין חל גם על ענייננו. כאמור לעיל, החל מחודש פברואר 2003 החלה הנתבעת לשנות את צורת ההתקשרות עם העובדים ששולם להם באמצעות שוברי תשלום, והחלה לחתום עימם על חוזי העסקה מעבר לשיא כוח אדם, המאשרים למעשה קיומם של יחסי עובד מעביד. בהתאם לכך, גם לתובע הוצע לחתום על "חוזה מיוחד להעסקת עובד, מעבר לשיא כוח אדם- חודשי" (נספח ה 3 לתצהיר התובע). ברור לנו, כי שינוי מדיניות זה נבע כתוצאה מפסיקות בית הדין הארצי בעניין לוין ועניין אסולין. עצם העובדה שהוצע לתובע לחתום על חוזה העסקה מיוחד, מלמד כי גם הנתבעת ראתה בו למעשה כעובד. ויודגש, עולה מהראיות כי לא חל כל שינוי מהותי בעבודתו של התובע מאז תחילת עבודתו בנתבעת-עוד בשנת 1992, עד למועד הגשת התביעה. להשלמת התמונה, נפרט להלן את התקיימות המבחנים לקיומם של יחסי עובד מעביד בענייננו: ברור כי התקיימו כל יסודותיו של הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. הנתבעת מהווה מפעל שניתן להשתלב בו, והפעילות שבוצעה על ידי התובע (עריכה, הפקה, שידור של תכניות רדיו) מצויה בליבת הפעילות הרגילה של המפעל. עולה בבירור מחומר מהראיות, כי התובע היה ועודנו חלק אינטגראלי מהמערך הארגוני של הנתבעת- התובע משובץ מדי שבוע באופן סדיר בתכניות הקבועות, אותן הוא עורך ומשדר במשך שנים רבות (ראו דו"חות שיבוץ שבועיים חלקיים- נספח א2 לכתב התביעה; מוצג ת/3); התובע השתתף בכל ישיבות המחלקה ובישיבות "פליי ליסט" (ראו עדותו של מר שילוני- עמ' 20 לפרוטוקול); השתתף כנציג רשת ג' בכנסים מסוימים, כגון כנס שהתקיים באשקלון מטעם אוניברסיטת בר אילן (שעסק בשירים ישראלים - ראו נספח ט1 ו-ט2 לתצהיר התובע), וכנס נוסף בחיפה (ראו לעניין זה עדותו של מר שילוני -עמ' 20 לפרוטוקול). לעניין הפן השלילי- כאמור, אין חולק כי תבנית ההעסקה של התובע הייתה כשל נותן שירותים עצמאי, המקבל את שכרו באמצעות שוברי תשלום. עם זאת, למתכונת הפורמאלית שבה שולמה לתובע תמורה עבור שירותיו, אין משמעות מהותית לצורך ההכרעה בסיווגו כעובד. עולה מחומר הראיות, כי עיסוקו של התובע כעורך וכמגיש תכניות היה עבור הנתבעת בלבד ולא עבור כל גורם אחר. התובע ביצע את משימותיו עבור הנתבעת בהתאם לשיבוץ שנקבע לו וקיבל תשלום בהתאם לתעריף שקבעה הנתבעת. אמנם, עולה מחומר הראיות כי בנוסף לעיסוקו בנתבעת, נתן התובע שירותים כעצמאי והוציא חשבוניות עבור חברות תקליטים שונות (ראו עדותו- עמ' 5, 9-8 לפרוטוקול). עולה מהראיות כי בגין השנים מרץ 2002- נובמבר 2009 סך החשבוניות שהוציא התובע עמד על סך של 166,357.81 ₪. עם זאת, לדידנו, מדובר במתן שירותים בהיקף מצומצם לחברות התקליטים, שאין בו כדי להשפיע על עבודתו של התובע אצל הנתבעת. לכן, אין בנתון זה כדי להצביע על קיומו של עסק עצמאי ששירת את הנתבעת כגורם עצמאי. העובדה שהתובע סיפק שירותים מסויימים לחברות תקליטים שונות, לא שוללת את מעמדו אצל הנתבעת כעובד. לאור האמור, גם הפן השלילי מתקיים בענייננו. גם החלת מבחני המשנה הנוספים מחזקים את מסקנתנו כי התקיימו יחסי עובד בין