על פי דרישת בית המשפט העליון, הכין היועץ המשפטי לממשלה חוות דעת מיום 25.8.2008, בה נקבע כי הסכמי ההתקשרות ארוכי הטווח בין חברות הדלק לבין מפעילי תחנות הדלק כוללים כבילות אסורות לפי חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק ההגבלים") ותנאים מקפחים בחוזה אחיד כמשמעותם בחוק החוזים האחידים, תשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים"), ולפיכך דינם בטלות מכוח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוזים בין חברות הדלק לבין מפעילי תחנות הדלק: לפני תביעה לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 11,359,608 ₪ בגין נזקים שלטענת התובעת נגרמו לה עקב התקשרותה עם הנתבעת בהסכמים מיום 18.4.1985. בתביעה שכנגד תובעת התובעת שכנגד לחייב את הנתבעת שכנגד להשיב לה סך 1,042,142 ₪ שניתנו לה כהנחות ופיצוי בסך 855,357 ₪ על אובדן רווחים בשל הפרת תנאי ההסכמים האמורים. רקע ביום 18.4.1985 התקשרה התובעת עם הנתבעת (להלן: "דלק" או "הנתבעת") בהסכם להקמה והפעלה של תחנת דלק בצומת גוש עציון והסכם קמעונאי לפיו התחייבה התובעת להפעיל את תחנת הדלק ולשווק בה רק מוצרי דלק שיסופקו על ידי הנתבעת (להלן: "ההסכם"). תוקף ההסכם נקבע ל - 25 שנה ומאז ועד שנת 2009 הפעילה התובעת את תחנת הדלק בצומת גוש עציון והנתבעת סיפקה לה את מוצרי הדלק באופן בלעדי בהתאם להסכם. ביום 6.5.2007 נכרת בין התובעת לבין הנתבעת תוספת להסכם לפיו העניקה הנתבעת לתובעת הנחות נוספות כמפורט בתוספת (להלן: "התוספת להסכם"). לשלמות התמונה יצוין, כי בשנים האחרונות נדרשו בתי המשפט, הממונה על ההגבלים העסקיים והיועץ המשפטי לממשלה לשאלה האם ההסכמים שנכרתו בין חברות הדלק (ספקיות מוצרי הדלק) לבין מפעילי תחנות הדלק מהווים הסדר כובל כמשמעותו בחוק ההגבלים. יצוין, כי בשנת 2009 נכרת בין הצדדים הסכם נוסף לפיו עברה הפעלת תחנת הדלק לידי הנתבעת, כך שהתובעת אינה מפעילה עוד את התחנה. טענות התובעת על פי דרישת בית המשפט העליון, הכין היועץ המשפטי לממשלה חוות דעת מיום 25.8.2008, בה נקבע כי הסכמי ההתקשרות ארוכי הטווח בין חברות הדלק לבין מפעילי תחנות הדלק כוללים כבילות אסורות לפי חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק ההגבלים") ותנאים מקפחים בחוזה אחיד כמשמעותם בחוק החוזים האחידים, תשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים"), ולפיכך דינם בטלות מכוח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). על פי הוראות ההסכם הוכפפה התובעת לפעול על פי תניות אסורות ופסולות ובכלל זה חויבה לרכוש מוצרי דלק רק מהנתבעת תוך הכתבת מחיר מוצרי הדלק ותנאי התשלום על ידי הנתבעת באופן חד צדדי. נוכח חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, התניות האסורות הכלולות בהסכם מהוות הסדר כובל ותנאי מקפח בחוזה אחיד ודינו של ההסכם בטלות. בעת כריתת ההסכם לא הייתה התובעת מיוצגת על ידי עורכי דין ולא ידעה שההסכם הינו הסכם בלתי חוקי ונעדר כל תוקף משפטי. בהמשך, לא ידעה התובעת שתחנות דלק אחרות שוחררו מההסדר הכובל במסגרת הסדר שנערך בין הנתבעת לבין הממונה על ההגבלים העסקיים וממילא לא ידעה שהיא זכאית להתקשר עם ספקי מוצרי דלק באופן חופשי ולרכוש מוצרי דלק במחיר נמוך יותר מהמחיר בו סיפקה לה הנתבעת מוצרי דלק, ללא הגבלה או התחייבות לבלעדיות. אילולא נכרת ההסכם הבלתי חוקי הייתה התובעת מתקשרת עם ספקי מוצרי דלק אחרים במחירים נמוכים ובתנאים טובים יותר מהתנאים בהם רכשה את מוצרי הדלק מהנתבעת. משעמדה התובעת על אי החוקיות שדבקה בהסכם פנתה אל הנתבעת בניסיון להגיע עמה להבנות ביחס לפיצוי בגין תקופת העבר, אולם הצדדים לא הגיעו להסכמה. עם זאת, ביחס לעתיד הסכימה הנתבעת להתקשר עם התובעת בתוספת להסכם ולהעניק לתובעת מחירים נמוכים באופן משמעותי מהמחירים בהם רכשה התובעת את מוצרי הדלק של הנתבעת. בהכפיפה את התובעת למחירי מוצרי הדלק ולתנאים שהוכתבו על ידה גרמה הנתבעת לתובעת נזק כספי שהוערך על ידי המומחה גדעון טויסטר, בסך של 11,395,608 ₪. לפיכך, על הנתבעת לפצות ו/או להשיב לתובעת את הסכום האמור מכוח העילות שלהלן: על פי הוראות סעיף 30 לחוק החוזים, ההסכם בטל בהיותו הסכם בלתי חוקי הסותר את תקנת הציבור. בנסיבות אלה יש להשיב את המצב לקדמותו, דהיינו להסיר את מגבלות הבלעדיות מעל התובעת באופן שהיה מאפשר לה להתקשר עם ספקים אחרים בתנאים כלכליים רגילים שהיו מאפשרים לתובעת לרכוש מוצרי דלק במחירים נמוכים יותר מהמחיר של הנתבעת, ובנוסף היו רווחיה של התובעת גדולים יותר. לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 (להלן: "חוק התרופות"), זכאית התובעת להשבת הכספים השווים להפרש שבין המחיר בו יכולה הייתה לרכוש מוצרי דלק שלא מהנתבעת לבין המחיר שהוכתב על ידי הנתבעת. לחילופין טוענת התובעת כי ההתקשרות בהסכם הבלתי החוקי הסבה לתובעת נזק כספי בסכום השווה לרווחים שנמנעו ממנה עקב הכבילות האסורות הכלולות בהסכם הבלתי חוקי, ועל כן, על הנתבעת לפצות את התובעת בסכום האמור. הנתבעת הייתה חייבת להעביר את ההסכם לאישור הממונה על