השאלה, האם יכול מי שלא היה צד להסכם לטעון שההסכם הינו "הסכם למראית עין" הושארה בפסיקה, לפחות ברטוריקה, בצריך עיון. ראו: פסה"ד שניתן ע"י כבוד השופט עמית ב ת"א ( מחוזי חיפה) 595/02 - כהן דבי נ' כהן יוסף ואח' (9.4.08) ופסקי הדין הנזכרים שם. עם זאת, מציין כבוד השופט עמית, כי בפרקטיקה, שומעים בתי המשפט טענות מסוג זה ודנים בהן, במיוחד כאשר מדובר בטענה של נושה כנגד הסכמים שערך חייב ומוסיף:   " בהערת אגב נציין כי בין סעיף 13 לבין סעיף 30 לחוק החוזים, קיים על פי רוב קשר הדוק, באשר במקרים רבים, חוזה למראית עין - חוזה "פיקטיבי" בשפת ההדיוטות - נועד לשרת מטרה אסורה, בעיקר הברחת נכס מפני נושים או אחרים המבקשים זכות בנכס - ע"א 6295/95 סוליקה בוחסירה נ' רות בוחסירה, פ"ד נ(1) 259 (1996). הכרה בזכותו של נושה לעורר טענת "הסכם למראית עין" נראית מחוייבת מבחינת תקנת הציבור, במציאות דהאידנא, משרבו בעלי חוב העושים להברחת רכושם כדי להשתמט מחובותיהם. אם לא נכיר בזכותו של צד שלישי לטעון לבטלות הסכם מחמת מראית עין או בשל היותו בלתי חוקי, נמצאנו מונעים סעד אפקטיבי מן הנושים ומעודדים תופעה נפסדת זו. המסגרת הדיונית לבירור טענת הסכם למראית עין, יכול ותהא במסגרת תובענה עצמאית או במסגרת סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ, התשכ"ז- 19676 הקובע כי "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". סעיף זה מאפשר לבית המשפט "להרים את המסך" מעבר לזכויות הקניין הרשומות, והוא נותן ביד הנושה כלי להתמודד עם תופעת הברחת נכסים מהחייב - ע"א 1680/03 חנה לוי ואח' נ' אלי ואמירה ברקול ואח' (ניתן ביום 2.8.2004) והאסמכתאות שם. " חוזהחוזה למראית עיןלמראית עין