הצדדים: יש ליתן משקל נכבד להתמשכות הקשר, רציפותו וסדירותו. עניין לנו בהתקשרות ממושכת ורציפה שנמשכת למעלה מ-20 שנה, החל משנת 92 וגם כיום. השירות שנותן התובע עבור הנתבעת הוא אישי. ברור כי התובע לא היה רשאי להעביר את המשימות שהוטלו עליו לביצוע על ידי אחרים. אף מבחן "כלי היצור" מתקיים בענייננו, שכן אין מחלוקת כי לצורך עבודתו עשה התובע שימוש בתקליטייה של הנתבעת (ראו עדות מר שילוני- עמ' 20 לפרוטוקול). לתובע לא היה כל סיכון כלכלי בהתקשרותו עם הנתבעת. הוא לא נהנה מרווחיה ולא חשש מהפסדיה, נתון המצביע על היותו עובד. לתובע לא היו הוצאות בקשר לעבודתו בנתבעת. כל שהשקיע היה את הידע המקצועי שלו לצורך עריכה ושידור של תכניות רדיו. גם מבחן המרות והפיקוח מתקיים בענייננו. אמנם התובע לא נדרש לחתום על שעון נוכחות, אך הוא עבד בהתאם לשעות השידור אשר נקבעו על ידי הממונים עליו. הכנסותיו מהנתבעת היו בהתאם למספר התכניות אותן ערך ושידר, וברור כי גם בכך הושג פיקוח על עבודתו. התמורה ששולמה לתובע הייתה על בסיס חודשי, בדומה לתמורה המשולמת לעובד, ובאופן פחות או יותר קבוע ואחיד, כאשר לתובע יש שליטה מוגבלת ביותר על שיעור הכנסתו בגין העבודה שביצע. סיכומו של דבר, מיישום המבחנים שבפסיקה על נסיבות המקרה שבפנינו, ומכלול הסממנים הרלוונטיים לצורך קביעת מהות היחסים בין הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי בתקופה בה פעל התובע בשורותיה של הנתבעת, התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד. היקף שעות עבודתו של התובע: התובע טוען, כאמור, כי בהתאם להסדר הקיבוצי 71 (הקובע מכסות עבודה של עורכי תכניות), כל שעת שידור של תכנית מוסיקלית שווה ל- 4 שעות עבודה וכל שעת שידור של תכנית מוסיקלית מחקרית שווה לשבוע עבודה. לטענתו, הנתבעת משלמת בפועל לעובדים הקבועים אצלה בהתאם לקבוע בהסדר הקיבוצי 71 וכך עליה גם לשלם לו. לכן, לטענתו, בהתאם לשעות העריכה שעבד מדי חודש, ולפי החישוב הנ"ל הקבוע בהסדר קיבוצי 71, הוא עובד למעשה במתכונת עבודה של משרה מלאה. מנגד, הנתבעת טוענת כי מתכונת העסקתו של התובע היא בגובה 25% בלבד, וזאת בהתאם לקביעת הגורמים המקצועיים המכירים את אופיין של התכניות המשודרות. לטענתה, ההסדר הקיבוצי 71, שנעשה לפני למעלה מ-40 שנה, אינו רלוונטי לתקופה זו ולכן היא אינה פועלת על פיו. לטענתה, שעת שידור של תכנית מוסיקלית רגילה מצריכה לכל היותר שעתיים נוספות של עריכה (סה"כ שלוש שעות עבודה). שעת שידור של תכנית מוסיקלית מחקרית מצריכה 7 שעות עבודה (כולל הקלטת התכנית). כפי שיפורט להלן, לדידנו, התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, להוכיח כי עבד במתכונת עבודה של משרה מלאה. אין חולק כי בהתאם להסדר הקיבוצי 71, שעת שידור של תכנית מוסיקלית רגילה שווה ל-4 שעות עבודה (סעיף 13 להסדר הקיבוצי), ושעת שידור של תכנית מוסיקלית מחקרית שווה לשבוע עבודה (סעיף 19 להסדר הקיבוצי). התובע העיד בתצהירו (סעיף 6.2 לתצהיר) כי שכרם של עובדי הנתבעת משולם בפועל בהתאם להסדר