ההגבלים העסקיים ולנהוג בתום לב בביצוע ההסכם. משלא עשתה כן הפרה את ההסכם באופן יסודי המקנה לתובעת זכות לפיצוי בגין מניעת הרווח שלעיל בהתאם להוראות סעיפים 2 ו - 10 לחוק התרופות. סעיף 50 לחוק ההגבלים העסקיים קובע כי מעשה ומחדל בניגוד להוראות החוק מהווה עוולה. לפיכך ומשהוראות ההסכם עומדות בניגוד להוראות סעיפים 2 (א) ו - 2 (ב) לחוק, יש לראות בנתבעת כמי שביצעה עוולה כלפי התובעת ומשעוולה זו הסבה לתובעת נזק כספי על הנתבעת לפצות את התובעת. עם כריתת ההסכם נוצרו בין התובעת לבין הנתבעת יחסי נאמנות אותם הפרה הנתבעת בנצלה את האמון שנתנה בה התובעת ובהכפיפה את התובעת להוראת הבלעדיות והתנאים הכובלים שבהסכם במשך תקופה של 25 שנים. לפיכך ומשהפרה הנתבעת את חובת הנאמנות כלפי התובעת חייבת היא לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לתובעת בשל הפרת חובת הנאמנות, כאמור בסעיף 12 (א) לחוק הנאמנות, התשל"ט - 1979 (להלן: "חוק הנאמנות"). זאת ועוד. בהפרת חובת הנאמנות הקבועה בסעיף 10 (א) ו (ב) לחוק הנאמנות יש לראות בנתבעת כמי שהפרה חובה חקוקה כמשמעותה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ובהתאם חייבת היא לפצות הנתבעת על הנזק שנגרם לה כתוצאה מההפרה האמורה. באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת שחררה הנתבעת תחנות דלק רבות מההסדרים הכובלים ואף פנתה אל בית הדין להגבלים עסקיים כדי שיאשר את ההסכמים שכרתה עם תחנות נוספות. למרות זאת, לא שחררה הנתבעת את התובעת מההסדרים הכובלים שנכללו בהסכם על אף שבינה לבין התובעת לא נכרת הסכם חכירת משנה. בכך הפרה הנתבעת את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי התובעת ויש לראותה כמי שהתרשלה כלפי התובעת וחייבת לפצות את התובעת בגין הנזק הכספי שנגרם לה כתוצאה מהכבילות האסורות הכלולות בהסכם. הנתבעת הציגה בפני התובעת מצג כוזב כאילו אין התחנה כבולה ואין מדובר בהסכם בלתי חוקי אף שידעה שההסכם נגוע באי חוקיות הנובעות מהתנאים הכובלים האסורים הכלולים בו, ועל כן, יש לראות בנתבעת כמי שעוולה כלפי התובעת בתרמית כמשמעותה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, ובהתאם חייבת הנתבעת לפצות את התובעת על הנזק הכספי שהגרם לה כתוצאה מהתרמית האמורה. הנתבעת התעשרה על חשבון התובעת שלא כדין ולפיכך ובהתאם להוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), חייבת הנתבעת להשיב לתובעת את ההתעשרות שצמחה לה מכבילת התובעת בהוראות המהוות הסדר כובל. טענות הנתבעת ביום 6.5.2007 נכרתה בין התובעת לבין הנתבעת התוספת להסכם המהווה הסכם פשרה המיישב את חילוקי הדעות בין הצדדים. הסכם זה נערך לאחר משא ומתן ממושך ומפורט שניהל מנכ"ל התובעת מר אבי לוינזון (להלן: "מר לוינזון") שהינו בעל בקיאות רבה בכל הקשור למשק האנרגיה בישראל ומשק הדלק בפרט. במסגרת התוספת להסכם נקבעו מחירים חדשים למוצרי הדלק שמכרה הנתבעת לתובעת והנתבעת אף התחייבה להתקין ציוד חדש ונוסף בתחנת הדלק. בתמורה להסכמות אלה ויתרו הצדדים באופן הדדי על כל טענה, דרישה ו/או תביעה בקשר עם מערכת היחסים ששררה בין הצדדים עובר לחתימה על התוספת להסכם לגבי תחנת הדלק לרבות בכל הנוגע להסכם, יישומו, ביצועו, פרשנותו וכיוצ"ב, כאמור בסעיף 20 לתוספת להסכם. נוכח הוויתור האמור מנועה התובעת מלהעלות את הטענות אותן היא מעלה בתביעה זו ובכלל זה הטענה כאילו ההסכם כולל כבילות אסורות לפי חוק ההגבלים העסקיים. בכתב התביעה תוקפת התובעת את תנאי ההסכם שנכרת בשנת 1985. משחלפו למעלה משבע שנים בין המועד בו נכרת ההסכם לבין המועד בו הוגשה התביעה כאן, יש לדחותה מחמת התיישנות. התובעת תבעה פיצויים בגין השנים 2002 - 2008, אולם התביעה הוגשה בחודש ספטמבר 2009, לפיכך, יש למחוק מחמת התיישנות את חלק התביעה המתייחס לפיצויים בגין החודשים ינואר - ספטמבר 2002 לגביהם חלפו למעלה משבע שנים. הנתבעת הייתה בעלת זכויות חכירת משנה בתחנת הדלק והיא זו ששילמה למינהל מקרקעי ישראל את דמי החכירה בעד המקרקעין עליהם הוקמה תחנת הדלק. לכך יש להוסיף שהנתבעת הקימה את התחנה מכספה ועל חשבונה. התובעת קיבלה תחנת דלק מוכנה להפעלה ממנה הפיקה רווחים כמעט ללא השקעה מצידה. נסיבות אלה באו לידי ביטוי בקביעת מחיר מוצרי הדלק לפיו קנתה התובעת מוצרי דלק מהנתבעת באופן בלעדי. מאחר ומדובר בתחנת דלק של הנתבעת אין כל פסול בעובדה שבתחנת הדלק נמכרים מוצריה של הנתבעת באופן בלעדי. בהסדר שנקבע בין הנתבעת לבין הממונה על ההגבלים העסקיים בשנת 1998, הוחרגו מקביעת הממונה באופן מפורש, תחנות דלק מסוג התחנה של התובעת. הנתבעת קבעה את מחיר הדלק שסיפקה לתובעת ואת שיעור השתתפותה בהנחות ולא הכתיבה לתובעת את המחיר לצרכן אשר נקבע על פי שיקול דעתה של התובעת. חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה לא אומצה על ידי בית המשפט העליון והיא אינה מחייבת את הנתבעת אשר לא הייתה צד להליכים בהם ניתנה חוות דעת זו. בנוסף, חוות הדעת התייחסה ליחסים בין ספקיות הדלק למפעילות תחנות דלק שהן "תחנות נכה", מה שאין כן בעניינו. ההסכם בין התובעת לבין הנתבעת נכרת לאחר משא ומתן רב שלבים ותנאי ההסכם שונו במהלך השנים, על כן אין לראות בהסכם חוזה אחיד. זאת ועוד. נוכח היקף השקעותיה של הנתבעת בתחנה והסיכון הכלכלי שנטלה על עצמה, מהווים תנאי ההסכם הסדר שאינו מקפח את התובעת. בין התובעת לבין הנתבעת הייתה מעין שותפות עסקית וחוק ההגבלים העסקיים אינו חל על שותפות כזו. מדובר בהסכם בלעדיות אנכי שאינו פוגע בתחרות במיוחד בהתחשב בעובדה שסמוך לתחנת הדלק שהופעלה על ידי התובעת אין בנמצא תחנות דלק אחרות. טענות התובעת כאילו ללא הכבילות שבהסכם יכולה הייתה לרכוש מוצרי דלק מגורמים אחרים במחירים ובתנאים טובים יותר, מתעלמת מהנסיבות שלהלן: לתובעת כמפעילת תחנת הדלק אין זכות לרכישת מוצרי דלק מחברות אחרות מאחר ומדובר בתחנה שלנתבעת זכויות קנייניות בה. מחיר מוצרי הדלק נקבע בהתאם לתנאיה של כל תחנה ועל כן אין מקום להשוות בין מחירים שניתנו לתחנות אחרות לבין המחיר שניתן לתחנה אותה הפעילה התובעת. בקביעת המחיר יש להתחשב בעובדה שהנתבעת הקימה את התחנה תוך השקעה כספית גדולה ונטילת סיכון גדול. לפיכך, אין להשוות בין המחיר שיכולה הייתה התובעת לקבל מספק שלא טרח להקים את התחנה לבין המחיר שקיבלה מהנתבעת אשר טרחה והשקיעה סכומים גדולים בהקמת התחנה. כמי שהתקשרה עם הנתבעת הייתה התובעת זכאית להפעיל שירות "דלקן" ממנו היו לה רווחים ייחודיים. ככל שהתובעת מבקשת להתנער מההסכם עליה להשיב לנתבעת את הרווחים שנצמחו לה מהפעלת שירות "הדלקן" בהיקף של מאות אלפי ₪. ככל שהתובעת מבקשת לשנות את תנאי ההסכם ולהשוות את תנאיו לתנאי "תחנה משוחררת" אזי אין היא זכאית ליהנות מהשקעות הנתבעת בהקמת התחנה ובהתאם עליה להשיב לנתבעת סך של 3,745,000 ₪, סכום ההשקעה של הנתבעת בהקמת התחנה. בנוסף, על התובעת להשיב לנתבעת את דמי החכירה ששילמה למינהל מקרקעי ישראל. לאורך שנים מכרה התובעת מוצרי דלק שרכשה מספקים זרים ולא מהנתבעת ובניגוד למוסכם. מוצרים אלה מכרה התובעת ללקוחות התחנה ואף ללקוחות "דלקן" ובכך גרמה לנתבעת נזק כספי. ככל שייקבע שסעיף הוויתור בתוספת להסכם אינו בתוקף, תובעת הנתבעת לפצות אותה בגין הנזק האמור כמפורט בתביעה שכנגד. הנתבעת דוחה את תחשיבי המומחה מטעם התובעת ביחס לנזק שלכאורה נגרם לתובעת, משום שהנתונים עליהם התבסס המומחה לא הוכחו וסכום הנזק נקבע תוך התעלמות מהשקעותיה של הנתבעת בתחנת הדלק. דיון התפתחות משק הדלק והיחסים בין ספקיות הדלק לבין מפעילי תנות הדלק תוארו בהרחבה בחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה בע"א 4243/00, 1393/02, 9900/06 אבשלום פדל ואח' נ' פז חברת נפט בע"מ וסונול ישראל בע"מ (נספח ד לכתב התביעה). לענייננו חשוב לציין כי לאורך שנים נבחנה השאלה האם בהסדרי הבלעדיות הקבועים בהסכמים בין ספקיות הדלק לבין מפעלי תחנות דלק יש משום הסדר כובל כמשמעותו בחוק ההגבלים העסקיים. שאלה זו נבחנה על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים ובתי המשפט המחוזיים ולא נמצאה תשובה אחידה לשאלה זו. מצב דברים זה תואר ברע"א 10910/02 פז חברת נפט בע"מ נ' ניסים פרץ וסיגל שירותי רכב ודלק בע"מ (פורסם באתר בית המשפט העליון), במסגרתה דן בית המשפט העליון בשאלה האם קביעת בית המשפט המחוזי (חיפה) לפיה הסכמים בין ספקית דלק לבין מפעיל תחנת דלק מהווה לכאורה הסדר כובל, מצדיקה דחיית בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור הפרת הסכם בלעדיות בין ספקית דלק למפעיל תחנת דלק, וכך נקבע: "...בענייננו, השאלה האם בהסדר כובל עסקינן אם לאו אינה ברורה. שכן, קיימים אף תיקים דומים לתיק זה שלפנינו, אשר התבררו בבתי המשפט המחוזיים, בהם ניתנו פסקי-דין סותרים בנוגע לשאלה זו. פסק-הדין בעניין פז נ' דוד עמוס שניתן על-ידי כב' השופטת פרוקצ'יה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ואשר עליו התבססה ההחלטה נשוא בקשה זו, הינו רק אחד מתוך חמישה פסקי-הדין שניתנו בעניין זה בבתי המשפט המחוזיים באותה הסוגיה, כאשר בארבעת פסקי-הדין האחרים נקבע, כי המערכת החוזית אינה בגדר הסדר כובל. ארבעת פסקי הדין האמורים, הינם: ת.א. 8/97 פדל נ' סונול ישראל בע"מ, שניתן על-ידי כב' השופטת ה' גרסטל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו; ת.א. 519/93 פז חברת נפט בע"מ נ' כספי, שניתן על-ידי כב' השופט מ' טלגם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו; ת.א. 1642/99, 1595/99 פז חברת נפט בע"מ נ' שרלין, שניתן על-ידי כב' השופט א' בן-זמרה בבית המשפט המחוזי בירושלים וכן ת.