הקיבוצי 71. עוד העיד : "ידוע לי כי עובדים קבועים ברשות השידור מקבלים על שעת עריכה, שכר בגין 4 שעות עריכה, לדוגמא בלבד: איציק יושע". עם זאת, כמפורט להלן, טענתו זו של התובע לא הוכחה אף בראשית ראיה. ביום 9.2.10 הגיש התובע בקשה לזמן לעדות 4 מעובדי הנתבעת. בבקשתו טען כי עובדים אלה יכולים להעיד על השכר שהם מקבלים בגין עבודתם. במסגרת הבקשה, ביקש התובע לזמן 2 עובדים קבועים בנתבעת אשר יכולים להעיד, כך לטענתו, כי עבור שעת עריכה משולם להם שכר של 4 שעות. בהחלטת כב' השופטת יהלום, מיום 28.12.10, הותר לתובע לזמן לעדות 2 עדים מתוך רשימת העדים שביקש לזמן. עם זאת, התובע, מטעמיו הוא, לא זימן לבסוף לעדות מטעמו אף לא אחד מהעדים ששמותיהם צויינו ברשימה שמסר. לאור זאת, הרי שאין בפני בית הדין אף לא דוגמא אחת שתומכת בטענתו. ברור כי הימנעות התובע מלהעיד את אותם עדים רלוונטיים, פועלת כנגדו ויוצרת את ההנחה שאילו הובאו, הייתה עדותם סותרת את גרסתו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ- מתתיהו, פ"ד מה(4) 651). בנוסף, עדי הנתבעת אף לא נחקרו כלל לעניין התשלום המשולם לעובדים אחרים בנתבעת. לעניין זה, העיד מר שקד בתצהירו, כדלקמן: "..ההסדר הקיבוצי אליו מפנה התובע בסעיף 6.2 איננו רלוונטי. מדובר בהסכם ישן אשר אינו משקף את התמורות שחלו בכל הקשור למחשוב ולפני עידן האינטרנט. הקביעה מהו היקף העבודה הנדרש לתוכנית נקבעת על ידי הממונה המכיר את אופיין של התוכניות המשודרות ברשת". מר שילוני העיד לעניין זה בחקירתו, כי לצורך קביעת אחוז המשרה של שדרים ועורכים, ערך אומדן לפי הניסיון המקצועי שלו (עמ' 21 לפרוטוקול; ראו גם עדות מר צימרמן- עמ' 34 לפרוטוקול). מר שקד הוסיף בחקירתו, כי במהלך 4 השנים האחרונות התקיימו בנתבעת דיונים על רפורמה מקיפה העוסקת, בין היתר, גם בקביעת מכסות שעות עבודה. עוד העיד כי הדיונים ברפורמה הסתיימו בחודש מרץ 2011 והיא טרם נכנסה לתוקף (עמ' 28 לפרוטוקול). לעניין מכסות העבודה של עורכי מוזיקה, העיד כי 14-10 שעות שידור הן 42 שעות עבודה, והחישוב הוא בד"כ שלוש שעות עבודה כולל שעת השידור (עמ' 29-28 לפרוטוקול). לדידנו, גם אם הרפורמה לא נכנסה באופן רשמי לתוקף, הרי שאין בכך כדי להעיד על כך שמכסות העבודה נקבעות עדיין לפי ההסדר הקיבוצי 71. המדובר במסמך שהוכן לפני למעלה מ-40 שנה ואכן אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי הוא אינו משקף את השינויים הטכנולוגים אשר התרחשו מאז. ברור כי שינויים אלה גורמים לקיצור הזמן הנדרש להשקיע לצורך חיפוש חומר מוסיקלי (וראו לעניין זה עדותו של מר שילוני- עמ' 26-25 לפרוטוקול). לסיכום, בהתאם לחומר הראיות שהוצג בפנינו, אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי מכסת שעות העבודה של העובדים בנתבעת, נקבעה בפועל על ידי הממונים המקצועיים ולא הייתה בהתאם להסדר הקיבוצי 71. התובע לא הוכיח כי שכרם של מי מעובדי הנתבעת משולם בפועל בהתאם להסדר הקיבוצי 71. באשר לשעות עבודתו של התובע- מר שקד העיד, על פי הערכתו