א. 10821/97, 1038/98, 788/99 פז חברת נפט בע"מ נ' ממן, שניתן על-ידי כב' השופטת ר' חפרי וינוגרדוב בבית המשפט המחוזי בחיפה. על פסקי-הדין הסותרים הוגשו ערעורים לבית משפט זה, אשר כיום הם עומדים ותלויים בשאלה זו, שטרם הוכרעה. ברור, איפוא, כי אין זה המקום להידרש לשאלה זו. דיון מסוג זה ייערך בסופו של יום במסגרת הערעורים העומדים ותלויים בבית משפט זה. לפיכך נראה, כי במקרה דנן, לא היה מקום ליתן משקל מכריע לקביעה, כי מדובר בהסדר כובל, בהתבסס על פסק-דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה, בהתעלם מארבעת פסקי-הדין האחרים, אשר קבעו אחרת, כאמור." על רקע המצב משפטי האמור התנהל משא ומתן בין התובעת לבין הנתבעת בסיומו נכרתה, ביום 6.5.2007, "תוספת להסכם מיום 18.4.1985" (נספח ג לכתב התביעה) במסגרתה נוסח סעיף 20 שזו לשונו: "בחתימתם על תוספת להסכם זו הצדדים מוותרים בזאת הדדית על כל טענה, דרישה ו/או תביעה מכל מין וסוג שהוא (אם וככל שהיו) של צד כלפי משנהו בקשר עם מערכת היחסים ששררה בין הצדדים עובר לחתימת תוספת להסכם זו לגבי התחנה, ולרבות בכל הנוגע להסכם המקורי כהגדרתו לעיל, יישומו, ביצועו, פרשנותו וכיוצ"ב". (להלן: "סעיף הוויתור"). יצוין, כי הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מכוח סעיף הוויתור ובהחלטתי מיום 16.5.11 דחיתי את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. עם זאת הוספתי שהנתבעת "תוכל להמשיך להעלות את טענותיה לעניין מהות התוספת ותניית הוויתור הכלולה בה ולהביא ראיות לביסוסן בהמשך ההליך" (שם, פסקה 10). מלשונו של סעיף הוויתור ובמיוחד מהמילים: "בקשר עם מערכת היחסים ששררה בין הצדדים עובר לחתימת תוספת להסכם זו", עולה כי הוויתור שלקח על עצמו כל אחד מהצדדים חל על יחסי הצדדים בתקופה שקדמה למועד כריתת התוספת להסכם. לטענת התובעת, אין בנוסח סעיף הוויתור "כל איזכור, ולו במילה אחת, רמז או חצי רמז, בעניין ויתור טענות לגבי העבר בעניין הסדר כובל" (סעיף 15 לסיכומים). אכן, בנוסח סעיף הוויתור לא ניתן למצוא את המונח "הסדר כובל", ברם המשפט: "בקשר עם מערכת היחסים ששררה בין הצדדים עובר לחתימת תוספת להסכם זו לגבי התחנה, ולרבות בכל הנוגע להסכם המקורי כהגדרתו לעיל, יישומו, ביצועו, פרשנותו וכיוצ"ב" במשמעותו הסבירה יכול גם יכול להכיל ויתור על טענות של הסדר כובל ביחס להסכם אם וככל שיימצא שזו הייתה כוונת הצדדים בעת ניסוח סעיף הוויתור. מר לוינזון שימש כמנכ"ל התובעת בתקופה הרלבנטית. בתצהירו מיום 22.12.11 טען, מר לוינזון, כי למרות שהחל משנת 2003 שימש כמנהל חטיבת תחנות דלק וכמנהל קשרי לקוחות אצל הנתבעת, בסמוך לכריתת התוספת להסכם לא היו נהירות לו המשמעויות והדקויות המשפטיות של המונח "הסדר כובל" (סעיף 4). ביחס למשא ומתן לכריתת התוספת להסכם ציין מר לוינזון כי בתחילת שנת 2007 פנה אל הנתבעת בדרישה לשיפור תנאיה המסחריים של התחנה ובפרט גובה העמלות ומחירי מוצרי הדלק (סעיף 16). לטענת מר לוינזון הסכים לסעיף הוויתור נוכח טענות הנתבעת לפיהן ביצעה התובעת רכישות מוצרי דלק שלא מהנתבעת בהיקף של 740,000 ₪, וכל כוונתו בעריכת סעיף הוויתור הייתה להגן על התובעת מפני האפשרות שהנתבעת תתבע את התובעת בגין רכישת מוצרי דלק מספקים זרים (סעיפים 25 - 28). מוסיף מר לוינזון וטוען כי עובר לכריתת התוספת להסכם כלל לא היה מודע לכך שההסכם מהווה הסדר כובל המזכה את התובעת בפיצוי בסך מיליוני שקלים (סעיף 29). בתקופה הרלבנטית שימש מר יוסי צדיק (להלן: "מר צדיק") סמנכ"ל קשרי תחנות בנתבעת. בתצהירו מיום 12.3.12, טען מר צדיק כי בשנת 1993 קבע הממונה על ההגבלים העסקיים כי הסכמים ארוכי טווח שנכרתו בין ספקיות דלק לבין מפעילי תחנות דלק, בהם נקבעה בלעדיות בעניין אספקה/רכישה של מוצרי דלק, הינם הסדרים כובלים (להלן: "קביעת הממונה"). לטענת מר צדיק, קביעה זו של הממונה עוררה טלטלה במשק הדלק ועל רקע זה החלה דלק בעדכון הסכמים שכרתה עם עשרות תחנות דלק אשר מפעיליהן טענו שההסכמים בינן לבין דלק הינם הסדרים כובלים. כך, בשנת 1997 נכרת בין הנתבעת לבין התובעת הסכם שיפוצים בו התחייבה דלק לשפץ את תחנת הדלק בגוש עציון ונקבע כי התובעת תמשיך לרכוש מוצרי דלק באופן בלעדי מהנתבעת (סעיפים 11 - 14). בתוקף תפקידו כמנהל קשרי תחנות דלק, טיפל מר לוינזון בהסכמים שכרתה הנתבעת עם תחנות הדלק ובכלל זה בסעיפי בלעדיות לגביהם נטען כי הם מהווים הסדר כובל (סעיף 16) ובפעילותו זו רכש מר לוינזון בקיאות רבה בתחום זה, כך לדברי צדיק בתצהירו. עוד טוען מר צדיק, כי עובר לכריתת התוספת להסכם פנה מר לוינזון אל הנתבעת ודרש ממנה להיטיב את התנאים המסחריים של תחנת הדלק בגוש עציון (להלן: "תחנת הדלק") על רקע טענות מפורשות לפיהן ההסכם מהווה הסדר כובל (סעיף 18). הנה כי כן, בפני גרסאות סותרות ביחס לידיעותיו של מר לוינזון על מהותם של ההסכמים שנכרתו בין הנתבעת לבין תחנות הדלק קודם לכריתת התוספת להסכם, וגרסאות סותרות ביחס למהות הנושאים אותם ביקשו הצדדים להסדיר במסגרת התוספת להסכם. מצד אחד טוען מר לוינזון כי קודם לעריכת התוספת להסכם לא הבין את המשמעות המשפטית של המונח "הסדר כובל" וממילא בעת עריכת התוספת להסכם לא התכוון ליישב את טענות התובעת ביחס להגבלות האסורות שהיו גלומות בהסכם. מצד שני טוען מר צדיק שקודם לכריתת התוספת להסכם היה מר לוינזון בקיא בכל הקשור להסכמים שנכרתו בין הנתבעת לבין מפעילי תחנות דלק ובין היתר לטענות בדבר היות ההסכמים הסדר כובל, ובסמוך לכריתת התוספת להסכם תבע מר לוינזון כספים מהנתבעת על רקע היות ההסכם נגוע באי חוקיות בשל היותו הסדר כובל. אין מחלוקת כי מר לוינזון שימש בנתבעת , בן השאר, במנהל קשרי הנתבעת עם תחנות הדלק וטיפל בהסכמים שכרתה הנתבעת כאמור, עם תחנות דלק ברחבי הארץ, הסכמים חדשים או חידוש וריענון ישנים. בשנת 2002 הגישה חברת בני מחמוד עלי איברהים בע"מ (להלן: "בני מחמוד") תביעה נגד הנתבעת בה טענה לאי חוקיות הסכמים שנכרתו בינה לבין הנתבעת בקשר עם הפעלת תחנת דלק משום שכללו הסדרים כובלים (ת.א 289/02). במסגרת הדיון בתביעה האמורה הגישה הנתבעת תצהיר מטעם מר לוינזון מיום 16.1.2005 (מוצג נ/1). מהתצהיר האמור עולה כי בשנת 2005 טיפל מר לוינזון ו/או היה מעורב בטיפול בסכסוך שהתגלע בין בני מחמוד לבין הנתבעת. בחקירתו נשאל מר לוינזון אודות תצהירו מיום 16.1.2005. לטענתו, חתם על התצהיר לפי בקשת הממונים עליו ולאחר שיועץ משפטי של הנתבעת הסביר לו שהוא "יכול לחתום על התצהיר הזה לפי מיטב הבנתו" (ע' 45 - 46 לתמליל הדיון מיום 15.3.2012). בכך ביקש מר לוינזון להרחיק עצמו מהטיפול בתביעת בני מחמוד. אלא שבמקום אחר העיד מר לוינזון כי השתתף בדיון בבית המשפט (שם, ש' 19 ע' 50) ואף השתתף במשא ומתן עם נציגי בני מחמוד (שם, ש' 1 ע' 52). יתר על כן, בחקירתו בדיון בת.א 289/02 אישר מר לוינזון כי "לצורך העניין, עיינתי בכל המסמכים שקשורים כדי שאוכל לנהל את הפגישות ואת המו"מ ותוך כדי התפקיד הזה למדתי את הנושא" (ע' 18 לפרוטוקול הדיון בתיק 289/02 - מוצג נ/2). לכך יש להוסיף כי בחקירתו כאן העיד מר לוינזון (ש' 18 ע' 58 לתמליל הדיון מיום 15.3.2012): "...ידעתי שהייתה קביעת הממונה, בטח שידעתי. הייתי אחראי להסכמים. ... אני ידעתי שבשנת 93 הייתה פסיקה של הממונה לשחרר את התחנות. ידעתי שאחרי זה דלק שחררה גם היא תחנות ובזה נגמר הסיפור. ... כי ההסדרים היו הסדרים לא חוקיים..." בהמשך חקירתו הודה מר לוינזון כי בתקופה בה עבד עבור הנתבעת טיפל בטענות להסדר כובל שהועלו על ידי מפעיל תחנת דלק נוספת (שם, ש' 3 בע' 60). כן הודה מר לוינזון כי כאשר החל בעבודתו אצל התובעת בשנת 2006, נודע לו על טיוטת חוות דעת שנערכה עבור התובעת ממנה עולה שההסכם אינו נגוע באי חוקיות (שם, ע' 66 - 66). הנתבעת צירפה את תצהירו של מר אייל לפידות (להלן: "מר לפידות") אשר בתקופה הרלבנטית שימש כמנכ"ל הנתבעת. בתצהירו מציין מר לפידות שבעבודתו כמנהל בכיר בנתבעת עסק מר לוינזון בהשפעת החלטות וחוות דעת הממונה על ההגבלים העסקיים על תחנות הדלק, בטיפול בדרישות לסיים הסכמי בלעדיות בטענה שההסכמים מהווים הסדרים כובלים ובתביעות שהוגשו לבתי משפט בסוגיות אלה (סעיף 4). על גרסתו בעניין ידיעותיו של מר לוינזון חזר מר לפידות גם בחקירתו בדיון מיום 29.3.12 (שם, ש' 16 ע' 168 לתמליל הדיון). בכל אלה יש כדי לתמוך במסקנה שקודם לכריתת התוספת להסכם טיפל מר לוינזון בתביעות המבוססות על טענות להסדרים כובלים הגלומים בהסכמי ההתקשרות בין הנתבעת לבין מפעילות תחנת דלק ואף למד את הנושא מנקודת המבט של ספקיות הדלק וגם מנקודת המבט של מפעילי תחנות הדלק. בתצהירו התייחס מר לוינזון לכוונת התובעת ביחס לתוספת להסכם וכך טען (שם, סעיף 15): "בכל מקרה, אדגיש, כי לידיעתי או אי ידיעתי בדבר חוקיותו של ההסכם עם דלק לא הייתה כל רלוונטיות מכיוון שקיום המו"מ עם דלק נגע אך ורק לשיפר התנאים מכאן ואילך ובמסגרת ההסכם הקיים - שהינו ארוך טווח ונכרת בשנת 1985 ומטבע הדברים חייב עדכון בהתאם לרוח הזמן - הא ותו לא, וכך גם הוכתרה ונוסחה התוספת להסכם, כהגדרתה להלן. ניהול המו"מ עם דלק בתחילת שנת 2007 פניתי ל"דלק" בדרישה לשיפור תנאיה המסחריים של התחנה, ובפרט גובה העמלות ומחירי הדלקים. "דלק" מצידה נענתה וקיימה מו"מ עם החברה, משום שלמיטב ידיעתי גם היא ראתה במו"מ אפשרות להגדיל ולשפר את תנאיה המסחריים מול החברה. כך, למשל, נושא תדלוק צי האוטובוסים של החברה הינו בעל משמעות מסחרית משמעותית עבורה, כמו-גם הארכת ההסכם מאחר ומדובר בתחנה בעלת היקף מכירות בלתי מבוטל, כמפורט בהמשך. ... מהות המו"מ ועקרונותיו נגעו כולם, ללא יוצא מהכלל, לתנאים המסחריים הנוהגים בין החברה לבין "דלק" ובאפשרות לשפרם לטובת התחנה, ובכלל זה: השתתפות דלק בהנחות במחירי הסולר לדלקנים, השתתפות דלק במחירי הסולר המוזל, עדכון הנחות וכד' - הא ותו לא. מעולם לא הוזכרה ולא עלתה במהלך המו"מ דרישה לתשלום פיצויים לגבי העבר בסכום של מיליוני שקלים מחמת חוזה בלתי חוקי!! ... התובעת פעלה במשך שנים תחת ההנחה כי אמנם מדובר בהסכם בעייתי אך כזה שלא ניתן לתקוף אותו מבחינה משפטית. התובעת סברה, כי לכל היותר מדובר בהסכם שאינו כדאי כלכלית ואינו מיטבי עימה ולכן למצער יש לפעול כדי לשפרו, אך בכל מקרה הוא אינו מצמיח לה עילת תביעה נגד התובעת" בתצהירו התייחס מר צדיק לעריכת התוספת להסכם וכך טען (סעיף 21 לתצהיר): "לאחר שהגענו להסכמה לגבי תנאים מסחריים חדשים, הסכמה שהותנתה בכך שהצדדים מוותרים על כל טענותיהם, - לרבות, כמובן, טענת החברה הכלכלית לכספים המגיעים לה מחמת היות ההסכם הסדר כובל, לטענתה - העברתי את ההסכמה למר אייל לפידות שהיה בזמנו מנכ"ל חברת דלק, והוא אישר את תנאי ההסכם. מובן שלא הייתי חותם על ההסכם אם הייתי חושב, כי עדיין קיימת אפשרות, שלמרות ההסכם, החברה הכלכלית עדיין