וברוח דיוני הרפורמה, כי עבור כל שעת שידור של תכנית מוזיקה רגילה, נדרשות שעתיים נוספות של עריכה, קרי מדובר בשלוש שעות עבודה (עמ' 30-29 לפרוטוקול; ראו גם סעיף 4.5 לכתב ההגנה). נבהיר כי בעיקרו של דבר עריכה של שעת שידור מסוג זה משמעה בחירה של 12 שירים אשר יש ביניהם קשר כלשהו, על מנת שהשדרן יוכל להשמיעם ברצף. (ראה גם עדות אמנון שילוני עמ' 21 לפרוטוקול) לעניין תכניות הראיונות שערך ושידר התובע וערך התובע ("כל ההתחלות"; "כל האגדות"), העריך מר שקד כי עבור שעת שידור של תכנית כזו, נדרש יום עבודה- 8 שעות עבודה (עמ' 30 לפרוטוקול). לדידנו, אומדן זה של שעות העבודה של התובע בגין עריכת התכניות לסוגיהן, הינו סביר, גם אם אפשר ששעת עריכה מוסיקלית (שעיקרה בחירת 12 שירים) שהוערכה כ-3 שעות עבודה (כולל שעת השידור) הוערכה ביתר, ואילו עריכת תכנית מקורית הוערכה בחסר. מכל מקום, כפי שנבהיר להלן, התובע לא הוכיח, אף בראשית ראיה, כי נדרש על ידי הנתבעת לעבוד בפועל בהיקף של משרה מלאה, כפי שנטען על ידו. נבהיר בהקשר זה כי עבודתו של התובע לא נעשתה בשעות מוגדרות, שניתן לפקח עליהן, חלק נכבד מהעבודה בוצע בביתו, בפגישות עם אומנים בביתי קפה ועוד כיוצא בזה. עוד יש להבהיר כי התובע העיד על עצמו כי הוא מכור למוסיקה וכי כל שעות הפנאי שלו קשורות למוסיקה. עוד נבהיר, כי אין חולק על מקצועיותו הרבה של התובע, ועל ידענותו בתחום המוסיקה. על רקע האמור אנו סבורים כי בפועל לתובע לא נדרשו 3 שעות על מנת לבחור 12 שירים שישודרו ברצף. נזכיר כי התובע אישר כי לעיתים כלל לא נכח באולפן בשעה ששודרו השירים שבחר, משום שבשעת השידור הוא שהה בעבודתו בחברת חשמל, (ולכן השאיר את הדיסקים שבחר בתאו של המגיש ערב קודם ולכן היה מקום לחשב לצורך העניין שעתיים של עבודת עריכה בלבד). לעומת זאת, אנו נוטים לחשוב שהתובע הקדיש יותר מ-8 שעות לתוכניות הראיונות שערך והגיש. אין לנו כל ספק כי התובע שנהנה מהתחקיר, מהפגישה עם האומנים, ומההאזנה לקטעי המוסיקה הקדיש לעניין בפועל יותר מהשעות שהקצתה לכך הנתבעת. על אף האמור לעיל, אנו סבורים כי הנתבעת רשאית להגביל את המשאבים שהיא מוכנה להשקיע בשעת שידור אחת של התובע, ואנו סבורים כי היא רשאית לקבוע שלהכנת תוכנית ראיונות בת שעה (שחלק ניכר ממנה מוקדש להשמעת קטעים מוסיקלים) היא מקצה לתובע 8 שעות עבודה. נזכיר בהקשר זה כי כיום, בעידן האינטרנט, הנגישות למידע קלה ונוחה יותר מבעבר, ולכן אנו סבורים כי ניתן להפיק תכנית ראיונות בת שעה בפרק הזמן שהוקצב לכך. התובעת איננה יכולה למנוע מהתובע להעמיק ולחקור את מושא התכנית עוד ועוד, להקשיב לקטעים מוסיקליים רבים ומגוונים, שהרי זה תחביבו של התובע, ואולם היא איננה חייבת לשלם לו שכר על כך. בהתאם לאומדן שהציגה הנתבעת, הרי היקף משרתו של התובע, ב-7 השנים בטרם הגשת התביעה (תקופת ההתיישנות), הוא כדלקמן: עבור התכנית "דרכי נועם" (תכנית יומית בת שעה שערך התובע 5 פעמים בשבוע בין השנים 2001- 2006): 15 שעות עבודה שבועיות. כאמור, החל משנת 2006 התובע עורך את