יכולה לתבוע בגין טענות העולות מההסכם המקורי". בחקירתו התייחס מר צדיק לנושאים שעמדו על הפרק בעת עריכת התוספת להסכם וכך העיד (ש' 24 ע' 226 לתמליל הדיון מיום 29.3.12): "תשמע, אני לא משפטן, אני יודע אבל על מה ישבתי ומה סיכמתי עם אבי לוינזון, מה אני נתתי לו, בתמורה למה שהוא נתן לי, וכמו שאמרתי, זה היה עניין של ויתור תביעות הגבלים, מול שיפור התנאים של דלק וויתור התביעה של דלק. ... הוא לא הציג מספרים, אבל הוא דיבר על סכומים גבוהים, שאם זה יגיע למצב שהם יתבעו אותנו זה יהיה סכומים גבוהים. הוא נסמך על אותה חוות דעת, על אותה חוות דעת שהייתה לו אז ממשרד הורוביץ. ... כן, שדלק תשפר את ההסכם, הוא אמר שאם זה יגיע לתביעה של הגבלים, יהיו סכומים גדולים." עוד העיד מר צדיק (ש' 14 ע' 247 לתמליל נדיון מיום 29.3.12): "ת. לא, אבי לוינזון אמר ברור, שאם לא נגיע להסדר, אנחנו נגיע לתביעה, אבי לוינזון אמר את זה ברור. ש. לתביעה? ת. כן. ש. אז למה זה לא כתוב? ת. אני אומר עוד פעם: זה מה שאבי לוינזון אמר. ... ת. אם אני לא משפר את ההסכם, אני אגיש תביעה נגד דלק, ואמרתי עוד פעם, הוא הסתמך על אותה חוות דעת שהייתה לו" בסיכומיה מציינת התובעת את עדותו של מר צדיק לפיה בסמוך לכריתת התוספת להסכם הפעילה הנתבעת מדיניות לפיה לא שילמה לתחנות דלק פיצוי כספי בגין טענות להסדר כובל בעבר. לטענת התובעת נוכח מדיניות זו סברו הצדדים שאין מקום לדון בטענות להסדר לכובל (סעיפים 77, 78 ו - 97). מדיניותה של הנתבעת שלא לשלם פיצוי כספי אינה שוללת אפשרות למתן פיצוי חליפי כגון שיפוצים על חשבון הנתבעת והנחות במחיר מוצרי הדלק לעתיד כפי שהוסכם בתוספת להסכם ובהסכם השיפוצים משנת 1997 אליו אתייחס להלן, וממילא אין לקבל את מסקנתה של התובעת. גב' אסנת גרינשפון (להלן: "גב' גרינשפון") שימשה כסמנכ"ל כספים אצל התובעת והעידה בדיון מיום 21.2.2012 ובדיון מיום 29.3.2012. גב' גרינשפון העידה שבשנת 2005 קיבלה התובעת ייעוץ משפטי בשאלה האם ההסכם כולל כבילות אסורות (ע' 148 לתמליל הדיון מיום 29.3.2012) וכך העידה בהמשך (ש' 7 ע' 153 לתמליל הדיון מיום 29.3.2012): "האם דובר בינך לבין אבי אי פעם על האפשרות שההסדר ביניכם לבין חברת דלק הוא הסדר כובל? ... ת. אני מניחה שכן. ש. אני מתכוונת לפני חתימת ההסכם ב - 2007? ת. שוב, נורא קשה להגיד את זה, נורא קשה לי להגיד את זה. ... ת. אני יכולה להגיד מה הבנתי, וזאת הייתה הבנתי. ש. זאת הייתה הבנתך, תודה..., את סמנכ"לית כספים בחברה לפיתוח, ובתפקידך אם הבנתי נכון את גם עוברת על ההסכמים של החברה, נכון? ת. נכון. ש. את קיבלת את ההסכם הזה של 2007 גם כטיוטה וגם כחתום, וראית שיש בו סעיף ויתור תביעות, נכון? ת. נכון. ש. האם תסכימי איתי שבסעיף הזה שמדבר על ויתור כללי על תביעות העבר, את כמי שאחראית בחברה על ההסכמים הבנת שיש כאן ויתור על טענה שהיה כאן הסדר כובל ולכן מגיע עמלות בגינו לגבי העבר? ת. אני הבנתי שיש פה ויתור על כל תביעותיו. ש. ולכן גם ויתור על הטענה הזו, נכון? ת. יכול להיות, הטענה הזאת לא הייתה אז על הפרק. ש. היא הייתה על הפרק בשנת 2005, אז בואי תסבירי לי מה זה. ת. היא לא הייתה על הפרק בשנת 2005, בשנת 2005 עלתה השאלה האם ההסדר הוא הסדר כובל או לא הסדר כובל, לא עלתה טענה כלפי דלק לצורך פיצוי בגין היותו של ההסדר הסדר כובל או לא, כפי שהבנו שהוא. ש. אז אני חוזרת ושואלת בתור סמנכ"לית כספים, האם את הבנת שאת מוותרת על טענה עד שנת 2007, לגבי הסדר כובל? ת. אני הבנתי אני מוותרת על כל טענה שהיא, ובכללה טענות מהסוג הזה". על היקף ידיעותיה ומעורבותה של גב' גרינשפון בעריכת התוספת להסכם ניתן ללמוד מהבקשה להזמנת עדים שהגישה התובעת ביום 27.12.2011 ובה ציינה (שם, סעיפים 24 - 25): "גב' אוסנת גרינשפון - כמפורט במבוא, בזמן ניהול המו"מ שימשה אסנת גרינשפון בתפקיד סמנכ"ל הכספים של החברה והייתה מעורבת ופעילה בקבלת החלטותיה, לרבות בעת חתימתה על התוספת להסכם. הואיל וכך, דעתה של אסנת השפיעה והיוותה גורם משמעותי בהחלטת החברה לחתום על התוספת להסכם, ומשום כך להבנתה את תוכן המו"מ, מצגיה של דלק ומשמעות תניית הויתור חשיבות עצומה לבירור ההליך ובחינת טענות הצדדים". מעדותה של גב' גרינשפון, עולה כי קודם לעריכת התוספת להסכם בחנו מנהלי התובעת את שאלת היותו של ההסכם הסדר כובל, ובקרב מנהלי התובעת הייתה הבנה שהחתימה על סעיף הוויתור על ידי התובעת מגלמת וויתור על תביעות ו/או טענות מצד התובעת בקשר להיותו של ההסכם הסדר כובל. בסיכומיה טוענת התובעת כי עריכת ההסכם משנת 2009 וניסיונה הכושל של התובעת לכלול בהסכם משנת 2009 תניית ויתור על תביעות, מלמדים שבמשא ומתן לקראת כריתת התוספת להסכם בשנת 2007 לא דנו הצדדים בטענות התובעת להיות ההסכם הסדר כובל. מסקנתה של התובעת אינה נראית לי. בהסכם משנת 2009 (נספח ו לתצהירו של מר צדיק), הסכימו הצדדים על השכרת תחנת הדלק לנתבעת באופן שהתובעת חדלה מהפעלת תחנת הדלק. ממילא מדובר בהסכם בעל אופי שונה לחלוטין מההתקשרויות שהיו בין הצדדים עד אז. לכך יש להוסיף, כי הנתבעת הסכימה להתקשר עם התובעת בהסכם משנת 2009 