התכנית הנ"ל פעמיים בשבוע (בשמה השונה- "רק מוזיקה ישראלית"): 6 שעות עבודה שבועיות. עבור התכנית "מציאות" (תכנית שבועית בת שעתיים המוגשת יחד עם נועם גיל אור ומשודרת ב-88FM החל משנת 2006): 6 שעות שבועיות. עבור התכנית "כל ההתחלות" (תכנית מוסיקלית מחקרית דו חודשית בת שעה, אותה עורך התובע החל משנת 2001 המשודרת ברשת ב' וברשת ג'): 16 שעות עבודה חודשיות. בחקירתו העיד התובע כי התכנית משודרת במהלך החודש מספר פעמים בשידור חוזר ונדרשת עבודה נוספת לצורך כך (עמ' 12-11 לפרוטוקול). מר שילוני אישר זאת בעדותו והעריך את שעות עבודתו השבועיות של התובע בעריכת תכנית זו (כולל השידורים החוזרים) ב-25 שעות חודשיות (עמ' 22 לפרוטוקול). אנו מקבלים גרסה זו, שלא נסתרה, וקובעים כי התובע עבד 25 שעות חודשיות בעריכת התכנית. עבור התכנית "כל האגדות" (תכנית ספיישלים אותה עורך ומשדר התובע החל משנת 2007, פעם אחת בחודש לערך, בה הוא מראיין אומנים בינלאומיים): 8 שעות עבודה חודשיות. אם כן, בשנים 2001 עד 2006 עבד התובע 88 שעות חודשיות. בשנים 2006 ועד להגשת התביעה, עבד התובע 87 שעות חודשיות. הווה אומר, אחוז משרתו של התובע הוא בסביבות 50%. ואכן, עדי הנתבעת העידו בעצמם כי אחוז משרתו של התובע עומד על 50%. ראו לעניין זה האמור בתצהירו של מר שקד (סע' 6.4-6.3 לתצהירו): "בהתאם להערכתי ולאחר קבלת עמדת מחלקת כוח האדם בנתבעת הצעת הנתבעת לקליטת התובע הייתה קליטה בהיקף של בין 40% -50% משרה. יובהר כי הערכה זו מתבססת על עמדת הממונים והיכרותם עם התוכניות השונות והערכתם המקצועית לגבי היקף השעות הנדרש לכל סוג של תוכנית" (ראו גם עדותו בעמ' 30-29 לפרוטוקול). וראו לעניין זה גם עדותו של מר צימרמן (עמ' 35-34 לפרוטוקול): "ש.שמעת את מר שקד היום שאישר את מה שכתב בתצהירו שהוא היה מעריך לפי שיטת האצבע, שיטת הערכה את המשרה של התובע כיום כ-40 עד 50 אחוז 'בהתאם להערכתי', אתה מסכים עם הערכה שלו? ת.היות ואמרתי שאני נסמך על הערכות הממונים המקצועיים, מבחינת האחריות שלי אני יכול לעמוד ב-50% משרה מבחינת התקן וזה לא יהווה חריג מבחינתי. כך הצענו לתובע וכך אנו מציעים גם היום" (ההדגשה לא במקור- א' ד"ט). לאור זאת, יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה עבד התובע בהיקף משרה של 25%, שעה שהעדים מטעמה מודים כי עבד בהיקף משרה של 50%. זאת, כאמור לעיל, גם עולה מחישוב שעות עבודתו בהתאם לאומדן שקבעה הנתבעת בעצמה. נדגיש, לאורך כל תקופת עבודתו בנתבעת התובע עבד במשרה מלאה בחברת החשמל. טענתו כי עבד בפועל במשרה מלאה גם בנתבעת, אינה מתיישבת עם העובדות שהוצגו בפנינו. התובע צירף לכתב התביעה (נספח א'1) פירוט שעות עבודתו בנתבעת בחודשים נובמבר-דצמבר 2007. עם זאת, עיון בדו"ח הנוכחות של עבודתו בחברת החשמל בחודשים הנ"ל (מוצג נ/1), מעלה כי בזמן שציין כי עבד בנתבעת עדיין שהה בעבודתו בחברת חשמל. כך לדוגמא ביום 6.11.07 שעת סיום עבודתו של התובע בחברת חשמל הייתה רק ב- 18:15. עובדה זו לא מנעה ממנו לציין בפירוט השעות כי עבד