מבלי שנכללה בו תניית ויתור על התביעות ובכך יש כדי לתמוך במסקנה שנוכח קיומו של סעיף הוויתור בתוספת להסכם משנת 2007, לא ראתה הנתבעת צורך חיוני בקיומה של תניית ויתור על תביעות גם בהסכם משנת 2009. בהחלטתי מיום 16.5.2011, נקבע (שם, סעיף 10): "לאור כל האמור לעיל, נראה כי בשלב זה, לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים חד משמעיים בעניין תוכנו של המשא ומתן שקדם לחתימה על התוספת וכן בשאלה אם ידעה המשיבה או הייתה צריכה לדעת על טענות וקביעות בדבר הסדר כובל המתייחסות לחברות הדלק ובכללן המבקשת בקשר עם הסכמים להפעלת תחנות דלק." קביעה זו הייתה נכונה לשעתה, ברם נוכח מסכת הראיות שהוצגה בשלב ההוכחות ובמיוחד כל האמור לעיל, נראה כי בכריתת התוספת להסכם הסכימו הצדדים לוותר על תביעותיהם בקשר עם מערכת היחסים ששררה ביניהם קודם לחתימת התוספת להסכם, לרבות בכל הנוגע ליישומו, ביצועו ופרשנותו ובכלל זה טענות ביחס להיות ההסכם הסדר כובל. התובעת לרבות באמצעות מר לוינזון ידעה והייתה מודעת היטב למצב המשפטי ששרר ערב חתימת ההסכם משנת 2007 בקשר עם סוגיית ההסדרים הכובלים בשוק תחנות הדלק. העובדה שלא הייתה מיוצגת כנטען , בידי עורך דין, אינה יכולה לסייע לה. כך אין בידי לקבל את דברי מר לוינזון כי סמך על חבריו בנתבעת עמם עבד שנים, שאילו לא יכשילו אותו במשא ומתן ובכל הקשור בהסכם משנת 2007 ומשכך לא היה ער בזמנו ל'ניואנס' בקשר עם טענות הנוגעות להיות לקיומו של הסדר כובל. לא התרשמתי כי מר לוינזון , בכל הכבוד, הוא אדם שניתן בקלות להכשילו. נהפוך הוא. אני קובע כממצא שבעובדה כי התובעת ידעה היטב על מה היא מוותרת ומה היא מקבלת בהסכם האמור ובכלל זה הבינה לאשורה את תניית הוויתור. ממילא נראה כי הגשת תביעה המבוססת על טענה להיות ההסכם הסדר כובל, נוגדת את סעיף הוויתור ויש בה "משום חוסר תום לב והיעדר סבירות", המצדיק את דחייתה. התוספת להסכם נחתמה לאחר משא ומתן, היא מתייחסת לזכויות וחובות הנתבעת בהתחשב בנסיבות הקונקרטיות להפעלת תחנת הדלק על ידי הנתבעת, ואין לראות בה חוזה אחיד שנועד למתקשרים בלתי מסוימים. לפיכך, איני מוצא ממש בטענת הנתבעת כאילו מדובר בתנייה בטלה מכוח הוראות סעיף 5 לחוק החוזים האחידים. לטענת התובעת בע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון (פורסם בתקדין) (להלן: "עניין מליבו"), נקבע כי נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות אין ליתן תוקף לתניית העדר תביעות שנקבעה בהסכם אלא אם מוגשת תביעה בלתי מבוססת, בלתי סבירה או שהוגשה בחוסר תום לב. לפיכך ובהתחשב במהות התביעה שהגישה התובעת כאן אין להחיל את תניית הוויתור על התביעה כאן. לטענת הנתבעת תניית הוויתור שנדונה בעניין מליבו צפתה פני עתיד, דהיינו מגבילה תביעות ביחס לאירועים עתידיים אם וככל שיתרחשו שאינם ידועים לצדדים. לפיכך, נקבע בעניין מליבו כי הצדדים לא התכוונו להגביל את אפשרות הפניה לבית המשפט אלא רק להרתיע מפני הגשת תובענות סרק. בענייננו אין מדובר בהגבלת זכות התביעה ביחס לאירועים עתידיים, אלא בגין טענה מהעבר הידועה לתובעת, ועל כן, אין ללמוד מעניין מליבו על ענייננו. בע"א 6234/00, ע"א 261/01 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בתקדין) (להלן: "עניין שאפ") דן בית המשפט העליון (כבוד השופט מצא) בתוקפה של תניית וויתור, ובין היתר עמד על ההבחנה בין תניית וויתור המתייחסת להפרה עתידית לבין תניית וויתור המתייחסת להפרה בעבר, וכך קבע: על-כן, תנאי בחוזה, המונע מצד פנייה לערכאות בגין הפרה עתידית של החוזה על-ידי הצד השני, אינו יכול להיחשב כלגיטימי ודינו, ככלל, להיפסל (השוו: סעיפים 4 (8) ו-5 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982; ורע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון, פ"ד נו (5) 769, 773). לא כן ויתור על זכות תביעה בגין הפרה מן העבר. ויתור כזה עשוי להוות חלק מפשרה הוגנת בין הצדדים. כן עשוי הוא להוות תנאי כשר במסגרת הסדר מוסכם, שמטרתו לאפשר פתיחת מערכת יחסים חדשה, המבטיחה לצד המוותר טובת הנאה המפצה אותו על הוויתור. נוכח האמור עד כאן נראה שתניית הוויתור הקבועה בסעיף 20 לתוספת להסכם המתייחסת לוויתור על תביעות המבוססות על עילות שנוצרו בתקופה שקדמה למועד כריתת התוספת להסכם, הינה הוראה תקפה המצדיקה את דחיית התביעה. נוכח טענות הצדדים לעניין החלת ההלכה שנקבעה בעניין מליבו, ראיתי לנכון להוסיף כי בעניין מליבו דן בית המשפט העליון (כבוד השפט א' גרוניס כתוארו אז) בתניית העדר תביעות שנקבעה בהסכם לפיה העניקה המדינה למליבו תוספת העדר תביעות בתמורה לכך שמליבו תימנע מהגשת תביעות כספיות בקשר עם מיזם בנייה שאמורה הייתה לבנות עבור המדינה. עוד נקבע בתניית העדר התביעות כי אם תוגש תביעה כספית על ידי מליבו תחויב מליבו להשיב למדינה את התוספת האמורה (שם, סעיף 10). בית המשפט דן בפרשנות תניית העדר התביעות ומצא כי מבחינה לשונית אין בתניית העדר התביעות הגבלה ביחס לנושא התביעות הכספיות שמליבו חויבה להימנע מהגשתן והתביעה שהגישה מליבו באה בגדר התביעות עליהן חלה תניית העדר התביעות (שם, סעיף 15). נוכח קביעות אלה, הוסיף בית המשפט: "עם זאת, בכך לא נשלמה מלאכתנו. עלינו ליתן את הדעת להשפעתה של תניית העדר התביעות על אפשרותה של מליבו לממש את זכות הגישה לערכאות, ולבחון את נפקותה של סוגיה זו על האופן שבו יש לפרש את התניה". בהתחשב בזכות הגישה לערכאות, בזכות לחופש החוזים ובקידום הוודאות התקציבית של המדינה, בחן בית המשפט העליון ארבע חלופות אפשריות לפרשנות תניית העדר התביעות, ומצא כי יש להעדיף את החלופה הרביעית לפיה תניית העדר התביעות תחול רק ביחס לתובענות כספיות המבוססות על טענות סרק, דהיינו טענות בלתי סבירות או מחוסרות תום לב. כפי שהובהר עוד קודם לכן, תניית הוויתור בה אנו עוסקים מתייחסת לעילות שנוצרו קודם לכריתת התוספת להסכם וממילא נראה כי יש להחיל על ענייננו את ההלכה שנקבעה בעניין שאפ. מכל מקום אף בהלכה שנקבעה בעניין מליבו אין כדי להועיל לתובעת, משום שמצאתי שקודם לכריתת התוספת להסכם ניהלו הצדדים משא ומתן בו דנו בסוגיית ההסדר הכובל וסביר להניח שנוכח חוסר הבהירות המשפטית בעניין זה ובמיוחד נוכח חוות הדעת שהייתה בידי התובעת לפיה לא נפל פגם בהסכם (ע' 150 לתמליל הדיון מיום 29.3.12), הסכימה התובעת להסתפק בהטבות שקיבלה במסגרת התוספת להסכם ולוותר על תביעותיה בקשר לביצוע ההסכם בתקופה שקדמה לעריכת התוספת להסכם. משכך יש חוסר תום לב בהגשת התביעה זמן קצר לאחר עריכת התוספת להסכם. זאת ועוד. ביום 22.5.1997 נכרת בין התובעת לבין הנתבעת הסכם שיפוצים (נספח ב לכתב התביעה). הסכם זה נכרת לאחר קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים משנת 1993 ולמרות זאת הסכימה התובעת להמשיך ולרכוש מוצרי דלק מהנתבעת באופן בלעדי, ואף התחייבה להחזיר לנתבעת את עלות השיפוצים במקרה שתחדל לרכוש מוצרי דלק מהנתבעת מסיבה חוקית (סעיף 5). מכאן, שבזמן אמת העדיפה התובעת להמשיך את ההתקשרות הבלעדית עם התובעת תוך שהיא זוכה בהטבות כלכליות שסיפקו אותה ולא לעמוד על טענת ההסדר הכובל. ממילא, העלאת טענה זו כעת לאחר ביצוע ההסכמים במלואם לוקה בחוסר תום לב. עוד אוסיף כי התובעת מבססת את היקף הנזק שלכאורה נגרם לה עקב כריתת ההסכם הנטען להיות הסדר כובל, על חוות הדעת של מר גדעון טויסטר. לעניין נפקותה של חוות דעת זו, מקובלת עליי טענת הנתבעת לפיה הנתונים עליהם מבוססת חוות הדעת לא הוכחו, ואין לי אלא להפנות לטענותיה של התובעת כלפי הנתונים עליהם מבססת הנתבעת את התביעה שכנגד (סעיף 38 לסיכומים): "מדובר בתביעה (התביעה שכנגד - מ.א) נטולת תשתית עובדתית מינימאלית, אשר נסמכת על טבלאות שרירותיות שערך מר יוסי צדיק, בינו לבין עצמו, ואינה נתמכת בתדפיסי מחשב, חשבוניות רכישה ותעודות משלוח שיכולים לבסס את הפער הנטען בין כמות הדלקים שנרכשו מהנתבעת לבין גובה הזיכויים שהשבתם נדרשת, ובכך נמנעת אפשרות להצליב ולאמת את נתוני התביעה והם תלויים על בלימה, ועל כן אין מנוס מקביעה שמדובר בתביעת סרק, בלתי מבוססת שאין ולא ניתן להיעתר לה" על דברים ברוח זו חזרה התובעת בסעיף 231 לסיכומיה. בחוות דעתו, מציין מר טויסטר כי הנתונים הנוגעים להיקפי המכירות, ההנחות והשתתפות הנתבעת בהוצאות התחנה "התקבלו מגוש עציון" (ע' 4 וסעיפים, 2.1, 2.4, ו - 2.8 לחוות הדעת - נספח ט לכתב התביעה), ובחקירתו אישר מר טויסטר שאין לו ידיעה אודות הנתונים עליהם ביסס את חוות דעתו (ע' 91 לתמליל הדיון מיום 22.3.12). מקרה זה שונה מהמקרה שנדון בע"א 3079/08 מ"י נ' בקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר (פורסם באתר בית המשפט העליון) (להלן: "עניין הייטנר"). במקרה שנדון בעניין הייטנר דובר בחוות דעת של שמאי שנסמכה על מידע כללי אודות עסקאות במקרקעין להשוואה, מה שאין כן בחוות הדעת של מר טויסטר הנסמכת על נתונים שנמסרו לו מפי התובעת. יצוין עוד כי אף שבעניין הייטנר לא מצא בית המשפט לנכון לפסול את חוות הדעת של השמאי לה לא צורפו אסמכתאות אודות עסקאות ההשוואה, הוסיף בית המשפט וקבע כי: "על מנת שחוות הדעת לא תהיה בבחינת "כתב פתשגן" עבור הקורא רצוי כי שמאי כמו כל מומחה אחר יצרף לחוות דעתו את הבסיס העובדתי והמקצועי עליו הוא מסתמך בחוות דעתו..." יש לטעמי פגם בכך שבעל דין מעלה טענה להעדר ראיות לביסוס חוות דעת בשלב הסיכומים, אולם לא בכל מקרה יהיה בכך כדי להסיר את הנטל הרובץ על התובעת להוכיח את תביעתה. כך הוא מקום שהנתונים עליהם מבוססת חוות הדעת נמסרו למומחה על ידי התובעת ומצויים בשליטתה המלאה ולא הייתה לה כל מניעה להגישם יחד עם חוות הדעת. משלא הוכיחה התובעת את הנתונים עליהם מבסס מר טויסטר את מסקנותיו לעניין היקף הנזק הנטען כשלה התובעת בהוכחת נזקה וגם מטעם זה יש לדחות את תביעתה. מכל הטעמים שפורטו שלעיל הגעתי למסקנה שיש לדחות את התביעה. משמצאתי שיש ליתן תוקף לסעיף הוויתור ונוכח הסכמתה של הנתבעת כאמור בסעיף 195 לסיכומיה, יש לדחות גם את התביעה שכנגד. סוף דבר התביעה והתביעה שכנגד נדחות. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות המשפט בסך 3,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 90,000 ₪.חוזהתחנת דלקדלק