בנתבעת החל מהשעה 17:00. כך גם ביום 8.7.07- עולה מדו"ח הנוכחות כי התובע סיים את עבודתו בחברת חשמל בשעה 18:20. עם זאת, בפירוט השעות ציין כי החל את עבודתו בנתבעת בשעה 17:00. למעשה, עולה מדו"ח השעות שערך, כי במרבית הימים במהלך החודשיים האלה, כלל לא יצא מעבודתו בחברת חשמל לפני השעה 17:00. לכן, לא ברור כיצד בדו"ח השעות מופיע במרבית הימים כי החל את עבודתו בנתבעת בשעה 17:00. כשנשאל לעניין זה בחקירתו, השיב תחילה כי הגיע כל יום לעבודתו בנתבעת לפני השעה 17:00 (עמ' 4 לפרוטוקול). כשעומת עם דו"חות הנוכחות של חברת חשמל, המפריכים כאמור טענה זו, השיב התובע תשובה לא ברורה לפיה "לא דייקתי לפי דקות" (עמ' 13 לפרוטוקול). כאמור, עולה מהראיות כי גם לא דייק לפי שעות. לדידנו, יש בסתירות אלה כדי להפריך לחלוטין את האותנטיות של פירוט השעות הנ"ל שצירף התובע לתביעתו. זאת ועוד, התובע העיד בחקירתו כי בשנה האחרונה הגיש לחברת החשמל שתי בקשות לקבלת היתר לעבוד בעבודה נוספת (עמ' 6 לפרוטוקול). לאור זאת, ב"כ הנתבעת ביקש בדיון כי התובע יגיש לבית הדין העתק של הבקשות הנ"ל, שיכול להעיד כיצד התובע הגדיר את היקף עבודתו אצל הנתבעת. כשנשאל התובע לעניין זה בחקירתו, העיד כי הוא זוכר שרשם בבקשותיו את המשכורת שהוא מקבל בנתבעת והוא אינו זוכר אם הגדיר בבקשותיו את היקף עבודתו בנתבעת (עמ' 8 לפרוטוקול). בהחלטתנו בדיון קבענו כדלקמן: "בשים לב לכך שמדובר בשני גופים ציבוריים, על אף שהליכי הגילוי בתיק זה מוצו, אנו מורים לתובע להמציא לבית הדין העתק מבקשותיו למתן היתר לעבודה נוספת, כפי שהוגשו לחברת החשמל וזאת תוך 30 יום". על אף האמור, התובע לא המציא לבית הדין כל העתק מהבקשות, לא טרח להגיש כל הודעה בעניין זה, ואף בסיכומיו התעלם לגמרי מהימנעותו מהגשת המסמך. לדידנו, הימנעותו של התובע בהגשת המסמך, מלמדת כי אם היה מוגש היה המסמך פועל כנגדו (ע"א 548/78 נועה שרון ואח'- יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736; ע"א 2273/90 לימה בע"מ- פרל רוזנברג, פד"י מז(2) 605, 615)). לא מן הנמנע, כי בבקשתו זו הגדיר התובע בעצמו את היקף משרתו אצל הנתבעת כמשרה חלקית בלבד. נוסיף, התובע הודיע לבית הדין כי ברצונו להעיד מטעמו את מר נועם גיל אור. בהודעתו ציין כי מר גיל אור יכול להעיד על היותו עובד במשרה מלאה בנתבעת. בדיון ההוכחות, שהתקיים ביום 12.9.11, הוסכם על דחיית שמיעת עדותו של מר גיל אור והגשת תצהיר מטעמו לבית הדין תוך 10 ימים. עם זאת, ב"כ התובע הגיש לבסוף הודעה נוספת לבית הדין, בה צוין כי הוא מוותר על שמיעת עדותו של מר גיל אור וזאת שכן: "עובר לחתימה על התצהיר מונה מר גיל אור לתפקיד ניהולי בנתבעת ונעשה חלק מההנהלה. מר גיל אור הודיע כי במצב החדש עלול להיווצר ניגוד עניינים..". עם זאת, עולה מהראיות כי מר גיל אור מונה לתפקיד ניהולי בנתבעת עוד בשנת 2008. זאת אף ציין התובע בעצמו בחקירתו הנגדית (עמ' 9 לפרוטוקול). לכן, לא ברורה הודעה זו, שכן לא השתנה דבר עובר לחתימה על התצהיר ולא התקיים כל "מצב חדש" כפי שצוין בבקשה. עוד כשהודיע התובע כי יעיד מטעמו את מר גיל אור, ידע כי הוא משמש בתפקיד ניהולי בנתבעת. לדידנו, יש בכך כדי להביא למסקנה כי אם היה מעיד, הייתה עדותו סותרת את גרסת התובע. למעשה, התובע הודיע לבית הדין (ביום 20.1.11 ) כי יזמין לעדות מטעמו 2 עובדים בנתבעת- מר ערן ליטוין ומר נועם גיל אור, ולבסוף לא העיד אף לא אחד מהם לצורך הוכחת גרסתו. זאת ועוד אנו סבורים כי יש קושי מושגי ומוסדי בטענתו של התובע כי הוא עובד במשרה מלאה כעובד בשירות המדינה, ובמקביל לכך במשרה מלאה בחברת החשמל. טענה זו איננה מתיישבת עם הכללים המקובלים בשירות המדינה, שלפיהם עובד המדינה צריך להשקיע את כל זמנו בעבודתו בשירות המדינה ונאסר עליו לעבוד בעבודה נוספת אלא בכפוף לקבלת אישור מיוחד, ולתקופה מוגבלת. זאת ועוד, משמעות הטענה כי העובד מועסק בשירות הציבורי בניגוד לכללים המקובלים על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א 1951. לסיכום, לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי אחוז משרתו של התובע בנתבעת הינו 50% משרה בלבד. בהתאם לקביעתנו באשר לאחוז משרתו של התובע, יש להכריע כעת באשר לתביעתו להפרשי השכר ושאר הזכויות הסוציאליות שהיה זכאי להן, לטענתו. כאמור אין חולק כי במסגרת הסכם קיבוצי 2006 הוסדרו תנאי העסקתם של עובדי ש"ת כדוגמתו של התובע. במסגרת ההסכם הקיבוצי, עברו חלק מהחתומים על ההסכם, להעסקה בהתאם להסכמים, ההסדרים והנוהגים הקיבוציים החלים בנתבעת בדירוג העיתונאים. זאת, בהתאם להגדרת המשרה, ותק העובד, ובהתאם לדירוג, דרגה והיקף המשרה, שהותאמו לעובדים על פי ההסכמים הקיבוציים החלים על הנתבעת. בעדותו של מר צימרמן ניתנה דוג' ספציפית לכך של העובד ערן ליטווין, שעובד אף הוא כעורך תכניות בנתבעת (עמ' 35 לפרוטוקול): "..ערן ליטווין הופיע ברשימות האנשים שציינתי קודם ובסיס ההשתכרות שלו כש"ת שימש, בין השאר, בסיס לקביעת היקף משרתו והוא עבר לחוזה עבודה על בסיס דרגה. אני מבהיר שב-03 הוצע לעבור לחוזה עם שכר כולל בצירוף זכויות. בשלב יותר מאוחר האגודה דרשה שהמעבר יהיה על בסיס ההסכם הקיבוצי לפי דירוג ודרגה". מר צימרמן אף אישר בעדותו כי הנתבעת מסכימה לקלוט את התובע כעובד הנתבעת בהתאם לדרגה 40 פלוס, לפי דירוג העיתונאים (עמ' 37 לפרוטוקול): "ש.אם בית הדין מחליט על אחוז משרה כלשהו, נכון שלא תהיה שום בעיה לנתבעת לתרגם את אותו אחוז משרה הן לדרגה, למשכורת ולחישוב כל הזכויות הנלוות לאותה משכורת? ת.מבחינתי אין מחלוקת שהוא יקבל דרגה 40 שהיא הדרגה בתקן לפי דירוג עיתונאים. בעבר יכולנו להציע גם דרגה אישית, היינו 41, ואולם על פי הנחיית האוצר ומדיניות ההנהלה אין בידינו להעניק יותר דרגות אישיות, אלא רק לפורשים מטעמי גיל. לגבי שהיה בדרגה- יש דבר כזה אפשר לתת 40 פלוס". נציין כי בסיכומיו טען התובע כי הוא זכאי לדרגה 41 בדירוג העיתונאים, אך לא נימק טענתו זו ועל כן לא מצאנו לקבלה (וראו כאמור גם עדותו של מר צימרמן כי לא ניתן לשבצו בדרגה זו- עמ' 38-37 לפרוטוקול). אם כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לשכר לפי דרגה 40 פלוס בדירוג העיתונאים, לפי היקף משרה של 50%. כמו כן, לאור העובדה שלא חל כל שינוי מהותי בעבודתו של התובע במהלך השנים, הרי שדרגה זו רלוונטית לשבע השנים שבטרם הגשת התביעה. לאור האמור, התובע זכאי להפרשי שכר עבודה בגין 7 השנים בטרם הגשת התביעה, וזאת בהתאם לדירוג 40 פלוס, לפי היקף משרה של 50%. זאת, בניכוי התשלום ששולם לו בפועל על ידי הנתבעת. נציין כי אין בידינו לקבל את טענת התובע, לפיה יש לחשב את הפרשי השכר בהתאם לתלוש משכורתו של עובד אחר בנתבעת בשם עידן שרון. התובע כלל לא העיד מטעמו את עובד זה, ולא ברור מה הרלוונטיות של עבודתו של עובד זה ביחס לעבודתו של התובע. בנוסף, בהתאם לדירוג 40 פלוס, ובהתאם לחלקיות משרתו, תשלם הנתבעת לתובע, לפי ההסכמים הקיבוציים החלים על דירוג העיתונאים, בגין הרכיבים כדלקמן: תשלום בגין 36 ימי חופשה עבור השנים שעד להגשת התביעה, לפי שכר בדרגה 40+. דמי הבראה בסך 22,950 ₪ בגין שבע השנים שבטרם הגשת התביעה. נציין כי לאור העובדה שעסקינן בתביעה לתשלום דמי הבראה במהלך תקופת העבודה (ולא לאחר סיום העבודה), הרי שתקופת ההתיישנות היא 7 שנים (עב 300315/99 ח'יר פואד נ' עמישב שירותים בע"מ, מיום 22.9.05). נציין כי הסכום הוא בהתאם לכתב התביעה מאחר שהנתבעת לא הציגה תחשיב מטעמה. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה (12% מהשכר הקובע לפי דרגה 40+ ב50% משרה) בגין 7 השנים שבטרם הגשת התביעה. נציין כי אין בידינו לקבל את טענת התובע בדבר זכאותו לפנסיה תקציבית שכלל לא הוכחה. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות ב- 7 השנים שבטרם הגשת התביעה, לפי 7.5% מהמשכורת הקובעת. פיצוי בסך 6,300 ₪ בגין דמי ביגוד ב- 7 השנים שבטרם הגשת התביעה. באשר לתביעה לפיצוי בגין נזק לא ממוני- התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו במהלך השנים. ככלל, אין בית הדין נוהג לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש אלא במקרים חריגים ביותר. לדידנו, ענייננו לא נופל בגדר מקרים אלה. התובע נהנה במהלך שנים רבות מהייתרונות הגלומים מהעסקתו כש/ת, כך, עסק בין היתר בעיסוקים שונים מול חברות תקליטים אשר אפשר שהיו נחשבים לניגוד עניינים אילו היה עובד של הנתבעת. עוד נציין, כי התובע לא טרח להגיש לחברת חשמל בקשה לאישור לעבוד בעבודה נוספת (לטענתו הגיש בקשות כאלה רק בשנה האחרונה וגם אותן לא מצא להציג בפנינו). לעניין טענת הנתבעת כי יש לקזז מהסכומים המגיעים לתובע את הסכומים אשר קיבל ביתר מעבר לשכר שהיה משולם לו כעובד, הרי שטענה זו נטענה בעלמא, ללא כל כימות. יש לזכור כי התמורה שקיבל התובע הייתה מינימאלית ונעה בין 1000 ל-1300 ₪ לחודש, לכן כלל לא ברורה טענה זו. סוף דבר: בתוך 45 ימים הנתבעת תשלם לתובע הפרשי שכר בהתאם להוראות שקבענו בסעיפים 78-77 לעיל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. משהתקבלה התביעה באופן חלקי בלבד, אין צו להוצאות.יחסי עבודהרשות השידור